ב"גלגול" התעורר גרגורי סמסא משנתו וגילה שהנה נהפך לחרק ענקי.
קפקא הפך לא רק לסופר אלא למטבע לשון בו האדם מתמודד עם נסיבות בירוקרטיות המוחצות את הפרט ומעקרות אותו מזהותו, והכל כי הדרך בה החברה, ובעיקר הממסד, תופסים את האדם, מותירים לו מאומה מזהותו העצמית. רוצה לומר: לא משנה כיצד אתה תופס את עצמך, המציאות מוכתבת לפי תפיסת החברה אותך. אם היא רואה אותך בתור חרק, הרי שאתה כזה ואין מנוס מהמעיכה תחת רגליה.
אבל מה קורה כשהאדם עצמו מחליט לשנות את עצמו? עד כמה החברה מאפשרת לנו לשנות בעצמנו את עצמנו?האמת היא שכולנו, עמוק בנפשנו, מתנגדים לשינויים. שינוי הוא מפחיד, הוא מאיים, הוא ממלכת הלא נודע, הוא האדון הכאוס, הלילה האפל שאיש אינו יודע אם תזרח השמש בקצהו.
לעומתו השגרה היא היא דרך המלך. היא היציבות והעתיד הצפוי, היא הפשטות של אי-ההתלבטות, היא הנחת והרוגע ושלוות השעמום. מאז עזב האדם את עולם אי הודאות של הציידים לקטים (שהיום יש להם מזון ומחר מאומה), ועבר לעולם חקלאי בו הצפוי והידוע גדולים לאין שיעור, התחזקה ביסודות התרבות שלנו החשיבות של הקבעון. "ללכת בתלם" הפך ממציאות חקלאית לתפיסת עולם המוכתבת על ידי כל מנגנוני החברה. התלם החרוש, הוא העתיד, הוא הבטחון, ואילו הסטייה ממנו היא האפלה העולה מן הקרקע ומאיימת על החברה כולה.
למרות זאת, אני ובוודאי גם אתם, לא תמיד הלכתי בתלם. כי השינוי הוא גם סם החיים עצמם. הוא ההתחדשות וההתרגשות והלא נודע. הוא ההזדמנות להגיע לאוצר למרות הדרקון השומר עליו. וכך כל חיינו עוברים עלינו בין הרצון להמשיך ולא לנענע את הספינה יתר על המידה, ובין הדחף להעז ולצאת לדרך חדשה.
לעתים השגרה מנצחת, לעתים הקריאה להרפתקה.
לפעמים מה שמוביל אותנו אל צומת ההחלטה - האם להישאר או לצאת - הוא לא המאבק בין שני השדונים שבקרבנו, אלא חוקי המציאות. כך למשל הקורונה דחפה רבים מחברי אל מקום בו אין להם ברירה אלא להשתנות לחלוטין. במצבים כאלו - כמו של חברתי העוסקת בתיירות והפכה עתה למאמנת - החברה מפרגנת. כי הפרט הסתגל לחוקים החדשים. ברגעים כאלו כולנו מעריכים את בעלי הגמישות המנטלית לעשות אחרת, להמציא עצמם מחדש, להפוך משבר להזדמנות. זה מעורר הערכה.
אבל יש וקורה ואדם רוצה להשתנות למרות שהנסיבות החיצוניות לא השתנו. הכל טוב, הכל רגוע וזורם על מי מנוחות, והנה אש התמיד בוערת באדם ודוחפת אותו לעשות את הדברים אחרת. לצאת מאיזור הנוחות, להחליף מקצוע, לשנות כיוון. במקרים כאלו החברה בדרך כלל תגיב בקור, אפילו בזעם. השתגעת? נפלת על הראש?האמת שהשינוי לא צריך להיות דרמטי כדי שהסביבה לא תגיב אליו טוב. מספיק שצעדת צעד קטן ימינה או שמאלה ותקבל מקלחת של צוננים. גם משיכת כתף אדישה האומרת "נו, באמת" עלולה להוציא רוח מהמפרשים של רבים וטובים. כי אכן קשה, קשה מאוד, ליצור דמות חדשה של עצמנו אצל אלו המכירים אותנו. אפילו אם השינוי הוא זעיר, זה חמור דיו. סטנדאפיסט שרוצה לשחק תפקיד דרמטי אומרים לו "עזוב, זה לא הטייפקאסט שלך". מוזיקאי שעובר ז'אנר - "הקהל שלך יברח". עורך דין פליליסט שעובר לאזרחי -"יקח לך עשר שנים להשלים את הניסיון החסר". כל מקצוע והתגובות אליו. כל שינוי והמתנגדים לו.
החברה מצפה מאיתנו להיות דחלילים, שנשאר כמותם תקועים בשדה באותו המקום, עם חיוך נצחי, אדישים לחריוני הציפורים.
אבל הלא אתם ואני יודעים שגם דחלילים רוצים לצאת למסע. גם הם רוצים להעז ולנסות ולפתוח לעצמם עוד אופקים. כמו ששרה פעם ציפי שביט על קפיצונת זעירה: "וזה טיול גדול, נורא גדול, בשביל בשביל בשביל דחליל". כשאנו דחלילים, גם צעדים בלתי נראים מבחוץ עשויים להיות עצומים עבורנו. כולנו קצת דחלילים, אבל כולנו הרבה יותר אנושיים.
ביום בו אפסיק להשתנות, אהפך לדחליל.
הבטחתי לעצמי כי כל עוד אני בעניינים, היום הזה לעולם לא יגיע.
דעאל
***
ולמתגעגעים:
מַה עוֹשֶׂה דַחְלִיל
דֵי רָגִיל
שֶׁנִמְאַס לוֹ לַעֲמוֹד
וְהוּא רוֹצֶה לִרְקוֹד?
הוּא פּוֹנֶה לִשְׂמֹאל.
זֶה הַכֹּל
וְזֶה רִקּוּד גָּדוֹל
נוֹרָא גָּדוֹל
בִּשְׁבִיל בִּשְׁבִיל בִּשְׁבִיל
דַחְלִיל
מַה עוֹשֶׂה דַחְלִיל
דֵי רָגִיל
שֶׁנִמְאַס לוֹ לִשְׁתּוֹק
וְהוּא רוֹצֶה לִצְעוֹק?
הוּא מַשְׁמִיעַ קוֹל
זֶה הַכֹּל
וְזֶה כְּבָר שִׁיר גָּדוֹל
נוֹרָא גָּדוֹל
בִּשְׁבִיל בִּשְׁבִיל בִּשְׁבִיל
דַחְלִיל.
מַה עוֹשֶׂה דַחְלִיל
דֵי רָגִיל
שֶׁרוֹצֶה פִּתְאֹם לִנְסוֹעַ לְטַיֵּל לוֹ בַּגָּלִיל?
עוֹשֶׂה פְּסִיעָה בַּחוֹל
זֶה הַכֹּל
וְזֶה טִיּוּל גָּדוֹל
נוֹרָא גָּדוֹל
בִּשְׁבִיל בִּשְׁבִיל בִּשְׁבִיל
דַחְלִיל
הוּא יוֹדֵעַ לִקְרוֹץ
וְיוֹדֵעַ לִקְפּוֹץ
וְיוֹדֵעַ להָזִיז אֶת הָאַף
אַך אֲפִילוּ דַחְלִילִים גְּדוֹלִים
לֹא יְכוֹלִים לִמְחוֹא כַּף
מילים: לאה נאור
0 הערות קוראים:
הוסף רשומת תגובה