הסיבה לאסון היא גם הפתח לתקומה

יש סיבות רבות ואבות רבים לאסון הנורא שנחת עלינו, אבל ישנה גם סיבה אחת, מהותית: הקטנו את עצמנו עד שהוכרענו.

בחמישים השנים האחרונות, פחות או יותר, מדינת ישראל הפכה לאיטה ממקום הבטוח בעצמו ובדרכו (גם אם יותר מדי), למקום בו הטוב נסוג ומצמצם את עצמו אל מול הרע. טעינו כולנו לחשוב שהטוב יכול להקטין את עצמו כך שזה יספק את הרע. נשארנו טובים, אלא שהפכנו קטנים יותר מיום ליום, עד שהיינו כה זעירים שהרע המוחלט דרס אותנו במחי יד. הרמנו ידיים עוד לפני שהקרב החל. התרגלנו לרע עד שהוכרענו. 

זה נכון מול החמאס וזה נכון כמעט לכל היבטי החיים שלנו:

• התרגלנו שאין לנו בטחון אישי. שפורצים לנו הביתה או "שרק" גונבים אופניים, ואין אפילו טעם לפנות את המשטרה. קנינו מנעולי אופניים גדולים יותר, ושגם זה לא עזר, התרגלנו והרמנו ידיים.
• התרגלנו שדורסים אותנו בכביש. שרמזורים אדומים הם אפילו לא המלצה לרוכבי וולט, לקורקינטים, ולבדואים בנגב. התרגלנו שלא להעיר, שלא יצא לנו איזה מטורף עם אלה. הרמנו ידיים
• התרגלנו שפורעים בנו מדי פעם בעכו וברמלה וביפו ובחווארה. זה בטח היה רק קומץ, והם היו עצבניים בגלל אל-אקצה בדיוק. אז הצטמצמנו, ואמרנו כזה דבר קורה גג פעם בעשור. הרמנו ידיים.
• התרגלנו לאלימות מטורפת של מהגרי עבודה לא חוקיים. רק לפני חודש מאות אריתראים נלחמו למוות ברחובות ת"א, אבל אין מתקן חולות ואין גירוש ואי אפשר, אז הרמנו ידיים.
• התרגלנו לפרוטקשן ולפשיעה החקלאית, כי זה קרה בבאר שבע, או בחצור הגלילית, וכי אי אפשר לשמור על כל עסק או מתבן. ואיך הרי אפשר להוכיח, אז הרמנו ידיים.
• התרגלנו לרצח בחברה הערבית. סיפרנו לעצמנו שזה לא קשור אלינו. שיש להם כבוד משפחה, ועבריינים משלהם, וח"כים וראשי עיר שלא רוצים תחנות משטרה בכפרים וגם ככה אף ערבי לא מעיד נגד העבריינים שם. אה, ויש שם גם מאות אלפי נשקים לא חוקיים, אבל מי יכול ואיך אפשר לאסוף אותם. הרמנו ידיים.
• התרגלנו לא רק לזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, התרגלנו אפילו לטילים ולפצצות. הלא זה נופל רק בעוטף עזה ושדרות, ויש לנו  איך להתחבא בממד ויש כיפת המרזל.  אז מה, נהרוג את כולם? נרצה שיאהבו אותנו? חיכינו לסבב ובינתיים הרמנו ידיים.
• התרגלנו שלא לשמוע גינוי לפיגועים. סיפרנו לעצמנו שהם גם רוצים שלום אבל לא מגנים כי אלו היו חיילים. או מתנחלים. ושבסוף הרי היתה נכבה אז מה נצפה מהם. והעלמנו עין מתשלום משכורת למרצחים, ומחינוך ילדים לרצח. אז שרנו שיר לשלום בכל הכח אך לגבי המעשים שלהם הרמנו ידיים.
• התרגלנו שאנשים לא מתאימים מקבלים תפקידים מרכזיים בחיינו שוב ושוב ושוב, שיש בעיקר פוליטיקאים קטנים, שאנו בוחרים בהם בלית ברירה, כי "זה מה יש" ויש אתנן פוליטי לשלם. הרמנו ידיים.
• ובעיקר התרגלנו שכחברה אנו אף פעם לא יכולים לעשות את הדבר הנכון באמת, לא יכולים להתסכל למציאות בלבן של העין, ובטח שלא להכיר בה ולטפל בבעיה: כי זה מסורבל מדי בירוקרטית, כי זה קשה מדי פוליטית, כי זה לא יעבור משפטית. כי יש תירוצים וסיבות טובות שאי אפשר, אז שנסתדר ככה. בסוף הרמנו ידיים.

כולנו, כפרטים וכחברה, שותפים באחריות לכך.

איננו יכולים להרים עוד ידיים.

איננו יכולים עוד לקבל ריפיון, בינוניות, ותירוצים. יש לנו עם נפלא אלא שהוא התרגל לפוליטיקה עלובה ותגרנית מימין ומשמאל, למערכת שלטונית רופסת, לבירוקרטיה אינסופית, לפחדנות הנהגתית, לאימה בינלאומית, לאי לקיחת אחריות, לבריחה מהכרעות, לנסיגה מהחלטות. ידענו, ולא עשינו מאומה. סיפרנו לעצמנו כי ככה זה, ושיהיה בסדר.

סיפרנו סיפור ערש, והתעוררנו צורחים באימה.

דרושה לנו התפכחות:

לא רק להביט אל הטוב, אלא גם לעשות טוב ולמגר את הרע. לא לעקוף את הסכנות, לא לברוח מעימותים, לא לשקוע בפסיביות, לא לטשטש את המציאות – להכיר בה, להתמודד עימה, ולנצח.

 

לו יהי ושמיני העצרת הארור הזה יהיה לנו מעתה לתמרור ולמצפן:

תמרור המזכיר את שהכחשנו, ומצפן המתווה את הדרך בה נצעד.

  

הסיבה לאסון היא גם הפתח לתקומה

By Dael with No comments