אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

"הפליאו הרג אותי" מחשבות בעידן הפייק ניוז

הסערה השבועית של Ynet קצת הצחיקה וקצת שעשעה אותי. באמת.
למי שפספס אספר שאחת העורכת שם כתבה על הנזקים שחוותה בעקבות המעבר לדיאטת פליאו ואוי ואבוי מה שקרה לה, אלוהים ישמור. הנה:
"עור מודלק ומתקלף, כולסטרול שהרקיע שחקים, כבד שלא מצליח לעמוד בעומס השומן ושולח איתותי הצילו של התכווצויות מכאיבות, כאבים בכליות שלא מסוגלות לפרק כמויות חלבון כאלה ועלייה משמעותית במשקל לצד רעב בלתי פוסק. המוח שלי הבין... שהוא בתת-תזונה חמורה".
האמת, היה מרתק לראות את כמות האנשים שאשכרה נלחצו/הוטרדו מהכתבה הזו. לטובתם, לכדי להפיס את דעתכם, הנה כמה מחשבות מהירות על הכתבה הזו. ללא אחריות.

על מהן חדשות היום
לפני שלוש או ארבע שנים הכינה עלי מירי מיכאלי מחדשות 10 כתבת מגזין. על האיש המוזר ההוא שאוכל פליאו וכותב בלוג וספרים וטוען שזה בריא. אחר כך היתה כתבה דומה בחדשות ערוץ 2. גם בהארץ ועוד. ומאז יצא הספר ולשמחתי ולגאוותי הפליאו הפך ממשהו איזוטרי של שלושה ארבעה אנשים משונים למשהו מקובל, נרחב, שעשרות אלפי אנשים אוכלים, מרוצים, נהנים ומספרים לכולם כמה טוב להם. ועכשיו, הפלא ופלא, מצאו מישהי שלא מרוצה מהפליאו וזה הפך לחדשות. אז אני שמח. זה נהדר. כלומר, חלילה אני לא שמח שמישהי לא הרגישה טוב, אלא שהחדשות הם עכשיו כאשר פליאו לא עובד. פשוט כי ברור לכל אחד כמה זה עובד וטוב. אז יופי, מצאו איזה סיפור ובו נעשה לנו חג וחדשות. מבחינתי אפשר לעצור כאן. עוצמת הפליאו והתקבלותו הנהדרת מודגמת בדיוק כבר בנקודה הזו.

על איכות הדיווח העצמי
לפני שנה בדיוק ערוץ 10 יצא בכותרת נרעשת. כתב המזון שלו, ניב גלבוע, הודיע בפרצוף מאוכזב שעשה פליאו במשך חודשיים ובתמורה רק עלה במשקל. זה לא עובד!!! הממ. אבל קוראים חרוצים גילו שבחצי מהזמן שהוא עשה "פליאו" הוא היה בכלל בנופש שתיאלנד ושתה, לפי דיווחו שלו, בוקר צהרים וערב שייק אננס ומנגו. הוא המשיך בתפקידו כמבקר מסעדות והעלה ביקורות ממסעדות פסטה ומגלידריות. אבל זה לא קשור. זה לא הפריע לי להיות פליאו הוא אמר לי אח"כ. נו. איכות הדיווח העצמי, במיוחד בקרב אנשי תקשורת שמחפשים כותרת ורוצים את הרעש, כך נדמה לי, לא תמיד מדויקת. ואני משתדל להיות עדין. זה גם אנושי. אנשים רבים אומרים לי לפני שהם עוברים לפליאו "אבל גם ככה אני לא אוכל בכלל לחם" ומרמים רק את עצמם. כאלה אנחנו, אנושיים.

על חכמת ההמונים
אינני מכיר את הכותבת, אבל דיווחה הוא משונה מאוד. במשך עשר השנים בהם הבלוג הזה קיים, קיבלתי אלפי מיילים מקוראים ושיתופים אינספור. כולם מספרים על הצלחה והנאה. לפעמים יש קשיים כאלה ואחרים או שאלות או דיוקים אבל מעולם, מעולם, לא קיבלתי מייל או חצי או רבע מייל שדומה במשהו לפסקה לעיל. אני לא מכיר כאלה דיווחים בשום קבוצת פייסבוק. בשום מקום. אני לא מכיר רעב אלא שובע וחוסר רעב. אני לא יודע איך מרגישים כאבים בכבד. אני לא יודע מה זה "כבד שלא עומס בעומס שומן". גם הרפואה לא מכירה דבר כזה (NAFLD - כבד שומני ללא אלכוהליסטים היא מחלה בשכיחות עצומה הנובעת מעודף סוכרים במזון והטיפול היחיד האפקטיבי לה היא הפסקה של הסוכרים, למשל. את זה לא אני אומר, את זה אומר המחקר. הקליני. לא של ynet). אני גם לא מבין איך פליאו יכול להביא לתת תזונה. אם כבר ההיפך הוא הנכון: אוכלים את המזונות העשירים ביותר בויטמינים ובמינרליים, הרבה קלוריות. הכיצד תת תזונה אפשרית בכלל? לכתבת פתרונות. וגם, מעולם, מעולם לא שמעתי על בעיות עור בפליאו. אם כבר על ההיפך. (שומן רווי, ושמן קוקוס וויטמין D בפרט, מאוד יעילים ותורמים לעור בריא). אז רשימת המכולת של התלונות נראית לי בעיקר מצוצה מהכבד.

על מה זה פליאו
פעמים רבות כאשר אנשי תקשורת ומחפשי פרסום רוצים להגיד משהו, ואין להם את כל המידע, אז הם פשוט אומרים, ואחרינו המבול. קוראים לזה פייק ניוז. בעניין הפליאו אנחנו רגילים. כל יומיים יש כתבה אחרת שמספרת לי מה אני אומר, מה אני אוכל, מה זה פליאו (אתה שאוכל רק בשר. אתה שאוכל אפס פחמימות. אתה שאוכל כמויות פסיכיות של חלבון. וכו'). אח"כ לך תתווכח שאין לך אחות או אין לך תוספתן. גם כאן ככותבת המהוללת מתארת ערב רב של דברים שקשה לי לראות אתם מתחברים לתמונה אחת של תזונה קדמונית או פליאו. פשוט זה נראה כמו מישהו ששמע משהו וניסה קצת פה, קצת שם, וכשהיה לה קשה או בעיה, לא הלכה לבדוק מול המטפלת אלא פשוט מצאה הזדמנות: יאללה, בא נכתוב משהו ארסי על הפליאו, ונקרא להם כת. בטח יתפוס. חפיף גברת, לא התרגשתי.

על מהי האג'נדה
כאמור, אינני מכיר את הכתבת. אינני יודע מה סגנון חייה היום ואינני יודע מה היה סגנון חייה בתקופת "הפליאו" שלה. אבל בכל מקרה קורה פה משהו מוזר. היא אומרת שני דברים מחשידים במשפט אחד. "אנשים שנמצאים בתוך "כת" הפליאו לא רוצים לשמוע, וזה מפחיד. כשאני מנסה לספר ולהזהיר אני נחשדת בתעמולה טבעונית". הממ. היא הרי תיארה תהליך טיפולי מול אשת מקצוע ולא מול "אנשים" או "כת". בכלל, כת היא ביטוי לאנשים שמאמינים בדברים למרות הוכחות סותרות ולמרות שהכת פוגעת בבריאותם. זה בדיוק ההיפך מפליאו. אני אובססיבי לקריאת מחקרים (הנה אחד מאתמול, המדגים את הסכנה וחוסר התועלת של סטטינים לאוכלוסיה מבוגרת. לא לגמרי קשור אבל מרתק) ועד היום אני לא רואה כיצד סגנון החיים שלי פוגע בבריאותי (או בבריאות אחרים) ויש לי פרספקטיבה ארוכה הייתי אומר. וגם, מעניין למה היא אומרת שחושדים בה בתעמולה טבעונית. אולי היא טבעונית היום? אולי כי דווקא אצל טבעונים אנחנו רואים הרבה פעמים התנהגות של "כת" לצערי (כלומר אי יכולת להתמודד עם עובדות, מחקרים, וכו). רקאומר. רקחושב.

על מי מתלונן באמת
מי שעוקב/ת אחר הבלוג הזה או paleo.co.il או סתם אחרי בפייסבוק, מן הסתם יודע/ת שיש המון, המון סיפורי הצלחה במעבר לפליאו דווקא אצל אנשים שהיו טבעונים. הם באו לאחר תזונה "בריאה" שהותירה אותם חלשים, מחוסרי אנרגיה וויטמינים, והמעבר לפליאו "העמיד אותם על הרגליים". כמו גלי רולוף, למשל, אחרי 20 שנה של צמחונות וטבעונות. וכמו רבים אחרים. בעשר השנים האחרונות אני שומע מדי שבוע סיפור של "טבעוני/ת לשעבר" שכזה. 
אז הי, יכול להיות שכל מילה שם אמת בסלע, אבל אם היינו צריכים למצוא מתנדבים ומתנדבות לספר כמה הפליאו היה להם איום ונורא, ולעומתם מתנדבים שיספרו כמה בריאותם התרועעה בעקבות הטבעונות, איזה שורות אתם חושבים היה קל יותר למלא?  הכתבה הזו היא החריג המעיד דווקא על הכלל. זה פשוט לא קורה. וזה מחזיר אותי שוב לשאלת האג'נדה. רקתוהה.

על מה מתלוננים
לא הבטחתי לך גן של שושנים. לא אמרתי מעולם שהפליאו הוא תרופת פלא, הטובה לכל דבר, לכל אדם, בכל רגע. זהו פשוט סגנון החיים הוותיק, היעיל והמוכח ביותר על פני הפלנטה, ולכן זה שמעניק את התנאים האופטימליים לביולוגיה ולפיזיולוגיה שלנו. That being said, בהחלט יתכן שלאלמוני או פלונית יהיו בעיות כאלו ואחרות שלא יקבלו מענה רק בתזונת פליאו וידרשו טיפול, כיוונון, הדרכה או שינוי. זה לא חדשות, זו ביולוגיה אנושית. אנחנו רקמה אנושית אחת אבל איננו גוף אחד. כל אחד מאיתנו קצת שונה. קצת אחר. לא היה לך טוב, סעי הלאה. היה לך טוב, השארי. מה הבעיה בדיוק? לא אמרתי מעולם למישהו קטוגני שמאושר שזה לא טוב לא, ולא למישהו טבעוני ומאושר ובריא שרע לו. אם טוב לכם, נהדר. אז מה בדיוק הבעיה שלך גברת? לא הבנתי עד הסוף.

תגובות ושיתופים בהערות ובשמחה!
תהיו לי בריאים, ואל תקראו עיתונים
דעאל

By מר קדמוני with 4 comments

חוקים בפליאו? אז זהו, שלא!

בשנים האחרונות, לשמחתי הרבה, הפליאו קונה לו שביתה ואחיזה בציבוריות הישראלית. אולם אליה וקוץ בה. דומני שככל שיותר אנשים מרוצים ושמחים בחלקם, כך מתרבים גם האיסורים והחרמות והחוקים והכללים והדינים שיש למלא אותם באדיקות ובכפייה כדי להיחשב טהור ובריא ופליאוליתי למשעי.
למשל בקבוצות שונות ועל ידי מומחים שונים מטעם עצמם, נקבעים חדשים לבקרים עוד ועוד איסורים גורפים בענייני תזונה, וכללים נוקשים חדשים נכתבים על מהי הדרך הנכונה שיבור לו האדם. מה מותר ובעיקר מה אסור באיסור חמור לאכול. כך למשל:
טעמת חומוס? אללי, הרי אין לאכול קטניה גם בכלשהו.
כף דבש או סויה במתכון? הרי זו ערובה לפסילה ונידוי.
העלית לאינסטוש תמונה עם פירה בטטות? אבוי, סופך יורש גיהנום.
אכלת שני פירות? שני פרקי תהילים וסלח לי אבי כי חטאתי.
ירדת על ארוחת בוקר? צום מיד יממה.
התארחת אצל חמותך והיטבת את ליבך בעוף שספק בושל אצלה בשמן קנולה? אפס כי לא תבוא בקהלנו.
טעמת קוטג'? התאפס לך האתגר, שזה מסתבר כבר חוקים אחרים לגמרי, אדוני/גבירתי.

ותמהתי בליבי הכיצד זה קרה, ומדוע, ומי מפיק תועלת מכך, אם בכלל.

אנו חיים בעידן מודרני בו המידע זורם אלינו מכל עבר והטלפון שבידינו הוא הרחבה אמיתית של המוח ונרצה או לא נרצה הפכנו סייבורגים וזרם התודעה וזרם האינפורמציה כרוכים זה בזה והעולם כולו פרוש לרגלנו. והשפע העצום הזה מערער ומפחיד ומזעזע את תחושת העצמי. עד היום אמרו לנו מה לעשות. ידענו את מה שלימדה האחות בשיעורי התזונה בבית הספר, את מה שסיפר לנו משרד הבריאות בכרזות ובפרסומים (שלוש מנות פחמימה מלאה ביום), קלטנו את החשש של הורינו ושל הממסד משומן רווי, מכולסטרול ומהתקפי לב, ובכלל, השתדלנו להיות ילדים טובים.
פתאום שמענו מישהו צועק שהמלך עירום. שמחקרים מוצאים שדווקא הפחתה של הכולסטרול מעלה את הסיכוי להתקפי לב. שלחם מלא לא מועיל - לא לשובע ולא לבריאות. שסוכר הוא ממכר ומזיק. שיש שמנים טובים ויש שמנים רעים. שאוכל אמיתי הוא תפריט הגיוני, ומוכח וותיק ובריא בכל מקום. שספירת קלוריות היא מנהג נפסד ולא מועיל ותפריט דל שומן הרבה פחות יעיל באיבוד משקל ובהשגת בריאות. ואל תוך הפער הזה שבין הממסד הישן לבין הדעות החדשות, אנו מוטלים, תמהים ונבוכים, ומחפשים מענה ותשובות ועצות מעשיות.
והנה, במקום לשכב על הגב וליהנות מהנוף, מהדרך ומהחופש שהזדמן לנו, יש אנשים שמחליפים היסטריה אחת ("אכלתי יותר מדי קלוריות") בחרדה חלופית ("אולי יש שם טיפת שמן צמחי"), ואת הפחד הזו מתדלקים ומלבים אותם ידעונים שמבקשים להם קהילה ועוצמה ואולי גם שליטה בגורלם של אחרים.
כלל ידוע הוא במורשת ישראל סבא היא "ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". ונראה שמזמן האבות ועד זמננו הכלל הזה נותר עומד בעינו. אולי בני ישראל אכן זקוקים לנוגש או לפרעה כדי לשגשג ולפרוח, ואם לא כן, הרי הם אבודים בחלל ובאין להם רועה ומנהיג, הם סבורים שתכלה אליהם הרעה.
האמת היא שהאדם, לחופש נולד.
חוקים וכללים הם המצאה מאוחרת, של העיר והמדינה והממשל, בדיוק כדי שהשליט יוכל לשלוט ולנהל ולקבוע. אדם חופשי היה הצייד לקט. נע בחבורות, ללא גבולות, ללא רכוש, ללא מיסים, ללא כללים. היו את נורמות הקהילה המיידית, לגבי עשה ולא תעשה שבין אדם לחברו, וכללים פרקטיים שנלמדו מהניסיון לגבי מה בטוח ומה מסוכן (לא לעצבן אריה רעב, לא לאכול שורשי אלון, בסדר לאכול את הצמח הזה, ואפשר, אם מאוד צמאים, לשתות גם מהנחל העכור ההוא). והנה התרחקנו משם מאוד וכל חיינו מוקפים חוקים וכללים. כמה כסף אפשר להוציא לפני שהבנק מתקשר. באיזה נתיב יש לרכב. היכן יש ללכת (רק על הסימון שבילים). מתי צריך לקבל תרופות. מי מוסמך לרשום אותם, ועוד ועוד, עד אין סוף. האמת היא שאלו חוקים שיצרה המציאות של צבר אנושי גדול וצפוף ובלעדיהם "איש את רעהו חיים בלעו". אבל אופנת החקיקה וההגבלה הולכת ומתפשטת, ואנו רואים את זה מול עיננו בבית המחוקקים שלנו, שנבחרי הציבור מתחרים לא רק בגבהות ליבם אלא גם בכמות החוקים שהם מתיימרים לחוקק כדי להגן עלינו, כביכול. וכך בכל מושב כנסת מאות (!) חוקים עולים להצבעה ולוועדות והצעות חוק כמו "חובה להתקין רשת אלחוטית בכל בית מלון" מנסים להסתנן אל ספר החוקים ולהציל אותנו מעצמנו.
אבל האדם, כאמור, לחופש נולד.
תפקיד המדינה הוא לאפשר את החופש הזה, ולא להגביל אותו. תפקידה לאפשר את חיינו כאן יחד ולא למשטר, לחנך, לעצב ולמסגר את נפשנו אל תוך תבניות שנדמות לרגע כנכונות בעיני איש כזה או אחר. אבל אללי, המדינה מנסה לעשות זאת כבר שנים בכל תחומי החיים ואולי במיוחד בתחום התזונה והבריאות. סובסידיות. כרזות. מענקים. פרסום. פירמידות. הכל הבל ודוקטרינות שהורתן בחטא וטיפוחן באסון. ועכשיו, שיותר ויותר אנשים מתנערים מההנחיות, שעוד ועוד בני אדם קוראים בכוחות עצמם ספרים ואתרים ומחקרים שמדגימים את ההיפך הגמור מהמלצת הממסד, ישנה תנועת מטוטלת ענקית אל צד החשיבה העצמאית והבחינה העצמית והניסוי האישי. תנועה מבורכת ונפלאה של לקיחת אחריות והחלטה עצמית.
אבל בד בבד עם הרצון להבנה ולתובנה עצמית, הרי זה גם איזור חדש ולא מוכר לנו. מעולם לא צעדנו שם. והאדם נמלא חשש. אולי, בהעדר ממסד שידריך את צעדי, אולי בהעדר תזונאית מצקצקת, אולי בהעדר כדור ירוק קטן, אולי בהעדר כל אלה אפול חלילה לבור ענקי. ומי ישמור את צעדי?
החשש הזה מושך אליו כמגנט ענק את אותם יודעי כל, שדנים דין חרוץ, שפוסקים כללים ומחדשים הלכות, שידיעותיהם מגיעות השמיימה ויונקות ממקור עליון, והנה הם נותנים תשובה לכל, ופוסלים את כל מי שחושב אחרת מהם, ומנדים את כל מי שמציע חלופה או התבוננות שונה.
וזה עצוב לי.

אם יש מילה אחת שמעבירה בי צמרמורת, היא המילה "אסור".
כבר כילד, בכל פעם שאמרו לי אסור, מיד מצאתי את עצמי חושב כיצד אעשה זאת בכל זאת. כשלא יראו, כשלא ישימו לב, מאוחר בלילה, אחרת. ולכן לפחות לעצמי, אני משתדל שלא לומר לעולם אסור. במקום זה, אני משתדל לומר מה כן ומה טוב, ומאידך, מה פחות מוצלח ומה עלול להזיק. וכל הטווח הופך פתאום במקום שחור או לבן לחמישים גוונים של אפור. כך בכלל וכך בפרט לגבי האוכל שלי. אני איתן בדעתי שהכללים לתזונה בריאה, אם בכלל ישנם כאלה, הם פשוטים, פשוטים מאוד ומעטים מאוד (וכמו שאמר לי פעם מורה לצרפתית: "לכל כלל יש יוצאים מהכלל, גם לכלל הזה"). ולכן:
איכלו אוכל אמיתי ואל תאכלו רעלים. סה טו.
למתקדמים אני ממליץ על שלושה כללי "לא תעשה":אל תאכלו דגנים, אל תאכלו סוכרים ואל תצרכו שמנים צמחיים. זהו.
לא אסור, אלא כדאי. לא חוק אלא המלצה. לא הבטחה אלא דעה. לא מחקר אלא מסורת. לא רשימת מכולת אינסופית של חוקים, אלא מעט וממוקד ויעיל ומוכח. וזה גם נותן 90% מהתועלת ודורש 10% מהאנרגיה והמחשבה ומהחרדה.
וזו גם הפרקטיקה של החיים, אכילה היא מסורת שעברה אצלנו מאב לבן ומאם לביתה כבר מאות ואלפי שנים. ובכל מקום ובכל זמן הכללים הללו התרחבו או הצטמצמו, לפי הצורך ולפי הזמינות ולפי העניין ולפי הניסיון האישי וההצלחה של מי שניסה אותם.

אז אני ממליץ לכם פחות להאמין ולהיות ספקנים יותר.
פחות לעקוב אחר הוראות ויותר לעקוב אחר התחושות שלכם.
פחות חרדות ויותר שמחה.
פחות כללים ויותר חופש.
פחות כעס ויותר אהבה.
פחות אחרים ויותר עצמכם.

שבת שלום.
דעאל

טראפלס פליאו, שזעזעו כמה טהרנים
טעים.

By Dael with 29 comments

לא תאמינו מה יש בסרטי משרד הבריאות משנות החמישים

רצה הגורל ונתקלתי במזוודת פח הכסופה הזו באחד משיטוטי בשווקי הפשפשים של ארצנו. פתחתי ומיד הבנתי שני דברים (1) אין לי ולעולם לא יהיה לי מה לעשות עם הקופסה הזו (2) אני חייב להקדיש לה זמן ולפצח את סודותיה.
קופסת הסודות - מבט מבפנים

מדובר בערכת סרטי הדרכה לבריאות לבתי ספר יסודיים שהופקה ונארזה בניו יורק של אמצע שנות החמישים של המאה שעברה.

 32 קופסאות פח צבעוניות ויפהפיות, ארוזות היטב, המחזיקות כל אחת סרט הדרכה (פילם) בנושא אחר, בשחור לבן כמובן. כולם מיועדים להרביץ בילדים דעת וללמדם בינה וחינוך לחיים בריאים וטובים יותר. כולם ילדים בלונדינים אמריקאיים עם לחיים תפוחות. מהי בריאות שאלתם? הרבה מאוד נושאים (32 כאמור). יש לנו כאן למשל את "בריאות כף הרגל" ו"ארוחות הבוקר וחשיבותם" , "שמירה על הגיינה", "הסוכר בראי ההיסטוריה", "מערכת העיכול" ועוד ועוד.

אני מניח שהמערכת לוותה גם בפסקול או בערכה למורה אבל יש בידי רק את הפילם, וגם הוא נותן לא מעט מידע על מטרות הערכה המוצהרות וגם על האג'נדה הסודית מאחוריה ומאחורי יוצריה.

הערה: אמנם אין זו ערכה ישראלית, אבל יש משמעות רבה להבנה של התהליכים שהתרחשו מעבר לים, כי תהודתם ותוכנם התגלגל עד אלינו ואל העולם כולו. אחרי הכל, גם כיום משרד החינוך מחייב את ילדי ישראל ללמוד את פירמידת התזונה בגן, ביסודי ובתיכון. היכן נעוצות הרגליים של איוולת זו? יפה ששאלתם.
ישבתי ופתחתי קופסה קופסה וכנגד האור גלגלתי את הפילם, וקראתי ולמדתי את הכתוב בהן. הרגשתי כמו הבלש המוצא סליל מיקרופיש ישן והוא מפענח עמו חידות סתומות בלילות ארוכים. לצערי, רוב סלילי הצלוליד במצב קשה, והם מתפוררים ונשברים מכל מגע, אבל אפשר לקרוא ואפשר להבין כל מילה בתוכן, את המהלך הלוגי ואת ההקשר של ההדרכות.  
הנה כמה מהמסקנות שלי, על הערכה, ועל השפעתה הקוסמית כיום, עלינו.

1. מעורבות גופים מסחריים בהפקת התוכן: הייתם מדמיינים או משערים שמי שהפיק את הסרטונים הללו הוא משרד הבריאות האמריקאי, או משרד החינוך. אבל לא, את הסרטונים הפיקו חברות שונות, בהתאם לתוכן. איגוד מגדלי הבקר הפיק את הסרטון על "בישול וייבוש בשר". איגוד הרפתנים את "תועלת החלב". חברת הסוכר הפיקה את "אוכל מן השמש!" ואת "הסוכר בראי ההיסטוריה". חברות נעליים הפיקו את "בריאות כף הרגל". העיוות זועק לשמים, ובעיקר כשקוראים את הטקסטים המלוויים את ההסברים.
האם תוכלו לזהות, ילדים, מי עומד מאחורי כל סרט?
2. אין שום חשש משומן. אין דיבור לזה בכלל בשום הקשר. זה די הדהים אותי. כמו בספרים של שרלוק הולמס, הרמז האמיתי אינו נוכח כלל. כלבם של בני בסקרוויל לא נבח. באותו האופן, החדשות התזונתיות לא נמצאות כלל בערכה. ב32 סרטונים אין אף מילה אחת רעה על השומן. אין דבר כזה שומן מסוכן או שומן בעייתי ללב או שומן משמין. זה non-issue. היום אי אפשר לדמיין איזשהי ערכת הדרכה העוסקת בבריאות ולא מתייחסת איכשהו (ובדר"כ בשלילה) לשומן כמחולל בעיות. יש הרבה התייחסות להגיינה ולפעילות גופנית אבל אפס התייחסות להשמנה ולשומן כבעייה. פשוט, אף אחד לא ראה זאת כבעיה. כי זו לא בעיה כמובן. תוך כמה שנים העולם התהפך על הראש וכל בעיות העולם התחילו להיות מיוחסות לשומן. ובעיקר לרווי. די לראו ת את הצילומים על הבשר בערכת ההדרכה "להכנת בשר" כדי להבין שכל המרבה בשומן, הרי זה משובח. פליאו ממש.

3. יש קידום מגמתי ומתאמץ לסוכר בצורותיו השונות. אתה מתחיל לראות את הסרטון "אוכל מן השמש" ואתה מבסוט. איזה יופי השמש נותנת לנו אור והצמחים צומחים ובעלי החיים לוחכים את העשב והעולם קדמוני ויפה ורחוץ. אבל אז אתה מבין שזו ערכה בחסות "חברת הסוכר" שמספרת איזה יופי זה תירס. ואיזה יופי שהסוכר "מוסיף טעם מעולה לכל מזון"! (כך במקור). ושהאוכל מן הטבע הוא בעצם אוכל עם סוכר, ושזה מה שמלמדים את הילדים בבית הספר. אחר כך אתה מהרהר בפירמידת הבריאות שעדיין מפילה חללים ואומליים בקרב ילדים ומבוגרים ומבין שמאומה לא השתנה. כן, ספרו לנו עוד על למה צריך לאכול לפחות 65% מהקלוריות שלנו מדגנים. מלאים.
"המדע ממציא דרכים חדשות לשימוש בסוכר"!
"סוכר מוסיף טעם למזונות חיוניים"

4. יש היכרות עם העבר  (סנדלי אינדיאנים, הסוכר בהיסטוריה ועוד) אבל מאידך, ניתוק מההווה. האמת נדהמתי לראות צילום מעולה של סנדלי אינדיאנים שהפכו טרנדיים בשנים האחרונות בערכה משנות החמישים. ידע שכביכול "גילינו" אותו רק לאחרונה היה ידוע ומקובל וראוי, אבל התעשייה, הו התעשייה, הכחידה אותו. למה למכור סנדל שהוא רק גומי עם חתיכת שרוך כשאפשר לשווק נעליים "אורתופדיות"? למה לעודד כף רגל בריאה עם אצבעות פרושות, כאשר האופנה היא נעל צרה וגבוה "אלגנטית".
אותו הדבר הדרכה על ראשית החקלאות, על הרגלי האנשים בעבר ועוד, כולם ידע טוב אבל המסקנות הנובעות ועולות ממנו הפוכות להגיון הפשוט ומונעות אך ורק מאינטרסים מסחריים וצרים. רוצה לומר, מוכרים לנו ולא מלמדים אותנו.

כן, אלו סנדלי הוראצ'ס אורגינל!!!
והשקופית הבאה אומרת את ההיפך כמובן

5. גלוריפיקציה של הרפואה והמדע. אך, למה לא הייתי רופא באמריקה של שנות החמישים. הייתי יותר יפה וחתיך והיה לי חלוק ארוך ומשקפי קרן ואחות בלונדינית חטובה שנשענת על זרועי. איזה כבוד עשו פעם לרופאים. הנה הרופא אומר שצריך לרחוץ ידיים. הרופא אומר שחשוב לנעול נעליים. הרופא אומר שחשוב לאכול ארוחת בוקר. וסוכר. יש רופאים שנשארו בקטע עד היום...

כפעם כך היום, הממסד מנסה לחנך אותנו ולומר לנו מה שטוב לנו. כי לבד אנחנו לא יודעים.
אז אומרים לנו לאכול המון פחמימות
ואומרים לנו לפחד משומן
אז אומרים לנו לנעול נעליים אורתופדיות
ושלצום זה מסוכן
ושחייבים לאכול ארוחת בוקר
ושסוכר נותן טעם מעולה להרבה מזונות

וכל זה קשקוש מוחלט ונכון בעיקר (ורק) למי שמסבסד את ההבלים הללו. כמו קוקה קולה שתומכת במיליונים רבים במחקרים ש"סוכר אינו מסוכן", כמו חברות התרופות שמנסות בכל מאודן לשמר את התרופה הנמכרת ביותר בהיסטוריה וש 97% מהאנשים שנוטלים אותה הם אנשים בריאים לחלוטין – הסטטינים להורדת הכולסטרול, כמו משרדי החקלאות והממשלה שדואגים לסובסידיות למגדלי החיטה והתירס (והבשר והחלב).
כי זהו עולם של אינטרסים. עולם בו המפיקים של החומר החינוכי הם יצרנים בעלי אינטרסים זרים. כמו הפרסומת בטלויזיה לא מזמן, המיועדת לאמהות: אתן יכולות לקבל חינם ייעוץ בהנקה. בחסות מטרנה.

אז זהו, שלא. שנמאס.
אני לא אסכים עוד שהבן שלי ילמד את פירמידת התזונה ו"הבריאות" בבית הספר שלו. אתן לו פתק שחרור. אכתוב מכתב תלונה למנהל (כי המכתב שלי בנושא לשר הבריאות כבר שבע שנים ברשת ולא עזר. הוא היה במקור מיועד לליצמן. ואחר כך עדכנתי לאותו ליעל גרמן. ואז שוב ליצמן נעשה שר וכבר נמאס לי לעדכן אותו, אז סורי ליצמן).

מה אני רוצה?
אני רוצה שבעוד חמישים שנה מישהו יקנה כרזה של פירמידת הבריאות בשוק הפשפשים ויגיד לעצמו "אני לא מאמין שפעם מכרו לתלמידים את השיט הזה".
לעומת זאת אני חרד שבעוד חמישים שנה זו עדיין תהיה המדיניות הממשלתית. יש מצב שליצמן עוד יהיה שר הבריאות.

ומה אתם חושבים?

By Dael with 5 comments

למה אני שמח שהרב לווינשטיין אמר את מה שאמר?






הרב לווינשטיין לא "מעד בלשונו" או "לא הובן כהלכה". הוא פשוט שיתף את החלקים הנסתרים של החזון שלו, כי לא היתה לו ברירה יותר. אולי הכריחו אותו. וכעת, המסכה נושרת.
לפני עשרים ושבע שנים, הרב לווינשטיין היה הרב שלי. לזכותו ולזכותי יאמר, שכבר אז לא סבלנו זה את זה.

"הן מתאמנות לקראת החתונה". הרב יגאל לווינשטיין (ארכיון)
צילום חדשות 10

לרבנים אלי סדן ויגאל לווינשטיין יש חזון ענק ומלא תפארת והוד קדומים, אך מתחת לפני השטח חזונם מפעפע ארס ומנוקד במורסות שנאה. פעם פעם, לפני כמעט שלושים שנה הם הצליחו לשטות גם בי. היתה זו מכינה שזה עתה הוקמה, עלי, ואליה התקבצו מאה וכמה בחורים. כולם מלח הארץ. הטובים שבטובים.
בעיניים בורקות ובלשון מעדנות סיפרו לנו סדן ולווינשטיין על דוד המלך שהיה "אדמוני עם יפה עיניים" וכמה עם ישראל צריך שנהפוך להיות גם אנו דוידי מלך קטנים. כמוהו נהיה "עדינו העצני" כלומר עדינים כמשי וקשים כעץ. רגישים אבל לוחמים. נשרת ביחידות הכי טובות. הם אמרו שנוכל להיות קצינים בסיירת מטכ"ל, בשייטת, בצוללות. שיהיו טייסים דתיים! מי חלם אז?הם הציעו חזון של הגשמה עצמית תוך כדי עזרה לזולת ולכלל. חזון של יופי, רכות ועוצמה.
ואנחנו הלכנו אחר חליל הקסם.
כמו שעונים שוויצרים, אני וכל חברי הפכנו לקצינים. אני נחשבתי לג'ובניק של המחזור, כי הייתי רק קצין שריון ולא קצין במטכ"ל כמו עמנואל או בגולני כמו יוסי.
אבל יצירת קצינים סטייל דוד המלך היתה רק מהלך הפתיחה במשחק השח האלוהי הגדול שלהם. לסדן וללווינשטיין יש תכנית משחק שלמה, סדורה, ברורה. משחק בו העם מתקדש והארץ מתרוממת והשכינה יורדת וכל המהלך המשיחי העצום הזה נטוע עמוק במציאות סביבנו. ועל הלוח ישנם חיילים, ופרשים וצריחים ומלך אחד שעדיין בשמים אבל עוד כמה מהלכים ירד ארצה אל בית מקדשו וראשו יגיע השמיימה.
אבל אחרי שלושים שנה על המגרש, הם קולטים שהמשחק לא מצליח. שהם מפסידים.
במקום מט מהיר וגמביט בכמה מסעים, המציאות מרימה ראש גלוי. ההתנתקות מגוש קטיף עמדה בסתירה מוחלטת לחזונם. תהליכים מואצים של הורדת הכיפה בקרב בוגרי המכינה, התרחבות והתקבלות של הקהילה ההומוסקסואלית בציבור, וגם הנשים במקום לשרת את הדוידים שלהם, הופכות לפמיניסטיות דתיות, בתרבות, בצבא ואפילו בבתי הכנסת. כל זה מתרחש בחברה ישראלית שעוברת תהליכי מודרניזציה, התפכחות וחילון מעמיקים. העם לא מתרומם ומתקדש לפי תכנית, אלא מתחלן ומתחלחל מדברי המשיחיות והבלע שלהם. ויש פער עצום בין גודל החזון לעומק שברו, בין הדגל העצום שהם מוכרים לבין המציאות שטופחת בפניהם.
יגאל לווינשטיין אמר את מה שאמר כעת כי לא היתה לו ברירה. כי כשאתה עומד עם הגב לקיר, ומפסיד במשחק, אתה חייב להמר על מהלכים יותר דרמטיים. הוא חייב לנער את הספינה. הוא צריך להזיז את הדיון על דמותה של המדינה למרכז המפה, כי המהלך הזה כבר מזמן היה צריך לקרות במשחק שלהם. אבל דוידי המלך שלו נשארו בצבא, או שעזבו, הקימו סטרטאפ ועשו אקזיט, אבל איש מהאלפים שהכשירו לא הפך לרב, למוביל תרבות או למגנט רוחני שיזיז את הספינה אל הייעוד האלוהי שהכווינו לה. יש להם קצינים מתים טובים, וזהו.
יגאל לווינשטיין אמר את מה שאמר והרב אלי סדן, זוכה פרס ישראל ומנהל המכינה במשותף איתו מזה כמעט שלושים שנה, הוא היחיד מבין ראשי המכינות שלא גינה את דבריו, וכמובן שלא פיטר אותו מיד. לא אתפלא אם גם הכתיב לו מה לומר. הוא הרי תמיד היה האחראי על האסטרטגיה, על תכנית המשחק האלוהית.
דווקא היה לי הרבה כבוד לשניהם, כאנשי חינוך שחזרו על ססמאות של חיבור ולא של פירוד. אבל זה היה כשהדברים עבדו. עכשיו זה כבר כמה שנים שהמציאות חורקת והחיבור הוחלף בניתוק, בהבדלות, בזלזול, באדנות.
רבים מידידיי מרגישים עצובים היום בגלל הרב לווינשטיין. יש לנו קבוצת ווטסאפ של בוגרי המחזור וכולם שם אומרים: זה לא אנחנו. מה זה. אנחנו עצובים.
אבל אני לא עצוב, אני דווקא שמח.
אני שמח שאני יכול לראות את האיוולת, את הרוע, את היהירות, את ההתנשאות, את האמת המוחלטת. (ובו בזמן עצוב לי על הרב סדן, שחשבתי או שרציתי לחשוב ולהאמין שהוא אינו כזה, והוא מוכיח אותי על טעותי. שוב).
דוידי המלך של המחזור שלי, ושל השלושים המחזורים הבאים, לא ממלאים את התפקיד אותו הועידו להם, וכמו נשותיו של גואל רצון, הם מפתחים תודעה משלהם, למירב האימה של המעצבים. יש כמה שעדיין שבויים בחלום החלילן אולם גם הם כבר אינם יכולים לסבול זאת עוד.
אז תודה יגאל. תודה שעזרת לי לראות מי אתה באמת, ותודה שחידדת לי שוב, מי אני באמת.
כי אני וחברי לא כמוך.

****
הערה: זה פוסט חריג ושונה אצלי, ולא קשור לענייני תזונה, כושר, בריאות ואורח חיים. הוא כנראה כן קשור לבריאות הנפשית שלי, ולכן שיתפתי אותו, מקווה שזה מקובל עליכם.

By Dael with 5 comments

זהירות: הרופא שלך לא מבין כלום, אבל ממש כלום, בתזונה

ארבע אזהרות: 
  1. הדברים להלן עלולים לעצבן מאוד לא מעט אנשים, ועלולים לפגוע רגשית באנשים רבים אחרים, ובהגדרה הם חוטאים בחטא ההכללה. מזה למעלה מעשר שנים אני כותב את "מר קדמוני", ואני נזהר בכבודם של אחרים שאינם מסכימים עם דעתי, אבל לעתים יש לחדד את הקצוות. אז סליחה לנפגעים ולכועסים, בהם ידידי וידידותי הרופאים. אנא נשמו עמוק ואולי תצליחו לראות משהו חיובי ומלמד גם מתוך הכעס. ואם לא, אז אני מצטער. תתמודדו.
  2. הדברים להלן כתובים בלשון זכר מטעמי נוחות אבל מתייחסים לחולות ולרופאות באותה המידה בדיוק. וגם עמכן הסליחה כאמור.
  3. אין לראות בדברים להלן, ובכל מה שנכתב כאן אי פעם, שום עצה רפואית. האחריות על בריאותכם היא בידיכם הטובות בלבד.
  4. הפוסט ארוך, אבל חשוב. 



הרופא מוריד את המשקפיים לקצה האף ושולח אליך מבט שטוח מעברו של השולחן. מה שאני שומע ממך מאוד מדאיג אותי, הוא אומר, מאוד מדאיג. אם תמשיך לאכול ככה, אז תדע שכל המחקר מצביע על כך שאתה תכפיל את הסיכון שלך למוות מתחלואה לבבית ותחלואה בכלל! המחקר הגדול בעולם על פני עשרים שנה, עשרים שנה (!), מצא חד משמעית שאכילת שומן רווי מגבירה את הסיכוי להתקף לב. אתה בטוח שאתה רוצה לאכול כך על בסיס איזה בלוג שקראת? אני רופא כבר עשרים שנה, ואומר לך שכל המחקר אומר את ההיפך מהשטות הזו. לא חבל על החיים שלך?

*לא חבל באמת?*

בשורות הבאות אני רוצה לטעון שברוב המקרים, הרופא שלך לא מבין מהחיים שלו בתזונה. ממש כלום. ההמלצות שהוא נותן לך בעניין הזה טובות ומבוססות בדיוק כמו העצות של סבתא שלך, של מוכר הרוגעלך בפינה, של טוקבקיסט בפייסבוק או של בלוגר תורן, כמוני. לכולם יש דעה וכולם יכולים להיות צודקים או טועים באותה המידה. השאלה היא האם לרופא יש יתרון עליהם. אם כן, מהו, ואם לא, למה.

מה רופאים רוצים?
זה קל. הרופא רוצה שנהיה בריאים. הם מעדיפים לא לראות אתכם אף פעם, בדיוק כפי שאתם מעדיפים שלא לראות אותם ולא להזדקק לשרותיהם לעולם. הם ואנחנו מעדיפים את עצמנו בריאים, מחייכים ומדלגים באושר בשדות התות הנצחיים. אבל הרופאים, להבדיל מאיתנו, גם חתמו על שבועת היפוקרטס, ולכן הלכו ללמוד רפואה משך שנים ארוכות. הם גם מחויבים, מקצועית ורגשית, להבריא אותנו. כלומר, הרופאים מתבוננים במציאות במטרה לתקן אותה, זה המנדט שלהם בדיוק. אבל הרצון הטוב הזה לעתים עלול להתגלות כטוב מדי וכחיבוק דוב. דוב מאוד. בואו נראה:

החיפוש אחר הפתרון (חייב להיות פתרון)
משך לימודיהם ועל פני עבודתם הקלינית הרופאים לומדים כי יש תרופות למחלות. יש חיסון לאדמת, יש אנטיביוטיקה לדלקת ריאות, יש ניתוח לתיקון ברכיים ויש טישו לנזלת. כל מחלה, והתרופה שלה. כל בעיה, והפרוצדורה המטיבה עבורה. אפילו עבור מחלות חשוכות מרפא יש כמעט תמיד *משהו*. להקלת לכאבים, להפחתת הסימפטומים, לדחיית הקץ. משהו.
ואכן העולם הרפואי התקדם בצעדי ענק בחמישים השנים האחרונות. מתרופות סופר משוכללות, ניתוחים היפר מורכבים ועזרים שעד אתמול נראו כמדע בדיוני טהור. המוות הולך ומתרחק מאיתנו והרפואה דוחקת את רגליו באמצעות פיתוח אינספור תרופות ופתרונות יצירתיים ויעילים להפליא. הרופא שלך למד דרך העולם, דרך הניסיון ודרך הפרופסיה שיש פתרונות, שאפשר לתקן, שאפשר לכוון, שהניסיון עובד, שהמחקר עובד. רופאים רגילים לתת תרופות כי להם מותר לחלק מרשמים וכי תרופות עובדות היטב. אבל למי שמחזיק ביד פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר.
ועכשיו אתה בא ומסרב לתרופת הפלא להורדת הכולסטרול אלא רוצה לעשות את זה "באמצעות תזונה" ועוד של מערות. נו באמת. התגובה תהיה: תפסיק. קח כדור ירוק קטן וזה יעשה את העבודה. זו תגובה אוטומטית ואפשר להבין אותה. לא חייבים לקבל אותה.

החיפוש אחר המלצה (חייבת להיות המלצה)
אנחנו באים לרופא כי כואב לנו. כי רע לנו. כי אנחנו מחפשים פתרון. וגם אם אין פתרון, אנחנו מחפשים לדעת מה זה. למה זה קרה לי. מה אפשר לעשות עם זה. כדאי ניתוח או להמתין? כדאי לחתוך? הרופא אינו פסיכולוג והוא לא יושב על הכיסא כדי להנהן בהבנה אלא כדי לומר דברים ברורים, קלים או קשים, אבל לומר. מאידך, אנו לא מצפים מהרופא שלנו לומר "אני לא יודע" או "זה מסוג הדברים שסבתא שלך ידעה טוב ממני". לא רק שאנחנו לא מצפים לשמוע את זה, הרופא לא מצפה זאת מעצמו. העמדה המובנית של הכח והידע והחלוק והניאון הלבן – כולם יוצרים את התפיסה כי שני הצדדים מחכים לחלקם בעסקה: לשאול ולתת תשובה. להשמיע ולשמוע. אבל גם כאשר אין לרופא די ידע בנושא, למשל האם בריא או לא בריא לאכול שמן קוקוס או משמין או לא משמין לאכול חמאה או סטייק, הצורך המיידי של הפונה הוא לשאול והצורך המיידי של הרופא הוא להשיב כמיטב יכולתו ע"ב הידע שלו. תרשים הזרימה אינו ממשיך ל"זה מסוג הדברים שאין לי לגביהם שום ידע עדיף על שלך". זה פשוט מחוץ לפרוטוקול, גם אם זו האמת לאמיתה. כדאי לזכור את זה.

אמון מוחלט במוסדות ובפרוטוקול
רפואה היא מקצוע היררכי. כלומר מקצוע בו יש משמעות רבה לותק, לתואר ולתפקיד (זה לא מתרחש למשל בעולם יזמות ההייטק, בו ילד צעיר יכול להיות שווה מליונים). בעולם הרפואה ההנחה היא שהותיקים טובים יותר מהצעירים, ועל הצעירים לקבל את הדין ללא עוררין. כאשר משהו נקבע, הוא נקבע במסמרות של זהב. הרופאים לומדים מיומם הראשון בפקולטה שהם חייבים לסמוך על המערכת. שהתרופה על המדף נבדקה כראוי, שהפרוצדורה בטוחה, שהנחיות משרד הבריאות נבדקו, נוסו והוכחו. כי אם הם לא יאמינו בזה, תהיה אנדרלמוסיה ונחזור לרפואת אליל, שאמנים ולמרפא קהילתי עטור נוצות. 
אבל הבעיה היא שהמוסדות לא תמיד יודעים, ולא תמיד בודקים, ובודאי שלא תמיד מוכיחים את ההמלצות שלהם. הנה למשל המלצות פירמידת הבריאות. כבר 40 שנה הם מדיניות רשמית של רוב מדינות העולם. הם חלק חובה מתכנית הלימודים במדינת ישראל, בגן, ביסודי ובתיכון, בהכתבת משרד הבריאות ומשרד החינוך. אבל עכשיו נשיא איגוד הלב העולמי ואחד הקרדיולוגים המשפיעים ביותר אומר שזה שקר מוחלט. ועדת התזונה הפדרלית האמריקאית קבעה לא מזמן ש"אין סיבה להגביל את הכולסטרולבתזונה". שוב, זה ההיפך המוחלט ממה שהם עצמם אמרו כל השנים וההיפך המוחלט ממה שרוב הרופאים יגידו לכם גם היום. הסיבה היא שהמדיניות ההיא מעולם לא היתה מבוססת על מחקרים, ולא על שום ניסוי קליני, אלא על פוליטיקה עגומה (מי שרוצה להרחיב מוזמןלקרוא אונליין את הפרק הנוגע בדבר מהספר שלי). וכשכבר בדקו, גילו שזה הפוך. אבל הרופאים מחויבים להאמין לרופאים אחרים ולמוסדות ולכן היו עיוורים לניסיון האנושי, לפרקטיקה של ההמונים ולשכל הישר. לרשום לעצמי פתק: קצת סקפטיות זה בריא מאוד. 

חוסר ידע
אנחנו שואלים בעצת הרופא כי שני הצדדים מאמינים כי לרופא יש ידע נוסף ומומחיות שנרכשה בשנים של לימוד. אבל אנו נוטים לשאול את הרופא, והוא נוטה לענות, גם על נושאים אותם לא למד מעולם. תזונה היא אחד מהם. רופאים לומדים שבע שנים לפחות, רק כדי להגיע לרמת הבסיס של רופא כללי MD. ועוד שנים רבות אחר כך במומחיות ותת מומחיות. אבל תזונה היא לא מחלה ולא תרופה ולא פרוצדורה אז לומדים קצת ביולוגיה וקצת מחקרים או תיאוריות על תפקיד השומן ותפקיד הפחמימות ודברים בסגנון. זהו. הם לא יודעים כלום. התסריט הסביר הוא שרופא המשפחה שלך למד קורס אחד לפני עשרים שנה והופ, הנה הפך הוא למומחה תזונה – קצת מטעם עצמו, קצת מטעמך והרבה מטעם הממסד.
אפילו רופאים שמתמחים בענייני מזון ועיכול לעתים אינם מכירים אלא את התרופות הקשורות לתחלואה הספציפית. לפני חצי שנה, לאחר אחת ההרצאות שלי, ניגש אלי אדם בשנות השישים לחייו. שלום הוא אמר לי. ותודה רבה. שינית לי את החיים. מה קרה, שאלתי. אני רופא, הוא ענה. מנהל מחלקה, פרופסור. כל חיי סבלתי מתסמונת מעי רגיז. הלכתי לכל הגסטרולוגים הטובים בארץ. חלקם ידידים שלי. אין אבן שלא הפכתי ומאומה לא עזר. עד שניסיתי לאכול לפי הספר שלך, ואתה לא מאמין. אלו היו שלושת השבועות הראשונים בחיי ללא שלשול. זה לא יאומן, הוסיף. הוא רופא, זה נכון, וידידיו רופאים, גם זה נכון, אבל הם לא תמיד יודעים.

לתקן או למנוע
רפואה, מעצם הגדרתה, היא מלאכה של תיקון. לרפא חולי, לתת מזור, להקל על הכאב. אבל הרפואה מעולם לא היתה מדע של מניעת החולי מלכתחילה. מבחינת הרופאים, המחלה "מופיעה" ואז יש לרפא אותה אבל מדוע היא צצה, זה כבר עניין אחר לגמרי. למשל, אם אתה אורתופד אתה עשוי להיות מומחה ברפואת ספורט, ולדעת כיצד יש לטפל ב Tennis Elbow אבל זה לא עושה אותך מומחה של אופן האימונים שימנעו פציעה שכזו. אם אתה אונקולוג, אתה מומחה בטיפולי סרטן מותאמים אישית, אבל לא יודע מאומה על כיצד ניתן למזער את הסיכוי להופעת הסרטן. יש מצב שאיש אינו יודע זאת. אם אתה קרדיולוג אתה עשוי להיות מומחה בצינתורים והחלפת שסתומים אבל לא תדע מדוע יש התקף לב אצל פלוני ולא אצל אלמוני. ה"למה" הופך לממלכת הניחושים, המיתוסים וההשערות, לא לפרוצדורה רפואית, והיומרה לדעת למה משהו קרה, חורגת מהפרקטיקה הרפואית, ולכן גם יעילה פחות. רופאים טובים מאוד בלתקן, טובים הרבה פחות בלמנוע, כי הניחוש של מקור הבעיה, של הסיבה והמסובב, הוא רק ניחוש. ושלו טוב בדיוק כמו שלכם.

חטא ההיבריס
עד לפני כמה שנים, הדבר החמור ביותר והלא-מנומס ביותר שיכולת לומר לרופא שלך, רגע אחרי בשורת האיוב, הוא: דוקטור, נראה לי שאני רוצה לשמוע second opinion לפני שאני מחליט. היום לשמחתי כבר רופאים מקבלים בהבנה ואף באהבה את חובת המטופל לשמוע עוד דעות, גם אם הן לא דומות לדעות שלהם. ויש רופאים מקסימים שאפילו מעודדים זאת. אבל גם זאת, רק אם תשמע בעצת רופא אחר. זה טבעי, אבל זה גם מסוכן. האחריות על הבריאות שלכם, קוראי היקרים, היא שלכם, ושלכם בלבד. לא של הרופא, לא של עמיתו. שלכם. דעתו חשובה ועשויה להציל את חייכם, אבל היא דעתו, לא  דעתכם. ההטייה המקצועית הזו גורמת לרופאים לזלזל בדעות שאינן מגיעות ארוזות עם חלוק, סטטוסקופ ודיפלומה. מה באת עכשיו עם הסוכרת שלך והרעיונות המשונים על דיאטה של מערות. נו באמת. דעה נוספת ששמעתם מהסבתא התמניה שלכם היא בכלל לא רלוונטית בעיניו (יא חביבי, תן לתינוקת סמנה! אמרה סבתה של אישתי כשנולדה לנו ביתנו הבכורה. אמרה, וידעה מה היא אומרת).

הביולוגיה אינה ידועה
כאשר טייס קרב מתיישב בקוקפיט הוא לעולם יחזיק בידו השמאלית בד"ח, שזו מן חוברת קטנה המפרטת סדר פעולות נדרש לפני המראה. כן, גם אם הוא עשה זאת אלף פעם בעבר, הוא חייב לעבוד לפי הפרוטוקול ולא לסמוך על הזיכרון או הניסיון, אחרת הוא עלול להתרסק ולמות. כאשר הרופא מתיישב מולך הוא פעמים רבות מרגיש כמו טייס קרב בקוקפיט (ואני מכיר רופא אחד שהוא גם וגם). יש פרוטוקול שנכתב על ידי טובים ורבים לפני והוא עובד נהדר וממנו אין לשנות. העניין הוא שאנחנו גוף ביולוגי ולא מכונות מעשה ידי אדם. 
ביולוגיה היא יצור חמקמק ומוזר וההבנה שלנו את המציאות משתנה כל הזמן ומתפתחת. זה לא מטוס שאדם בנה ויודע את כל מגרעותיו ויכולותיו. זה אדם ואנחנו רק מתחילים להבין קצת מהמנגנונים ומהיכולות של הגוף האנושי. אבל הרופאים לעתים מתנהלים כאילו הכל כבר ידוע, נחקר ואומת ומדובר באמת צרופה. ברור שכולסטרול גבוה יוצר התקפי לב. ברור שמזונות אנטי-אוקסידנטים טובים ללב. ברור שחמאה זה משמין. ברור שפעילות גופנית זה טוב. ברור וברור וברור. אבל לא, הכל לא באמת ברור. הפרוטוקול לא תמיד נכון. אמר פעם שמעון פרס כשתחת המיקרוסקופ אנו מגלים עולמות גדולים ורחבים יותר מאשר עולמות הכוכבים שמגלים בטלסקופ. זה עלול מעט לתסכל, העובדה שלא הכל ידוע ולא הכל ברור, אבל זה גם אומר שיתכן וישנם פתרונות שלא מתנהלים לפי הספר. קצת צניעות לא הזיקה לאיש.

קשר אינו סיבה – אחרון חביב
בדרך כלל תרופות מקבלות אישור רק לאחר ניסוי קליני המוכיח את ההשפעה שלהם במציאות. רפואה ומדע מתקדמים על ידי גיבוש תיאוריות שלאחריהן יש ניסויים המאששים או מפריכים את התיאוריות. ניסוי הוא שינוי מבוקר של גורם אחד בין שתי קבוצות (ניסוי ובקורת) והשארת כל הגורמים האחרים זהים וללא שינוי. כך ניתן למדוד האם הגורם הבודד יצר שינוי ומשפיע. בעברית: האם התרופה עובדת. בניסויים איכותיים מדובר על ניסוי סמיות כפולה (double blind) שמשמעו שהן הרופא והן המטופל לא יודעים אם הם בקבוצת הביקורת או קבוצת הניסוי על מנת לשלול כל השפעה פסיכולוגית אלא השפעת התרופה שבניסוי בלבד. ניסוי קליני הוא התערבות במציאות כדי להוכיח סיבה ותוצאה (למשל: גלינו כי נטילת תרופה -> הורדת חום). לעומתו ניסוי תצפיתי הוא רק התבוננות במציאות כדי למצוא קשרים (למשל: בבדיקת המון בדיקות דם לאורך שנים גילו במחקר האחיות כי יותר הורמון אסטרוגן בדם -> פחות התקפי לב). אולם, מציאת קשר אינו הוכחת סיבתיות למרות שאנו נוטים לייחס זאת. 
במדע התזונה, לרוע המזל, יש בעיקר תיאוריות, הרבה מחקר תצפיתי, וכמעט ואין כלל ניסויים קליניים. הסיבה היא פרקטית: קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות ניסוי קליני בתזונה. אנו הרי לא כולאים אנשים ומאכילים 100 מהם במזון א' ו100 אחרים במזון ב' כקבוצת ביקורת. אפשר לעשות את זה רק לעכברים, וגם את זה אנונימוס כבר לא מרשים. אצל אנשים אפשר לעשות ניסוי תצפיתי המסתמך על זכרונם המופלג. למשל (אמיתי): ספר לי מה בדיוק אכלת בארבע השנים האחרונות, בממוצע. ואז נגלה שסיפרת שאכלת 0.91 המבורגרים בממוצע בחודש בארבע השנים האחרונות, ושאנשים כאלה יותר מועדים להתקפי לב ב 0.032 אחוזים. ואז נכריז שהמבורגר מסוכן ללב, וגם נחדד את מסקנתנו שמתוך ההמבורגר כולו (שכלל לחמניה, בצל, פרוסת עגבניה חמוצים, קציצה, קולה, צ'יפס ורוטב אלף האיים) הגורם הקריטי להתקף הלב הוא השומן הרווי שבתוך הקציצה שבתוך הלחמניה שבתוך המגש והוא הוא הורג אותך. זו כמובן שטות עצומה, לוגית ומחקרית כי במקרה הטוב גילינו קשר, ובהגדרה לא הוכחנו סיבה. זה לא מפריע לכותרות המחקרים והעיתונים.
אם אתם חושבים שרופאים לא עשו ועושים כאלה טעויות, אתם חיים בסרט. הנה דוגמה ממחקר ארבע האחיות, אולי המחקר המצוטט ביותר בהיסטוריה בענייני תזונה ושכל אגדות השומן הרווי מסוכן ובשר מסרטן, כולם היו בניו. זוכרים שמצאו כי יותר אסטרוגן -> פחות התקפי לב? יופי. על בסיס הממצא הזה במשך למעלה מעשרים שנה נתנו בכל העולם לכל הנשים בגיל המעבר טיפול הורמונלי של כדורי אסטרוגן כדרך לצמצום התקפי הלב. מיליוני נשים. עשרות שנים. רק שבסוף עשו גם ניסוי קליני, והוא דווקא הוכיח את ההיפך: נטילת תוסף אסטרוגן מעלה את שכיחות התקפי הלב. ממש כך. פדיחה.
על בסיס מחקר האחיות ומחקרי תצפית דומים אחרים ביססו רשויות הבריאות, ואחריהם הרופאים, את הטענה כי שומן רווי מסוכן, שדגנים מלאים בריאים, ששמן סויה בריא ועוד ועוד אגדות שאין בינם לבין מחקר קליני ולא כלום. גם רופאים מומחים, ואולי בעיקר רופאים מומחים, נפלו בפח הזה. והם ממשיכים ליפול בו כברווזים. זוכרים את החדשות הטובות והמסעירות מפי נשיא איגוד הלב העולמי לפני כמה שורות? הוא מציג מחקר תצפיתי ענק שערך, שכאמור הפריך את תיאורית השומן רווי מסוכן (נמצא קשר הפוך בין צריכת שומן רווי להתקפי לב כך שודאי לא ניתן לטעון ששומן רווי גורם להתקפי לב). אבל באותה נשימה הוא אומר שנמצא כי "פירות טובים ללב". הלו דוקטור, כבר שכחת? זה מחקר תצפיתי ולכן אתה רק יכול להצביע על קשרים ובוודאי יש להסתייג מאוד מסיבתיות! איפה המקצועיות של אותו פרופסור נערץ (הוא באמת נערץ בעולם הקרדיולוגיה)? קל לערבב אותנו, האנשים הפשוטים. שומן א' זה מסוכן ושומן ב' זה בריא. הרבה פירות זה טוב או הרבה פירות זה רע. מי יודע. זה לא משנה כלל אם הדעה היא "בעד" או "נגד" שומן, אם היא נובעת ממחקר תצפיתי, זו סתם אמירה ואתם יכולים להמשיך לישון. הוא מצא רק קשר, רק כיוון לקראת מחקר, אבל בודאי שלא הוכיח שום סיבה. 
הערה לגיקים: מחקר תצפיתי כאמור לא יכול לבסס סיבה ותוצאה בין גורמים, אלא רק לזהות קשרים ביניהם. אולם מחקר תצפיתי בהחלט יכול להפריך סיבות ותיאוריות. שכן אם לא נמצא קשר בין א' ל ב', קשה מאוד עד בלתי אפשרי לטעון ש א' גורם לב'. במקרה שלנו, נמצא כי ככל שאוכלים יותר שומן רווי יש פחות התקפי לב, אז לא ניתן עוד לטעון ששומן רווי גורם להתקפי לב. מאידך, לא ניתן גם לטעון כי שומן רווי מגן מפני התקפי לב אלא רק שיש קשר חיובי בין השניים, וקשר, כאמור בפעם האלף, אינו סיבה. אבל גם אם לא עקבתם אחרי הלוגיקה, לא אסון.


שווה מאוד לראות! וידאו המערער את אמות הסיפים של פירמידת הבריאות הקלוקלת

השורה התחתונה
אם אתה רופא: היה צנוע בענייני תזונה והרחב את הידע שלך. מניעה תהיה יעילה ובטוחה עשרות מונים מכל ריפוי.
אם אתה חולה: לך לרופא כדי לטפל בבעיה והקשב לו היטב אך אל תסתנוור מסמכות. אל תחשוש לחפש בעצמך את מקור הבעיה.

**********************
ומה אתם חושבים?
אנא ספרו לי על הרופא שלכם,
אנא שתפו עם רופאים,
אנא אנא אנא, תהיו לי בריאים.


By Dael with No comments

הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון

הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון אבל ביום רביעי האחרון עמדתי עם אבא שלי וחיכינו שזה יגמר. 
היה לי קר באף ובאצבעות הרגליים וגם כשהחזקתי ביד של אבא שלי, לא הרגשתי שום חום בא משם. עמדנו שנינו מרעידים והבטנו בשני קברים פתוחים. קברים שעוד רגע יתמלאו בבני משפחתו. אחותו ובעלה. 
הקברנים נחפזו בעבודתם ואחד מהם קרא בקול גדול פסוקים שהסתירו את היבבות שנשמעו מהקהל. חברו השלים את המלאכה, הניח קוביות בטון ועליהן גרף מעט אדמה. עוד מראש הכין טרקטור שתי תלוליות גבוהות מאדמת חמרה אדומה וערימה גדולה של אתי חפירה חיכתה למבקשים לעשות חסד אחרון עם ההולכים.

היו עוד דיבורים והספדים ליד חלקת הקבר אבל אני כבר לא הקשבתי. 

כשהמוות עוצר, הוא לוקח את האנשים. כשהמוות מגיע, הוא לא יכול לגעת בזיכרונות. אבל אני לא יכולתי להביא את עצמי לחשוב על הזיכרונות שלי מההולכים. במקום זה, חשבתי על עצמי, אשתי והילדים. 
חשבתי על פריז, אליה אנו נוסעים כזוג בשבוע הבא.
חזרתי לגיל עשר, אל הדירונת הריקה של סבא שלי, בשכונת שמואל הנביא בירושלים, אליה היינו נוסעים מדי קיץ, לשבועיים של חופשה. זה היה הכי קרוב למלון שנסענו כמשפחה אי פעם. היינו שישה ואני ישנתי במיטה מתקפלת אדומה במסדרון. זה היה עדיף על לישון ראש זנב עם אחותי בחדר השני. מדי יום חרשנו את ירושלים ובלענו אותה בעיניים משתאות. היינו הולכים שוב ושוב בסמטאות העיר העתיקה, שותים תה בשוק מוכרי הכותנה, אוכלים כנאפה אצל ג'אפר ליד שער שכם, ומתקררים בצינת בור המים שמתחת לכנסייה הקופטית. לפעמים הייתי משחק למטה עם הילדים של השכונה ואני החיפאי הרגשתי לגמרי תייר ליד הירושלמים שבכלל קראו לגוגואים, אוג'ואים. הלכנו לגבעת התחמושת ואבא חפר על מלחמות. בערבים עשינו פיקניק בטיילת ארמון הנציב או הליכה לילית בעמק המצלבה. כך מדי שנה. 
כשהמראות התערפלו נזכרתי בטרקים בנפאל שעשיתי עם הילדים ועל החודש ההוא בצפון הודו לפני שנה וחצי.
בטלפון עקצצו לי התמונות מהטיול האחרון בנגב לפני חודשיים ואת תחושת הזיעה והכיף שבטיולי השבת לים.
במקום של עצב ובכי ומוות אני ריחפתי במטוסים וחלמתי חופשות. 

אבא שלי נתן לי להחזיק לו את הנעליים. הקהל נעמד בשני טורים ואבא עבר ביניהם יחף.

בתיה וטוביה היו אלופי העולם ביצירת זיכרונות, חוויות וחופשות. לא היה שבוע בו לא טיילו, בארץ ובכל פינה על הגלובוס. לא היה כמוהם למשפחתיות ולקשר רב דורי. לא היו להם מתחרים בנתינה, ביוזמה ובהתנדבות. הבטתי בשורת העומדים ובאבי, אחותו ובנות דודתי ההולכים בתווך, והבנתי שהבנות, שאיבדו באבחה אחת את שני הוריהם, נותרו גם עם מטען עצום של חוויות וזיכרונות. 

מה יזכרו ילדי שלי?

חזרתי הביתה והדפסתי לוח שנה, לקחתי עט והתחלתי לסמן. אם זה לא ביומן זה לא קורה.

הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון. 

By Dael with 3 comments

שלוש שאלות שכדאי לשאול כדי להפוך חלומות לגלגל תנופה


אמא שלי מספרת שיום אחד חזרתי מהגן ואמרתי שאני רוצה להיות כבאי. האגדה ממשיכה ומספרת שאבא שלי הבטיח לי בו במקום שאם רק ארצה, אוכל להיות לא רק כבאי אלא אפילו שוטר! פירגן לי בענק.
חלומותיהם של ילדים הם פשוטים וברי השגה. לגדול, לצמוח, להיות כמו אמא או אבא או לנסוע במשאית אדומה וגדולה עם צופר. אחר כך, כשעלינו ליסודי, החלומות כבר גדלו מעט. קנינו בזוקה ושם הבטיחו לנו שעד גיל 21 נגיע לירח. 
לא קרה. 
ועדיין, גם היום יש לי חלומות. אני בטוח שגם לכם.
לפעמים הם קטנים ואפורים אבל לעתים קרובות הם נוצצים ומרגשים, הלא זהו טבעם של חלומות. יש מי שחולמת לבקר בכל פלאי תבל ולישון במלונות יוקרה ויש מי שחולם לעבור משכירות בקופסת גפרורים לבעלות על דירת פנטהאוז צופה לים בת"א. יש מי שחולמת לעשות מסע קניות בלי חשבון, אחרת חולמת להקים חברת סטארטאפ ולעשות אקזיט של מיליונים ושלישי חולם לפרוש בגיל ארבעים ולגור על החוף בברזיל עם אהובה אקזוטית.

האם אתם יודעים מהם החלומות שלכם?
לפני שאתם עונים, הנה טיפ קטן. השאלה החשובה היא לא מהם חלומותיכם, אלא עד כמה הם אמיתיים, מה הסיכוי שהם יתגשמו, ועד כמה זה תלוי בכם. גם בלי מחקר מעמיק אפשר לדעת שאצל רוב האנשים החלומות נשארים אך החיים חולפים. החלומות הם גדולים, ערטילאיים, וגורמים לנו לבהות באוויר ולחייך לעצמנו, אבל על פי רוב הם אינם גורמים לנו לפעולה. יותר מכך: עם השנים החלומות נוטים להיות רחוקים יותר ויותר והופכים ממראה חד של יום בהיר לתמונה מטושטשת בערפל של דמיונות. 
הסיבה לטשטוש היא שישנו פער גדל והולך בין החלום לבין שברו. ישנו מרחק עצום בין הפנטזיה לבין היכולת לבנות תכנית שתגרום לה להתממש. חלומות ותכניות נראים כשני עולמות שונים ורחוקים מאוד זה מזה. התכנית אמנם נולדת מתוך החלום אולם היא לא מצליחה להדביק את הקצב וממילא התכנית ננטשת ונזנחת עוד לפני שהבשילה. למשל, אם אני חולם לרכוש דירת פאר בחמישה מיליון שקלים אבל גר בשכירות ויש לי הון של מאה אלף, איזה תכנית לעזאזל תגרום לי להגשים את החלום? לכן אנשים מפרידים בין חלומותיהם לבין תכניותיהם. רוצה לומר: "תעזוב אותי באמ'שך מתכניות לא ראליות ותן להמשיך להזיל ריר על הפנטזיה של עצמי כעשיר בלונדיני עם קוביות בבטן / סקסית בביקיני על יאכטה פרטית משלי" (מחק את המיותר). 
אבל אולי ביסוד הדברים אין פער כה גדול בין חלומותיכם לבין היכולת לממש אותם? כדי לגלות אם זה אפשרי, כדאי לשאול את עצמנו שלוש שאלות: האם אלו באמת החלומות שלנו, האם החלום יעניק לנו את האושר המובטח, ומהו החלום המסתתר מאחורי החלום?

האם אלו החלומות שלכם?
אנו רואים את עצמנו כיצורים נבונים, עצמאיים, ומבקשי חופש. מתוך המציאות בה אנו חיים מבליחים מחשבות ודמיונות על עתיד אחר, זוהר ובוהק יותר. לא מעט פעמים החלום הוא כלל לא החלום שלנו, אלא של התרבות בה אנו חיים, של בן או בת הזוג, של ההורים שלנו או של מה שהיינו פעם. חבר טוב שלי חלם במשך עשרות שנים להיות שופט. הוא עו"ד מוכשר, איש אמת וצדק, הוא הגון ויסודי ויש בו את כל התכונות הנדרשות לשופט, אבל קצת לפני שהגיש את מועמדותו, שוחחנו ושאלתי למה בכלל הוא רוצה להיות שופט. הוא הסתכל לי בעיניים, שתה עוד שלוק גדול מהבירה שעמדה בינינו, ואמר לי "אני לא באמת יודע". כל חייו הוא נסע ברכבת שעברה בין התחנות של "לעשות את הדבר הנכון". הוא רצה שההורים יהיו גאים, שהאשה תהיה מרוצה, אבל באמת באמת באמת, הוא אף פעם לא רצה את האחריות הכבדה של שפיטה, את היכולת לפרוש רק בגיל 70 ואת חוסר היכולת לשבת בפאב עם חברים "כי זה לא מכובד לשופט". ברגע אחד של התפכחות מתוך שתייה, הוא גילה כי החלום הגדול מעולם לא היה באמת שלו. שאלו את עצמכם האם החלומות שלכם הם שלכם בעומק לבכם, בצורה אותנטית ואמיתית או צל והדהוד של ציפיות סביבתכם או אולי ציפיותיכם שלכם מעצמכם? אולי הגיעה השעה לעדכן את החלום? 

האם החלום יעניק לנו את האושר המובטח ?
החלום מביא אותנו לתחושה של אושר עד שאנו מקיצים מההזיה עם חיוך דבילי. בחלום הרי מתגשמים כל התנאים, ואנו מאמינים כי אז, ורק אז, יעלמו כל צרותינו, כל הלחצים יתפוגגו, ובו בזמן תעלה תחושה פנימית עילאית של שמחה. תהיה לי דירת גג משלי, במקום הכי טוב. יהיה לי את הגוף המושלם שתמיד קינאתי בו. תהיה לי את המכונית הכי מהירה, חדשה ונוצצת. יהיו לי את הבגדים הכי מדהימים והמגפיים הכי גבוהות. וכן הלאה. הבעיה היא שברוב המקרים, מאחורי הפנטזיות הנעימות הללו לא מסתתר שום אושר. נניח שהשגת את המכונית המדהימה ההיא (חונה לי אחת כזו בדיוק ברחוב, דרך אגב). אין ספק שזה ימלא אותך שמחה. אחר כך תצטרך למלא לה דלק, שהיא שותה בכמויות וזה מבאס. אחר כך נער טיפש יעבור ברחוב ויחרוץ בה עם מפתח ויכאב לך הלב ותתעצבן. אחר כך משהו יתקלקל, ותסע למוסך כמה פעמים עד שיבינו מה זה, ותשרוף זמן ועצבים. אחר כך תגלה שנחתך לה הערך לחצי. באמצע יהיו ערסים שינסו לעשות מולך רייסים ברמזור, ושוטר שיתעקש לתת לך קנס על מהירות זניחה רק כי הוא לא אהב את הפוזה. זה לא מיוחד למכוניות. כל החפצים לא מביאים לנו אושר לאורך זמן. כמו סוכר, הגורם לקפיצת אנרגיה מהירה ואז לנפילה, כך גם "דברים יפים" יגרמו לעליה חדה ומהירה במפלס האושר, רק כדי לקבל ירידה תלולה יותר ביום המחרת. כל מי שנשבר לו מסך הטלפון החדש למחרת יום הקנייה מכיר את ההרגשה היטב היטב. (מודה). 
אז אם החלומות שלכם בנויים על חפצים, על רכוש, על פעולות רכישה, יתכן מאוד והם חלומות עקרים, שלא יעניקו לכם לא שלוות נפש ולא הנאה לאורך זמן. הם רק דימויים נוצצים ויקרים, אך לא הדבר האמיתי. אם החלומות שלכם כאלה, הגיע הזמן לעצב אותם מחדש.

מהו החלום המסתתר מאחורי החלום?
אבל נניח שאתם עדיין חולמים על חפצים, מה לעשות. על גוף מושלם, על אקזיט, על הנוף שיהיה לכם ממגדלי אקירוב. בסדר, אבל למה אתם חולמים את החלום הזה דווקא? אפשר לומר כי ישנן שתי סיבות. האחת היא מציאות אפורה והאחרת היא תקווה ורודה. ראשית, החלום הוא הכי רחוק מהמציאות, הכי מסעיר, יפה ונהדר ולכן ככל שהמציאות שלנו לוחצת, כך נברח לחלום מתוק יותר. מתקשים כלכלית? נחלום על עושר טראמפי. מתקשים למצוא דייט? נחלום על זוגיות עם בר רפאלי. You name it. לעומת החלום כמשקל נגד ללחצי היומיום, הרי שהחלום הוא גם תקווה למשהו אמיתי. יש אנשים שחולמים על הון עצום (שישיגו בירושה, בשוד בנק או באקזיט) אבל ששואלים אותם, בסדר, בסדר, נניח שיש לך את ההון. מה אז? למה את רוצה להיות עשירה? והתשובה לפעמים היא "כדי שאוכל לעזוב את העבודה המעצבנת שלי" או "כדי שאוכל לטייל לדרום אמריקה חצי שנה, שתמיד רציתי ולא יכלתי" או "כי בתור עשירה יהיה לי קל למצוא בן זוג נורמלי ולא להתפשר". והנה מגלים שחלום הר הכסף אינו מעלה ואינו משנה מאומה. הוא רק מקפצה, הסוואה, מדרגה, בדרך המנטלית אל החלום האמיתי, שלמרבה ההפתעה לא דורש סכומים דמיוניים או כסף כלל. אפשר הרי לעזוב את העבודה גם מבלי להתעשר. אפשר גם לעשות טיול לדרום אמריקה ואפילו למצוא זוגיות. החלום שמאחורי החלום, לכן, הוא הוא הדבר האמיתי. המציאות היא זו שמקשה עלינו לראות את הדרך ומטשטשת את התקוות והחלומות שלנו בעיגולי ענק שאינם ברי השגה. 
בחנו את עצמכם, מהי התקווה הנעוצה מאחורי חלומכם? אתם עשויים לגלות כי החלום הגדול הוא בלון ריק ומיותר, ולמעשה מה שאתם רוצים הוא משהו פשוט בהרבה: לקרוא יותר. ללכת כל יום לים. למצוא בעצמי אנרגיה לעשות ספורט. למצוא אהבה. למצוא שלווה. 
אם תדעו להגדיר את החלום שלכם כך, הרי שעשיתם צעד ענק. החלום יהיה הרבה יותר קטן, אבל הרבה יותר אמיתי וככזה הוא יוכל למלא באושר. ובעיקר, יהיה זה חלום שתמיד, אבל תמיד, יוכל להפוך למציאות. זו כבר רק שאלה של החלטה, לא של הון, גורל או מזל. חלום אמיתי הוא כזה שאפשר לבנות תכנית ממשית כדי להשיג אותו. חלום שיהפוך לכם לכוכב צפון או למצפן בדרככם ולא חלום שיערפל את החלטותיכם בענן של תקוות כוזבות. 

יש לנו את הכח ויש בנו את היכולת לעצב את חלומותינו ולממש את חיינו מולם.

תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים מזכירה לנו כי חיי האדם הם רגעיים וחולפים: "אדם...משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף".
מאז ומתמיד ידענו כי חיי האדם יעלמו ויגוזו כעננים ברוח, כאבק דרכים, כחלומות האתמול. 
אבל אם נדע לבחור את חלומותינו, נוכל לעצב את חיינו ולהעניק להם משמעות.  

ספרו לי מהם החלומות שלכם.

By מר קדמוני with 5 comments

מסרים סמויים ושקרים גלויים בפרסומת תנובה למשקה GO

סלח לי אבי כי חטאתי: לפני כמה ימים ראיתי טלויזיה.
בין היתר ראיתי פרסומת של תנובה למשקה חלבון חדש שלהם בשם GO. לא הייתי מספר על העניין כי מוצרים מיותרים המופיעים על מסך הטלויזיה במסווה בריאות אינם המצאה חדשה. יש הרי את "דגני פיטנס", חטיפי בריאות "Nature valley", "קראינצ'ים" לסלט ושאר חטיפים, נוטלה ועוד ועוד המצאות המספרות לכם נפלאות אבל מוסיפות סוכר ומפחיתות את הבריאות. ובכל זאת, ההמצאה החדשה של תנובה צדה את עיני כי היא מיועדת לספורטאים וכי היא משקרת ועושה מניפולציה רגשית של ממש.

למי שהחמיץ את הפרסומת הנה תקציר העלילה:
הסרטון נפתח בסדרת תמונות בהן רואים גברים (שהם כמובן קהל המטרה למשקאות חלבון) עושים פעילות ספורטיבית. רוכב אופני הרים מיוזע במעלה ההר, גבר מתעורר מוקדם ורץ בגשם שוטף, היפסטר מתנשף בהרמת משקולות מול מאמנת חיננית. כולם מתאמצים. החלק השני הוא סדרת תמונות שלהם אוכלים לאחר האימון. האחד אוכל לבדו מטבח שימורי טונה היישר מהקופסה (מסכן), האחר מוציא קופסת אוכל מהמקרר (לא בטוח שהיא טרייה) והשלישי אוכל ירקות וביצה בסוף הרכיבה. ואז יורד מהשמיים, משתלשל ממסוק, הקריין מלאכי חזקיה, לבוש לבן וזוהר בנוגה רך (התלוצצות של התסריטאי שהפך את מלאכי למלאך של ממש), והוא נוזף ברוכב: "מה, אתה אוכל ביצה?! למה בעולב? קח תנובה GO!". מלאכי זורק לו את הבקבוקון המושלם ועף לדרכו. כולם מחייכים. והכתובית המנצחת "חלבון מושלם לסוף האימון".



כמו בקורס פרסומאים שנה א', בואו נלמד ביחד שיעור במניפולציה וננתח מסרים סמויים, גלויים ושקרים בקמפיין של תנובה:

אוכל אמיתי זה "עולב"
גם טונה וגם ביצה קשה הם מזונות מדהימים. הביצה היא בין מזונות העל שלי והיא אוצרת בחובה את כל מה שנדרש לגדל חיים. הטונה גדלה חופשיה במים קרים ועמוקים, ניזונה מהמיטב שיש לעולם הים להציע, ועשירה בחלבון ושומנים טובים. אבל מה, שניהם מזונות פשוטים מאוד. מהירים מאוד. בלי זוהר, יוקרה או ברק. אלו מזונות שרווקים (וגם נשואים) אוכלים קר ומהר כדי לשבוע, לקבל אנרגיה ולחייך. אבל פרסומאי תנובה לא בעניין של הבריאות שלכם והשובע שלכם אלא בעניין הדימוי שלכם, ואולי גם בעניין של להעליב אתכם. אכלת ביצה? זה מגעיל, זה עלוב. אכלת טונה? זה מסריח, זה פטתי. אבל אם שתית כוס סוכר קטנה ויקרה? הו, זה כבר יוקרתי, נוצץ ועדכני. ובדרך נס כלשהי אולי גם יעזור לך להשיג את מטרותיך. אז הם לא מתביישים לעלוב בצופים ולומר "מי שאוכל אוכל אמיתי הוא פתטי". אבל לא. משקה ה GO של תנובה לא יעזור לכם להשיג מאומה. הוא לא אוכל אמיתי, אלא ריכוז של סוכר, תוספי טעם והנדסת מזון כדי לשכנע אתכם שכדאי לכם לשתות את זה. סליחה, אבל בעיני דווקא לשתות GO זה העולב האמיתי...  אבל אני לא פרסומאי.

בנינו לך חלבון מושלם
השורה התחתונה של הסרטון חושפת את השקר היסודי. "חלבון מושלם". ישבו המהנדסים והתאימו לכם את הפתרון המושלם. אז זהו, שלא. אין דבר כזה חלבון מושלם, ובטח שהחלבון שמציעה לכם תנובה בבקבוקון אינו כזה. ראשית, כבר אמרנו שהוא עשיר בסוכר. בקבוקון של 250 מ"ל, שזה לא יותר מכוס וטיפה, יש שווה ערך לשלוש -ארבע כפיות סוכר. זה המון. השומן לעומת זאת, מדוד בקפידה ל 2%, כדי שתשאר רזה כביכול, והחלבון הוא אכן כמו בפרסום, רב. 16 ג' לבקבוק. הקומבינה הזו לא מביאה לכם שום ישועות. היא עשירה בחלב, שאינו מוצלח לרבים מהאוכלוסיה הרגישים ללקטוז או קזאין. היא עשירה מאוד בסוכר, שרע לכולם באותה המידה, והיא לא כוללת עוד חומצות אמינו שאפשר לקבל למי שכבר מתעקש להוסיף חלבון משקית. אבל כן כוללת טעמים כמו וניל או קפה, כדי שבכל זאת נחשוב שמדובר באבקת חלבון כלשהי... [הערה: אבקות חלבון אינן רע מוחלט. הן כמובן אינן בגדר מזון קדמוני, אולם עשויות להיות פתרון זמני למי שרוצה להשיג מטרות ספיצפיות. יש אבקות טובות יותר ויש טובות פחות (מלאות סוכר וכו'), וקצרה כאן היריעה מלפרט את היתרונות והחסרונות של כל סוג ומין, אבל אין ספק שגם אם נשים בחדר אחד את כל מאות סוגי אבקות החלבון הקיימות בשוק, משקה תנובה יהיה מועמד רציני להתחרות עם הגרועות שבהן].

אתה הרי מתאמץ, אז מגיע לך להתפנק
הסרטון הזה מדבר לגברים בשנות השלושים-ארבעים ולהם בלבד. הם המתאמצים. הם אלו שרוצים חלבון. עבורם הכניסו לסרטון את השוט של הבלונדינית המתכופפת מעל מרים המשקולות, אליהם מדברים בלשון זכר, והם האומללים שאוכלים את ארוחתם לאחר האימון לבד, במטבח ריק, בעמידה, בלי צלחת. הם חייבים אישה שתושיע אותם, או איזה מלאך. מזל שאלוהי הרייטניג והקופירייטינג רואה אותך גם כשאתה לבד ודואג להזכיר לך ש"אסור לך להיות בעולב". תהיה בפוזה של גבר גבר ותרגיש גבר גבר.  אבל היי, בסוף תשאר לבד במטבח, דרך אגב, רק עם בקבוק של GO. כמו כל הפרסומאים מאז ומעולם הם מוכרים דימוי ותחושה. התחושה שמגיע לך פינוק, שנולדת כדי לעופף בהליקופטר מתנדנד על כבל, ולא נולדת כדי לאכול "רק" ביצה בסוף העליה. כדי להיות גבר אתה חייב לרכוש משהו עם אריזה נוצצת והבטחות סרק ולא מוצר יסוד בלי אריזה כלל ובלי שום הבטחות, אבל עם היסטוריה של מיליוני שנים.

אז אם יש לכם חברים שהחליטו לשתות את משקה החלבון החדש של תנובה, אולי תשאלו אותם בעדינות "למה בעולב?"

צילום: סטודיו ברוך נאה. הדבר היחיד שמוצלח כאן?

By מר קדמוני with 3 comments

עידו פורטל - revisited


ביום שישי האחרון יצא לי לפגוש את עידו פורטל בהרצאה שנתן במלאות שנתיים להקמת מרכז התנועה של שיטת עדו פורטל בת"א (רחוב בן שמן 4, קומה 2), בהובלת רועי גולדשמיט.
רקע קצר למי שלא מכיר עדיין את עידו (נא לעמוד בפינה). 
בהעדר תואר טוב יותר, אחשיב את עידו כ"גורו" תנועה בינלאומי, ולמרות שהוא סולד מהתואר, הוא די הולם אותו. מזה עשור הוא מבלה את רוב זמנו ברחבי העולם, בין יערות ברזיל, חופי אוסטרליה, הפארקים של גרמניה, סמטאות לונדון והסטריפ של לאס וגאס, שם הוא מאמן (בין היתר) את קונור מק'רגור שהוא כנראה לוחם ה MMA המצליח בכל הזמנים.
את עידו אני מכיר כבר לא מעט שנים, ואת מה שאני *באמת* חושב עליו, כתבתי בספר:

עידו לא עסוק בכותרות ובססמאות אלא בחקירה ובגילוי. כמו מדען אמיתי הוא חוקר את התנועה האנושית ומתאמן מבוקר עד ערב, ולפחות שמונה שעות ביום. שמונה שעות. ביום. כל יום.
ההתבוננות והניסוי העצמי, גרמו לעידו להפוך ממישהו שזז יפה, למישהו שיכול לנתח לעומק את היכולת התנועתית של מי שמולו, ולשכלל אותה. הוא חסר פשרות, חסר פניות, ומקצוען קשוח עד עמקי נשמתו.
בקיצור, בשישי האחרון היתה הזדמנות לפגוש ולשאול פנים אל פנים. לא היתה זו הרצאה ולא סדנה אלא תשובות לשאלות הקהל, שמילא את האולם מפה לפה. ישבתי עם הטלפון ורשמתי רשימות ואנסה לתמצת חלק מהדיון שהתפתח סביב שתי שאלות בלבד, מתוך רבות שנשאלו, כדוגמה למרחב החשיבתי בנושאי תנועה שאפשר וכדאי ללמוד מעידו.

ש. עד כמה להתמקד ולהתמחות בתנועה ומתי להבין שכדאי לעבור הלאה?
להבנתי, השאלה הזו נמצאת בליבה של עבודתו של עידו עם ספורטאים מקצוענים. נניח לרגע שאני קונור מק'רגור (לעצום עיניים ולדמיין ממש חזק). אז כאלוף עולם ב MMA אני כנראה טוב מאוד באגרופים, בבעיטות, בעבודת קרקע, בסבולת וביכולת "לחטוף" ולהישאר על הרגליים. אבל במה אני פחות טוב? האם יש משהו בתנועה שלי שיכול להשתפר כדי שאצליח לנצח בקרב הבא?
עכשיו נניח שאני מרטינה נברטילובה (צריך לעצום את העיניים ולדמיין חזק יותר גם חצאית מיני לבנה) ואני טובה וחזקה בהגשות בטניס, בסבולת, בדיוק, בזריזות ובכח מתפרץ. ואני עובדת בלי סוף על משקולות ועדיין לא מצליחה להגיש סרבים מספיק מהירים. האם זה עניין של כח או משהו אחר?
עידו נתן מעט "טעימה" מהגישה שלו. למשל, חלוקה אפשרית אחת של "ענן התנועתיות" היא לשתי וערב ובחינת האדם על פני מספר רב של ממדי תנועה, שהחיתוך ביניהם עשוי להצביע על חוסר או נקודות הטעונות שיפור. חלוקה אחת שכזו היא חלוקת עולם התנועה לחמש קטגוריות משלימות:
הגישה המארטיאלית (מלשון martial כלומר קרב). והיא חכמת ויכולת התנועה שלי מול אדם אחר. תחשבו איגרוף, MMA, תחשבו משחק תופסת או מחניים, תחשבו פוטבול אמריקאי, תחשבו תנועה זוגית. היכולת לקרוא את האדם האחר, להגיב אליו, לפעול מולו בהרמוניה וביעילות. או באלימות.
התנועה הריקודית. כאן היא החכמה להוציא דימוי רוחני לשפה פיסית, לתרגם רעיונות ותחושות למרחב של תנועה ושל יצירה. מהמחוללים הדרוושיים ועד אוהד נהרין ומיסטר גאגא.
התנועה האקרובטית. פה זה האדם מול כוחות הטבע. מול שיווי המשקל, מול כח המשיכה, הליכה על חבל, גמישות, עמידת ידיים, זריזות, יציבה ועוד.
התנועה הסומטית. אלו מרכיבי התנועה הפנימיים, הנסתרים כמעט, הכוללים שליטה על השרירים הפנימיים, הסרעפת, הנשימה, שינוי מדדים כמו חום או קצב לב, דיוק, שליטה מוטורית ועוד.
תנועה מול אובייקטים. כאן זה האדם מול החפץ, האובייקט. למשל מול מוט המשקולות שצריך להרים, מול מקלות מתעופפים באוויר בג'גלינג, מול כדור טניס בסקוואש או טניס ועוד ועוד.
כל אחד מאיתנו טוב ("טוב") בחלק אחר מהגישות התנועתיות הנ"ל. אולם, יש ביניהן גם מתח. מי שמאוד חזק ביכולת אקרובטית, אולי זה עלול לבוא על חשבון יכולת הלחימה שלו? עידו משחק עם האנשים, משחק של ממש, בו יוצאים מנקודת הנוחות ומהתנועות האוטומטיות, כדי לאבחן ולזהות חולשות לעומת יכולות, ומקומות הדורשים חיזוק.
דרך אחרת לחלק את עולם התנועה היא באבחנה בין כיווץ לעומת הרפיה. למשל ב power lifting המיקוד הוא על כיווץ. השריר חייב להיות כל הזמן תחת כיווץ ועומס כדי להצליח. לעומתם, אנשים העוסקים בהרמת משקולות אולימפית (weightlifting) לא יצליחו אם רק ידעו לבצע כיווץ, כי הרפיה מהירה וזריזות הם חלק מהותי בתנועה. רוצה לומר, אם התחזקת מאוד בהרמות כח, יתכן ועלול להיות לזה מחיר בהרמות אולימפיות. זו רק דוגמא. זה נכון בכל ענף ספורט ובכל תחום פונקציונלי. אצל לוחמים, מספר עידו, ההרפייה היא קשה. ההרגל והיכולת לחטוף עוד ועוד חבטות "תוקע" את התנועה הרכה הרפויה, עד שהם נסדקים ונשברים. ממש כך.
אז מתאגרף אימתני עשוי למצוא את עצמו אצל עידו עובד על תנועות רכות, על הרפיה ועל ההיפך הגמור מהאינסטינקט של הלא מומחה.
מה לקחתי מהתשובה של עידו: שלעולם צריך אדם לשאול את עצמו מה ההיפך הגמור ממה שאני עושה, ולעשות בדיוק את זה.

ש. עד כמה כדאי "ללחוץ" על פציעות כלומר עבודה בתוך הכאב לעומת מנוחה?
את זה דווקא אני שאלתי. בשנה האחרונה היו לי כמה פציעות. לא דרמטיות, לא היסטריות, וכל הזמן המשכתי להתאמן, אבל היתה פציעה בגיד הברך ITB ויש רגישות בכתף שמאל.
כששאלתי על פציעה עידו הציע לשנות את הנרטיב. כמו כל גורו טוב, עיקר הלמידה באה ללומדים מה reframing של השאלה או ההגדרה מחדש של הבעיה במקום מהפתרון, כי אין "פתרון בית ספר". עידו מציע רק התבוננות.
השאלה הראשונה שצריך אדם לשאול את עצמו היא האם הפציעה מגדירה אותו. האם אני "אדם פצוע" או אדם עם כאב. הוא מספר שלא פעם אנשים מציגים את עצמם כך: "שלום עידו, יש לי פציעה בברך". אפילו השם נשמט, העיקר שיש פציעה. אבל ההגדרה של העצמי סביב הפציעה מנציחה בעיה ואינה תורמת לפתרון. למשל מהי באמת המשמעות של "פריצת דיסק"? האמת היא שאף אחד לא יודע.
לעומת זאת העצה היא להתייחס לכאב וללמוד לחיות איתו. שלום, אני דעאל ויש לי כאב בכתף שמאל כשאני מרים מוט גבוה מאחורי הראש" היא כנראה גישה בריאה יותר להתמודדות עם פציעות כי היא מאפשרת דיאלוג.
במיוחד כי הפרוטוקולים הקלאסיים לטיפול בפציעות ספורט הופכים להיות outdated ועוברים ביקורת, למשל הפרוטוקול הקאלסי לפציעת ספורט בברך הוא RISE שזה ראשי תיבות של Rest Ice Compression and Elevation (לנוח, לשים קרח, לשים תחבושת ולהרים את הרגל), אבל יותר ויותר מחקרים היום מראים כי דווקא פעילות מיד לאחר הפציעה טובה יותר בשיקום.
עידו לא מהסס ללחוץ פנימה, אל תוך הפציעה. לא בטיפשות אלא בזהירות ובשום שכל. בדיוק כשם שפיזיוטרפיסט טוב מכאיב מאוד למטופל שלו (תשאלו פצועי צה"ל עד כמה קשוחות המרפאות בעיסוק בבית לווינשטיין), כי הכאב יכול להיות גם ידיד, ולא רק אויב. הוא יכול להיות סימן שמשהו מצליח ומשהו משתנה ולא רק שמשהו נשבר או נקרע.
כאשר אנו מדברים על תנועה מוגבלת, אנו מחפשים דרכים אחרות לעקוף את המגבלה. לעתים אפשר לקבל את התנועה המקורית אבל לפעמים הגוף השלם יכול לעקוף את האיבר הפצוע ולתת מענה פונקציונלי. למשל, אם עברתי ניתוח ובו חיברו לי שתי חוליות בגב זו לזו, ברור שתפגע יכולת התנועה. אבל אולי בעזרת תנועת האגן, ותנועת הצוואר, הגוף, כמכלול שלם, יוכל לתת מענה ומעקף למגבלה.
ויש גם את שאלת המומחה, זה שאמר לכם שיש לכם פציעה א', ב' וצריך ניתוח ג'. כי את זה כדאי לזכור: למומחים יש פטיש גדול ביד והוא המומחיות שלהם, וכשיש לך פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר...
לכן הרבה פעמים כדאי ללכת להתייעץ גם עם אנשים שאינם מומחים בתחום ויכולים לראות את המציאות מכיוון או בגוון אחר לגמרי, שאינו דווקא ניתוח או התערבות כירורגית. למשל מאמנים, פזיוטרפיסטים, רקדנים, או מי שהיה שם. דעה נוספת, הרחבת טווח האפשרויות, אמונה ביכולת הגוף לרפא את עצמו, עבודה קשה, לא לפחד מהכאב - כולם רעיונות טובים ששווה לזכור.

אינני מתאמן בשיטת עידו פורטל. עדיין לא. אבל כבר לפני שנים עידו פתח לי את הראש ואת הצ'אקרות לעוד כיוונים, לעוד אפשרויות, ולעוד מתיחות שאני כן עושה. אני גם זוכר שלכל זמן ועת לכל חפץ וגם המסע התנועתי שלי יגיע. שמעתי פעם מעידו אמרה סינית עתיקה: "אדם זקן כמו עמוד השדרה שלו", ואני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מתכוון להיות זקן...
אז תודה עידו. למדתי והחכמתי גם הפעם. 

By מר קדמוני with No comments