אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

מי שילם כסף כדי שנהיה חולים ושמנים? לא תאמינו איך רימו אותנו!


לפעמים אני מרגיש כמו הילד שצועק המלך עירום אבל הקהל ממשיך להתבונן במצעד האיוולת ולנופף בידיים ובדגלים.
המלך עירום!
התחלתי לצעוק לפני הרבה שנים, כאן בבלוג, על השקר וההבל שבפירמידת הבריאות וכיצד זו מעודדת תחלואה ומוות, ולא בריאות או אנרגיה והמשכתי מכל במה נוספת, בטלויזיה, בספר שלי, באתר שלי paleo.co.il ובכל מי שרצה לשמוע.
למשל,
לפני שש שנים כתבתי כאן מכתב פתוח לשר הבריאות, אז ליצמן, כדי שיקרא, ואולי יעשה שינוי. אחרי שנתיים החליפה אותו יעל גרמן ועידכנתי את מושא הפוסט בהתאם. אחרי שנתיים נוספות שוב החליף ליצמן את גרמן, ואז כבר לא טרחתי לשנות את השם בפוסט. למי אכפת? הרי עולם כמנהגו נוהג והפירמידות ממשיכות להפיל חללים ומשרד הבריאות מנסה להמשיך להרוג אותנו, בשם הצדק וטובת הכלל. ממש כך.
עכשיו יצקצקו המצקצקים בלשונם: נו באמת, על מה אתה מדבר? משרד הבריאות נגדנו? הרי זה המדע. הרי ידוע ששומן רווי הוא מסוכן לנו ושפחמימות טובות לנו. לא ככה?
זהו, שלא. ממש ממש לא.
על העובדה ששומן רווי אינו מסוכן לנו כבר שפכתי נהרות של דיו (למשל כאן וכאן) וכל המחקר, חזית לחזית, אומרת את אותו הדבר. אבל ממש היום נחשפה האמת המרה על המיתוס המתוק של הסוכר. 
על האמת מאחורי המדע הרע שעמד בבסיס המלצות כתבתי פרק שלם בספר (יש את הפרק הזה גם חינם אונליין, ללהוטים), כולל על מחקר שבע המדינות המפורסם של קיז, שהנציח בתודעת ההמונים את השטות ההופכת קשר (שיקרי: ככל שאוכלים יותר שומן יש יותר התקפי לב) לסיבה ("אמיתית": שומן גורם להתקפי לב).
אבל היום, היום, נחשפה עוד שכבה במסכת השקרים והעיוות שאנו, כולנו, הלכנו שולל אחריה.
הניו יורק טיימס מפרסם כתבה נרחבת על הנושא, בעקבות מחקר מדהים (לא פחות) שחקר את ההיסטוריה של ההמלצות התזונתיות והמחקר התזונתי באמצע המאה הקודמת בעזרת "אנליזה היסטורית על בסיס מחקרים פנימיים של התעשייה" וויקיליקס מודל שנות השישים, עכשיו!
כן, שנות השישים העליזות היו מאופיינות לא רק בהיפים, בפולסוואגן טרנפורטר עם גלשן על הגג, ובטיסות ראשונות לחלל, אלא גם במירוץ מדעי בנושא מחקרי התזונה. וחוקרים זריזים החלו להבין כי הסוכר עלול להיות האשם למגיפת התקפי הלב באמריקה. לובי הסוכר היה אז בימיו הראשונים אבל היה מורכב מאנשי עסקים ממולחים וחדי חושים, והם החליטו להשיב מלחמה שערה. 
לכן בשנת 1967 פנה לובי הסוכר, שכבר היו לו תכניות גדולות למשקאות ממותקים ומה לא, לשלושה חוקרי תזונה מובילים בתחומם. לראש בית הספר לתזונה באוניברסיטת הארווארד (יותר מזה? אין!), ולשני מדענים מובילים נוספים כדי שיפרסמו מאמר מפתח כנגד מחקרי האנטי-סוכר שהחלו לצוץ אז. הם שילמו לחוקרים אלפי דולרים קאש מאני (קצת פחות מעשרת אלפים דולר, שהם כ 50 אלף דולר בערכים של ימינו) כדי שהאינטרסים יהיו ברורים. כדי שלא תהיה שום טעות, המחקר חשף את התכתובות בין החוקרים לבין המממנים של המחקר, ושם הם מתחייבים למצוא את השומן אשם ואת הסוכר טוב ומועיל. והחוקרים שולחים לאנשי הסוכר את הטיוטות ואת המסקנות, לאישור מקדים. תנחשו מה היתה המסקנה? צדקתם!  
המחקר השקרי, שהפך לאבן פינה במסע הצלב נגד השומן הרווי ובעד הפחמימות, פורסם ב 1967 בלא פחות מאשר ב British Journal of Medicin שהוא הגביע הקדוש של יוקרה ואיכות במחקר.
וכדי לעשות את הדברים מעניינים הרבה יותר, הרי שאחד משלושתם, ד"ר מארק הגסטד, הפך מיד לאחר מכן ליו"ר תחום התזונה במשרד החקלאות האמריקאי והיה בין חברי הועדה המפורסמת ההיא, שעיצבה את פירמידת המזון האומללה ההיא, אותה פירמידה שמשרד החינוך שלנו מחייב ללמד גם היום כל ילד בגן, ביסודי ובתיכון. אותה פירמידה הממשיכה להפיל חללים ומתים מדי יום, בארץ ובעולם כולו, אנשים תמימים שאוכלים הרבה פחמימות ומעט שומן כי זה מה שמשרד הבריאות אומר לנו.
אנשים שמתים לשווא בגלל תעשייה שיקרית ואינטרסנטית.
ואם אתם חושבים שזה נגמר לפני 50 שנה, אתם נאיבים.
רק השנה נחשף שקוקה קולה מימנה במאות מיליונים (!) מחקרים בעד סוכר והמראים כי אין קשר בין צריכת סוכר להשמנה במשך שנים. כך גם שאר התעשייה. 
מעט רופאים, מעט מדי, ומעט תזונאים, מעט מדי, מבינים כבר כי הונו את כולנו במשך חצי מאה. 

"סטלין, צ'אוצ'סקו וג'ינג'ס חאן ביחד לא הרגו הרבה אנשים כמו שהרגו הדיאטניות שקידמו את פירמידת הבריאות!"
(הקרדיולוג ד"ר קיציס מצחיק וקולע, בקורס מובילי הפליאו בקהילה). 


כי אנחנו, ורק אנחנו, אחראיים לבריאותנו.
אנחנו, ורק אנחנו, נחליט מה טוב ומה בריא.
אתם, אני ועוד מיליונים רבים כבר גילו את הסוד הקדמוני, את אורח החיים הפשוט והבריא של העבר, את היופי והחכמה של אוכל אמיתי, מזין ומתגמל וטעים.

אז תהיו לי בריאים יקירים, תהיו לי בריאים.
(ואל תאמינו למה שכתוב בעיתון או לכל כרזת בריאות בקופת החולים או בבית הספר. זה כנראה יהיה שקר ממומן).

דעאל

By מר קדמוני with 11 comments

כל מה שצריך לדעת כדי להיפטר מכאבי גב (חלק ראשון)

כשהייתי ילד בן שלושים, היה לי חום גבוה לפעמים, אבל המטרד האמיתי בחיי היה כאבי גב. כמעט מדי בוקר הייתי מזדחל מהמיטה תפוס ודואב ופעם פעמיים בשנה נותרתי מושבת לכמה ימים עם "גב תפוס". ככה זה אצל כל השיריונרים אמרו לי חברי למילואים. הפגזים, הפלטות בזוקה, הפטיש חמש בהחלפת הזחל – כולם דפקו לנו את הגב. ככה זה אצל כל מי שעשה קרבי אמר לי אבא שלי בטלפון, עת ששכב עם גב תפוס במיטתו שלו. ככה זה אצל בני האדם אמר לי ידידי האורתופד. תנועה אחת לא נכונה והופ, כאבים לכל החיים. שמע, לא באמת אפשר לדעת מה יש לך, כך אמר הרופא, ול 90% מהאנשים הסובלים מבעיות גב לא מוצאים שום בעיה בצילומים או בדיקות. פשוט כואב.
והאמנתי להם.
חשבתי: זה מה שיש.
אני בן שלושים. שמן עם גב עקום וכואב
האמת היא שטעיתי בענק.
עובדה: עברו כבר חמש עשרה שנים מאז היותי צעיר שחצן ותפוס, והנה היום, למרות הגיל, הגב שלי מעולם לא היה במצב טוב יותר. לא כואב לי, לא נתפס, לא מרגיש תקוע או מוגבל בתנועה. את נקודת השינוי שלי תיארתי בספר "הסוד הקדמוני" – בתנועה, בתזונה, בסגנון החיים.
לי זה עבד.
בהתבוננות לאחור, והתבוננות לצדדים, אפשר לזהות כמה גורמים לגב כואב, וכמה אפשרויות להתמודדות.
1.      שחיקה. מסתבר שישנה לא מעט אמת בהתייחסות של אבי וידידי לבעיות הגב כפונקציה של השירות הצבאי בסדיר. לגוף שלנו הוא מכונה עם מכניקה מופלאה אבל במיוחד ככל שהגיל עולה, וככל שהגוף חשוף ליותר עומס שאינו מותאם ליכולת הפיסית של המפרק, המכניקה של המפרקים עלולה להשחק. זה אומר שעלולה להיות יותר פגיעה ברקמות החיבור (כמו סחוס למשל), ואז יהיו כאבים, שילכו ויתעצמו ככל שהשחיקה ממשיכה ברצף. לדוגמה: אנשים שכואבת להם הברך רק לאחר עשרה קילומטרים של ריצה או מתחיל לכאוב להם הגב לאחר הליכה של כמה שעות. זהו סימפטומם קלאסי של בעיית שחיקה. כאב גב המגיע ומתגבר לאחר זמן של חזרה מונוטונית על התנועה, והולך ופוחת לאחר מנוחה. אם זה המצב שלכם, כדאי לזהות את השחיקה ולפצות בחיזוק המערכת התומכת.
2.      דלקתיות. הצד השני של המטבע הוא כאבי גב הנובעים מדלקת במפרקים או בעצמות הגב. כאבים אלו דווקא פוחתים אחרי שהגוף "מתחמם" או נכנס לפעילות וחוזרים ומתעצמים ברגעי מנוחה ושקט, כמו בלילה או בבוקר מוקדם, כשהגוף נוקשה אחרי שנת הלילה. אם אלו הסימפטומים שלכם, טיפול בדלקתיות יהיה בעדיפות גבוהה. זה יקרה בעיקר על ידי שינוי של המזון שאתם אוכלים.
3.      הליכה והנעלה. לא כולם זוכרים שרק לא מזמן ירדנו מהעצים. אתם ואני. מאז אמנם הסתגלנו היטב להליכות ארוכות, אבל נעליים נכנסו לאופנה רק אתמול. אנו הולכים ימים ארוכים וחיים שלמים בנעליים צרות, כבדות ומקומרות, וכף הרגל שלנו אומרת נואש. האפקט של הנעל הוא מדהים על כל היציבה של הגוף, על זוית הכיפוף של הגב ועל מנח חוליות השדרה זו על גבי זו. אני זוכר זאת היטב. בשנת 2001 הייתי בנסיעת עבודה לניו יורק, עם חליפה וכל העניינים של הו הא, ונעליים מבריקות. בניו יורק הולכים המון, אבל המון, ברגל. בסוף היום חזרתי למלון, בלקסינגטון פינת 34, כמעט הגעתי, והייתי רק צריך לחצות את הכביש, שלושה ארבעה נתיבים. היתה תנועה דלילה אבל למרבה האימה באמצע הכביש הרגשתי שאני נתקע, פשוט כך. שהגב שלי כל כך כואב שאני בקושי מצליח לחצות את הכביש. הבטתי מטה, אל הנעליים השחורות שלי וראיתי שחור. נעליים נכונות והליכה נכונה הם קריטיים לבריאות הגב שלכם.
4.      תנועתיות. למדתי מידידי עידו פורטל אמרה סינית עתיקה וחכמה: אדם זקן כמו עמוד השדרה שלו. זה כל כך פשוט וכל כך נכון. כולנו רואים את "הזקנים" שמתקשים להתכופף, לקום או לנוע. ההתקשחות של הגב היא אולי סימן ההיכר הבולט מכל של ההזדקנות. לעומת זאת, אנו מביטים משתאים כשאנו רואים אדם בעל טווח תנועה נרחב בגב, המסוגל להתכופף בקלות, לפתל את גופו, לקפוץ או לזחול. התנועה הזו לא רק טובה כשלעצמה היא גם מגנה עלינו מפציעות כי הגידים, הסחוסים, השרירים העוטפים – כולם ארוכים יותר, חזקים יותר, גמישים יותר, ומונעים מהעצמות להשבר או לצאת ממקומן כתוצאה מחבלה או מתנועה לא נכונה. מי שיודע לזוז היטב, לעולם לא יתפס לו הגב כשישלח את ידו אל המדף העליון של המזווה. כמה אתם זזים במרחב?
5.      ישיבה. אורח החיים המודרני, העבודות החדשות (מחשבים, קופאים, תלמידי ישיבה ורואי חשבון, you name it) כולם כמעט מחייבים אותנו לבלות שעות על שעות מדי יום רכונים ליד שולחן משרדי. בישיבה על כסא. חוזרים מהמשרד (בנהיגה, בישיבה) מגיעים הביתה ושוב יושבים, הפעם על כורסה. אבל התנוחה של הישיבה אינה מותאמת לחלוטין לגוף האדם ולכן הגב שלנו מתחיל לתעתע. להתעוות, להתכופף, להתקשח ולכאוב. לפני שלושים וחמש שנים, ואני ילד בן עשר, ביקרתי בביתו של השופט העליון חיים כהן, במסגרת של חיפוש קרובי משפחה רחוקים שתקף את הורי. הוא היה אז כבר ישיש בסוף שנות השמונים לחייו, אבל נותר גבוה ומרשים. בחדרו, עמוס הספרים, הוא עמד ליד "סטנדר" של תלמידי ישיבות וסיפר שאת פסקי הדין שלו כמו גם את שעות הקריאה הרבות עשה בדרך כלל בעומדו ליד הסטנדר. הרגל משנותי בישיבה, כך אמר.  כמה שעות אתם יושבים ביום? כמה אתם עומדים? והאם אתם מבינים שהעמידה, או שולחן עבודה בעמידה, עשויים לשנות לכם את החיים.
6.      שרירי ליבה. עמוד השדרה שלנו אינו ניצב בחלל ריק. הוא מוקף שרירים, רצועות וגידים ואחוז (או אוחז) בגוף. השרירים המייצבים את עמוד השדרה סמוכים אליו אולם גם נמצאים בחלק הקדמי של הגוף, שרירי הבטן, הבטן התחתונה, הכתפיים והחזה, כולם משחקים תפקיד ביכולת של הגב שלנו לנוע ולפעול כהלכה, בלי חריקות ובלי כאבים. שרירי ליבה חלשים יגרמו לגב שלנו לקרוס, ליצור כיפוף עמוק מדי או לא יגנו עליו מתנועות פתאומיות. שרירי הליבה מתחזקים בעבודה איטית ופנימית שאינה "אטרקטיבית" לרבים מעושי הספורט. אם אתה רץ מרתונים, ובזה מסתכם הספורט שלך, סביר להניח כי שרירי הליבה שלך יהיו חלשים. אם אתה עובד במכון כושר כל שרירי קבורת היד ועל מסת שריר הרגל, גם אז סיכויים רבים כי שרירי הליבה מוזנחים ומתנוונים, והדרך משם למיחושי גב, קצרה וכאובת.
7.      תאווה. הו, התאווה. אנחנו נמצאים במכון הכושר ורוצים לעשות סקוואט או דדליפט עם פעמיים משקל גוף, כי זה מה שאנו רואים שהמתאמנים הוותיקים עושים. אנחנו רוצים לנסות ועושים יותר ממה שהמערכת שלנו מסוגלת לשאת. השרירים, העצמות, הרצועות וסחוסים – כולם חומרים חיים וכולם יחד מייצרים שרשרת של כח, אבל גם השרשרת החזקה ביותר חזקה רק כחוזק החוליה החלשה ביותר. אנחנו מדמיינים שבגלל שיש לנו כבר שריר גדול בכתף, גם הגב והרצועות והגידים חזקים באותה המידה, אנו מעמיסים על המוט יותר מדי רק כדי לגלות שלמחרת אנו מתעוררים ולא יכולים לזוז. האם אתם חמדניים מדי?
8.      בלט (פריצת דיסק). כאשר יש עומס גדול על הסחוס שבין החוליות, הנוזל שבתוכו עלול ליצור בליטה החוצה מהדיסק. בעברית: "בלט". (ברוסית: "בלאט"). הפריצה יכולה להיות מסוכנת אם היא לכיוון פנים כלומר לכיוון חוט השדרה ולא החוצה לכיוון הגב. כך או כך, עלולה להיות השפעה על כאבים ישירות בגב, על כאבים ה"מוקרנים" למקומות אחרים (כמו לרגל) ועוד. את הבלט אפשר "לקבל" במגוון גדול של דרכים: תנועה לא נכונה, עומס מתמשך, זווית לא טובה של הגב לאורך זמן (למשל ברכיבה על אופני כביש), ועוד. אבל גם אם הופיע לכם בלט, זה לא אומר שעליכם להפסיק לנוע או לעשות ספורט. נראה שאפילו ההיפך הוא הנכון. בחלק הבא נדבר על מה וכיצד.

כאבי הגב שלכם אינם גורלכם.
אפשר וכדאי לשנות דברים בסגנון החיים שלנו, במזון שלנו, בתנועה שלנו, בספורט שלנו ובתמורה לקבל גב בריא וחזק ומשוחרר מכאבים.

בפרק הבא נלמד כיצד. 

By מר קדמוני with 2 comments

שישה שינויים חדשים בחיים שלי אחרי חודש בתל אביב

עבר חודש בדיוק מאז שהמשאית הגיעה, והבגדים נדחסו לארגזים, והשכנים נפנפו לשלום והליפט הרים את הפסנתר, את הקט'לבלים ואת ארגזי הספרים עד לקומה השלישית. זוכרים? עברנו דירה! עזבנו כפר ועצרנו בעיר. מהגליל השקט אל לב המאפליה של ת"א ההומה, הסוערת והמיוזעת של קיץ 2016.
אמנם עבר רק חודש ימים, אבל אני חושב שכבר הגיע הזמן לתת סיכום ביניים קצר של עלילות קדמוני בעיר הגדולה. מה השתנה לנו, מה הרווחנו ומה הפסדנו, ואיך המציאות נראית מכאן.
כי אני מחזיק מעצמי קדמוני ומודרני ולעשות את זה בכפר זה "נחשב" לקל יותר. אבל איך עושה קדמוני בעיר? בואו נראה שישה שינויים משמעותיים שהספקתי לעבור, בארבעה שבועות בלבד:

(הבהרה: זו העיר, לא הגליל)
השכנים ממול. כמי שגר ב 16 השנים האחרונות בבית כפרי ביישוב קהילתי, יש משהו מאוד מרגיע בתחושת הפרטיות. היה לי בית בכפר עם חלונות גדולים אבל יש מרחב ועצים והשכנים לא רואים אותך ולא שומעים אותך וגם אם תכדרר כל היום כדורסל בסלון, אף שכן לא יעלה מלמטה לרטון על הרעש. אין למטה. והנה עוברים לבית משותף. לא מגדל ולא בלוק, סתם בית משותף בן ארבע קומות, עם גינה נחמדה וירוק מהחלון, אבל עם שכנים מהצד ושכנים בבניין ממול ורק מאחור אין בניין, כך נראה. וכולם בבוקר קמים בתחתונים ועוברים לסלון ושותים קפה ליד החלון וכמעט מחליפים מבטים. איש לא מנופף לשלום, גם כי לא מכירים וגם כי זה עלול להציק, אבל היי, יש איזו אינטימיות חשופה בין חלון לחלון. קרובים רחוקים. שייכים ולא שייכים. אתה מכיר את השכונה והשכונה אולי קצת מכירה אותך אבל כל אחד נותר ביחידה שלו, לא חוצה את החוק הבלתי כתוב של פלישה במבט או בהנהון אל הבניין ממול. אנחנו כאן, הם שם. כמו בנינו לעצמנו חומות שקופים בין הבניינים שהמבט הישיר אינו עובר דרכם. זה בכל עיר ככה? אני מניח שכן. האם זה ההרגל העירוני או ההרגל האנושי? לא יודע. טוב או לא? לא יודע. בטוח שזה שינוי. 

אופניים. מן הידועות הוא כי מי שגר בכפר יש לו זוג אופני הרים המשמשות לטיולים בשטח, אבל מסתבר כי עבור מי שגר בתל אביב, האופניים הן מוצר צריכה בסיסי. הן יכולות להיות חשמליות ומהירות או פשוטות ויעילות או סתם תלאופן ירוקות וכבדות, ובלבד שיהיו עם גלגלים ופעמון (לנו יש כעת משלושת הסוגים). כי תל אביב נועדה לאופניים משתי סיבות עיקריות: היא שטוחה והיא פקוקה, כך שאופניים הן פתרון מתבקש. עובד. עובדה: יצאתי מפגישה באיזור כולבו שלום על אופניים והגעתי הביתה (צפון העיר) יחד עם אשתי, שבדיוק יצאה מאותו המקום ברכב. אלו ברכב ואלו בסוסים ואנחנו על אופניים מגיעים. אז אין ספק שבעקבות המעבר יש לי יותר שעות רכיבה, ובכלל, כל המשפחה הפכה למדוושת. נחת. רק נלמד איפה מתקנים כאן פנצ'ר והכל יהיה בסדר.
ישנות אבל יעילות
קרוספיט. אני נוהג לחשוב שאני האדם הראשון בארץ שהתאמן בקרוספיט. גם אם זה לא נכון, בוודאי הייתי הראשון שכתב על זה, עוד ב 2007 (זה היה הפוסט הראשון). במרוצת השנים והזמן הקפדתי להתאמן אבל כמעט תמיד זה היה לבד, בחצר. לא היה מישהו אחר. בניתי לי מתח, ומשקולות וטבעות הזמנתי מחו"ל, וקניתי חבל קפיצות וכדור כח וקטלבלים ופטיש חמישה קילו והכל עמד תחת הפרגולה מאחור והילד היה מאושר. ככל שעברו השנים ועוד ועוד מכוני קרוספיט נפתחו ברחבי ישראל, השתבללתי לאימונים בבית, במיוחד לאור העובדה כי המכון הקרוב ביותר היה במרחק 25 דקות נסיעה, ולא בכיוון של הנסיעות העצומות שגם כך עשיתי. אז רגע לפני שעברנו היה לי משבר קטן. אני רגיל כל כך להתאמן לבד ועכשיו אין לי חצר ואין לי ברירה אלא ללכת לאנשהו? והנה עכשיו בתל אביב יש לי קרוספיט בכל אשר אפנה. וידידים וחברים מנהלים את המכונים הללו, וכולם מסבירי פנים ומחייכים. ולוקח לי 8 דקות להגיע. ויש מקום וציוד ומסגרת והנה אני מתאמן טוב יותר וחזק יותר ונהנה מכל רגע. נכון, זה עולה לי כסף (בבית זה היה חינם, מינוס הציוד), אבל זה מתגלה לי כטוב ונעים ומוצלח עבורי. וגם אישתי מתאמנת, אז בכלל, הרווחנו עוד שעות של ביחד, וגם זה בונוס נחמד. 

שוק. "אבל איפה נעשה קניות בתל אביב?" שאלה אישתי יום לפני שעברנו. הכל שם יקר. נכון, הסופרמרקט הממוצע בתל אביב יקר פי שניים מהסופרים בפריפרייה. אולי זה בגלל השכירות ואולי זה בגלל שבת"א אנשים "יכולים לשלם". מכל מקום, עד עכשיו הסופרים בתל אביב לא הצליחו לעשות לי את זה כלל. לעומת זאת, גיליתי את שוק התקווה. מה היה הסיכוי להגיע לאיזשהו שוק כשאתה גר בגליל? אבל הנה, שוק התקווה נותן יופי של פתרון. לעומת שוק הכרמל התיירותי והיקר (בעיני), ביום שישי ברבע לשמונה בבוקר לוקח לי 9 דקות להגיע לשוק התקווה ולמצוא חניה בקלות, ולקנות בלי סוף ירקות ופירות נהדרים, במבחר נוצץ וטרי של שוק ולא במבחר עייף ומשומש של סופרמרקט, וגם, גיליתי את שדירת הקצבים של שוק התקווה, שרבים מהדוכנים בה מצוחצחים, כשרים (למי שזה חשוב לו), ואפילו חייכנים. גם המחירים נוחים אם כי אין שם הרבה חלקי פנים כמו שקיוויתי (לשון לא היה אצל אף אחד שבדקתי). בעיני, השוק הוא בחירה מנצחת שיש רק בעיר. עמישראל חי, קונה ירוקים לסלט ואדומים למקרר וזה שיפור משמעותי ברמת החיים הקולינרית שלנו. אחלה לגמרי. 

ים. רק חודש בת"א וכבר אני מרגיש: יש לי יום יום ים, יש לי ים יום יום. לא בדיוק אבל לפחות בתחושה. לא חסרים חופים בתל אביב (כן חסרים מקומות חניה). מהבית החדש שלנו בת"א ועד לים זה רק כמה דקות עם אופניים ואפשר להנות ממה שנתן לנו הטבע ובחינם. החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים – מסתבר שיש את כל זה גם בת"א למרות שחנה סנש כתבה את זה על קיסריה. יש משהו מרגיע ונפלא בגלים, בחום המים של סוף ימי הקיץ, בבריזה. זה ללא ספק היה חסר לנו ובענק בגליל. החסרון היחיד: לפני כמה ימים בעוד אני משתכשך ומסביבי אין איש, ובום! זאפטה איומה ביד ימין. ברגע הראשון הייתי בטוח שהיא נשברה, עד כדי כך. שתי ילדות בנות עשר התחרו ביניהן בזריקת אבנים למים ומסתבר שלילדות בנות עשר יש כוח לא מבוטל בכלל בהנפת אבנים של ממש. אז נכון, יש סכנות בים, גם כשיש מציל, אבל הים הוא אחת הברכות החדשות לנפש שלי.  

זמן. המשרדים שלי שוכנים בנתניה, וכך יצא שברוב ימות השבוע נהגתי שעה לכל כיוון, וזה במקרה הטוב, אם לא היו פקקים. ותאמינו לי שהיו. כמוני גם רוב שכני ומכרי מהגליל. עכשיו הזמן הזה התקצר ביותר מחצי ואף פעם אין פקקים, כלומר חסכון נטו של 65% מהזמן שעד היום נשרף על הכביש (יחד עם דלק, סכנות ופורענויות המתרגשות לבוא לעולם). זה ה מ ו ן. המון זמן ממש. זו שעה-שעה וחצי ביום, כל יום. והזמן, זהו המשאב הנדיר והיקר ביותר שלנו, ואני כמו רוב האנשים, התייחסתי אליו בפיזור נפש, כלאחר יד. הזמן שלי יקר והוא לא ישוב עוד לעולם. קראתי את סנקה עוד פעם. אני שומר על הזמן שלי מכל משמר, והמעבר לעיר אפשר לי הרבה יותר זמן. אני עושה יותר ספורט והולך לישון יותר מוקדם ומרגיש שנתתי לעצמי מתנה כל יום מחדש: שעת ת"ש. 

מצד שני: 
ללכת על המדרכה ולראות ג'וקים בורחים לביוב - לא קרה בגליל. 
לקלל את הרגע שיצאת מהבית עם ג'ינס כי לח מוות - לא קרה בגליל.
לקפוץ ברגע האחרון מול ילד דוהר על אופניים - לא קרה בגליל.
לחפש חנייה - לא קרה בגליל.

שורה תחתונה: בינתיים החשבון עולה יפה. קדמוני בעיר הגדולה, נהנה מכל רגע.

By Dael with 8 comments

מה תעדיפו - וילה בגליל או לגור בתל אביב? הנה ההכרעה שלי


מסתבר שהאנשים בעולם נחלקים לשתי קבוצות הנדמות כשוות בגודלן: אלו שאומרים לי "מה?? אתה לא נורמלי. איך אתה מוותר על כל הטוב שיש לך והולך להצטופף ולהזיע?" והקבוצה ההופכית האומרת "בנאדם, כל הכבוד. אני אשכרה מקנא ומת לעשות את זה גם". 
אז למי להאמין? ואיפה אתם בעניין?

קצת רקע: אחרי 16 שנים בדיוק בגליל התחתון - שנים של שירת רועים, הפרחת השממה וטיפוח בית רחב ידיים עם גינת ירק, תרנגולות ומעשנה בחצר, אני הופך את הכל על הראש ועוזב. פרסמתי את ביתי למכירה ואני עוקר בעוד שבועיים מהגליל, נפטר מלא מעט מטלטלין, ועובר עם משפחתי לגור בדירה שכורה בצפון הישן של תל אביב.
באמת.
מה קרה לי ולמה, אתם שואלים. דווקא לך? זהו בהחלט סיפור לא פשוט ולא קצר, ויותר מעניין מהסיפור עצמו הוא התהליך שאני עצמי עברתי בדרך, והתובנות שיש לי על המהלך. ברשותכם:
  • חלומות - הכל התחיל לפני 12 שנים, כאשר הנחנו את אבן הפינה לבית שלנו. בנינו בית יפה שאנו אוהבים מאוד גם היום, עם חללים גדולים, אור ואווירה כפרית. אבל אישתי אמרה לי אז: יום אחד הילדים יגדלו ויעזבו את הבית, ואנחנו נהיה בפנסיה. מה נעשה אז עם כל הבית הגדול הזה? וצחקנו ואמרנו שעוד מוקדם לדאוג אבל את הפנסיה בטח נעשה בתל אביב. והנה לפני שנה התעוררתי וגיליתי שאמנם אני עדיין לא בפנסיה אבל כבר התחלתי להתבגר, ואפילו שיער כבר אין לי. הבת הבכורה שלי כבר חגגה 18 ויוצאת לצבא והבן עולה בשנה הבאה לשמינית, והצעיר עולה לחטיבה. הבית מתרוקן מהר. חשבתי שאם יש לי חלומות על הפנסיה, למה אני צריך לחכות איתם עוד עשרים שנה? מי יודע מה יהיה אז? וכמו שאמרו חכמים לפני: לעולם תזכור שהיום הוא היום הראשון של שארית חייך. אז כן, אם יש לי חלומות ותקוות עדיף לעשות לגרום להם להתרחש היום ולא להמשיך לקוות רק כדי להתעורר יום אחד ולהביט לאחור בצער או בחרטה. תפרשו עוד היום כי זה אפשרי. ובכלל, העסק הזה של לבכות על העבר הוא בהחלט לא בשבילי.  אז אם יש לכם חלומות, קטנים או גדולים, שיחכו לכם "יום אחד", אל תתנו להם, אל תתנו לכם, להמתין.  אם אתם חולמים  לקנות יאכטה ולצאת "לטיול הגדול מסביב לעולם", יום לאחר הפנסיה, אולי עדיף לעשות את זה כשכוחכם במותניכם ולא כשחלומותיכם מתפוגגים כטל הבוקר. 
  • איפה אני - אני גם לא מעט בדרכים. משרדי החברה שהקמתי הם בנתניה, כלומר שעה נסיעה לכל כיוון (כשאין פקקים. ויש). יש לי לקוחות והמון פגישות בתל אביב ובדיקה של הקילומטרז' ברכב הצביעה על 55 אלף ק"מ לשנה, בממוצע, כל שנה. שזה סוג של נהג מונית עצלן. אמנם אני מקפיד על יום או יומיים בשבוע להישאר בבית, אבל איכות החיים אינה נמדדת רק ביכולת לשבת בגינה בערב וליהנות מרוח גלילית חרישית. היא גם הזמן שאנו מכלים על נהיגה יקרה, מסוכנת ומיותרת. אני רוצה לחיות והזמן שלי במכונית הוא פשוט מרחב מחוץ לזמן. אני לא בתקשורת (לא אוהב לדבר בטלפון בנסיעה), אני שומע רדיו (88 FM) או פודקאסטים (טים פריס) אבל אני לא נוכח בשום מקום. אני רק נע או בדרך. ואיפה אני חי בינתיים? איפה הזמן שלי? דומני ששכחתי בשנים האחרונות שהזמן הוא המשאב החשוב ביותר שלנו, ועוד לא קם הממזר שיעצור אותו.
  • חפצים - כשהתחלנו לחשוב ברצינות על מעבר לדירה במקום בית פרטי, התחלנו לחשוב גם על המשמעות הפיסית של השינוי. יש לי בית של 185 מ"ר, עם רהיטים משובבים (כולם יד שניה), עם שפע של "דברים יפים" שכולו צוברים במשך הזמן, ועם ארונות על ארונות של בגדים ונעליים. בכל זאת, משפחה. ויש גם מחסן ענק. המעבר חיבר אותנו אל הצורך לעומת העודף. התחלתי לעבור בין מדפי הארונות שלי ולמלא עשרות שקיות אשפה ענקיות של בגדים טובים לתרומה (מישהו רוצה שתי חליפות דנדשות של בגיר?) אני לא צריך את כל העודף הזה. אחר כך עוברים לספרים, לרהיטים, לכלי המטבח. והנה אתה מגלה שמעבר דירה שכזה הוא לא צמצום פיסי אלא הרחבה מנטלית. כי אתה צריך להיות מסוגל להיפרד. להיפרד מתיק הטיולים ההוא שאף פעם לא היה באמת נוח על הגב, מהפוייקה הנוספת, מהספרים שלא אהבת מעולם, מהרהיטים שלא יכנסו לדירה, ובעיקר: מהפנטזיה שהחפצים הללו מביאים לך אושר. כי הם לא. הם בסוף בעיקר טרחה ותחזוקה ואבק וחלל וכאב לב אם הם נשברים. אמר לי ידיד: "לעבור דירה זו עבודה על המידות". כי אתה צריך לדעת להסתפק ולצמצם ולבחור. 
  • קהילה - כאן כבר העסק הופך לא פשוט. אני גר ביישוב קהילתי. זה אומר שישנה קהילה של ממש, עם חברים והכרות וערבות הדדית ועזרה כשצריך וכל הדברים הנפלאים שאפשר לדמיין על קבוצת אנשים טובים שבאמת עוזרת. אבל קהילה גם נוטה להיות דומה, דומה מדי. האנשים דומים זה לזה, הדעות והאמונות והמנהגים ואורח החיים,  כי כך טבענו: אנו נוטים להתחבר לדומים לנו. בקהילה יש כח רב אולם עלול להיות גם צמצום-מה. אני היום במקום בו אני רוצה לפתוח ולא להסגר, להכיר ולא למחזר, ליהנות מהחיבור הקהילתי (הדרוש לנו לנפש, לא פחות) אבל לא להקריב את השונה על חשבון המוכר והבטוח. המעבר לתל אביב הוא ויתור של ממש על קהילה אבל גם תקווה למעגלים אחרים ושונים, לריבוי של קהילות ולא לחד גוניות. וכן, גם במחיר של יותר בדידות עירונית. אולי אני זקוק קצת גם לזה. 
  • טבע - למעט התרנגולות, שבאו והלכו מהחצר שלי, הטבע בגליל קרוב יותר פיסית אבל לא שונה מהותית מהטבע הזמין לך בעיר. גדלתי בחיפה, עיר עם הרים, חורשות וים ואני עובר לתל אביב שים יש בה אך חורשות והרים אין בה. הכיף שלי היום הוא פעם שבוע לרוץ בשדות חרושים, אבל אני מאמין שהרגל דומה אוכל לשמר גם במרכז, בריצה על חוף הים או ביציאה אל מרחבים בלתי אורבניים. או פשוט יותר פעמים בשנה לגנוב יום ולטייל.  יהיה לי גם יותר זמן. הטבע הוא חיוני לנפש ואפשר למצוא אותו גם בתל אביב, בים, בגלים. כבר אמרתי שהשנה אני רוצה להיות הרבה יותר בים. קדימה. 
  • לחות - מודה. במישור הזה אני עתיד להפסיד בענק. 
  • כדאיות כלכלית - זה כבר נושא אחר, רחב ועמוק ולא ראוי לשולי פוסט אחד, אבל אני מאמין שלגור בבית שבבעלותך, שעולה יותר משני מליון שקלים (2.4 אנו מבקשים, אם התעניינתם) הוא לא בהכרח צעד נבון כלכלית, והאלטרנטיבה של שכירות מצד אחד והשקעה מניבה מצד אחר, נשמעת לי אופציה לא רעה בכלל, במישור הכלכלי נטו. וגם יש לומר שזו עוד פרידה מנטלית, עוד צעד לקראת חוסן נפשי, במיוחד במדינה המקדשת את הבעלות על הנדל"ן. למדתי כי קירות ביתי יהיו יציבים מעל ראשי באותה המידה בין אם יהיו שלי, של הבנק או של המשכיר. אלו רק קירות, יפים ככל שיהיו. לעומת זאת, הביטחון האמיתי והשקט מפני הסערה הבאה אינו טמון בקירות או בבית בו אנו מתגוררים אלא בעוצמה ובעצמאות הכלכלית שלנו, וזו מושגת בדרכים אחרות לגמרי. בעיני, זוהי חלק מהאסטרטגיה להתמודדות עם פחדי העולם המודרני. ועוד על זה, בפעם אחרת. 
אז זהו. עוד שבועיים בדיוק המשאית תחנה ליד הבית ומשהו כמו מאה ארגזים, מקרר ופסנתר יועמסו ויעברו לצד השני של המדינה. ויש אומרים למדינה אחרת - מדינת תל אביב.  בכל מקרה, אני מבטיח להישאר אזרח נאמן עבורכם גם מפה וגם משם.

מה אתם אומרים? השתגעתי או שיחקתי אותה?
עד שתחליטו, אני הולך לארוז (מישהו רוצה לול תרנגולות במבצע?)

By מר קדמוני with 14 comments

תשעה דברים שמוחמד עלי עשה הרבה יותר טוב מכם


נתחיל בסיפור: לפני חמש שנים הקמתי את החברה שלי, ושכרתי משרדים באיזור התעשייה פולג. הדבר הראשון שעשיתי לאחר שקיבלתי את המפתחות למשרד החדש היה לתלות על הקיר תמונה של מוחמד עלי, בפוזה אופיינית על הזירה, זרקורים וקהל מאחוריו, והוא עם פניו ואגרופיו אל המצלמה, ואתה רק מחכה מתי כבר תתרומם השמאלית האדירה שלו לג'אב קטלני. תמונה בשחור לבן של אדם שהיה שחור ולבן. שחור ולבן בדעותיו, שחור ולבן ברגשות שעורר מול אוהדיו או שונאיו, שחור ולבן במכנסיים, שחור ולבן - כי זה המאבק הגדול מכולם שניהל מחוץ לזירה.
בתחתית הפוסטר יש ציטוט,  כי עלי היה אמנם מר שריר אבל גם אדם מלא השראה.

בשבת האחרונה נפטר מוחמד עלי, "הגדול מכולם" כפי שכינה את עצמו כבר בראשית דרכו, וכפי שגם העולם כולו כינה אותו כמעט בלית ברירה כמה שנים מאוחר יותר. הוא מעולם לא היה מאוהדי ישראל אבל הוא היה אדם שאפשר ללמוד ממנו הרבה על נחישות, על יוזמה, על התמדה ועל אמונה.
  • הצלחה. עם הצלחה קשה להתווכח. עלי היה מדליסט אולימפי  (כי עבר לקריירה מקצוענית רק אחרי אולימפיאדת רומא) ועשר פעמים אלוף העולם במשקל כבד. מאות קרבות כחובבן ומקצוען, עוד בימים בהם קרב מקצועני היה 15 סיבובים. עלי היה מצליחן ענק. הצלחה מתמשכת וקבועה בזירת האגרוף, אולי המקום המפחיד ביותר מכל ענפי הספורט, מחייבת עוצמה נדירה ושילוב של קשיחות פיזית ומנטלית. עלי מסמל לא רק הצלחה אלא גם ניצחון. שוב ושוב וכנגד הסיכויים וכנגד דעת הקהל וכנגד הזמן. 
  • מהירות וטכניקה הנרכשת באינספור אימונים. חייבים לראות את הסרטונים של עלי בזירה כדי להבין מהי מהירות, דיוק וסבולת. (הוא שחרז את האימרה "אני עף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה" - דימוי מלא חן ומדויק להפליא, שאולי הדימוי היפה כשלעצמו היה אחת מהסיבות שהפכו את האגרוף מספורט של אוהדים קשיי יום אירים, איטלקים ואפרו-אמריקנים לספורט השייך ל main stream הלבן והשבע של אמריקה). לא נולדים עם מהירות ודיוק כאלו אלא רוכשים אותם באינספור שעות אימונים, במשמעת עצמית חסרת פשרות, בהתמדה אובססיבית ובדחף עצום לנצח. עלי נולד כדי לנצח, כמשהו עמוק עמוק בתוכו.
  • חיוך גם בתוך הקושי, גם בתוך הסערה. הוא תמיד שמר על חיוך והומור. הוא היתל ביריביו, הוא סנט בתקשורת ובממסד, הוא עשה תנועות מגונות וריקודים משעשעים באמצע הקרב, הוא הסיר את הידיים ולא הגן על הפנים כדי לאותת ליריבו "היי, אני לא מפחד ממך בכלל, כי גם אם אני בלי ידיים לא תוכל לפגוע בי", הוא גרם לקהל להשתגע כי הוא לא לקח אף אחד ברצינות. הוא יצר דימוי של אדם חסין. לא רק מול האגרופים שלא הצליחו לפגוע בסנטרו, אלא מול כובד הראש של הממסד, מול הרטוריקה הפורמלית, הכל כמו החליק עליו והוא בשלו - מחייך ומתלוצץ, עולה לזירה, ומנצח.
  • אני הוא מי שאני אומר שאני. הוא נולד בשם קסיוס קליי (זוכרים את המערכות של הגשש החיוור: קסיוס קלי נגד חלפון), אבל בהשפעת מלקולם אקס ותנועת ההתעוררות של השחורים באמריקה, המיר את דתו והחליף את שמו. הוא אמר לציבור האמריקאי: אני לא עוד חלק מכם. שורשי הם בעבדות ולכן כפיתם עלינו, השחורים, את הדת שלכם ואת השמות שלכם. אני לא רוצה מאומה מכך אמר ומנוצרי הפך מוסלמי וקסיוס הפך לעלי. זו היתה ראשיתה של מלחמתו בתרבות האמריקאית, מלחמה שגם בה ניצח לבסוף, אחרי כמה עשורים. מוחמד עלי לא רק עשה שינוי אישי אלא היה בכך חלק ממחאה חברתית של מעמד השחורים באמריקה, של הגדרת זהותם העצמית, של "לא אכפת לי מה אתם חושבים" אלא מה טוב ונכון עבורי. ואמריקה היתה בהלם מהעניין הזה. והוא סיכם את זה יפה, כהרגלו: "אמריקה היא אני. אני החלק באומה הזו בו לא תסכימו להכיר, אבל תיאלצו להתרגל אליו. שחור, בטוח בעצמו, יהיר. משתמש בשם שלי, לא בשם שנתתם לי. בדת שלי, לא בשלכם. הולך אחרי המטרות שלי, לא שלכם. תתחילו להתרגל".
  • לשלם מחיר אישי. ב 67 עלי קיבל צו גיוס והדגל המכוכב קרא לו לשרת בויאטנם. עלי סירב. הוא התראיין מעל כל במה ואמר שהוא לא מוכן לקחת חלק במלחמה האמריקאית "באדם הצהוב". הוא נשפט לחמש שנות מאסר, לקנס, תוארו נשלל ממנו והוא לא יכל עוד להתחרות באגרוף. אי אפשר להטיל סנקציה כבדה יותר על מתאגרף מקצועני בשיא כוחו. אפשר להתווכח עם הבחירות של עלי אבל אי אפשר שלא להוריד את הכובע מול הנחישות ומול היכולת ללכת עם האמונה שלך כנגד הזרם וגם במחיר אישי כבד מנשוא, במחיר הקריירה והתהילה. אמריקה שנאה אותו אז, פשוטו כמשמעו, ולקח לה עוד עשור כדי להתחיל ולחבק אותו מחדש. 
  • התמדה. אחרי יותר משלוש שנים בהם היה מחוץ למשחק, פשוטו כמשמעו, עלי חזר ולקח שוב (ושוב) את תואר אלוף העולם במשקל כבד. גם אחרי שהפסיד, חזר לזירה ושוב ניצח. ושוב. עשר פעמים הגן על התואר. זה לא קורה בלי נחישות אינסופית והתמדה וקפדנות ומשטר אימונים שממשיך גם כשאתה "מחוץ למערכת". זה לא קורה בלי שכנוע עצמי עמוק. זוהי משמעה של התמדה אמיתית.
  • שחצנות. יש ביטוי מפורסם " Love yourself a little", אבל עלי לקח את ה little  לקצה. הוא אהב את עצמו, ובעיקר היה נדמה שהוא עושה זאת כדרך להתריס מול אחרים, כדי לערער את ביטחונם של מתמודדים מולו. נרקסיסט ומגלומן ("קשה להיות צנוע כשאתה גדול כמוני") או איש מצחיק שלא לוקח את עצמו ביותר מדי רצינות ("אני פורש, מפני שיש דברים יותר נעימים לעשות מאשר להרביץ לאנשים")? דומני שאי אפשר לייחס לו לא את זה ולא את זה. הוא בהחלט לקח את עצמו לגמרי ברצינות (שם, דת, אי ציות) והוא בהחלט גם היה מצחיק ושובב (כמו הריקוד המפורסם של נענוע המותניים באמצע הקרב). הוא היה אחר, והוא גרם לצופים להרגיש. איתו או נגדו אבל להרגיש. גם במובן זה אין ספק שהיה בהחלט "הגדול מכולם".
  • יכולת מילולית נהדרת. זה נראה זניח אבל לשונו החדה של עלי לא היתה רק סימן ההיכר שלו, היא היתה גם משהו משמעותי מאוד ביכולת שלו להוביל שינוי חברתי ולהפוך ל"גדול מכולם". הוא דיבר בדימויים נפלאים (כמו הפרפר והדבורה) ומצחיקים ("אני כל כך מרושע שאפילו תרופות נעשות חולות ממני") , והוא דיבר בחרוזים ובפאתוס משעשע לפני קרבות. אולי אם היה נולד עשרים שנה מאוחר יותר, הוא היה נעשה ראפר ולא מתאגרף. כך או אחרת, המילים הם הכח שמאחורי האגרוף והם אלו שיצרו את הדימוי הקלאסי של עלי, דימוי שגדול בהרבה ממנו כמתאגרף "בלבד".

אז למה תליתי אז את התמונה במשרד?
כי אני מאמין שקצת מעלי אפשר וצריך שיהיה אצלי ואצל כל אחד מאיתנו: קצת יותר אהבה עצמית, קצת יותר הומור, קצת יותר מודעות חברתית, קצת יותר מוכנות ללכת עם האמת שלך עד הסוף, קצת יותר נחישות, קצת יותר התמדה, קצת יותר הצלחה.

"אלופים אינם נוצרים בחדרי הכושר.
אלופים נוצרים ממשהו עמוק בתוכם.
תשוקה, חלום, חזון.
יש להם את הסבולת עד לשניה האחרונה
הם צריכים להיות קצת יותר מהירים,
יש להם את הטכניקה ואת הרצון.
אבל הרצון חייב להיות חזק יותר מהטכניקה."

By מר קדמוני with 6 comments

מסרים גלויים וסמויים בדיאטת הפלא של ד"ר ילנה מלישבה

סרטון הדרכה מתוך האתר של ילנה מלישבה

ת'כלס, אי אפשר לחמוק ממנו, מהמבט החמור של הד"ר (או אולי בעצם זו פרופסור) ילנה מלישבה, המבטיחה לנו הרזיה נפלאה אם רק נקנה את ערכות הקסם של האוכל המעולה המבושל במיוחד ושנשלח אלינו עד הבית על ידי שליח שהיה פעם שמן ועכשיו הוא רזה וחטוב. מאז הפרסומת עם השליחים המיוזעים של מי עדן לא ראינו כזה יופי.
בכל מקרה, אני מאמין לד"ר מלישבה שאלו העוקבים אחר הדיאטה שלה מצליחים בהחלט לרדת במשקל! באמת. אין לי כל ספק בכך. (זה לא בגלל התכונות הנפלאות של הדיאטה שלה, אלא בגלל שלא משנה מהו סוג הדיאטה, תמיד מצליחים לרדת במשקל, ותמיד גם נכשלים וחוזרים תוך כמה שנים למשקל המקורי ובדרך כלל ליותר).
ולמרות זאת מסקרן ללמוד מה חדש בעולם הדיאטות ואמנם עיון באתר של הד"ר מגלה את הרעיון ואת עיקרי המסרים של הדיאטה המהפכנית שלה, ואני חושב שמן הראוי להתעכב על מסרים אלו:

התאמה אישית עם קריצה
"במיוחד בשבילך ילנה מלישבה פיתחה שיטה קלה ומהירה לירידה במשקל". זה לא רק טקסט פרסומי קלאסי הוא גם כולל את שלוש ההבטחות הגדולות מכולם: זה אישי, זה קל וזה מהיר. בפועל כמובן אין כאן כל התאמה אישית אלא תפריט קשוח וסטנדרטי הכולל אותו מספר קלוריות, אותם טעמים ואותם צבעים. בפועל זה כמובן לא קל להיות בהרעבה מתמשכת. זה גם לא בריא. אבל כן, זה מהיר. שורה תחתונה: כל מה שרע. 

אתם לא מסוגלים לבד
האתר מוסיף ומתאר את היתרונות של השיטה: "זו היא ערכת מזון מוכן מגוון ועשיר ל- 4 שבועות (חודש). כל יום אתם תיהנו מארבע ארוחות משביעות ומגוונות שהוכנו במיוחד בשבילכם מהחומרים הכי איכותיים שיש בשוק – ארוחת בוקר, צהריים, ערב וקינוח. לכל ארוחה יש את הצבע המיוחד שלה,מה שעוזר לנו להבדיל בין הארוחות בצורה הטובה ביותר."
בעברית פשוטה, המסר אומר שאתה חייב שיבשלו לך, כי לבד תיכשל כשלון חרוץ. המיומנות הבסיסית ביותר: היכולת להכין לעצמך את האוכל שלך, מופקעת לטובת יישות עליונה וחכמה יותר, שתבשל בשבילך, תסמן בשבילך בצבעים את ההבדל בין בוקר צהריים וערב (ועל הדרך תחליט שאתה צריך לאכול בדיוק שלוש פעמים ביום), כי לבד, הוי לבד, אין לך שום סיכוי. לנצח. 

הרעבה זה בסדר, כל זמן שלא מספרים שזה מה שיהיה. 
אין כאן קסמים להורדה במשקל, אם תהיתם, יש כאן פשוט אוויר דחוס בקופסאות צבעוניות, עם קצת קלוריות לרפואה. הנה תיאור של התכולה של הארוחות: "הערך הקלורי הממוצע של 4 ארוחות ביום הינו כ- 800 קלוריות בערכות לנשים וכ- 1000 קלוריות בערכות לגברים". מי שזוכר מה שכתבתי כאן לפני שנים על דיאטת הורמון ההריון, אולי זה נשמע מוכר. גם שם, 800 קלוריות ביום הוא מספר הקסם לירידה קלה ומהירה במשקל. ברור, כי זהו תפריט של הרעבה. זה גם מסוכן מאוד לגוף שלנו לאורך זמן, כי עולם הדיאטות הזה שופע טריקים מלוכלכים. להלן עוד כמה.

אנחנו משתמשים בטריקים מלוכלכים להורדה במשקל
כשאנו קוראים טקסט אנו רגילים להתעכב ולתת יתר תשומת לב למשפטים המסומנים בפונט מודגש (bold) ובוודאי למשפטים מודגשים להם ישנה תוספת של סימן קריאה! או, זה בטח חשוב מאוד. ד"ר מלישבה הגדילה לעשות ואף הוסיפה תחילית "חשוב מאוד" כדי לוודא שלא נפספס את ההוראה הבאה. הנה היא, ככתבה וכלשונה (ההדגשות במקור): חשוב מאוד: אסור להשתמש במלח בכל תקופת הורדת המשקל! כמו לזרות חול בעיני היריב, כמו לבעוט במישהו במפשעה, כמו לשקר ולגלגל עיני תם, גם ד"ר מלישבה עושה כאן טריק מלוכלך מאוד. היא אוסרת על המרזים לצרוך שום מלח, וגם אין מלח בארוחות שלה. הסיבה היא פשוטה: מלח עוזר לגוף לאגור מים, וכשאין מלח, אנו מאבדים נוזלים ולכן המשקל שלנו יורד. מים שוקלים הרבה מאוד. (שיטה דומה משמשת גם מתאגרפים לרדת עד 5 קילו במשקל ביממה לפני השקילה לקרב על ידי שימוש אינטנסיבי וכואב מאוד באמבטיות מלח הסופחות החוצה מהגוף מלחים). חוסר המלח לא רק שלא מרזה אותנו באמת (זה רק פחות מים, ולא גרם פחות שומן בגוף), אלא שהמחסור במלח גם מסוכן ומזיק ממש. בוודאי שהוא לאורך זמן אז התכווצויות שרירים וחוסרים במלחים לכל תיפקודי הגוף עלולים להיות קריטיים. אבל מה לא עושים כדי "להצליח" עם שיטת הדיאטה? ובכן - לרמות אנשים תמימים שחושבים "איזה יופי ירדתי במשקל". 

תרגילים מלוכלכים #3
פרשנות נוספת אינה נדרשת:
"הקינוחים שלנו מוכנים לאכילה. אלו הם מאפינס, מוסים, חטיפי פירות-דגנים. טעים ומתוק! השארנו מתוקים בדיאטה שלנו כי המוח אוכל רק סוכר או גלוקוז. לכן חשוב מאוד לשמור מקום למתוקים כשאתם מרזים על מנת שלא תהיה לכם תחושת רעב. אל תקשיבו לאלו שאומרים כי הורדת המשקל מצריכה ויתור על מתוקים. במינון הנכון מתוקים הם חיוניים, והם כלולים בתזונה שלנו". 

אין לך שום יכולת שיפוט עצמית. את/ה חלש/ה
המסר העיקרי והגלוי ביותר הוא דווקא המסר הסמוי ביותר, שלעולם לא תעז ד"ר מלישבה לכתוב, אפילו שאין לי ספק שזה בדיוק מה שהיא חושבת על לקוחותיה: אתם חלשים ואתם זקוקים לי לעולם ועד. הנה, שוב, באותיות קידוש לבנה מופיעה באתר אזהרה חמורה: אם לא תעקבו אחר ההוראות, לא תרזו! (נכון, גם זה בפונט מודגש כמובן). 
אז הגברת מחליטה לשלם הרבה מאוד כסף כדי לקבל את הדיאטה הקלה והנהדרת והמותאמת אישית אולם היא חוששת באיסור חמור לחרוג ממנה ימין או שמאל, והנה היא גם יורדת במשקל, איזה יופי, הצלחה מסחררת. והיא נבלעת עוד ועוד ועמוק יותר במעגל החול הטובעני שרוקחת סביבה ד"ר מלישבה. היא מאבדת את הבטחון לבשל, היא מאמבת את הבטחון במה וכמה לאכול, היא הופכת לתלויה בקופסאות צבעוניות ובאוכל ללא טעם, אחרת תצבור בגוף "מים משמינים" שיטו את הסקאלה של המשקל לכיוון המפחיד ביותר - למעלה.

אז אם לא הסברתי זאת עד עכשיו, הנה השורה התחתונה: דיאטת הפלא של ד"ר ילנה מלישבה היא אחיזת עיניים ותרגיל יחצני שכל מטרתו היא לחלוב כסף מאנשים שנואשו ממשקלם ומעצמם ובתמורה מוכרים להם עוד חולשה ועוד חוסר יכולת כרוני. כן, כולם ירדו במשקל. לא, אף אחת ואחד מהם לא ישארו במשקל הנמוך יותר לאורך זמן. 
אז לא תודה. לא אצלנו. לא אנחנו.
אנחנו בעניין של העצמה ושל הבראה ושל התפכחות
רוצים דוגמה? בבקשה: הנה חלק ממייל מרגש שקיבלתי  בשבוע שעבר מנרי, איש יקר (סיפור ההצלחה המלא, בקרוב).

דעאל שלום, עוד מעט אני סוגר שנה בפליאו. ירדתי ההההמון במשקל, כנראה בסביבות 50 קילו... למרות ההנחיות הברורות שלך להישקל ולהימדד בהתחלה לא עשיתי זאת. הפחד מעוד ניסיון וכישלון בו לא נתן לי את הכוחות. עכשיו זה לא באמת מעניין אותי. אחרי שנים אני יכול לבוא לחנויות ׳רגילות׳ ולקנות בגדים. אמנם XXL אבל למי שהיה שמן כמו שאני הייתי זה מהפכה. וכל זה בלי קרוספיט (עדיין). 
כמובן העיקר זה ההרגשה המעולה והכח והאנרגיה. 
כל המהלך של המעבר לפליאו לימד אותי המון על עצמי פיזית ורגשית. Never say never. גם אדם כמוני יכול לעשות שינוי רדיקאלי. בחודשים הראשונים היה לי ברור שהמטרה לרדת ואז להמשיך אבל מדי פעם לאכול מגנום וכו׳. היום אני לא מסוגל לראות את עצמי טועם יותר מ׳לק׳. עוגות - פשוט לא מדבר אלי! איך זה יכול להיות?!

לזה קוראים פליאו!
לזה קוראים העצמה ושחרור והצלחה עמוקה לתמיד!!!
כמה מכתבי הצלחה כאלו מסוגלת לדעתכם הד"ר מלישבה להציג?
כיתבו לנו בתגובות, וכרגיל, תרגישו חופשי לשתף.

(ואם אתם רוצים להיות חלק מהמפכה בעצמכם, ולהפוך תשוקה להכנסה, אתם מוזמנים להצטרף לקורס מובילי הפליאו בקהילה. מקומות אחרונים נותרו). 

By מר קדמוני with 6 comments

חמש הוכחות שבן גוריון היה פליאו

אצלי בבית אתמול (יום העצמאות). שפונדרה במעשנה, חצילים בטחינה ועגבניות שרי צהובות.
יש לכם את זה ביותר ישראלי? 

יום העצמאות כבר יצא, אולם אווירת החג עוד נמשכת לרגע קל אל תוך סוף השבוע. והנה, חשבתי שיש לא מעט קווי דמיון בין העמדות והתפיסות הנדרשות לאימוץ אורח החיים הקדמוני של הפליאו ובין העמדות והתפיסות של מקימי המדינה.
#לא_הגזמתי.

התעלמות מהסקפטים ומרואי השחורות
דוד בן גוריון לא באמת שאל אף אחד לפני שהוא אמר למקרופון: אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הוא בכלל לא היה טיפוס ששואל יותר מדי. כולם אמרו שזה מסוכן. שהערבים יהרגו אותנו, שהבריטים יגרשו אותנו, שאנחנו נאכל זה את זה (מה שנכון). אבל למזלנו היו כאלו שראו רחוק ושקוף יותר ובעיקר, לא חיכו לאישור ואמרו לעצמם: אנחנו יודעים מה טוב עבורנו, ושכל רואי השחורות יחכו בסיבוב. עד היום אני זוכר את החבר הרופא שאמר לי שהוא נותן לי חמש שנים אם אני ממשיך ככה. עכשיו הוא פליאו בעצמו. 

אין על מי לסמוך חוץ מעל עצמנו
נכון, יש מומחים גדולים בבטחון שאמרו שזה לא ילך, יש מומחי רפואה שאמרו שזה שטות (הפליאו), ולכל שני יהודים שלוש דעות וכו', אבל גם מאז קום המדינה וגם עבורנו היום, יש משהו מאוד ברור: אנחנו היחידים שאחראיים לגורלנו. המומחים הם בסדר ויש להם המון מקום ונכבד את דעתם, אבל האחריות הבסיסית ביותר, או אפילו מתי לשאול מומחה ומתי להתעלם ממנו - זה מונח על כתפינו אנו. אחריות זה כבד אבל זה גם כיף גדול.

אחרי שקמה המדינה, אנחנו לא מבינים איך אפשר היה בלי זה
אלפיים שנות גולה חינכו את עם ישראל שהוא יהיה תמיד השורד האחרון. הוא יחטוף מכות איומות על ימין ועל שמאל, וגזרות גורל קשות, ונדודים ועוני וחוסר יציבות, אבל זה היה המצב. ואז בא איזה הרצל ואמר שאפשר גם אחרת ושאולי כדאי שנקים מדינה ליהודים. עיקמו את האף. בריצה מהירה בזמן קדימה היום אנחנו לא מסוגלים להבין איך הם אמרו לא. איך הם הסתדרו שם בלי מדינה, זה הזוי. השתחררנו מהגלות ואנו לא יכולים עוד לדמיין את עצמנו תחת שלטון אחר, חסרי צבא או עצמאות. עניין דומה קורה לרבים המאמצים את הפליאו: איך אכלנו פעם את כל הזבל הזה הם חושבים לעצמם, ולא מסוגלים עוד לחזור לימים הרעבים והמתסכלים של דיאטות, לחם קל ודיאט. לא תודה. לא עוד. 

אנחנו לא בגן עדן. לחיות זה עסק מלוכלך
במגילת העצמאות ובחזון הנביאים יש הרבה אור ותקווה, אבל דקה אחרי שקמה המדינה כבר נכנסנו עמוק למלחמות, ואחרי 68 שנים לא נראה שזה בהאטה. כי לחיות זה עסק לא פשוט ולפעמים אפילו מלוכלך. יש אומרים שפיתחנו פצצה גרעינית, just in case. יש אומרים שלנצח נחיה על חרבנו. לא כי אנו אוהבים את זה, פשוט כי אין ברירה. גם בפליאו יש רעיונות יפים של הרמוניה עם הטבע ועם שאר הבריאה, אבל מה לעשות, אנו לא יוצאים לצוד משהו פה ושם, ולא מלקטים גרגירי יער קסומים ואורגניים, כי חיות הבר הוכחדו זה מכבר וכי אנחנו יותר מדי אנשים על הכדור הזה. אז חייבים לחיות, ומוכרחים לחיות בריא, אבל זה כבר לא גן עדן ולכן נעשה בחירות צרכניות נבונות. נעשה צבא כי אחרת יהרגו אותנו, ונקנה תפוח שריססו אותו קודם כי אחרת נשאר רעבים. לא גן עדן, אבל עובד יופי.

חוגגים ב"על האש"
זה קל. הסיבה היהודית העתיקה לחגי ישראל היא: ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל. ואכן, אנו יודעים לשמוח ולחגוג ואפילו חז"ל אמרו איפשהו ש"אין שמחה אלא בבשר". ובמיטב המסורת היהודית, גם יום העצמאות מאופיין באינספור מנגלים ו"על האש" בכל פינה. 
ומה איתנו, אנשי הפליאו?
אנחנו כמו הגששים: יש לי יום יום חג!

שנת עצמאות שמחה יקירים


By מר קדמוני with 1 comment

שבעה לקחים מהוואי שעשויים לשנות לכם את החיים


הוואי,
 הצד השני של העולם, בערך 20 אלף קילומטרים מערבה מתל אביב. בקטנה. האמת היא שאי אפשר להגיע לשם במקרה, וצריך הרבה סבלנות ונחישות כדי לצלוח 12 שעות טיסה לניו יורק ואז עוד 12 שעות רצופות, עד להונללו והאיים הקסומים, הרי הגעש, הגלים והגלשנים...
רצה הגורל והזדמנתי לעשרה ימים בהוואי (רוצה לומר: לאשתי היה כנס מקצועי שם ולי היתה נסיעה מתוכננת לארה"ב בעניינים אחרים, כך קרה שכל הכוכבים הסתדרו בשורה עד שנחתנו במדינה הכי רחוקה, ויש אומרים הכי יפה, של ארצות הברית, אי שם בלב האוקיינוס השקט).
מטיולים ומחופשות נותרים חוויות וזכרונות. אני מקווה שגם כמה לקחים ומסקנות. הנה הן לפניכם:

לחיות את החיים, בלי תירוצים
ירדנו לחוף. שחינו, שנרקלנו והחלפנו נפנופי סנפיר עם צבי הים והליוויתנים. וכשחזרנו לשבת על החוף פגשנו תחת העץ שלושה חברים מקומיים שניגנו לעצמם ושרו שירי מולדת. צרובי שמש, חייכנים כפייתיים, מקועקעים ומאירי פנים. קוראים לי אקונה, אמר לי הזמר שבחבורה. אקונה כמו אקונה-מטטה שאלתי? לא, רק אקונה הוא ענה.  נולדתי כאן הוא אמר, אבל שמונה שנים ארוכות גרתי ב LA. הייתי מתופף בלהקה, הוא מספר, אבל עכשיו חזרתי הביתה. אין כמו הוואי, זוהי הרי ה Aloha state. הכי טוב בעולם כאן. לא, הם לא יודעים בדיוק איפה זה ישראל אבל הם יודעים שהכנסייה נוסעת לשם כל שנה. אולי יצטרפו פעם. בכל בוקר הוא עובד שעה אחת ב"עבודה קלה" ואז יורד לים עם הגיטרה והבירה והקרח והחברים. אתמול היתה יופי של רוח ואנשים נהדרים הוא אמר לי. אואמו מנגן בס. את הבס הוא בנה מדלי צבע ישן מפלסטיק, מקל מטאטא קצר, וחוט ניילון שמתוח ביניהם, אפס עלות אבל הוא מנגן עליו ברצינות גמורה ועוצר את הנגינה רק כדי לשתות משהו מהפחית או כדי לצחוק בקול רם. החבר השלישי פורט להפליא על יוקללה זעיר. יחד הם צוחקים, נהנים מהרוח הנעימה ותמיד על החוף, ומעבירים את הזמן בלי דאגות, כך נראה, ובלי חרטות.
הם חיים את החיים על אחד החופים היפים בעולם. כמעט ולא עובדים, רק חיים. לא מנסים לחסוך, לא מנסים לצבור בגדים חדשים או ריהוט או טלפון חכם. לא צריך את כל זה כשאתה יודע לשמוח מהמציאות שסביבך.
הלוואי ואלמד מזה משהו. אפילו 10% אני לוקח.
בעיני, להיות פליאו באמת, זה להצליח לחיות את החיים השמחים והטובים באמת.
יאללה, אתם באים לים?
(הפעילו את הרמקולים ותרשו לעצמכם 4 דקות של נחת קוסמית)



Aloha State
מי לא זוכר את עצמו שר בגן:
"אצלנו בחצר, בצל עצי הזית
 באים בדרך כלל, המון אורחים לקיץ
לכל אחד מהם שפה משלו,
ודרך משלו להגיד שלום.
קיי מהוואי אומר אלוהה
טניה מבריטניה אומרת הלו
כל מי שבא אלינו הביתה
יש לו שלום משלו.
(היו כמובן גם את יאן מיוון, צ'ין מסין, גיל מברזיל וקוקו ממרוקו. ת'כלס, אין על נעמי שמר)
מדינת הוואי היא המדינה ה 50 בדגל האמריקאי, רק לא מזמן הצטרפה. ואלוהה היא ברכת השלום בשפה המקומית (השפה משופעת בקולות הבאים כמו בה', א', ט', ק', מ', נ', W' ו...זהו נראה לי. לא שמעתי או קראתי בשלטים עוד עיצורים או תנועות. כך יוצא שכל השמות והמקומות הם צירוף של הנ"ל. למשל קוואי או אואהו, קמההמהה וכו'). ואכן, אלוהה כתוב בכל מקום: על לוחיות הרישוי של המכוניות, על שלטי הקבלה בשדה, ובכלל, בפי האנשים: This is the aloha state. אבל מה שמיוחד הוא שאלוהה אינה רק מילת שלום אלא גם חיוך גדול, ודומה שהוא ניתן שלא כמו החיוך האדיב-תמיד האמריקאי, אלא ממקום הרבה יותר עמוק ופנימי. אלוהה.
ובכלל, המושג Aloha state לעניות דעתי אינו מתייחס בכלל למדינה אלא למצב. כי המילה state אמנם מתארת מדינה אבל היא גם מצב נפשי. וכאן בהוואי אנשים נמצאים ב aloha state היינו במוד מחשבה ורגש של שלום ושמחה וקבלת פנים. וכן, זה לגמרי אותנטי, אם אתם ספקנים. טסתי אלפים רבים של מייליים בחיי, ומעולם לא ראיתי דיילים כל כך שמחים, חייכניים וצחקנים כמו אנשי חברת התעופה Hawaiian airlines. ניסינו לדמיין כמה זמן הם היו מחזיקים עם הלבביות והשמחה הזו אם היו שמים אותם במטוס של "טיסת השוקולד"? זה הם או שאלו אנחנו? אבל אין כל ספק כי בהוואי הלבביות והשמחה כלפי האדם היא משהו מאוד עמוק ולא עניין של חינוך לאדיבות או שירות. עוד דוגמא: במהלך החופש קפצנו לעשות אימון במכון קרוספיט סמוך, והחברים הקיפו אותנו במעגל ואמרו אלוהה. וגם זה, ממקום לגמרי פשוט ולא תיירותי. הם באמת כאלה. ואני, עצבני שכמוני, מסתכל על הפרצופים המחייכים ועל היכולת שלהם להסביר פנים ולשמוח ולחייך ואומר לעצמי: מתי אני אוכל להיות באמת באלוהה סטייט. הלוואי ואצליח.
אלוהה חברים, נסו לומר אלוהה, או לפחות: להרגיש אלוהה.
זה הרבה יותר קדמוני וזה הרבה יותר נכון לנפש שלנו.

בנות הוואי – לא מה שפינטזתם
לפני כמאה וחמישים שנה ידידו הטוב של וינסנט ואן גוך, הצייר הצרפתי פול גוגן, הפליג לפולינזיה ושהה שם שנתיים ימים. הוא חזר לפריז והדהים את עולם התרבות הצרפתי בציורים מלאי צבע חזק, המתארים עולם קסום ומופלא, ובו נערות שחומות עור נעות בין עצים ושיחים ירוקים ופרחים צהובים ולבנים עטויים בשערן. לפולינזיות אותן פגש גוגן היה שיער שחור ומבריק, חלק וגולש, פנים סגלגלות ועיניים שחורות כפחם. עד היום ציוריו של גוגן הם הגלויות היפות ביותר של הוואי.
יש רק בעיה אחת קטנה: זה לא דומה כלל למה שקורה בהוואי היום. נכון, יש עדיין פרחים צהובים ולבנים לשיער לרוב הבנות, והשיער הנפוץ הוא שחור מעל לעיני שקד שחורות. אולם מאומה לא נותר מהרומנטיקה ההיא. בנות הוואי שאני ראיתי הן עצומות בגודלן. כפי שבציוריו של גוגן כולן יפות וחושניות, כך כעת כולן, לא נעים לומר, שמנות. מאוד שמנות. מאוד מאוד שמנות. בלי שום פרופורציה לשיעור ההשמנה בקרב תושבי הוואי הלבנים. זהו לא מחקר סטטיסטי, זוהי תמונה ברורה המשתקפת בכל אשר תפנה ברחבי האיים.
זה פשוט הסטנדרט החדש :אם אתה מקומי (ממוצא הוואי, קל לזהות את תווי הפנים הייחודים), אתה שמן מאוד.
הנערות ענקיות, הנשים עצומות, הגברים אדירי כרס. פעמים רבות הייתי בארצות הברית וכתבתי לא אחת על מכת ההשמנה המערבית, אבל דומני כי בני ובנות הוואי "המקוריים" הם המגזר "הגדול" ביותר של אמריקה (כמדינה בין מדינות ארה"ב, הוואי נמצאת דווקא באמצע הסקלה מבחינת שכיחות ההשמנה, אבל טוב מראה עיניים מנתונים סטטיסטיים יבשים). גנטיקאים אולי יסבירו זאת בחוסר התאמה גנטית. בני המערב עברו מאות שנים של הסתגלות לתפריט עשיר יחסית בפחמימות, לעומת בני הוואי שניזונו מדגים, סרטנים, חזירים, פירות וקוקוסים. והנה בא המכבש האמריקאי וסלל דרכים מהירות עם חמישה נתיבים שבכל צומת ניצבת רשת מזון מהיר וכוסות ענק של מיץ מתוק. רבים מהם כבר לא יכולים להכנס לקאנו שהביא אותם למקום מלכתחילה.
עד כדי כך שהמידה העצומה הזו הפכה לנורמה.
ובכלל, דומני השמנת יתר קיצונית היא non-issue. יש לזה יתרון אחד: לנשים ולנערות נח הרבה יותר עם הגוף שלהן ואין עניינים של "לא נעים". ראינו לא מעט נערות בגיל תיכון, מסתובבות בעיר החוף עם מכנסונים וחזיית ביקיני, ולא מפריע להן כלל שהן שמנות מאוד מאוד (לא סתם מלאות או שמנמנות אלא שמנות-שלא-רואים-בארץ). הן היו שמחות ומאושרות ומרגישות נח עם עצמן ועם גופן, שזה מצוין כשלעצמו, אבל בו בזמן גם צובט בלב. כי כאשר כולם כאלו, ברור שאין עניין של בושה או חריגות בהשמנת יתר. אבל כתייר אתה תופס את הראש ושואל את עצמך, מה לעזאזל קרה לאנשים במדינה הזו ואיך אפשר לעצור את ההדרדרות.
והנה עוד דוגמה למקובלות ולנורמטיביות של ההשמנה הקיצונית בהוואי: בדיוק כשהיינו באי הגדול התקיימה בעיר הילו*, אליפות העולם בהולה.
*אנקדוטת ידע כללי: העיר הילו היא העיר הגשומה ביותר בארה"ב ואחת הגשומות בעולם כולו – שישה מטר (!) של גשם ניתכים שם בשנה. אבל רק 60 קילומטרים משם, בצידו המערבי של האי, בו יש חופים מדהימים, לא יורד גשם כמעט כלל. נסענו עשר דקות – והנה מדרונות ירוקי-עד של יער טרופי וגשם זלעפות. נהיגה של עשר דקות חזרה: והופ, שמש ושדות מצהיבים סטייל רמת הגולן בקיץ. כבר אמרנו – הטבע שם משוגע לחלוטין*
עבור בני הוואי אליפות ההולה, הריקוד המסורתי, היא סוג של אולימפידה והיא נמשכת ארבעה ימים. מגיעים אנשים מכל העולם וזה משודר חי בטלויזיה במשך שעות על שעות. עניין גדול. גם שם, חלק מכובד מהרקדנים והרקדניות הם שמנים מאוד. לא כולם, אבל אולי זה חלק מהקטע. ממש אולימפידה במשקל כבד.
נופי הוואי נותרו מדהימים ועוצרי נשימה, אולם האוכלוסיה הפכה להיות עגולה וחולה. וזה עצוב מאוד.
גן העדן האבוד מתגלה כמלכודת דבש קטלנית.



מקדמיה ללא מקדמיה וקוקוס ללא קוקוס
על שלושה גידולים חקלאיים מבוססת גאוותה של הוואי: על עצי הקוקוס שלה, על אגוזי המקדמיה המפורסמים שבה ועל פולי הקפה האיכותיים (Kona Coffee). ואכן, בכל אשר תפנה תמצא אגוזי מקדמיה. אינספור חוות מקדמיה, ושלטי מקדמיה ודוכני מקדמיה, ועוגות מקדמיה, ומה לא. בכל פינה (פשוטו כמשמעו) תוכלו לקנות אגוזי מקדמיה מצופים בשוקולד לבן, או מצופים בשוקולד מריר, מצופים בווסאבי, מצופים בתערובת "ביסלי בצל" שכזו, מצופים בדבש, בשקית או בקופסת שימורים, בוואקום או בפלסטיק, עם אריזה מבריקה ונוצצת. אגוז המקדמיה כמו מבטיח לקונה הבטחה בריאותית גדולה אולם הוא מסתתר תמיד תחת מעטה כבד של דרעק. בבדיקה מקרוב תגלה שגם אם מוותרים על האגוזים המצופים סוכר למינהו, הרי שגם המתובלים "רגיל" נאפים עם שמן תירס ועם מונוסודיום לשדרוג הטעם. אבל לעומת השפע המקדמי הארוז והתעשייתי, לא תמצאו אגוזי מקדמיה "סתם", טריים, לא קלויים ולא מתובלים, או פשוט בתפזורת. אין. אני עשרה ימים בהוואי, מת לנשנש קצת מקדמיה ואין. בכל מקום מטעי מקדמיה עד שהעין מתעייפת, ואין אגוזים נחמדים. בשדה התעופה מכרו עשרה אגוזי מקדמיה טבעיים על קליפתם, כשעשוע פיצוח לתיירים, בחמישה דולר...
באופן דומה קשה למצוא במרכולים חלב קוקוס או מי קוקוס שהם 100%. יש, אבל מי אתם חושבים קונה את זה כשאפשר לקנות כוס סודה ענקית בהרבה פחות? רק בשבילי שעובר שם פעם בחיים, לא ממש כדאי להם להחזיק את זה על המדף.
מסקנה: גם אם יש לך משאבי בריאות נפלאים, קל מאוד להפוך אותם למשהו תעשייתי, חולה ואבוד.
החזרה למוצרי אוכל אמיתיים היא בלתי נמנעת והיא תתרחש. היא כבר קורית מול עיננו כאן בארץ, והיא תקרה יותר ויותר גם בשאר המערב, כי לא צריך להיות עם תואר שלישי בביולוגיה כדי להבין שלאכול אגוזי מקדמיה מצופים שמן תעשייתי וסוכר זה לא בריא, לא משנה מהי ההבטחה המתנוססת על האריזה. לא צריך אריזה. לא צריך עיבוד. צריך רק לנצל טוב יותר את מה שהארץ יודעת להוציא עבורנו.
ועד שהממסד יחליט על כך, אנחנו צריכים לגרום לכך להתרחש דרך הבחירות הצרכניות שלנו. לקנות אוכל מקומי, לקנות אוכל אמיתי. לבשל, לא להפשיר.



האיזון העדין של השרשרת הביולוגית. 

כולנו רקמה אנושית אחת, חיה.
ואם אחד מאיתנו, ילך מעמנו, משהו מת, בנו.

זה בדיוק מה שקרה בהוואי.
ידע כללי: הוואי היא שרשרת איים געשיים שנולדו מן הים. כדור הארץ יוקד וקודח והאיים נוצרים בזה אחר זה מקרקעית האוקיינוס על ידי רצף אינסופי של התפרצויות געשיוות שכל פעם מגביהה את גובה ההר במעט עד שהוא עובר את גובה פני הים והופ, אי חדש נולד. ההתפרצויות הן סביב הסדק שבין הלוחות הטקטונים ובגלל שהלוחות זזים זה כלפי זה כבר מליוני שנים, גם איי הוואי נולדים בזה אחר זה, ממש בטור עורפי. והנה, גם ממש כעת, במרחק לא רב מה"האי הגדול", כבר נוצר בקרקעית האוקיינוס האי הבא בתור, וכבר העניקו לו שם, לרך הנולד (שהוא למעשה הר געש כועס ורותח). עוד כמה שנים יפרוץ גם הוא את הגלים, בתערובת של אש ולבה, גופרית ואבק געשי ובסופו של דבר, לשמחת כולם אפשר יהיה להקים עוד כפרי נופש ועוד חופים לגלישת גלים ולממכר אגוזי מקדמיה מצופים שוקולד לבן...
אז הוואי התחילה כהרי געש עצבניים, חשופים מכל אדמה או צמחייה, המכילים רק שדות אינסופיים של לבה רותחת ועפר רעיל. והנה לאורך מליוני שנים האיים הפכו לגן עדן אנדמי. חופים מדהימים, זרעים שנישאו ברוח או על ידי ציפורים נודדות השכילו להטמע באדמה שהחלה להווצר ע"י תהליכי בליה, והאיים שגשגו. לפני 1000 שנים בסך הכל, גם האדם הגיע, וגילה את גן העדן האבוד: המשופע בשוניות עשירות, מפלי מים מתוקים, דגה, פירות וציפורים. כגופים שהתרוממו מהים עד אז האיים היו חסרי כל יונקים אבל סירותיהם של הפולינזים הקדומים הכילו גם עכברים וחולדות כנוסעים סמויים, וגם חזירים ותרנגולות כנוסעים מן המניין. אלו ואלו הצליחו להתרבות ולשגשג ועמם גם כמה חתולים סוררים שהפכו בר, חרקים וזוחלים פולשים. וככל שהגיעו עוד עוברי אורח לעולם המבודד הזה, כך המערכת האקולוגית הלכה והשתנתה, הלכה ונפגעה. למשל, כתגובת נגד למכת העכברים, שחררו הבריטים ברחבי האי כמה נמיות. ואלו התרבו לעשרות ומאות אלפים באין מתחרים כמובן ואכלו את ביצי הציפורים, חלקן נדירות מאוד, אשר התרגלו לחיים חסרי סכנה מטורפים. פרפרים נדירים נעלמו, זני עצים הוכחדו בגלל בניה ובגלל התיישבות ובגלל מינים פולשים, שוניות נהרסו והדגה דולדלה עד לקו אדום. כמו בכל מקום אליו הגיע האדם, המערכת האקולוגית היא הראשונה לשלם את המחיר בלתי הפיך אולם היא האחרונה אותה אנו רואים נפגעת.
בכל מקום בעולם עקבות האדם ההרסניות ניכרות. באדמות עמק יזרעאל, במפלס הכנרת, ובהכחדת נמר מדבר יהודה. אבל בהוואי המרחק בזמן בין הופעת האדם והיונקים על האי הוא כה קצר, והמערכת האקולוגית היתה כה ערומה מיונקים, עד שניתן לראות במו עיננו ממש את האפקט ההרסני של הקידמה.
פעם פעם, מזמן מזמן, כל כדור הארץ שלנו היה גן עדן קסום ואבוד, ובמחיר בלתי נמנע של התפשטות ושגשוג, הוא שילם ומשלם את המחיר באדמה, במשאבים, בצמחים ובחיות – כולם נעלמים אט אט כדי להאכיל את המפלצת הרעבה מכולם: אותנו.

צב ים ירוק במים צלולים צלולים


עוצמת הטבע הפראי
כל טיול, כל יציאה לטבע, גם אם זה ליום טיול בכרמל כהורה מלווה בטיול בית ספר, מעוררת בנו את הענק הישן שבפנים. את האדם הקדמון שמורשתו הביולוגית זורמת בנו. אנו יוצאים אל הטבע וחיוך מתפשט על פנינו והנפש מתרחבת ואנחנו אומרים לעצמנו בסוף היום: כן, אנחנו צריכים לעשות את זה הרבה יותר.
לא במקרה אורח החיים של הפליאו מקדש את היציאה את הטבע, את הטיול השבועי, גם אם זה רק בחורשה הקטנה שליד הבית או בפארק או הליכה לאורך חוף הים, לשמוע את הגלים ולראות את השקיעה.
המיתולוגיה המקומית של הוואי מחברת בין האל קאמאפואה, שהפך לדג, לבין PELE, אלת האש והלבה הקדומה של הוואי, ששערותיה השחורות הן נחלי הלבה הזורמים במדרונות. בכל אשר תביט בהוואי אפשר לראות עדיין את פלה ואת קאמפואה השולט בים, עדיין מתקוטטים ורבים ביניהם. הטבע זה עתה נולד ונוצר. יחסית לאדמות כדור הארץ, זוהי אדמה צעירה מאוד, ממש תינוקת, ואיננו מכירים קרקע כה צעירה כמעט בשום מקום אחר אלא במקומות געשיים (כמו בגלאפגוס, באיים הקנאריים ועוד). משטחי לבה אינסופיים שנראים כאילו עוד לפני דקותיים הם זרמו במדרונות עד שנשפכו והרתיחו את מי הים, יוצרים עוד חוף ועוד מפרץ. יערות גשם צפופים, תבליט קרקע בלתי אפשרי, הר געש פעיל שלבה עדיין זורמת מקודקודו אל הים, חופי ענק צלולים, עצי קוקוס כפופי רוחות, שוניות-עד מלאות בעלי חיים, וכמובן, גלי הענק של החוף הצפוני. כולם משאירים בך רגש של התפעלות. וואו. זה מדהים.
כאשר נפגשים עם טבע במלוא עוצמתו, תחושת ההתמלאות הפנימית מעלה הילוך.
אבל לא תמיד צריך לנסוע עד הוואי כדי להרגיש כך. לעתים, דווקא מראה שדה כלניות פורח במישור החוף הדרומי עושה לי את זה. או מפל קטן ונסתר ברמת הגולן, מישורי צין או הרי אילת. כי במדינה קטנה כמו שלנו, הטבע נמצא כמעט תמיד די קרוב אלינו, אבל אנחנו אלו הבוחרים להיות ולחיות רחוק ממנו. ברוב המקרים אנו רחוקים מהטבע 360 ימים מתוך 365 ימים בשנה, ובחמישה ימים אנו מטיילים קצת ומסמנים V על התחברות לטבע.
אז נכון שיש מקומות בעולם שהם אדירי הוד וטבע, ויש אצלנו בעיקר מקומות צנועים ופשוטים, אך אלו ואלו יכולים לדבר אלינו ישירות ללב ולגרום לנו להרגיש, ולו לרגע קט, חלק מהסביבה הטבעית של העולם הזה.
בואו נתחבר לטבע, כמה שרק אפשר.


הים הגלי והמוח האנושי
הלכתי ללמוד לגלוש, כי אם לא בהוואי אז איפה. היה לי הכל: חולצת גלישה וגלשן שמחובר לרגל, גלים גבוהים  וחול קסום. הייתי בטוח שאצא מהמים עם שיזוף מושלם, שיער בלונדיני שרוף משמש, קוביות בבטן וחיוך לבן של מיליון דולר.
כמעט.
יצאתי אחרי כמה שעות אדום ועייף ומותש. אבל מחייך.
יש משהו קוסמי בים סביב סביב. האוקיינוס הוא עורק החיים המשמעותי ביותר הקובע את קצב פעימות ליבה של הוואי. הים מקיף אותך: בצידו האחד של האי הוא שקט ורגוע, ובצידו השני הוא סוער ומסוכן. והחופים לעתים נעימים ורכים ולבנים ובפעמים אחרות הם משוננים ובזלתיים שחורים משחור ונדמים כשוחרי רע. האוקיינוס העמוק הזה מפגיש אותך במרחק זעיר מהחוף עם ליווייתנים ודולפינים וצבי ים ענקיים - ירוקים ואפורים – שכולם מופתעים, כך נדמה לי, לפגוש יבשה באמצע האוקיינוס.
מי שגולש גלים יודע היטב שהשהייה בתוך המים היא חוויה מיוחדת. לא סתם כתב דני סנדרסון את "רק אני והגלשן שלי". בחופי הים התיכון זו יכולה להיות חוויה כיפית אבל כשאתה עובר את אותו מרחק מהחוף אבל באוקיינוס אמיתי, זוהי כבר חוויה של בדידות וגם של mindfulness כלומר אתה צריך להבין איפה אתה במרחב, איך הים מתנהג במרחב הזה, ואיך אתה מרגיש עם זה ועם הגל החדש שאתה מנסה לרכב עליו. המוח מתנתק מכל פעילות אחרת. אין מחשבות אחרות כמו אלו העשויות לעלות בזמן אימוני ריצה. אין תחרות כמו באימוני עצימות. יש איזשהי רמה של ספיגה והטמעות. אני והגלשן שלי והגל "שלי" והרצון לחבר את הכל לחוויה אחת גדולה.
אנשים שיוצאים לים באופן קבוע, למשל מלחים או חותרי קייאק או קאנו, מספרים כולם על תחושות דומות. יש ענק אדיר שאנו חוצים אותו, שטים עליו ומכבדים אותו, והוא לעתים מחייך אלינו ולעתים מזעיף לנו פנים בגליו ובסערותיו, אבל כאשר הכעס וההנאה מתחברים, או אז ישנה חוויה שאינה דומה לשום חוויה יבשתית אחרת.
אני מחשיב את עצמי לחיית יבשה לחלוטין, ולפני עשרים וחמש שנים חתמתי ויתור על קורס חובלים בדיוק מהסיבה הזו. הרגיש לי מתנדנד מידי הים הזה. אחרי עשרה ימים של מים עמוקים הבנתי שבכל זאת יש משהו עמוק מאוד במים הללו ושכנראה הם חסרים לי בחיים.
הקיץ הזה אני מתכונן להיות הרבה יותר בים. עמוק בים.
ואתם?


חג חירות שמח יקירים
דעאל

By Dael with 3 comments

7 האסטרגיות הסודיות שלי להתמודדות עם פחדי העולם המודרני


שמעתי לא מזמן מישהו אומר שישנם רק שני דברים שמפחידים באמת את האדם המודרני: לעלות במשקל ולקרוס מעודף מיילים.
אולי שיש בזה משהו.
אבל הפחדים שלנו אינם תמיד רציונליים ואינם מוגבלים להיקף המותניים ולגודל תיבת הדואר. אנו מוצאים את עצמנו מתעוררים בבוקר וחושבים מה יקרה עם חשבון הבנק שלנו, מה יקרה עם העבודה, מה יהיה בפנסיה, מה עם הבריאות ועוד ועוד טרדות ודמיונות או פחדים. והמחשבות הללו לא תמיד מועילות, ופעמים רבות אפילו משתקות, מעמיסות, חונקות ומייבשות את הנפש. 
אז הנה כמה אסטרטגיות קטנות ויעילות, בהן אני משתמש, כדי להתמודד טוב יותר עם העולם וטרדותיו.

לשנן: כסף הוא רק רעיון
אנשים אומרים שאפה של קליאופטרה הניע את העולם, ואחרים אומרים שדווקא הכסף הוא זה שמניע את העולם. אז מי מנצח במירוץ הצרכים העולמי: המין או הכסף? לא נחליט, אבל נסכים כי כך או כך, בעולמנו הכסף קובע חלק גדול מחוקי המשחק. אבל עדיין, הוא לא השופט, אפילו לא קוון. אנחנו השופטים של משחק החיים. אם אני חושב שהכסף שלי הוא משהו אמיתי, חיצוני ומוחלט, אני עלול למצוא את עצמי תלוי בכסף, כלומר משותק. אבל אם אני מבין שהכסף הוא רק רעיון, תפיסה - אז אני יכול לייצר כסף. הוא יכול לנבוע מתוכי. כאשר כסף הוא מחשבה ולא מציאות, אז אני יכול לפעול, משוחרר מכל תלות.
(נו באמת, על מה הוא מדבר???)
אני רציני לגמרי. כסף הוא צורך חיוני ונדרש, אבל הוא לא ישות בלתי תלויה שמרחפת סביבנו ואנו צריכים ללקט אותה בעמל רב כל חיינו. כסף הוא מילה אחרת לערך. ואם אנו יכולים לייצר ערך עבור עצמנו, אנו לא זקוקים עוד לכסף שמגיע עבור עמל אלא הכסף יגיע עבור הערך. למשל, אנחנו יכולים להיות פחות תלויים בעבודות של אחרים. אנחנו יכולים לייצר עבור עצמנו הנאות, ולכן לשלם לעצמנו במקום לאחרים. אם נהיה בזה ממש טובים, אחרים אפילו ישלמו לנו עבור ההנאות שלהם. כן, זה ממש כך. כסף הוא רק רעיון וככל שנתבונן בזה יותר מקרוב, נבין שביכולתנו לשלוט ברעיון הזה, ולנווט אותו כרצוננו, ובעיקר: נפחד ממנו הרבה פחות. 

לשאול: האם זהו עונג? 
אנו חיים בעולם של צרכנות מואצת. אנו עוברים מגאדג'ט לגאדג'ט ומאהיל לרהיט, לבית קפה וחוזר חלילה. וכמעט חשבנו: אם אין לאדם דרך להוציא על זה כסף, זה לא כיף. נייד החדש שרכשנו רק מנצנץ בליבנו לרגע והופ, הוא כבר שייך לעבר ואנו ממשיכים במירוץ אל החפץ הבא, אל השירות הבא, עד העונג הבא, אה, אה, אה. אבל האמת היא שעונג אמיתי ומשמעותי אינו מגיע מצרכנות והלב אינו מתמלא מקניות. גבולותיו של מעגל הקסמים של הצרכנות אינם יצוקים עופרת. בקלות ובאבחת מילה אפשר לחדול מכך. כי זאת יש לדעת: אם נצרוך פחות "עונג מיותר" (כלומר, עונג מדומה, זמני, שאינו נשאר לנו בלב, בדרך כלל עונג שהוא חפץ), כך ישאר לנו יותר מקום ופנאי לעונג אמיתי. לכיף שבטיול לעת ערב, להנאה שביצירה חדשה ועצמית, לחדווה שבדיאלוג בין בני אדם. וההתנתקות ממעגל הצרכנות גם משחררת רבים מהפחדים, כי אני צריך פחות. אני לא צריך בית כזה גדול, אפילו שהוא מקסים (בחיי. שלי עומד כעת למכירה). אני לא צריך אינספור ארונות בגדים. אני לא צריך אוטו חדש. אני לא צריך את הטלפון החדש והמהיר ביותר. 
כי אם אין צורך, אין פחד מחוסר. 

להיפטר ממעמסות
דאגנו בגלל הכסף, אבל בינתיים צברנו לנו בית ומשכנתא, ורכב והלוואה, ורהיטים ותמונות ואנו אוגרים עוד ועוד דברים שגורמים לנו לחוש כ"בעלי הכסף" אבל בפועל זהו רק תרגום של הפחדים והתקוות אל הממוצע. האגירה והצבירה נותנת לנו תחושת בטחון מדומה ("יש לי") אבל הם גם מכבידים ומעכבים. כי אם אני מרגיש שאני חייב את כל הדברים הללו כדי להיות מאושר, אז הפחד מאיבוד הנכסים שלי הוא פחד משמעותי ביותר. לעומת זאת, אם אין לי יותר מדי, או אם אני נפטר ממעמסות, מציוד ומחפצים, אני הופך לקל יותר: פיזית ונפשית. האם אני באמת צריך את זה? מה יקרה לי אם לא יהיה לי? זוהי מחשבה מפחידה, אבל אם נשחרר אותה מיוזמתנו, דבר כבר לא יפחיד אותנו. זה לא קורה ביום אחד.  זה תהליך וזה אפשרי. המסע אל השחרור מהפחד.

לבשל
מי שעבר לתזונה קדמונית / פליאו כבר יודע שאוכל אמיתי הוא אחד הדברים היותר מתגמלים ומהנים שיש לאדם. אוכל אמיתי מעשיר את הגוף ומשמח את הנפש, אבל כשאנו מתחברים לתהליך: קונים את הירקות הטריים, מבשלים אותם עם תבלינים רעננים ועם בשר או דג - במקרה הזה חווית המזון הופכת למשמעותית יותר, והצרות נדמות רחוקות וקטנות יותר. הבישול הוא חיבור, לפחות אצלי, בין האדם לבין סביבתו ומשפחתו או חבריו. אוכל מבשלים עבור אחרים ואוכלים אותו יחד. כי הקשרים הבינאישיים שלנו עמוקים ומשמעותיים עבורנו וחיזוקם מעמיד בצל חששות ופחדים.
אם אתם יודעים לבשל, לעולם לא תהיו לבד. 

לנשום עמוק
אני מוצא את עצמי בתקופה האחרונה עמוס מאוד. תמיד אהבתי לעשות הרבה דברים במקביל, וככלל, אני פורח תחת עומס, אבל בחודשים האחרונים הדברים קיבלו תאוצה נוספת ו"חיים משלהם". אני מרגיש כאילו אני רץ מדבר לדבר, וקצת שוכח את עצמי בדרך. למשל, כבר שנים רבות שאני מקפיד על יום בטלה אחת לשבוע (!), והנה כבר כמה חודשים שאני לא מצליח להתבטל. וזה קשה לי כי המוח לא עוצר ואין לי רגע של שקט פנימי.  
הניסיון שלי לימד אותי שההפסקות שבתוך השגרה הן המשמעותיות ביותר. הפסקה המאפשרת למוח לנוח מהפיצוצים. לאורך השנים ניסיתי כל מיני סוגים של מדיטציות, ורובן לא מדברות אלי, אבל המהות של המדיטציה עובדת לי היטב. שזה להיות יותר מודע למה שקורה לך בתוך הקופסה, ולאפשר למוח מנוחה. אני מוצא את זה קורה לי באימונים. כשאתה עובד על ווליום גבוה ונאבק לשאוף אוויר המוח שלך לא יכול להרשות לעצמו להיות מוטרד מדברים אחרים. אתה עסוק בשרידות. עבורי זו דרך טובה מאוד להירגע ולהחזיר את עצמי לשפיות יום א'.
לנשום עמוק. הפחדים הם רק גלים קטנים וכדאי לתת להם לחלוף. 
 
לקחת הפסקה של ממש
מעולם לא ויתרתי על החופש שלי ומעולם לא הבנתי אנשים שצוברים ימי חופשה משנה לשנה. זה לא קרה לי אף פעם. הנה כעת: בעוד שבוע (וקצת) אני נוסע לחופשה של שבועיים (וקצת), בלי תקשורת כמעט בכלל, והעולם יסתדר, אני בטוח. אבל לא חייבים ללכת בגדול. זה יכול להיות יום טיול שגונבים פה ושם. זה יכול להיות סתם יום בטלה ברוכה בבית. זה יכול להיות סוף שבוע על שפת הים, כי החופשה לא חייבת להיות יקרה וזוהרת, אלא אפקטיבית ומהנה, שמשאירה לנו בלב עקבות של שמחה. חוויות, לא נכסים. הפסקות, לא שיעורים. 

לטפח את עצמכם
אמר מי שאמר: גופי הוא מקדשי. נכון שיש בזה מן ההדוניזם, אבל יש בזה גם הרבה אמת. כי אם אנחנו לא נדאג לעצמנו - מי ידאג לנו? נפש בריאה בגוף בריא היה תלוי בכרזות הספורט של שנות החמישים. וגוף בריא צריך דלק נכון ופעילות טובה. לישון הרבה, לאכול אוכל אמיתי, להתאמן קצר וחזק, להירדם בשמש אחר הצהריים, לאהוב. מישהו אמר פליאו ולא שמתי לב? כאנו אוכלים בריא וחיים בריא, הפחדים מתרחקים ומתגמדים. נכון שאין תעודות ביטוח ודברים יכולים עדיין להתרחש, אבל היי, נרגיש טוב וכבר רוב הפחדים יתמוססו מעצמם.

זה מה שאני עושה.
ואתם?



By מר קדמוני with 10 comments