אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

איך גנבו לי 650 דולר, ולמה הגיע הזמן להתעורר

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס בלוקצ'יין, כאן בת"א. היה זה כנס גדול ומכובד. רבים מאוד מאנשי התעשייה היו שם, אולי גם חלק מכם. הרבה דוברים, אוכל טעים, בלוקצ'יין חם ואחלה אירוע. באמת.
החלק הכי טוב של היום התרחש מבחינתי על הבוקר. האולם הכיל משהו כמו 500 אנשים והמנחה הודיע "יש לנו הפתעה. מתחת לכל כסא מודבקת מעטפה. בתוכה תמצאו ארנק נייר. שלושה מהארנקים הללו הוטענו ב 0.1 ביטקוין כל אחד. אולי זכיתם!".
חשבת לעצמי, מה הסיכוי. אבל בדקתי ואכן היתה מעטפה. בתוכה ארנק נייר מהודר, מודפס על נייר כרום עבה וצבעוני: סרקתי את הכתובת הציבורית, בדקתי ב block explorer ואכן, 0.1 ביטקוין דנדשים מופיעים כיתרה בארנק הנייר שלי. נדבק לי חיוך מאוזן לאוזן. לא כל יום זוכים ב 650 דולר בלי לקנות כרטיס הגרלה.
חשבתי לעצמי: מחר אעביר את הביט מארנק הנייר לארנק החומרה שלי, בינתיים נהנה מהכנס.
אלא שמכאן ואילך הדברים הדרדרו במהירות.
24 שעות מאוחר יותר: אני סורק את הכתובת כדי לגלות שיתרת הביטקוין בארנק הפכה לאפס. מסתבר כי כמה דקות אחרי הכנס מישהו (או מישהי) סילק מהארנק שזה עתה קיבלתי את 0.1 הביטקוין. כלומר, למישהו היה עותק של ארנק הנייר, היינו, עותק של המפתח. וכידוע, מי שמחזיק במפתח מחזיק בביטקוין.
הופ, הלכה החופשה המתוכננת ברומא.
ניחשתי שאני לא לבד.
היתה לי שיחה נעימה עם אחד מהמארגנים. ניסינו יחד להבין מה קרה.
הערכתי שאם אכן נגנב כסף מארנקים נוספים (חולקו כזכור שלושה), הרי שכל הגניבות התרחשו פחות או יותר באותו הזמן.
המארגן: בדקתי עכשיו את שלושת הארנקים. יש ארנק אחד עדיין עם הכסף בתוכו ו-2 ארנקים, שלך ושל הבחור השני שהתלונן שרוקנו ב-13:58 ו-14:24.
אני: מי שהדפיס פשוט היה צריך לצלם על ארנק ואז זה רק שאלה כמה זמן לוקח לסרוק כל כתובת... הגיוני שזה ייקח שעה לאלף ארנקים. יתכן ופשוט לתוקף לא היתה גישה לכל העותקים של הארנקים ששכפלתם אלא רק לחלק. כלומר, מי שהדפיס את הארנקים שמר עותק מכל ארנק. קל מאוד.
המארגן: לא נראה שהבית דפוס אפילו יודע מה זה ביטקוין. אז איך מדפיסים ארנקי נייר? רק הדפסה עצמית? מה הסיכוי ליפול על מדפיס שלא רק יודע מה זה ביטקוין אלא גם מספיק חכם כדי לכתוב סקריפט שבודק את כל הכתובות, מחכה שיכנס אליהם כסף ואז מרוקן אותם. אם היה כזה מישהו, הסיכוי שהוא היה עובד בדפוס שואף לאפס 😂
אני: זה יכול להיות גם השליח שהביא את הארנקים. הפקידה שארזה אותם. העובד שהכניס אותם למעטפות. זה שהדביק אותם. וכל נקודה אחרת בשרשרת. עוד אפשרות היא שמכונת הדפוס מחזיקה עותק דיגיטלי בזכרון כקובץ. מי שמטפל במערכת של הדפוס אולי יכול היה לגשת וכו'. ולא צריך שום סקריפט. צריך רק עותק נייר של כל הארנקים, וטלפון אחד. עוברים כתובת כתובת ובודקים. כאמור זה לוקח קצת זמן וכל דביל יכול לעשות את זה. מסביר את ה 25 דקות בין הריקון של הארנק שלי לארנק האחר.
המשכנו בדיאלוג, שהיה כאמור נעים וענייני.
קצת פדיחות, אבל היי, זה קורה לטובים ביותר. עובדה.

להלן המסקנות ושני הסנט שלי.
  • אם קיבלתם ארנק נייר: מתנה לחתונה, לבר מצווה, זכיתם בהגרלה בכנס, קיבלתם החזר חוב של חבר או whatever, הנחת העבודה חייבת להיות שהארנק הזה פרוץ. גם אם המקור הוא בנאדם סופר ישר ומקצוען. הוא רק בנאדם (או חברה) ויכול להיות שמישהו עקץ אותו ללא ידיעתו וצילם או השיג עותק. מאותו הרגע, הביטקוין שעל הנייר חיים על זמן שאול. 
  • אל תתעצלו: אם קיבלתם ארנק נייר, בצעו מיד swap לארנק מקומי על הטלפון שלכם. מיד. אל תמתינו רגע. אם זה עובר, אתם מוגנים והמפתחות החדשים של הארנק שלכם אינם בהישג ידו של שום תוקף. (כמובן כמובן שגם ארנק מובייל יש לגבות ועדיף לא לשמור עליו לעולם סכום משמעותי. מארנק המובייל תעבירו לארנק חומרה או לארנק אחר שאתם בטוחים בהגנתו, בהזדמנות הראשונה).
  • יש לכם ארנק נייר שאתם עשיתם בעצמכם ובטוחים בעמידותו? זיכרו: ארנק נייר טוב רק ככל שהוא נותר חסוי לחלוטין. אם יש לכם עוזרת, או חברים של הילדים, או מבקרים או כל אדם שאיננו אתם, ושהוא עלול לראות איכשהו את ארנק הנייר, ולו לרגע, והכסף יהיה אבוד. הערה: קשה מאוד לייצר ארנק נייר שבטוחים בהגנתו. עלולות להיות רוגלות במחשב, במדפסת, או אפילו על הצ'יפ של לוח האם... (תשאלו את אמזון). 
  • אם אתם חברה או מפיקי אירוע ורוצים לשמח את הקהל ולחלק ארנקי נייר, זכרו שאתם חשופים. אי אפשר עוד להניח שבית הדפוס לא מבין. כולם כבר יודעים מה זה. זה יכול להיות כל אחד. ככל שתהליך יכלול פחות ידיים (והרבה פחות עיניים), כך יש יותר סיכוי למנוע גניבה, אבל הסיכוי תמיד יהיה.
  • עשיתם זאת בכל זאת, המליצו לזוכים להעביר את הכסף מיד במעמד הזכיה.
  • החלטתם להדפיס ארנקי נייר לחלוקה, אפשר גם לעשות פעולת הגנה נוספת, והיא לייצר ארנק נייר המוגן ב BIP38 Encrypt כלומר המוגן בססמה (קל ב www.bitaddress.org). בשיטה זו יש מפתח פרטי, ובנוסף למפתח יש ססמה. במקרה כזה המארגנים יאמרו רק לזוכים מה הססמה, וגנב פשוט לא יוכל להשתמש בארנקים בלעדיה. זו כמובן לא דרך אידיאלית לאורך זמן (כי חוזק הארנק הופך לחוזק הססמה, ותוקף רציני עלול לפרוץ אותה ב brute force) אבל לסכומים קטנים, לכנס, לפרסים, זה די והותר כדי לשים קו הגנה נוסף ומשמעותי שהיה מונע להערכתי את המקרה הנוכחי.
  • שורה תחתונה: המארגנים ביקשו לעשות טוב, ועשו הגרלה ראויה ומפתיעה (באמת נחמד לגלות שיש 0.1 ביטקוין הדבוקים לך בתחתית הכסא), אבל הערכת הסכונים לא היתה מספקת.

הגיע הזמן להתבגר – כקהילה, כמשתמשים. לזכור שהעולם מלא אנשים רעים, ושאין לסמוך על איש.
ואם אין לך מפתח שהוא *רק שלך*, אז אין לך ביטקוין.
**
בתמונות:
ארנק הנייר הזוכה ברגע האושר החולף,
והביטקוין היחיד שתכלס נשאר לי מהכנס: מטבע שוקולד שאני לא אוכל.

***
את הפוסט הזה פרסמתי לראשונה דווקא בקבוצת ביטקוין ישראלי, וכן, אני יודע, הבלוג הזה עסק עד היום בעיקר בספורט, טיולים, באוכל טעים ובבריאות. אבל היי, ביטקוין הוא חלק מהעתיד וחלק ממני. אז אני מקווה שזה מעניין גם אתכם, קוראי הותיקים. 

By Dael with No comments

ירדתי לסיני וחזרתי כדי לספר ולהמליץ

בסוכות ירדנו לסיני. 
החלטנו רק יומיים קודם. נכנסנו לרכב, נסענו לאילת, עברנו את הגבול, ופסענו אל הדיונות השוקטות.
האמת היא שהתגעגעתי. הרבה זמן לא הייתי בסיני. בפעם הראשונה הייתי בסיני בטיול לפני הגיוס, ואח"כ כמה פעמים בתור חייל, ואח"כ כזוג צעיר נסענו שוב ושוב אבל 14 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שלנו שם. הפיגוע בטאבה ב 2004 סתם את הגולל. והנה חזרנו. כן, אזהרת המסע ההיא עדיין בתוקף, ובמעבר הגבול משמיעים אותה בכריזה כמעט בלופ, כאילו מי שהגיע עכשיו למעבר הגבול אחרי ארבע שעות נהיגה ישמע את הכרוז ויגיד, וואללה, אני חוזר. אבל אנחנו עקשנים בני עקשנים. המשכנו, בילינו נפלא וחזרנו. והנה אני אתכם לכמה מחשבות שאחרי, ואולי קצת טיפים שיועילו.


בזריחה
לא מסוכן? 
האמת היא שאני לא יודע והניחוש שלכם טוב כמו שלי. אין לי אלא את שעיני רואות. סיני גדולה בשטחה פי שלושה משטח מדינת ישראל, ובשטח העצום הזה, אכן מסתובבים גם מחבלים ואנשים רעים. עד כמה הם עסוקים בלהרוג תיירים ישראלים? שאלה טובה. המציאות מראה שהם לא עושים זאת בהצלחה יתרה, וכוח גדול של צבא מצרי בכל פינה מוסיף על תחושת הבטחון (כמדומני 40 גדודים יותר מאשר מה שמותר למצרים לפי הסכם השלום. ישראל מתירה למצרים להכניס עוד כוחות כדי להבטיח את השקט). מצרים לא לבד בעניין הזה. יש אזהרות מסע לעוד מקומות רבים. לקשמיר למשל (וגם לשם נסענו לפני כמה שנים כל המשפחה). עד לא מזמן היתה אזהרת מסע של ארצות הברית לתושביה בפני נסיעה לישראל. המציאות היא בעיני המתבונן ויש סכנות בכל אשר נביט. רכיבת אופני כביש מסוכנת לאין שיעור לעומת סכנת הפגעות מטרור בסיני. גם לרכב על אופניים חשמליים בלילה בלי קסדה מסוכנת הרבה יותר, סטטיסטית ואובייקטיבית. זה לא מונע מאיתנו להסתכן. כי הסכנה היא תמיד קיימת, ורק העוצמה שאנו מייחסים לה קובעת את ההתנהגות שלנו. עשרות אלפי ישראלים מצביעים ברגליים כבר שנים. אני מתכנן לחזור שוב ושוב.

לא יקר?
לא. מעבר הגבול עולה כ 200 ש"ח (108 ש"ח אגרת יציאה מישראל ועוד כ 80 ש"ח אגרה בצד המצרי  שהן 400 לירה. 5 לירות מצריות הן שקל אחד). מונית לאיזור נואיבה תעלה כ 30 ש"ח לאדם. לילה בחושה בשיא העונה יעלה 80 ש"ח (כולל ארוחת בוקר וערב) ושלא בעונה, שזה תכלס כל השנה חוץ מסוכות ופסח, כמחצית מזה. מלון של ממש, ברמה גבוהה, יעלה 200 ש"ח לילה לזוג, עם ארוחת בוקר. זו החופשה הכי זולה שאפשר לצאת אליה מישראל.

לא חם מדי?
לא. חם בסיני אבל יבש. לא מזיעים. כשיושבים בסוכות על קו החוף, יש בריזה נעימה כל הזמן. נעים ממש. בלילה עלול להיות חם, בטח בחודשים החמים, אבל או ששוכרים חדר עם מיזוג, או עם מאוורר, ואם אין, רבים מוציאים את המזרון אל תחת כיפת השמים, שם הרוח מהים ממשיכה ללטף כל הלילה. זה חלק מהעניין וזה באמת תענוג.
אחינועם 2004
אחינועם 2018

לא משעמם?
לא. אפשר לשבת מול החוף ולקרוא ספר. אפשר להכנס ולטבול, לשנרקל. אפשר אפילו לדבר. או לשתוק. שווה להרדם ברוח. אח"כ לשתות תה, וקפה, לשחק ששבש עם הבדואים (ולנצח), לצאת לעוד טבילה ועוד שנרקול ועוד ארוחה של דגים. קוראים לזה חופש. בחיים אני מכיר שלושה סוגי חופשות: חופשה עירונית (פריז, לונדון, ת"א), חופשה מטיילים (טרקים והליכות), וחופשת ים, בה לא עושים מאומה אלא מתבוננים על הגלים. זו האחרונה היתה חסרה לי מאוד לאחרונה, וסיני מעניקה אותה בשפע. לא למהר, לא להמר, לצאת מהמרוץ. 

יש אינטרנט?
בשבילכם אני מקווה שלא יהיה. לפחות לא כל הזמן. 

לא מפחיד?
לא. הבדואים מקסימים ומאירי פנים. כל בקשה מתקבלת בחיוך ובהבנה. הם מתגעגעים לחזרת ישראלים שעליהם פרנסתם. כולם זמינים בווסטאפ ורבים מאוד מדברים עברית חופשי. המצרים הם מצרים. אבל היי, גם פקידי מעבר הגבול בארצות הברית לא נחמדים (בunder statement  של החיים).  

לא הרוס?
האמת, כואב הלב. ברצועת החוף שבין טאבה לנואיבה נמשכת על פני כחצי שעה נסיעה. לאורכה פזורים עשרות רבות של מלונות נטושים, אלפים רבים של חדרים מתפוררים וריקים, שמשבר התיירות הענק שפקד את מצריים בעשור האחרון (מאז שהתפוץ מטוס רוסי שהמריא משארם, וחיסל סופית את התיירות הענפה שבאה עד אז מרוסיה). החופים שוממים. הכל נהרס. כואב לראות את הפנינה הנדירה הזו, על הלגונות הכחולות והריפים הצבעוניים עומדת ריקה ומחכה לנס. או לישראלים. אני עצמתי לנתי בחוף white beach שהקימו אותו מחדש לפני שבועיים. נקי ויפה ומסודר וכך, כוחה של הכלכלה להבריא את הנטוש ולחדש את הימים לרווחת כולם. 

יש עוד מה לעשות?
כן. אפשר לצלול (בדהב אחד המקומות הטובים שיש). אפשר לשנרקל. אפשר לעשות קייט סרפינג – אני שוקל לעשות קורס בדיונה הכחולה. אפשר לטייל טיולים חד יומיים או טיולי עומק בהר הגבוה.  

יש מה לשתות?
קפה של בדואים. ואם אתם רוצים קיק, אז הכי טוב שתביאו את היין או האלכוהול שלכם מהבית. 

יש מה לאכול?
אחלה אוכל. אני לא צריך הרבה יותר מדגים טריים, סלט ענקי, טחינה, שקשוקה. את כל זה ועוד יש בכיף. 

צריך להחליף כסף?
לא הרבה. כולם מקבלים שקלים. והדבר היחיד שצריך זה 400 לירות כדי לשלם במחסום ש*אחרי* מעבר הגבול (מי שנוסע רק לטאבה, לא צריך לשלם אגרה בצד המצרי, ויקבל החזר על האגרה בצד הישראלי). כמובן שאפשר לשלם בלירות, וכדי להחליף ללירות יש להצטייד בדולרים דווקא, כי החלפנים לא יקבלו שקלים. הסכם השלום וזה. 

לאיפה כדאי לנסוע?
טאבה עצמה היא שלוחה של אילת, בלי החנויות ובלי האוכל המטורף שיש בבתי המלון של ישראל, אבל בערבית וברבע מחיר. בטאבה זה רק מלונות, לא חושות. המרחב שצפונית לנואיבה (אל מחש, ביר סוויר, ראס השטן, טארבין וכו') שם מתרכזים רוב הישראלים ויש יופי של חופים. דרומה משם עוד שעה יש את איזור דהב, שהוא טוב יותר לצלילה וככלל, זול יותר. לשארם א-שיח אין טעם להגיע. בין נואיבה לדהב מסתתר האיזור של הדיונה הכחולה וראס אבו גולום, שהם איזורים מבודדים, מנותקים ונפלאים ממש. הייתי שם רק יום וכבר אני רוצה לחזור. שורה תחתונה: לפעם ראשונה הייתי נוסע לחוף כלשהו באיזור נואיבה רבתי (כאמור: (אל מחש, ביר סוויר, ראס השטן, טארבין). מחפש חוף עם המלצות, ניקיון, מיזוג (עכשיו כבר לא צריך), אוכל ואווירה נעימה. 
איך להחליט?
יש קבוצת פיסבוק ענקית עם הרבה מידע, ויש אתר מוצלח בשם סיני וייבס ובשניהם תוכלו למצוא כל טיפ, טלפון של כל נהג, ומתנדבים שיענו על כל שאלה. 

אז מה אתם אומרים? נוסעים? נסעתם? שתפו!

By Dael with 1 comment

כמה רחוק ילכו אנשים כדי להגן על הטעויות שלהם?


מי שקורא אותי לאורך השנים יודע שאין בי הערכה גדולה לגברת אולגה רז. מי שהקימה והיתה יו"ר אגודת הדיאטניות, הקימה בי"ס לתזונה באקדמיה, עמדה בראש היחידה לתזונה באיכילוב משך עשרים שנה, מנחת תוכניות טלויזיה ותכניות רדיו על תזונה, מחברת ספרים רבים בנושא. אולגה היא אולי הדיאטנית הכי מפורסמת בארץ. לצערי היא גם המודל, ב ה' הידיעה, לכל מה שעלול להשתבש אצל אדם שמתיימר לטפל באחרים: תחושת צדק מוחלטת, חוסר בידע עדכני, אפס נכונות ללמוד או להכיר במציאות, התעלמות מהמדע והשמצה פרועה של כל מי שמעלה דעה מנוגדת.

לפני חמש שנים (ב2013) היא התחילה עם ההשמצות כנגד פליאו, שהיה אז בראשית דרכו התקשורתית בארץ. כמחברת "דיאטת הלחם" היא נזעקה כנגד דיאטה המבטלת את הדגנים וקיבלה לכך במה נרחבת ב ynet ובעיתונים אחרים. כתבתי בזמנו על כך. לשמחתנו, פעולותיה לא עצרו את השטף והציבור הצביע ברגליים על תזונה מועטת בפחמימות. שנתיים מאוחר יותר היא כבר הקדישה את התכנית שלה ל"שטות הזאת הנקראת פליאו" ש"מצחיקה אותה עד דמעות". היא הוכיחה אז לכולנו עד כמה היא חסרת מושג קלוש בתזונה בכלל, ובפליאו בפרט. שווה להיזכר בטענותיה "המחקריות" אז. התייחסתי אליהן אחת אחת. http://www.kadmoni.com/2015/10/blog-post.html
אבל השבוע הדעות של אולגה כבר ירדו מהפסים של שיח אפשרי, סליחה. מגיב פייסבוק שאל אותה על עמדתה לגבי הספר "בטן של חיטה". תגובתה היא משהו שקראתי פעמיים כדי להיות בטוח שזו אינה בדיחה. אתם מוזמנים לקרוא את השרשור ההזוי בעמוד הרשמי שלה. אז למה אני כותב את הפוסט הזה? כי לחרדתי הגברת רז עדיין מקבלת גושפנקא תקשורתית כמומחית תזונה בעוד שבפועל עמדותיה מדגימות בורות והמלצותיה מקדמות תפריט המוביל לתחלואה ולסבל. לדעתי.  
ידע הציבור ויזהר.
ועוד יותר טוב: יקרא הציבור וישפוט בעצמו.

By Dael with 1 comment

ספויילר: האם אנו עומדים למות בגלל חוסר בפחמימות?



האמת, התבאסתי. שוב ידיעות אחרונות הקדימו אותי. ראיתי את זה בא וידעתי שתהיה כזו כותרת. רציתי פעם אחת לכתוב את המאמר לפני הפרסום הדבילי, אבל לא הספקתי.
אתם מכירים כבר את הנוהל: מישהו פרסם איזה מאמר בחו"ל. כתב הבריאות חיש מהר רץ רץ ומתרגם את השורה התחתונה ולמחרת אנו מקבלים טלפון מאמא שמקריאה מהעיתון את הכותרת: "בשר זה מסוכן", "טבעונים חיים יותר" או הפעם: "דיאטה דלת פחמימות מקצרת את החיים". הנוהל ממשיך בכתבת צבע בסוף השבוע, ושני ראיונות בתוכניות בוקר עם מומחים, בדר"כ רופא ותזונאית חסרי מושג בתזונה, שיסבירו למה מעט פחמימות זה מסוכן ללב ולמה הכי חשוב לאכול "דיאטה מאוזנת" במיוחד כי "כל אחד אחר" וכמובן לאכול בעיקר ירקות ומעט בשר בלי שומן.
תתכוננו, גם השבוע מתוכנן פסטיבל שכזה. 
אז תחזיקו חזק ותקבלו את התקציר מראש. 
הנה המאמר: 
https://www.thelancet.com/journals/lanpub/article/PIIS2468-2667(18)30135-X/fulltext
לא סתם, אלא ב Lancet שהוא אחד מהז'ורנלים היותר נחשבים. אז אם הם אומרים, ודאי שאנו, אוכלי הפחמימות המועטות, צפויים למוות מהיר. הכינו את הממחטות. לא ככה?
בקצרה מה אומר המחקר: לקחו 15 אלף מבוגרים (מעל גיל 45) שענו על שאלון תזונה ובריאות בסוף שנות השמונים. חילקו אותם לחמש קבוצות לפי כמות הפחמימה שהם אכלו, עשו אחריהם מעקב תקופתי ולאחר 25 שנים, מצאו כי מי שהיו בדיאטת דלת פחמימות מתו יותר לעומת מי שאכלו יותר פחמימות. גם מי שהיו בדיאטת דלת שומן ומרובת פחמימות מתו יותר לעומת מי שאכלו כ 50% פחמימות, אבל המנצח בסיכויי התמותה, לכאורה, הם אלו שהיו בדיאטת דלת פחמימות. המסקנה בלשון החוקרים היא: "זוהי הוכחה נוספת כי דיאטות המבוססות על מזון מהחי ודלות בפחמימות צריכות להיפסק". וואו.
אלא שהמחקר הזה הוא זבל טהור מבחינה מדעית, שקרני, מניפולטיבי ונועד לתפוס כותרות ולאחז עיניים ולקדם דת מסוימת. מדע זה לא.
עד כדי כך.
כדי שלא תסמכו על המילה שלי מול המילה של החוקרים המהוללים, הנה כמה נקודות להתייחסותכם, ואתם תשפטו.
1. מה באמת אכלו שם? מי יודע. את המסקנות לגבי התפריט של האנשים הסיקו משאלון בריאות תקופתי. פרקטיקה מחקרית נפסדת שכבר עברה מן העולם, אבל היי, מילא. את השאלון מילאו פעם ב 6 שנים. כן. כמה פעמים אכלת ברוקולי בשבוע בממוצע בשש השנים האחרונות?וכמה פעמים אכלת המבורגר בשבוע בממוצע? וב 25 שנים האחרונות אתם זוכרים? חבל, כי אחרת הייתם יכולים להשתתף במחקר המפעים הזה. השאלון כמובן גם לא מפריד בין הלחמניה לקטשופ לקציצה בהמבורגר (ולא בשום מזון אחר) ואז החוקרים בוחרים היכן לסווג כל דבר. המבורגר זו פחמימה או חלבון מהחי או שומן? שאלון מזון תקופתי שחובר בשנות השמונים ונבדק אחת לשש שנים הוא פשוט הזייה מחקרית.
2. על בסיס הממצאים של החלק הרפואי של השאלון, כאמור חילקו את המשתתפים לחמש קטגוריות, כדי שאפשר יהיה לעשות סטטיסטיקה (ולמצוא את מה שתיכננו מראש למצוא, עוד על זה, תיכף). מסתבר, תחזיקו חזק, שאלו שמתו יותר, שאכלו דיאטה דלת פחמימות יותר, גם עישנו הרבה יותר וגם היו שמנים יותר ובעלי הרגלי בריאות גרועים יותר. אבל בסוף בסוף הן מתו "בגלל" חוסר פחמימות. ברור. הסטטיסטיקה סדרה את העניין הזה.
דרך אגב, השיטה הזו לא חדשה. היא יושמה באופן זהה לחלוטין במחקר האחיות. גם שם היה מחקר של 20 שנים, גם שם שאלון תקופתי (אחת ל4 שנים), גם שם חמש קבוצות - לפי כמות הבשר שאוכלים, וגם שם הפלא ופלא, השמנים, המעשנים, בעלי הסוכרת, שגם אכלו יותר בשר, מתו יותר. כתבתי על זה לפני חמש שנים, ואתם מוזמנים להיזכר כאן: http://www.kadmoni.com/2015/09/blog-post_22.html
3. האנשים בקצוות, כלומר אלו שאכלו מעט יחסית או הרבה יחסית פחמימות, היו כולם אנשים שעשו "דיאטה" בהגדרה. הם מראש היו שמנים יותר ובעלי בעיות בריאות לעומת אנשים רגילים ללא דיאטה שהיוו את שלושת הקבוצות הממוצעות. אין ספק שחוסר הפחמימות הרג אותם.
4. איכות המזון. החוקרים לא בדקו בכלל את איכות המזון אלא רק את סוג המזון. איכות המזון (אוכל אמיתי) זה הפקטור היחיד שחשוב באמת בתזונה שלכם אבל זה נעדר לחלוטין אפילו מהדיון. אתה יכול לאכול זבל טהור דל פחמימה (למשל מרגרינה, משקאות דיאט, שניצל מוכן, וכו', כל מה שהאמריקאים אשכרה אוכלים), ובמקביל להיות בעודף משקל, סכרת ועודף משקל יחסית לקבוצת הביקורת, ואז נסיק שאתה מת בגלל שחסרות לך פחמימות. כן, תנו לי עוד מזה.
5. סוג המחקר. א' ב' של מחקר הוא לדעת מהו סוג המחקר, ומהן מגבלותיו ומעלותיו. כאן זהו מחקר תצפיתי - מסתכלים על המציאות ומנסים למצוא קשרים בין תופעות. מחקר תצפיתי בהגדרה לא יכול לקבוע סיבתיות. סיבה יכולה להיות מוכחת רק במחקר קליני. מחקר תצפיתי לכל היותר יכול להציע קשר. כאן החוקרים דילגו בקלות מעל המתודולוגיה. לשיטתם, זו הפחמימות (או העדרה בעצם) שיהרוג אותנו. זו לא רק מניפולציה ושקר, זוהי שטות מחקרית מוחלטת.
6. אג'נדה. בטח תיפלו מהכיסא מרוב תדהמה שתגלו שאחד מהחוקרים המרכזיים כאן וראש בית הספר לתזונה בהרווארד (Wallter Willit), הוא מקדם תזונה צמחונית/טבעונית ידוע. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל הוא כבר התפרסם בהטייה שיטתית של מחקרים כדי להכשיר את התוצאות לגישתו. עד כדי כך שהמגזין הנחשב מכולם, Nature, עשה צעד חריג ביותר וכבר לפני כמה שנים פרסם מאמר מערכת שדוחה בשאט נפש את העובדה שוולטר עושה "הפשטת יתר של המדע" כדי להתאים אותו לאידאולוגיה שלו ומתנגד למאמרים מקצועיים רק בגלל שהם עומדים בסתירה לאמונתו. האיש הזה הוא הדבר הכי רחוק מאיש מדע, המבקש את חקר האמת. הו לא, הוא מבקש לקדם את הדת הצמחונית שלו, גם במחיר שקר והונאה. זה הכל.

אז מה השורה התחתונה שלי מהמחקר הזה?
רוצים לחיות? תקראו פחות עיתונים. 

By Dael with 4 comments

שש סיבות וחצי למה גיאורגיה עשתה לי טוב בלב (וקצת על סוד הניתוק)

הוא לא זרק אותי במכה אלא נפרד ממני בהדרגה, לאט לאט. כנראה הוא לא רצה לשבור לי את הלב, בטח לא כשאני באמצע טרק, עמוק בהרים של גיאורגיה. בהתחלה זה היה רק סדק. אפשר היה להמשיך אבל הרגשתי שזה כבר לא עובד כמו פעם.
אחרי יום, הסדק הפך לשבר וכבר היה ברור שאני והוא כבר לא.
אחר הצהריים, חצי מסך היה לבן. למחרת בבוקר הטלפון מת סופית. 
כל זה היה שבוע בדיוק לפני שחזרתי לארץ, וכך נותרתי שבוע שלם חסר טלפון. בלי ווטסאפים, בלי עדכוני פייסבוק, בלי מיילים של עבודה, בלי שיחות דחופות מלקוחות ובלי שיחות מנשמע מחברים. עברו הרבה שנים מאז שהייתי לאחרונה בלי טלפון בכלל וכבר שכחתי את התחושה. אבל היי, שרדתי כדי לספר איך היה.
רמז: אחלה. כדאי לנסות. 

נתחיל בהתחלה: יצאנו לאחד עשר יום בגיאורגיה. הגדולה בדיוק השתחררה מצה"ל, השני בדיוק עומד להתגייס והשלישי בחופש גדול ומשעמם, ככה שיצא מתאים בול. ידענו שאנחנו רוצים שוב יעד המשלב טרקים, כי טיולים ארוכים רגליים בהרים עושים לנו טוב. יש משהו במרחבים, בנופים, ביערות הענק ובקרחוני העד הממלא את הנפש שלווה. גיאורגיה קרובה (שעתיים טיסה), זולה ויפה ויש בה טרקים שמתאימים, אז אמרנו יאללה, זזים.
  • יחד: עשרה ימים ויותר זה זמן משמעותי וארוך להיות רק בחיק המשפחה. בשגרה אנחנו לא באמת נמצאים יחד. כל אחד קם בשעה אחרת, הולך לעבודה במקום אחר, נע במרחב הבית בזמנים אחרים ובחדרים אחרים. והנה אנחנו קמים יחד, אוכלים יחד, הולכים יחד, ואפילו ישנים יחד בחדר משפחה בגסט האוסים שמצאנו אי שם בהרים. יום ועוד יום ועוד יום, יחד. רק אני והמשפחה. זה לא רק קל להיות 24*7 כולם יחד. להיות בקשר זה גם לכעוס לפעמים, וגם לצחוק, ולשחק קלפים בערב, ולשחק "ארץ עיר" בהליכה ארוכה או לנחש את הדמות. אלו רגעי חסד, כי אין לנו את ההזדמנויות הללו בשגרה, בטח כאשר הילדים כבר גדולים. היחד הזה הוא חמצן נקי לנשימה לא פחות מפסגות ההרים. 
  • הליכה: בגיאורגיה העליות רצחניות והירידות תלולות לא פחות. מקלות הליכה הן אביזר חובה. הלכנו הרבה. ימים של 16-19 קילומטר, שמונה שעות הליכה במישור, במעלה ובמורד. באחד הימים עלינו יותר מ 1100 מטר בגובה. מתוך 11 יום, שישה ימים טירקנו בהרים נטו. כבר עשיתי טרקים ארוכים בהרבה, למשל Around Annapurna בנפאל של 12 ימי הליכה, אבל כאן הטרק היה קשוח, וההליכה קשה ומאתגרת . ועדיין, יש משהו חשוב ומתגמל בלסיים יום הליכה, מותשים וכואבים (הוי האצבעות) ולהתבונן לאחור בסיפוק. לפעמים בבוקר לחלק מהחבורה אין חשק או אין כוח, אבל בכל זאת מעמיסים את התרמיל על הגב ויוצאים לדרך. זה טוב יותר מכל אימון, אפקטיבי לא רק לשרירים אלא גם לרוח ולנשמה. קדימה, לכו. 
  • אוכל:  כשאתה בחופשה אתה לא אוכל כמו בבית. אין לך את המטבח שלך והמצרכים שלך וכמובן שיש גם את הכיף בלטעום מהעולם האחר אליו יצאנו. הבעיה היחידה שגיאורגיה היא מדינה שהמונע שלה פועל על קמח ומים. פורי, הוא הלחם הגרוזיני, משמש כבסיס של ממש לתזונה המקומית. בהתאמה, לגברים יש כרס חיטה מכובדת ומצב השיניים לא מזהיר. אבל אנחנו מטיילים ולכן מקבלים בגסט האוסים בעיקר פורי, חצ'אפורי (תכלס לחם אפוי עם גבינה מלוחה), תפוחי אדמה, עגבניה ומלפפון שלמים. וסכין לחתוך אותם. לא ממש פליאו... ובכל זאת, לא מתתי ברעב. גם כי בכל זאת אכלתי חצ'אפורי (המלצה: הגרסה הממולאת בסירפד, גבינה והרבה חמאה!) וגם כי יש עוד אפשרויות שאפשר לבקש, ולפעמים לשלם אקסטרה. דגי פורל נהדרים וזולים מאוד, תבשילים שונים (הרבה חצילים), ביצים במגוון צורות, גבינות קשות (כולן דומות), ועוד. כשקונים מצרכים לבד, אין שום בעיה. כשמטרקים, צריך להתפשר וגם להביא מראש תגבור כמו נקניק, אגוזים וכדומה. חלק מהמחיר. 
  • קור:  בעמק טרוסו, אי שם בצפון גיאורגיה ולא רחוק מקזבגי, ישנו עמק מקסים ובו נביעות מינרליים. באחד מהם נוצר מעיין סודה. זהו מעיין מי קרחונים שמבבסיסו מבעבעות בועות גזים, וכך מקבלים מי סודה חינם מהטבע, במחיר של ריח גופרית קל. מכל מקום, אלו מים קרים. מאוד. 4-6 מעלות להערכתי. כמובן שאי אפשר היה לוותר על ההזדמנות וקפצנו פנימה. בארץ מקבלים חשיפה לקור עם הרבה שקיות קרח שמפשירות מהר מאוד. בטיול בהרים, מים קרים זה בונוס חינם.
  • מחיר: גיאורגיה זולה מאוד. דג שלם במסעדה יעלה כ 7 לארי שהם כעשרה שקלים. נסיעה באוטובוס תעלה כ 75 אגורות. לינת לילה למשפחה בדירת Airbnb גדולה משופצת, מפונפנת ומעוצבת במקום הכי טוב בטביליסי הבירה, תעלה כ 300 ש"ח. ואפשר למצוא גם במאה. טיסה לשם תעלה 200-300 דולר, וזריזים ימצאו דילים גם במאה בלבד. הילדים קראו לזה עולם 2.5. לא עולם שלישי, אבל גם לא לגמרי אירופה. 
  • החיים הפשוטים: כשאתה בהרי הקווקז, מתארח בבתי המקומיים, אתה מעריך את סוד הצמצום. החשמל יקר ונדיר. משתמשים במעט נורות, חלשות, וגם הן, רק בשעות החשיכה, וכשיש חשמל. לא תמיד היה. כדי לבשל או לחמם, חוטבים עצים. בכל כפר, אין בישול על חשמל או גז אלא על תנורי עצים בלבד. ומי שרוצה להרחיב את הבית, יתכבד ויקציע את הקורות שכרת ויבנה מהם מרפסת. ובאמת היא יוצאת עקומה, בהתאמה. בין לבין הילדים משחקים בחצר בכלי עבודה ואחד, בן ארבע, מנסה להשחיז גרזן ואז גורר אותו אחריו בבוץ, בדרכו להאכיל את החזירים. אנחנו באים מעולם של שפע אינסופי ובל יתואר. של חיבוריות מתמדת לעולם עשיר ודינמי. ואילו בהרים פוגשים את הקצה השני של סקאלה. את המעט והמועט. כזה שחי בדיוק כמו לפני מאות שנים, במקום עצמו, על קו הרעב, על קו הקור, על המדרון התלול שנותר מאחור מול המודרנה והקידמה. עבורנו זו היתה חופשה מאתגרת, עבורם אלו חיים קשוחים וקשים. הביקור בעמקים הללו, מכניס לפרופורציה. 
  • ניתוק: כשהמסך כבה, ויחד איתו המצב רוח שלי, אשתי אמרה לי: אז הוא נשבר ואתה לא זמין. מה זה משנה, הרי מי שחשוב לך באמת נמצא ממש כאן. צודקת. כשאין לך טלפון לברוח אליו בערב, זה שם את החוויה על סטרואידים. לא הייתי מחובר בכלל. גם לא התחברתי עם המייל לאחד מהטלפונים האחרים. פשוט נשארתי מחוץ לגריד. שמתי שעון יד כמו פעם כדי לדעת מה השעה (הפתעה, אפשר לראות את השעה בשעון ולא רק במסך הטלפון. עובד גם כן!). אם ההרים מעניקים שקט, אז העובדה שאין לך שום צורך לשלוח תמונה בווטסאפ, שום סטטוס בפייסבוק, שום מייל ושום תשובה לאיש, משחררת באופן יסודי ומשמעותי. לקח לי יומיים להרגיש את זה, אבל בסוף זה הגיע והזדחל אל המוח. כשהכנסתי אתמול את הטלפון לתיקון כאן בארץ, הרגשתי לרגע צביטה קטנה בלב. אולי היה עדיף להישאר ככה עוד קצת, תהיתי לעצמי.





ואתמול חזרתי לשגרה. תיקנתי את הטלפון, עניתי למיילים וקפצתי על סחרחרת החיים. בכל זאת אני מקווה שהניתוק עוד יחזיק קצת קצת מעמד ושהשקט לא יתאדה מיד עם אד הבוקר. 
אחרי הכל, לכולנו מגיע קצת שקט.
לא ככה?

By Dael with 4 comments

איך ולמה קפאתי בקרח, ועל תרגיל נשימות שהעיף לי את הראש


אני לבוש בבגד ים בלבד, עומד במרכזה של בריכה קטנה שגושי קרח צפים בה. 
המים בטמפרטורה של 4 מעלות. כפות הרגליים כבר צורחות שכואב להן מהקור. וזה עוד היה החלק הקל. 

עכשיו הייתי צריך להתיישב.
לקחתי שתי נשימות עמוקות, עצמתי עיניים ונכנסתי כולי מים הקפואים, שחיבקו אותי באצבעות קרח עד צווארי. ברגע הראשון, הנשימה נעצרת. אי אפשר לנשום. הגוף מקבל שוק של סטרס. אחרי כמה שניות, מתחיל גם לכאוב. אצבעות הידיים, אצבעות הרגליים, החזה - כולם רוצים לקום מיד ולצאת מבריכת הקרח אל השמש הנעימה שבחוץ.
אבל אני מחליט להשאר במים וכמו שלמדנו רק שעה קודם לכן: משחרר את שרירי הצוואר והכתפיים, ונושף אוויר לאט לאט החוצה. מכריח את הראש להרגע, ואת הלב להאיט את מהלכו. זה רק קרח, זה לא יהרוג אותי. תנשום אני אומר לעצמי, תנשום.
וכשהכתפיים מתרפות, הראש מתחיל להתנקות והנשימה נעשית קלה. הקרח נעשה רחוק. המוח צף.
כל זה קרה ביום שישי האחרון, כאן בארץ, בסדנת קור ומדיטציה בת יומיים. 
חזרתי כדי לספר.


הכל התחיל לפני עשרים שנה עם Wim Hof - וים הוף - הנקרא גם Iceman. גיבור על של קרח. ההולנדי בין השישים שבר כבר כל שיא עולם אפשרי בתחום החשיפה לקור ולחום: שהייה של שעה וחצי בתוך ארגז קרח, טיפוס באוורסט במכנסיים קצרים בלבד, מרתון שלם ללא שתיה באפריקה בחום של למעלה מ 40 מעלות ומרתון בלפלנד במינוס עשרים ועוד ועוד. 26 שיאי עולם. וים טוען שוהא מסוגל לשנות את חום הגוף כתוצאה ממיקוד הנשימה והמחשבה, ולמעשה להשפיע בכך על מערכת העצבים האוטונומית, מה שנחשב על ידי המדע כבלתי אפשרי בעליל. אבל ניסויים קליניים שנערכו על וים עצמו ועל מתנדבים שניסו את השיטה הראו שזה בהחלט עובד. כן, ספרי המדע נכתבים מחדש. זה לא ממבו ג'מבו ולא מלמולי ניו אייג'. 
כל זה טוב ויפה אבל למה זה צריך לעניין אותנו, אתם שואלים.
או.
בשנים האחרונות וים הכשיר עוד ועוד אנשים בגישה שלו, הכוללת שלושה יסודות: נשימה, מחשבה וקור. אחד מהאנשים הללו הוא דניאל, גם הוא הולנדי חייכן ושזוף, שכבר כחמש שנים מעביר סדנאות בשיטת וים הוף בכל רחבי העולם. עומרי פלד, המייסד של קרוספיט הרצליה וחבר טוב, היה בסדנה כזו בפולין, נדלק, ויזם להביא את דניאל לארץ. 
מפה לשם, נרשמתי. 
כשעומרי שאל בקבוצת הווטסאפ שנפתחה לאיוונט האם יש למישהו דרישות מיוחדות לגבי המזון בסוף השבוע, מהר מאוד הסתבר כי כמעט כולם אוכלים פליאו. כשהתכנסנו בחדר ביום שישי בבוקר, התגלה גם כי רובם ככולם גם עושים קרוספיט, ועשרה לפחות הגיעו עם נעליים מינימליסטיות או סנדלי אפס (המדמות ריצה /הליכה יחפה). היינו כשלושים אנשים ונשים  בגילאי 20 עד 70. וכולנו כבר חיכינו לקרח.
לא במקרה המכנה המשותף היה רחב כל כך עם כה הרבה קווי דמיון. המעגל של אוכל אמיתי, תנועה וכושר פונקציונלי, חזרה למקורות של ריצה יחפה ועכשיו גם חשיפה לקור - אב משותף וקדמון להם. בני האדם לא צמחו והתפתחו תחת המזגן כשהם שוקעים אל תוך הריפוד של הספה ואוכלים קורנפלקס מול מסך. התפתחנו לשגשג עם אוכל אמיתי, תנועה פשוטה והתמודדות טובה עם מצבי דחק. וקור הוא מצב דחק שכזה. לפי שיטת וים הוף, אם רק נתרגל זאת, נגלה שיש בנו כוחות אדירים ואנו מסוגלים להפוך את הקשה והמאיים, לפשוט וסביר. האנשים שהגיעו לסדנה, רצו לגלות זאת בעצמם.
וים אומר:
make yourself comfort in the discomfort 
היינו, להיות מסוגל להתמודד טוב יותר עם מצבים קשים. הם לא יהפכו לקלים יותר "אובייקטיבית" רק בגלל המחשבות שלנו או תרגילי נשימות. הקור ישאר קר מאוד. אבל הנפש שלנו משתנית, ולכן מצב קיצוני שעלול לגרום לנו לברוח או לשיתוק יהפוך פתאום למצב שאנו מסוגלים להתמודד איתו ביעילות. להמשיך לנשום. לא לסבול מהכאב. להיות בנחת עם אי-הנחת. להפוך לחזקים יותר, מנטלית. 
עד כאן תיאוריה. 
פרשנו את מזרוני היוגה בחדר גדול, נשכבנו על הגב והתחלנו לתרגל. 


הדבר הראשון שנלמד הוא לשחרר את הכתפיים. לפי וים, זה המפתח. במצב לחץ אנו אינסטקטיבית מכווצים את הכתפיים. נכנסים לכוננות. אבל אם הכתפיים רפויות, אנו מאותתים למוח שהכל בסדר. שאנחנו לא בלחץ. 
אחר כך תרגלנו נשימות. שיטת וים הוף ממש מבוססת על תרגילי נשימות סדרתיים, המשנים את מאזן הגזים בדם, ועם זה גם את התחושה וההרגשה. בפעם הראשונה שעשיתי את תרגיל הנשימות, הרגשתי שהראש שלי עף. מדובר על נשימות מהירות וחזקות פנימה ונשיפות קטנות החוצה. זה יוצר מצב של עודף פחמן דו חמצני בריאות כי נושמים יותר מאשר נושפים. אחרי סדרת הנשימות המהירות מבצעים שתי שאיפות ונשיפות עמוקות עד שכל האוויר יוצא מהריאות ואז עוצרים את הנשימה עד שמוכרחים שוב לנשום. ושוב חוזרים לנשימות המהירות. להפתעתי העצומה לאחר שנשפתי את כל האוויר מריאותי, ושכבתי כך על הגב בעיניים עצומות, הגשתי שאני צף ומרחף ולא זקוק לאוויר כלל. למעשה עברו כ 4 דקות עד שנשמתי שוב. שמעתם טוב. עצרתי את הנשימה (וכמוני עוד 30 איש ברחבי החדר) לדקות ארוכות. בלי מאמץ. בלי סבל. לאחר כמה מחזורים כאלו היתה לי תחושה משונה שאני ספק ישן ספק ער. הרגשתי ישן אבל המשכתי לשאוף ולנשוף בקצב כמו הזאב מול שלושת החזרזירונים.  המוח שלנו, שרגיל לחמצן שלו, קיבל תחושות משונות וירה זיקוקי די נור. וזו היתה רק ההתחלה.
עם דניאל העבירה את הסדנה במשותף גם זוגתו לחיים, אינג. שלא כמו דניאל ההולנדי, היא דווקא נורווגית, ובהתאם לנושא הסדנה ולאופי הלאומי הנורווגי, היא קרה כקרח. בעוד הוא עודד והעביר את פרקי הנשימות והשהייה בבריכת הקרח, היא העבירה לנו סדרה ארוכה ומשמעותית של מתיחות ושל תרגילי הכנה לגוף, וכן תרגילי זוגות בהקשבה והתבוננות. וקצת משמעת. התרגילים כללו נשימה מהסרעפת לעומת נשימה מבית החזה, נשימה מתחתית הבטן, מתיחות ותנועה. עשיתי אימוני מתיחות פעמים רבים מאוד בחיי, אבל כאן היה זה אחד מהאימונים היותר עמוקים ומשמעותיים. אינג היא מקצוענית אמיתית. 
תמיכה הדדית. בחזרה לשבטיות

אחר הצהריים עברנו לבריכה האולימפית.
בעצם מדובר בבריכה מתקפלת של 3 קוב, מתוגברת בטון וחצי קרח שנפרקו במשטחים ממשאית.
אבל לפני שנכנסנו למים, דניאל לימד אותנו ריקוד.
עומדים בעמידת פרש (פישוק קל וחצי סקוואט) ומפנים את החלק העליון של הגוף אנה ואנה בשילוב תנועות ידיים. כמו באומנות לחימה: יד ימין דוחפת את האויר שמאלה ולמטה, ואז יד שמאל דוחפת את האויר ימינה ולמטה והגוף נע בהתאמה שמאלה וימינה, שמאלה וימינה. בכל דחיפה כזו אנו נושפים את האויר החוצה ומדמיינים את האנרגיה הפנימית שלנו, את החום הפנימי שלנו, עולה. הדמיון הזה כנראה עובד כי התחלנו להזיע. אולי זה קשור לזה שעמדנו בשמש והיה חודש יולי.
ואז סוף סוף נכנסנו למים.
אחרי כל קבוצה שנכנסת, מתדלקים את הבריכה בעוד שקיות קרח, שלא יחסר קור, ושהאחרונים לא יחמיצו את החוייה של מים קרים *באמת*. 
תרגלנו גם להכניס רק את כפות הידיים לשלוש דקות. 
והנה במים מסתבר שהתרגול עובד. שמי שקפץ מיד החוצה מהמים הקרים, אחרי עוד קצת הדרכה והכוונה, אחרי שחרור הכתפיים ומיקוד על הנשימה, יכל (או יכלה) לחזור פנימה ולהשלים את הישיבה בתוך המים. לא מודדים זמן. לא שמים סטופר. רק מקשיבים לגוף וללב ויוצאים כשמרגישים שצריך. כל אחד אחרת וזה בסדר. בתור קבוצה מרובת-קרוספיטרים, התחרות היא טבעית כמו נשימה. אבל דניאל התעקש שנשאיר את האגו ליד הדלת. זה עבד. לא לחצתי. לא ניסיתי לשבור לעצמי איזה שיא. חיפשתי אם זה עובד. אם אני מצליח להרגיש בנוח בתוך חוסר הנחת.
ביום שישי לא הרגשתי את זה. הרגשתי רק שאני מצליח להיכנס לאמבט הקרח ולשהות בו יותר ממה שדמיינתי שאני יכול. אבל למחרת, לאחר יום נוסף של מתיחות, נשימות, תרגולים ומיקוד, בריכת הקרח הפכה לפשוטה הרבה יותר. ישבתי עד צווארי במים והצלחתי לחוש שלווה של ממש. לא כאב לי. לא לחץ לי. היה קר מוות, אבל המוות היה רחוק ולא מאיים.

בהסתכלות לאחור אפשר לראות שיומיים של סדנה איפשרו לי הצצה למקומות של הגוף והנפש שחסומים מולנו כל החיים. למקומות מהם אנו נמנעים או מפחדים להגיע, או לא יודעים כיצד. והתחושה של ללכת אל הקצה הפיסי, ולהרגיש שם טוב, היא מרוממת. 
והיא טובה לא רק למים וקרח ואש.
אנו חיים בעולם לחוץ. מצבי הדחק בעבר היו התקפת נמר-שן-חרב, הסתערות נחיל דבורים, מארב משבט עוין ותקופות מחסור ובצורת. היום אנו חיים בעידן שפע אבל מצבי הדחק לא פחתו אלא התרבו והם לא עוצרים לרגע. מכתב מהבנק, האינטרנט שלא עובד, מישהו שחתך אותך בכביש והחותנת שהגיעה לביקור. 
אמבט הקרח (שאפשר לתרגל בכל בית. אפשר גם מקלחת קרה) הוא דרך טובה להתמודד עם הלחץ וללמד את הגוף והנפש לא להכנס ללחץ, לא להיבהל, להרגיש טוב גם במצב לא פשוט.
וזו הרגשה נהדרת.
אה, וחשיפה לקור טובה מאוד גם כנגד דלקתיות, לשיפור המערכת החיסונית ולאיבוד משקל עודף. אבל כל אלו בעיני משניים לתועלת האמיתית, המנטלית.

עומרי ודניאל כבר זוממים על סדנה נוספת, ארוכה יותר, בחורף, למרגלות החרמון. בשאיפה יהיה גם שלג. 
אני כנראה אהיה שם.

ואתם?


***
*אזהרה והמלצה: זה ממש לא פוסט הדרכה לשיטות נשימה ולאמבטיות קרח. אם תנסו תרגילי נשימות בלי לדעת מה עושים, תתעלפו או תקבלו כאב ראש. אם תעשו את זה כשאתם בבריכה, אתם עלולים לטבוע. אל תעשו שטויות בבקשה. 

By Dael with 9 comments

חמש סיבות להגיע לכנס רפואת יתר (ביום שישי זה! + לינק הנחה)

כשאנחנו עוצמים את העינים לעת ערב וכשאנו פוקחים אותן בבוקר, אנו רוצים לדעת שהכל מסביב יישאר איתן ויציב. גם כשנישן, גם כשנקיץ. שהעולם יהיה תמיד כמו שלימדו אותנו: מסודר וצודק ואמיתי. שהנכון יהיה נכון ושהטוב הוא תמיד טוב. אם לא כך יהיה, לא נצליח להירדם או שנבלה את ימינו בחרדות ובפחדים. כל כך אנו רוצים עולם מסודר ותקין. המשאלה הופכת לציווי על הנפש. לא לבדוק. לא לשאול. לא לראות את הסדקים הנוצרים במרקם במציאות.
בפועל המציאות אינה טהורה וזכה. היא אינה יפה כמו שמספרים לנו. היא מסובכת ומורכבת ולפעמים מפחידה ומאתגרת. 
לכן אנו בוחרים לעצום עיניים, לא לראות את השאלות, לא לתת לעצמנו את הספק או להיחשף לאי הידיעה. ההמון דומם ואוטם את האוזניים מלשמוע.
אבל אחת לכמה זמן נולדים הילדים הצועקים "המלך הוא עירום" והניסיון האנושי מלמד שכדאי מאוד להקשיב בדיוק לילדים הללו, או שנישאר עוורים.
כנס רפואת יתר שיתקיים ב 6 ליולי בתל אביב, ושמארגן גיא בן צבי, הוא בדיוק כזה: כנס חשוב שבא להראות לנו את הנקודה העיוורת, המתה. את הדברים שאנו אולפנו להאמין שהם תורה מסיני ואמת, ולקבל עליהם עוד זוית התבוננות.
לפתוח את הראש.
אז הנה הסיבות בגללן אני מגיע לכנס שיתקיים ביום שישי הזה בתל אביב:
1. ירצה בכנס  ד"ר מלקולם מקנדריק. רופא בריטי, חד וחריף (ומצחיק), שכתב כמה ספרים והאחרון שבהם, Doctoring Data תורגם לשם "רפואת יתר" ויצא בעברית. לפני כחצי שנה כתבתי על הספר הזה ביקורת וכתבתי אז (ואני חושב כך עדיין) שזה הספר הבריאות הכי חשוב שיצא בשנה שעברה, ושכל אחד צריך לקרוא אותו. הזדמנות נדירה לשמוע את הדברים ישירות מפי האתון. 
2. הכנס הזה מעביר מסר לממונים על בריאות הציבור, כמו ד"ר איתמר גרוטו, הממונה על בריאות הציבור במשרד הבריאות, שאיתו יש לי חשבון ארוך... אנחנו כאן, ואנחנו לא עבדים של הנחיות וחוזרים ויש לנו ראש על הכתפיים, לשאול שאלות ולבדוק בעצמנו. אנחנו רוצים רופאים מעורבים, סקרנים, אכפתיים וספקנים. לא כאלו שיודעים את הכל מראש ומאמינים בלא לשאול שאלות. רופאים מהסוג האחרון קבעו את המדיניות יותר מדי זמן. 
3. הכנס הוא הזדמנות לפגוש את הקהילה. אנחנו לא לבדנו. יש רבים שרוצים לקחת אחריות על גורלם ובריאותם. לשאול, לבדוק ולא להאמין בעיניים עצומות, כדי לא להתעורר בבעתה. לא כולם פליאו. לא כולם קטוגנים או צמחונים או טבעונים או אוכלי כל. זו פשוט קהילה של אנשים שאכפת להם מהבריאות, ומוכנים לבדוק ולשאול בעצמם.
4. רפואת יתר אינה אמירה נגד הממסד או נגד רפואה מערבית, חלילה. בלי רופאים ורפואה היינו עדיין מתים בהמוננו מדלקת ריאות, ממחלות זיהומיות והמשריטות של החתול. יש לנו רופאים מעולים שיודעים לתקן גם את הלב השבור ביותר. אבל חטא הגאווה, ההיבריס, לא פסח על חלקם, ולא החמיץ את האינטרסים הזרים של יצרני התרופות. אנחנו מעודדים רפואה טובה לא פחות, ואחראית יותר. לתת את התרופה הנכונה הוא רק חלק מהמקצוע. לא לתת תרופה שאינה נדרשת, הוא חלק חשוב לא פחות, והכנס קורא לכך. רופאים מלב הממסד ירצו בו. 
5. מתי למדתם משהו חדש בפעם האחרונה? פתחתם את הראש לדברים שאולי קשים לשמוע. שמערערים חלק מהנחות היסוד של היקום המוגן? הכנס ביום שישי הזה הוא הזדמנות ללמידה. להקשבה. יש הרצאה של ד"ר דני קרת על כולסטרול (טוב או רע?), יש הרצאה של רופאה פנימאית על אבחון יתר בישראל, הרצאה של רופאת משפחה, דוכני מזון ועוד. 
6. זה בתל אביב. בילוי איכותי יותר ליום שישי בבוקר, קשה למצוא (הבטחתי חמש סיבות אבל נתתי אחת, שיהיה ספייר).

עכשיו נותר רק להירשם, ולהגיע. 
לרישום: http://eatwell.co.il/events/doctoring/
קוד הנחה: OMG3 

אפשר גם להירשם באתר הכנס בפייסבוק:
https://www.facebook.com/eatwell.portal/videos/2228389613843170/?fref=gs&dti=886489568048219&hc_location=group

רק תהיו לי בריאים.
דעאל

By Dael with 2 comments

על דתיים מול חרדים, ועל פליאו מול קיטוגני


בשעה טובה ומוצלחת היתה השבוע כתבה בערוץ 10 על תזונה קטוגנית. שמחתי לראות כתבה שמדברת לעניין, או לפחות באופן שאינו מתנשא (במיוחד) ואינו מבטל את דעת האחר. עוד שמחתי לראות בין המרואיינים המובילים את מוטי ארליך ואת אורן דורון. את סיפורי ההצלחה של שניהם פרסמתי כאן בעבר. שניהם הצילו את עצמם מחיים מיואשים של השמנה בלתי מרוסנת. מוטי קרא את "הסוד הקדמוני" רגע לפני הניתוח, ויתר עליו, והפך לאיש אחר. שניהם עשו שינוי חשיבתי עמוק. שניהם הפכו לידידיי.
כבוד.
על רגל אחת, למי שממש חדש כאן, כמה מילים על ההבדל בין פליאו לקטוגני, ואיפה אני.
תזונה קדמונית אומרת לאכול אוכל אמיתי. כל מה שגדל וצומח וחי ומעופף ושוחה. אוכל שאנו יכולים לצוד או ללקט. כזה שאכלנו מאז ומעולם. כולל שומנים, חלבונים ופחמימות טובות אך נמנע מלאכול רעלים ובעיקר דגנים, סוכרים ושמנים צמחיים. התזונה הזו, בגרסאות שונות, היא תזונת המין האנושי לדורותיו ומשפחותיו. התזונה הזו עובדת עלינו נפלא ומביאה אותנו למקום נכון, ביולוגית ונפשית.
תזונה קטוגנית לעומת זאת היא תיאור של מצב פזיולוגי מאוד מדויק. כאשר איננו אוכלים פחמימות בכלל בכלל, הגוף מייצר גופי קיטון המהווים "דלק חלופי" למוח, במקום הגלוקוז שחסר בדם. מצב קיטוגני הוא מנגנון חירום מופלא שאיפשר לנו, המין האנושי, לשרוד גם בתקופות קרח בהן לא צמח מאומה. זהו מנגנון רגיש. די בתפוח כדי לצאת ממצב קטוגני.
אנשים האוכלים תזונה דלת פחמימות ביום יום, כמו רוב אנשי הפליאו, יכולים להכנס למצב קטגוני בקלות יחסית, כי הם פועלים מראש ברמות סוכר נמוכות יותר בדם.
הסברתי בהרחבה על תזונה קטוגנית כאן בבלוג כבר לפני ארבע שנים. אמרתי אז, ואומר שוב כעת, שתזונה קטוגנית יכולה להיות חלק מארגז הכלים האישי של כל אחד מאיתנו.וכך, אני עצמי נע על הרצף. בשגרה אני אוכל תזונת קדמונית שבהחלט כוללת פחמימות. אבל אם אני צם יום או בוחר שלא לאכול כלל פחמימות יום או יומיים, אני נכנס בקלות למצב קטוגני, ויוצא ממנו בארוחה הבאה. עד כאן אחלה.
יש אנשים הבוחרים להישאר כל הזמן במצב קגנוני, שזה אומר לאכול הרבה שומנים, מעט חלבונים ואפס פחמימות.
בפוסט "האם פחות ופחות פחמימות זה יותר ויותר קדמוני" העברתי ביקורת על הגישה המקדשת את ההתנזרות כחזות הכל. לטעמי, אפשר לבחור להיות קטוגני, וזה מצוין ובריא, ואפשר לבחור להיות פליאו, וזה מצוין ובריא. תלוי מה רוצים להשיג ואיך מעדיפים לחיות.
אישית, רוב הזמן, אני לא רואה סיבה להמנע מפחמימות טובות במידה סבירה. אין, ולא היתה אף חברה אנושית קטוגנית לאורך זמן, אבל מצד שני היכולת להיות בקלות במצב קטוגני היא מבורכת ובריאה. היא מאפשרת לאבד משקל עודף אם יש, לקבל פרץ אנרגיה, וכמובן גם טובה במצבים נוירולוגיים ספציפיים (כמו שטיון או אפילפסיה).
עד כאן הקדמה.
בחזרה לכתבה. הסתננה אליה האמירה "פליאו זה כיפות סרוגות. קטוגני זה החרדים".
וחשבתי לעצמי - האם אני מסכים.
אז לא. ממש לא.
כי ההבדל בין כיפות סרוגות לבין חרדים הוא בעמדה הנפשית והרוחנית, לא בכמות ההגבלות.
מהיכרותי הקרובה את הקהילה, יש פליאו "חרדים" ויש קטוגני שהם "סרוגים". יש פליאו "חפיפניקים" ויש קטוגני "אדוקים". כאמור, ההבדל הוא בעמדה הנפשית, לא בהנהגות הפרקטיות.
כך למשל אני מכיר אנשים (ונשים) שלא יאכלו ארוחת ערב אצל חמותם רק כי היא שמה כף שמן קנולה בתבשיל בקר, ויסרבו לירקות בתנור כי התבלינים לא "כשרים פליאו" ויגידו לאנשים "אתה לא פליאו" רק כי הם, אבוי, העיזו לטעום מהחלה שהכין הילד בגן. בעיני אלו חרדים. הם אנשים שלא מנסים לחיות חיים בריאים אלא החליפו נוירוזה אחת באחרת.
יש אנשים כאלו לא רק בפליאו. רוב הטבעונים שאני מכיר הם כאלה. הם לא יאכלו מזון מהחי מבחינה רוחנית, בלי קשר לסבל או לא סבל של בעל החיים. בגלל זה הם לא יאכלו דבש. ולא חרקים. הם חרדים.
ויש כמובן גם קיטוגנים חרדים, שעגבניה ממלאת אותם חרדת ביצוע.
מאידך, אנשי הפליאו ברובם, לשמחתי, לא נבהלים מהקצוות. הם מחפשים אורח חיים בריא, שפוי, נעים ומתגמל. אם יש גליצ' פה ושם, קורה. זה לא אסון. יש גם קטוגנים רבים כאלו. הם משתדלים להיות במצב קטוגני, אבל אם באה לידם הזדמנות לארוחה גדולה (וארוחה גדולה מאוד לעתים קרובות מוציאה ממצב קטוגני), לא יחמיצוה.
אולי זה כי אני עצמי מעולם לא אהבתי תויות.
אני לא חרדי ואני לא כיפה סרוגה. אני נע בין העולמות.
ואני ממליץ זאת גם לכם.
רק תהיו לי בריאים.
דעאל

By מר קדמוני with 2 comments

האם השמנה היא מחלה? (רמז: לא)


נפל דבר בישראל.
ההסתדרות הרפואית בשיתוף החברה לחקר וטיפול בהשמנה (יש גוף כזה) הודיעו השבוע כי השמנה היא מחלה
כולנו יודעים כי השמנת יתר קיצונית obesity קשורה מאוד לתחלואה. לסכרת, לבעיות לבביות, למחלות כרוניות אחרות, לסרטן ועוד. אבל מעתה גם ההשמנה עצמה היא מחלה. 
לא מספיק שלשמנים יש סיכוי גבוה מאוד לפתח סכרת, מעכשיו הם חולים כבר קודם. 
עוד הכריזה ההסדרות הרפואית כי 25% מהאוכלוסיה במדינה נופלת בקטגוריית ההשמנה. כולם מעתה חולים. גם חלק ניכר מהילדים ומהנוער. גם הם כעת חולים. לא סתם מתחלים, אלא חולים ממש, בגלל גזירת גורל שאינה תלויה בהם כלל. לפי ד"ר דרור דיקר, יו"ר החברה לחקר וטיפול בהשמנה: "מדובר במחלה כרונית ולא בכשל התנהגותי... היא איננה אשמת האדם השמן". 
אם אתם תוהים מה זה משנה בכלל, ולמה ההודעה של ההסתדרות הרפואית מסוכנת דווקא, אז הנה כמה נקודות לשיקולכם:
(הבהרה: להלן אני מתייחס להשמנת יתר קיצונית, ולא משקל עודף קל, שכלל אינו נחשב לגורם סיכון בריאותי)
  1. הכחשת האחריות האישית. המחקרים גילו, אומרים לנו בהסתדרות הרפואי, שרוב מוחלט של הדיאטות לא מצליחות, ולכן אין סיכוי להבריא לבד, ולכן זו מחלה. האמירה הזו מעקרת את המוטיבציה של הפרט ובעיקר את תחושת האוטונומיה והאחריות האישית לסגנון החיים. פאק, אז מה אם אני אוכל בורקסים? זה לא קשור למשקל שלי. אני פשוט חולה. וברור שהדיאטות נכשלו: דיאטה היא רעיון רע ובלתי אפשרי. לא צריך להיות בדיאטה לעולם: צריך לאכול נכון, טעים ומשביע, ללא הגבלה ומתי שרעבים. זה הכל. אם זה יהיה מאוכל אמיתי, המשקל העודף יעלם מעצמו. תמיד. 
  2. גנטיקה זה תירוץ חלש. מאוד. מי שקורא את ההודעה של ההסתדרות יכול להבין כי כל האנשים השמנים הם בעלי גנטיקה דפוקה. הם לא. עד לפני חמישים שנה לא היו כמעט שמנים בכלל. הגנטיקה של המין האנושי לא השתנתה בין לילה. היא נותרה זהה לחלוטין. סגנון החיים השתנה, והתערבות "מדעית" שאמרה לנו ששומן זה מסוכן ולכן החלפנו אותו באינספור פחמימות. (למשל, מה אתם חושבים שיש בגבינה 1% שומן שלכם? ניחשתם נכון - סוכר). זה הכל. 
  3. הזדמנות למכור תרופות. הודות לתווית החדשה, מעתה, לא צריך שינוי סגנון חיים. צריך רק תרופה. משהו שידכא את התיאבון. משהו ש"ישרוף שומן". איזו גלולה אדומה או כחולה. חברות התרופות עובדות על זה מסביב לשעון. ועכשיו הרופא מאבחן אתכם ורושם תרופה. אתה מבין ד"ר, זו לא הפיצה, זה לא הקוקה קולה, זה רק שאני חולה. אולי יש לך איזה כדור בשבילי? בטח שיש. אל תדאג. 
  4. הזדמנות למכור פרוצדורות רפואיות ומסוכנות. ניתוח לקיצור קיבה, בצורותיו השונות (שרוול, בלון ועוד), הם ביזנס ענק. הם מפרנסים הרבה מאות רופאים, עשרות אלפי ימי אישפוז, ובעיקר, מעמידים על חוד הסכין אלפי אנשים שמאמינים שזוהי דרכם היחידה להבראה (כי הם חולים, וכי אין להם שליטה). במרוצת השנים קיבלתי בלי סוף סיפורים של מנותחים שעברו מדורי גיהינום והיו על סף מוות בגלל הניתוח "הפשוט" הזה.  זה לא. אני ממליץ לכם לקרוא את הסיפור של נרי לוי, כדי להבין מהי האלטרנטיבה, גם למי שכבר היה שם. 
אנשים שמנים אינם חולים, למרות שהם עלולים להפוך בקלות לכאלה.
רוב האנשים הם שמנים בגלל שחסר להם ידע ורק מיעוטם שמנים מבחירה. ההסתדרות הרפואית והחברה לחקר וטיפול בהשמנה לא מעניקים לציבור ידע אלא תוויות. הם מחליפים תווית אחת באחרת. עד היום התווית היתה "שמנים" וכעת התווי היא "חולים". הרבה יותר סיפטי. הרבה יותר פוליטיקלי קורקט. אבל האמת היא שהשמנה אינה גזירת גורל, ואינה מחלה גנטית (עבור 99.99% מהאוכלוסיה), ואינה מחלה כלל. השמנה היא תוצאה של מזון גרוע. לא של עצלנות. לא של חוסר בספורט. לא של משהו ששמו לנו במים. 
השמנה היא תוצאה של מה שאנחנו אוכלים.
לצערנו, בארבעים השנים האחרונות, המדינה לימדה אותנו לאכול גרוע. היא אמרה לנו לאכול לחם בכל ארוחה, להחליף את החמאה בשמן סויה או קנולה, לא לאכול שומן ולאכול פחמימות מורכבות וחטיפי אנרגיה מלאים. היא מילאה לנו את הראש בשטויות, ובתמורה, אנו מילאנו את הבטן בזבל. 
אחוזי ההשמנה עולים משנה לשנה למרות שהרפואה מתקדמת יותר, ולמרות שכולם עושים הרבה יותר ספורט, יותר מאי פעם, ולמרות שאוכלים הרבה יותר דגנים מלאים מאי פעם (כי זה מה שמספרים לנו שבריא), ולמרות שכולם מדברים בריאות ורוצים ורודפים בריאות, אבל אללי, תופסים רוח.
רק כאשר המדינה תתנער מהזיות "פירמידת הבריאות" ותחזור להמליץ לאנשים לאכול אוכל אמיתי, רק אז תפתרנה חלק גדול מבעיות ההשמנה "הגנטיות". השמנים לא קיבלו את זה בירושה. אין השמנה גנטית. אין. זה שטויות שמספרים לנו כדי שנרגיש טוב עם עצמנו וכדי שהמדינה תמשיך לעצום עיניים מול השטויות שהיא ממשיכה להאכיל אותנו: את פירמידת המזון מכריחים את הילדים שלכם ללמוד בגן, ביסודי ובתיכון. זה חומר חובה בתוכנית הלימודים.
ההסתדרות הרפואית אינה חלק ממערכת החינוך אבל היא דואגת לה לפציינטים לתרופות ולניתוחים החל מגיל הגן.
זהו טירוף מוחלט.

אם אתם רוצים להחלץ ממעגל ההשמנה אל תלכו לרופא.
תלכו לחנות הספרים. תלכו לשאול חברים שכבר עשו את זה. תלכו לאינטרנט לקרוא וללמוד. תלכו להאמין בעצמכם.


By Dael with 2 comments

התרגשות גדולה: ספר חדש שלי מגיע לחנויות!



לכם, הקוראים אותי, מגיע לדעת ראשונים.
כתבתי ספר חדש וממש עוד מעט הוא יגיע לחנויות. מתישהו בתחילת מאי.
שמו: ביטקוין, והעתיד הכלכלי שלך. 

ספר חדש זה מרגש כמו לידה.
המוח לא נח לרגע: איך הוא יראה וירגיש? האם הוא ילך לבד? איך הסביבה תתייחס אליו? ובעיקר, איך תקבלו אותו אתם, קוראי הותיקים?
מלחיץ.
ב-12 השנים האחרונות, מאז שהבלוג "מר קדמוני" נולד, אני כותב רק עבורכם. אני מספר את מה שמצאתי, על מה שלמדתי, דברים שניסיתי ותבשילים שהכנתי. לשמחתי, עד היום היו לדברים שכתבתי תגובות טובות. הם עזרו לאנשים.
ב-12 השנים האחרונות הבלוג שלי שינה פנים וצבעים. התחלתי לכתוב על קרוספיט. רק חמש שנים אל תוך הכתיבה עברתי שינוי והתחלתי לכתוב על תזונה ועל אורח חיים קדמוני. הדברים התחברו לי. ועכשיו הבלוג ואני עושים עוד שינוי ומרחיבים עוד את תחומי העניין והדעת. לא במקום, אלא בנוסף.
ב-12 השנים האחרונות כתבתי כי השתדלתי להוסיף טוב בעולם. כתבתי ואני כותב כי איני יכול להשאיר את הידע אצלי בלי לשתף. כשאני מוצא משהו טוב, אני מוכרח לרוץ ולספר לעולם כולו. חברים תשמעו, זה עובד.
כך נולד גם הספר החדש.
כי הוא הדבר הכי אמיתי שאני יודע לכתוב לכם. כי הוא מה שאני מוכרח לכתוב לעצמי. ולשתף אתכם בידע. ובהתרגשות.

אם אתם כבר עמוק בפליאו, אולי אינכם זוכרים כמה מוזר ומשונה היה הרעיון הזה כששמעתם עליו לראשונה. כמה התנגדה הסביבה. כמה התנגדתם אתם. גם הספר הזה צפוי לדגדג את חוש ההתנגדות שלכם. הוא יציב מולכם מראה במקומות מפתיעים. הוא יקח אתכם למסע אל מקומות בהם מעולם לא ביקרתם.
הספר הזה נועד עבורכם, ורק כדי לעשות לכם טוב.
תנו לעצמכם צ'אנס לקפוץ לעוד בריכה שלא שחיתם בה בעבר. אפילו שהמים קרים, זה עומד להיות כיף חיים.
מבטיח.
תסמכו עלי.
עד היום קיימתי.

****

פרק 1 – למה לי ביטקוין?

היתה זו הפעם השלישית שזה קורה לי, והכול הרגיש דז'ה-ווּ.
זמן לא רב לאחר שיצא לאור הספר הקודם שלי, "הסוד הקדמוני", קיבלתי את המייל הבא:

דעאל הי, נעים להכיר :)
שמי עמית, אני עוסק בטכנולוגיה המון שנים ולאחרונה התחלתי להתעמק בפליאו - רכשתי את הספר שלך ואני מתענג עליו. בשנים האחרונות חקרתי רבות את הטכנולוגיה של ביטקוין וגם ניסיתי לקדם את המודעות אליה בישראל (קצת הרצאות בהתנדבות ועוד). לאחר ההיכרות עם הפליאו מצאתי כי ביטקוין ופליאו דומים מאוד:
פליאו - תלמד מהאדם הקדמון איך לאכול נכון.
ביטקוין - תלמד מהאדם הקדמון איך לשמר ערך (זהב דיגיטלי).
פליאו - כל חברות המזון מוכרות לך זבל מהונדס.
ביטקוין - כל הבנקים מוכרים לך זבל מהונדס.
פליאו - העיתונות חיה מהפרסומת של חברות המזון ולכן תלכלך על פליאו.
ביטקוין - העיתונות חיה מהפרסומות של הבנקים ולכן תלכלך על ביטקוין.
ביטקוין ופליאו פורחים ברשתות החברתיות הרבה לפני שהם יפרחו בעולם הממסדי.
היום קראתי פוסט שלך על פליאו וכסף ולמדתי שאתה מנכ"ל של חברה המספקת פתרונות פיננסיים לבנקים. אם הייתי מאמין בקארמה הייתי אומר שיש כאן משהו... J אשמח אם תמצא את הזמן לדבר קצת ולהחליף דעות על איך אפשר לקדם משהו שאתה מאמין שהוא האמת אל מול הסקפטיות של העבר? תודה וחג שמח, עמית.

עניתי בנימוס שאין לי זמן.
הרעיון נשמע לי מופרך, ובאמת הייתי עסוק. יש לי חברה לנהל. אבל עמית התעקש ומשהו התחיל לזמזם לי באוזן. נשברתי ועניתי, "אני גר בגליל ועובד במרכז, ויש לי שעת נהיגה יומית בשמונה בבוקר. מתאים לך לשוחח אז?" התאים לו. וכך היה. שאלתי קצת, הוא ענה. השעה חלפה מהר מכפי ששנינו ציפינו, וקבענו להמשיך מחר בבוקר. גם השיחה השנייה היתה קצרה מדי. קבענו לדבר בשלישית.
בלי שהבחנתי, נשאבתי לעולם זר, שנפרש על פני עשרות שיחות בנות שעה. משבוע לשבוע, עמית העביר לי קורס ביטקוין פרטי. לכל שיחה חזרתי עם שאלות חדשות, בעיקר הוכחות לכישלון בטוח, פחדים כלכליים וקושיות טכניות. ככל שהעמיקו שיחותינו שני קולות עלו בתוכי. קולות שאני מכיר היטב: אחד שרוצה לקפוץ כבר עכשיו אל המחר. והאחר שביקש לקחת עוד רגע, להיזהר. התמונה הלכה והתבהרה. החששות והשאלות לא הסתלקו. חלפה כמעט שנה עד שקולו הדוחף של המחר התגבר על אזהרות הרגע, וקניתי את הביטקוין הראשון שלי. זה היה אחרי שהמחיר קפץ ב-100% ובמקום 200 דולר שילמתי על על מטבע ביטקוין יחיד 400 דולר! הנה, חשבתי, עד שהבנתי הכל, וכבר איחרתי את הרכבת. ובכל זאת קניתי. כי בשלב הזה כבר ידעתי איך זה ייגמר.
קולותיהם של הרגע והמחר מלווים אותי כל חיי. הם אני. הצדדים הסותרים שמפעילים אותי. חשוב לדעת להסתער, וחשוב לדעת להיזהר. בהיסטוריה האישית שלי למדתי שהליכה נגד הנורמה היא השקעה: יש תמורה, ויש מחיר.

כשהתחלתי לכתוב בלוג על קרוספיט ב-2006 החברים שלי צחקו: "בטח, אימון משקולות של רבע שעה יכניס אותך לכושר. אתה רק תדפוק לעצמך את הגב." אבל אני התחברתי לפשטות של הרעיון וליעילות של התוצאה. לא היה אז שום מכון קרוספיט בארץ, לכן רציתי לקנות לי מוט משקולות אולימפי, שאוכל להתאמן בבית. התקשרתי למכון וינגייט, לשאול איפה קונים ציוד. הם צחקו ושאלו אם אני רוסי. אחרי שנה, ידידי עומרי פלד פתח את מועדון הקרוספיט הראשון בארץ והיה לסנונית שסימנה את הבאים אחריה. היום יש כ-70 מועדוני קרוספיט בארץ ולמעלה מ-20 אלף מועדונים ברחבי העולם. מוט משקולות אפשר לרכוש בכל חנות ספורט וקרוספיט הפכה מילה שגורה על כל לשון ולשיטת אימון ביחידות העילית של צה"ל.
כשהתחלתי לכתוב ב"מר קדמוני" על תזונת פליאו, ב-2009, אמא שלי נכנסה למשבר. מה הוא אוכל, הילד. מעטים בארץ העזו אז לדבר נגד פירמידת המזון ובעד אורח חיים המעודד צריכת שומן רווי לתיאבון, שנתפס כדבר מסוכן ולא אחראי. בדיוק בגלל זה כתבתי על כך ספר, הסוד הקדמוני. היום עשרות אלפי ישראלים מעידים על עצמם, "אני פליאו", וגם המחקר הרפואי הולך ומפנים כי הסכנה הבריאותית טמונה בסוכר ובעודף פחמימות, וכלל לא בשומן מהחי.
בשני הדברים נתקלתי כמעט במקרה, ושניהם שיפרו את חיי. בשניהם מישהו טען באוזניי משהו שלא דמה לשום דבר ששמעתי עליו בעבר, משהו שדיגדג לי את הסקרנות. התחלתי לקרוא, וגיליתי שזאת לא אופנה חולפת אלא דווקא משהו מבוסס. גם הקרוספיט וגם הפליאו מסתמכים על ניסיון אנושי בן אלפי שנות היסטוריה, ומגובים בממצאים של מחקר עדכני. בשניהם יש מנגנון שעובד, ומיינסטרים שמתנגד לו, מסיבותיו. שיטת הקרוספיט מבקשת לחזור לשורשי הכושר האנושי. לכושר שימושי, יעיל ומשתנה. תזונת הפליאו מבקשת ללמוד מחוכמת העבר על התזונה הטובה לנו כיום - אוכל מגוון וטעים שבני האדם אכלו מאז ומעולם.
בשני המקרים, ככל שהעמקתי, התמונה נעשתה ברורה יותר עד שתפסתי את הראש בידיים ואמרתי לעצמי, וואו, זה ענק. ניסיתי בעצמי, וזה עבד. זה עבד טוב יותר מכפי שציפיתי. הבטתי ימינה ושמאלה, ולא ראיתי אף אחד באזור. למעשה, כולם היו באזור של ההיפך הגמור. כי כך לימדו אותם. כך הרי לימדו גם אותי. זה מה שהמומחים אמרו, ואף אחד אחר לא אמר שהמלך עירום. לא בקול רם דיו, בכל אופן. הרגשתי שאני מוכרח לספר לאנשים. חברים, תתעוררו, אתם חייבים לשמוע על זה. שיתפתי חברים, קולגות, את המשפחה; שלחתי מיילים לידידים רחוקים; פתחתי בלוג וקיוויתי שמישהו יקרא. נעניתי באדישות. כולם היו סקפטים. כולם אמרו "נו באמת," וגלגלו עיניים. ואז, יום אחד פתחתי את העיתון ונתקלתי בידיעה קטנה על זה. וכעבור כמה חודשים ראיתי את זה בכל מקום. יש מהפכה, והיא התרחשה מלמטה, מהמון אנשים שכמוני גילו זאת בעצמם וסיפרו על כך לאחרים. נגד המיינסטרים, נגד הנורמות. דבר שמציע ערך אמיתי לאנשים, מצליח.
זה קרה לי בקרוספיט וזה קרה לי בפליאו. בשנתיים האחרונות זה קרה לי בביטקוין.
בכל המקרים הללו לא חידשתי ולא המצאתי מאומה. רק עמדתי על כתפי ענקים, העברתי הלאה את הטוב שלמדתי מהם. בכל המקרים הללו הרגשתי שאני נוגע במשהו עמוק ואמיתי. משהו שבגללו כמה משוגעים, שאיכשהו מצאתי את עצמי ביניהם, עושים את ההיפך ממה שכל העולם אומר לעשות, ובכל זאת מצליחים. למה זה מצליח להם? מה הסוד?
את הסוד הזה בדיוק אני מתכוון לספר לכם כאן.

***
לעוד קצת מידע ולהזמנת הספר (אפשר כמובן עם הקדשה) במשלוח מהיר עד הבית, מיד ביום בו יגיע לחנויות, לחצו כאן.


By מר קדמוני with 3 comments

סוד החביתה הקסומה של ענבר

כן כן אני יודע.
כל אחד מכיר ויודע לעשות חביתה. סבבה. מה החידוש? 
או. 
חביתה היא מאבות המזון שלי. שלוש ביצים לאחר האימון, יחד עם גבינה צהובה, מסדר אותי פיקס. 
ככה חשבתי. 
עד שהבן שלי הצעיר, ענבר, גילה לי את הסוד.
דרוש: שלוש ביצים וגבינה צהובה. אופציה: כוסברה. אופציה נוספת: שמנת מתוקה.

ראשית דרושה מחבת נון סטיק טובה. טיפ: לעולם אל תשטפו אותה עם סקוצ' אלא עם מטלית, ואל תשתמשו במזלג מתכת אלא עץ בלבד והמחבת תחזיק כך לנצח.

טורפים את הביצים היטב היטב. מוסיפים מעט מאוד שמנת מתוקה וכוסברה קצוצה. ומלח. 
על המחבת החמה הוסיפו שמן זית או חמאה. ואז הניחו מיד שלוש פרוסות של גבינה צהובה ישירות על המחבת. מעליהן שפכו את הבלילה של הביצים.
כן. הגבנץ למטה והחביתה למעלה. 
אש גבוהה.
כשהחביתה מתחילה להתמצק קלות למעלה, הפכו לעשר שניות והורידו מהאש.

תקבלו גבינה צהובה שהפכה זהובה ופריכה ולא גומי רך. אחלה חביתה קרנצ'ית וטעימה לאללה לפתוח איתה את הבוקר.
ד"ר חביתה לשירותכם.
התודות לענבר. 

By Dael with 5 comments