אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

למה אני שמח שהרב לווינשטיין אמר את מה שאמר?






הרב לווינשטיין לא "מעד בלשונו" או "לא הובן כהלכה". הוא פשוט שיתף את החלקים הנסתרים של החזון שלו, כי לא היתה לו ברירה יותר. אולי הכריחו אותו. וכעת, המסכה נושרת.
לפני עשרים ושבע שנים, הרב לווינשטיין היה הרב שלי. לזכותו ולזכותי יאמר, שכבר אז לא סבלנו זה את זה.

"הן מתאמנות לקראת החתונה". הרב יגאל לווינשטיין (ארכיון)
צילום חדשות 10

לרבנים אלי סדן ויגאל לווינשטיין יש חזון ענק ומלא תפארת והוד קדומים, אך מתחת לפני השטח חזונם מפעפע ארס ומנוקד במורסות שנאה. פעם פעם, לפני כמעט שלושים שנה הם הצליחו לשטות גם בי. היתה זו מכינה שזה עתה הוקמה, עלי, ואליה התקבצו מאה וכמה בחורים. כולם מלח הארץ. הטובים שבטובים.
בעיניים בורקות ובלשון מעדנות סיפרו לנו סדן ולווינשטיין על דוד המלך שהיה "אדמוני עם יפה עיניים" וכמה עם ישראל צריך שנהפוך להיות גם אנו דוידי מלך קטנים. כמוהו נהיה "עדינו העצני" כלומר עדינים כמשי וקשים כעץ. רגישים אבל לוחמים. נשרת ביחידות הכי טובות. הם אמרו שנוכל להיות קצינים בסיירת מטכ"ל, בשייטת, בצוללות. שיהיו טייסים דתיים! מי חלם אז?הם הציעו חזון של הגשמה עצמית תוך כדי עזרה לזולת ולכלל. חזון של יופי, רכות ועוצמה.
ואנחנו הלכנו אחר חליל הקסם.
כמו שעונים שוויצרים, אני וכל חברי הפכנו לקצינים. אני נחשבתי לג'ובניק של המחזור, כי הייתי רק קצין שריון ולא קצין במטכ"ל כמו עמנואל או בגולני כמו יוסי.
אבל יצירת קצינים סטייל דוד המלך היתה רק מהלך הפתיחה במשחק השח האלוהי הגדול שלהם. לסדן וללווינשטיין יש תכנית משחק שלמה, סדורה, ברורה. משחק בו העם מתקדש והארץ מתרוממת והשכינה יורדת וכל המהלך המשיחי העצום הזה נטוע עמוק במציאות סביבנו. ועל הלוח ישנם חיילים, ופרשים וצריחים ומלך אחד שעדיין בשמים אבל עוד כמה מהלכים ירד ארצה אל בית מקדשו וראשו יגיע השמיימה.
אבל אחרי שלושים שנה על המגרש, הם קולטים שהמשחק לא מצליח. שהם מפסידים.
במקום מט מהיר וגמביט בכמה מסעים, המציאות מרימה ראש גלוי. ההתנתקות מגוש קטיף עמדה בסתירה מוחלטת לחזונם. תהליכים מואצים של הורדת הכיפה בקרב בוגרי המכינה, התרחבות והתקבלות של הקהילה ההומוסקסואלית בציבור, וגם הנשים במקום לשרת את הדוידים שלהם, הופכות לפמיניסטיות דתיות, בתרבות, בצבא ואפילו בבתי הכנסת. כל זה מתרחש בחברה ישראלית שעוברת תהליכי מודרניזציה, התפכחות וחילון מעמיקים. העם לא מתרומם ומתקדש לפי תכנית, אלא מתחלן ומתחלחל מדברי המשיחיות והבלע שלהם. ויש פער עצום בין גודל החזון לעומק שברו, בין הדגל העצום שהם מוכרים לבין המציאות שטופחת בפניהם.
יגאל לווינשטיין אמר את מה שאמר כעת כי לא היתה לו ברירה. כי כשאתה עומד עם הגב לקיר, ומפסיד במשחק, אתה חייב להמר על מהלכים יותר דרמטיים. הוא חייב לנער את הספינה. הוא צריך להזיז את הדיון על דמותה של המדינה למרכז המפה, כי המהלך הזה כבר מזמן היה צריך לקרות במשחק שלהם. אבל דוידי המלך שלו נשארו בצבא, או שעזבו, הקימו סטרטאפ ועשו אקזיט, אבל איש מהאלפים שהכשירו לא הפך לרב, למוביל תרבות או למגנט רוחני שיזיז את הספינה אל הייעוד האלוהי שהכווינו לה. יש להם קצינים מתים טובים, וזהו.
יגאל לווינשטיין אמר את מה שאמר והרב אלי סדן, זוכה פרס ישראל ומנהל המכינה במשותף איתו מזה כמעט שלושים שנה, הוא היחיד מבין ראשי המכינות שלא גינה את דבריו, וכמובן שלא פיטר אותו מיד. לא אתפלא אם גם הכתיב לו מה לומר. הוא הרי תמיד היה האחראי על האסטרטגיה, על תכנית המשחק האלוהית.
דווקא היה לי הרבה כבוד לשניהם, כאנשי חינוך שחזרו על ססמאות של חיבור ולא של פירוד. אבל זה היה כשהדברים עבדו. עכשיו זה כבר כמה שנים שהמציאות חורקת והחיבור הוחלף בניתוק, בהבדלות, בזלזול, באדנות.
רבים מידידיי מרגישים עצובים היום בגלל הרב לווינשטיין. יש לנו קבוצת ווטסאפ של בוגרי המחזור וכולם שם אומרים: זה לא אנחנו. מה זה. אנחנו עצובים.
אבל אני לא עצוב, אני דווקא שמח.
אני שמח שאני יכול לראות את האיוולת, את הרוע, את היהירות, את ההתנשאות, את האמת המוחלטת. (ובו בזמן עצוב לי על הרב סדן, שחשבתי או שרציתי לחשוב ולהאמין שהוא אינו כזה, והוא מוכיח אותי על טעותי. שוב).
דוידי המלך של המחזור שלי, ושל השלושים המחזורים הבאים, לא ממלאים את התפקיד אותו הועידו להם, וכמו נשותיו של גואל רצון, הם מפתחים תודעה משלהם, למירב האימה של המעצבים. יש כמה שעדיין שבויים בחלום החלילן אולם גם הם כבר אינם יכולים לסבול זאת עוד.
אז תודה יגאל. תודה שעזרת לי לראות מי אתה באמת, ותודה שחידדת לי שוב, מי אני באמת.
כי אני וחברי לא כמוך.

****
הערה: זה פוסט חריג ושונה אצלי, ולא קשור לענייני תזונה, כושר, בריאות ואורח חיים. הוא כנראה כן קשור לבריאות הנפשית שלי, ולכן שיתפתי אותו, מקווה שזה מקובל עליכם.

By Dael with 3 comments

זהירות: הרופא שלך לא מבין כלום, אבל ממש כלום, בתזונה

ארבע אזהרות: 
  1. הדברים להלן עלולים לעצבן מאוד לא מעט אנשים, ועלולים לפגוע רגשית באנשים רבים אחרים, ובהגדרה הם חוטאים בחטא ההכללה. מזה למעלה מעשר שנים אני כותב את "מר קדמוני", ואני נזהר בכבודם של אחרים שאינם מסכימים עם דעתי, אבל לעתים יש לחדד את הקצוות. אז סליחה לנפגעים ולכועסים, בהם ידידי וידידותי הרופאים. אנא נשמו עמוק ואולי תצליחו לראות משהו חיובי ומלמד גם מתוך הכעס. ואם לא, אז אני מצטער. תתמודדו.
  2. הדברים להלן כתובים בלשון זכר מטעמי נוחות אבל מתייחסים לחולות ולרופאות באותה המידה בדיוק. וגם עמכן הסליחה כאמור.
  3. אין לראות בדברים להלן, ובכל מה שנכתב כאן אי פעם, שום עצה רפואית. האחריות על בריאותכם היא בידיכם הטובות בלבד.
  4. הפוסט ארוך, אבל חשוב. 



הרופא מוריד את המשקפיים לקצה האף ושולח אליך מבט שטוח מעברו של השולחן. מה שאני שומע ממך מאוד מדאיג אותי, הוא אומר, מאוד מדאיג. אם תמשיך לאכול ככה, אז תדע שכל המחקר מצביע על כך שאתה תכפיל את הסיכון שלך למוות מתחלואה לבבית ותחלואה בכלל! המחקר הגדול בעולם על פני עשרים שנה, עשרים שנה (!), מצא חד משמעית שאכילת שומן רווי מגבירה את הסיכוי להתקף לב. אתה בטוח שאתה רוצה לאכול כך על בסיס איזה בלוג שקראת? אני רופא כבר עשרים שנה, ואומר לך שכל המחקר אומר את ההיפך מהשטות הזו. לא חבל על החיים שלך?

*לא חבל באמת?*

בשורות הבאות אני רוצה לטעון שברוב המקרים, הרופא שלך לא מבין מהחיים שלו בתזונה. ממש כלום. ההמלצות שהוא נותן לך בעניין הזה טובות ומבוססות בדיוק כמו העצות של סבתא שלך, של מוכר הרוגעלך בפינה, של טוקבקיסט בפייסבוק או של בלוגר תורן, כמוני. לכולם יש דעה וכולם יכולים להיות צודקים או טועים באותה המידה. השאלה היא האם לרופא יש יתרון עליהם. אם כן, מהו, ואם לא, למה.

מה רופאים רוצים?
זה קל. הרופא רוצה שנהיה בריאים. הם מעדיפים לא לראות אתכם אף פעם, בדיוק כפי שאתם מעדיפים שלא לראות אותם ולא להזדקק לשרותיהם לעולם. הם ואנחנו מעדיפים את עצמנו בריאים, מחייכים ומדלגים באושר בשדות התות הנצחיים. אבל הרופאים, להבדיל מאיתנו, גם חתמו על שבועת היפוקרטס, ולכן הלכו ללמוד רפואה משך שנים ארוכות. הם גם מחויבים, מקצועית ורגשית, להבריא אותנו. כלומר, הרופאים מתבוננים במציאות במטרה לתקן אותה, זה המנדט שלהם בדיוק. אבל הרצון הטוב הזה לעתים עלול להתגלות כטוב מדי וכחיבוק דוב. דוב מאוד. בואו נראה:

החיפוש אחר הפתרון (חייב להיות פתרון)
משך לימודיהם ועל פני עבודתם הקלינית הרופאים לומדים כי יש תרופות למחלות. יש חיסון לאדמת, יש אנטיביוטיקה לדלקת ריאות, יש ניתוח לתיקון ברכיים ויש טישו לנזלת. כל מחלה, והתרופה שלה. כל בעיה, והפרוצדורה המטיבה עבורה. אפילו עבור מחלות חשוכות מרפא יש כמעט תמיד *משהו*. להקלת לכאבים, להפחתת הסימפטומים, לדחיית הקץ. משהו.
ואכן העולם הרפואי התקדם בצעדי ענק בחמישים השנים האחרונות. מתרופות סופר משוכללות, ניתוחים היפר מורכבים ועזרים שעד אתמול נראו כמדע בדיוני טהור. המוות הולך ומתרחק מאיתנו והרפואה דוחקת את רגליו באמצעות פיתוח אינספור תרופות ופתרונות יצירתיים ויעילים להפליא. הרופא שלך למד דרך העולם, דרך הניסיון ודרך הפרופסיה שיש פתרונות, שאפשר לתקן, שאפשר לכוון, שהניסיון עובד, שהמחקר עובד. רופאים רגילים לתת תרופות כי להם מותר לחלק מרשמים וכי תרופות עובדות היטב. אבל למי שמחזיק ביד פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר.
ועכשיו אתה בא ומסרב לתרופת הפלא להורדת הכולסטרול אלא רוצה לעשות את זה "באמצעות תזונה" ועוד של מערות. נו באמת. התגובה תהיה: תפסיק. קח כדור ירוק קטן וזה יעשה את העבודה. זו תגובה אוטומטית ואפשר להבין אותה. לא חייבים לקבל אותה.

החיפוש אחר המלצה (חייבת להיות המלצה)
אנחנו באים לרופא כי כואב לנו. כי רע לנו. כי אנחנו מחפשים פתרון. וגם אם אין פתרון, אנחנו מחפשים לדעת מה זה. למה זה קרה לי. מה אפשר לעשות עם זה. כדאי ניתוח או להמתין? כדאי לחתוך? הרופא אינו פסיכולוג והוא לא יושב על הכיסא כדי להנהן בהבנה אלא כדי לומר דברים ברורים, קלים או קשים, אבל לומר. מאידך, אנו לא מצפים מהרופא שלנו לומר "אני לא יודע" או "זה מסוג הדברים שסבתא שלך ידעה טוב ממני". לא רק שאנחנו לא מצפים לשמוע את זה, הרופא לא מצפה זאת מעצמו. העמדה המובנית של הכח והידע והחלוק והניאון הלבן – כולם יוצרים את התפיסה כי שני הצדדים מחכים לחלקם בעסקה: לשאול ולתת תשובה. להשמיע ולשמוע. אבל גם כאשר אין לרופא די ידע בנושא, למשל האם בריא או לא בריא לאכול שמן קוקוס או משמין או לא משמין לאכול חמאה או סטייק, הצורך המיידי של הפונה הוא לשאול והצורך המיידי של הרופא הוא להשיב כמיטב יכולתו ע"ב הידע שלו. תרשים הזרימה אינו ממשיך ל"זה מסוג הדברים שאין לי לגביהם שום ידע עדיף על שלך". זה פשוט מחוץ לפרוטוקול, גם אם זו האמת לאמיתה. כדאי לזכור את זה.

אמון מוחלט במוסדות ובפרוטוקול
רפואה היא מקצוע היררכי. כלומר מקצוע בו יש משמעות רבה לותק, לתואר ולתפקיד (זה לא מתרחש למשל בעולם יזמות ההייטק, בו ילד צעיר יכול להיות שווה מליונים). בעולם הרפואה ההנחה היא שהותיקים טובים יותר מהצעירים, ועל הצעירים לקבל את הדין ללא עוררין. כאשר משהו נקבע, הוא נקבע במסמרות של זהב. הרופאים לומדים מיומם הראשון בפקולטה שהם חייבים לסמוך על המערכת. שהתרופה על המדף נבדקה כראוי, שהפרוצדורה בטוחה, שהנחיות משרד הבריאות נבדקו, נוסו והוכחו. כי אם הם לא יאמינו בזה, תהיה אנדרלמוסיה ונחזור לרפואת אליל, שאמנים ולמרפא קהילתי עטור נוצות. 
אבל הבעיה היא שהמוסדות לא תמיד יודעים, ולא תמיד בודקים, ובודאי שלא תמיד מוכיחים את ההמלצות שלהם. הנה למשל המלצות פירמידת הבריאות. כבר 40 שנה הם מדיניות רשמית של רוב מדינות העולם. הם חלק חובה מתכנית הלימודים במדינת ישראל, בגן, ביסודי ובתיכון, בהכתבת משרד הבריאות ומשרד החינוך. אבל עכשיו נשיא איגוד הלב העולמי ואחד הקרדיולוגים המשפיעים ביותר אומר שזה שקר מוחלט. ועדת התזונה הפדרלית האמריקאית קבעה לא מזמן ש"אין סיבה להגביל את הכולסטרולבתזונה". שוב, זה ההיפך המוחלט ממה שהם עצמם אמרו כל השנים וההיפך המוחלט ממה שרוב הרופאים יגידו לכם גם היום. הסיבה היא שהמדיניות ההיא מעולם לא היתה מבוססת על מחקרים, ולא על שום ניסוי קליני, אלא על פוליטיקה עגומה (מי שרוצה להרחיב מוזמןלקרוא אונליין את הפרק הנוגע בדבר מהספר שלי). וכשכבר בדקו, גילו שזה הפוך. אבל הרופאים מחויבים להאמין לרופאים אחרים ולמוסדות ולכן היו עיוורים לניסיון האנושי, לפרקטיקה של ההמונים ולשכל הישר. לרשום לעצמי פתק: קצת סקפטיות זה בריא מאוד. 

חוסר ידע
אנחנו שואלים בעצת הרופא כי שני הצדדים מאמינים כי לרופא יש ידע נוסף ומומחיות שנרכשה בשנים של לימוד. אבל אנו נוטים לשאול את הרופא, והוא נוטה לענות, גם על נושאים אותם לא למד מעולם. תזונה היא אחד מהם. רופאים לומדים שבע שנים לפחות, רק כדי להגיע לרמת הבסיס של רופא כללי MD. ועוד שנים רבות אחר כך במומחיות ותת מומחיות. אבל תזונה היא לא מחלה ולא תרופה ולא פרוצדורה אז לומדים קצת ביולוגיה וקצת מחקרים או תיאוריות על תפקיד השומן ותפקיד הפחמימות ודברים בסגנון. זהו. הם לא יודעים כלום. התסריט הסביר הוא שרופא המשפחה שלך למד קורס אחד לפני עשרים שנה והופ, הנה הפך הוא למומחה תזונה – קצת מטעם עצמו, קצת מטעמך והרבה מטעם הממסד.
אפילו רופאים שמתמחים בענייני מזון ועיכול לעתים אינם מכירים אלא את התרופות הקשורות לתחלואה הספציפית. לפני חצי שנה, לאחר אחת ההרצאות שלי, ניגש אלי אדם בשנות השישים לחייו. שלום הוא אמר לי. ותודה רבה. שינית לי את החיים. מה קרה, שאלתי. אני רופא, הוא ענה. מנהל מחלקה, פרופסור. כל חיי סבלתי מתסמונת מעי רגיז. הלכתי לכל הגסטרולוגים הטובים בארץ. חלקם ידידים שלי. אין אבן שלא הפכתי ומאומה לא עזר. עד שניסיתי לאכול לפי הספר שלך, ואתה לא מאמין. אלו היו שלושת השבועות הראשונים בחיי ללא שלשול. זה לא יאומן, הוסיף. הוא רופא, זה נכון, וידידיו רופאים, גם זה נכון, אבל הם לא תמיד יודעים.

לתקן או למנוע
רפואה, מעצם הגדרתה, היא מלאכה של תיקון. לרפא חולי, לתת מזור, להקל על הכאב. אבל הרפואה מעולם לא היתה מדע של מניעת החולי מלכתחילה. מבחינת הרופאים, המחלה "מופיעה" ואז יש לרפא אותה אבל מדוע היא צצה, זה כבר עניין אחר לגמרי. למשל, אם אתה אורתופד אתה עשוי להיות מומחה ברפואת ספורט, ולדעת כיצד יש לטפל ב Tennis Elbow אבל זה לא עושה אותך מומחה של אופן האימונים שימנעו פציעה שכזו. אם אתה אונקולוג, אתה מומחה בטיפולי סרטן מותאמים אישית, אבל לא יודע מאומה על כיצד ניתן למזער את הסיכוי להופעת הסרטן. יש מצב שאיש אינו יודע זאת. אם אתה קרדיולוג אתה עשוי להיות מומחה בצינתורים והחלפת שסתומים אבל לא תדע מדוע יש התקף לב אצל פלוני ולא אצל אלמוני. ה"למה" הופך לממלכת הניחושים, המיתוסים וההשערות, לא לפרוצדורה רפואית, והיומרה לדעת למה משהו קרה, חורגת מהפרקטיקה הרפואית, ולכן גם יעילה פחות. רופאים טובים מאוד בלתקן, טובים הרבה פחות בלמנוע, כי הניחוש של מקור הבעיה, של הסיבה והמסובב, הוא רק ניחוש. ושלו טוב בדיוק כמו שלכם.

חטא ההיבריס
עד לפני כמה שנים, הדבר החמור ביותר והלא-מנומס ביותר שיכולת לומר לרופא שלך, רגע אחרי בשורת האיוב, הוא: דוקטור, נראה לי שאני רוצה לשמוע second opinion לפני שאני מחליט. היום לשמחתי כבר רופאים מקבלים בהבנה ואף באהבה את חובת המטופל לשמוע עוד דעות, גם אם הן לא דומות לדעות שלהם. ויש רופאים מקסימים שאפילו מעודדים זאת. אבל גם זאת, רק אם תשמע בעצת רופא אחר. זה טבעי, אבל זה גם מסוכן. האחריות על הבריאות שלכם, קוראי היקרים, היא שלכם, ושלכם בלבד. לא של הרופא, לא של עמיתו. שלכם. דעתו חשובה ועשויה להציל את חייכם, אבל היא דעתו, לא  דעתכם. ההטייה המקצועית הזו גורמת לרופאים לזלזל בדעות שאינן מגיעות ארוזות עם חלוק, סטטוסקופ ודיפלומה. מה באת עכשיו עם הסוכרת שלך והרעיונות המשונים על דיאטה של מערות. נו באמת. דעה נוספת ששמעתם מהסבתא התמניה שלכם היא בכלל לא רלוונטית בעיניו (יא חביבי, תן לתינוקת סמנה! אמרה סבתה של אישתי כשנולדה לנו ביתנו הבכורה. אמרה, וידעה מה היא אומרת).

הביולוגיה אינה ידועה
כאשר טייס קרב מתיישב בקוקפיט הוא לעולם יחזיק בידו השמאלית בד"ח, שזו מן חוברת קטנה המפרטת סדר פעולות נדרש לפני המראה. כן, גם אם הוא עשה זאת אלף פעם בעבר, הוא חייב לעבוד לפי הפרוטוקול ולא לסמוך על הזיכרון או הניסיון, אחרת הוא עלול להתרסק ולמות. כאשר הרופא מתיישב מולך הוא פעמים רבות מרגיש כמו טייס קרב בקוקפיט (ואני מכיר רופא אחד שהוא גם וגם). יש פרוטוקול שנכתב על ידי טובים ורבים לפני והוא עובד נהדר וממנו אין לשנות. העניין הוא שאנחנו גוף ביולוגי ולא מכונות מעשה ידי אדם. 
ביולוגיה היא יצור חמקמק ומוזר וההבנה שלנו את המציאות משתנה כל הזמן ומתפתחת. זה לא מטוס שאדם בנה ויודע את כל מגרעותיו ויכולותיו. זה אדם ואנחנו רק מתחילים להבין קצת מהמנגנונים ומהיכולות של הגוף האנושי. אבל הרופאים לעתים מתנהלים כאילו הכל כבר ידוע, נחקר ואומת ומדובר באמת צרופה. ברור שכולסטרול גבוה יוצר התקפי לב. ברור שמזונות אנטי-אוקסידנטים טובים ללב. ברור שחמאה זה משמין. ברור שפעילות גופנית זה טוב. ברור וברור וברור. אבל לא, הכל לא באמת ברור. הפרוטוקול לא תמיד נכון. אמר פעם שמעון פרס כשתחת המיקרוסקופ אנו מגלים עולמות גדולים ורחבים יותר מאשר עולמות הכוכבים שמגלים בטלסקופ. זה עלול מעט לתסכל, העובדה שלא הכל ידוע ולא הכל ברור, אבל זה גם אומר שיתכן וישנם פתרונות שלא מתנהלים לפי הספר. קצת צניעות לא הזיקה לאיש.

קשר אינו סיבה – אחרון חביב
בדרך כלל תרופות מקבלות אישור רק לאחר ניסוי קליני המוכיח את ההשפעה שלהם במציאות. רפואה ומדע מתקדמים על ידי גיבוש תיאוריות שלאחריהן יש ניסויים המאששים או מפריכים את התיאוריות. ניסוי הוא שינוי מבוקר של גורם אחד בין שתי קבוצות (ניסוי ובקורת) והשארת כל הגורמים האחרים זהים וללא שינוי. כך ניתן למדוד האם הגורם הבודד יצר שינוי ומשפיע. בעברית: האם התרופה עובדת. בניסויים איכותיים מדובר על ניסוי סמיות כפולה (double blind) שמשמעו שהן הרופא והן המטופל לא יודעים אם הם בקבוצת הביקורת או קבוצת הניסוי על מנת לשלול כל השפעה פסיכולוגית אלא השפעת התרופה שבניסוי בלבד. ניסוי קליני הוא התערבות במציאות כדי להוכיח סיבה ותוצאה (למשל: גלינו כי נטילת תרופה -> הורדת חום). לעומתו ניסוי תצפיתי הוא רק התבוננות במציאות כדי למצוא קשרים (למשל: בבדיקת המון בדיקות דם לאורך שנים גילו במחקר האחיות כי יותר הורמון אסטרוגן בדם -> פחות התקפי לב). אולם, מציאת קשר אינו הוכחת סיבתיות למרות שאנו נוטים לייחס זאת. 
במדע התזונה, לרוע המזל, יש בעיקר תיאוריות, הרבה מחקר תצפיתי, וכמעט ואין כלל ניסויים קליניים. הסיבה היא פרקטית: קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות ניסוי קליני בתזונה. אנו הרי לא כולאים אנשים ומאכילים 100 מהם במזון א' ו100 אחרים במזון ב' כקבוצת ביקורת. אפשר לעשות את זה רק לעכברים, וגם את זה אנונימוס כבר לא מרשים. אצל אנשים אפשר לעשות ניסוי תצפיתי המסתמך על זכרונם המופלג. למשל (אמיתי): ספר לי מה בדיוק אכלת בארבע השנים האחרונות, בממוצע. ואז נגלה שסיפרת שאכלת 0.91 המבורגרים בממוצע בחודש בארבע השנים האחרונות, ושאנשים כאלה יותר מועדים להתקפי לב ב 0.032 אחוזים. ואז נכריז שהמבורגר מסוכן ללב, וגם נחדד את מסקנתנו שמתוך ההמבורגר כולו (שכלל לחמניה, בצל, פרוסת עגבניה חמוצים, קציצה, קולה, צ'יפס ורוטב אלף האיים) הגורם הקריטי להתקף הלב הוא השומן הרווי שבתוך הקציצה שבתוך הלחמניה שבתוך המגש והוא הוא הורג אותך. זו כמובן שטות עצומה, לוגית ומחקרית כי במקרה הטוב גילינו קשר, ובהגדרה לא הוכחנו סיבה. זה לא מפריע לכותרות המחקרים והעיתונים.
אם אתם חושבים שרופאים לא עשו ועושים כאלה טעויות, אתם חיים בסרט. הנה דוגמה ממחקר ארבע האחיות, אולי המחקר המצוטט ביותר בהיסטוריה בענייני תזונה ושכל אגדות השומן הרווי מסוכן ובשר מסרטן, כולם היו בניו. זוכרים שמצאו כי יותר אסטרוגן -> פחות התקפי לב? יופי. על בסיס הממצא הזה במשך למעלה מעשרים שנה נתנו בכל העולם לכל הנשים בגיל המעבר טיפול הורמונלי של כדורי אסטרוגן כדרך לצמצום התקפי הלב. מיליוני נשים. עשרות שנים. רק שבסוף עשו גם ניסוי קליני, והוא דווקא הוכיח את ההיפך: נטילת תוסף אסטרוגן מעלה את שכיחות התקפי הלב. ממש כך. פדיחה.
על בסיס מחקר האחיות ומחקרי תצפית דומים אחרים ביססו רשויות הבריאות, ואחריהם הרופאים, את הטענה כי שומן רווי מסוכן, שדגנים מלאים בריאים, ששמן סויה בריא ועוד ועוד אגדות שאין בינם לבין מחקר קליני ולא כלום. גם רופאים מומחים, ואולי בעיקר רופאים מומחים, נפלו בפח הזה. והם ממשיכים ליפול בו כברווזים. זוכרים את החדשות הטובות והמסעירות מפי נשיא איגוד הלב העולמי לפני כמה שורות? הוא מציג מחקר תצפיתי ענק שערך, שכאמור הפריך את תיאורית השומן רווי מסוכן (נמצא קשר הפוך בין צריכת שומן רווי להתקפי לב כך שודאי לא ניתן לטעון ששומן רווי גורם להתקפי לב). אבל באותה נשימה הוא אומר שנמצא כי "פירות טובים ללב". הלו דוקטור, כבר שכחת? זה מחקר תצפיתי ולכן אתה רק יכול להצביע על קשרים ובוודאי יש להסתייג מאוד מסיבתיות! איפה המקצועיות של אותו פרופסור נערץ (הוא באמת נערץ בעולם הקרדיולוגיה)? קל לערבב אותנו, האנשים הפשוטים. שומן א' זה מסוכן ושומן ב' זה בריא. הרבה פירות זה טוב או הרבה פירות זה רע. מי יודע. זה לא משנה כלל אם הדעה היא "בעד" או "נגד" שומן, אם היא נובעת ממחקר תצפיתי, זו סתם אמירה ואתם יכולים להמשיך לישון. הוא מצא רק קשר, רק כיוון לקראת מחקר, אבל בודאי שלא הוכיח שום סיבה. 
הערה לגיקים: מחקר תצפיתי כאמור לא יכול לבסס סיבה ותוצאה בין גורמים, אלא רק לזהות קשרים ביניהם. אולם מחקר תצפיתי בהחלט יכול להפריך סיבות ותיאוריות. שכן אם לא נמצא קשר בין א' ל ב', קשה מאוד עד בלתי אפשרי לטעון ש א' גורם לב'. במקרה שלנו, נמצא כי ככל שאוכלים יותר שומן רווי יש פחות התקפי לב, אז לא ניתן עוד לטעון ששומן רווי גורם להתקפי לב. מאידך, לא ניתן גם לטעון כי שומן רווי מגן מפני התקפי לב אלא רק שיש קשר חיובי בין השניים, וקשר, כאמור בפעם האלף, אינו סיבה. אבל גם אם לא עקבתם אחרי הלוגיקה, לא אסון.


שווה מאוד לראות! וידאו המערער את אמות הסיפים של פירמידת הבריאות הקלוקלת

השורה התחתונה
אם אתה רופא: היה צנוע בענייני תזונה והרחב את הידע שלך. מניעה תהיה יעילה ובטוחה עשרות מונים מכל ריפוי.
אם אתה חולה: לך לרופא כדי לטפל בבעיה והקשב לו היטב אך אל תסתנוור מסמכות. אל תחשוש לחפש בעצמך את מקור הבעיה.

**********************
ומה אתם חושבים?
אנא ספרו לי על הרופא שלכם,
אנא שתפו עם רופאים,
אנא אנא אנא, תהיו לי בריאים.


By Dael with No comments

הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון

הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון אבל ביום רביעי האחרון עמדתי עם אבא שלי וחיכינו שזה יגמר. 
היה לי קר באף ובאצבעות הרגליים וגם כשהחזקתי ביד של אבא שלי, לא הרגשתי שום חום בא משם. עמדנו שנינו מרעידים והבטנו בשני קברים פתוחים. קברים שעוד רגע יתמלאו בבני משפחתו. אחותו ובעלה. 
הקברנים נחפזו בעבודתם ואחד מהם קרא בקול גדול פסוקים שהסתירו את היבבות שנשמעו מהקהל. חברו השלים את המלאכה, הניח קוביות בטון ועליהן גרף מעט אדמה. עוד מראש הכין טרקטור שתי תלוליות גבוהות מאדמת חמרה אדומה וערימה גדולה של אתי חפירה חיכתה למבקשים לעשות חסד אחרון עם ההולכים.

היו עוד דיבורים והספדים ליד חלקת הקבר אבל אני כבר לא הקשבתי. 

כשהמוות עוצר, הוא לוקח את האנשים. כשהמוות מגיע, הוא לא יכול לגעת בזיכרונות. אבל אני לא יכולתי להביא את עצמי לחשוב על הזיכרונות שלי מההולכים. במקום זה, חשבתי על עצמי, אשתי והילדים. 
חשבתי על פריז, אליה אנו נוסעים כזוג בשבוע הבא.
חזרתי לגיל עשר, אל הדירונת הריקה של סבא שלי, בשכונת שמואל הנביא בירושלים, אליה היינו נוסעים מדי קיץ, לשבועיים של חופשה. זה היה הכי קרוב למלון שנסענו כמשפחה אי פעם. היינו שישה ואני ישנתי במיטה מתקפלת אדומה במסדרון. זה היה עדיף על לישון ראש זנב עם אחותי בחדר השני. מדי יום חרשנו את ירושלים ובלענו אותה בעיניים משתאות. היינו הולכים שוב ושוב בסמטאות העיר העתיקה, שותים תה בשוק מוכרי הכותנה, אוכלים כנאפה אצל ג'אפר ליד שער שכם, ומתקררים בצינת בור המים שמתחת לכנסייה הקופטית. לפעמים הייתי משחק למטה עם הילדים של השכונה ואני החיפאי הרגשתי לגמרי תייר ליד הירושלמים שבכלל קראו לגוגואים, אוג'ואים. הלכנו לגבעת התחמושת ואבא חפר על מלחמות. בערבים עשינו פיקניק בטיילת ארמון הנציב או הליכה לילית בעמק המצלבה. כך מדי שנה. 
כשהמראות התערפלו נזכרתי בטרקים בנפאל שעשיתי עם הילדים ועל החודש ההוא בצפון הודו לפני שנה וחצי.
בטלפון עקצצו לי התמונות מהטיול האחרון בנגב לפני חודשיים ואת תחושת הזיעה והכיף שבטיולי השבת לים.
במקום של עצב ובכי ומוות אני ריחפתי במטוסים וחלמתי חופשות. 

אבא שלי נתן לי להחזיק לו את הנעליים. הקהל נעמד בשני טורים ואבא עבר ביניהם יחף.

בתיה וטוביה היו אלופי העולם ביצירת זיכרונות, חוויות וחופשות. לא היה שבוע בו לא טיילו, בארץ ובכל פינה על הגלובוס. לא היה כמוהם למשפחתיות ולקשר רב דורי. לא היו להם מתחרים בנתינה, ביוזמה ובהתנדבות. הבטתי בשורת העומדים ובאבי, אחותו ובנות דודתי ההולכים בתווך, והבנתי שהבנות, שאיבדו באבחה אחת את שני הוריהם, נותרו גם עם מטען עצום של חוויות וזיכרונות. 

מה יזכרו ילדי שלי?

חזרתי הביתה והדפסתי לוח שנה, לקחתי עט והתחלתי לסמן. אם זה לא ביומן זה לא קורה.

הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון. 

By Dael with 3 comments

שלוש שאלות שכדאי לשאול כדי להפוך חלומות לגלגל תנופה


אמא שלי מספרת שיום אחד חזרתי מהגן ואמרתי שאני רוצה להיות כבאי. האגדה ממשיכה ומספרת שאבא שלי הבטיח לי בו במקום שאם רק ארצה, אוכל להיות לא רק כבאי אלא אפילו שוטר! פירגן לי בענק.
חלומותיהם של ילדים הם פשוטים וברי השגה. לגדול, לצמוח, להיות כמו אמא או אבא או לנסוע במשאית אדומה וגדולה עם צופר. אחר כך, כשעלינו ליסודי, החלומות כבר גדלו מעט. קנינו בזוקה ושם הבטיחו לנו שעד גיל 21 נגיע לירח. 
לא קרה. 
ועדיין, גם היום יש לי חלומות. אני בטוח שגם לכם.
לפעמים הם קטנים ואפורים אבל לעתים קרובות הם נוצצים ומרגשים, הלא זהו טבעם של חלומות. יש מי שחולמת לבקר בכל פלאי תבל ולישון במלונות יוקרה ויש מי שחולם לעבור משכירות בקופסת גפרורים לבעלות על דירת פנטהאוז צופה לים בת"א. יש מי שחולמת לעשות מסע קניות בלי חשבון, אחרת חולמת להקים חברת סטארטאפ ולעשות אקזיט של מיליונים ושלישי חולם לפרוש בגיל ארבעים ולגור על החוף בברזיל עם אהובה אקזוטית.

האם אתם יודעים מהם החלומות שלכם?
לפני שאתם עונים, הנה טיפ קטן. השאלה החשובה היא לא מהם חלומותיכם, אלא עד כמה הם אמיתיים, מה הסיכוי שהם יתגשמו, ועד כמה זה תלוי בכם. גם בלי מחקר מעמיק אפשר לדעת שאצל רוב האנשים החלומות נשארים אך החיים חולפים. החלומות הם גדולים, ערטילאיים, וגורמים לנו לבהות באוויר ולחייך לעצמנו, אבל על פי רוב הם אינם גורמים לנו לפעולה. יותר מכך: עם השנים החלומות נוטים להיות רחוקים יותר ויותר והופכים ממראה חד של יום בהיר לתמונה מטושטשת בערפל של דמיונות. 
הסיבה לטשטוש היא שישנו פער גדל והולך בין החלום לבין שברו. ישנו מרחק עצום בין הפנטזיה לבין היכולת לבנות תכנית שתגרום לה להתממש. חלומות ותכניות נראים כשני עולמות שונים ורחוקים מאוד זה מזה. התכנית אמנם נולדת מתוך החלום אולם היא לא מצליחה להדביק את הקצב וממילא התכנית ננטשת ונזנחת עוד לפני שהבשילה. למשל, אם אני חולם לרכוש דירת פאר בחמישה מיליון שקלים אבל גר בשכירות ויש לי הון של מאה אלף, איזה תכנית לעזאזל תגרום לי להגשים את החלום? לכן אנשים מפרידים בין חלומותיהם לבין תכניותיהם. רוצה לומר: "תעזוב אותי באמ'שך מתכניות לא ראליות ותן להמשיך להזיל ריר על הפנטזיה של עצמי כעשיר בלונדיני עם קוביות בבטן / סקסית בביקיני על יאכטה פרטית משלי" (מחק את המיותר). 
אבל אולי ביסוד הדברים אין פער כה גדול בין חלומותיכם לבין היכולת לממש אותם? כדי לגלות אם זה אפשרי, כדאי לשאול את עצמנו שלוש שאלות: האם אלו באמת החלומות שלנו, האם החלום יעניק לנו את האושר המובטח, ומהו החלום המסתתר מאחורי החלום?

האם אלו החלומות שלכם?
אנו רואים את עצמנו כיצורים נבונים, עצמאיים, ומבקשי חופש. מתוך המציאות בה אנו חיים מבליחים מחשבות ודמיונות על עתיד אחר, זוהר ובוהק יותר. לא מעט פעמים החלום הוא כלל לא החלום שלנו, אלא של התרבות בה אנו חיים, של בן או בת הזוג, של ההורים שלנו או של מה שהיינו פעם. חבר טוב שלי חלם במשך עשרות שנים להיות שופט. הוא עו"ד מוכשר, איש אמת וצדק, הוא הגון ויסודי ויש בו את כל התכונות הנדרשות לשופט, אבל קצת לפני שהגיש את מועמדותו, שוחחנו ושאלתי למה בכלל הוא רוצה להיות שופט. הוא הסתכל לי בעיניים, שתה עוד שלוק גדול מהבירה שעמדה בינינו, ואמר לי "אני לא באמת יודע". כל חייו הוא נסע ברכבת שעברה בין התחנות של "לעשות את הדבר הנכון". הוא רצה שההורים יהיו גאים, שהאשה תהיה מרוצה, אבל באמת באמת באמת, הוא אף פעם לא רצה את האחריות הכבדה של שפיטה, את היכולת לפרוש רק בגיל 70 ואת חוסר היכולת לשבת בפאב עם חברים "כי זה לא מכובד לשופט". ברגע אחד של התפכחות מתוך שתייה, הוא גילה כי החלום הגדול מעולם לא היה באמת שלו. שאלו את עצמכם האם החלומות שלכם הם שלכם בעומק לבכם, בצורה אותנטית ואמיתית או צל והדהוד של ציפיות סביבתכם או אולי ציפיותיכם שלכם מעצמכם? אולי הגיעה השעה לעדכן את החלום? 

האם החלום יעניק לנו את האושר המובטח ?
החלום מביא אותנו לתחושה של אושר עד שאנו מקיצים מההזיה עם חיוך דבילי. בחלום הרי מתגשמים כל התנאים, ואנו מאמינים כי אז, ורק אז, יעלמו כל צרותינו, כל הלחצים יתפוגגו, ובו בזמן תעלה תחושה פנימית עילאית של שמחה. תהיה לי דירת גג משלי, במקום הכי טוב. יהיה לי את הגוף המושלם שתמיד קינאתי בו. תהיה לי את המכונית הכי מהירה, חדשה ונוצצת. יהיו לי את הבגדים הכי מדהימים והמגפיים הכי גבוהות. וכן הלאה. הבעיה היא שברוב המקרים, מאחורי הפנטזיות הנעימות הללו לא מסתתר שום אושר. נניח שהשגת את המכונית המדהימה ההיא (חונה לי אחת כזו בדיוק ברחוב, דרך אגב). אין ספק שזה ימלא אותך שמחה. אחר כך תצטרך למלא לה דלק, שהיא שותה בכמויות וזה מבאס. אחר כך נער טיפש יעבור ברחוב ויחרוץ בה עם מפתח ויכאב לך הלב ותתעצבן. אחר כך משהו יתקלקל, ותסע למוסך כמה פעמים עד שיבינו מה זה, ותשרוף זמן ועצבים. אחר כך תגלה שנחתך לה הערך לחצי. באמצע יהיו ערסים שינסו לעשות מולך רייסים ברמזור, ושוטר שיתעקש לתת לך קנס על מהירות זניחה רק כי הוא לא אהב את הפוזה. זה לא מיוחד למכוניות. כל החפצים לא מביאים לנו אושר לאורך זמן. כמו סוכר, הגורם לקפיצת אנרגיה מהירה ואז לנפילה, כך גם "דברים יפים" יגרמו לעליה חדה ומהירה במפלס האושר, רק כדי לקבל ירידה תלולה יותר ביום המחרת. כל מי שנשבר לו מסך הטלפון החדש למחרת יום הקנייה מכיר את ההרגשה היטב היטב. (מודה). 
אז אם החלומות שלכם בנויים על חפצים, על רכוש, על פעולות רכישה, יתכן מאוד והם חלומות עקרים, שלא יעניקו לכם לא שלוות נפש ולא הנאה לאורך זמן. הם רק דימויים נוצצים ויקרים, אך לא הדבר האמיתי. אם החלומות שלכם כאלה, הגיע הזמן לעצב אותם מחדש.

מהו החלום המסתתר מאחורי החלום?
אבל נניח שאתם עדיין חולמים על חפצים, מה לעשות. על גוף מושלם, על אקזיט, על הנוף שיהיה לכם ממגדלי אקירוב. בסדר, אבל למה אתם חולמים את החלום הזה דווקא? אפשר לומר כי ישנן שתי סיבות. האחת היא מציאות אפורה והאחרת היא תקווה ורודה. ראשית, החלום הוא הכי רחוק מהמציאות, הכי מסעיר, יפה ונהדר ולכן ככל שהמציאות שלנו לוחצת, כך נברח לחלום מתוק יותר. מתקשים כלכלית? נחלום על עושר טראמפי. מתקשים למצוא דייט? נחלום על זוגיות עם בר רפאלי. You name it. לעומת החלום כמשקל נגד ללחצי היומיום, הרי שהחלום הוא גם תקווה למשהו אמיתי. יש אנשים שחולמים על הון עצום (שישיגו בירושה, בשוד בנק או באקזיט) אבל ששואלים אותם, בסדר, בסדר, נניח שיש לך את ההון. מה אז? למה את רוצה להיות עשירה? והתשובה לפעמים היא "כדי שאוכל לעזוב את העבודה המעצבנת שלי" או "כדי שאוכל לטייל לדרום אמריקה חצי שנה, שתמיד רציתי ולא יכלתי" או "כי בתור עשירה יהיה לי קל למצוא בן זוג נורמלי ולא להתפשר". והנה מגלים שחלום הר הכסף אינו מעלה ואינו משנה מאומה. הוא רק מקפצה, הסוואה, מדרגה, בדרך המנטלית אל החלום האמיתי, שלמרבה ההפתעה לא דורש סכומים דמיוניים או כסף כלל. אפשר הרי לעזוב את העבודה גם מבלי להתעשר. אפשר גם לעשות טיול לדרום אמריקה ואפילו למצוא זוגיות. החלום שמאחורי החלום, לכן, הוא הוא הדבר האמיתי. המציאות היא זו שמקשה עלינו לראות את הדרך ומטשטשת את התקוות והחלומות שלנו בעיגולי ענק שאינם ברי השגה. 
בחנו את עצמכם, מהי התקווה הנעוצה מאחורי חלומכם? אתם עשויים לגלות כי החלום הגדול הוא בלון ריק ומיותר, ולמעשה מה שאתם רוצים הוא משהו פשוט בהרבה: לקרוא יותר. ללכת כל יום לים. למצוא בעצמי אנרגיה לעשות ספורט. למצוא אהבה. למצוא שלווה. 
אם תדעו להגדיר את החלום שלכם כך, הרי שעשיתם צעד ענק. החלום יהיה הרבה יותר קטן, אבל הרבה יותר אמיתי וככזה הוא יוכל למלא באושר. ובעיקר, יהיה זה חלום שתמיד, אבל תמיד, יוכל להפוך למציאות. זו כבר רק שאלה של החלטה, לא של הון, גורל או מזל. חלום אמיתי הוא כזה שאפשר לבנות תכנית ממשית כדי להשיג אותו. חלום שיהפוך לכם לכוכב צפון או למצפן בדרככם ולא חלום שיערפל את החלטותיכם בענן של תקוות כוזבות. 

יש לנו את הכח ויש בנו את היכולת לעצב את חלומותינו ולממש את חיינו מולם.

תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים מזכירה לנו כי חיי האדם הם רגעיים וחולפים: "אדם...משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף".
מאז ומתמיד ידענו כי חיי האדם יעלמו ויגוזו כעננים ברוח, כאבק דרכים, כחלומות האתמול. 
אבל אם נדע לבחור את חלומותינו, נוכל לעצב את חיינו ולהעניק להם משמעות.  

ספרו לי מהם החלומות שלכם.

By מר קדמוני with 5 comments

מסרים סמויים ושקרים גלויים בפרסומת תנובה למשקה GO

סלח לי אבי כי חטאתי: לפני כמה ימים ראיתי טלויזיה.
בין היתר ראיתי פרסומת של תנובה למשקה חלבון חדש שלהם בשם GO. לא הייתי מספר על העניין כי מוצרים מיותרים המופיעים על מסך הטלויזיה במסווה בריאות אינם המצאה חדשה. יש הרי את "דגני פיטנס", חטיפי בריאות "Nature valley", "קראינצ'ים" לסלט ושאר חטיפים, נוטלה ועוד ועוד המצאות המספרות לכם נפלאות אבל מוסיפות סוכר ומפחיתות את הבריאות. ובכל זאת, ההמצאה החדשה של תנובה צדה את עיני כי היא מיועדת לספורטאים וכי היא משקרת ועושה מניפולציה רגשית של ממש.

למי שהחמיץ את הפרסומת הנה תקציר העלילה:
הסרטון נפתח בסדרת תמונות בהן רואים גברים (שהם כמובן קהל המטרה למשקאות חלבון) עושים פעילות ספורטיבית. רוכב אופני הרים מיוזע במעלה ההר, גבר מתעורר מוקדם ורץ בגשם שוטף, היפסטר מתנשף בהרמת משקולות מול מאמנת חיננית. כולם מתאמצים. החלק השני הוא סדרת תמונות שלהם אוכלים לאחר האימון. האחד אוכל לבדו מטבח שימורי טונה היישר מהקופסה (מסכן), האחר מוציא קופסת אוכל מהמקרר (לא בטוח שהיא טרייה) והשלישי אוכל ירקות וביצה בסוף הרכיבה. ואז יורד מהשמיים, משתלשל ממסוק, הקריין מלאכי חזקיה, לבוש לבן וזוהר בנוגה רך (התלוצצות של התסריטאי שהפך את מלאכי למלאך של ממש), והוא נוזף ברוכב: "מה, אתה אוכל ביצה?! למה בעולב? קח תנובה GO!". מלאכי זורק לו את הבקבוקון המושלם ועף לדרכו. כולם מחייכים. והכתובית המנצחת "חלבון מושלם לסוף האימון".



כמו בקורס פרסומאים שנה א', בואו נלמד ביחד שיעור במניפולציה וננתח מסרים סמויים, גלויים ושקרים בקמפיין של תנובה:

אוכל אמיתי זה "עולב"
גם טונה וגם ביצה קשה הם מזונות מדהימים. הביצה היא בין מזונות העל שלי והיא אוצרת בחובה את כל מה שנדרש לגדל חיים. הטונה גדלה חופשיה במים קרים ועמוקים, ניזונה מהמיטב שיש לעולם הים להציע, ועשירה בחלבון ושומנים טובים. אבל מה, שניהם מזונות פשוטים מאוד. מהירים מאוד. בלי זוהר, יוקרה או ברק. אלו מזונות שרווקים (וגם נשואים) אוכלים קר ומהר כדי לשבוע, לקבל אנרגיה ולחייך. אבל פרסומאי תנובה לא בעניין של הבריאות שלכם והשובע שלכם אלא בעניין הדימוי שלכם, ואולי גם בעניין של להעליב אתכם. אכלת ביצה? זה מגעיל, זה עלוב. אכלת טונה? זה מסריח, זה פטתי. אבל אם שתית כוס סוכר קטנה ויקרה? הו, זה כבר יוקרתי, נוצץ ועדכני. ובדרך נס כלשהי אולי גם יעזור לך להשיג את מטרותיך. אז הם לא מתביישים לעלוב בצופים ולומר "מי שאוכל אוכל אמיתי הוא פתטי". אבל לא. משקה ה GO של תנובה לא יעזור לכם להשיג מאומה. הוא לא אוכל אמיתי, אלא ריכוז של סוכר, תוספי טעם והנדסת מזון כדי לשכנע אתכם שכדאי לכם לשתות את זה. סליחה, אבל בעיני דווקא לשתות GO זה העולב האמיתי...  אבל אני לא פרסומאי.

בנינו לך חלבון מושלם
השורה התחתונה של הסרטון חושפת את השקר היסודי. "חלבון מושלם". ישבו המהנדסים והתאימו לכם את הפתרון המושלם. אז זהו, שלא. אין דבר כזה חלבון מושלם, ובטח שהחלבון שמציעה לכם תנובה בבקבוקון אינו כזה. ראשית, כבר אמרנו שהוא עשיר בסוכר. בקבוקון של 250 מ"ל, שזה לא יותר מכוס וטיפה, יש שווה ערך לשלוש -ארבע כפיות סוכר. זה המון. השומן לעומת זאת, מדוד בקפידה ל 2%, כדי שתשאר רזה כביכול, והחלבון הוא אכן כמו בפרסום, רב. 16 ג' לבקבוק. הקומבינה הזו לא מביאה לכם שום ישועות. היא עשירה בחלב, שאינו מוצלח לרבים מהאוכלוסיה הרגישים ללקטוז או קזאין. היא עשירה מאוד בסוכר, שרע לכולם באותה המידה, והיא לא כוללת עוד חומצות אמינו שאפשר לקבל למי שכבר מתעקש להוסיף חלבון משקית. אבל כן כוללת טעמים כמו וניל או קפה, כדי שבכל זאת נחשוב שמדובר באבקת חלבון כלשהי... [הערה: אבקות חלבון אינן רע מוחלט. הן כמובן אינן בגדר מזון קדמוני, אולם עשויות להיות פתרון זמני למי שרוצה להשיג מטרות ספיצפיות. יש אבקות טובות יותר ויש טובות פחות (מלאות סוכר וכו'), וקצרה כאן היריעה מלפרט את היתרונות והחסרונות של כל סוג ומין, אבל אין ספק שגם אם נשים בחדר אחד את כל מאות סוגי אבקות החלבון הקיימות בשוק, משקה תנובה יהיה מועמד רציני להתחרות עם הגרועות שבהן].

אתה הרי מתאמץ, אז מגיע לך להתפנק
הסרטון הזה מדבר לגברים בשנות השלושים-ארבעים ולהם בלבד. הם המתאמצים. הם אלו שרוצים חלבון. עבורם הכניסו לסרטון את השוט של הבלונדינית המתכופפת מעל מרים המשקולות, אליהם מדברים בלשון זכר, והם האומללים שאוכלים את ארוחתם לאחר האימון לבד, במטבח ריק, בעמידה, בלי צלחת. הם חייבים אישה שתושיע אותם, או איזה מלאך. מזל שאלוהי הרייטניג והקופירייטינג רואה אותך גם כשאתה לבד ודואג להזכיר לך ש"אסור לך להיות בעולב". תהיה בפוזה של גבר גבר ותרגיש גבר גבר.  אבל היי, בסוף תשאר לבד במטבח, דרך אגב, רק עם בקבוק של GO. כמו כל הפרסומאים מאז ומעולם הם מוכרים דימוי ותחושה. התחושה שמגיע לך פינוק, שנולדת כדי לעופף בהליקופטר מתנדנד על כבל, ולא נולדת כדי לאכול "רק" ביצה בסוף העליה. כדי להיות גבר אתה חייב לרכוש משהו עם אריזה נוצצת והבטחות סרק ולא מוצר יסוד בלי אריזה כלל ובלי שום הבטחות, אבל עם היסטוריה של מיליוני שנים.

אז אם יש לכם חברים שהחליטו לשתות את משקה החלבון החדש של תנובה, אולי תשאלו אותם בעדינות "למה בעולב?"

צילום: סטודיו ברוך נאה. הדבר היחיד שמוצלח כאן?

By מר קדמוני with 1 comment

עידו פורטל - revisited


ביום שישי האחרון יצא לי לפגוש את עידו פורטל בהרצאה שנתן במלאות שנתיים להקמת מרכז התנועה של שיטת עדו פורטל בת"א (רחוב בן שמן 4, קומה 2), בהובלת רועי גולדשמיט.
רקע קצר למי שלא מכיר עדיין את עידו (נא לעמוד בפינה). 
בהעדר תואר טוב יותר, אחשיב את עידו כ"גורו" תנועה בינלאומי, ולמרות שהוא סולד מהתואר, הוא די הולם אותו. מזה עשור הוא מבלה את רוב זמנו ברחבי העולם, בין יערות ברזיל, חופי אוסטרליה, הפארקים של גרמניה, סמטאות לונדון והסטריפ של לאס וגאס, שם הוא מאמן (בין היתר) את קונור מק'רגור שהוא כנראה לוחם ה MMA המצליח בכל הזמנים.
את עידו אני מכיר כבר לא מעט שנים, ואת מה שאני *באמת* חושב עליו, כתבתי בספר:

עידו לא עסוק בכותרות ובססמאות אלא בחקירה ובגילוי. כמו מדען אמיתי הוא חוקר את התנועה האנושית ומתאמן מבוקר עד ערב, ולפחות שמונה שעות ביום. שמונה שעות. ביום. כל יום.
ההתבוננות והניסוי העצמי, גרמו לעידו להפוך ממישהו שזז יפה, למישהו שיכול לנתח לעומק את היכולת התנועתית של מי שמולו, ולשכלל אותה. הוא חסר פשרות, חסר פניות, ומקצוען קשוח עד עמקי נשמתו.
בקיצור, בשישי האחרון היתה הזדמנות לפגוש ולשאול פנים אל פנים. לא היתה זו הרצאה ולא סדנה אלא תשובות לשאלות הקהל, שמילא את האולם מפה לפה. ישבתי עם הטלפון ורשמתי רשימות ואנסה לתמצת חלק מהדיון שהתפתח סביב שתי שאלות בלבד, מתוך רבות שנשאלו, כדוגמה למרחב החשיבתי בנושאי תנועה שאפשר וכדאי ללמוד מעידו.

ש. עד כמה להתמקד ולהתמחות בתנועה ומתי להבין שכדאי לעבור הלאה?
להבנתי, השאלה הזו נמצאת בליבה של עבודתו של עידו עם ספורטאים מקצוענים. נניח לרגע שאני קונור מק'רגור (לעצום עיניים ולדמיין ממש חזק). אז כאלוף עולם ב MMA אני כנראה טוב מאוד באגרופים, בבעיטות, בעבודת קרקע, בסבולת וביכולת "לחטוף" ולהישאר על הרגליים. אבל במה אני פחות טוב? האם יש משהו בתנועה שלי שיכול להשתפר כדי שאצליח לנצח בקרב הבא?
עכשיו נניח שאני מרטינה נברטילובה (צריך לעצום את העיניים ולדמיין חזק יותר גם חצאית מיני לבנה) ואני טובה וחזקה בהגשות בטניס, בסבולת, בדיוק, בזריזות ובכח מתפרץ. ואני עובדת בלי סוף על משקולות ועדיין לא מצליחה להגיש סרבים מספיק מהירים. האם זה עניין של כח או משהו אחר?
עידו נתן מעט "טעימה" מהגישה שלו. למשל, חלוקה אפשרית אחת של "ענן התנועתיות" היא לשתי וערב ובחינת האדם על פני מספר רב של ממדי תנועה, שהחיתוך ביניהם עשוי להצביע על חוסר או נקודות הטעונות שיפור. חלוקה אחת שכזו היא חלוקת עולם התנועה לחמש קטגוריות משלימות:
הגישה המארטיאלית (מלשון martial כלומר קרב). והיא חכמת ויכולת התנועה שלי מול אדם אחר. תחשבו איגרוף, MMA, תחשבו משחק תופסת או מחניים, תחשבו פוטבול אמריקאי, תחשבו תנועה זוגית. היכולת לקרוא את האדם האחר, להגיב אליו, לפעול מולו בהרמוניה וביעילות. או באלימות.
התנועה הריקודית. כאן היא החכמה להוציא דימוי רוחני לשפה פיסית, לתרגם רעיונות ותחושות למרחב של תנועה ושל יצירה. מהמחוללים הדרוושיים ועד אוהד נהרין ומיסטר גאגא.
התנועה האקרובטית. פה זה האדם מול כוחות הטבע. מול שיווי המשקל, מול כח המשיכה, הליכה על חבל, גמישות, עמידת ידיים, זריזות, יציבה ועוד.
התנועה הסומטית. אלו מרכיבי התנועה הפנימיים, הנסתרים כמעט, הכוללים שליטה על השרירים הפנימיים, הסרעפת, הנשימה, שינוי מדדים כמו חום או קצב לב, דיוק, שליטה מוטורית ועוד.
תנועה מול אובייקטים. כאן זה האדם מול החפץ, האובייקט. למשל מול מוט המשקולות שצריך להרים, מול מקלות מתעופפים באוויר בג'גלינג, מול כדור טניס בסקוואש או טניס ועוד ועוד.
כל אחד מאיתנו טוב ("טוב") בחלק אחר מהגישות התנועתיות הנ"ל. אולם, יש ביניהן גם מתח. מי שמאוד חזק ביכולת אקרובטית, אולי זה עלול לבוא על חשבון יכולת הלחימה שלו? עידו משחק עם האנשים, משחק של ממש, בו יוצאים מנקודת הנוחות ומהתנועות האוטומטיות, כדי לאבחן ולזהות חולשות לעומת יכולות, ומקומות הדורשים חיזוק.
דרך אחרת לחלק את עולם התנועה היא באבחנה בין כיווץ לעומת הרפיה. למשל ב power lifting המיקוד הוא על כיווץ. השריר חייב להיות כל הזמן תחת כיווץ ועומס כדי להצליח. לעומתם, אנשים העוסקים בהרמת משקולות אולימפית (weightlifting) לא יצליחו אם רק ידעו לבצע כיווץ, כי הרפיה מהירה וזריזות הם חלק מהותי בתנועה. רוצה לומר, אם התחזקת מאוד בהרמות כח, יתכן ועלול להיות לזה מחיר בהרמות אולימפיות. זו רק דוגמא. זה נכון בכל ענף ספורט ובכל תחום פונקציונלי. אצל לוחמים, מספר עידו, ההרפייה היא קשה. ההרגל והיכולת לחטוף עוד ועוד חבטות "תוקע" את התנועה הרכה הרפויה, עד שהם נסדקים ונשברים. ממש כך.
אז מתאגרף אימתני עשוי למצוא את עצמו אצל עידו עובד על תנועות רכות, על הרפיה ועל ההיפך הגמור מהאינסטינקט של הלא מומחה.
מה לקחתי מהתשובה של עידו: שלעולם צריך אדם לשאול את עצמו מה ההיפך הגמור ממה שאני עושה, ולעשות בדיוק את זה.

ש. עד כמה כדאי "ללחוץ" על פציעות כלומר עבודה בתוך הכאב לעומת מנוחה?
את זה דווקא אני שאלתי. בשנה האחרונה היו לי כמה פציעות. לא דרמטיות, לא היסטריות, וכל הזמן המשכתי להתאמן, אבל היתה פציעה בגיד הברך ITB ויש רגישות בכתף שמאל.
כששאלתי על פציעה עידו הציע לשנות את הנרטיב. כמו כל גורו טוב, עיקר הלמידה באה ללומדים מה reframing של השאלה או ההגדרה מחדש של הבעיה במקום מהפתרון, כי אין "פתרון בית ספר". עידו מציע רק התבוננות.
השאלה הראשונה שצריך אדם לשאול את עצמו היא האם הפציעה מגדירה אותו. האם אני "אדם פצוע" או אדם עם כאב. הוא מספר שלא פעם אנשים מציגים את עצמם כך: "שלום עידו, יש לי פציעה בברך". אפילו השם נשמט, העיקר שיש פציעה. אבל ההגדרה של העצמי סביב הפציעה מנציחה בעיה ואינה תורמת לפתרון. למשל מהי באמת המשמעות של "פריצת דיסק"? האמת היא שאף אחד לא יודע.
לעומת זאת העצה היא להתייחס לכאב וללמוד לחיות איתו. שלום, אני דעאל ויש לי כאב בכתף שמאל כשאני מרים מוט גבוה מאחורי הראש" היא כנראה גישה בריאה יותר להתמודדות עם פציעות כי היא מאפשרת דיאלוג.
במיוחד כי הפרוטוקולים הקלאסיים לטיפול בפציעות ספורט הופכים להיות outdated ועוברים ביקורת, למשל הפרוטוקול הקאלסי לפציעת ספורט בברך הוא RISE שזה ראשי תיבות של Rest Ice Compression and Elevation (לנוח, לשים קרח, לשים תחבושת ולהרים את הרגל), אבל יותר ויותר מחקרים היום מראים כי דווקא פעילות מיד לאחר הפציעה טובה יותר בשיקום.
עידו לא מהסס ללחוץ פנימה, אל תוך הפציעה. לא בטיפשות אלא בזהירות ובשום שכל. בדיוק כשם שפיזיוטרפיסט טוב מכאיב מאוד למטופל שלו (תשאלו פצועי צה"ל עד כמה קשוחות המרפאות בעיסוק בבית לווינשטיין), כי הכאב יכול להיות גם ידיד, ולא רק אויב. הוא יכול להיות סימן שמשהו מצליח ומשהו משתנה ולא רק שמשהו נשבר או נקרע.
כאשר אנו מדברים על תנועה מוגבלת, אנו מחפשים דרכים אחרות לעקוף את המגבלה. לעתים אפשר לקבל את התנועה המקורית אבל לפעמים הגוף השלם יכול לעקוף את האיבר הפצוע ולתת מענה פונקציונלי. למשל, אם עברתי ניתוח ובו חיברו לי שתי חוליות בגב זו לזו, ברור שתפגע יכולת התנועה. אבל אולי בעזרת תנועת האגן, ותנועת הצוואר, הגוף, כמכלול שלם, יוכל לתת מענה ומעקף למגבלה.
ויש גם את שאלת המומחה, זה שאמר לכם שיש לכם פציעה א', ב' וצריך ניתוח ג'. כי את זה כדאי לזכור: למומחים יש פטיש גדול ביד והוא המומחיות שלהם, וכשיש לך פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר...
לכן הרבה פעמים כדאי ללכת להתייעץ גם עם אנשים שאינם מומחים בתחום ויכולים לראות את המציאות מכיוון או בגוון אחר לגמרי, שאינו דווקא ניתוח או התערבות כירורגית. למשל מאמנים, פזיוטרפיסטים, רקדנים, או מי שהיה שם. דעה נוספת, הרחבת טווח האפשרויות, אמונה ביכולת הגוף לרפא את עצמו, עבודה קשה, לא לפחד מהכאב - כולם רעיונות טובים ששווה לזכור.

אינני מתאמן בשיטת עידו פורטל. עדיין לא. אבל כבר לפני שנים עידו פתח לי את הראש ואת הצ'אקרות לעוד כיוונים, לעוד אפשרויות, ולעוד מתיחות שאני כן עושה. אני גם זוכר שלכל זמן ועת לכל חפץ וגם המסע התנועתי שלי יגיע. שמעתי פעם מעידו אמרה סינית עתיקה: "אדם זקן כמו עמוד השדרה שלו", ואני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מתכוון להיות זקן...
אז תודה עידו. למדתי והחכמתי גם הפעם. 

By מר קדמוני with No comments

למה השנה ננצח (+ הוכחה מחיל הים)



הוותיקים כאן אולי זוכרים שהבלוג הזה קיים כבר לא מעט זמן. ליתר דיוק עברו כבר 11 שנים מאז ינואר 2006. לא יאמן. אני מספר את זה לא כדי לטפוח לעצמי על השכם (למרות שזה נחמד גם), אלא כדי להדגים שיש לי מעט פרספקטיבה וניסיון. נדמה לי שאני יכול להתבונן על חלק מהתהליכים במבט על. כמו מה קרה במציאות, מעבר לבלוג הצנוע הזה, ומה התגובה המתקבלת.
אז הרשו לי לשתף: אני חושב ש 2017 עתידה להיות שנת מפנה בכל הקשור להבנת הציבור מהו מזון בריא (באמת), מדוע מאכילים אותנו שקרים, אגדות ואוכל רע, וכיצד אפשר לחיות אחרת - טעים ובריא ומספק ומזין, בלי להיות בדיאטה גם לא שנייה אחת.
יש לי כמה וכמה סיבות לקריאת העתידות הזו, ואני מבטיח לכתוב על כך עוד בקרוב, אבל הפעם אתמקד בסיבה קטנה אבל יפהפייה - חיל הים. או ליתר דיוק: אח"י תרשיש בפרט ושייטת 3 בכלל.
יש לי רומן ארוך עם חיל הים. החיל הקטן והאיכותי הזה התנהל תמיד באופן נפרד משאר הצבא. כי בים, המפקד הוא קפטן קוק (או קפטן הוק, מה שתבחרו), והצוות כולו תלויים זה בזה, ובחסדי רוחות השמים ורצונו הטוב של פוסידון (או נפטון, מה שתבחרו). בתור ילד ונער אין דבר שאהבתי יותר מלקרוא סיפורי הרפתקאות של יורדי ים. מסע הרפסודה החלוצי של קון טיקי, דוגיתו של הזקן והים אצל המינגווי, ומלחמתו האבודה של קפטן אחאב במובי דיק, כולם הסעירו את דמיוני והטריפו את חושי.
כי בים משהו גדול ואינסופי ובאנשים השולטים בימים, יש משהו חזק וקדמוני.

והנה גיליתי אט אט שאנשי הים ואנשי הפליאו, חד הם.
הכל התחיל בינואר 2010 - לפני שבע שנים בדיוק - אז קיבלתי אימייל ראשון מקורא שתהה על ההתכנות של פליאו בחיל הים. יותם עמד אז לפני גיבוש חובלים ותהה מה יוכל לאכול, הרי המסגרת הצבאית אינה מאפשרת אלא עוגיות, לחם צר ומים לחץ.
שאל, ניסה והצליח.
שלוש שנים מאוחר יותר, ב 2013 - פירסמתי כאן של סיפורו של רן, שכבר עבר את הגיבוש בזמנו והפך לצוער בקורס חובלים. רן הצליח לאמץ פליאו למרות הסביבה הקשה והבלתי מתפשרת של החיל. כדאי לקרוא את הסיפור של רן וללמוד מהי נחישות ומהי הצלחה.
שנה אחר כך פגשתי באחד משווקי הפליאו את החיוך של קווין, שפנה אלי וסיפר לי את הסיפור שלו. קווין, שירת אז כלוחם בסטי"ל בעלת השם האקזוטי משהו "תרשיש" והרגיש שהשגעון הפרטי שלו בעניין הפליאו עבר מפה לאוזן ומחבר לחבר כד שהתחיל להידבק בדפנות הספינה כאזוב ואצות ים.
מעניין מה יש מאחורי הדלת הזו

אבל דומה כי המהלכים העיקריים היו סמויים מן העין והנה לפני כחודשיים קיבלתי פניה פורמלית בבקשה לבוא ולתת הרצאה בפני כל סגל וחיילי שייטת 3, הלא היא שייטת הסט"לים, ש"תרשיש" חביבתנו היא אחת מהן.
לא היתה זו יוזמה של קצינת ת"ש או קצין ספורט, אלא הבקשה של רוב מפקדי הסט"לים בשייטת. רובם ככולם, כך נראה, עברו במהלך השנתיים האחרונות לפליאו. ולא מדובר בילדים נלהבים. על סט"יל אימתני שכזה, 450 טון משקלו, מפקד רב סרן, ותיק בצבא שכבר שעות ארוכות לו במרחבי הימים והרוחות, והוא האלוהים של ספינת הקרב הזו.
רגע לפני ההרצאה, הזמין אותי רס"ן ט', מפקד "תרשיש", לסיור בספינה. תוך שאנו עולים ויורדים בין הסיפונים, מערכות הנשק, התותחים והמכ"מים, נדחקים במעברים צרים ובמסדרונות מתכת מאיימים, וארגזים עם פלפלים ומוצרי מזון מועמסים לסיפון, כי הרי כל רגע בחיים הם עשויים להיות מוקפצים לפעילות מבצעית בלב ים. בתוך כל ההמולה הזו, ט' מספר לי בחיוך דווקא על הצ'יפסר. בכל מטבח של סט"יל, כחלק מובנה מהמערכות, יש גם צ'יפסר. אבל אצלו, אסור בצ'יפסר. ט' רוצה את החיילים שלו בריאים וחזקים ולא מוכן שהם יאכלו את עצמם לדעת בשמן טראנס אז הוא אסר, בפקודה, על הטבחים להשתמש בצ'יפסר, אלא באישור מיוחד. כזה שמגיע ממנו פעם בחודשיים שלושה. לא, הם מתפקדים נפלא גם בלי צ'יפס הוא אומר לי.
נכנסתי לאולם ההרצאה והאודיטוריום כבר היה מלא מפה לפה בחיילים נגדים וקצינים עם כובעי NAVY כחולים. בשורה הראשונה ישבו עשרה רבי סרנים, איש איש והסט"יל עליו הוא מפקד, וביניהם סא"ל המפקד על השייטת כולה. הם הביאו את כל החיילים כי הם רוצים שהתורה תעבור הלאה. אנחנו מדברים על דא ועל הא עד שמתחילים, והנה אני שומע "אני ירדתי 27 קילו" ו"אני מרגיש כמו חדש" ו"שמע זה לא יאומן" ו"זה מדבק וגם הרס"ר מטבח כבר בעניין".

יושבת לפני קבוצה של בחורים צעירים ומפקדים ותיקים יותר, ומספרים לך, כך או אחרת, שהפליאו, הנדמה כרחוק מאוד מהוויית הצבא, קנה לו שביתה ואחיזה במציאות של חיל הים.
אמרו לי: כי זה עובד.
אמרו לי: כי זה פשוט.
אמר לי קצין תכול עיניים בחיוך ענק: מה זה משנה למה, אבל עכשיו יש לי קוביות בבטן.

בסופו של יום, הייתה הרצאה נהדרת וחוויה נפלאה לראות מקרוב מאוד כיצד חיל הים עושה מהלך משמעותי לכיוון של לקיחת אחריות על הבריאות.
היום זה חיל הים,
מחר זה כל השאר.
וכפי שאמרתי בכותרת, השנה, יחד, ננצח!

אהבתם? ספרו בתגובות, שתפו והוסיפו את המחשבות שלכם. בשמחה.

By מר קדמוני with 4 comments

"רפואת יתר" הוא אולי הספר הכי חשוב לקריאה השנה




ערב אחד הרמתם את הטלפון וזה קרה. שיחת הדאגה השבועית מאמא.
אמא: "הרופא אמר היום לאבא שהוא חייב כדורים נגד לחץ דם. תגיד, זה לא יתנגש לו עם הסטטינים?"
גם אם זה לא קרה לכם עדיין, הסיכוי שמשהו דומה יתרחש הוא כמעט מוחלט. 90%% מהאנשים מעל גיל 60 לוקחים תרופות באופן כרוני. רובם, דרך אגב, בריאים לחלוטין והכדורים ניתנים להם רק כמניעה. מניעת התקפי לב. מניעת יתר לחץ דם. מניעת סכרת. מניעת דמנציה. מניעת אתם-תחליטו-מה.
הסיבה היא שכולם רוצים שנשאר בריאים ושנחיה לנצח. לכן אנו מוקפים כל העת במידע רפואי ובהמלצות מעשיות המתחדשות כל העת. רשויות הבריאות ממליצות לאכול "לפחות שלוש מנות ירק ביום", מדורי הבריאות ממליצים על שתיית כוס יין אדום כהגנה על הלב (אנטי אוקדיסנטים), הרופא ממליץ על לקיחת סטטינים להורדת הכולסטרול ("אתה בקבוצת סיכון כי לאבא שלך היה התקף לב"), והאחות בקופת החולים ממליצה לנו לצמצם צריכת מלח. כולם רוצים אותנו בריאים ומאושרים והכי טוב: ממושמעים ובולעי כדורים לתיאבון.

האדם הסביר מאמין שההמלצות הללו מיוסדות על עובדות, מחקרים וממצאים. כלומר, שהיתה תיאוריה מדעית (למשל: לחץ דם מעל 120 מסוכן לנו ללב), וממנה נגזר רעיון טיפולי (הפחתת לחץ הדם תפחית את תחלואת התקפי הלב) ואז עשו ניסוי קליני (נתנו לחלק מהאנשים תרופה ולחלק פלצבו ובדקו מהו ההבדל בתחלואה ובתמותה) ולאורו הממצאים החד משמעיים, המליצו על טיפול מונע (כדורים). והופ, נהפוך לבריאים.
עד כאן אמונות.
אבל אולי זה לא כך?

לאדם הסביר אין הרי שום דרך לשפוט את הדברים. אנו לא קוראים מחקרים ולא שותפים באיגוד הקרדיולוגים ולא חברים בועדת סל התרופות. אז אנו מרגישים שאין לנו ברירה אלא לקחת את דבריו של הרופא כתורה מסיני. הוא הרי בטח יודע.
אבל אולי גם הוא סומך על אחרים. שסומכים על אחרים. ושאין מאחור מאומה?
מול עומס המידע הבריאותי, ספרו של ד"ר קנדריק הוא קרן אור באפלה. הוא משדר צליל צלול וברור ברעש ובהמולה של הכדורים וההמלצות. ובעיקר, הוא מדריך מעשי נהדר וממוקד כדי לעזור לנו הבדיל בין המוץ לתבן, בין אמת לבין בדיה, בין ממצאים קליניים לבין כותרות צעקניות שאין ביניהן ובין המציאות ולא כלום.
ראשית, קנדריק הוא רופא בריטי מצחיק. וככזה, הוא ציני, מדויק, חריף וקולח. קנדריק מאפשר לנו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של הכותרות והמיתוסים. באיזמל מנתחים הוא מראה לנו שלב שלב כיצד נולד מיתוס וכיצד הוא מתקבע בתודעה הציבורית, רק בגלל אינטרסים צרים של חברות תרופות וחמדנות של מקבלי שלמונים. קנדריק הוא לא פרנואיד ולא אנטי ממסדי. הוא דווקא בא מלב המערכת ועובד כרופא בבית חולים באנגליה, אבל הוא מרים עבורנו את המסך ונותן לנו כלים מעשיים כדי לשפוט בעצמנו האם כדאי להקשיב להמלצה או שזו המצאה בעלמא.
כיף לקרוא את הספר הזה ועוד יותר כיף, לתפוס את הראש ולהבין באמת.

בעיני, זהו ספר חובה לכל אדם שחש אחריות על בריאותו, ולכל אדם העובד במערכת הבריאות. זהו ספר שמצד אחד קשה להגזים בחשיבות שלו, ומצד שני, קשה שלא להנות ממנו.
רפואת יתר היא ספר חובה בארון הספרים שלכם! רק תהיו לי בריאים.
****
ועכשיו גיא בן צבי מרים פרויקט נהדר של מימון המון לתרגום הספר הזה!!!
הבנתי שמי שמצטרף כעת (כלומר עד סוף השנה, כלומר בשלושה ימים הקרובים) יקבל את הספר במחיר מוזל מאוד. לכל הפרטים: http://omega3galil.ravpage.co.il/refuat_yeter
אני קראתי את המקור באנגלית ומאמין שהתרגום יהיה מצוין גם הוא.
****
 לציניקנים: אין לי שום אינטרסים בקמפיין אלא להפיץ את הטוב הלאה.

By מר קדמוני with No comments

כיצד הפכתי לצייד לקט בשלושה ימים והאם גם אתם יכולים?


אני יושב ללא תנועה כבר עשרים דקות והגוף מרגיש נוקשה וקפוא.
אני יושב על האדמה הקרה מתחת לעץ אלון גדול, גבי נשען על סלע. לשמאלי שיח נמוך. את רגלי מכסה אדרת מעור עיזים.
היה קר ושקט כמו שרק יער יכול להיות קר ושקט לפנות בוקר של תחילת החורף. היום עדיין לא התעורר ורק אור אפור חיוור החל להסתנן לאטו בין העצים.
והנה, עשרים מטרים מולי מציץ תן זהוב מבין האורנים. יוצא מהעצים והולך בדיוק לכיווני.
אני שוקע אל תוך הסלע, מצמצם את העיניים ועוצר את הנשימה. אני חלק מהטבע. אני חלק היער. התן לא יראה אותי.
התן מתקדם בקו ישר, נעצר לרגע חמישה מטרים מולי ומסתכל שמאלה וימינה ואז מביט ישירות עלי.
הוא לא רואה אותי.
הוא בוחר להמשיך לכיוון שלי בדיוק.
רק כשהוא במרחק נגיעת יד ממש, הוא פתאום קולט את האדם שיושב מטר וחצי ממנו, אותי, ומזנק במקום כמו חתול, מרוב תדהמה ופחד.
הוא מדלג חזרה אל השביל בריצה קלה. עוצר להתבונן בי ממרחק בטוח, ומסתלק בטפיפה קלה, מאוכזב מעצמו.

זה היה בבוקרו של היום השלישי בסדנה של בני אדמה. השעה היתה 05:30 בבוקר ואני הייתי ער והרגשתי חי כמו שרק תן זהוב יכול להרגיש בבוקרו של יום חורפי יפה.
את מיכה חנונה, המייסד של בני אדמה, והדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ לאינדיאני אמיתי, הכרתי לפני שנה, במסגרת ההכנות לכנס הפליאו הראשון למדע וקהילה. רק שתדעו, מיכה הוא הדבר האמיתי.



אז איך היה?
נתחיל מהשורה התחתונה: קורס המבוא של בני אדמה הוא נגיעה בדבר האמיתי. לא במיכה עצמו כמובן, אלא ברעיונות ובתפיסות, ובתחושות ומעט במיומנויות שמיכה אגר ולמד ומעביר עכשיו הלאה. אלו היו שלושה ימים ביערות בית שמש. בלי טלפון, בלי שעון, בלי צריך ובלי אבל. במקום לעבור על כל הדברים שעשינו בסדנה, אני בוחר כאן רק כמה דברים עליהם ארחיב מעט. וגם כל השאר היה נהדר, אבל את זה כבר תצטרכו לגלות בעצמכם.

השקט והתודעה 
להשתתף בסדנה של בני אדמה פירושה להתחבר אל הטבע, ואת הציניות יש להשאיר בבית או בתיק. מיכה מספר סיפורים על אידיאני זקן בשם זאב מתבודד ועל אחד בשם טום ועל מה שאפשר ואי אפשר לעשות כשמתחברים אל הטבע. אחד הדברים שמיכה לא קורא להם בשם אבל הם בהחלט נוכחים ונמצאים הוא mindfullness היינו היכולת של המוח שלנו להפסיק לעבד ולהתמקד במשימות אלא פשוט לקלוט את המציאות שסביבנו באופן מלא. זהו סוג של מדיטציה, ואני מצטער מראש אם המילים הללו מפחידות חלק מהקוראים וגורמות לכם לגחך או לעבור הלאה.
כדי להשיג mindfullness עם הטבע תרגלנו יחד ולחוד. אנו הרי תמיד מתמקדים: בטלוויזיה, בנהיגה, במטלה הבאה, במייל האחרון. כדי לנסות ולתרגל מיינדפולנס אפשר להושיט ידיים לפנים ולהתבונן על השטח שביניהן. לאט לאט להרחיק את הידיים לצדדים (כדאי להזיז את האצבעות כדי שהידיים לא ילכו לאיבוד) ועדיין לראות את כל התמונה על פני כל המרחב, אך לא את הפרטים. למשל, תנועה. למשל, תבניות של אור וצל ועוד. באופן דומה אפשר לתרגל את הרחבת השמיעה. להתחיל מהתמקדות בציפור או מישהו מדבר ולאט לאט להאזין לכל הסובב אותנו ולא לשום צליל ספציפי. וכך גם בריחות. וכך גם בתחושות הפיזיות: האדמה שתחת הרגליים, הרוח שעל הפנים, המתח של הבגדים על הגוף. ואז לתרגל את הכל יחד. לשבת בשקט ולנסות להרחיב את התמונה, את השמיעה, את התחושתיות. וכשהמוח מתמלא אינפורמציה מהטבע ומהווה אין לו פנאי (או כח עיבוד) להיות מוטרד במחשבות או תכנונים או דאגות. אתה פשוט שם, מוצף בטבע.
מתוך עשרים דקות תרגול הצלחתי למשך דקה אחת קטנה לחוות את השקט שאחרי הסערה, את השלווה שבאה כשהמוח שלנו מפסיק להיות מודע לעצמו ובמקום זאת, הופך להיות מודע לסביבתו. דקה ששווה את כל שלושת הימים, אם שאלתם אותי. זו שיטת מדיטציה יעילה ופשוטה ורק תרגול רציף שלה יאפשר לעבור מדקה פה ושם לעשר דקות ואפילו לחצי שעה.
מדיטציה, אני הולך לתת לך בראש בשנה הקרובה.

עמוד האש
כדי לשרוד בטבע אנו חייבים אש. האש היא ידידתו הקדומה של האדם והשליטה בה הבטיחה לנו חום והגנה, יצירת כלים והדיפת אויבים, אור ומחסה ממזג האוויר. העולם המודרני הרחיק מאיתנו את הצורך ליצור אש ואנו פשוט מדליקים אותה עם המצת האלקטרוני בכיריים או במקרה הקשה יותר, בשטח, עם חפיסת גפרורים. ועדיין, הדלקת אש לאדם הערום ביער היא קסם של ממש. זה נשמע אולי פשוט, אבל יש בזה משהו עמוק ומרגש, ואף אחד מתריסר האנשים שהיו איתי בסדנה, לא נותר אדיש.
לקחנו גרזנים, לקחנו סכיני גילוף, לקחנו משורים ויצאנו לשטח להדליק אש. מאפס.
העיקרון נשמע פשוט, הרי שמענו זאת כבר בגן: כדי להדליק אש יש לחכך עץ בעץ ואז לאט ובזהירות, לקחת את הגחל החם שנוצר, לשים במרכז צרור קש עטוף מחטים, והופל'ה יש אש. במציאות, העניין קשה הרבה יותר. בבקשה, תנסו. הסיכוי שתצליחו הוא זעום. כי הדרך עדינה ודורשת ניסיון וחכמה ורגישות וידע. ואת זה מיכה העביר לנו בסבלנות ואהבה אין קץ.
כשהצלחנו להדליק אש הפרצופים שלנו  היו של אושר מוחלט ואחד המשתתפים, אוחז זמורה בוערת בידיו, בירך בכוונה גדולה ובחיוך ענק "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, בורא מאורי האש".
בראנו אש. וזו תחושה מעצימה וראשונית לחלוטין.
האושר של נס האש 

אבן הראשה
אם אצטט את עצמי מהספר שלי (סורי), הרי שהאבן היא ידידתו הראשונה של האדם. היא אמנם אינה מכשכשת בזנב אך היא בויתה מאות אלפי שנים לפני הכלב. האבן היא ראשית הטכנולוגיה. היא זו שאפשרה לנו לעשות כלי יד ומקבות כדי להגיע אל מוח העצם הנחשק, היא אפשרה לנו להכין כלים וחודים כדי לצוד, להכין חיצים וחניתות ולפשוט עורות. ממנה הכנו גרזינים וכרתנו עצים ובנינו מחסות, חתכנו מלבושים ועיצבנו כלים. ובאופן מרתק, האבנים נותרו אותן אבנים והמומחיות כדי לסתתן נותרה אותה המומחיות. לקחת גוש צור ובכמה מכות מהירות לחלץ ממנו חודים וסכינים הוא דבר מדהים וכבר אמרו חכמים ממני שאין יפה מאשר לראות אומן בשעה שהוא עוסק באומנותו. לראות את מיכה מכה באבן ומפלח אותה בקלות ללהבים ולחודים, הוא מסוג הדברים הללו. וכשאתה מנסה זאת בעצמך, קשה שלא לראות לנגד עיניך את ראשית ההתפתחות האנושית. כיצד לקח הקוף הקדמון אבן והקיש בה על אבן אחרת והיה מרוצה מהתוצאה. ממש כמוני לפני כמה ימים, ופחות או יותר באותה רמת מומחיות.
חכמת הבראשית של הטכנולוגיה היא סיתות האבנים והצעד הראשון במסע הטכנולוגי שהעיף אותנו לירח.
אבן מדהימה, רק חבל שלא אני סיתתתי אותה...

הגשש החיוור
הייתי בשבוע השני של טירונות שריון והרס"פ הוריד אותנו לשטח. ירד מהשביל והצביע על עקבות נעליים שנותרו בחול המדברי. "עקבה של מה זה?" שאל בקול גדול.
אחרי שאיש לא ענה, הוא חייך ואמר בטון של רס"פ יודע כל "עקבה של פטורניק! אלו לא נעליים צבאיות".
בזה הסתכמה ההשכלה שלי בגששות ובהליכה אחר עקבות אבל כעת היתה לי חוויה מתקנת. לא הייתי נדרש לזה במיוחד אלמלא מיכה גרם לי להתחבר, גם לזה, מחדש. כי להבדיל מכל מה שאתם מדמיינים על גששות ("זה עקבה של דורבן וזו של נמייה"), מיכה מלמד גששות לגמרי אחרת. אנו עוצרים ליד עקבה ורק שואלים שאלות. מדוע היא דווקא כאן. איזה גודל של בעל חיים נראה לנו שהיא נושאת? האם זו עקבה קדמית או אחורית? האם אנו רואים בה שערות או ציפורניים? כמה אצבעות יש כאן? ועוד. ומיכה אינו מספק תשובות וגם כשממשיכים הלאה, לעקבה הבאה, איננו "פותרים את החידה" קודם לכן. שיטת הלימוד בה הוא מאמין היא שהתלמיד צריך לרצות ואז המורה יבוא. אם המורה יעניק את התשובות לתלמיד האדיש, הן יחליקו על אוזניו ולא יישארו ביניהן. אז תרגלנו קצת עקבות בעלי חיים ולאחר מכן עקבנו אחר עקבותיו של מיכה בשדה חרוש, וראינו את ההבדל בין הליכה לריצה ובין אבן שיצאה ממקומה לענף שנשבר. לקחנו מקל וסימנו עליו חריצים למדידת אורך הצעד וגודל כף הרגל ו"האפליקציה של הטבע" הראתה לנו את הכיוון ואת המרחק. היה מספיק קל כדי שנצליח ומספיק קשה כדי שנתאמץ.
דומני שגששות אינה משהו שאשתמש בו אי פעם, אבל יש בה הרבה חכמה כדי לדעת להתבונן, להקשיב, לראות יותר מאשר העין נותנת לנו. זה מאתגר וזה ממחיש עד כמה התרחקנו מהטבע, וכמה, הו כמה עוד יש לנו ללמוד.
צבוע

לא יודע

עדיין לא יודע



לקטות
טיפ של אלופים: אם תשבו פעם מתחת לעץ חרוב, תוכלו לאסוף מתחתיתו מאות חרובים ישנים שנשרו בעונות הקודמות. הישנים ביותר כבר מתפרקים לגמרי, ורק זרעים כתומים נותרים מהם. את הזרעים הללו קל מאוד לאסוף, ואם תבשלו אותם בסיר חצי שעה -שעה תקבלו מעין חומוסים של חרוב, שיחד עם לימון, שמן זית וכוסברה, יתנו לכם יופי של סלט והמון קלוריות. טוב לדעת אם תרעבו פעם בשטח. בעונה הנוכחית, של לפני גשמי החורף, קשה מאוד למצוא מזון בר לליקוט. אבל מצאנו לא רק זרעי חרוב וחרובים, גם קצת פירות אשחר, וקצת זרעי ינבוט, קצת גלעיני דומים, וגם את הפקעת העמילנית-מרירה של שעורת הבר. התחושה היא שיש שם מה לאכול בחוץ, אבל לו היינו רוצים לחיות שם, ולשגשג, היה עלינו גם לצוד. רק חיים אמיתיים בתנאי שדה ממחישים את החשיבות של הקלוריות, ושקלוריות קשה מאוד מאוד לקבל מזרעים של פירות בגודל כמה מילימטרים.
הלקטות גם ממחישה את העושר של הידע שהיה בעבר לכל אדם. אנו יודעים מי היה שקספיר ומה זה אפליקציות לאנדרואיד אבל אין לנו מושג אם הנבט הירוק הזה אכיל או לא, ומה יקרה אם נלעס בלוטי אלון. הידע הקדמוני הוא מקסים ואמיתי והלוואי והייתי יודע ממנו, ולו רק קצת יותר.





על העיוורון 
תרגלנו צעידה כמו אינדיאנים. בשקט, כאשר הרגל מרגישה את הקרקע לפני הצעד, והפנים מביטות לכל עבר אך לא למטה. עכשיו נעשה את זה יחפים. עכשיו בעיניים קשורות. ובלילה. היה זה תרגול מאתגר ומרתק. לצעוד בחשכה מוחלטת, ביער, יחפים, להישמר מעצים, שיחים וקוצים. לא ארחיב על כל התרגיל, אומר רק שללכת ביער במשך שעתיים וחצי בחשכה מוחלטת ויחפים, זה אתגר מנטלי, פיסי ותחושתי.
וכן, זה היה נהדר ומעשיר ומלמד.

אוכל ושינה 
ישנו תחת כיפת השמים, או יותר נכון, תחת צמרות האורנים. היה קר. אני שכבתי בשק השינה עם חולצה תרמית, חולצה קצרה, פליז קל, טייץ, מכנסיים, שמיכה, שק שינה, ופרוות עיזים שחיממה את כפות הרגליים. המעיל וכובע הצמר שימשו לי כרית. ישנתי עמוק והתנים ודורסי הלילה שרו לי במקהלה שיר ערש נוגה.
גם בגזרת האוכל לא התלוננתי. מיכה הביא ארגזים של מצרכים מצוינים: בלי סוף ירקות, שורשים ופירות, וגם אורז, שמן זית ותבלינים. אוכל צמחוני טרי ובריא, וכולנו בישלנו יחד על המדורה, ושטפנו כלים במים שדלינו מבאר, וסיפרנו סיפורים מסביב למדורה. אני הבאתי בנוסף מהבית גם כמה קופסאות של סרדינים בשמן זית וכמה חפיסות שוקולד מריר, והם נתנו לנו "בוסט" כך שלא חסרתי מאומה.




ומה עוד היה: קלענו חבלים של ממש מצמחים שקטפנו (חבל כזה שלא תצליחו לקרוע ושיוכל לשאת את משקלכם), למדנו לבנות מחסה ללילה מעצים וממחטי אורנים, למדנו על שפת הציפורים ועשינו תצפיות על קולן ושפתן כשהן קמות, כשהן אוכלות וכשהן מזהות טורף ומזיק. ערכנו תרגילי התבוננות, שמענו סיפורים והקשבנו לקולות. למדנו על הסתוות והסוואה, ייצרנו כלי עץ בשריפה, והרתחנו בהם מים, מים ששאבנו מבאר...



ובעיקר, היתה לי הזדמנות נדירה לצאת ממרוץ החיים ולפסוע היישר אל העולם האמיתי שהתקיים כאן עד לא מזמן. עולם בו אנשים היו מיומנים ועצמאיים, חזקים ושורדים, נחושים ומסוגלים.
שלושה ימים הם רק טעימה. הם רק זעיר שבזעיר. הם רק העירו את הדוב.
מיכה אמר לי פעם שאצל כל אחד מאיתנו יש דוב ישן.

והדוב שלי התחיל עכשיו לנהום.



************
כמה פרטים טכניים:
קורס המבוא הבא מתוכנן כרגע למרץ. לרישום כאן או אצל מיכה בטלפון: 052-8119858
יתכן שיפתח גם קורס מבוא נוסף, מיוחד לחברי הקהילה, כתלות בכמות הנרשמים, אז אם זה נשמע לכם מעניין, אנא כיתבו לי. בנוסף, יש גם קורס שנתי של בני אדמה (מדובר ביומיים או שלושה, פעם בחודש, במשך שנה שלמה), אולם הקורס של השנה הזו כבר החל והוא מלא ובכל מקרה קורס המבוא הוא חובה לפני הקורס השנתי. בסדר בסדר, החיים לפנינו.

************
אהבתם? הדליק אתכם? סקפטיים? מחשבות? גם הדוב שלכם מתחיל להתעורר? 
ספרו לנו בתגובות כאן ו/או בפייסבוק, ושתפו. אולי זה יעשה משהו, למישהו, מתישהו.

By מר קדמוני with 5 comments