אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

מסרים גלויים וסמויים בדיאטת הפלא של ד"ר ילנה מלישבה

סרטון הדרכה מתוך האתר של ילנה מלישבה

ת'כלס, אי אפשר לחמוק ממנו, מהמבט החמור של הד"ר (או אולי בעצם זו פרופסור) ילנה מלישבה, המבטיחה לנו הרזיה נפלאה אם רק נקנה את ערכות הקסם של האוכל המעולה המבושל במיוחד ושנשלח אלינו עד הבית על ידי שליח שהיה פעם שמן ועכשיו הוא רזה וחטוב. מאז הפרסומת עם השליחים המיוזעים של מי עדן לא ראינו כזה יופי.
בכל מקרה, אני מאמין לד"ר מלישבה שאלו העוקבים אחר הדיאטה שלה מצליחים בהחלט לרדת במשקל! באמת. אין לי כל ספק בכך. (זה לא בגלל התכונות הנפלאות של הדיאטה שלה, אלא בגלל שלא משנה מהו סוג הדיאטה, תמיד מצליחים לרדת במשקל, ותמיד גם נכשלים וחוזרים תוך כמה שנים למשקל המקורי ובדרך כלל ליותר).
ולמרות זאת מסקרן ללמוד מה חדש בעולם הדיאטות ואמנם עיון באתר של הד"ר מגלה את הרעיון ואת עיקרי המסרים של הדיאטה המהפכנית שלה, ואני חושב שמן הראוי להתעכב על מסרים אלו:

התאמה אישית עם קריצה
"במיוחד בשבילך ילנה מלישבה פיתחה שיטה קלה ומהירה לירידה במשקל". זה לא רק טקסט פרסומי קלאסי הוא גם כולל את שלוש ההבטחות הגדולות מכולם: זה אישי, זה קל וזה מהיר. בפועל כמובן אין כאן כל התאמה אישית אלא תפריט קשוח וסטנדרטי הכולל אותו מספר קלוריות, אותם טעמים ואותם צבעים. בפועל זה כמובן לא קל להיות בהרעבה מתמשכת. זה גם לא בריא. אבל כן, זה מהיר. שורה תחתונה: כל מה שרע. 

אתם לא מסוגלים לבד
האתר מוסיף ומתאר את היתרונות של השיטה: "זו היא ערכת מזון מוכן מגוון ועשיר ל- 4 שבועות (חודש). כל יום אתם תיהנו מארבע ארוחות משביעות ומגוונות שהוכנו במיוחד בשבילכם מהחומרים הכי איכותיים שיש בשוק – ארוחת בוקר, צהריים, ערב וקינוח. לכל ארוחה יש את הצבע המיוחד שלה,מה שעוזר לנו להבדיל בין הארוחות בצורה הטובה ביותר."
בעברית פשוטה, המסר אומר שאתה חייב שיבשלו לך, כי לבד תיכשל כשלון חרוץ. המיומנות הבסיסית ביותר: היכולת להכין לעצמך את האוכל שלך, מופקעת לטובת יישות עליונה וחכמה יותר, שתבשל בשבילך, תסמן בשבילך בצבעים את ההבדל בין בוקר צהריים וערב (ועל הדרך תחליט שאתה צריך לאכול בדיוק שלוש פעמים ביום), כי לבד, הוי לבד, אין לך שום סיכוי. לנצח. 

הרעבה זה בסדר, כל זמן שלא מספרים שזה מה שיהיה. 
אין כאן קסמים להורדה במשקל, אם תהיתם, יש כאן פשוט אוויר דחוס בקופסאות צבעוניות, עם קצת קלוריות לרפואה. הנה תיאור של התכולה של הארוחות: "הערך הקלורי הממוצע של 4 ארוחות ביום הינו כ- 800 קלוריות בערכות לנשים וכ- 1000 קלוריות בערכות לגברים". מי שזוכר מה שכתבתי כאן לפני שנים על דיאטת הורמון ההריון, אולי זה נשמע מוכר. גם שם, 800 קלוריות ביום הוא מספר הקסם לירידה קלה ומהירה במשקל. ברור, כי זהו תפריט של הרעבה. זה גם מסוכן מאוד לגוף שלנו לאורך זמן, כי עולם הדיאטות הזה שופע טריקים מלוכלכים. להלן עוד כמה.

אנחנו משתמשים בטריקים מלוכלכים להורדה במשקל
כשאנו קוראים טקסט אנו רגילים להתעכב ולתת יתר תשומת לב למשפטים המסומנים בפונט מודגש (bold) ובוודאי למשפטים מודגשים להם ישנה תוספת של סימן קריאה! או, זה בטח חשוב מאוד. ד"ר מלישבה הגדילה לעשות ואף הוסיפה תחילית "חשוב מאוד" כדי לוודא שלא נפספס את ההוראה הבאה. הנה היא, ככתבה וכלשונה (ההדגשות במקור): חשוב מאוד: אסור להשתמש במלח בכל תקופת הורדת המשקל! כמו לזרות חול בעיני היריב, כמו לבעוט במישהו במפשעה, כמו לשקר ולגלגל עיני תם, גם ד"ר מלישבה עושה כאן טריק מלוכלך מאוד. היא אוסרת על המרזים לצרוך שום מלח, וגם אין מלח בארוחות שלה. הסיבה היא פשוטה: מלח עוזר לגוף לאגור מים, וכשאין מלח, אנו מאבדים נוזלים ולכן המשקל שלנו יורד. מים שוקלים הרבה מאוד. (שיטה דומה משמשת גם מתאגרפים לרדת עד 5 קילו במשקל ביממה לפני השקילה לקרב על ידי שימוש אינטנסיבי וכואב מאוד באמבטיות מלח הסופחות החוצה מהגוף מלחים). חוסר המלח לא רק שלא מרזה אותנו באמת (זה רק פחות מים, ולא גרם פחות שומן בגוף), אלא שהמחסור במלח גם מסוכן ומזיק ממש. בוודאי שהוא לאורך זמן אז התכווצויות שרירים וחוסרים במלחים לכל תיפקודי הגוף עלולים להיות קריטיים. אבל מה לא עושים כדי "להצליח" עם שיטת הדיאטה? ובכן - לרמות אנשים תמימים שחושבים "איזה יופי ירדתי במשקל". 

תרגילים מלוכלכים #3
פרשנות נוספת אינה נדרשת:
"הקינוחים שלנו מוכנים לאכילה. אלו הם מאפינס, מוסים, חטיפי פירות-דגנים. טעים ומתוק! השארנו מתוקים בדיאטה שלנו כי המוח אוכל רק סוכר או גלוקוז. לכן חשוב מאוד לשמור מקום למתוקים כשאתם מרזים על מנת שלא תהיה לכם תחושת רעב. אל תקשיבו לאלו שאומרים כי הורדת המשקל מצריכה ויתור על מתוקים. במינון הנכון מתוקים הם חיוניים, והם כלולים בתזונה שלנו". 

אין לך שום יכולת שיפוט עצמית. את/ה חלש/ה
המסר העיקרי והגלוי ביותר הוא דווקא המסר הסמוי ביותר, שלעולם לא תעז ד"ר מלישבה לכתוב, אפילו שאין לי ספק שזה בדיוק מה שהיא חושבת על לקוחותיה: אתם חלשים ואתם זקוקים לי לעולם ועד. הנה, שוב, באותיות קידוש לבנה מופיעה באתר אזהרה חמורה: אם לא תעקבו אחר ההוראות, לא תרזו! (נכון, גם זה בפונט מודגש כמובן). 
אז הגברת מחליטה לשלם הרבה מאוד כסף כדי לקבל את הדיאטה הקלה והנהדרת והמותאמת אישית אולם היא חוששת באיסור חמור לחרוג ממנה ימין או שמאל, והנה היא גם יורדת במשקל, איזה יופי, הצלחה מסחררת. והיא נבלעת עוד ועוד ועמוק יותר במעגל החול הטובעני שרוקחת סביבה ד"ר מלישבה. היא מאבדת את הבטחון לבשל, היא מאמבת את הבטחון במה וכמה לאכול, היא הופכת לתלויה בקופסאות צבעוניות ובאוכל ללא טעם, אחרת תצבור בגוף "מים משמינים" שיטו את הסקאלה של המשקל לכיוון המפחיד ביותר - למעלה.

אז אם לא הסברתי זאת עד עכשיו, הנה השורה התחתונה: דיאטת הפלא של ד"ר ילנה מלישבה היא אחיזת עיניים ותרגיל יחצני שכל מטרתו היא לחלוב כסף מאנשים שנואשו ממשקלם ומעצמם ובתמורה מוכרים להם עוד חולשה ועוד חוסר יכולת כרוני. כן, כולם ירדו במשקל. לא, אף אחת ואחד מהם לא ישארו במשקל הנמוך יותר לאורך זמן. 
אז לא תודה. לא אצלנו. לא אנחנו.
אנחנו בעניין של העצמה ושל הבראה ושל התפכחות
רוצים דוגמה? בבקשה: הנה חלק ממייל מרגש שקיבלתי  בשבוע שעבר מנרי, איש יקר (סיפור ההצלחה המלא, בקרוב).

דעאל שלום, עוד מעט אני סוגר שנה בפליאו. ירדתי ההההמון במשקל, כנראה בסביבות 50 קילו... למרות ההנחיות הברורות שלך להישקל ולהימדד בהתחלה לא עשיתי זאת. הפחד מעוד ניסיון וכישלון בו לא נתן לי את הכוחות. עכשיו זה לא באמת מעניין אותי. אחרי שנים אני יכול לבוא לחנויות ׳רגילות׳ ולקנות בגדים. אמנם XXL אבל למי שהיה שמן כמו שאני הייתי זה מהפכה. וכל זה בלי קרוספיט (עדיין). 
כמובן העיקר זה ההרגשה המעולה והכח והאנרגיה. 
כל המהלך של המעבר לפליאו לימד אותי המון על עצמי פיזית ורגשית. Never say never. גם אדם כמוני יכול לעשות שינוי רדיקאלי. בחודשים הראשונים היה לי ברור שהמטרה לרדת ואז להמשיך אבל מדי פעם לאכול מגנום וכו׳. היום אני לא מסוגל לראות את עצמי טועם יותר מ׳לק׳. עוגות - פשוט לא מדבר אלי! איך זה יכול להיות?!

לזה קוראים פליאו!
לזה קוראים העצמה ושחרור והצלחה עמוקה לתמיד!!!
כמה מכתבי הצלחה כאלו מסוגלת לדעתכם הד"ר מלישבה להציג?
כיתבו לנו בתגובות, וכרגיל, תרגישו חופשי לשתף.

(ואם אתם רוצים להיות חלק מהמפכה בעצמכם, ולהפוך תשוקה להכנסה, אתם מוזמנים להצטרף לקורס מובילי הפליאו בקהילה. מקומות אחרונים נותרו). 

By מר קדמוני with 1 comment

חמש הוכחות שבן גוריון היה פליאו

אצלי בבית אתמול (יום העצמאות). שפונדרה במעשנה, חצילים בטחינה ועגבניות שרי צהובות.
יש לכם את זה ביותר ישראלי? 

יום העצמאות כבר יצא, אולם אווירת החג עוד נמשכת לרגע קל אל תוך סוף השבוע. והנה, חשבתי שיש לא מעט קווי דמיון בין העמדות והתפיסות הנדרשות לאימוץ אורח החיים הקדמוני של הפליאו ובין העמדות והתפיסות של מקימי המדינה.
#לא_הגזמתי.

התעלמות מהסקפטים ומרואי השחורות
דוד בן גוריון לא באמת שאל אף אחד לפני שהוא אמר למקרופון: אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הוא בכלל לא היה טיפוס ששואל יותר מדי. כולם אמרו שזה מסוכן. שהערבים יהרגו אותנו, שהבריטים יגרשו אותנו, שאנחנו נאכל זה את זה (מה שנכון). אבל למזלנו היו כאלו שראו רחוק ושקוף יותר ובעיקר, לא חיכו לאישור ואמרו לעצמם: אנחנו יודעים מה טוב עבורנו, ושכל רואי השחורות יחכו בסיבוב. עד היום אני זוכר את החבר הרופא שאמר לי שהוא נותן לי חמש שנים אם אני ממשיך ככה. עכשיו הוא פליאו בעצמו. 

אין על מי לסמוך חוץ מעל עצמנו
נכון, יש מומחים גדולים בבטחון שאמרו שזה לא ילך, יש מומחי רפואה שאמרו שזה שטות (הפליאו), ולכל שני יהודים שלוש דעות וכו', אבל גם מאז קום המדינה וגם עבורנו היום, יש משהו מאוד ברור: אנחנו היחידים שאחראיים לגורלנו. המומחים הם בסדר ויש להם המון מקום ונכבד את דעתם, אבל האחריות הבסיסית ביותר, או אפילו מתי לשאול מומחה ומתי להתעלם ממנו - זה מונח על כתפינו אנו. אחריות זה כבד אבל זה גם כיף גדול.

אחרי שקמה המדינה, אנחנו לא מבינים איך אפשר היה בלי זה
אלפיים שנות גולה חינכו את עם ישראל שהוא יהיה תמיד השורד האחרון. הוא יחטוף מכות איומות על ימין ועל שמאל, וגזרות גורל קשות, ונדודים ועוני וחוסר יציבות, אבל זה היה המצב. ואז בא איזה הרצל ואמר שאפשר גם אחרת ושאולי כדאי שנקים מדינה ליהודים. עיקמו את האף. בריצה מהירה בזמן קדימה היום אנחנו לא מסוגלים להבין איך הם אמרו לא. איך הם הסתדרו שם בלי מדינה, זה הזוי. השתחררנו מהגלות ואנו לא יכולים עוד לדמיין את עצמנו תחת שלטון אחר, חסרי צבא או עצמאות. עניין דומה קורה לרבים המאמצים את הפליאו: איך אכלנו פעם את כל הזבל הזה הם חושבים לעצמם, ולא מסוגלים עוד לחזור לימים הרעבים והמתסכלים של דיאטות, לחם קל ודיאט. לא תודה. לא עוד. 

אנחנו לא בגן עדן. לחיות זה עסק מלוכלך
במגילת העצמאות ובחזון הנביאים יש הרבה אור ותקווה, אבל דקה אחרי שקמה המדינה כבר נכנסנו עמוק למלחמות, ואחרי 68 שנים לא נראה שזה בהאטה. כי לחיות זה עסק לא פשוט ולפעמים אפילו מלוכלך. יש אומרים שפיתחנו פצצה גרעינית, just in case. יש אומרים שלנצח נחיה על חרבנו. לא כי אנו אוהבים את זה, פשוט כי אין ברירה. גם בפליאו יש רעיונות יפים של הרמוניה עם הטבע ועם שאר הבריאה, אבל מה לעשות, אנו לא יוצאים לצוד משהו פה ושם, ולא מלקטים גרגירי יער קסומים ואורגניים, כי חיות הבר הוכחדו זה מכבר וכי אנחנו יותר מדי אנשים על הכדור הזה. אז חייבים לחיות, ומוכרחים לחיות בריא, אבל זה כבר לא גן עדן ולכן נעשה בחירות צרכניות נבונות. נעשה צבא כי אחרת יהרגו אותנו, ונקנה תפוח שריססו אותו קודם כי אחרת נשאר רעבים. לא גן עדן, אבל עובד יופי.

חוגגים ב"על האש"
זה קל. הסיבה היהודית העתיקה לחגי ישראל היא: ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל. ואכן, אנו יודעים לשמוח ולחגוג ואפילו חז"ל אמרו איפשהו ש"אין שמחה אלא בבשר". ובמיטב המסורת היהודית, גם יום העצמאות מאופיין באינספור מנגלים ו"על האש" בכל פינה. 
ומה איתנו, אנשי הפליאו?
אנחנו כמו הגששים: יש לי יום יום חג!

שנת עצמאות שמחה יקירים


By מר קדמוני with 1 comment

שבעה לקחים מהוואי שעשויים לשנות לכם את החיים


הוואי,
 הצד השני של העולם, בערך 20 אלף קילומטרים מערבה מתל אביב. בקטנה. האמת היא שאי אפשר להגיע לשם במקרה, וצריך הרבה סבלנות ונחישות כדי לצלוח 12 שעות טיסה לניו יורק ואז עוד 12 שעות רצופות, עד להונללו והאיים הקסומים, הרי הגעש, הגלים והגלשנים...
רצה הגורל והזדמנתי לעשרה ימים בהוואי (רוצה לומר: לאשתי היה כנס מקצועי שם ולי היתה נסיעה מתוכננת לארה"ב בעניינים אחרים, כך קרה שכל הכוכבים הסתדרו בשורה עד שנחתנו במדינה הכי רחוקה, ויש אומרים הכי יפה, של ארצות הברית, אי שם בלב האוקיינוס השקט).
מטיולים ומחופשות נותרים חוויות וזכרונות. אני מקווה שגם כמה לקחים ומסקנות. הנה הן לפניכם:

לחיות את החיים, בלי תירוצים
ירדנו לחוף. שחינו, שנרקלנו והחלפנו נפנופי סנפיר עם צבי הים והליוויתנים. וכשחזרנו לשבת על החוף פגשנו תחת העץ שלושה חברים מקומיים שניגנו לעצמם ושרו שירי מולדת. צרובי שמש, חייכנים כפייתיים, מקועקעים ומאירי פנים. קוראים לי אקונה, אמר לי הזמר שבחבורה. אקונה כמו אקונה-מטטה שאלתי? לא, רק אקונה הוא ענה.  נולדתי כאן הוא אמר, אבל שמונה שנים ארוכות גרתי ב LA. הייתי מתופף בלהקה, הוא מספר, אבל עכשיו חזרתי הביתה. אין כמו הוואי, זוהי הרי ה Aloha state. הכי טוב בעולם כאן. לא, הם לא יודעים בדיוק איפה זה ישראל אבל הם יודעים שהכנסייה נוסעת לשם כל שנה. אולי יצטרפו פעם. בכל בוקר הוא עובד שעה אחת ב"עבודה קלה" ואז יורד לים עם הגיטרה והבירה והקרח והחברים. אתמול היתה יופי של רוח ואנשים נהדרים הוא אמר לי. אואמו מנגן בס. את הבס הוא בנה מדלי צבע ישן מפלסטיק, מקל מטאטא קצר, וחוט ניילון שמתוח ביניהם, אפס עלות אבל הוא מנגן עליו ברצינות גמורה ועוצר את הנגינה רק כדי לשתות משהו מהפחית או כדי לצחוק בקול רם. החבר השלישי פורט להפליא על יוקללה זעיר. יחד הם צוחקים, נהנים מהרוח הנעימה ותמיד על החוף, ומעבירים את הזמן בלי דאגות, כך נראה, ובלי חרטות.
הם חיים את החיים על אחד החופים היפים בעולם. כמעט ולא עובדים, רק חיים. לא מנסים לחסוך, לא מנסים לצבור בגדים חדשים או ריהוט או טלפון חכם. לא צריך את כל זה כשאתה יודע לשמוח מהמציאות שסביבך.
הלוואי ואלמד מזה משהו. אפילו 10% אני לוקח.
בעיני, להיות פליאו באמת, זה להצליח לחיות את החיים השמחים והטובים באמת.
יאללה, אתם באים לים?
(הפעילו את הרמקולים ותרשו לעצמכם 4 דקות של נחת קוסמית)



Aloha State
מי לא זוכר את עצמו שר בגן:
"אצלנו בחצר, בצל עצי הזית
 באים בדרך כלל, המון אורחים לקיץ
לכל אחד מהם שפה משלו,
ודרך משלו להגיד שלום.
קיי מהוואי אומר אלוהה
טניה מבריטניה אומרת הלו
כל מי שבא אלינו הביתה
יש לו שלום משלו.
(היו כמובן גם את יאן מיוון, צ'ין מסין, גיל מברזיל וקוקו ממרוקו. ת'כלס, אין על נעמי שמר)
מדינת הוואי היא המדינה ה 50 בדגל האמריקאי, רק לא מזמן הצטרפה. ואלוהה היא ברכת השלום בשפה המקומית (השפה משופעת בקולות הבאים כמו בה', א', ט', ק', מ', נ', W' ו...זהו נראה לי. לא שמעתי או קראתי בשלטים עוד עיצורים או תנועות. כך יוצא שכל השמות והמקומות הם צירוף של הנ"ל. למשל קוואי או אואהו, קמההמהה וכו'). ואכן, אלוהה כתוב בכל מקום: על לוחיות הרישוי של המכוניות, על שלטי הקבלה בשדה, ובכלל, בפי האנשים: This is the aloha state. אבל מה שמיוחד הוא שאלוהה אינה רק מילת שלום אלא גם חיוך גדול, ודומה שהוא ניתן שלא כמו החיוך האדיב-תמיד האמריקאי, אלא ממקום הרבה יותר עמוק ופנימי. אלוהה.
ובכלל, המושג Aloha state לעניות דעתי אינו מתייחס בכלל למדינה אלא למצב. כי המילה state אמנם מתארת מדינה אבל היא גם מצב נפשי. וכאן בהוואי אנשים נמצאים ב aloha state היינו במוד מחשבה ורגש של שלום ושמחה וקבלת פנים. וכן, זה לגמרי אותנטי, אם אתם ספקנים. טסתי אלפים רבים של מייליים בחיי, ומעולם לא ראיתי דיילים כל כך שמחים, חייכניים וצחקנים כמו אנשי חברת התעופה Hawaiian airlines. ניסינו לדמיין כמה זמן הם היו מחזיקים עם הלבביות והשמחה הזו אם היו שמים אותם במטוס של "טיסת השוקולד"? זה הם או שאלו אנחנו? אבל אין כל ספק כי בהוואי הלבביות והשמחה כלפי האדם היא משהו מאוד עמוק ולא עניין של חינוך לאדיבות או שירות. עוד דוגמא: במהלך החופש קפצנו לעשות אימון במכון קרוספיט סמוך, והחברים הקיפו אותנו במעגל ואמרו אלוהה. וגם זה, ממקום לגמרי פשוט ולא תיירותי. הם באמת כאלה. ואני, עצבני שכמוני, מסתכל על הפרצופים המחייכים ועל היכולת שלהם להסביר פנים ולשמוח ולחייך ואומר לעצמי: מתי אני אוכל להיות באמת באלוהה סטייט. הלוואי ואצליח.
אלוהה חברים, נסו לומר אלוהה, או לפחות: להרגיש אלוהה.
זה הרבה יותר קדמוני וזה הרבה יותר נכון לנפש שלנו.

בנות הוואי – לא מה שפינטזתם
לפני כמאה וחמישים שנה ידידו הטוב של וינסנט ואן גוך, הצייר הצרפתי פול גוגן, הפליג לפולינזיה ושהה שם שנתיים ימים. הוא חזר לפריז והדהים את עולם התרבות הצרפתי בציורים מלאי צבע חזק, המתארים עולם קסום ומופלא, ובו נערות שחומות עור נעות בין עצים ושיחים ירוקים ופרחים צהובים ולבנים עטויים בשערן. לפולינזיות אותן פגש גוגן היה שיער שחור ומבריק, חלק וגולש, פנים סגלגלות ועיניים שחורות כפחם. עד היום ציוריו של גוגן הם הגלויות היפות ביותר של הוואי.
יש רק בעיה אחת קטנה: זה לא דומה כלל למה שקורה בהוואי היום. נכון, יש עדיין פרחים צהובים ולבנים לשיער לרוב הבנות, והשיער הנפוץ הוא שחור מעל לעיני שקד שחורות. אולם מאומה לא נותר מהרומנטיקה ההיא. בנות הוואי שאני ראיתי הן עצומות בגודלן. כפי שבציוריו של גוגן כולן יפות וחושניות, כך כעת כולן, לא נעים לומר, שמנות. מאוד שמנות. מאוד מאוד שמנות. בלי שום פרופורציה לשיעור ההשמנה בקרב תושבי הוואי הלבנים. זהו לא מחקר סטטיסטי, זוהי תמונה ברורה המשתקפת בכל אשר תפנה ברחבי האיים.
זה פשוט הסטנדרט החדש :אם אתה מקומי (ממוצא הוואי, קל לזהות את תווי הפנים הייחודים), אתה שמן מאוד.
הנערות ענקיות, הנשים עצומות, הגברים אדירי כרס. פעמים רבות הייתי בארצות הברית וכתבתי לא אחת על מכת ההשמנה המערבית, אבל דומני כי בני ובנות הוואי "המקוריים" הם המגזר "הגדול" ביותר של אמריקה (כמדינה בין מדינות ארה"ב, הוואי נמצאת דווקא באמצע הסקלה מבחינת שכיחות ההשמנה, אבל טוב מראה עיניים מנתונים סטטיסטיים יבשים). גנטיקאים אולי יסבירו זאת בחוסר התאמה גנטית. בני המערב עברו מאות שנים של הסתגלות לתפריט עשיר יחסית בפחמימות, לעומת בני הוואי שניזונו מדגים, סרטנים, חזירים, פירות וקוקוסים. והנה בא המכבש האמריקאי וסלל דרכים מהירות עם חמישה נתיבים שבכל צומת ניצבת רשת מזון מהיר וכוסות ענק של מיץ מתוק. רבים מהם כבר לא יכולים להכנס לקאנו שהביא אותם למקום מלכתחילה.
עד כדי כך שהמידה העצומה הזו הפכה לנורמה.
ובכלל, דומני השמנת יתר קיצונית היא non-issue. יש לזה יתרון אחד: לנשים ולנערות נח הרבה יותר עם הגוף שלהן ואין עניינים של "לא נעים". ראינו לא מעט נערות בגיל תיכון, מסתובבות בעיר החוף עם מכנסונים וחזיית ביקיני, ולא מפריע להן כלל שהן שמנות מאוד מאוד (לא סתם מלאות או שמנמנות אלא שמנות-שלא-רואים-בארץ). הן היו שמחות ומאושרות ומרגישות נח עם עצמן ועם גופן, שזה מצוין כשלעצמו, אבל בו בזמן גם צובט בלב. כי כאשר כולם כאלו, ברור שאין עניין של בושה או חריגות בהשמנת יתר. אבל כתייר אתה תופס את הראש ושואל את עצמך, מה לעזאזל קרה לאנשים במדינה הזו ואיך אפשר לעצור את ההדרדרות.
והנה עוד דוגמה למקובלות ולנורמטיביות של ההשמנה הקיצונית בהוואי: בדיוק כשהיינו באי הגדול התקיימה בעיר הילו*, אליפות העולם בהולה.
*אנקדוטת ידע כללי: העיר הילו היא העיר הגשומה ביותר בארה"ב ואחת הגשומות בעולם כולו – שישה מטר (!) של גשם ניתכים שם בשנה. אבל רק 60 קילומטרים משם, בצידו המערבי של האי, בו יש חופים מדהימים, לא יורד גשם כמעט כלל. נסענו עשר דקות – והנה מדרונות ירוקי-עד של יער טרופי וגשם זלעפות. נהיגה של עשר דקות חזרה: והופ, שמש ושדות מצהיבים סטייל רמת הגולן בקיץ. כבר אמרנו – הטבע שם משוגע לחלוטין*
עבור בני הוואי אליפות ההולה, הריקוד המסורתי, היא סוג של אולימפידה והיא נמשכת ארבעה ימים. מגיעים אנשים מכל העולם וזה משודר חי בטלויזיה במשך שעות על שעות. עניין גדול. גם שם, חלק מכובד מהרקדנים והרקדניות הם שמנים מאוד. לא כולם, אבל אולי זה חלק מהקטע. ממש אולימפידה במשקל כבד.
נופי הוואי נותרו מדהימים ועוצרי נשימה, אולם האוכלוסיה הפכה להיות עגולה וחולה. וזה עצוב מאוד.
גן העדן האבוד מתגלה כמלכודת דבש קטלנית.



מקדמיה ללא מקדמיה וקוקוס ללא קוקוס
על שלושה גידולים חקלאיים מבוססת גאוותה של הוואי: על עצי הקוקוס שלה, על אגוזי המקדמיה המפורסמים שבה ועל פולי הקפה האיכותיים (Kona Coffee). ואכן, בכל אשר תפנה תמצא אגוזי מקדמיה. אינספור חוות מקדמיה, ושלטי מקדמיה ודוכני מקדמיה, ועוגות מקדמיה, ומה לא. בכל פינה (פשוטו כמשמעו) תוכלו לקנות אגוזי מקדמיה מצופים בשוקולד לבן, או מצופים בשוקולד מריר, מצופים בווסאבי, מצופים בתערובת "ביסלי בצל" שכזו, מצופים בדבש, בשקית או בקופסת שימורים, בוואקום או בפלסטיק, עם אריזה מבריקה ונוצצת. אגוז המקדמיה כמו מבטיח לקונה הבטחה בריאותית גדולה אולם הוא מסתתר תמיד תחת מעטה כבד של דרעק. בבדיקה מקרוב תגלה שגם אם מוותרים על האגוזים המצופים סוכר למינהו, הרי שגם המתובלים "רגיל" נאפים עם שמן תירס ועם מונוסודיום לשדרוג הטעם. אבל לעומת השפע המקדמי הארוז והתעשייתי, לא תמצאו אגוזי מקדמיה "סתם", טריים, לא קלויים ולא מתובלים, או פשוט בתפזורת. אין. אני עשרה ימים בהוואי, מת לנשנש קצת מקדמיה ואין. בכל מקום מטעי מקדמיה עד שהעין מתעייפת, ואין אגוזים נחמדים. בשדה התעופה מכרו עשרה אגוזי מקדמיה טבעיים על קליפתם, כשעשוע פיצוח לתיירים, בחמישה דולר...
באופן דומה קשה למצוא במרכולים חלב קוקוס או מי קוקוס שהם 100%. יש, אבל מי אתם חושבים קונה את זה כשאפשר לקנות כוס סודה ענקית בהרבה פחות? רק בשבילי שעובר שם פעם בחיים, לא ממש כדאי להם להחזיק את זה על המדף.
מסקנה: גם אם יש לך משאבי בריאות נפלאים, קל מאוד להפוך אותם למשהו תעשייתי, חולה ואבוד.
החזרה למוצרי אוכל אמיתיים היא בלתי נמנעת והיא תתרחש. היא כבר קורית מול עיננו כאן בארץ, והיא תקרה יותר ויותר גם בשאר המערב, כי לא צריך להיות עם תואר שלישי בביולוגיה כדי להבין שלאכול אגוזי מקדמיה מצופים שמן תעשייתי וסוכר זה לא בריא, לא משנה מהי ההבטחה המתנוססת על האריזה. לא צריך אריזה. לא צריך עיבוד. צריך רק לנצל טוב יותר את מה שהארץ יודעת להוציא עבורנו.
ועד שהממסד יחליט על כך, אנחנו צריכים לגרום לכך להתרחש דרך הבחירות הצרכניות שלנו. לקנות אוכל מקומי, לקנות אוכל אמיתי. לבשל, לא להפשיר.



האיזון העדין של השרשרת הביולוגית. 

כולנו רקמה אנושית אחת, חיה.
ואם אחד מאיתנו, ילך מעמנו, משהו מת, בנו.

זה בדיוק מה שקרה בהוואי.
ידע כללי: הוואי היא שרשרת איים געשיים שנולדו מן הים. כדור הארץ יוקד וקודח והאיים נוצרים בזה אחר זה מקרקעית האוקיינוס על ידי רצף אינסופי של התפרצויות געשיוות שכל פעם מגביהה את גובה ההר במעט עד שהוא עובר את גובה פני הים והופ, אי חדש נולד. ההתפרצויות הן סביב הסדק שבין הלוחות הטקטונים ובגלל שהלוחות זזים זה כלפי זה כבר מליוני שנים, גם איי הוואי נולדים בזה אחר זה, ממש בטור עורפי. והנה, גם ממש כעת, במרחק לא רב מה"האי הגדול", כבר נוצר בקרקעית האוקיינוס האי הבא בתור, וכבר העניקו לו שם, לרך הנולד (שהוא למעשה הר געש כועס ורותח). עוד כמה שנים יפרוץ גם הוא את הגלים, בתערובת של אש ולבה, גופרית ואבק געשי ובסופו של דבר, לשמחת כולם אפשר יהיה להקים עוד כפרי נופש ועוד חופים לגלישת גלים ולממכר אגוזי מקדמיה מצופים שוקולד לבן...
אז הוואי התחילה כהרי געש עצבניים, חשופים מכל אדמה או צמחייה, המכילים רק שדות אינסופיים של לבה רותחת ועפר רעיל. והנה לאורך מליוני שנים האיים הפכו לגן עדן אנדמי. חופים מדהימים, זרעים שנישאו ברוח או על ידי ציפורים נודדות השכילו להטמע באדמה שהחלה להווצר ע"י תהליכי בליה, והאיים שגשגו. לפני 1000 שנים בסך הכל, גם האדם הגיע, וגילה את גן העדן האבוד: המשופע בשוניות עשירות, מפלי מים מתוקים, דגה, פירות וציפורים. כגופים שהתרוממו מהים עד אז האיים היו חסרי כל יונקים אבל סירותיהם של הפולינזים הקדומים הכילו גם עכברים וחולדות כנוסעים סמויים, וגם חזירים ותרנגולות כנוסעים מן המניין. אלו ואלו הצליחו להתרבות ולשגשג ועמם גם כמה חתולים סוררים שהפכו בר, חרקים וזוחלים פולשים. וככל שהגיעו עוד עוברי אורח לעולם המבודד הזה, כך המערכת האקולוגית הלכה והשתנתה, הלכה ונפגעה. למשל, כתגובת נגד למכת העכברים, שחררו הבריטים ברחבי האי כמה נמיות. ואלו התרבו לעשרות ומאות אלפים באין מתחרים כמובן ואכלו את ביצי הציפורים, חלקן נדירות מאוד, אשר התרגלו לחיים חסרי סכנה מטורפים. פרפרים נדירים נעלמו, זני עצים הוכחדו בגלל בניה ובגלל התיישבות ובגלל מינים פולשים, שוניות נהרסו והדגה דולדלה עד לקו אדום. כמו בכל מקום אליו הגיע האדם, המערכת האקולוגית היא הראשונה לשלם את המחיר בלתי הפיך אולם היא האחרונה אותה אנו רואים נפגעת.
בכל מקום בעולם עקבות האדם ההרסניות ניכרות. באדמות עמק יזרעאל, במפלס הכנרת, ובהכחדת נמר מדבר יהודה. אבל בהוואי המרחק בזמן בין הופעת האדם והיונקים על האי הוא כה קצר, והמערכת האקולוגית היתה כה ערומה מיונקים, עד שניתן לראות במו עיננו ממש את האפקט ההרסני של הקידמה.
פעם פעם, מזמן מזמן, כל כדור הארץ שלנו היה גן עדן קסום ואבוד, ובמחיר בלתי נמנע של התפשטות ושגשוג, הוא שילם ומשלם את המחיר באדמה, במשאבים, בצמחים ובחיות – כולם נעלמים אט אט כדי להאכיל את המפלצת הרעבה מכולם: אותנו.

צב ים ירוק במים צלולים צלולים


עוצמת הטבע הפראי
כל טיול, כל יציאה לטבע, גם אם זה ליום טיול בכרמל כהורה מלווה בטיול בית ספר, מעוררת בנו את הענק הישן שבפנים. את האדם הקדמון שמורשתו הביולוגית זורמת בנו. אנו יוצאים אל הטבע וחיוך מתפשט על פנינו והנפש מתרחבת ואנחנו אומרים לעצמנו בסוף היום: כן, אנחנו צריכים לעשות את זה הרבה יותר.
לא במקרה אורח החיים של הפליאו מקדש את היציאה את הטבע, את הטיול השבועי, גם אם זה רק בחורשה הקטנה שליד הבית או בפארק או הליכה לאורך חוף הים, לשמוע את הגלים ולראות את השקיעה.
המיתולוגיה המקומית של הוואי מחברת בין האל קאמאפואה, שהפך לדג, לבין PELE, אלת האש והלבה הקדומה של הוואי, ששערותיה השחורות הן נחלי הלבה הזורמים במדרונות. בכל אשר תביט בהוואי אפשר לראות עדיין את פלה ואת קאמפואה השולט בים, עדיין מתקוטטים ורבים ביניהם. הטבע זה עתה נולד ונוצר. יחסית לאדמות כדור הארץ, זוהי אדמה צעירה מאוד, ממש תינוקת, ואיננו מכירים קרקע כה צעירה כמעט בשום מקום אחר אלא במקומות געשיים (כמו בגלאפגוס, באיים הקנאריים ועוד). משטחי לבה אינסופיים שנראים כאילו עוד לפני דקותיים הם זרמו במדרונות עד שנשפכו והרתיחו את מי הים, יוצרים עוד חוף ועוד מפרץ. יערות גשם צפופים, תבליט קרקע בלתי אפשרי, הר געש פעיל שלבה עדיין זורמת מקודקודו אל הים, חופי ענק צלולים, עצי קוקוס כפופי רוחות, שוניות-עד מלאות בעלי חיים, וכמובן, גלי הענק של החוף הצפוני. כולם משאירים בך רגש של התפעלות. וואו. זה מדהים.
כאשר נפגשים עם טבע במלוא עוצמתו, תחושת ההתמלאות הפנימית מעלה הילוך.
אבל לא תמיד צריך לנסוע עד הוואי כדי להרגיש כך. לעתים, דווקא מראה שדה כלניות פורח במישור החוף הדרומי עושה לי את זה. או מפל קטן ונסתר ברמת הגולן, מישורי צין או הרי אילת. כי במדינה קטנה כמו שלנו, הטבע נמצא כמעט תמיד די קרוב אלינו, אבל אנחנו אלו הבוחרים להיות ולחיות רחוק ממנו. ברוב המקרים אנו רחוקים מהטבע 360 ימים מתוך 365 ימים בשנה, ובחמישה ימים אנו מטיילים קצת ומסמנים V על התחברות לטבע.
אז נכון שיש מקומות בעולם שהם אדירי הוד וטבע, ויש אצלנו בעיקר מקומות צנועים ופשוטים, אך אלו ואלו יכולים לדבר אלינו ישירות ללב ולגרום לנו להרגיש, ולו לרגע קט, חלק מהסביבה הטבעית של העולם הזה.
בואו נתחבר לטבע, כמה שרק אפשר.


הים הגלי והמוח האנושי
הלכתי ללמוד לגלוש, כי אם לא בהוואי אז איפה. היה לי הכל: חולצת גלישה וגלשן שמחובר לרגל, גלים גבוהים  וחול קסום. הייתי בטוח שאצא מהמים עם שיזוף מושלם, שיער בלונדיני שרוף משמש, קוביות בבטן וחיוך לבן של מיליון דולר.
כמעט.
יצאתי אחרי כמה שעות אדום ועייף ומותש. אבל מחייך.
יש משהו קוסמי בים סביב סביב. האוקיינוס הוא עורק החיים המשמעותי ביותר הקובע את קצב פעימות ליבה של הוואי. הים מקיף אותך: בצידו האחד של האי הוא שקט ורגוע, ובצידו השני הוא סוער ומסוכן. והחופים לעתים נעימים ורכים ולבנים ובפעמים אחרות הם משוננים ובזלתיים שחורים משחור ונדמים כשוחרי רע. האוקיינוס העמוק הזה מפגיש אותך במרחק זעיר מהחוף עם ליווייתנים ודולפינים וצבי ים ענקיים - ירוקים ואפורים – שכולם מופתעים, כך נדמה לי, לפגוש יבשה באמצע האוקיינוס.
מי שגולש גלים יודע היטב שהשהייה בתוך המים היא חוויה מיוחדת. לא סתם כתב דני סנדרסון את "רק אני והגלשן שלי". בחופי הים התיכון זו יכולה להיות חוויה כיפית אבל כשאתה עובר את אותו מרחק מהחוף אבל באוקיינוס אמיתי, זוהי כבר חוויה של בדידות וגם של mindfulness כלומר אתה צריך להבין איפה אתה במרחב, איך הים מתנהג במרחב הזה, ואיך אתה מרגיש עם זה ועם הגל החדש שאתה מנסה לרכב עליו. המוח מתנתק מכל פעילות אחרת. אין מחשבות אחרות כמו אלו העשויות לעלות בזמן אימוני ריצה. אין תחרות כמו באימוני עצימות. יש איזשהי רמה של ספיגה והטמעות. אני והגלשן שלי והגל "שלי" והרצון לחבר את הכל לחוויה אחת גדולה.
אנשים שיוצאים לים באופן קבוע, למשל מלחים או חותרי קייאק או קאנו, מספרים כולם על תחושות דומות. יש ענק אדיר שאנו חוצים אותו, שטים עליו ומכבדים אותו, והוא לעתים מחייך אלינו ולעתים מזעיף לנו פנים בגליו ובסערותיו, אבל כאשר הכעס וההנאה מתחברים, או אז ישנה חוויה שאינה דומה לשום חוויה יבשתית אחרת.
אני מחשיב את עצמי לחיית יבשה לחלוטין, ולפני עשרים וחמש שנים חתמתי ויתור על קורס חובלים בדיוק מהסיבה הזו. הרגיש לי מתנדנד מידי הים הזה. אחרי עשרה ימים של מים עמוקים הבנתי שבכל זאת יש משהו עמוק מאוד במים הללו ושכנראה הם חסרים לי בחיים.
הקיץ הזה אני מתכונן להיות הרבה יותר בים. עמוק בים.
ואתם?


חג חירות שמח יקירים
דעאל

By Dael with 3 comments

7 האסטרגיות הסודיות שלי להתמודדות עם פחדי העולם המודרני


שמעתי לא מזמן מישהו אומר שישנם רק שני דברים שמפחידים באמת את האדם המודרני: לעלות במשקל ולקרוס מעודף מיילים.
אולי שיש בזה משהו.
אבל הפחדים שלנו אינם תמיד רציונליים ואינם מוגבלים להיקף המותניים ולגודל תיבת הדואר. אנו מוצאים את עצמנו מתעוררים בבוקר וחושבים מה יקרה עם חשבון הבנק שלנו, מה יקרה עם העבודה, מה יהיה בפנסיה, מה עם הבריאות ועוד ועוד טרדות ודמיונות או פחדים. והמחשבות הללו לא תמיד מועילות, ופעמים רבות אפילו משתקות, מעמיסות, חונקות ומייבשות את הנפש. 
אז הנה כמה אסטרטגיות קטנות ויעילות, בהן אני משתמש, כדי להתמודד טוב יותר עם העולם וטרדותיו.

לשנן: כסף הוא רק רעיון
אנשים אומרים שאפה של קליאופטרה הניע את העולם, ואחרים אומרים שדווקא הכסף הוא זה שמניע את העולם. אז מי מנצח במירוץ הצרכים העולמי: המין או הכסף? לא נחליט, אבל נסכים כי כך או כך, בעולמנו הכסף קובע חלק גדול מחוקי המשחק. אבל עדיין, הוא לא השופט, אפילו לא קוון. אנחנו השופטים של משחק החיים. אם אני חושב שהכסף שלי הוא משהו אמיתי, חיצוני ומוחלט, אני עלול למצוא את עצמי תלוי בכסף, כלומר משותק. אבל אם אני מבין שהכסף הוא רק רעיון, תפיסה - אז אני יכול לייצר כסף. הוא יכול לנבוע מתוכי. כאשר כסף הוא מחשבה ולא מציאות, אז אני יכול לפעול, משוחרר מכל תלות.
(נו באמת, על מה הוא מדבר???)
אני רציני לגמרי. כסף הוא צורך חיוני ונדרש, אבל הוא לא ישות בלתי תלויה שמרחפת סביבנו ואנו צריכים ללקט אותה בעמל רב כל חיינו. כסף הוא מילה אחרת לערך. ואם אנו יכולים לייצר ערך עבור עצמנו, אנו לא זקוקים עוד לכסף שמגיע עבור עמל אלא הכסף יגיע עבור הערך. למשל, אנחנו יכולים להיות פחות תלויים בעבודות של אחרים. אנחנו יכולים לייצר עבור עצמנו הנאות, ולכן לשלם לעצמנו במקום לאחרים. אם נהיה בזה ממש טובים, אחרים אפילו ישלמו לנו עבור ההנאות שלהם. כן, זה ממש כך. כסף הוא רק רעיון וככל שנתבונן בזה יותר מקרוב, נבין שביכולתנו לשלוט ברעיון הזה, ולנווט אותו כרצוננו, ובעיקר: נפחד ממנו הרבה פחות. 

לשאול: האם זהו עונג? 
אנו חיים בעולם של צרכנות מואצת. אנו עוברים מגאדג'ט לגאדג'ט ומאהיל לרהיט, לבית קפה וחוזר חלילה. וכמעט חשבנו: אם אין לאדם דרך להוציא על זה כסף, זה לא כיף. נייד החדש שרכשנו רק מנצנץ בליבנו לרגע והופ, הוא כבר שייך לעבר ואנו ממשיכים במירוץ אל החפץ הבא, אל השירות הבא, עד העונג הבא, אה, אה, אה. אבל האמת היא שעונג אמיתי ומשמעותי אינו מגיע מצרכנות והלב אינו מתמלא מקניות. גבולותיו של מעגל הקסמים של הצרכנות אינם יצוקים עופרת. בקלות ובאבחת מילה אפשר לחדול מכך. כי זאת יש לדעת: אם נצרוך פחות "עונג מיותר" (כלומר, עונג מדומה, זמני, שאינו נשאר לנו בלב, בדרך כלל עונג שהוא חפץ), כך ישאר לנו יותר מקום ופנאי לעונג אמיתי. לכיף שבטיול לעת ערב, להנאה שביצירה חדשה ועצמית, לחדווה שבדיאלוג בין בני אדם. וההתנתקות ממעגל הצרכנות גם משחררת רבים מהפחדים, כי אני צריך פחות. אני לא צריך בית כזה גדול, אפילו שהוא מקסים (בחיי. שלי עומד כעת למכירה). אני לא צריך אינספור ארונות בגדים. אני לא צריך אוטו חדש. אני לא צריך את הטלפון החדש והמהיר ביותר. 
כי אם אין צורך, אין פחד מחוסר. 

להיפטר ממעמסות
דאגנו בגלל הכסף, אבל בינתיים צברנו לנו בית ומשכנתא, ורכב והלוואה, ורהיטים ותמונות ואנו אוגרים עוד ועוד דברים שגורמים לנו לחוש כ"בעלי הכסף" אבל בפועל זהו רק תרגום של הפחדים והתקוות אל הממוצע. האגירה והצבירה נותנת לנו תחושת בטחון מדומה ("יש לי") אבל הם גם מכבידים ומעכבים. כי אם אני מרגיש שאני חייב את כל הדברים הללו כדי להיות מאושר, אז הפחד מאיבוד הנכסים שלי הוא פחד משמעותי ביותר. לעומת זאת, אם אין לי יותר מדי, או אם אני נפטר ממעמסות, מציוד ומחפצים, אני הופך לקל יותר: פיזית ונפשית. האם אני באמת צריך את זה? מה יקרה לי אם לא יהיה לי? זוהי מחשבה מפחידה, אבל אם נשחרר אותה מיוזמתנו, דבר כבר לא יפחיד אותנו. זה לא קורה ביום אחד.  זה תהליך וזה אפשרי. המסע אל השחרור מהפחד.

לבשל
מי שעבר לתזונה קדמונית / פליאו כבר יודע שאוכל אמיתי הוא אחד הדברים היותר מתגמלים ומהנים שיש לאדם. אוכל אמיתי מעשיר את הגוף ומשמח את הנפש, אבל כשאנו מתחברים לתהליך: קונים את הירקות הטריים, מבשלים אותם עם תבלינים רעננים ועם בשר או דג - במקרה הזה חווית המזון הופכת למשמעותית יותר, והצרות נדמות רחוקות וקטנות יותר. הבישול הוא חיבור, לפחות אצלי, בין האדם לבין סביבתו ומשפחתו או חבריו. אוכל מבשלים עבור אחרים ואוכלים אותו יחד. כי הקשרים הבינאישיים שלנו עמוקים ומשמעותיים עבורנו וחיזוקם מעמיד בצל חששות ופחדים.
אם אתם יודעים לבשל, לעולם לא תהיו לבד. 

לנשום עמוק
אני מוצא את עצמי בתקופה האחרונה עמוס מאוד. תמיד אהבתי לעשות הרבה דברים במקביל, וככלל, אני פורח תחת עומס, אבל בחודשים האחרונים הדברים קיבלו תאוצה נוספת ו"חיים משלהם". אני מרגיש כאילו אני רץ מדבר לדבר, וקצת שוכח את עצמי בדרך. למשל, כבר שנים רבות שאני מקפיד על יום בטלה אחת לשבוע (!), והנה כבר כמה חודשים שאני לא מצליח להתבטל. וזה קשה לי כי המוח לא עוצר ואין לי רגע של שקט פנימי.  
הניסיון שלי לימד אותי שההפסקות שבתוך השגרה הן המשמעותיות ביותר. הפסקה המאפשרת למוח לנוח מהפיצוצים. לאורך השנים ניסיתי כל מיני סוגים של מדיטציות, ורובן לא מדברות אלי, אבל המהות של המדיטציה עובדת לי היטב. שזה להיות יותר מודע למה שקורה לך בתוך הקופסה, ולאפשר למוח מנוחה. אני מוצא את זה קורה לי באימונים. כשאתה עובד על ווליום גבוה ונאבק לשאוף אוויר המוח שלך לא יכול להרשות לעצמו להיות מוטרד מדברים אחרים. אתה עסוק בשרידות. עבורי זו דרך טובה מאוד להירגע ולהחזיר את עצמי לשפיות יום א'.
לנשום עמוק. הפחדים הם רק גלים קטנים וכדאי לתת להם לחלוף. 
 
לקחת הפסקה של ממש
מעולם לא ויתרתי על החופש שלי ומעולם לא הבנתי אנשים שצוברים ימי חופשה משנה לשנה. זה לא קרה לי אף פעם. הנה כעת: בעוד שבוע (וקצת) אני נוסע לחופשה של שבועיים (וקצת), בלי תקשורת כמעט בכלל, והעולם יסתדר, אני בטוח. אבל לא חייבים ללכת בגדול. זה יכול להיות יום טיול שגונבים פה ושם. זה יכול להיות סתם יום בטלה ברוכה בבית. זה יכול להיות סוף שבוע על שפת הים, כי החופשה לא חייבת להיות יקרה וזוהרת, אלא אפקטיבית ומהנה, שמשאירה לנו בלב עקבות של שמחה. חוויות, לא נכסים. הפסקות, לא שיעורים. 

לטפח את עצמכם
אמר מי שאמר: גופי הוא מקדשי. נכון שיש בזה מן ההדוניזם, אבל יש בזה גם הרבה אמת. כי אם אנחנו לא נדאג לעצמנו - מי ידאג לנו? נפש בריאה בגוף בריא היה תלוי בכרזות הספורט של שנות החמישים. וגוף בריא צריך דלק נכון ופעילות טובה. לישון הרבה, לאכול אוכל אמיתי, להתאמן קצר וחזק, להירדם בשמש אחר הצהריים, לאהוב. מישהו אמר פליאו ולא שמתי לב? כאנו אוכלים בריא וחיים בריא, הפחדים מתרחקים ומתגמדים. נכון שאין תעודות ביטוח ודברים יכולים עדיין להתרחש, אבל היי, נרגיש טוב וכבר רוב הפחדים יתמוססו מעצמם.

זה מה שאני עושה.
ואתם?



By מר קדמוני with 6 comments

מכתב פתוח לפרופסור איתן פרידמן (האם פליאו מסוכן?)

היום נפל דבר בישראל. in a good way.
שתי תכניות בוקר המרכזיות, אירחו במקביל, כל אחת בנפרד, אייטם העוסק בפליאו. בערוץ 10 התארח עבדכם מול אורלי וגיא, ובערוץ 2, באומץ רב מול אברי גלעד והילה קורח - ידידי מיקי בן דור.
עד כאן טוב ויפה.
אבל כמובן שאין דבש בלי מרור, ובערוץ 2 התגייסה קואליציה של ממש מול מיקי (אברי הפרו טבעוני, דיאטנית בשם דורית אייטלר ופרופ' איתן פרידמן). נדלג לרגע על שעת החינוך המתישה של הדיאטנית ואמליץ לקפוץ לסוף, לדקה 08:11, בה פרופ' פרידמן מציג מחקר המציג את סכנות דיאטת הפליאו. בקצרה: אוכלים, משמינים, חולים בסכרת והדרך למטה קצרה.
וואללה פחד.

אז חשבתי שמן הראוי לא להשאיר את הדברים כך תלויים באוויר, אז כתבתי לפרופסור פרידמן מכתב פתוח. מי יודע, אולי הוא אפילו יקרא אותו.
******************
ערב טוב פרופסור,
ראיתי את דבריך הבוקר בתכנית הבוקר של רשת, ואני מבקש להביא לתשומת ליבך מספר נקודות קצרות:
התייחסת למחקר העכברים האחרון על "נזקי הפליאו". הטקסט המקורי והמלא של המחקר מופיע אונליין
לדבריך: "העכברים האלה, נתנו להם דיאטת פליאו, לא רק שהם לא ירדו במשקל, הם גם עלו במשקל, גם היתה להם תנגודת לאינסולין, גם היה להם יותר כולסטרול". וסיכמת שהפליאו מסוכן, בחמת זעם, יש לומר. 
כאיש מדע, אני מקווה שתרצה להקדיש שתי דקות לכמה עובדות שאולי חמקו מעיניך בקריאת המחקר הנ"ל.
מדובר בעכברים מסוג New Zeland Obese כלומר עכברים המהונדסים גנטית להיות שמנים וסכרתיים ושהיו במצב קדם-סוכרתי בתחילת הניסוי. מעניין. 
מערך המחקר חילק אותם לשתי קבוצות:
  • קבוצת הביקורת קיבלה תפריט עכברים רגיל ובריא (עכברים משגשגים על דגנים). 70% פחמימות, 20% חלבון ו 10% שומן. הכל מאוכל אמיתי.
  • קבוצת הניסוי קיבלה תפריט שומני במיוחד (80% שומן), שהיה תערובת של שמנים (כולל קנולה) ובו את כל הפחמימות קיבלו העכברים מסוכר לבן טהור בלבד (לא היו פחמימות מדגנים או אוכל אמיתי) ואת מעט החלבון קיבלו העכברים מקזאין שאינו טבעי להם הידוע כגורם דלקתיות בעכברים
(אתה יכול למצוא את טבלת המרכיבים התזונתיים של הניסוי כאן
באופן לא מפתיע כלל, קבוצת הניסוי עלתה במשקל. זה תפריט שלא מתאים להם. ולמרות זאת ירדו אצלם רמות השומנים בדם (טריגליצרידים) וכן עלה הHDL. אופס. 

אבל בכל מקרה, אין שום קשר בין הניסוי הזה לבין פליאו בקרב בני אדם. שכן הפליאו אומר "לאכול אוכל אמיתי" (בין שאתה אדם ובין שאתה עכבר). ואילו כאן בניסוי דווקא קבוצת הביקורת קיבלה אוכל אמיתי המתאים לעכברים ואכן שגשגה עליו. קבוצת הניסוי לעומת זאת קיבלה תפריט הזוי, שאין בינו לבין פליאו דבר וחצי דבר (בפליאו לא אוכלים סוכר כלל, לא אוכלים שמנים צמחיים, ובעיקר, זה לא תפריט לעכברים). החוקרים גם לא כתבו את המילה פליאו בשום מקום.  
המסקנה היחידה הראויה מהניסוי הזה היא: אם אתה עכבר מהונדס גנטית, כדאי מאוד שלא תאכל תערובת של סוכר ושומן צמחי שאינה חלק מההיסטוריה התזונתית שלך.

אה, כמעט שכחתי, זה היה ניסוי בו השתתפו מספר עצום של תשעה עכברים!!! אין ספק שזו הדרך הנכונה להחליט על העתיד התזונתי לבני האדם. האם אתה עומד מאחורי זאת כרופא? 

אני מעריך מאוד רופאים וחוקרים, אבל השתלחותך היום במיקי בן דור בשידור לא היתה מכובדת, ובעיקר לא מכבדת עבורך, במיוחד לאור רשלנות החוקרים באופן בהכללת מסקנותיהם והעובדה כי מיקי ציין זאת בפניך באופן ברור. 
ואם כבר מחקרים, דווקא ניסויים קליניים בבני אדם אמיתיים ובמספרים גדולים, מראים יתרונות רבים לתפריט LCHF (דל פחמימה ועשיר בשומן). למשל המחקר הזה, מ 2015, המפרט קרוב למאה מחקרים עדכניים המוכיחים שוב ושוב את יתרונות הפרוטוקול הזה במצבי השמנה וסכרת. ניסויים בבני אדם דרך אגב. 

אני מניח ומאמין כי הרקע להתנגדותך העזה היא העובדה כי ככל הנראה אינך מכיר מהו הפליאו (אולי מישהו הציג לך פעם את הפליאו באופן מוטעה או מסולף). בפשטות ובקצרה פליאו זה לאכול אוכל אמיתי, כזה שבני אדם אכלו מאז ומעולם. זה הכל. כלומר, לא לאכול אוכל מעובד בכלל, לא לאכול סוכר, דגנים ושמנים צמחיים, וכן לאכול שפע ירקות, אגוזים, פירות, דגים, וחיות אחרות. 
קשה לי להאמין שאתה מתנגד כה חריף לכך. אם כן, אשמח מאוד לדעת מדוע.

ואחרון חביב: יש רופאים רבים שכבר עמוק בעניין. 
ההיסטוריה לצידנו. ההיסטריה היא נחלתם של המפסידים.

אם תרצה לשמוע עוד, בשמחה רבה ובכל עת.
דעאל

************

ובצד השני של השלט כאמור הופעתי אני, ואולגה רז, יקירת הבלוג, שרק לפני כמה חודשים הצהירה בקולה כי דיאטת הפליאו גורמת לי לצחוק עד דמעות, ממשיכה להתבלבל בין עובדות לביולוגיה בסיסית אבל מילא, יצא חיובי.


באולפן ערוץ 10: האם המחקרים מוכיחים שדיאטת הפליאו מזיקה או דווקא טובה from paleo.co.il on Vimeo.

******
הערה: על מחקר עכברים העלוב הזה נכתבו כבר בקורת רבות ברשת. הנה כמה מהן:
https://www.facebook.com/richard.feinman.7/posts/959579280793676
https://www.bulletproofexec.com/bulletproof-bullet-points-februarys-biohacking-news/
http://thepaleodiet.com/prediabetic-new-zealand-obese-nzo-mice/

By מר קדמוני with 3 comments

פליאו או מקרוביוטיקה - מדע או ממבו ג'מבו?


הנה דווקא בעיתון הארץ ודווקא מרחל טל שיר, כוהנת הטבעונות, יצאה הבוקר כתבה הבוחנת על רגל אחת ובחסרים מתבקשים, את גישת הפליאו מול גישה הנקראת "מקרוביוטיקה" ובעיקר: האם נכון וכדאי לאכול דגנים.

ראשית, טל שיר מצטטת אותי יפה:
"אל תאכלו דגנים. באמת, אל תאכלו דגנים"
אמנם הקונטקסט של הסיפור מוצג כך שהקורא הנאיבי עלול להבין כי אני אי פעם אמרתי שאי-אכילת דגנים היא תרופה לסרטן. כמובן שלא היו דברים מעולם. פליאו אינה תרופת פלא ואינו מזור לכל צרות האנושות. זהו פרוטוקול תזונתי יעיל ומוכח, העובד נפלא עבור המין האנושי כבר מיליוני שנים.
זה עד כדי כך פשוט.

אבל הדברים נעשים מעניינים הרבה יותר כשטל שיר משווה את הפליאו למקרוביוטיקה.
הנה תמצית הרעיון כפי שמביאה אותו טל שיר מפי המומחית לנושא, ד"ר ניאזוב.

השיטה דוגלת בהתאמתו של המזון לתקופה לזמן ולמצבו של האדם, וקריאת כיוון לכך ניתן למצוא בדפי המידע שמחלקים במרפאה של ד"ר ניאזוב ברמלה. הדפים האלה הוכנו לקראת שנת הקוף הסינית שמתחילה ממש עכשיו. לפיהם, אורז מלא, אורז מתוק וקינואה יחזקו את הריאות בחצי הראשון של השנה. את הלב יחזקו בזמן הזה אמרנט וכוסמת. חיטה מלאה או מונבטת, דוחן ואמרנט יחזקו את הטחול והלבלב. בחצי השני של השנה מומלץ להוציא מהתפריט כל מה שגורם ללחות, לרבות חיטה.

ברור לגמרי, לא?
כלומר, אם אתה מאמין בכשפים ומעשי ניסים, בתופעות בריאותיות הנגרמות מעודף "לחות" או מקופים בלוח השנה, אז פשוט תן לעצמך שם ארוך לועזי ו"מדעי", נאמר, "מקרוביוטיקה" והנה פתרת את כל צרות העולם.

כמובן ש"על הדרך" טל שיר אינה מתאפקת ושולחת לכיוון הפליאו שתי תובנות עמוקות שלה, המלמדות על הקבעון המחשבתי של הכותבת יותר מאשר על הפליאו. האחת, בשם ד"ר ניאזוב ובהתייחסות לפליאו היא ש:
 אף שיטה קיצונית שכלליה קשוחים לא יכולה להביא מרפא
זו אחת הטקטיקות הקלאסיות -לסווג את הפליאו כ "תזונה קיצונית" ו "כללים קשוחים" בעוד שההיפך הגמור הוא הנכון. הפליאו הוא טווח, הוא פרוטוקול גמיש ומשתנה בין איזורים, תקופות ותרבויות. זוהי גישה המבקשת לאכול באופן טבעי ובריא, אוכל אמיתי ואותנטי, ולא תחליפים ופתרונות קסמים. אבל היי, יותר קל לסווג אותנו במחלקת המשוגעים והקיצוניים, זה פוטר את טל שיר מההתמודדות.
השורה המעניינת יותר היא השורה התחתונה של הכתבה כולה. ושם טל שיר מודה:
ובעניין הדגנים...הם משביעים מאוד. קשה לחשוב על עוד מזון שמעניק כזו תחושת שובע.
הממ. בואו נראה אם אנחנו מצליחים לחשוב על משהו יותר משביע מפרוסת לחם:
לא יודע, אולי סטייק 300 ג' עם סלט וכוס יין אדום?

בקיצור, אם אתם רוצים להיות בריאים, אני ממליץ לכם לא להקשיב לד"ר ניאזוב, לא לחפש לחות במזון ולא לנסות לחזק את הטחול.
פשוט לאכול אוכל אמיתי.

תהיו לי בריאים ואל תאמינו לעיתונים.

****
ואם אתם רוצים לשמוע דברים מרתקים על פליאו, מפי חוקרים ומומחים אמיתיים, ולא מתחזים ושאר ממבו-ג'מבו, אתם יותר ממוזמנים לכנס הראשון לפליאו, מדע וקהילה, ב 18 לפב', יום חמישי, באמפי דוהל בת"א. כרטיסים וכו' כאן

By מר קדמוני with 3 comments

מי אחראי ל"ראשים הקטנים" של תינוקות חיפה?

תמונת ויקי

הכותרות זעקה אתמול:
"מחקר: תינוקות באזור חיפה נולדים עם ראש קטן יותר בשל זיהום אוויר"

כמי שגדל בחיפה והיקף ראשו נורמלי למדי עד היום (האמת, לא בדקתי), הממצאים של המחקר האחרון מטרידים בהחלט. כבר שנים ארוכות שאנו יודעים שישנה תחלואה מוגברת באיזור חיפה והקריות, לעומת שאר הארץ, אבל דווקא היקף הראש של התינוקות הפך לזעקת היום.
כל קורא ספקן, ולו במעט, יכול להבין שאין כל דרך להפוך את זיהום האוויר של חיפה לגורם היחיד להקטנת היקף ראש התינוקות. זהו מחקר תצפיתי שאינו מסוגל לייצר הוכחות אלא לזהות קשרים, ומאותם קשרים יש לערוך היפותזות ואותן לבחון בהמשך במחקר קליני (לא תמיד אפשר).
רק לשם השעשוע שבתרגיל, בואו ננסה לרגע להיות ספקנים מקצוענים ונעלה השערות נוספות מדוע יתכן היקף ראש התינוקות קטן יותר באיזור חיפה. למשל:

  • אולי בבתי החולים בחיפה, בגלל איזושהי נורמה מקומית, הרופאים נוטים יותר להמליץ על זירוז מוקדם ללידה, מה שמוביל ללידות תינוקות קטנים יותר, ולכן גם להיקף ראש קטן יותר? 
  • אולי בבתי החולים בחיפה, האחיות מגיעות מבית ספר אחר לאחיות לעומת שאר הארץ, ושם מלמדים למדוד את היקף הראש של התינוק באופן מעט שונה, וזה מוביל להבדל?
  • אולי בגלל שבחיפה ישנם הרבה בתי חולים (שלושה גדולים: כרמל, רוטשילד, רמב"ם ועוד כמה קטנים) הגיעו לאיזור יותר אנשים הסובלים מתחלואה כרונית, ואלו מולידים ילדים קטנים יותר?
  • אולי באיזור חיפה ישנן יותר משפחות עניות הקשורות להזנה פחות מוצלחת ולמשקל ילוד נמוך יותר?
  • אולי לאנשים באיזור חיפה יש יותר לחץ נפשי וזה יוצר השפעה על משקל התינוקות?
  • אולי באיזור חיפה נשים מעשנות יותר? 
  • אולי ישנן גורמים שאיננו יודעים לזהות אותם המשפיעים על כך?
  • אולי ישנו שילוב של סיבות? מה משקל כל אחת, מי ידע?
זה לא אומר שאפשר להתייחס בביטול או כלאחר יד לממצאים הללו, במיוחד לאור השכל הישר והעדויות כי היו ניסיונות השתקה. אבל זה בהחלט אומר שבכל הנוגע לבריאות הציבור, איננו יכולים לסמוך אוטומטית על המערכת הגדולה ועל הרשויות, שימציאו לנו את הנתונים הנכונים בזמן אמת או שהפרשנות שלהם לנתונים תהיה נכונה או כזו המשרתת בהכרח את טובת הציבור.
המערכות הללו פועלות באותו אופן אוטומטי והיסטרי, בצורה חפיפניקית ושטחית, ואולי פופוליסטית (אולי?). 

כי המערכת לא לטובתנו. היא רוצה להיות, אבל ממש לא מצליחה. למשל, לא מזמן כתבתי שיש מצב שמשרד הבריאות מנסה להרוג אותנו וששומנים, אלו המזהירים אותנו מפניהם הרבה יותר מאשר מפני פגעי מזג האוויר, הם בכלל בטוחים ובריאים
אז למי נאמין???

המסקנה שלי הפרטית: האחריות על בריאותנו נמצאת בידינו בלבד.

מסכימים?

******
רוצים לשמוע עוד על סביבה ובריאות? בואו לכנס הראשון לפליאו, מדע וקהילה ב 18 לפב', בת"א. יהיה מרתק. 

By מר קדמוני with 5 comments

האפיפיור מול הרב (דברים שמטרידים אותי #239)

אם אין לכם ברירה, מה תעדיפו להיות - רב או אפיפיור?


לפני כמה שנים הזדמן לי לבקר ברומא.
שכרנו דירה קטנה ומתוקה ליד הוותיקן ובשבת בבוקר עשינו, יחד עם אלפי תיירים אחרים, את המסלול הקבוע מכיכר פטרוס הקדוש ועד לקפלה הסיסטינית, עליה שיבר מיכאלאנג'לו את גבו שנים ארוכות, כפוף על גבי פיגום (למתקדמים ולרומנטיקנים, אני ממליץ לקרוא את "חיי מיכאלאנג'לו" לפני ביקורכם הבא ברומא).
ואכן, כל מי שמבקר בוותיקן אינו יכול שלא להעריך את העוצמה האדירה של האימפריה הקתולית. אתה מתהלך במסדרונות אינסופיים ומכל עבר שכיות חמדה שנתרמו על ידי מאמינים או (סביר יותר) נבזזו משך מאות דורות מכל רחבי תבל. היופי והאסתטיקה עומדים בניגוד גמור לרוע המוחלט של האינקוויזיציה הספרדית, לחורבן המטורף של מסעות הצלב, לקנאות הפאנטית שהציעה לגלילאו את הגרדום, ולאינספור מלחמות בכל רחבי העולם מאז ועד היום. לעומת המורשת האלימה הרי שבחדרי החדרים תראה רק רוך ורכות, תפאורות מדהימות, תלבושות נוצצות ושומרים חסונים עם גרבי טייץ לבנות ונוצה מהודרת בכובעם – המשמר השוויצרי של הוותיקן. 
שלא באשמתו האישית, מוסד אפיפיור נותר כמודל לתחלואות הכנסיה הקתולית כולה. דורות של אפיפיורים הרוויחו ביושר ובמאמץ עיקש את הדימוי הזה (וסליחה מראש מהאפיפיור הנוכחי, שדווקא נראה בחור סימפטי). אפיפיור כזה מייצג את ההוד וההדר והדעת מצד אחד, אבל גם קרביים אפלים ומורשת צינית ונצלנית, מן הצד האחר. אבל לא רק אפיפיורים. בכל אשר נפנה אנו מגלים אנשים שקנו לעצמם מעמד ושם, איש איש בתחומו, ההופכים את עצמם מבלי משים לאפיפיורים שבידם האחת מכנסים סביבם מאמינים ובידם השנייה מנצלים את אותו הציבור כדי להשיג רווחים ותועלות אישיות (אפשר להחליף את המילה אפיפיור ב"גורו" או ב"עיתונאי" או "רבי" או "בלוגר" בכל מקום בו עלול מישהו להוביל קבוצה בצורה המנצלת את הכבוד אליו להשגת מטרות אחרות).
הנה כמה כללים זריזים כדי לזהות אם מי שמולך הוא סוג של אפיפיור, רק בתחפושת:
  • הוא טוען לאמת מוחלטת, סופית ונצחית. 
  • הוא משמיץ אחרים החולקים על דעתו.
  • הוא מתנשא על סביבתו. 
  • הוא ישלח את מאמיניו למלחמות על קוצו של יוד. 
  • ככל שמישהו קרוב יותר לדעתו, כך הוא מוצג כאויב גדול יותר.
  • יש לו פופ-מוביל ממנו הוא מנופף לקהל חיוכים.

והנה, לעומת האפיפיור, פגשתי איש אחר יוצא רומא, שהיה ההפך המוחלט מהמודל הציני.
זה היה לפני עשרים ואחת שנים. הייתי אז משוחרר צעיר והוא היה הרב שחיתן זוג חברים. הכלה היתה בהריון מתקדם, והחתן המאושר היה בחור מתוק בן גילי. על הטקס ניצח רב יוצא רומא שלא שמעתי את שמו מעולם. גבוה, בזקן שחור ומטופח וחמוש בחיוך רחב ומשקפי שמש הוא הגיע לאולם רכוב על אופניים. רצה הגורל והזוג ביקש ממני דווקא להיות אחד העדים בחתונתם, כך שיצא לנו להכיר מעט יותר מהקובל בין אורח לרב חתונה. הוא שאל אותי לשמי ומנהגי, והסביר לי על מה אני חותם ומדוע, ותדרך אותי עניינית. בין לבין הלך ליבי קסם אחריו. מסתבר שהוא אינו מוכר על ידי הרבנות, כי מנהגיו שונים והוא אינו מגדיר את עצמו אורתודוכסי. הוא היה קונסרבטיבי, רחמנה ליצלן. ועדיין, לא שמעתי ממנו מאומה כנגד אנשי הרבנות או הטקסים הרגילים, ולמרות זאת, טקס החתונה ההיא היה הדתי ביותר והמרגש ביותר שראיתי מעודי. 
הוא סיפר שאת החופה יערוך לפי המסורת העתיקה של יהודי רומא, כפי שלמד מאביו ומרבותיו, ושהוא מקווה שתחזור יום אחד לזרם המרכזי. הוא ערך טקס קצר ופשוט, ודיבר במילים שנוגעות אל הלב ואינן מטריחות את הציבור. הוא נותר בצל הזוג ולא לקח את מרכז הבמה. ואחרי שהטבעת עברה והכוס נשברה הוא חיבק את החתן והכלה, כיסה את ראשם ואת ראש יחד תחת טליתו, כשם שאב מכסה את ראש בניו הקטנים בבית הכנסת וברך אותם בברכת כוהנים:  "יברך אדוני וישמרך, יאר אדוני פניו אליך ויחונך, ישא אדוני פניו אליך ויתן לך שלום". 
והקהל מחה דמעה. 
הנה כמה מאפיינים של הרב הזה:
  • הוא הולך עם האמת שלו
  • הוא מכבד את האחר, אפילו כשהוא ההפך הגמור ממנו
  • הוא דואג להיות בגובה אחד עם הלקוחות שלו
  • הוא חורט פשרה על דגלו
  • הוא הגיע באופניים

ההבדלים בין הרב הזה לבין האפיפיור הטיפוסי לא יכולים להיות גדולים יותר.

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני כבר החלטתי מה אני מעדיף. 

קרדיט תמונה:http://goo.gl/wdH6WK 

By מר קדמוני with 7 comments

הבית החדש לכל קהילת הפליאו Paleo.co.il

הי חברים וחברות,
אני שמח לספר וגאה להראות את האתר החדש.

כל מה שתרצו לדעת,
כל חדשות הקהילה,
חבילות עם מוצרים מעולים במחירים אטרקטיביים ובמשלוח עד הבית,
מחקרים,
מומחים,
מפת פליאו קהילתית (כל הקבצים, חנויות הדגים, והמסעדות הידידותיות לפליאו במקום אחד - ואתם גם יכולים לדרג ולהוסיף לה תוכן!)

בקיצור - כל מה שצריך! 

חשוב חשוב חשוב: paleo.co.il לא מבשר על סיומו או הפסקתו חלילה של  הבלוג "מר קדמוני" אלא לתת עוד שירותים, מוצרים וידע שהבלוג הצנוע הזה לא מסוגל ויכול לתת לכם. מר קדמוני הוא בלוג אישי ואני מבין אותו כ"בית שלי" וככזה הוא מקום בו אני מרשה לעצמי לכתוב הרהורים, מחשבות, ודברים שלא תמיד "מועילים". 
לכן אשמח שתמשיכו לבקר אותי כאן, ותתחילו לבקר אותי גם שם

By מר קדמוני with 4 comments

על קוצר החיים - והאם ניתן לפרוש (לפחות מנטלית) כבר השנה?

שנה יוצאת ושנה באה, דור הולך ודור בא.
אופנה נולדת וטרנד גווע, חדשות מנצנצות ועיתונים עוטפים דגים.
כי כך הם חיינו: הזמן אינו עוצר בהם לרגע.

והנה, בפרוס עלינו שנה אזרחית חדשה, אנו שוב רואים את הזמן חורץ סימני שנים על הציר הגדול של הזמן. אז מה נאחל לעצמנו בערב הזיקוקים, הנשיקות והאלכוהול?
יש המאחלים לעצמם העלאה במשכורת (אני זוכר מימי כשכיר כי "דיוני שכר" הם אופנה מקובלת בחודשי ינואר).
יש המקווים לשדרג השנה את הדירה, את המכונית או את הטלפון. כנראה את שלושתם.
יש המייחלים להקמת משפחה, או להרחבתה או לשינויים אחרים במצבם האישי.
יש הרוצים לרוץ מרתון, לטייל בחו"ל או להשתתף בתכנית ריאליטי.
ויש את החולמים, ויש את האדישים ויש את הטרודים מכדי להתעסק בזה בכלל.

ואתם מה?

והנה, לפני אלפיים שנים בדיוק חי ברומא פילוסוף בשם סנקה שכתב רבות על מצבו של האדם ומה יאחל האדם לעצמו מול מחוגי הזמן. הדברים שכתב סנקה ברורים וטריים ומרגישים כאילו לא יבשה עדיין הדיו בה נכתבו. סנקה, מאבות הפילוסופיה הסטואית, כתב בלשון חדה ותמציתית דברים קשים וחזקים, ואודה כי מחשבתו היא נר לרגלי ולאור כתביו אני משתדל לנהל את ימי ואת זמני. לא תמיד מצליח, אבל משתדל.
כל הציטוטים להלן הם מספרו "על קוצר החיים" בהוצאת נהר (28 ש"ח בלבד למהדורה האלקטרונית).

מכירים את האנשים העסוקים תמיד, הלחוצים תמיד, המתלוננים שהם לא מספיקים ושהם לא מרוצים? גם סנקה מכיר אותם היטב, ואת טענותיהם, אולם הוא סובר אחרת:
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך".
וגם:
"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון — כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה".

כי הזמן הוא המשאב הנדיר והיקר ביותר. לא ניתן לאגור אותו כלל, אבל למרות זאת, רוב חיינו עוברים עלינו כשאנו אדישים לחלוטין לזמן ומבטלים אותו בהינף יד תמורת כסף או נוחות:
"בני האדם מוקירים ביותר קצבאות ומענקים, ותמורתם הם מציעים את שירותיהם או את מרצם או את תשומת לבם: איש מהם אינו מייחס ערך רב לזמן. הם עושים בו שימוש בקלות יתרה, כאילו אינו עולה מאומה. ואולם, אם על אנשים אלה קרֵבה ובאה סכנת מוות, תראה אותם לופתים את ברכי הרופאים, ואם מאיים עליהם עונש מוות, תראה כי הם נכונים לכלות את כל הונם כדי להמשיך לחיות: כה סותרים הרגשות שבקרבם".

מול פני סכנה, מול מחלה או בעיה בריאותית, או "סתם" בגיל מבוגר, האדם מבין כי זמנו עומד לחלוף ואו אז הוא "לופת את ברכי הרופאים". אבל אז מאוחר מדי. שנים של הזנחה, של אדישות, של הרגל, עברו ללא שוב. שכן את הזמן יש להכיר ולהוקיר ולכבד, לתת לו מקום וערך ממשי, שאם לא כן, אומר סנקה: 
"כפי שלא תועיל כמות הנוזל שתמזוג אל כלי אם אין לו תחתית לקבל אותו ולהכילו, כך גם אין זה משנה כמה זמן יש ברשותנו: אם אין לזמן מקום להשתקע בו, הוא מסתנן דרך הנפשות המנוקבות והסדוקות".

ובאמת, רובנו לא חיים את הרגע, אלא מתכננים תכניות גדולות לגבי העתיד: מתכננים לפנסיה, בונים על עתיד רחוק ומזהיר. או, אז יהיה לי זמן! אח, כשאפרוש אסע מסביב לעולם. כשאפרוש, אקרא ספרים. כשאפרוש, אתנדב בקהילה ואעזור לנזקקים. כשאפרוש אוכל להגשים את חלומותי. ועד אז מה? עד אז אעבוד במשרה מכניסה וכדאית, אבל שאני לא סובל אותה, כי מה לעשות, זה החיים. מכירים אנשים כאלו? כי גם סנקה מכיר אותם:
"אתה עשוי לשמוע רבים אומרים: "בשנתי החמישים אפרוש מעיסוקַי, שנתי השישים תפטור אותי מחובותַי." ואיזו ערובה, אמור לי, יש בידך לחיים ארוכים יותר? מי יבטיחך שהדברים יהיו סדורים וערוכים כדרך שאתה מתקין אותם? האין זאת בושה שלעצמך אתה שומר רק את פירורי החיים, שלשׂכל הטוב. אתה מועיד את פרק הזמן שכבר אי אפשר לייחדו לדבר? הלוא מאוחר לצאת לַדרך ולחיות את החיים רק אז, כאשר יש לסיימם! איזו התעלמות אווילית מן המוות היא זאת הגורמת לאדם לדחות תכניות טובות בתכלית לשנתו החמישים או השישים ולהתכוון להתחיל את חייו מן הנקודה שאליה מעטים זוכים להגיע".

ובינתיים אנשים חיים כך: מתכננים על הפנסיה ובינתיים עוברים בין עבודות, עושים המון דברים, לחוצים מאלף ואחת טרדות, עושים עושים עושים. גם וגם וגם. אולי הם אפילו שחקנים מצליחים, אנשי עסקים, מנכ"לים של חברות, ועדיין הם חשים לכודים במנהרת הזמן, שהם טורחים הרבה אבל מתקדמים מעט. שהזמן זולג מבין אצבעותיהם. ולעתים קרובות אנו רואים אנשים כאלה, בכירים במשק ששערם כבר האפיר אבל סנקה מאותת לנו שלא נטעה בהם:
"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שׂערו האפור או קמטיו: הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה. ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות".

אז מהו הלקח שלי מדבריו הנוכחים והנוקבים של סנקה? מה נאחל לעצמנו בפרוס השנה האזרחית החדשה?

שנחיה ימים רבים וארוכים על פני האדמה, חיים של משמעות ולא של טלטלות סתמיות.
שנכבד את עצמנו, את הזמן שלנו, ונחייה בכל רגע, עכשיו. לא למען העתיד אלא לטובת ההווה.
שנהנה, נצחק, נאהב, נלמד ונחכים. שנעשה טוב. לא מחר, היום.
שנקדיש את הזמן לטובת צבירת ידע, ולא לצבירת חפצים שיעלו אבק ויכלו את הממון.
שנשכיל להבדיל בין כוח ההרגל לבין עוצמת השינוי.
שנחיה חיים משמעותיים.
מהיום ועד מאה ועשרים.


שנת 2016 שמחה יקירים ויקירות. 

By מר קדמוני with 14 comments

פירמידת הבריאות ברחבי העולם

הי ידידי,
חושבים שרק אצלנו משרד הבריאות חי בסרט?
כל מדינות העולם מנסות כבר ארבעים שנה לחנך את אזרחיהן לאכול "נכון", רק שלרוע המזל אין לאף אחת מהן מושג קלוש מהו אותו מזון "נכון" שלו רק נאכל אותו נהיה בריאים וחסונים. אז במשך העשורים האחרונים העתיקו המדינות זו מזו רעיונות ודעות, וכולם המשיכו להשתחוות לעגל הזהב האמריקאי: הו דגנים מלאים, הו דל שומן, הו שמנים צמחיים, הסתלק בשר אדום וכדומה.
ועדיין, כל מדינה הרגישה חובה רגשית וכבוד לאומי לא להעתיק את השטות האמריקאית ככתבה וכלשונה אלא "מדינה ומדינה ככתבה, עם ועם כלשונו", ומשרדי הפרסום הממשלתיים ישבו ימים כלילות לעשות את הפירמידה מקומית יותר ואת ההנחיות אטרקטיביות יותר.
ת'כלס, זה די משעשע.
אז הנה צרור של פירמידות, סירים, פגודות, צלחות וסלים: כולם נועדו כדי לשכנע את הציבור מה לאכול, וכולם נכשלו, כך נראה במידה דומה.

הנה אוסטרליה, שסידרה את האוכל בעיכול יפה ומסודר, שאפילו פיתות יש בו (!!!) אבל כמובן ששמן זית וחמאה נמצאים מחוץ למעגל, עומדים בפינה (השמאלית התחתונה) תחת הכותרת "להשתמש מעט!"


לעומתה בבהאמאס היו מקוריים לאללה והכניסו את כל המוצרים על תוף מסורתי. יתרון נוסף מעבר ליצירתיות הוא שלא כתוב על שום דבר "לאכול מעט" ושהבשר ומוצרים מהחי מופיעים במרכז. מעניין שעל התוף המסורתי יש גם כל כך הרבה מוצרים בלתי מסורתיים בעליל, וכמעט כולם נמצאים, נכון, במשבצת הדגנים "הבריאים". נו.


בליז, המדינה הקטנה, והרפובליקה הקטנה גינאה, שתיהן עברו למודל של "סל" או סיר. האמת הגיוני הרבה יותר מפירמידה... שתיהן נתנו ניחוח מקומי עם סוג הסל וזה של בליז נראה פשוט יפה, עם האנשים הקטנים שרצים על הגשר-ידית.  אי אפשר שלא להרגיש המון צבעוניות. היתרון בסל של גינאה הוא הרמז לצורך לבשל ולא רק לקנות אוכל. אבל בשתיהן נותרת האקסיומה שצריך להיות יותר עמילנים ופחמימות מאשר חלבונים ושומנים..


בסין, כמו בסין, יש פגודות, ולא מבנים מצריים עתיקים, אבל התוכן, הו התוכן, זהה לאמריקה. כל כך רחוק מהמציאות הסינית (מי שם בכלל אוכל לחם או מוצרי חלב?) ובכל זאת, "חייבים" לחנך את הציבור. מזל שהסינים לא שמים קצוץ על ההנחיות הללו.


פיג'י החמודה דווקא נראית סימפטית עם עצות פשוטות, שהחשובה שבהן: גדלו את האוכל שלכם בעצמכם! להעתיק דחוף! אני מנסה כאמור לעשות זאת בעצמי


 הונדורס, גם היא במרכז אמריקה, נותרת במודל הפוייקה. לא החכמנו.

נחזור לאירופה: איטליה עם פירמידה הדורשת מאמץ וקריאה, אבל אוי לבושה, גם "ביסקוטים" הם אחד מעמודי התווך בפירמידה, וכמובן שגם פסטה וסלמי הם "קבוצות מזון". יותר גרוע קשה למצוא.


ביפן, המציאו פורפרה עם יפני חרוץ שרץ רץ רץ מסביב. הפירמידה כאן הפוכה ולא מציגה בשר בכלל וגם מוצרי המזון מהים, גאוות התרבות היפנית, דומה כי הם מסתתרים ממש בתוך כל האסתטיקה הזו. דומני כי אם תשאלו יפני ממוצע לצייר את התפריט שלו, קשה להניח שהוא היה יוצא עם תיאור דומה. במיוחד הזויה פרוסת הלחם, שלא קיים כמעט כלל ביפן. אבל מילא. יפה בכל זאת. 

דווקא הצלחת הסינגפורית נראית עם פוטנציאל טוב. היא פשוטה מאוד וקלה להבנה ות'כלס הרבה יותר יעילה (תשוו אותה למשל לעיגול האינסופי של אוסטרליה, למעלה). אהבתי שחצי צלחת צריכה להיות ירקות ועלים. יופי. אבל המשקל יתר לטופו דווקא (חס וחלילה לא בשר) וללחם, מחמיץ את התחושה.

בתיאלנד המלכותית, כמו ביפן, העסק עומד על הראש, אבל התוכן הוא במיטב המסורת האמריקאית. בעצם זהה לגמרי. ואני שואל אתכם: לאיפה נעלם הקוקוס, גאוות תאילנד ואבן בסיס בתזונה שם? נכון, הפרסומות האומללות הללו מנסות להכחיד את כל מה שבריא.


ואצלנו, מה אתם חושבים?
ברור. הפירמידה האמריקאית ככתובה וכלשונה, עם המצאה ישראלית גאונית: קומה שלמה של מים.
ואת ההבל הטהור הזה מכריחים את הילדים שלנו ללמוד בגן, ביסודי ובתיכון. כי על בריאות, אצלנו לא חוסכים.

כדי להבין עד כמה עגום מצבנו, הנה שקף מתוך מצגת משרד הבריאות (זמין להורדה כאן) - אותו השקף שמלמדים איתו את הילדים שלכם גם היום. הבל ורעות רוח. אסון. רעה חולה: מרגרינה חשובה לבריאותנו. שומן צמחי מומלץ. חמאה רעה. כולסטרול הוא רע. ועוד ועוד הבלים.

ואני שואל אתכם - מה יהיה?

By מר קדמוני with 7 comments

ארוחת צהריים מהירה ו... טבעונית!

הי חברים,
נעשיתי רעב רק כדי לגלות שאין כלום בבית. חנוכה ולא היינו כל כך באיזור.
כרגיל, הצורך הוא אבי ההמצאה ולכן עשיתי תבשיל משאריות ירקות ששרדו במקרר:

  • צרור עלי פזיל (מנגולד) עייפים, שראו ימים יפים יותר
  • חצי כרוב 
  • חצי כרובית 
  • וארבע פטריות שמצאתי בסוף מגירת הירקות

(זה באמת כל הירקות שמצאתי)


קצצתי היטב את כל המצרכים. במחבת ענקית (סוטאג') שמתי שתי כפות שמן קוקוס ושפכתי פנימה את הכל, ועל אש גבוהה יחסית אידיתי את החברים יחד למשך משהו כמו 20 דקות (עד שהכרובית נותרת עם "ביס" אבל לא סמרטוט).
פתחתי קופסת שימורים של חלב קוקוס 70% של Aroy D  והוספתי פנימה (להערכתי, זה כרגע החלב קוקוס הכי מוצלח וכלכלי בארץ. ללא חומרים ותוספים כלשהם, ומקסימום שומן - 21%. טעים בהרבה מאחיו הצעיר, חלב הקוקוס המפורסם בקופסת קרטון ירוקה מאותו היצרן, שהוא מיצוי רק של 60% קוקוס).
תיבלתי עם מלח הימלאיה, הרבה כורכום, כמון ומסאלה (אפשר עם אבקת קארי או משחת קארי למי שאוהב יותר חריף), ונתתי לעסק לרתוח יחד על אש לא גבוהה עוד רבע שעה.

זהו.
מנה בריאה, טעימה מאוד, כיפית וקלה להכנה.
והיתרון האחרון: אפשר להגיש אותה ללא חשש גם אם אתם מארחים חברים טבעוניים. ..

בתיאבון

By מר קדמוני with 7 comments

כיצד תהפכו ליזמים או כמה רחוק אתם מעזים להתבונן?

"קוראים לי דעאל ואני יזם".

למזלנו, יזמות נחשבת לתכונה חיובית בחברה שלנו. לו יזמות הייתה תכונה מגונה אולי היו קמות קבוצות של 12 שלבים בסגנון "יזמים אנונימיים" בה כל פעם יזם אחר קם ממקומו ומספר כיצד ומה עשה השבוע למרות שכולם אמרו לו "אתה טועה", או "אתה מסכן יותר מדי כסף" ובכל זאת הוא עשה. ואז כל שאר היזמים האנונימיים בקבוצה מחבקים ואומרים "אנחנו אוהבים אותך". לפעמים אני מרגיש ככה, רק שהקבוצה היא לא של אנונימיים - זה אתם. 

כי ככה זה יזמים, אין להם ברירה אלא לעשות - בין אם אוהבים אותם בגלל זה ובין אם לאו. 

ואני תוהה - כיצד זה אין יותר יזמים שם בחוץ?

אחד הדברים בהם אנחנו (חברי המין האנושי) מצוינים, ממש מצוינים בו, הוא בזיהוי סכנות עוד לפני שהן מתרחשות ומתנפצות על ראשנו.
אנו יודעים לזהות מה יקרה לחשבון הבנק שלנו אם נאבד את מקום העבודה
אנו נזהרים מלהסתובב עם אנשים "מסוכנים" או "חשודים" או סתם עם פרצוף לא מוכר.
אנו לוקחים משכנתא ועושים חושבים מה יקרה אם הריבית תעלה ומה אם לא יהיה שוכר 
אנו יודעים לאתר נהג מסוכן בכביש בנתיב ממול הרבה לפני שהוא מגיע אלינו
אנו דואגים כשהילדים הולכים לאנשהו, אנו עסוקים בחישובים של הסתברויות ושל סיכונים ושל אירועים אפשריים וקונים ביטוחים מיותרים או לא מיותרים לאינסוף דברים כמו ביטוח תאונות אישיות וביטוח שיניים וביטוח שמשות - הכל דברים שאנו חושבים עליהם, ומנסים כמיטב יכולתנו להמנע מהם. לפעמים מצליחים, לפעמים פחות. 
עד כאן טוב ויפה.

אבל מצד שני, שוב בהכללה, אנו גרועים למדי בזיהוי הזדמנויות או בראיית דברים שעדיין לא באו לעולם. 
אנחנו אומרים "איך לא קנינו שם כשעוד היה זול"
אנחנו חושבים "איך לא חשבתי על זה בעצמי"
אנחנו סקפטיים  "לא יודע, אבל לא נראה לי שזה יצליח" 
אנחנו מהססים "שמע, זה אפשרי, אולי בעוד שנה" 

סיבה אפשרית היא שיכולת הערכת מצבי סכנה מהווה יתרון אבולוציוני עצום והמוח שלנו התפתח יפה מאוד לכיוון הזה. חיות רבות לא יודעות לזהות את הסכנה עד שמאוחר מדי. זו לא רק אינטליגנציה, זו תכונה דומיננטית אצל אנשים וחלשה אצל בעלי חיים אחרים. אמנם יש מינים יותר "פחדנים" מאיתנו אולם זיהוי סכנות הוא לא רק הדחף לברוח אלא היכולת להעריך מצבים מורכבים וכיצד הם יכולים להתפתח עתידית. חיות בר יריחו סכנה לפני אנשים, אולם האנשים יבינו כי מצבים ניטרליים עלולים להתפתח לכדי מצב סכנה - וזה כבר יתרון גדול מאוד. למשל בעולם הקדום: היכן לחנות ללינת לילה (עכשיו אין סכנה אבל אולי יש טורפים המגיעים באזור הזה).
מאידך, שום דבר אבולוציוני לא עזר לנו להתפתח לכיוון היזמי. ההיפך הוא לעתים קרובות הנכון. האבולוציה "מעדיפה" שינויים זעירים ובטוחים, ולא צעדים ענקיים ומהירים. אנחנו מבינים כיצד דברים עובדים ומסתגלים עליהם אבל קשה לנו מאוד להעריך מה יקרה כאשר ישתנו כללי המשחק. בגלל זה אנו חשדנים מול שינויים דרמטיים - פשוט חסרים לנו את הכלים הקוגניטיביים להעריך את מצב העניינים החדש באופן יעיל. וכשקשה לנו, אנו נמנעים. למרות זאת אנחנו יודעים שיש יתרונות גדולים ליזמות: ש"המעז מנצח" כמו מטבע הלשון של הבריטים, שבלי היוזמה והחזון של אדיסון לא היה לנו חשמל ובלי סטיב ג'ובס לא היה לנו אייפון ואייפד (ואיך הייתם קוראים את השורות הללו עכשיו בלי הטלפון, הא?). 
הבעיה היא שהשריר היזמי פשוט מנוון אצל רבים מאיתנו. אני למשל גדלתי במשפחה של שכירים, לימדו אותי לחפש "מקום עבודה טוב", הפחידו אותי מלהפסיד כסף והבטיחו לי שאם רק אהיה ילד טוב ואקח משכנתא הכל יהיה בסדר. ואני האמנתי עד גיל 35 שזה באמת העתיד שלי. אבל אז עברתי בדלת הסתרים של היזמים ולא יכולתי עוד לחזור לאחור.

אז כיצד נחזק את השריר היזמי? כיצד להצליח לראות את הדברים שאחרים אינם רואים? ובעיקר, כיצד לרכוש את היכולת להעריך מצבים עתידיים כדי שלא נזהה רק סכנות אלא גם הזדמנויות? הנה כמה רעיונות:
  • להתחיל עם הבעיות שלכם - מיליוני אנשים יושבים ממש עכשיו בסלון ומתכננים "אולי נמציא אפליקציה שתשלוט על רובוטים קטנים שמעבירים קניות מהסופר?" או "נקים בית חולים ללווייתנים שנשטפו אל חוף אכזיב" ודברים חביבים בסגנון זה. ת'כלס זה יופי והמחשבות הן ראשית העשייה אולם היכולת שלנו להעריך את המצבים הללו הולכת ופוחתת ככל שהמצבים רחוקים מאיתנו. וגם, אם נתבונן באמת במראה, נבין כי זה לא "באמת" מניע אותנו, ובעיקר - זה לא מרגש אותנו, זה לא "זה". לעומת זאת, אם תתחילו בבעיות שלכם, בדברים שאתם מכירים מהחיים שלכם, ההבנה היזמית תהיה ברורה הרבה יותר וכך גם המחויבות. אתה רוצה לפתור את זה כי זה מציק קודם כל לך, באופן אישי, ואתה בטוח שזה יהיה מעולה עבורך ולכן גם מעולה לאחרים. לכתוב בלוג ואחר כך ליזום אתר חדש של paleo.co.il זו יזמות קטנה אבל התחלתי עם מה שנגע אלי אישית. באמריקאית קוראים לזה: scratch your own itch, היינו גרדו את השריטות של עצמכם ואל תנסו לפתור בעיות של אחרים. את הבעיות שלכם אתם מכירים טוב יותר מכל אחד אחר, ולכן תבנו עבורם את הפתרונות הטובים ביותר, ובשיא התשוקה. 
  • להתבונן מגבוה יותר - הסעיף הקודם אמר שתמיד כדאי לצאת מהעולם האישי, אולם כדי להצליח ליזום צריך להמריא ממנו לגבהים חדשים, ולכן צריך לבחון את המציאות מתוך פרספקטיבה חדשה. וזה קשה. מאוד. הכרתי פעם יזם אמריקאי שהצליח בענק ממש בשנות השבעים: אישתו יצאה לעבודה והוא רצה שהילדים יחממו אוכל לבד ובדיוק המציאו את המיקרוגל אז הוא הקים חברה לאוכל מוכן למיקרוגל (אהממ, לא פליאו, אבל זה כבר סיפור אחר). הוא חיבר את הצורך שלו והתבונן בגדול על המציאות האמריקאית באותן שנים (עידוד יציאת נשים לעבודה, הצורך בדאגה לילדים למרות זאת, חוסר הזמן והרצון לבשל וכו'). בסופו של יום זה הניב לו מליארדים ירוקים מרשרשים. האתגר לכל אחד מאיתנו הוא לנסות ולא לתת לגדרות המציאות היומיומית להסתיר את גובה האפשרויות. להצליח לחשוב בגדול, בענק, בעצום. גם אם רק כתרגיל חשיבתי. "שריר הלחשוב בגדול" הוא שריר חיוני שחשוב לתרגול יומיומי, לא פחות. 
  • לצאת מההגדרות המגבילות - אחד הכשלים הגדולים הוא שאנו חושבים על עצמנו בתבניות "אני שכיר" או "אני עצמאי" וכדומה. בגלל זה מעט אנשים מועסקים כשכירים אולם חושבים על עצמם כעסק עצמאי. זה לא כורח. יש לי ידיד קרוב, שכיר כל חייו, אולם מגיל צעיר הוא רואה את עצמו כיזם. הוא רוכש נכסים להשקעה ומנהל את עצמו כישות עסקית עם מטרות, עם עלויות ועם גיוס הון והזדמנויות השקעה. אני מאמין שההגדרה העצמית היא הבסיס של כל הצלחה יזמית. כאשר ההגדרה העצמית שלנו מגבילה אותנו, אין לנו שום סיכוי להתרומם מעל למציאות המתסכלת, ולכן כדאי לשקול להגדיר את עצמכם מחדש. שאלו את עצמכם "מי אני?". כן, אתם יכולים להיות יזמים מעולים בנשמתכם ובמעשיכם גם אם אתם מגרדים כרגע בקושי את קצה החודש. 
  • להתחיל בקטן - כן, אנחנו רוצים לכבוש את הירח, אבל מי שנחתה בסוף על הירח היתה אפולו 11. לפניה היו עשר חלליות אפולו שלא הגיעו, אבל צברו לנאס"א את הניסיון הנדרש כדי להצליח. כן, תחשבו בגדול ובענק והלוואי שתכבשו את הירח בעצמכם, אבל חשוב גם להכיר בצורך ללמידה, בהדרגה, בניסיון שיש לצבור. היוזמה הראשונה שלי צלעה ובשנייה כבר הלכתי לבד, בשלישית התחלתי לרוץ... וברביעית אני אמריא. אני מקווה. היום אפשר להקים יוזמות קטנות במקביל לחיים. יש לי ידידה שהקימה חנות ב Etsy ויש ל ידיד שהפך למאתר פרויקטי תמ"א 38 והוא בכלל רואה חשבון. תמצאו את ההתחלה שלכם. 
  • ללמוד - לא, אני לא מתכוון לאוניברסיטה. לצערי למרות שעשיתי תואר ראשון וגם שני, האקדמיה העניקה לי מעט מאוד. הלמידה היא באחריותכם ואיש לא ידחוף אתכם לכך אלא אתם. אז מה כדאי ללמוד? תרכשו השכלה פיננסית. תקראו ספרים על יזמות ועסקים. תשקיעו בסדנאות או קורסים שמלמדים את התחום בו אתם רוצים (או שוקלים) לפעול. תקדישו זמן לאתרים של החברות או היזמים שאתם רוצים להיות כמוהם. תעקבו אחריהם בטוויטר ותראו מה הם קוראים. תשמעו פודקסטים. תקראו עוד (הזכרתי קריאה?). 
  • להגדיר worse case scenario - לא כל יוזמה היא "מסוכנת" אבל כל יוזמה דורשת משאבים - זמן או כסף ובדרך כלל את שניהם. על פי רוב - המון משניהם (לא להיבהל, עוד על כך בהמשך). אבל עדיין, לעתים קרובות התהליך היזמי מחייב אותנו להתחייב ולכן גם לסכן כסף או נוחות. תרגיל חיוני ליזם לפני היציאה לדרך הוא הגדרת המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות אם המיזם לא יצליח. בדרך כלל המצב הגרוע ביותר הוא לא קטסטרופה מלאה ואמיתית ולא "מחיקה" של הכסף. אם זה הסיכון, אז אולי באמת לא כדאי לצעוד בנתיב הזה. אבל הרבה פעמים גם המצב הגרוע ביותר הוא עדיין לא רע בכלל. למשל, כשריצ'רד ברנסון הקים את חברת התעופה שלו, וירג'ין אטלנטיק, הוא שכר את המטוסים מבואינג ויכול היה להחזיר אותם אם העסק לא יצליח. הוא היה ילד שאפתן ואמיץ ובעל חזון (והיום הוא אדם מבוגר שאפתן ואמיץ ובעל חזון) אבל הוא בדק מראש מה יהיה המצב הגרוע ביותר אם לא יבואו לקוחות או שלא יצליח לשכור טייסים מספיק טובים וגילה שבכל מקרה לא יוכל להגיע לחובות או לפשיטת רגל. הוא אמר לעצמו: "יאללה, קדימה". אז גם אתם - אל תיכנסו לפרויקטים בהם אתם עלולים להפסיד את המכנסיים אבל מצד שני, אל תפחדו לקבל מכה קלה בכנף. קורה. 
  • לתרגל מחסור - "אבל מה יהיה אם נפסיד את החמישים אלף שקל הללו שאנו צריכים להשקיע? זו לא מכה קלה בכנף!". נכון, זו לא מכה קלה, אבל האם היא באמת מכה הרסנית עבורכם? מה יקרה אם תאבדו את הסכום הזה? שיטה טובה במיטב הפילוסופיה הסטואית היא לחיות בתנאי מחסור. למשל, להחליט שחודש לא יוצאים לבילויים, לא אוכלים כלום בחוץ, לא קונים שום בגדים או ציוד, לא יוצאים לחופש ולא קונים מתנות. חודש כזה יחסוך לכם הרבה כסף אבל יותר מזה - הוא יגלה שהשד לא נורא כל כך. שאנו יכולים לרדת זמנית ברמת החיים בלי למות מזה. הרי מה שמחזיק אותנו על שפת הבריכה היא העובדה שאנו מפחדים שבמים יהיה לנו קר מדי, הפחד הוא שמשאיר אותנו בחוץ, אבל אם נגלה שאין כ"כ ממה לפחד, יותר בקלות נעזוב את המעקה.
  • להבין שכל המשאבים בהישג יד - אנו חיים בעידן מטורף בו כל מה שתרצו נמצא בהישג יד. המומחים הכי טובים, גם אם הם גרים בהונללו, יכולים לעבוד יחד איתכם, כי האינטרנט מחבר אותנו. אם אתם רוצים לעשות מחקר, אם אתם רוצים לכתוב חומר, אם אתם רוצים לשאול אנשים, אם אתם רוצים לגייס הון, אם אתם רוצים להכיר אנשים מסוימיים, אם אתם רוצים לפחות חנות רשת, או כל דבר אחר - הכל אפשרי. הצורך הוא אבי ההמצאה ואם אתם צריכים הון אבל יש לכם חזון ואמונה אני משוכנע שתוכלו לגלות שאפשר להשיג משאבים. זו גם דרך טובה לתרגל יזמות... 

מה צופן לנו העתיד? מי ידע? 


אז מה, שנטוס יחד לירח? 

By מר קדמוני with 6 comments