אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

האם השמנה היא מחלה? (רמז: לא)


נפל דבר בישראל.
ההסתדרות הרפואית בשיתוף החברה לחקר וטיפול בהשמנה (יש גוף כזה) הודיעו השבוע כי השמנה היא מחלה
כולנו יודעים כי השמנת יתר קיצונית obesity קשורה מאוד לתחלואה. לסכרת, לבעיות לבביות, למחלות כרוניות אחרות, לסרטן ועוד. אבל מעתה גם ההשמנה עצמה היא מחלה. 
לא מספיק שלשמנים יש סיכוי גבוה מאוד לפתח סכרת, מעכשיו הם חולים כבר קודם. 
עוד הכריזה ההסדרות הרפואית כי 25% מהאוכלוסיה במדינה נופלת בקטגוריית ההשמנה. כולם מעתה חולים. גם חלק ניכר מהילדים ומהנוער. גם הם כעת חולים. לא סתם מתחלים, אלא חולים ממש, בגלל גזירת גורל שאינה תלויה בהם כלל. לפי ד"ר דרור דיקר, יו"ר החברה לחקר וטיפול בהשמנה: "מדובר במחלה כרונית ולא בכשל התנהגותי... היא איננה אשמת האדם השמן". 
אם אתם תוהים מה זה משנה בכלל, ולמה ההודעה של ההסתדרות הרפואית מסוכנת דווקא, אז הנה כמה נקודות לשיקולכם:
(הבהרה: להלן אני מתייחס להשמנת יתר קיצונית, ולא משקל עודף קל, שכלל אינו נחשב לגורם סיכון בריאותי)
  1. הכחשת האחריות האישית. המחקרים גילו, אומרים לנו בהסתדרות הרפואי, שרוב מוחלט של הדיאטות לא מצליחות, ולכן אין סיכוי להבריא לבד, ולכן זו מחלה. האמירה הזו מעקרת את המוטיבציה של הפרט ובעיקר את תחושת האוטונומיה והאחריות האישית לסגנון החיים. פאק, אז מה אם אני אוכל בורקסים? זה לא קשור למשקל שלי. אני פשוט חולה. וברור שהדיאטות נכשלו: דיאטה היא רעיון רע ובלתי אפשרי. לא צריך להיות בדיאטה לעולם: צריך לאכול נכון, טעים ומשביע, ללא הגבלה ומתי שרעבים. זה הכל. אם זה יהיה מאוכל אמיתי, המשקל העודף יעלם מעצמו. תמיד. 
  2. גנטיקה זה תירוץ חלש. מאוד. מי שקורא את ההודעה של ההסתדרות יכול להבין כי כל האנשים השמנים הם בעלי גנטיקה דפוקה. הם לא. עד לפני חמישים שנה לא היו כמעט שמנים בכלל. הגנטיקה של המין האנושי לא השתנתה בין לילה. היא נותרה זהה לחלוטין. סגנון החיים השתנה, והתערבות "מדעית" שאמרה לנו ששומן זה מסוכן ולכן החלפנו אותו באינספור פחמימות. (למשל, מה אתם חושבים שיש בגבינה 1% שומן שלכם? ניחשתם נכון - סוכר). זה הכל. 
  3. הזדמנות למכור תרופות. הודות לתווית החדשה, מעתה, לא צריך שינוי סגנון חיים. צריך רק תרופה. משהו שידכא את התיאבון. משהו ש"ישרוף שומן". איזו גלולה אדומה או כחולה. חברות התרופות עובדות על זה מסביב לשעון. ועכשיו הרופא מאבחן אתכם ורושם תרופה. אתה מבין ד"ר, זו לא הפיצה, זה לא הקוקה קולה, זה רק שאני חולה. אולי יש לך איזה כדור בשבילי? בטח שיש. אל תדאג. 
  4. הזדמנות למכור פרוצדורות רפואיות ומסוכנות. ניתוח לקיצור קיבה, בצורותיו השונות (שרוול, בלון ועוד), הם ביזנס ענק. הם מפרנסים הרבה מאות רופאים, עשרות אלפי ימי אישפוז, ובעיקר, מעמידים על חוד הסכין אלפי אנשים שמאמינים שזוהי דרכם היחידה להבראה (כי הם חולים, וכי אין להם שליטה). במרוצת השנים קיבלתי בלי סוף סיפורים של מנותחים שעברו מדורי גיהינום והיו על סף מוות בגלל הניתוח "הפשוט" הזה.  זה לא. אני ממליץ לכם לקרוא את הסיפור של נרי לוי, כדי להבין מהי האלטרנטיבה, גם למי שכבר היה שם. 
אנשים שמנים אינם חולים, למרות שהם עלולים להפוך בקלות לכאלה.
רוב האנשים הם שמנים בגלל שחסר להם ידע ורק מיעוטם שמנים מבחירה. ההסתדרות הרפואית והחברה לחקר וטיפול בהשמנה לא מעניקים לציבור ידע אלא תוויות. הם מחליפים תווית אחת באחרת. עד היום התווית היתה "שמנים" וכעת התווי היא "חולים". הרבה יותר סיפטי. הרבה יותר פוליטיקלי קורקט. אבל האמת היא שהשמנה אינה גזירת גורל, ואינה מחלה גנטית (עבור 99.99% מהאוכלוסיה), ואינה מחלה כלל. השמנה היא תוצאה של מזון גרוע. לא של עצלנות. לא של חוסר בספורט. לא של משהו ששמו לנו במים. 
השמנה היא תוצאה של מה שאנחנו אוכלים.
לצערנו, בארבעים השנים האחרונות, המדינה לימדה אותנו לאכול גרוע. היא אמרה לנו לאכול לחם בכל ארוחה, להחליף את החמאה בשמן סויה או קנולה, לא לאכול שומן ולאכול פחמימות מורכבות וחטיפי אנרגיה מלאים. היא מילאה לנו את הראש בשטויות, ובתמורה, אנו מילאנו את הבטן בזבל. 
אחוזי ההשמנה עולים משנה לשנה למרות שהרפואה מתקדמת יותר, ולמרות שכולם עושים הרבה יותר ספורט, יותר מאי פעם, ולמרות שאוכלים הרבה יותר דגנים מלאים מאי פעם (כי זה מה שמספרים לנו שבריא), ולמרות שכולם מדברים בריאות ורוצים ורודפים בריאות, אבל אללי, תופסים רוח.
רק כאשר המדינה תתנער מהזיות "פירמידת הבריאות" ותחזור להמליץ לאנשים לאכול אוכל אמיתי, רק אז תפתרנה חלק גדול מבעיות ההשמנה "הגנטיות". השמנים לא קיבלו את זה בירושה. אין השמנה גנטית. אין. זה שטויות שמספרים לנו כדי שנרגיש טוב עם עצמנו וכדי שהמדינה תמשיך לעצום עיניים מול השטויות שהיא ממשיכה להאכיל אותנו: את פירמידת המזון מכריחים את הילדים שלכם ללמוד בגן, ביסודי ובתיכון. זה חומר חובה בתוכנית הלימודים.
ההסתדרות הרפואית אינה חלק ממערכת החינוך אבל היא דואגת לה לפציינטים לתרופות ולניתוחים החל מגיל הגן.
זהו טירוף מוחלט.

אם אתם רוצים להחלץ ממעגל ההשמנה אל תלכו לרופא.
תלכו לחנות הספרים. תלכו לשאול חברים שכבר עשו את זה. תלכו לאינטרנט לקרוא וללמוד. תלכו להאמין בעצמכם.


By Dael with No comments

התרגשות גדולה: ספר חדש שלי מגיע לחנויות!



לכם, הקוראים אותי, מגיע לדעת ראשונים.
כתבתי ספר חדש וממש עוד מעט הוא יגיע לחנויות. מתישהו בתחילת מאי.
שמו: ביטקוין, והעתיד הכלכלי שלך. 

ספר חדש זה מרגש כמו לידה.
המוח לא נח לרגע: איך הוא יראה וירגיש? האם הוא ילך לבד? איך הסביבה תתייחס אליו? ובעיקר, איך תקבלו אותו אתם, קוראי הותיקים?
מלחיץ.
ב-12 השנים האחרונות, מאז שהבלוג "מר קדמוני" נולד, אני כותב רק עבורכם. אני מספר את מה שמצאתי, על מה שלמדתי, דברים שניסיתי ותבשילים שהכנתי. לשמחתי, עד היום היו לדברים שכתבתי תגובות טובות. הם עזרו לאנשים.
ב-12 השנים האחרונות הבלוג שלי שינה פנים וצבעים. התחלתי לכתוב על קרוספיט. רק חמש שנים אל תוך הכתיבה עברתי שינוי והתחלתי לכתוב על תזונה ועל אורח חיים קדמוני. הדברים התחברו לי. ועכשיו הבלוג ואני עושים עוד שינוי ומרחיבים עוד את תחומי העניין והדעת. לא במקום, אלא בנוסף.
ב-12 השנים האחרונות כתבתי כי השתדלתי להוסיף טוב בעולם. כתבתי ואני כותב כי איני יכול להשאיר את הידע אצלי בלי לשתף. כשאני מוצא משהו טוב, אני מוכרח לרוץ ולספר לעולם כולו. חברים תשמעו, זה עובד.
כך נולד גם הספר החדש.
כי הוא הדבר הכי אמיתי שאני יודע לכתוב לכם. כי הוא מה שאני מוכרח לכתוב לעצמי. ולשתף אתכם בידע. ובהתרגשות.

אם אתם כבר עמוק בפליאו, אולי אינכם זוכרים כמה מוזר ומשונה היה הרעיון הזה כששמעתם עליו לראשונה. כמה התנגדה הסביבה. כמה התנגדתם אתם. גם הספר הזה צפוי לדגדג את חוש ההתנגדות שלכם. הוא יציב מולכם מראה במקומות מפתיעים. הוא יקח אתכם למסע אל מקומות בהם מעולם לא ביקרתם.
הספר הזה נועד עבורכם, ורק כדי לעשות לכם טוב.
תנו לעצמכם צ'אנס לקפוץ לעוד בריכה שלא שחיתם בה בעבר. אפילו שהמים קרים, זה עומד להיות כיף חיים.
מבטיח.
תסמכו עלי.
עד היום קיימתי.

****

פרק 1 – למה לי ביטקוין?

היתה זו הפעם השלישית שזה קורה לי, והכול הרגיש דז'ה-ווּ.
זמן לא רב לאחר שיצא לאור הספר הקודם שלי, "הסוד הקדמוני", קיבלתי את המייל הבא:

דעאל הי, נעים להכיר :)
שמי עמית, אני עוסק בטכנולוגיה המון שנים ולאחרונה התחלתי להתעמק בפליאו - רכשתי את הספר שלך ואני מתענג עליו. בשנים האחרונות חקרתי רבות את הטכנולוגיה של ביטקוין וגם ניסיתי לקדם את המודעות אליה בישראל (קצת הרצאות בהתנדבות ועוד). לאחר ההיכרות עם הפליאו מצאתי כי ביטקוין ופליאו דומים מאוד:
פליאו - תלמד מהאדם הקדמון איך לאכול נכון.
ביטקוין - תלמד מהאדם הקדמון איך לשמר ערך (זהב דיגיטלי).
פליאו - כל חברות המזון מוכרות לך זבל מהונדס.
ביטקוין - כל הבנקים מוכרים לך זבל מהונדס.
פליאו - העיתונות חיה מהפרסומת של חברות המזון ולכן תלכלך על פליאו.
ביטקוין - העיתונות חיה מהפרסומות של הבנקים ולכן תלכלך על ביטקוין.
ביטקוין ופליאו פורחים ברשתות החברתיות הרבה לפני שהם יפרחו בעולם הממסדי.
היום קראתי פוסט שלך על פליאו וכסף ולמדתי שאתה מנכ"ל של חברה המספקת פתרונות פיננסיים לבנקים. אם הייתי מאמין בקארמה הייתי אומר שיש כאן משהו... J אשמח אם תמצא את הזמן לדבר קצת ולהחליף דעות על איך אפשר לקדם משהו שאתה מאמין שהוא האמת אל מול הסקפטיות של העבר? תודה וחג שמח, עמית.

עניתי בנימוס שאין לי זמן.
הרעיון נשמע לי מופרך, ובאמת הייתי עסוק. יש לי חברה לנהל. אבל עמית התעקש ומשהו התחיל לזמזם לי באוזן. נשברתי ועניתי, "אני גר בגליל ועובד במרכז, ויש לי שעת נהיגה יומית בשמונה בבוקר. מתאים לך לשוחח אז?" התאים לו. וכך היה. שאלתי קצת, הוא ענה. השעה חלפה מהר מכפי ששנינו ציפינו, וקבענו להמשיך מחר בבוקר. גם השיחה השנייה היתה קצרה מדי. קבענו לדבר בשלישית.
בלי שהבחנתי, נשאבתי לעולם זר, שנפרש על פני עשרות שיחות בנות שעה. משבוע לשבוע, עמית העביר לי קורס ביטקוין פרטי. לכל שיחה חזרתי עם שאלות חדשות, בעיקר הוכחות לכישלון בטוח, פחדים כלכליים וקושיות טכניות. ככל שהעמיקו שיחותינו שני קולות עלו בתוכי. קולות שאני מכיר היטב: אחד שרוצה לקפוץ כבר עכשיו אל המחר. והאחר שביקש לקחת עוד רגע, להיזהר. התמונה הלכה והתבהרה. החששות והשאלות לא הסתלקו. חלפה כמעט שנה עד שקולו הדוחף של המחר התגבר על אזהרות הרגע, וקניתי את הביטקוין הראשון שלי. זה היה אחרי שהמחיר קפץ ב-100% ובמקום 200 דולר שילמתי על על מטבע ביטקוין יחיד 400 דולר! הנה, חשבתי, עד שהבנתי הכל, וכבר איחרתי את הרכבת. ובכל זאת קניתי. כי בשלב הזה כבר ידעתי איך זה ייגמר.
קולותיהם של הרגע והמחר מלווים אותי כל חיי. הם אני. הצדדים הסותרים שמפעילים אותי. חשוב לדעת להסתער, וחשוב לדעת להיזהר. בהיסטוריה האישית שלי למדתי שהליכה נגד הנורמה היא השקעה: יש תמורה, ויש מחיר.

כשהתחלתי לכתוב בלוג על קרוספיט ב-2006 החברים שלי צחקו: "בטח, אימון משקולות של רבע שעה יכניס אותך לכושר. אתה רק תדפוק לעצמך את הגב." אבל אני התחברתי לפשטות של הרעיון וליעילות של התוצאה. לא היה אז שום מכון קרוספיט בארץ, לכן רציתי לקנות לי מוט משקולות אולימפי, שאוכל להתאמן בבית. התקשרתי למכון וינגייט, לשאול איפה קונים ציוד. הם צחקו ושאלו אם אני רוסי. אחרי שנה, ידידי עומרי פלד פתח את מועדון הקרוספיט הראשון בארץ והיה לסנונית שסימנה את הבאים אחריה. היום יש כ-70 מועדוני קרוספיט בארץ ולמעלה מ-20 אלף מועדונים ברחבי העולם. מוט משקולות אפשר לרכוש בכל חנות ספורט וקרוספיט הפכה מילה שגורה על כל לשון ולשיטת אימון ביחידות העילית של צה"ל.
כשהתחלתי לכתוב ב"מר קדמוני" על תזונת פליאו, ב-2009, אמא שלי נכנסה למשבר. מה הוא אוכל, הילד. מעטים בארץ העזו אז לדבר נגד פירמידת המזון ובעד אורח חיים המעודד צריכת שומן רווי לתיאבון, שנתפס כדבר מסוכן ולא אחראי. בדיוק בגלל זה כתבתי על כך ספר, הסוד הקדמוני. היום עשרות אלפי ישראלים מעידים על עצמם, "אני פליאו", וגם המחקר הרפואי הולך ומפנים כי הסכנה הבריאותית טמונה בסוכר ובעודף פחמימות, וכלל לא בשומן מהחי.
בשני הדברים נתקלתי כמעט במקרה, ושניהם שיפרו את חיי. בשניהם מישהו טען באוזניי משהו שלא דמה לשום דבר ששמעתי עליו בעבר, משהו שדיגדג לי את הסקרנות. התחלתי לקרוא, וגיליתי שזאת לא אופנה חולפת אלא דווקא משהו מבוסס. גם הקרוספיט וגם הפליאו מסתמכים על ניסיון אנושי בן אלפי שנות היסטוריה, ומגובים בממצאים של מחקר עדכני. בשניהם יש מנגנון שעובד, ומיינסטרים שמתנגד לו, מסיבותיו. שיטת הקרוספיט מבקשת לחזור לשורשי הכושר האנושי. לכושר שימושי, יעיל ומשתנה. תזונת הפליאו מבקשת ללמוד מחוכמת העבר על התזונה הטובה לנו כיום - אוכל מגוון וטעים שבני האדם אכלו מאז ומעולם.
בשני המקרים, ככל שהעמקתי, התמונה נעשתה ברורה יותר עד שתפסתי את הראש בידיים ואמרתי לעצמי, וואו, זה ענק. ניסיתי בעצמי, וזה עבד. זה עבד טוב יותר מכפי שציפיתי. הבטתי ימינה ושמאלה, ולא ראיתי אף אחד באזור. למעשה, כולם היו באזור של ההיפך הגמור. כי כך לימדו אותם. כך הרי לימדו גם אותי. זה מה שהמומחים אמרו, ואף אחד אחר לא אמר שהמלך עירום. לא בקול רם דיו, בכל אופן. הרגשתי שאני מוכרח לספר לאנשים. חברים, תתעוררו, אתם חייבים לשמוע על זה. שיתפתי חברים, קולגות, את המשפחה; שלחתי מיילים לידידים רחוקים; פתחתי בלוג וקיוויתי שמישהו יקרא. נעניתי באדישות. כולם היו סקפטים. כולם אמרו "נו באמת," וגלגלו עיניים. ואז, יום אחד פתחתי את העיתון ונתקלתי בידיעה קטנה על זה. וכעבור כמה חודשים ראיתי את זה בכל מקום. יש מהפכה, והיא התרחשה מלמטה, מהמון אנשים שכמוני גילו זאת בעצמם וסיפרו על כך לאחרים. נגד המיינסטרים, נגד הנורמות. דבר שמציע ערך אמיתי לאנשים, מצליח.
זה קרה לי בקרוספיט וזה קרה לי בפליאו. בשנתיים האחרונות זה קרה לי בביטקוין.
בכל המקרים הללו לא חידשתי ולא המצאתי מאומה. רק עמדתי על כתפי ענקים, העברתי הלאה את הטוב שלמדתי מהם. בכל המקרים הללו הרגשתי שאני נוגע במשהו עמוק ואמיתי. משהו שבגללו כמה משוגעים, שאיכשהו מצאתי את עצמי ביניהם, עושים את ההיפך ממה שכל העולם אומר לעשות, ובכל זאת מצליחים. למה זה מצליח להם? מה הסוד?
את הסוד הזה בדיוק אני מתכוון לספר לכם כאן.

***
לעוד קצת מידע ולהזמנת הספר (אפשר כמובן עם הקדשה) במשלוח מהיר עד הבית, מיד ביום בו יגיע לחנויות, לחצו כאן.


By מר קדמוני with 3 comments

סוד החביתה הקסומה של ענבר

כן כן אני יודע.
כל אחד מכיר ויודע לעשות חביתה. סבבה. מה החידוש? 
או. 
חביתה היא מאבות המזון שלי. שלוש ביצים לאחר האימון, יחד עם גבינה צהובה, מסדר אותי פיקס. 
ככה חשבתי. 
עד שהבן שלי הצעיר, ענבר, גילה לי את הסוד.
דרוש: שלוש ביצים וגבינה צהובה. אופציה: כוסברה. אופציה נוספת: שמנת מתוקה.

ראשית דרושה מחבת נון סטיק טובה. טיפ: לעולם אל תשטפו אותה עם סקוצ' אלא עם מטלית, ואל תשתמשו במזלג מתכת אלא עץ בלבד והמחבת תחזיק כך לנצח.

טורפים את הביצים היטב היטב. מוסיפים מעט מאוד שמנת מתוקה וכוסברה קצוצה. ומלח. 
על המחבת החמה הוסיפו שמן זית או חמאה. ואז הניחו מיד שלוש פרוסות של גבינה צהובה ישירות על המחבת. מעליהן שפכו את הבלילה של הביצים.
כן. הגבנץ למטה והחביתה למעלה. 
אש גבוהה.
כשהחביתה מתחילה להתמצק קלות למעלה, הפכו לעשר שניות והורידו מהאש.

תקבלו גבינה צהובה שהפכה זהובה ופריכה ולא גומי רך. אחלה חביתה קרנצ'ית וטעימה לאללה לפתוח איתה את הבוקר.
ד"ר חביתה לשירותכם.
התודות לענבר. 

By Dael with 4 comments

משואה לתקומה: מילים שאחרי יום העצמאות


התמונה הזו צולמה ב 1 בנובמבר 1938 בהמבורג, גרמניה.
היא מתארת פיסת היסטוריה זעירה ובנאלית. כיצד פועל מחליף את שלט שם הרחוב מהלר-שטראסה  לאוסטמרק-שטראסה. השלטון הנאצי לא היה מוכן לשם רחוב על שם מי מצאצאי היהודים והלר, שעל שמו היה הרחוב, היה יהודי מומר. 
את התמונה הזו איתרה השבוע ברשת אחותי, דפנה כהן, והצטמררה כולה.
כי דומה והתמונה הקטנה הזו מקפלת את סיפור השואה והתקומה של המשפחה שלי. 
בתמונה הפועל מחליף את השלט של מספרים 72-78 ברחוב הלר-שטראסה. הצד הזוגי, בסוף הרחוב.
לפני ארבע שנים הייתי שם בביקור.
כי הלר-שטראסה היה הרחוב בו סבתא שלי גדלה. לא רק זאת, אלא שהיא גרה בדיוק בבית המדובר בתמונה.
בהלרשטראסה מספר 76.
מחיקת זכר היהודי משם הרחוב היה צעד מקדים של השלטון הנאצי למחיקת היהודים עצמם. 
יכול להיות שסבתא שלי או מי מאחיה ראו אז את הפועל עומד על הסולם ושמעו את דפיקות הפטיש. השלט ניצב בחזית הבית.
דפיקות הפטיש היו רעמי החורבן. 
שבוע ימים בדיוק לאחר שצולמה התמונה והוחלף שלט הרחוב, ב 8.11.1938, סבתא שלי עזבה את גרמניה ועלתה לארץ. בת ארבע עשרה. לבדה. למחרת היה ליל הבדולח.
הוריה ואחיותיה הצעירות נותרו מאחור.

והנה אחרי שמונים שנים סבתא שלי ניצבת שוב בחדר המדרגות של מספר 76, ששוב נקרא רחוב הלרשטראסה, ומאחוריה עומדים ילדיה ונכדיה וניניה.

מכות הפטיש לא יכלו לנו.


By Dael with 2 comments

אני מאשים


מיקי חיימוביץ' היא מותג על בביצת העיתונאות הישראלית. היא אינטליגנטית, מנוסה, קורנת אור וחן, ובעיקר: מייצרת כותרות סדרתית ולוחמת להשפעה על מדיניות הממסד. לפני כמעט עשור נמאס לה להקריא את כותרות החדשות שכתבו אחרים ומאז היא עברה להיות עיתונאית חוקרת, המפיקה מרגליות וכתבות עם צבעים חזקים של אדום ושחור, השתתפות בדיוני ועדות הכנסת בנושאי בריאות וקיפוח הדלים, והכל בחיוך מקסים ועטיפה סכרנית של "אני באה בטוב. אני באה לעזור לכם, להציל אתכם". 
גולת הכותרת של פעילותה בעשור האחרון היא Meatless Monday. היא יו"ר העמותה בישראל, הפרזנטורית ודף הבית. היא נפגשת עם ראשי ערים, מוסדות חינוך, בתי חולים וחברות היי טק ומשכנעת אותם לעבור לתזונה צמחונית ועוד יותר טוב: לטבעונית. מי יגיד לא למיקי חיימוביץ'? היא המאמי הלאומית של החסה והקטניות.
עד כאן הכל לגיטימי וטוב, לא חייבים להסכים.
הצצה באתרים שלה, ובחומר שהיא מפיקה מדגימים את טענות השילוש הקדוש מבית מדרשה:
  • בשר, במיוחד אדום, מסוכן לבריאות בגלל שומן רווי וכולסטרול.
  • בשר, במיוחד אדום, הורס את כדור הארץ
  • בשר גורם להשמנה.
אלו טענות שאין להם שום רגליים וסימוכין במדע אלא שקרים והונאות, אבל, יאמר הקורא לעצמו, חפיף.
עד היום לא אמרתי מאומה על חיימוביץ', אפילו שהיא קראה לי רוצח (כן, לומר "בשר זה רצח" זה לכנות את האוכלים אותו, 99% מאוכלוסיית העולם, רוצחים, זאת לעומת שבט הנאורים המוארים. חייבים לדבר עלהאלימות הטבעונית, כתבתי לפני שנים אבל זה כבר נושא אחר). כדי שלא יהיה ספק היא גם משחררת ציוצי תמיכה וחשיבות של מסעות הצלב הטבעונים (אמבוש מפורסם לאראל סגל מול גארי יורופסקי, אותו היא מעריצה), אבל חאלס, עכשיו נמאס לי.
כעת נפל דבר. מישהו כנראה אמר לה: "פסס, מיקי, זה לא הבשר, זה בכלל הסוכר". (קוראי בלוג זה יודעים זאת כבר עשור. אולי מישהו מכם גילה את אוזנה?)
לא משנה מה היתה הסיבה, מיקי הלכה ועשתה תחקיר. "ללא סוכר" פורסם בצבעי אדום ושחור וכותרות, כולל ראיונות עם רופאים ומומחים שכולם אמרו: שומן זה טוב, סוכר זה רע. וליתר דיוק: פחמימות מרובות זה רע מאוד וגורם לכבד שומני, לשומנים בדם, להתקפי לב, לסכרת ולמוות. צריך לצמצם בכמות הפחמימות ולחזור ולאכול אוכל אמיתי מהחי ומהצומח, בדגש על שומנים טובים וחלבונים.
זה מה שאמרו לה. זה מה שהיא יודעת. אבל זה לא מה שמיקיל'ה סיפרה לצופים.
מי שראה את התחקיר אמש, ומי שראה את תכנית ההמשך, לא יכל שלא לראות את הפיל שבחדר. 
מה פיל? ממותה!
במשך שעתיים מדברים על מה נכון לאכול, מה מסוכן ומה לא מסוכן, מה בריא ומה מזיק ואיך נראה תפריט. מראיינים עשרות אנשים, חלקם באולפן, חלקם תזונאים ורופאים וחוקרים, ורק מילה אחת נעדרת. המילה שאין לנקוב בשמה. המילה המפחידה מכולן:
בשר.
נשגב מבינתי איך אפשר לדבר שעתיים על תזונה ולא לומר מאומה על בשר. לא לחיוב ולא לשלילה. הוא לא קיים. הוא לא אופציה. הוא אוויר.
כן, צריך לאכול פחות סוכר. ודאי שצריך לאכול פחות פחמימות. "כל הפחמימות הן בעצם סוכר" אפילו אומרת אחת המרואיינות. אז מה אוכלים במקום הסוכר שאלתם את עצמכם? לא תקבלו תשובה.
כיצד קרה שאכלנו יותר שומן והרגנו את עצמנו בסוכרת  - כי הפסקנו לאכול שומן, חמאה ובשר והתחלנו במקום זה לאכול קורנפלקס ולחם ופסטה ופתיתים, גם את זה מיקי לא אמרה לנו.
היא רק מאשימה את הקולה ואת הסוכריות. ואת המדינה שלא מתערבת מספיק... (אוי ואבוי לנו מעוד מעורבות ממשלתית).
כדי לרמוז על התפריט הנכון ולא לומר בשר אלא ההיפך, היא הביאה למוטיבציה קשיש נחמד וספורטיבי על אופניים, "עשיתי שינוי ובחרתי בירקות וקטניות" הוא אומר ומיקי מביטה בו בהערצה: איזה צמחוני חמוד.
תכנית ההמשך שהפיקה חיימוביץ' היתה עוד יותר מייאשת. נציגה חמוצה ממשרד הבריאות הסבירה כמה חשוב לאכול בריא: "בעיקר ירקות וקטניות". שוב הבשר נעדר. הוא לא בשיח. הוא לא אפשרי.
הפנאל הסביר גם: "הנאה אפשר לקבל ממוסיקה, לא צריך לקבל אותה מאוכל". איזה ייאוש. הם דנים אותנו לחיים אומללים ורעים, לאכילת אוכל רע ולא מתגמל כי זה בריא. כל השאר רע.
הדיון עבר לכוח רצון, וכמה חשוב להחזיק מעמד. וואו. איזה גיבורים היו שם באולפן. מצליחים לאכול משהו (אף אחד לא אומר מה) אבל המשהו הזה בריא, כי אין בו סוכר.
התזונאית הנוצצת שהביאו בהמשך התכנית כדי לתרגם את ההמלצות של מיקי לתפריט התעלתה על כולם: היא הסבירה למה חשוב לאכול כל יום פירות, ולמה חשוב מאוד לאכול כל יום לחם מלא ושבולת שועל, וקורנפלקס "מדי פעם". ההבל הזה מקודם בדף הפייסבוק של התכנית כמובןגם בתפריט כאן לא היה יחס אל מאומה מהחי (לא שאסור לאכול בשר ולא שכדאי לאכול, אלא המילה לא הוצגה ולא נאמרה כלל), רק שוב אותם המלצות עתירות סוכר, שאיכשהו הפכו לתימה המרכזית בתחקיר שכותרתו "ללא סוכר". אה, כן, בלחם מלא יש בדיוק אותה כמות סוכר כמו בלחם לבן, רקאומר. 
מייאש.
אני מפרגן לחיימוביץ' שסוף סוף עשתה מה שכל עיתונאי בתחום הבריאות היה צריך לעשות מזמן: לספר לכולם על השקר העצום של תעשיית הפחמימות. אבל אני גם מאשים את מיקי חיימוביץ' בצביעות וקבעון מוחין ובעיקר ביצירת שקרים לבנים בתחפושת של אמת גדולה. היא ממשיכה בכל הכוח לקדם אג'נדה רוחנית גם כשהאמת כבר מובנת לה ושקופה: אי אפשר לקדם תפריט טבעוני ולקדם תפריט דל פחמימה בו זמנית. מספיק לראות את חוברת המתכונים שהיא חתומה עליה, שהיא אות ומופת לתועפות פחמימות (קוסקוס, לזניה, פסטה ומה לא).
תחליטי גברת.
אבל לא, מיקי לא תתנצל ולא תאמר טעיתי ולא תשנה מאומה ממשנתה או מהאתר עליו היא חתומה.
אני עוד לא למדתי את הפטנט הזה: לומר משהו אחד ולעשות משהו אחר. למדי אותי מיקי.


"ללא סוכר" הוא שם מצוין וצודק לתחקיר, אבל השם האמיתי המסתתר בו הוא "ללא בשר". זו המילה היחידה שאסור להגיד, שאסור לרמוז עליה, כי אחרת מיקי תפסיק לחייך. 


***
אני בעד תזונה קדמונית: ללא סוכר, דגנים ושמנים צמחיים ועם שפע אוכל אמיתי טעים ומתגמל. אם אתם רוצים לדעת מה כן לאכול, ואיך לעשות זאת גם טעים ומשביע, חפשו את "הסוד הקדמוני" בכל חנות ספרים, או אונליין. יש גם ספרייה. יש גם קורסים. רק תהיו לי בריאים. 

By מר קדמוני with 3 comments

פליאו בהודו - הכיצד?! *רשמי מסע*



לפני כמה שבועות ארזתי מוצ'ילה קטנה, נשקתי לשלום לאישה ולילדים, ותפסתי רכבת לשדה התעופה. בשרוול המטוס פגשתי את אחי, הצעיר ממני בעשור, ואת אבא שלי, המבוגר ממני בכמה כאלו ויחד המראנו להודו.
פעם ראשונה שלהם, פעם רביעית שלי.
היו אלה שבועיים וקצת של זמן אבות ובנים (או יותר נכון, אב ובניו), ברחבי רג'אסטן. ככה סתם, באמצע החיים. לראות את הצבעים, לנשום את הריחות, לחוות את הטירוף והיופי והצפיפות וההמולה, לישון בגסט האוסים, לבקר במבצרים מתפוררים וטירות קסומות, לקנות מכנסיים בכמה רופי, ולא פחות חשוב: לאכול טוב.
אם שאלתם אז נחתנו בדלהי משם לטאג' מאהל, משם לג'ייפור, משם לפושקר, משם לג'ייסלמר, משם לג'ודפור, משם לאודייפור והופ, טיסה הביתה משם. לא תכננתי לכתוב כאן על מסלולים מומלצים, מבצרים חשובים, אנשים חייכנים או מקדשים שווים. יש אנשים היודעים וכותבים טוב ממני על כל הדברים האלה. חשבתי לכתוב הפעם על האוכל. רק על האוכל. ועוד יותר: על פליאו בהודו.
קוראים לי דעאל ואני פליאו כבר עשור אבל בשבועיים בהודו הייתי גם אני צמחוני.
והנה, שרדתי כדי לספר.
זה לא קרה במקרה. הודו היא מעוז הצמחונות העולמי. חלקים נרחבים מאוד באוכלוסייה הם צמחונים, ולמרות יחסי הציבור של זב"ח, אין בה טבעונים, או כמעט ואין, כי כולם משתמשים בשומן מהחי (גהי, שהיא חמאה מזוקקת). מכיוון שאחי ואבי מקפידים ממני על ענייני כשרות, הטיול היה בסימן "טעים לאללה אבל צמחוני לא פחות".
בקר נחשב למקודש בהודו ולכן לא תמצאו כמעט בשר בקר ברחבי המדינה (כן בגואה, שהיתה קולוניה פורטוגזית ונותרה מחויבת לעברה ובעיקר לתיירים, וכך גם בעוד מקומות פה ושם. אבל בגדול, אין בקר למאכל בהודו). בכל מקום ניתן למצוא בשר עז (muton), וכמובן עופות. אלו לא נחשבים "בשר". דגים הם לא ממש חלק מהמטבח ההודי אז אל תבנו עליהם. 
דומה כי רוב המדינה (יותר ממיליארד אנשים) הוא צמחוני או חצימחוני, כלומר כזה המבסס את תזונתו על הצומח ועל חלבון המגיע בעיקר מגבינה, וקצת עוף ועז פה ושם.
בכל מסעדה ניתן למצוא מנות שהן צמחוניות לחלוטין, ומכיוון שבהודו מדובר בעניין דתי ולא רק בהעדפה קולינרית, הם מייחסים לכך בחשיבות רבה. בכל עיר מסעדות רבות הן pure veg ובהן לא יגישו ביצים ובוודאי שלא בשר או עוף.
מה?!

אז מה יש לאכול שם אם עושים פליאו צמחוני, תמהתם? או, בוא נדבר על זה
המטבח ההודי הוא טעים וחריף ומשגע, ועמוס בתבלינים ומנות קטנות, ומוכן טרי טרי ללקוח. וגם זול להפליא. שלוש ארוחות ביום במסעדות טעימות (ומקומיות), יעלו למטייל הסביר כ 50 שקלים (ותיכף יקפצו עלי כמה טיילים מנוסים וישבעו באימם שהם אוכלים ב20 שקלים ליום. בסדר). אז כן, זה נהדר ושווה לבד את הטיול כולו. ובכל זאת, הנה כמה כללים שיעזרו לכם לצלוח את הטיול הבא שלכם בהודו, בצורה מעט פליאוליתית יותר...

להשתחרר
ברוכים הבאים להודו. חייכו, נשמו עמוק, קחו את הזמן. אם תהיו בלחץ, לא תצליחו להתחבר. זה נכון לשעון, זה נכון לקצב הכללי, זה נכון גם לחרדות תזונתיות. אז אני ממליץ לא לשכוח שאתם בחופשה.
שנית, זיכרו כי הודו היא ארץ ענייה. אל תצפו שאת המאכלים שלכם יכינו תמיד מגהי אלא יהיה שימוש נרחב בשמנים צמחיים זולים. בדיוק כמו במסעדות בארץ. למרות זאת, אפשר לבקש, אפשר לשאול. ההודים הם עם חייכן וסובלני, וכל בקשה שתבקשו לעולם תיתקל בתשובה: yes, possibol (השיבוש המקומי של possible)
שלישית, איכלו במסעדות מקומיות ולא באלו המיועדות לתיירים. במסעדות רבות יש "קומת גג עם נוף" שהיא אותה מסעדה אבל עם סכו"ם, נוף ומחירים כפולים. בקומת הקרקע לעומת זאת, תהיה יותר תחלופה של מקומיים, האוכל יהיה טעים יותר והסיכוי שלכם להנות מהארוחה גדל פלאים. ותרו על הנוף והתרכזו בצלחת.
רביעית, ככלל, אנשים שאוכלים פליאו, משתדלים להמעיט בפחמימות מיותרות. זוהי לא תזונה קטוגנית המשתדלת לשמור על אפס פחמימות אלא תזונה קדמונית - רחבה ועשירה - אולם הנמנעת מעודף פחמימות מיותר הגורם לצבירת שומן. אבל גם כשאנו בחופשה לא נרצה לאכול פחמימות מיותרות, להרגיש כבד או לסבול מהעיכול. מאידך, אנו רוצים לחוות את התפריט המקומי. לאכול אוכל הודי אמיתי. וכן, אפשר לשלב בין השניים. אפשר בהחלט לוודא כי הפחמימות שכן תאכלו יהיו טובות ככל הניתן, ולא מזיקות, מכבידות או רעילות. יש אוכל הודי מועט בפחמימות. באמת שיש.
וטיפ אחרון: תציצו בצלחת. אם נכנסתם למסעדה, תביטו מה מגישים שם. אילו מנות נראות לכם טוב, אילו פחות. אני תמיד שאלתי את הסועדים מה טעים ועל מה הם ממליצים. איכשהו בהודו זה עובד טוב. כולם מחייכים ומנדבים מידע ועצות. בכל פעם ניסיתי גם משהו שאיני מכיר, בעיקר אם הוא כבר נראה טוב אצל מישהו אחר בצלחת...


אפשר גם בלי הבצק:
אין כמעט ארוחה הודית שלא יוגשו בה צ'אפטי, רוטי או נאן, או שלושתם. אלו סוגים שונים של פיתות קטנות ופשוטות, העשויות מקמח חיטה (לעתים מלא, לעתים רגיל) ומשמשות את ההודים כדי "לתפוס" את המאכלים (אוכלים בידיים בלבד) וסתם כדי לנשנש. את הארוחות שלנו הזמנו ללא צ'אפטי, ללא רוטי וללא נאן, ועדיין היה משביע ומצוין (למרות שברוב המקרים, הם הגיעו לשולחן בכל מקרה). אם אתם בהודו וחייבים לפחות לטעום פעם אחת כדי להבין במה מדובר, אמליץ על butter nan וכשמו כן הוא - מאפה הטובע בחמאה.
לעומת זאת, יש במטבח ההודי מאפים רבים שאינם עשויים כלל מקמח חיטה אלא מקמח חומוס. למשל פאפאד - שהוא מין מאפה דקיק ופריך המשובץ בפלפל חריף ועשוי מקמח חומוס ומצטרף לארוחה סטנדרטית. מאכל פופולרי יותר הוא הדוסה מסאלה - מעין פנקייק דקיק ופריך, המשמש כמעטפת למילוי תפוחי אדמה או גבינה (או שניהם). טעים. הדוסה מגיע עם קערית של נוזל קוקוס טחון ללא סוכר. בומבה.


אבל לא בלי אורז
אי אפשר לתאר את המטבח ההודי ללא אורז. זהו הבסיס האמיתי לתזונה והוא בא בשלל צבעים וטעמים. החל מאורז לבן ופשוט, דרך Jeera rice שהוא אורז עם זרעי כמון שלמים ומטוגנים (ממליץ לנסות בבית), וכלה באורז עם ירקות, הנקרא Vegtable Briani. אורז הוא בטוח לאכילה אבל כאמור עם הרבה פחמימות יחסית. אכלתי הרבה אורז בהודו , במיוחד כזה בא עם המון המון המון ירקות ותבשילים, והרגשתי טוב עם זה. זכרתי את סעיף אחד.

תה
דומה כי צ'אי הוא הבסיס לתזונה של ההודים. בכל פינת רחוב יעמוד נער יחף וימכור תה בכוסות זעירות (ואם תרצו כמה כוסות, כדי לקחת take away, ישפוך המוכר את התה לשקית סנדוויץ'. ממש כאילו קניתם דגים). התה הוא על בסיס חלב והוא חם וטעים ונהדר ועולה פרוטות ממש (משהו כמו שקל לכוס. לפעמים פחות). הבעיה היא שברירת המחדל היא תה עם המון סוכר. אבל אין זו גזירת גורל. בכל מקום בו עצרנו לשתות תה (לפחות 5 פעמים ביום), פשוט מבקשים ללא סוכר. הם מרימים גבה אבל יכינו לכם תה מצוין וטעים וחופשי מממתיקים. הקפידו להזמין תה בלי סוכר ותוכלו לשתות ממנו כמה שתרצו.
ביצים
בדרכנו מערבה עלינו על הרכבת מפושקר לג'ייסלמאר, וזו עושה את מסלולה במשך עשר שעות ארוכות. יום שלם על הפסים. באחת הערים עצרה הרכבת כדי לשאוף אוויר ולחלץ את עצמותיה, וירדתי גם אני לרציף לכמה דקות, והנה איש נחמד עם עגלה, מכין חביתות. מיד הזמנתי לנו כמה חביתות, שהגיעו חריפות ועוקצות (עם מסאלה, פלפל ירוק חריף ובצל), ומגולגלות בתוך נייר עיתון. ביצים הם יופי של ארוחה קלה וטעימה, בכל מקום ישמחו להכין לכם את "אומלט הבית", עם או בלי עיתון. יופי של פליאו.


טאלי Thali
מגש ובמרכזו תלולית אורז וסביבו פזורות קעריות קטנות ובהן כל טוב: פניר, תבשילי ירקות, קוקוס, סלט, חמוצים, יוגורט ועוד. דבר אינו קבוע - כל מקום והטאלי שלו, כל טאלי והשגעונות שלה. במקומות רבים הטאלי הוא re-fill כלומר ימלאו עוד מכל שתבקשו, עד שתשבעו. זה על פי רוב הקומבינציה הזולה ביותר בסביבה. ותרו על השדרוג ל special Thali כי בדר"כ זה פשוט עוד קינוח ועוד סוג לחם. אבל תשאלו, לפעמים זה עוד סוגי תבשילים, אז כדאי.

מוצרי חלב: פניר ויוגורט
בהודו לא תמצאו שלל גבינות. למעשה, שוחרי הגבינות עלולים להתאכז. בהודו נמצא על פי  רוב רק שני סוגי גבינות: פניר ויוגורט. שניהם מיוצרים מקומית ולא מגיעים ממותג מרכזי. כל חנות והפניר שלה, כל גסט האוס והיוגורט שלו. פניר היא גבינה המזכירה מעט גבינת חלומי: היא נוקשה ואינה מתפרקת בבישול אלא שומרת על צורתה ומרקמה ולכן טובה מאוד לתבשילים. היא עשירה מאוד בחלבון וממש אפשר להרגיש את החלבון על הלשון.  היוגורט עבה וטרי ומאוד משמח. יוגורט הוא יופי של ארוחת בוקר בהודו, עם כוס תה לא צריך הרבה יותר.

שאר ירקות
אם חשקה נפשכם באוכל אמיתי ודל פחמימות, יש הרבה מאוד אפשרויות במטבח ההודי. ככלל, יש אינספור תבשילים המבוססים על ירקות, הרבה תבלינים ועם/בלי גבינת פניר ביניהם. הנה כמה מהכוכבים שלי:
  • כאן בארץ הכרובית מככבת רק בחורף. בהודו הכרוביות זעירות ומשמשות בסיס לאינספור תבשילים כל השנה. בכרובית אין פחמימות כמעט כלל והיא מצוינת חריפה ברוטב קוקוס ועגבניות או סתם כך, במסגרת Vegetable Masala שהיא קערת ירקות מאודים וחריפים שיש בכל מקום, ובכל ארוחה (שלי).
  • במטבח ההודי לא ראיתי חסות אבל יש הרבה מאוד תרד. אחת המנות האהובות עלי היא Palak Paneer שהוא תרד טרי טחון המבושל יחד עם גבינת פניר. 
  • חצילים. תבשילי החצילים של ההודים לא דומים לסלט חצילים המרוקאי או לחצילים על האש שאנו מכינים כל שישי. לא יודע איך הם עושים את הקסם, אבל זה פשוט טעים. הרבה שום זה כנראה מכנה משותף אוניברסלי לחצילים.
  • קטניות ירוקות ויבשות. כמו הרבה תרבויות עניות, גם בהודו יש שימוש נרחב בקטניות. אם בקטניות יבשות (כאמור בחומוס, בקמח חומוס ודומיו), ואם בקטניות טריות כמו שעועית ירוקה, לוביה ואחרים. יש הרבה מאוד תבשילי קטניות, והם משתנים לפי העונה ולפי הגיאוגרפיה. אני כמובן מעדיף את הטריות והירוקות. בג'ייסלמאר אכלנו תבשיל "שעועית ירוקה" שכלל אינה שעועית אלא מעין חוטים דקים של ירוק. טעים וחריף ומפתיע. לנסות. 
(בג'ייסלמאר) מישהו יודע איך קוראים לזה?
חצילים, וגם פיסטוקים מעולים במטבח ההודי, וגם אפונת גינה.

מימין, דוסה מסאלה. במרכז: פאלאק פניר, veg cyurry ושאהי פניר. משמאל - נאן. לא לגעת. 
למות כמה שזה טעים

קוקוס ופירות
קוקוס הוא קדמוני לעילא, זול מאוד בהודו, ואפשר לקנות בכל פינה תמורת שקלים בודדים ראש קוקוס מקולף ומיובש שלם. זה יופי של נשנוש, משביע וטעים ועמיד בדרכים. יש כמובן גם קוקוס טרי ואין כמוהו לאנרגיה. קוקוס הוא לא הפרי היחיד באזור:. כל גיחה לשוק מכה את העיניים בבוהק מסנוור של צבעים. המון סוגי שורשים, פירות וירקות. כן, אני יודע שיש המזהירים שלא לאכול ירקות ופירות טריים. אני חושב שהסכנה מועטת, במיוחד אם מקלפים ובודאי שלא אוכלים מכל מיני סחיטת מיץ ברחוב, שזה מתכון בדוק לכשלון תברואתי.

פתאום באמצע הרחוב הפוסט
ממה להיזהר:
  • תפוחי אדמה הם זולים בהודו ולכן מאוד בסיסיים בתפריט. Aloo הם תפוחי אדמה. אם אתם לא בטוחים, תשאלו אם המנה מבוססת Aloo. יש סיכוי סביר שהמלצר יחייך בנימוס ויעשה תנועה לא ברורה עם הראש עד שילך ויקרא למישהו שיכול לקבל החלטה. בינתיים יקח זמן. קחו את הזמן, כבר אמרתי?
  • מטוגנים. ההודים אוהבים כל מיני מטוגני רחוב. כיסונים חלולים הממולאים בירקות ובתפוחי אדמה, סירות בצק, לביבות ומעין "ספנג'ות", הלא הן הסופגניות של התימנים. כולם נמכרים בכל מקום, מטוגנים לעייפה בשמן עמוק ולא יעשו לכם מאומה חיובי למעט צרבת ועודף אומגה 6. עזבו. 
  • כמובן שיש להזהר מסוכר וממיני קינוחים (גולב ג'אמון ואחרים) שהם צורות שונות של סוכר ומאוד מזכירים את הממתקים של הערבים. מתוקים מאוד, עמוסים בניחוחות מי ורדים, שקדים ודבש. לא נגעתי. בחיי.
  • מסעדות של תיירים. יותר יקר, פחות טעים, יותר סיכוי לקלקל את הבטן.
הוא יושב על השולחן ומטגן... קלאסה

להודו עוד אחזור שוב ושוב.
היא זולה, צבעונית, וממלאת את הנפש במפגש הבלתי אפשרי שבין השלווה לבין ההמולה.

מה אהבתם לאכול בהודו? למה אתם מתגעגעים?
ספרו בתגובות, שתפו וטקבקו.

דעאל

***
התמונות הטובות באמת צולמו ע"י אחי, הצלם המוכשר עומר שלו. את הפחות מוצלחות, אני צילמתי.


















By מר קדמוני with 5 comments

בגיל 67, אחרי התקף לב וסכרת, שמעון עשה שינוי ענק!


הי דעאל,
לפני כשלושה חודשים רכשתי את ספרך הסוד הקדמוני ברשת ממכר ספרים, אותה אני פוקד מדי פעם לחידוש מלאי ספרים לקריאה. לא כיוונתי לספרך. הכריכה משכה את עיני... ולא ידעתי או שמעתי מאומה על תנועת ה-״פליאו״. 
בסופו של יום לאחר קריאה ובליעת הספר בנשימה אחת, יישמתי מיד את  אמור בו! בהתמדה, בלהיטות ובשמחה רבה. 
חשתי, כי ספרך פוקח העיניים, נשלח אליי ממש משמים.. ממש בדרך ניסית... שכן מבלי דעת, תמיד חשתי וידעתי בתוכי כי לדרך חיים מוכחת זו פיללתי ובמיוחד מתנת הכלים המעשיים שנתת בספרך המחייה!  
כאדם שומר כשרות ומסורת ברור היה לי כי אכילת בשר ודגים הינו לא רק מהפולקלור היהודי כי אם מצווה של ממש ואשר קשורה בה שמחה והודיה לבורא עולם...
עובדות:  
אני בן 67. לפני כעשרים שנה עברתי התקף לב, ניתוח מעקפים. ומאז אני מטופל בתרופות לאיזון לחץ דם גבוה. וסכרת לא פשוטה שבגינה אני מזריק אינסולין ונוטל כדורים. 
הייתי תחת משטר כפוי של דיאטניות ורופאים שכפו עלי המנעות משומנים, והורו על חובת ספירת קלוריות, ועוד הרבה סייגים והגבלות. בכדי ״להציל את חיי״ כלשונם. 
תקצר היריעה מלתאר את עשרים שנות סבל, השתעבדות לדיאטות, נטילת כדורים רבים, אפס אנרגיות, חולשות וחוסר אונים. 
אמת, אכן כל הכדורים וכוח הרצון שלי הביאו אותי לאיזון סביר של מדדי הדם, הסוכר והכולסטרול. 
אני אדם אנרגטי שתמיד נסע במסלול חייו ב-״פול-גז״. אך בניוטראל. כי הרגשתי כ-״איילה״ מספרך. מקפיד על פרמידת המזון והוראות הדיאטניות המלומדות. מאוזן במדדים אך חסר חיות, חסר אנרגיות, חולשות כרוניות. שמחת החיים הלכה ונמוגה ברבות השנים. 
חייתי כאוטומט. מטפל בקריירה העיסקית שלי. עובד סביב השעון. מתפרנס ומנהל חיי חברה. אך חש שהכל משחק. לא אמיתי. 
אני מאד אוהב אוכל מן החי ובשר ודגים שעליהם גדלתי בבית הורי בית מסורתי שזו הייתה דרכו. אני אוכל חלבונים מן החי, בשר ודגים, ביצים וגבינות ובעיקר והמון ירקות!  אין גרם של מוצר לבן במטבחי. לא סוכר, קמח, מלח וכל מרעין ביישין אחרים. 
מדדי הסוכר והדם בעבור חודשיים, כאמור נפלאים! (הורדתי כמות האינסולין. מהתרופות טרם נגמלתי בינתיים.,,) 
ובינתיים הדבקתי שניים מחבריי במחלת ה״פליאו״. רחמנא ליצלן..״. 
כשהתחלתי ליישם את פועלך, לאכול את מה ששנים רק חלמתי עליו תחת איסורים שמניתי לעיל, היינו: מעבר למזון נטול דגנים וסוכרים, המנעות מאכילת פחמימות מופרזת (כאן הפכתי פנאטי, כי ה קפדה על אכילת פחממות עד 100 גר׳ ביום) עשתה לגופי פלאים ! ירידה במשקל , ירידה דרמטית בסוכר ומכאן להקטנה משמעותית בהזרקת אינסולין, לחץ דם תקין לגילי. והעיקר- חיות מדהימה, מצב רוח נפלא אנרגיות מדהימות. לראשונה מזה שנים  קיבלתי הכוח והחשק לכושר גופני. ואני הולך כמעט כל יום כשעה. 

והכול. בגללך ובזכותך. 
תבורך!!!

שמעון

***
מייל זה התקבל אצלי אמש, ה 21 לאוק' 2017 והרגשתי חובה לשתף ומיד...
תודה לך שמעון היקר!

By מר קדמוני with 1 comment

ירקות החורף חוזרים: פשטידת ברוקולי ואסאדו בכרוב


סוף סף הגיע החורף, או לפחות מה שנדמה היה לרגע כחורף כלשהו. כך או אחרת, חורף היא עונת הירוקים והעלים. הברוקולי והכרובית, הכרוב והתרד, הפזיל ועשבי התבלין: כולם בשיא תפארתם בחורף. וזו הזדמנות מצוינת לעשות מהם שלל מאכלים פשוטים, מהירים, דלי פחמימות, טעימים ובריאים.

פשטידת ברוקולי
כך נעשה:
ארבע ביצים
שני ראשי ברוקולי בינוניים,
שני עלי פזיל (לא חובה),
שמנת מתוקה,
קצת גבינת רוקפור (אפשר לשלב עם גבינות אחרות)
שתיים שלוש כפות פרמזן מגורד
אגוז מוסקט, מלח ופלפל.

מערבבים את כל המצרכים בקערה, ומשטחים בתבנית.
מניחים מעל כמה פרוסות גבינת טל העמק או אחרת, ומכניסים לתנור חם ב 190 מעלות לחצי שעה ארבעים דקות.
כולם אוהבים את זה, באחריות.



אסאדו בכרוב ובצל
אסאדו הוא ידידנו הטוב. עשיר בשומן נהדר, טעים, טוב בבישול ארוך, לא יקר ובכלל, חובה בכל סוף שבוע.
השבוע ניסיתי ואלתרתי מתכון הכי פשוט ובסיסי, וגם זול. זה התגלה כהצלחה מסחררת.
נתח שלם של שני קילו אסאדו (עם או בלי עצם)
חצי כרוב מופרד לעלים (או כרוב קטן)
שלושה בצלים חתוכים לפרוסות
חמש שיני שום קלופות.

מניחים הכל בתבנית גדולה מזליפים שמן זית. מערבבים היטב. מפזרים תבלינים (אפשר מה שאוהבים. אני ממליץ על תערובת פילדלפיה, מלח ופלפל).
מכניסים לתנור חם של 220 מעלות למשך 15 דקות, מנמיכים את החום ל 120 מעלות ומשאירים כארבע שעות, לא מכוסה.

זהו.
תנסו היום וספרו איך יצא!
בתיאבון


By מר קדמוני with 2 comments

איחולים לשנה החדשה

שנה חדשה היא הזדמנות לסכם, והזדמנות לתכנן. זו נקודה מקרית בזמן הקוראת לנו להריץ מחדש את שהיה, ולדמיין את שיהיה. 
על פי רוב, את שני הדברים איננו עושים ביום יום. החיים שואבים אותנו למירוץ שאינו נגמר. קמים, עובדים, אוכלים, ישנים, וחוזר חלילה, ולא תמיד יש לנו את ההפוגה הנפשית הנדרשת כדי להרים את הראש אל מעל המים ולבחון כמה התרחקנו מהחוף וכמה מהר אנו מתקדמים אל האי המושלם שבדמיוננו.
שלושה ימי חג ושבת לפנינו, ואלו יכולים לשמש לנו כמצוף לרגע, כפער בזמן כדי להרהר ולהתבונן, ולשאול את עצמנו באמת ובתמים: היכן אנחנו.
במשך השנה אלו הן שאלות שאנו נוטים לענות עליהן תשובות קצרות וחמקניות: אנחנו בסדר. אנחנו באמצע החיים. אנחנו מתקדמים. אבל ההתבוננות לאחור עשויה לגלות לנו רמזים: מה יכולנו לעשות טוב יותר, איפה פספסנו את הפנייה, היכן התעקשנו לשווא. בו בזמן, הרצון והתקווה לעתיד יעזרו לנו לקבוע מסלול טוב יותר ולהגיע למחוז חפצנו שמחים ומרוצים. 

בשנה האחרונה יכלתי לעשות טוב יותר משפחתית. עברנו מהגליל אל העיר הגדולה ומרוץ החיים לקח אותנו בסחרחרה, ממנה לא השכלתי לרדת, גם כשהיה צריך. לא טיילנו מספיק, מקסימום סיבוב בפארק הירקון. לא הקדשתי די לילדי. הם כבר גדולים וקל לרוץ קדימה ולתת למשימות אחרות עדיפות. לא עוד. השנה הקרובה תהיה עם הרבה יותר פנאי משפחתי. כבר סימנו ביומן טיולי שישי לחצי שנה הקרובה. כבר ארזנו מזוודה ללונדון (בעוד שבוע). כבר קבעתי טיול להודו עם אבא שלי ואחי. רק שלושתנו. החיים תמיד ימשיכו לזרום אבל את החוויות והזכרונות צריך לארגן ולסמן ולדרוש ולבצע, אחרת לא יתרחשו. תמיד ידעתי את זה, השנה אני על זה. 

בשנה האחרונה יכלתי לתת יותר תשומת לב לפרטים שעושים את ההבדל בבית. לקנות פרחים. לעצור ולפרגן יותר. לנשום עמוק ולהרחיק את לחצי היום יום ואת הסערות מראשי, גם לאחר יום ארוך ומתיש איפשהו. לא תמיד עשיתי זאת, אבל שהשנה אשתפר. לנסות ללמוד לתת לראש לנוח מהמחשבות, לשדר אנרגיות טובות, לפרגן ולאהוב. אף פעם אי אפשר להגזים עם זה. 

בשנה האחרונה יכלתי לכתוב יותר. יכלתי הרבה יותר. אבל העבודה והחיים לקחו אותי למחוזות המיילים והמשימות ולא קבעתי ביומן זמן לכתיבה וכך עבר שבוע ועוד שבוע. זה ניכר בכמות הפוסטים בבלוג שהדלדלו, ולמרות זאת התמיכה שלכם נותרה נפלאה ומופלאה. אצתי רצתי ולא הקדשתי לקהילה את שרציתי. השנה הקרובה תהיה שונה. אני כותב ואכתוב הרבה יותר. מבטיח. היעד שלי הוא להשלים כתיבתו של ספר השנה. התחלתי בחודשיים האחרונים ואולי הוא אפילו יצא לאור מתישהו. עוד נראה. 

יש לי עוד רשימה ארוכה של משימות ויעדים ומחשבות וכוונות טובות לשנה הקרובה, הקשורים לעסקים, להתנהלות, לזמן ולרוגע. אני רק מקווה שלא הגזמתי בחלומותי ולא המעטתי בעוונותי. ימים יגידו. 

שתהיה לנו שנה טובה, משמעותית, בריאה ופורייה,
שתהיה לנו שנה שניצק אל תוכה מטען חיובי ולא ניתן לשלילה וללחץ דריסת רגל,
שתהיה לנו שנה של איכות ושל משמעות, של רוגע ושל אותנטיות.

שנה טובה יקרים שלי,
שנה טובה.
דעאל

By מר קדמוני with 3 comments

לאן נעלמתי / מה מעסיק אותי כעת / מחשבות בעלמא

החיים נעים בגלים. 
בתקופות ובזמנים שונים הגלים של המציאות שלנו מתנהגים אחרת. לעתים הגלים מתרוממים ולוקחים אותך למעלה למעלה ולעתים הם שקטים ורגועים. לפעמים הגלים סוערים וכהים ולפעמים יורדים לתהומות ומצולות ים. לפעמים הגל יסחוף אותנו אל העומק והמרחב ולעתים הוא יישא אותנו אל חוף מבטחים. 
החיים הם גלים. 
והגלים הם לעולם חידה וסכנה וקסם ויופי והזדמנות גם יחד.

ביקשתי לכתוב מעט על הגלים בחיים שלי כעת, גלים שעשויים להסביר מדוע לאחרונה כתבתי פחות פוסטים ומאידך, אני עסוק הרבה יותר. in a good way. לגמרי. אז יש כמה וכמה דברים שמעסיקים אותי כעת, ולוקחים ממני זמן אך גם ממלאים אותי באנרגיה טובה והתחדשות. 
חלק מהגלים הם רק מחשבות ותחושות והם אינם מסבירים מאומה.
וחלק הן לא יותר מאדוות רגעיות על פני המים, שבאות והולכות.

ספרות
תמיד הייתי בעיני עצמי איש של מילים. מאז שלמדתי לחבר אותיות למילים, תמיד מוכרח הייתי שיהיו במחיצתי בכל רגע נתון לפחות ארבעה חמישה ספרים (שמתוכם לפחות שלושה שלא קראתי בעבר, אחד שניים שאני חוזר אליהם, ובדר"כ גם ספר עיון או שניים). על פי רוב הם מעורמים זה על גבי זה לצד המיטה ואני קורא בהם חליפות. זה מוזר, אני הולך לסלון ולוקח איתי ארבעה ספרים, וחוזר לחדר איתם שוב אחר כך. אתמול למשל (שבת) התחלתי שוב את "חולית" האהוב של פרנק הרברט, אני באמצע "הקורבן" של סול בלו, לקראת סיום "ספינת העבדים" בהוצאת בבל (מדהים), וסיימתי את "חיות הקודש" על מדרשים ויצורי הפרא בעולם חז"ל. 
אז עכשיו זו תקופה כזו, בה אני קורא יותר, וגם כותב יותר. אני משתדל להשקיע יותר זמן בכתיבה, וללמוד מהטובים ביותר. כל יום לכתוב קצת. אני מקווה שחלק מהדברים אותם אני כותב עכשיו למגירה, יעלו על שולחנכם יום אחד, אבל בספרות צריך זמן וסבלנות, ואלו מצרכים נדירים אצלי, לצערי. אז אל תתייאשו ממני. עדיין. 


חירות וסובלנות
תרבות האי-החירות שפשתה בארצנו מדירה שינה מעיני. אנחנו בעולם בו מרגע לרגע החירות מצטמצמת והסובלנות נעלמת. כולנו צודקים בעיני עצמנו, זה לא חדש, אבל החדש הוא האפס-סובלנות לדעתו ואמונתו של האחר והמאמץ שאנשים עושים כדי להשליט בכפייה את עמדתם על הזולת. כתבתי על כך פעמים רבות אבל זה הולך ונעשה גרוע יותר. מפרסמת חנות המבורגרים מודעה בפייסבוק, ומיד הדף מתמלא נאצות של טבעונים ונוצר לובי שרוצה לאסור בחקיקה על אכילת בשר/יבוא בשר. בדיוק באותו האופן ח"כ אחת העלתה למשל הצעת חוק שתאסור כליל על קניית סיגריות למי שנולד אחרי שנה מסוימת. תאסור לנצח. זה לא משנה אם בשר בריא או מזיק, אם סיגריות מסרטנות (הן כן) או רק מזיקות, מה שחשוב הוא שדעתו של האדם הפכה לאבסולוטית עד כדי שהוא מרגיש מחויב לכפות אותה על האחר. עוד דוגמה. באה נערה משירות לאומי לבית ספר וסיפרה פרשת שבוע ומיד קופצים אנשים "הדתה הדתה" כאילו מכריחים כאן ילדים להשתחוות לפסל זיאוס. באותו האופן מי שכותב בעד פוליטיקאי מסוים, מימין או משמאל, הופך מיד למוקצה מחמת מיאוס ותת אדם אצל הצד השני, ברמה הכי אלימה, חסרת סובלנות, הערכה או שיח. ונוצר כאן שילוב הרסני של אגרסיביות כלפי דעות שונות, והפעלה של מנופים כדי להבטיח שרק הדעה "שלי" תהיה לגיטימית. זה נכון למילים וזה גולש למעשים.
ומעל כל זה קיים אפקט העדר וגם הוא הפך אלים יותר, ומהיר יותר, וזועם הרבה יותר. מישהו ראה משהו בפייסבוק, איזה סטטוס, איזו אמירה ומיד יוצאים גדודים זועמים רכובים "לעשות צדק". ראבאק. איזה צדק. מי אמר. ואם הפוסט הזה הוא שקר. ואם הוא אמת אבל האמת מורכבת. בקיצור, בואו נרגיע. בואו נמשיך להחזיק בדעות רציניות ומשמעותיות אבל נוכל גם לחיות עם העובדה שמישהו חושב לגמרי הפוך מאיתנו, ולמרות זאת הוא יכול להיות אדם מקסים וטוב (כן גם אם הוא חרדי/אוכל בשר/תומך ביבי/תאום של זועבי/קורא הארץ/אח של בנט/טבעוני/פליאו/שובר שתיקה/whatever). 

ביטקוין
אני חושב שאפשר לקרוא לי מומחה בהעברות כספים. בעשרים שנה האחרונות, כשאני חובש את הכובע המקצועי שלי, אני עוסק באינטגרציה טכנית של בנקים לרשתות סליקה, ובעיקר בכל מה שקשור להעברת כסף ממקום למקום בעולם. זו הפרנסה שלי וזה מה שהחברה שלי עושה בעיקר. במקביל לכך ולא במקרה, בשנתיים האחרונות, צללתי עוד ועוד לעולם הקריפטו (מטבעות קריפטוגרפיים, כדוגמת הביטקוין וחבריו) המאפשרים בין היתר העברת כספים בינלאומית באפס עלות ובאפס זמן (כמעט. אולי גם באופן מוחלט בקרוב). זהו עולם מסעיר וחדש, ואני עוסק בו רבות מאוד וגם עליו אני כותב (בקרוב, בקרוב תקראו). הסיבה היא שהוא מפתח לחירות. הוא לא "מנייה" אלא חידוש טכנולוגי שמהותו להחזיר את הכח והשליטה לידי האנשים במקום לגורמים המוסדיים. לא צריך מתווך, בנק או חברת אשראי. כל אחד יכול להצטרף לכלכלה הזו, גם אם הוא פליט סורי, תושב הקלאהרי או תושב מגדלי אקירוב ולכן הכלכלה הזו צומחת ותצמח עוד ועוד ועוד.
הערה כדי לסבר את האוזן: ב 8 לינואר האחרון הבן שלי קנה ב 742 דולר שהוא חסך בעצמו 0.8 ביטקוין (הוא קיבל ממני ליומולדת, שהיה חצי שנה קודם לכן 0.2 ביטקוין, אז הוא החליט להשלים ל1 מכספו). אותם 0.8 ביטקוין שווים כעת 2561 דולר, במקום 742 אז. עברה, כאמור, רק חצי שנה. 
הערה להערה ותזכורת להשקעות בחיים בכלל: אל תשחקו עם כסף שאינכם יכולים להרשות לעצמכם להפסיד. 



מעברי חיים
התקופה האחרונה עומדת אצלי בסימן מעברים. סיימנו שנה ראשונה בתל אביב במהלכה הפכתי מעכבר כפר לעכבר עיר. אני מבלה הרבה פחות זמן ברכב ונהנה מאוד מהאפשרויות שהעיר ללא הפסקה מציעה לי. מגינת הכלבים (יש לנו כלב!), ממועדון הקרוספיט (נמל), מנסיעות באופניים לכל מקום, מללכת לים בשבת, משוק התקווה (כל יום שישי ב7 וחצי בבוקר), מהלחות הפסיכית בימים האחרונים (טוב, מזה אני לא נהנה תכלס) ומהאנרגיה. גם ברמה המשפחתית משתנים. הילדים גדלים ועוזבים את הקן (אחת חיילת, אחד מתחיל מכינה), מתבגרים (בר מצווה לצעיר), מתקדמים (אישתי פתחה קליניקה בת"א). אנחנו משנים, משתנים, מתפתחים. השינויים הללו מבורכים אבל גם לוקחים את האנרגיה שלהם, את הזמן והקשב שלהם. זוהי תקופה טובה וגם סוערת, גם מאתגרת וגם מבטיחה. 

מסורתיות
נולדתי וגדלתי בבית דתי ואחרי התיכון אפילו למדתי ב"עלי" (פעם הרגשתי בגלל זה מלח הארץ עד ששמעתי את הרב לווינשטיין והרגשתי מלח בפה). עד לפני שנה חייתי בישוב קהילתי דתי בגליל. יש הרבה יופי באורח החיים הדתי, והרבה דברים העשויים להיות טובים לנפש. אבל יש גם דברים מצמצמים וחנוקים ומגומדים. כנער בתיכון דתי למדתי שיש דתיים ויש חילוניים: אלו הולכים עם כיפה ואלו בלי. לא היה משהו באמצע, ואם היה, הוא לא הוזכר או דובר. בשנים האחרונות גיליתי שאני בכלל מסורתי. אני לא הולך עם כיפה אבל בשבתות אני דווקא מגיע ל"יחד" שזה בית כנסת אורתודוכסי ומודרני שרבים מחבריו הם חברי הקהילה הלהט"בית בת"א. בית כנסת שלא דומה לשום מוסד שהכרתי בימי במגזר הדתי אלא פתוח, מרענן, קהילתי ונכון. המסורתיות מתאימה ככפפה לעירוניות החדשה שלי, וגם לעולם החירות הפנימי שלי, שלא מבקש רשות ושלא שואל מה מותר לחשוב ומה סתם בא לי טוב. 
אני חושב שהחברה שלנו בכללותה נעה כמטוטלת בין האדיקות לבין החילוניות, בין הפתיחות לבין ההתבדלות. אני רואה את הדור של החברים של הבת שלי, שלמדה לפני הצבא במכינה מעורבת לדתיים וחילוניים, וכיצד כולם יחד לא מפחדים מהדתה ולא מפחדים מהחלנה, והם דור הרבה יותר שפוי ומאוזן ובריא מהדור שלי, שחיפש כל הזמן מבצרים וגדרות וחומות שלא יעלו בהן. אני מקווה שאני רואה בחברה, דווקא דרך הדור הצעיר הזה, את האיזון הבריא, הישראלי כל כך, שהיה חסר כאן כל כך. ואולי גם על זה אכתוב, אם אמצא את הכח.

פליאו
אני מתבונן בקהילת הפליאו ונדהם ומחייך. עברו שלוש שנים וחצי (כמעט) מאז שהוצאתי לאור את הספר ועשור ויותר מאז שהבלוג הזה התחיל את שורותיו הראשונות. במרוצת הזמן הזה הקהילה גדלה וצמחה וצברה עוד ועוד אנשים ונשים, כולם הוכחות חיות ומאושרות לסגנון החיים העתיק והחכם ביותר שעושה חתיכת קאמבק. אנשים קוראים ספרים, עושים קורסים אונליין, מנסים, הולכים לשווקי פליאו, לחנויות פליאו, מסעדות כבר מסמנות פליאו בתפריט ובבתי הקפה בת"א (כמעט) ולא מרימים גבה כשאני מבקש שמנת ליד האמריקנו. המון המון מחקרים ממשיכים לצאת, המקעקעים עוד את תיאורית הכולסטרול=התקפי לב, את הפרדיגמות הישנות ומדגימים לנו שאיננו יודעים יותר משאנו יודעים. במקום לנוע בין חרדות ופחדים, אנו רוצים לנוע בין אוכל אמיתי וחיים מלאים ושמחים. לבחור בסגנון חיים הממעיט לחץ ומרבה שמחה. ההצלחה נקבעת ברגליים, על ידי כולכם, וזה מסמן לי שאני יכול לתת יותר קשב ואנרגיה לגלים האחרים בחיים שלי, ולא רק לתפריטים ומתכונים ומחקרים ומאמרים. אפשר גם סתם, לחיות בשמחה, כמו ללכת עם הבן הצעיר שלי לפארק, לחבר חבל בין שני עצים וללכת עליו יחפים (כלומר, בעיקר ליפול ממנו). אתמול זה עבד לי נפלא. 


זהו, עד כאן על גלים בחיים להפעם.
ועכשיו כבר שחיתי חזרה אל החוף והגלים עוד מרצדים נוצצים ויפים.

By מר קדמוני with 4 comments