מה אני מאחל לעצמי בפתח השנה החדשה תשפ"ד

ערב ראש השנה עתה. ושבעה דברים אאחל לעצמי, ואולי לעצמנו כולנו:

1. שארשה לעצמי לשמוע יותר. להקשיב. השנה האחרונה היתה המסוכסכת והמפולגת ביותר. חלק מחברי הטובים הפכו לאנשים כמו-זרים לי. ניסיונות שיח נתקלו בחומה בצורה. חברי אינם יוצאי דופן. כולנו לקינו במחלה נוראית של צדקנות מוחלטת, של אמת אבסולוטית המונחת בכיסנו, של ידע סופי כביכול על מה נכון ומה לא נכון. חיים בעולם של שחור ולבן, של רע וטוב, של סדר וכאוס, וכל אחד בוחר לו צד ומגנה את הצד האחר. אבל העולם הסדר לא יכול להתקיים כאוס ואין טוב ללא רע כנגדו. אאחל לעצמי שאשמע יותר את שמדברים אלי. שארשה לעצמי לשנות את דעתי. שאתייחס לטיעון ולא למי שמשמיע אותו. תמיד השתדלתי לעשות כך, אבל דומני שהאיחול העצמי הזה שלי טוב וראוי לו למדינה כולה.
2. שאחזק את שריר החמלה. אנו חיים במירוץ. מתקדמים, משתדלים להצליח, להשיג, לסגור עסקאות ולכבוש יעדים. אבל לא תמיד זה מצליח, וודאי לא מצליח לכולם. אלת המזל הטוב מבקרת לפעמים, אך היא עושה משמרות עם אלת הפורענות. פעם זו, פעם זו. ויש בינינו כאלו שהפורענות ביקרה אצלם ראשונה. הם התאמצו ורצו והשתדלו, אבל תוכניות החיים אינן בשליטתנו. אשתדל לראות את האחר בעין טובה יותר, בלב רך יותר וביד רחבה יותר. יש בכולנו מקום ליותר חמלה ממה שאנו מרשים לעצמנו להרגיש.
3. שאצמצם את המסכים. אעיד על עצמי שאני קורא הרבה. מאוד. ועדיין, בשנה האחרונה קראתי פחות מתמיד, וודאי פחות משרציתי. המסך הקטן והמסך הגדול – האחד לממלכת היום והאחר לממלכת הלילה, מושכים ומפתים וקורצים בצבעים ובקולות. מאומה מזה אינו חדש, אבל דומני שככל שעוברות השנים, המסכים, צעד צעד, בסיפוח זוחל, גונבים את דעתנו, את הקשב שלנו, את המאמץ המנטלי שלנו – לטובת בהייה ודפדוף ושיטוט. אנו פזורי נפש יותר, ואנו יכולים להיות בריאים יותר אם רק נצמצם. זה מאמץ, וזה שווה כל רגע.  
4. שאמשיך בהרגלים הטובים. אני מתאמן ארבע פעמים בשבוע. אני אוכל נכון ולא צורך סוכר ים אושמנים צמחיים מזרעים או מזון מעובד. אני לא נעשה צעיר יותר אבל אני לא מתכוון לוותר לגיל. גיל הוא רק מספר, אומרים, וצודקים. אם נרצה להיות צעירים, זה לא יקרה מבוטוקס או מניתוחים וצבע. זה יקרה רק אם נחיה אורח חיים שמתגמל בריאות, שנותן מענה לתנאים לאורם עוצבו הגוף והביולוגיה שלנו. לאכול אוכל אמיתי. להתאמן קצר וחזק, ללכת לישון מוקדם ולקום עם חיוך. לפני כמעט עשור כתבתי את זה על הכריכה של "הסוד הקדמוני" וזה עדיין מלווה אותי, כל יום. גם השנה אני לא מתכוון לוותר על כך.
5. שאשוב עוד אל הטבע. העולם המודרני משכיח מאיתנו את היסודות. את הבסיס הגרעיני, המיתי, המחוספס והפרוע בו עוצבנו כאנשים. אנו ממהרים במכוניות ממוזגות לדרכנו בדרכי אספלט לוהטות, חונים בקניונים מנוכרים וגרים בערים מפויחות. תמיד הייתי מחובר אל  הטבע, ואין עונה בה איני יוצא לטייל אל המרחבים וההרים, אבל גם זה לא תמיד מספיק לי. אנחנו צריכים יותר מזה. לקחת תרמיל ואוהל ולצאת יותר. זה זול וזה מתגמל את הנפש יותר מכל פעולה אחרת. יש דוב, אמר לי פעם מיכה חנונה, שנמצא בתוכנו ונוהם כשהוא בטבע. נכון שרק חזרתי מטרק, אבל הדוב שלי התחיל שוב לנהום.
6. שלא אוותר. יש את הדברים שאנו מספרים לעצמנו שכבר לא יקרו. חלומות שלנו, קשרים בינאישיים שלא הצלחנו להבריא, או דברים שמעולם לא הצלחנו ללמוד ותמיד הפחידו אותנו. כל אחד ורשימת הדברים-שכבר-לא-יקרו שלו. ואני מתחייב לעצמי, כל שנה מחדש, שלא יהיו לי כאלו. שאאתגר את עצמי. שאנסה. "זקן הוא מי שזכרונותיו גדולים מחלומותיו" שמעתי פעם את שמעון פרס אומר. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה זקן. לא כזה לפחות. בטח לא השנה.
7. שאהיה שמח. הגורל אינו תלוי בנו, אומר סנקה, אבל תגובתנו אליו היא בשליטתנו המוחלטת. אני מקווה שאכן אשאר בריא, אני ומשפחתי ואהובי ויקירי, אבל אני יודע שאין זה בשליטתי. אנו נתונים בידי הגורל, או אלוהים, שברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג. לכן להיות בריא היא גזירת שמים, אבל להיות שמח ומאושר, זוהי בחירתנו שלנו, בחירת האדם. אלבק קאמי כתב על סיזיפוס, זה שנדון לדחוף את האבן במעלה ההר לנצח, "ראיתי את סיזיפוס מאושר". אאחל לעצמי ולנו שנשכיל ותמיד ננראה את הטוב, שנמצא את איי האושר, שנהיה שמחים בכל דרכנו במעלה ההר.

ומהם הדברים שאתם מאחלים לעצמכם השנה?

ובכל מקרה, שנה טובה יקירים. שנה טובה.

דעאל

By Dael with No comments

מחשבה פוליטית לקראת השנה החדשה

השנה החדשה עומדת להתפרץ עלינו ברימונים ודבש אבל את החגיגות, בינתיים, אנו עוד לא מרגישים באוויר.

אם כבר, דומה שאנו בעיקר מרגישים תשישות. עייפות. והאמת היא שיש לנו סיבות טובות לחוש כך.

המצב הבטחוני על הפנים: מכל מקום קמים עלינו להורגנו.

המצב הכלכלי מדרדר: האינפלציה לא סיימה לעלות. הבורסות לא גמרו לרדת. הצמרת הכלכלית העולמית חסרת אונים.

המצב הפוליטי גרוע משני אלו גם יחד: יש שוב בחירות. ושוב שנאות. שוב תחושה חמוצה של אותם שטיקים ואותם טריקים לאותם נבחרים סוג ב'. וכולנו יודעים שמאומה לא עומד להשתנות – לא במציאות, לא במדיניות ולא בהתרת הפלונטר הפוליטי. נתקענו עמוק בבוץ. דומני שאין עוד איש שאשכרה מאמין או מתלהב או מושקע רגשית בפוליטקאים שהוא ישים עבורם פתק בקלפי. כל הלהט שמור רק לאנשי הצד שכנגד – אנשי שמאל מתעבים את מנהיגי הימין, ואנשי ימין סולדים ממנהיגי המרכז שמאל. המשותף הוא שאלו ואלו לא באמת אוהבים את מנהיגי הגוש שלהם, אלא ש"אין ברירה אחרת" או "זה בטוח עדיף על הצד השני". או "זה מה יש ועם זה ננצח".

אז רגע לפני שהשנה מתחילה וכולנו לובשים לבן ומאחלים שנה טובה, אולי לפחות ננסה לטפל אישית בקונפליקט הפוליטי (ולבטחוני והכלכלי נניח בינתיים).

אולי נתבונן מעט פנימה, ניקח אחריות על עצמנו, אם לא על המצב הכללי. וסליחה אם זה נשמע קיטש.

הנה מה שאני עושה:

בחצי השנה האחרונה אני קורא שוב, לסירוגין, את תולדות מלחמת היהודים ברומאים של יוסף בן מתתיהו, בתרגום החדש. ואני ממליץ לכל אחד ואחת לקרוא אותו גם. מדובר בכרך עב כרס, עם הערות שוליים רבות (ומעולות. לא לדלג), שנכתב על ידי כהן יהודי לפני 2000 שנה. יוסף היה לוחם עברי שאהב מאוד את הארץ הזו. את הקריירה שלו בלחימה ברומאים עשה כמפקד ההתנגדות בגליל וכמפקד ההתבצרות ביודפת בזמן המרד ברומאים. אבל בעוד שאנשיו מתו בקרב (והאחרונים התאבדו, במצוותו, כדי שלא ליפול בשבי), הוא עצמו נותר אחרון, הסגיר עצמו לרומאים, ורגע לפני שהוצא להורג ניבא למנצחו, אספסינוס, כי זה עתיד להפוך לקיסר רומא. אספסינוס לא עמד בפיתוי. אמר: נשאיר אותו איתנו, ונראה אם הוא באמת נביא. יוסף (מעתה: יוספוס) נדד כשבוי עם המצביא הרומאי ותיאר מקרוב את כיבוש הארץ. לאחר שאספסינוס הפך קיסר, יוספוס קיבל את חירותו כאזרח, המקדש נחרב, והרומאים חזרו לרומא בתהלוכה מזעזעת שסופה בשער הנצחון הצמוד לקולוסיאום עד היום. לנו נותר הכותל המערבי לבדו.

הקריאה מרתקת ומזעזעת. עולה ממנה אהבה אינסופית לארץ, לאנשיה ולנופיה (תיאורו את בקעת גינוסר ובקעת ים המלח נפלאים ממש), תיאור מפורט של האכזריות השגרתית הבלתי נתפסת שהיתה מנת יושבי הארץ כולם (צליבות עד שכלו העצים, כריתות ידיים כאמצעי הרתעה, ניקור עיניים ועוד), הערצת הרומאים  ושנאה יוקדת למנהיגי הכתות בירושלים.  

לב הסיפור הוא כמובן סיפורה של ירושלים. מלחמת האחים. שריפת מחסני המזון שהובילה לרעב בלתי נתפס. ההרג העצום שעשה כל צד יהודי ברעהו. כולנו למדנו על כך כבר בגן. אבל כשקוראים את הדברים מכלי ראשון, ממי שהיה שם ועמד על החומה רגע לפני שהיא קרסה, גם אם הוא מספר את ההיסטוריה לטובתו, אי אפשר שלא להזדעזע. ובעיקר: אי אפשר שלא להתבונן על המציאות שלנו כעת ולא לראות את ההיסטוריה החוזרת. את עומק התיעוב ההדדי והשנאה הפנימית היוקדת. אפשר לראות את זה קורה שוב. האויב משער לא מעניין איש כשיש אויב בפנים החומה. אנשים פה שונאים, שונאים ממש, את הצד שכנגד. בעוצמות שלא שיערתי שיהיו אפשריות. פוליטקאים קוראים לצד הנגדי, היהודי גם הוא, נאצי. או גבלס. או מחבל. או בוגד. או תת אדם. וזה לא רק הפוליטיקאים. זה מפעפע. זה גולש מהשוליים אל המרכז ואל הציבור כולו.

מה נסגר אתכם אנשים?

אני חושב שכדאי שכולנו נקרא שוב את יוסף בן מתתיהו. אם אין לכם סבלנות, שווה לראות את "אגדת חורבן" בכאן. ואז להתבונן במראה ולבדוק מה אנו רואים שם? ומה אנו יכולים להיות ולראות?

האם נוכל לראות את עצמנו נושמים עמוק יותר? סובלניים יותר? מחייכים יותר למתנגדינו הפוליטיים? עושים ערב שירה משותף של ביביסטים ולפידיסטים?

למה לא בעצם?

אנשים אחים אנחנו אמרו אחיו של יוסף בספר בראשית. אבל האחים בתקופתו של יוסף בן מתתיהו שכחו זאת.

שלא נשכח זאת חלילה גם אנחנו.

אנשים אחים אנחנו.

 

שנה טובה,

דעאל

By Dael with 1 comment

עשרה דברים שאני מברך עליהם בסוף השנה

הנה עברה לה שנה לא פשוטה. לא פשוטה אישית, משפחתית, בריאותית, מדינית, פוליטית. מה שתבחרו לסמן (מותר יותר מאחד). ובכל זאת, במקום לסמן את המרורים שאכלנו, דומני שנעשה טוב יותר ובריא יותר לנפשנו אם נבחר להתבונן דווקא על הטוב שקיבלנו השנה. 

וקיבלנו טוב השנה.

1. גיליתי את המרחב הביתי. לא סגר אחד ולא שניים עברנו, וימים ארוכים בהם אי אפשר היה (ועדיין) ללכת לשום מקום, ואין טעם להגיע למשרד, ואין פגישות או ביקורים. יש רק חלל שיש למלא. אבל בבית, תודה לאל, עדיין מרשים לנו להיות. האנגלים אומרים ביתי הוא מבצרי אבל הסגר גילה לנו שביתי הוא גם מקלטי, וחופשתי ופארקי ומנוחתי. יש זמן לטפל בבית, ויש זמן לארגן את הפינה ההיא שהיתה מוזנחת ולסדר מחדש את הטעון סדר. הסופר המופלא הצרפתי ז'ורז' פרק כתב שלחתולים יש תכונה מיוחדת למצוא את הפינות הנעימות ביותר בכל מקום. בקורונה נעשנו כולנו קצת חתולי בית, וזה נחמד מאוד.

2. בישלתי הרבה יותר, שתיתי הרבה פחות. השנה היתה הזדמנות לחזק עוד את שרירי הפליאו. אמנם אני כבר כ 15 שנה ב"סוד הקדמוני" אבל השנה היה לי סיוע חיצוני: אכלתי הרבה פחות בחוץ. לא רק פחות במסעדות מפונפנות אלא סתם, ארוחות צהריים שאוכלים במשרד הוחלפו בארוחות בטרנינג במטבח. אני כבר שנים רבות מעודד פה לבשל ולאכול אוכל אמיתי, ותמיד עשיתי זאת, אבל השנה עשיתי זאת הרבה יותר. לא רק איןשבתבליאסאדו אלא גם ביום שני ושלישי ורביעי אני קוצץ ומקפיץ ומבשל ואוכל בהנאה אוכל טרי וטוב. השנה גם שתיתי הרבה פחות יין. סגר עלול להביא יאוש ושתיית יין תעמיק אותו. אז כבר חצי שנה שאין לנו יין בבית כלל, וזו תחושה משחררת ובריאה. 

3. העמקתי את הקשר עם המשפחה. כולם קמים בבוקר ופתאום אף אחד לא יוצא. לא הולך לבית הספר ולא לאוניברסיטה ולא לשום מקום. כולם בבית. זה יכול להיות חבית חומר נפץ, אבל עבורי לפחות זו היתה גם הזדמנות להאריך את השריר של הסבלנות. לתת יותר מקום. להתחשב. לשמוע ולראות. למצוא פינות ולא לדרוך אחד לשני על הבהונות. השנה ראינו וחווינו את המשפחה שלנו מקרוב קרוב. קרוב יותר מאי פעם. אני אומר על כך תודה. 

4. צ'ייסר. הוא עוד לא בן חמש אבל בטוח שהיתה זו השנה הטובה בחייו. וצ'ייסר הפך את השנה הזו לטובה יותר גם עבורנו. בזכותו לא היה יום שלא ירדנו מטה כמה פעמים, והוא הוציא אותנו לטיולים גם כשאמרו שאסור, ולקח אותו קצת מעבר למגבלת ה 500 מטר כשהוא היה ממש חייב, וכשכש בזנב כי כל הזמן הוא קיבל אהבה. כבר שנה לא היה לו אף יום שהוא ישב לבד על הספה וחיכה שנחזור הביתה. בשביל צ'ייסר החיים בסגר הם החיים המושלמים באמת. גם הכלב יכול ללמד את סוד החיים הפשוטים. 

5. זיהינו קשרים משמעותיים. השנה גילינו שפתאום אי אפשר להיפגש עם כל החברים שנפגשנו איתם קודם. לא קובעים לצאת לשם, ולא קופצים לביקור פה. אבל דווקא הבידוד הכפוי הזה יצר הזדמנויות לחזק קשרים שהתרחקו במרוצת החיים והזמן. הנה חבר נפש שהשנים הרחיקו ודווקא הקורונה פתחה מחדש את הדלת. כשיש שקט מסביב, והרעשים נעלמים, אנו יכולים לזהות שוב את הקשרים המשמעותיים עבור הנפש שלנו. את האנשים שבלעדיהם אנו מתגעגעים, ואת האנשים שהתרגלנו לראות הרבה אבל דווקא המרחק מהם עושה לנו טוב. חידוד ודיוק של מערכות היחסים טובים לנו.

6. הקשבנו יותר לבריאות. גם הורים שלי כבר לא ילדים. והנה פתאום נוחתת קורונה וכבר לא כל כך מבקרים ולא כל כך רואים ויש סיבה לדאגה: מה יהיה. ומצד שני בדיעבד ואישית לגמרי, עברנו את השנה הזאת ללא פגע. זה נותן פרספקטיבה. להעריך את הזמן שיש עם ההורים והמשפחה. לברך על הבריאות. לתת תודה על המדע. לנצל את הזמן שיש, כי מי יודע מה ילד יום. אמר סנקה: לא קצרים הם חיי האדם. זמן רב ניתן בידינו, אלא שאנו מכלים אותו מבלי דעת. השנה הזמן דיבר אלי. 

7. קראתי הרבה יותר. נכון, תמיד הייתי כזה: בכל עת יש במרחק יד ממני לפחות שלושה ספרים שממתינים לתורם. אני משתדל לקרוא לפחות ספר בשבוע. לפעמים יותר, לפעמים קצת פחות. והנה השנה קראתי לא מעט אפילו ביחס לעצמי. גם היה זמן, ושקט, ומרחב ביתי פנוי. קראתי הרבה יותר פילוסופיה (וגם שמעתי פודקאסטים), והרבה קלאסיקות של ספרות שפשוט המתינו לי כל השנים. קראתי ברוגע. לא מאמרים כדי לנפץ עוד משהו אלא מילים טובות שמרחיבות את הנפש והדעת. הרגשתי שאני מתבגר. קצת. 

8. סאטושי החזיר לי חיבוק. מאז שגיליתי את הביטקוין לפני יותר מחמש שנים, נפתחה לי דלת בראש לעולמות חדשים של חירות ועוצמה של הפרט. כתבתי על כך (ביטקוין והעתיד הכלכלי שלך, 2018), העברתי הרצאות רבות, קדחתי בראש לכל מי שביקש לשמוע. אבל הביטקוין הוא גם מסע אל הפחד. הוא לעולם לא מתנהג לפי הציפיות. הוא דרקון משוחרר יורק אש שעתיד לשנות את העולם. והנה השנה הוא שוב התעורר. הוא התחיל את השנה ב 7000 דולר ומסיים אותה ב 29 אלף, ובמיליוני משתמשים חדשים. ביטקוין הוא מהפכה מרגשת ואמיתית שהשנה גילתה לעולם שוב את עוצמתה. 

9. הקהילה הוירטואלית העניקה לי אהבה. כבר 15 שנים שאני מודה על האהבה מהקהילה. אנשים שקראו את הספרים שלי ושלחו לי מייל שמספר על החוויה שלהם, או שרק אומר תודה, או שמשתף במשהו. אבל השנה קראו עוד שני דברים שממש הדהימו אותי בטוב ובאהבה שאנו כקהילה וירטואלית יודעים לתת. את הכוח של ההמון. פעם אחת נגנבו לי אופניים ואחרי שלושה חודשים מישהו שאיני מכיר זיהה אותן קשורות באיזו חצר ואנשים טובים אחרים מארגון ידידים באו לעזור וחילצו לי אותן. בפעם אחרת בקבוצת סיפורים מלבנון מישהו השיב סכין קומנדו שהיתה של אבא שלי ונגנבה ממני מהאפוד בסדיר, לפני 30 שנה. גם כשאנו סגורים בסגרים, הלבבות שלנו נותרו פתוחים. 

10. הסבלנות הולידה טוב. קצת לפני שהתחילה 2020, ספר חדש שלי כבר היה מוכן. חשבתי שבתוך כמה חודשים הוא כבר יצא לאור. היה לי דחוף ממש. אחרי הכל, הוא כבר היה כתוב ושלם. אבל אז הגיעה המגפה וחנויות הספרים נסגרו והוצאות הספרים יצאו לחל"ת והכל מת. בלית ברירה כתב היד שכב עוד חודשים במגירה מעלה אבק בתיקיות המחשב. רק אחרי כמה חודשים הוצאתי אותו וממרחק הזמן גיליתי שאני יכול לעשות אותו טוב יותר, מרגש יותר, מדויק יותר. והנה, אני שמח לספר שב 2021 הוא באמת יצא לאור, בהוצאת כנרת זמורה ביתן. כי הסבלנות וההמתנה עשתו לו רק טוב ולכם, אולי, הנאה גדולה יותר בעתיד. אז גם על העיכובים צריך לפעמים לומר תודה. 

איזה טוב קיבלתם אתם השנה? על מה אתם בוחרים לברך?

תהיו לי בריאים,

דעאל

By Dael with 1 comment

מה נאחל למשפחת קדמוני לשנה החדשה?

שנה חדשה תתחיל הערב, ועמה, כמו כל שנה, יעלו בנפשנו גם אמונות ומחשבות, שמחות, ציפיות ותקוות. כי אנו מבקשים שתהיה לנו שנה טובה של ממש.
אז מעבר לאיחולים האישיים שכל אחד מאחל לעצמו ולמשפחתו, הנה כמה דברים שאני מאחל לעצמי, ולכם, כקהילה, מכל הלב ממש:

• שנה בה נמשיך לראות כיצד יותר אנשים ונשים מתוודעים, מתנסים ומתאהבים בדרך הקדמונית. באורח החיים הפשוט, הטבעי, הבריא שהגוף שלנו משגשג בו. כמו בשנה החולפת, בה הקהילה הכפילה ושילשה את גודלה (לא מספרים מדויקים, אבל הערכה זהירה), אני תקווה שבשנה הקרובה נמשיך ונראה עוד אנשים שואלים, ומגיבים, ומספרים ומתלהבים, ומעלים תמונות שלהם לפני ואחרי וצוחקים כל הדרך. זו לא רק משאלת לב אלא מציאות שכל אחד ואחת מאיתנו משפיע עליה ומכיר אותה מקרוב. זה הרי "מדבק". ואתם ודאי מכירים את זה טוב ממני. 
• שנה בה יותר רופאים ומובילי דעת קהל בתחום הבריאות יודיעו בכל רם כי זה עובד, זה נכון, שהטירוף של "מעט שומן" כמעט והוריד שאולה חצי מאוכלוסיית המערב. זה כבר מתרחש. השנה איגוד הקרדיולוגים הישראלי כבר הודה שהיה בידו טעות "אין צורך יותר בשמירה על דיאטה דלת שומן וכולסטרול לחולי לב". ממש כך. השנה גם ועדת התזונה האמריקאית, בהמלצותיה (היוצאות פעם בחמש שנים), הודתה כי דיאטה דלת שומן אינה מועילה, וכי החלפת שומן בפחמימות מובילה לבעיות לבביות, ועוד ועוד. כן, כבר כתב לי מנהל מחלקה בבית חולים שהוא פליאוליתי כבר חצי שנה ולהפתעתו הרבה הרבה מבעיות הבריאות שלו נפתרו. כמוהו כבר עוד רופאים ורופאות הצטרפו ועוד תזונאים ותזונאיות, נטורופתים ומטפלים. כן, זה עובד והשנה לא רק בגזרת הציבור אלא גם בגזרת המטפלים נגיע למסה קריטית.
• שנה בה הקהילה תמשיך להפגין את חוסנה ומשמעותה הצרכנית. כבר השנה היה שינוי עצום - נוצר השוק הפליאוליתי, ונולד גם שוק פליאו נוסף, ויחד עם זה עוד יצרנים קטנים החלו לייצר מוצרי איכות לקהילה: מקבנוסים ללא גלוטן וחומרים משמרים, דרך תבלינים ללא שמן צמחי או מונוסדיום, דרך יצרני מעשנות וגרילים, סכינים וקרקרים, ועוד ועוד. השנה, כך אני מאמין, נמשיך ונראה התחזקות של המגמה הזו. נראה יותר מודעות ויותר אפשרויות גם במרכולים וברשתות, נראה עוד יצרנים המתאימים את התוצרת שלהם עבורנו, ונראה עוד צרכנים שמבקשים וששואלים: "יש בזה חומרים משמרים?", "זה בשר טרי או מופשר?", "באיזה שמן אתם מטגנים את החביתה?" ו"האם אפשר לקבל בקפה שמנת במקום חלב?". זו הדרך למהפכה צרכנית שאנו מובילים. כדי להרחיב את סל האפשרויות נציע מהר מאוד מוצרי איכות ב paleo.co.il בדיוק כדי שלא תצטרכו לשאול שאלות (או לקבל תשובות חצי אמיתיות...). 
• שנה בה החברים יפסיקו לשלוח לנו הודעות ווטסאפ עם ציטוטי כותרות של YNET בסגנון "האדם הקדמון מת מהתקפי לב" או "האדם הקדמון לא אכל רק בשר!!!". לא בגלל שיפסיקו להיות לנו חברים, אלא בגלל שהעיתונות תתבגר ותתחיל להתייחס קצת יותר ברצינות לבריאות הציבור (הלוואי) ושהביקורת, אם ישנה, תהיה עניינית ולא כותרות סנסציונית שאין מאחוריהם ולא כלום אלא שקרים. אבל אולי זו כבר תקווה גדולה מדי להניח על כתפי השנה הבאה.
• שנה בה עוד ועד אנשים יפנימו כי מצב הבריאות של הפרט הוא יותר מאשר מספר ה LDL . אני פוגש עוד ועוד אנשים שצמצמו דרמטית את היקף המותניים שלהם, שקיבלו אנרגיות נהדרות, שישנים טוב יותר, שירדו עשרה+ קילו ממשקלם, שנפטרו מבעיות שונות, שירדו אצלם רמות הסוכר ורמות השומנים בדם, שעלתה רמת ה HDL, שירד לחץ הדם (והכל אצל אותו אדם. אותם אנשים) - כל אלו סימנים מובהקים ומעולים לבריאות טובה יותר ולסיכויים גבוהים יותר לחיות בריאים לאורך זמן. אבל אם ה LDL עלה מעט, או הו, אז רבים מדווחים על "אכזבה". אז זהו, שלא. מצב בריאותנו הוא לא מספר בודד כלשהו בתוצאות בדיקת הדם . גובה ה LDL עלול להצביע על בעיה כמובן, ובמיוחד בערכים גבוהים במיוחד, אבל אם ה LDL הוא עכשיו 135 (וזה כבר נצבע בצבע אדום ומסומן מחוץ לסוגריים בחלק מהקופות!!!), זה לא אומר מאומה על הידרדרות. אם כבר, כנראה שההפך הוא הנכון. 
• שנה בה תמשיך הצמיחה המטורפת של קרוספיט ומועדוני הכושר הפונקציונלי בארץ. בי נשבעתי שביום שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, לפני כמעט תשע שנים, היתה משבצת קבועה בפינה השמאלית העליונה ובה כתוב על עצמי את התיאור הבא "מתאמן בקרוספיט, ומעודד את השיטה לעלות לארץ ולהתנחל בה". לא שיערתי אז כי כעבור כמה שנים זה אשכרה יתרחש, ושאחרי עומרי בהרצליה יקומו עוד ועוד מועדונים, וכך שרק בשנה האחרונה מספר המועדונים בארץ הוכפל והוא עומד כעת על 52 !!! זה פסיכי ויש לי הכבוד והעונג להרגיש שעשיתי משהו בעניין הספורט הזה, ובעיקר, לאחל שהשנה הבאה תמשיך ותחזק את המגמה: כי כושר זה לא רק מרתון ארוך ומשמים אלא אימון קצר וקשה ופונקציונלי ומגוון וכיף. לא ככה?
• שנה בה אמא שלי כבר לא תשאל אם זה בסדר לשים סילאן בתבשיל כי היא כבר תדע לבד את התשובה וכשאורחים מוזמנים אלינו לארוחה הם לא יהיו מודאגים האם "אוכלים אצלכם רק בשר?" 
• שנה בה נשכיל להקשיב, ונצליח לתקשר. עם חברים, עם המשפחה, עם התקשורת, עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו. וגם עם עצמנו: בשמחה, בפתיחות, בסבלנות, בחיוך.

• שנה בה נגלה כי גם השכן ממול הוא בעצם בדיוק כמונו. 

שנה טובה יקירים,
שנה טובה.
(וכרגיל, תרגישו חופשי להוסיף מחשבות ואיחולים לקהילה כאן בתגובות, כדי שיהיה עוד יותר שמח).

By Dael with 3 comments