השנה החדשה עומדת להתפרץ עלינו ברימונים ודבש אבל את החגיגות, בינתיים, אנו עוד לא מרגישים באוויר.
אם כבר, דומה
שאנו בעיקר מרגישים תשישות. עייפות. והאמת היא שיש לנו סיבות טובות לחוש כך.
המצב הבטחוני
על הפנים: מכל מקום קמים עלינו להורגנו.
המצב הכלכלי מדרדר: האינפלציה
לא סיימה לעלות. הבורסות לא גמרו לרדת. הצמרת הכלכלית העולמית חסרת אונים.
המצב הפוליטי
גרוע משני אלו גם יחד: יש שוב בחירות. ושוב שנאות. שוב תחושה
חמוצה של אותם שטיקים ואותם טריקים לאותם נבחרים סוג ב'. וכולנו יודעים שמאומה לא
עומד להשתנות – לא במציאות, לא במדיניות ולא בהתרת הפלונטר הפוליטי. נתקענו עמוק
בבוץ. דומני שאין עוד איש שאשכרה מאמין או מתלהב או מושקע רגשית בפוליטקאים שהוא
ישים עבורם פתק בקלפי. כל הלהט שמור רק לאנשי הצד שכנגד – אנשי שמאל מתעבים את מנהיגי
הימין, ואנשי ימין סולדים ממנהיגי המרכז שמאל. המשותף הוא שאלו ואלו לא באמת
אוהבים את מנהיגי הגוש שלהם, אלא ש"אין ברירה אחרת" או "זה בטוח עדיף
על הצד השני". או "זה מה יש ועם זה ננצח".
אז רגע לפני שהשנה מתחילה וכולנו לובשים לבן ומאחלים שנה טובה, אולי לפחות ננסה לטפל אישית בקונפליקט הפוליטי (ולבטחוני והכלכלי נניח בינתיים).
אולי נתבונן
מעט פנימה, ניקח אחריות על עצמנו, אם לא על המצב הכללי. וסליחה אם זה נשמע קיטש.
הנה מה שאני
עושה:
בחצי השנה
האחרונה אני קורא שוב, לסירוגין, את תולדות מלחמת היהודים ברומאים של יוסף בן מתתיהו,
בתרגום החדש. ואני ממליץ לכל אחד ואחת לקרוא אותו גם. מדובר בכרך עב כרס, עם הערות
שוליים רבות (ומעולות. לא לדלג), שנכתב על ידי כהן יהודי לפני 2000 שנה. יוסף היה
לוחם עברי שאהב מאוד את הארץ הזו. את הקריירה שלו בלחימה ברומאים עשה כמפקד ההתנגדות
בגליל וכמפקד ההתבצרות ביודפת בזמן המרד ברומאים. אבל בעוד שאנשיו מתו בקרב (והאחרונים
התאבדו, במצוותו, כדי שלא ליפול בשבי), הוא עצמו נותר אחרון, הסגיר עצמו לרומאים, ורגע
לפני שהוצא להורג ניבא למנצחו, אספסינוס, כי זה עתיד להפוך לקיסר רומא. אספסינוס
לא עמד בפיתוי. אמר: נשאיר אותו איתנו, ונראה אם הוא באמת נביא. יוסף
(מעתה: יוספוס) נדד כשבוי עם המצביא הרומאי ותיאר מקרוב את כיבוש הארץ. לאחר
שאספסינוס הפך קיסר, יוספוס קיבל את חירותו כאזרח, המקדש נחרב, והרומאים חזרו
לרומא בתהלוכה מזעזעת שסופה בשער הנצחון הצמוד לקולוסיאום עד היום. לנו נותר הכותל
המערבי לבדו.
הקריאה מרתקת
ומזעזעת. עולה ממנה אהבה אינסופית לארץ, לאנשיה ולנופיה (תיאורו את בקעת גינוסר ובקעת
ים המלח נפלאים ממש), תיאור מפורט של האכזריות השגרתית הבלתי נתפסת שהיתה מנת יושבי
הארץ כולם (צליבות עד שכלו העצים, כריתות ידיים כאמצעי הרתעה, ניקור עיניים ועוד),
הערצת הרומאים ושנאה יוקדת למנהיגי הכתות
בירושלים.
לב הסיפור הוא כמובן
סיפורה של ירושלים. מלחמת האחים. שריפת מחסני המזון שהובילה לרעב בלתי נתפס. ההרג
העצום שעשה כל צד יהודי ברעהו. כולנו למדנו על כך כבר בגן. אבל כשקוראים את הדברים
מכלי ראשון, ממי שהיה שם ועמד על החומה רגע לפני שהיא קרסה, גם אם הוא מספר את
ההיסטוריה לטובתו, אי אפשר שלא להזדעזע. ובעיקר: אי אפשר שלא להתבונן על המציאות שלנו
כעת ולא לראות את ההיסטוריה החוזרת. את עומק התיעוב ההדדי והשנאה הפנימית היוקדת.
אפשר לראות את זה קורה שוב. האויב משער לא מעניין איש כשיש אויב בפנים החומה. אנשים
פה שונאים, שונאים ממש, את הצד שכנגד. בעוצמות שלא שיערתי שיהיו אפשריות.
פוליטקאים קוראים לצד הנגדי, היהודי גם הוא, נאצי. או גבלס. או מחבל. או בוגד. או תת אדם. וזה
לא רק הפוליטיקאים. זה מפעפע. זה גולש מהשוליים אל המרכז ואל הציבור כולו.
מה נסגר אתכם
אנשים?
אני חושב שכדאי שכולנו נקרא שוב את יוסף
בן מתתיהו. אם אין לכם סבלנות, שווה לראות את "אגדת חורבן" בכאן. ואז
להתבונן במראה ולבדוק מה אנו רואים שם? ומה אנו יכולים להיות ולראות?
האם נוכל לראות את עצמנו נושמים עמוק יותר? סובלניים יותר?
מחייכים יותר למתנגדינו הפוליטיים? עושים ערב שירה משותף של ביביסטים ולפידיסטים?
למה לא בעצם?
אנשים אחים אנחנו אמרו אחיו של יוסף
בספר בראשית. אבל האחים בתקופתו של יוסף בן מתתיהו שכחו זאת.
שלא נשכח זאת
חלילה גם אנחנו.
אנשים אחים אנחנו.
שנה טובה,
דעאל
1 הערות קוראים:
מדויק.
שנה טובה!
הוסף רשומת תגובה