מה המוטיב המרכזי אליו גדלתם? למה חינכו אתכם הוריכם כמדד להצלחה ולאושר?
האם גדלנו כדי להיות מאושרים? כדי להיות עשירים? כדי להיות מוצלחים? כדי להיות יפים? כדי להיות דוגמנים? כדי להיות יזמי סטרטאפ? כדי להצליח יותר מאחרים?
ונניח שהשגתם את כל הרשימה הנ"ל, מה עדיין חסר לו לאדם המודרני?
דומני כי הפתיחה הקלאסית של ספר הילדים איה פלוטו, משקפת היטב את מצבו של האדם המודרני:
באמת יש לנו הכל.
מרק ועצם. בית ומזגן. עבודה וחסכונות. מכונית ואייפון. פנסיה ומרפסת. עיתון ומצלמה.
יש לנו הכל.
ועדיין אנו חסרים. מרגישים חסרים. אבל מה? מה נעלם מאיתנו כשיש לנו הכל מכל כל? מה אנו חסרים? ולמה?
פאוזה. בחזרה לעבר.
האדם הקדמון, ידיד הבלוג, היה חסר את כל הנ"ל (חוץ מהעצם, בעצם). לא היה לו בית ולא מרפסת. לא היתה לו מכונית ולא עבודה ולא רכוש ולא פנסיה ולא עיתון ולא חדשות ולא מלאכים קטנים ומחייכים להניח כקישוט על המדף. הוא היה חסר כל מבחינה חומרית אך בו בזמן הוא היה עשיר במובנים שהאדם המודרני, כולנו, עניים בהם. מי יותר ומי פחות.
האדם הקדמון חי בקהילות קטנות, מקומיות, אינטימיות. הבית שלו היתה טריטוריה של כמה עשרות קילומטרים לכל היותר. מהנהר ועד להר או מהעמק ועד לחורשה שמצפון. לעתים הוא נדד, לעתים לא, אבל תמיד הוא חי בקרבה גדולה ומיידית לשבט שלו, לקהילה שלו. היו לו אישה וילדים, והיה השבט בו האחד תומך בשני וקיומו של הפרט תלוי לחלוטין בקיומם של האחרים ובטיב היחסים עמם. לקהילה היתה אולי שפה ייחודית, והיתה אולי אמונה ייחודית, מקומית, והיו דפוסים והרגלים פנימיים ועצמאיים.
האדם הוא תבנית נוף מולדתו. מאז שחר ההיסטוריה זה כך.
האדם הקדמוני חי במולדת קטנה ומקומית עם קהילה קטנה של כמה עשרות אנשים לכל היותר ובמעגל הקטן הזה - מעגל זעיר תפיסתית, תרבותית וגיאוגרפית - הוא נולד, חי, גדל, הוליד ומת. ועדיין, מה הוא היה חסר?
תחושת אושר ותחושת חוסר הינן סובייקטיביות ולא אובייקטיביות. יכול אדם לחיות בעוני גדול ולהיות שמח ומאושר. אמר קהלת (ה', 11):
ואולי הם מאושרים מעוד סיבות. אולי הנפש האנושית מקבלת מענה טוב יותר כאשר היא פועלת במעגלים קרובים של שבט וקהילה?
שכן לאדם הקדמון היה יתרון עצום על האדם המודרני. היתרון המיידי של מעגלי התמיכה והקשר הבינאישי עם פרטים אחרים. אנו חיים בקשר מיידי ואינטנסיבי עם המשפחה הגרעינית שלנו בלבד. וגם זה, מוגבל לשעות מספר ביום (כשאנחנו לא בעבודה והם לא בבית הספר או בחוגים).
האדם הקדמון, לעומתנו, בילה את כל שעותיו עם חבריו המבוגרים, עם בת זוגו וילדיו. הנפש האנושית התעצבה משך מליון שנה לחיות בקהילה שכזו, בה אנו מגבלים תגמול ראשוני, אינטואיטיבי, קמאי על יצירת קשר בינאישי.
והנה, ככל שהאדם מתנתק מעברו הוא גם מתנתק ומקלף מעליו מעגלי קשר וקהילה. האדם המודרני רוצה, לפי מילותיו הנפלאות של מאיר אריאל:
את ההורים רואים פעם בחודש. ארוחת שבת.
את האחים פעם ברבעון.
עם חברים יוצאים פעם בחודש-חודשיים לקפה ואז יש שעתיים תמימות של קשר קהילתי.
ובעצם אין עוד קהילה.
אין עוד תרבות משותפת, כי השלנו והותרנו אותה מאחור.
אין באמת חברה או ערבות הדדית.
אין מעגלים. יש קו ישר בחתירה למטרות ענקיות אבל אין את ההשתכשכות במעגלי ההווה.
והנפש האנושית משתוממת ושואלת את עצמה בלחש לאן נעלמו כולם. איפה הם.
בפוסט הבא בנושא נחשוב האם אפשר גם אחרת. האם אפשר להיות מודרני, עכשווי, מתקדם, בעל רכוש, בעל מטרות, ועדיין לחיות חיים של שבט, עם קהילה, עם משפחה. מה דרוש לשם כך, והאם זה מעשי או מתגמל, או שכבר התרחקנו כל כך שהשבט נותר דימוי רק לסרטים על אינדיאניים.
אז איך להיות מאושר בעשרה צעדים פשוטים? אני לא בטוח שאני יודע, אבל אשמח לשמוע מה אתם חושבים.
שבת שלום.
האם גדלנו כדי להיות מאושרים? כדי להיות עשירים? כדי להיות מוצלחים? כדי להיות יפים? כדי להיות דוגמנים? כדי להיות יזמי סטרטאפ? כדי להצליח יותר מאחרים?
ונניח שהשגתם את כל הרשימה הנ"ל, מה עדיין חסר לו לאדם המודרני?
דומני כי הפתיחה הקלאסית של ספר הילדים איה פלוטו, משקפת היטב את מצבו של האדם המודרני:
"פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. יש לו הכל, מרק ועצם, זה טוב ויפה, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך סתם לבדו".
מרק ועצם. בית ומזגן. עבודה וחסכונות. מכונית ואייפון. פנסיה ומרפסת. עיתון ומצלמה.
יש לנו הכל.
ועדיין אנו חסרים. מרגישים חסרים. אבל מה? מה נעלם מאיתנו כשיש לנו הכל מכל כל? מה אנו חסרים? ולמה?
פאוזה. בחזרה לעבר.
האדם הקדמון, ידיד הבלוג, היה חסר את כל הנ"ל (חוץ מהעצם, בעצם). לא היה לו בית ולא מרפסת. לא היתה לו מכונית ולא עבודה ולא רכוש ולא פנסיה ולא עיתון ולא חדשות ולא מלאכים קטנים ומחייכים להניח כקישוט על המדף. הוא היה חסר כל מבחינה חומרית אך בו בזמן הוא היה עשיר במובנים שהאדם המודרני, כולנו, עניים בהם. מי יותר ומי פחות.
האדם הקדמון חי בקהילות קטנות, מקומיות, אינטימיות. הבית שלו היתה טריטוריה של כמה עשרות קילומטרים לכל היותר. מהנהר ועד להר או מהעמק ועד לחורשה שמצפון. לעתים הוא נדד, לעתים לא, אבל תמיד הוא חי בקרבה גדולה ומיידית לשבט שלו, לקהילה שלו. היו לו אישה וילדים, והיה השבט בו האחד תומך בשני וקיומו של הפרט תלוי לחלוטין בקיומם של האחרים ובטיב היחסים עמם. לקהילה היתה אולי שפה ייחודית, והיתה אולי אמונה ייחודית, מקומית, והיו דפוסים והרגלים פנימיים ועצמאיים.
האדם הוא תבנית נוף מולדתו. מאז שחר ההיסטוריה זה כך.
האדם הקדמוני חי במולדת קטנה ומקומית עם קהילה קטנה של כמה עשרות אנשים לכל היותר ובמעגל הקטן הזה - מעגל זעיר תפיסתית, תרבותית וגיאוגרפית - הוא נולד, חי, גדל, הוליד ומת. ועדיין, מה הוא היה חסר?
תחושת אושר ותחושת חוסר הינן סובייקטיביות ולא אובייקטיביות. יכול אדם לחיות בעוני גדול ולהיות שמח ומאושר. אמר קהלת (ה', 11):
מתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם-מְעַט וְאִם-הַרְבֵּה יֹאכֵל; וְהַשָּׂבָע, לֶעָשִׁיר-אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן.מחקרים אנתרופולוגים על קהילות של ציידים לקטים מראים באופן ברור כי הם מאושרים. הם מבלים הרבה זמן עם משפחתם המיידית, עם קהילתם. הם שמחים ושרים. לתפיסתם, הם אינם חסרים דבר. כשאין בית, אין משכנתא; כשאין עבודה, אין בנקים וחסכונות; כשאין רשימת השגים אינסופית (סטרטאפ, תחרות, וכו'), קל מאוד להצליח, כי אז ההצלחה היא עצם הקיום. והצלחה נותנת לכל אדם תחושת אושר.
ואולי הם מאושרים מעוד סיבות. אולי הנפש האנושית מקבלת מענה טוב יותר כאשר היא פועלת במעגלים קרובים של שבט וקהילה?
שכן לאדם הקדמון היה יתרון עצום על האדם המודרני. היתרון המיידי של מעגלי התמיכה והקשר הבינאישי עם פרטים אחרים. אנו חיים בקשר מיידי ואינטנסיבי עם המשפחה הגרעינית שלנו בלבד. וגם זה, מוגבל לשעות מספר ביום (כשאנחנו לא בעבודה והם לא בבית הספר או בחוגים).
האדם הקדמון, לעומתנו, בילה את כל שעותיו עם חבריו המבוגרים, עם בת זוגו וילדיו. הנפש האנושית התעצבה משך מליון שנה לחיות בקהילה שכזו, בה אנו מגבלים תגמול ראשוני, אינטואיטיבי, קמאי על יצירת קשר בינאישי.
והנה, ככל שהאדם מתנתק מעברו הוא גם מתנתק ומקלף מעליו מעגלי קשר וקהילה. האדם המודרני רוצה, לפי מילותיו הנפלאות של מאיר אריאל:
להשיל כמו נחש עול תרבות אשר יבש.את הילדים רואים אחרי העבודה.
את ההורים רואים פעם בחודש. ארוחת שבת.
את האחים פעם ברבעון.
עם חברים יוצאים פעם בחודש-חודשיים לקפה ואז יש שעתיים תמימות של קשר קהילתי.
ובעצם אין עוד קהילה.
אין עוד תרבות משותפת, כי השלנו והותרנו אותה מאחור.
אין באמת חברה או ערבות הדדית.
אין מעגלים. יש קו ישר בחתירה למטרות ענקיות אבל אין את ההשתכשכות במעגלי ההווה.
והנפש האנושית משתוממת ושואלת את עצמה בלחש לאן נעלמו כולם. איפה הם.
בפוסט הבא בנושא נחשוב האם אפשר גם אחרת. האם אפשר להיות מודרני, עכשווי, מתקדם, בעל רכוש, בעל מטרות, ועדיין לחיות חיים של שבט, עם קהילה, עם משפחה. מה דרוש לשם כך, והאם זה מעשי או מתגמל, או שכבר התרחקנו כל כך שהשבט נותר דימוי רק לסרטים על אינדיאניים.
אז איך להיות מאושר בעשרה צעדים פשוטים? אני לא בטוח שאני יודע, אבל אשמח לשמוע מה אתם חושבים.
שבת שלום.
8 הערות קוראים:
אין לי תשובה לשאלה. אבל אני בהחלט מצטרפת לתהייה והחיפוש.
ואני חושבת שרבים אחרים מחפשים משהו מהקהילתיות והשייכות הזו לקבוצה.
מצד שני, אנחנו חיים בעול םשמעודד ודוחף לאינדיווידואליות וקידום ופיתוח עצמיים- דברים שסותרים את מה שצריך לדעתי כדי להתקיים בקהילה קטנה, שדורשת יותר חשיבה על הקולקטיב ויותר ויתור על מה שאני רוצה כפרט.
צריך להקים שבטים קדמוניים.
כל הזמן אני אומרת למשפחתי,הרכוש לא עושה לי את זה.
ממה שאני מאושרת זה להתכנס כולם יחד לשבתות לאכול יחד,
לבלות הרבה ביחד.
הדברים האלו גורמים לי להיות מאושרת
מסכים מאוד עם מה שכתבת, גם עם התחושה הפנימית של חסר במעגלים קרובים של אנשים (לא מזמן נולד לנו תינוק, והמחשבה על כמה יכול היה להיות קל ומהנה יותר לגדל אותו בסוג של שבט עוברת הרבה פעמים בראש שלי), וגם עם ההבנה שהתרבות שלנו פשטה את הרגל, כיוון שהיא לא ממש תרבות.
הבעיה היא, שרוב האנושות חיה בתוך מה שהפילוסוף הספרדי אורטגה אי-גסט קרא לו "הפרדוקס המודרני". הפרדוקס המודרני הוא התחושה של האדם בתקופה המודרנית, כאילו יש לו שליטה מלאה על חייו, חופש מוחלט והוא לא צריך אף אחד מסביבו (הבית שלי, האוטו שלי, המשכורת שלי), ומצד שני הוא תלוי יותר מכל אדם בכל תקופה אחרת בעבודתם של אחרים. לדוגמא, עם כל הכסף והרכוש שלנו, אף אחד מאיתנו, כולל אני כמובן, לא יצליח לייצר בעצמו שום חפץ שהוא משתמש בו ביום-יום. עזבו מכונית או חפצים מסובכים שכאלה. קחו לדוגמא פטיש, עציץ, מפת שולחן, מברשת שיניים כמותם יש לכולנו בבית. האם יש אדם אחד בחברה המודרנית שיכול לייצר את החפצים הדי נחוצים האלו מאפס ? אף לא אחד לדעתי. האדם הקדמון היה רואה בנו טיפשים בורים, על כך שאיננו יכולים לייצר לבד את החפצים הבסיסיים הדרושים לנו לקיומנו.כולנו תלויים תלות מוחלטת בעבודתם של אנשים שמעולם לא פגשנו, ובד בבד חיים בתחושה שאנחנו לא צריכים אף אחד ויכולים לחיות את כל חיינו מבלי ליצור קשרים חברתיים משמעותיים. זהו פער עצום בין התפיסה למציאות שהתקופה המודרנית הביאה לחיינו.
אז מה עושים, פחות או יותר מה שכתבת, מתחילים להכיר בערכם של הדברים הקטנים, בערכו של ההווה. מגדילים את מעגלי הקרבה, מוותרים על קצת רכוש, לא יקרה כלום.
אולי בגלל שאנחנו כבר לא שואבים סיפוק ואושר מעצם העובדה שאנחנו חיים ומהקשרים שלנו (או חוסר הקשרים שלנו) אנחנו פונים למקורות אחרים של אושר וסיפוק - משהו יותר גדול מאיתנו, רעיון, פרוייקט, מיזם וכו'. יש אנשים שמקדישים חיים שלמים לחקר דברים קטנים והזויים וכאלה שמקימים מפעלים וחברות וכאלה שטסים בכל רחבי העולם כדי לעזור לאוכלוסיות שנפגעו בצורה כלשהי וכאלה שסתם מטפסים על האוורסט.
בקיצור, להיות מאושר סתם זה כבר ממש לא סתם ולא פשוט.
איזשהו סופר רוסי, נדמה לי שטולסטוי, כתב פעם "אם אתה רוצה להיות מאושר - תהיה".
אני חושב שהבעיה שלנו מתחילה כשאנו רוצים לחיות חיים של אחרים: נכנעים לפרסומות בשלטים, רוכשים דימוי עצמי שלא עומד עם המציאות ומחפשים את האושר ( מיצוי עצמי ) במקומות שלא לנו... כאשר אנו מבינים את אלו, חיים חיים שאנו רוצים, מציבים יעדים אופטימליים, חיים כמו שאפשר, נהנים מהפשוט... אז מתחילים להבין מה זה להיות מאושר, כל אחד לעצמו. המסגרות החברתיות שלנו נבחרות כאלו המאפשרות לנו ביטוי אישי ( מיצוי ) לצד תנועה משוטפת ( חברה/שבט ), בהם אנו לא הולכים לאיבוד אלא מוצאים את מקומינו.
האתגר שהחיים המודרניים מציבים לנו זה ללמוד להינות מהפשטות, זה נכון גם לגבי אוכל ואורח חיים. הפשטות היא לא הויתור על החיים המודרניים אלא היא מאפשרת להנות מהם - כל אחד כפי שהוא רואה את זה לנכון.
עלינו לקבל את חיינו כפי שהם. כל כמיהה לעבר סופה סבל. האדם הקדמון מת מזמן, והיום חיינו הם חיינו. השלווה האמיתית היא פנימית ולא תלויה בדבר. בעיני
אלפי מחקרים כבר בוצעו בנושא, וקיימים טונות של מידע עבור השאלה "איך להיות מאושר".
מחקרים מדעים הגיעו למסקנה ש50% מהאושר נמצא בגנים.
10 אחוז נמצאים ב-כסף באופן מסוים.
וה-40 אחוז אחרים מתייחסים לחוויות חדשות אותם אתם חווים.
ניתן לקרוא בנושא יותר לעומק בכתבה הבאה:
http://allguidesheb.blogspot.co.il/2012/10/blog-post.html
הוסף רשומת תגובה