על החופש לפרוש באמצע הדברים

כשהייתי בכיתה ג' הייתי בחוג קראטה. אחר הצהרים של ימי שני הייתי מגיע ל"ויצו" שבתחילת רחוב התיכון בנוה שאנן בחיפה, וסופר בקול רם ביפנית עד עשר. איצ', ני', סן, צ'י, גו, רוק. האיי. אחרי חודשיים שלושה של צעדים מגושמים לכל הכוונים וניעות ידיים מבולבלות הגעתי בשעה טובה ומוצלחת לחגורה לבנה עם פס צהוב ואז, בשיא האתלטי שלי, פרשתי.

אבא שלי לא התאושש מזה.

"למה אתה עוזב באמצע" שאל אותי, "מה פתאום לפרוש". אבל אני התעקשתי. לא התאים לי.

בדיעבד ורק אחרי שלושים שנה המשכתי עם הקראטה והגעתי לחגורה שחורה אבל באמצע היתה פרושה תהום שתמיד חשתי אותה ככשלון הפרישה האישי שלי.

הג'ודוקא הפרטי שלי. עדיין לא פרש.

לפני כמה ימים קראתי פוסט מPsychology Today על נפלאות היכולת לעזוב ולא להביט לאחור, ועד כמה תכונה זו היא מהותית בתרבותינו ובמורשת אליה התפתחנו. כיצד העולם המודרני מסרס והופך אותה מיכולת בסיסית וחיונית לתכונה שלילית ומעכבת. החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בהשראתו ולמירב ההפתעה, אחרי שכבר כתבתי את רובו של , הנה מארק סיסון קישר לפני שעה לאותו פוסט ממש אצלו בבלוג, אז כנראה שיש בזה משהו.
אז הנה לפניכם תקציר ממש לא מחייב שלי, וקצת אינטרפטציות אישיות:

בואו נדמיין (או ניזכר) מה קורה כאשר אנו לא יכולים לעזוב. 

כאשר אנו לא יכולים לעזוב מקום עבודה כי אנו מפחדים מהאפשרויות בחוץ או במקומות בהם המעסיק לא יכול להפרד מהעובד בגלל הסכמי עבודה והסכמים קיבוציים למיניהם - אנו הופכים לעובדים גרועים, מתוסכלים, בעלי פריון נמוך ובעלי מוטיבציה נמוכה. מישהו הזכיר את נמל אשדוד? היכולת והבחירה לעזוב על ידי העובד היא זו שמדרבנת את המעסיק לדאוג לתנאים טובים, לשימור העובדים הטובים, ולחיזור אחריהם. אבל כאשר שני הצדדים לכודים יחד במערכת יחסים בלתי נתנת לפירוק, כולם מפסידים. היכולת לבחור לקום וללכת היא חיונית. 

כאשר אנו לא יכולים לעזוב מערכת יחסית, אנו לכודים בזוגיות כושלת. עצם הידיעה כי יש לכל אחד מהצדדים חופש מלא לקום וללכת משמר יחסים של טיפוח וחיזור כי ברגע שאחד הצדדים רק יפסיד, הצד השני יכול לנצל זאת. אלימות במשפחה ותקיפת נשים לא קיימת כמעט כלל בתרבויות לקטיות שכן האישה חופשית לקום וללכת, לעבור קבוצה או שבט, וגם כי הזכר תלוי כלכלית ביכולת הליקוט של האשה לא פחות משהיא תלויה ביכולת הציד שלו. אלו יחסי שוויון. לעומת זאת בתרבויות חקלאיות ומערביות האשה תלויה בבעלה, אין לה יכולת לעזוב ולנדוד, ואין לה שליטה גבוהה על ההכנסה ותופעות של אלימות הפכו נפוצות יותר. 

כאשר אנו לא יכולים לעזוב מערכת לימודים והשכלה, אנו נידונים לשנוא אותה. אני התקבלתי לפני 25 שנים לחוג במדעי המחשב באוניברסיטה העברית יחד עם תקשורת. למרות מחאות ההורים ועצות הסביבה, אחרי שבועיים עזבתי ועברתי ללמוד מקצועות "לא פרקטיים" בעליל. תיאטרון ופסיכולוגיה. אבל נהנתי מהלימודים ופרחתי בהם, וזה לא הפריע לי ברבות הימים להקים ולנהל חברת תכנה. היכולת לעזוב מסלול לימודים מבטיח, חוג או מערכת השכלה מבטיחה כי מי שבוחר להשאר, עושה זאת מרצון ואהבה ולכן שומה עליו שילמד ויפנים. זהו המודל העומד בבסיס החינוך הדמוקרטי (הבהרה: הילדים שלי למדו שנה בבית ספר דמוקרטי. חוויה מעניינת). במערכת החינוך הרגילה אין חופש בחירה כלל ולכן פריחה בה תהיה קשה מאוד.

החופש לעזוב את הארץ הוא הבסיס למדינה המערבית הדמוקרטית והמודרנית בה אנו מאמינים. איננו טהרן או צפון קוריאה והאנשים החיים כאן חופשיים להגר, ולכן אלו שבוחרים להשאר, בוחרים מאהבה (או לפחות, מאהבת האפשרות הפחות גרועה).

חלילה שלא תבינו אותי לא נכון - איני מעודד לעזוב עבודה, לפרק מערכת נישואים, לרדת מהארץ או לוותר על השכלה, אבל עלינו לשמר בקנאות את היכולת לפרוש, לעזוב, להפסיק, לחדול - רק אם זה לא באמת מתאים לנו. כדי שנוכל למצוא את מה שדווקא מתאים לנו. עלינו לשמר את האפשרות של כל אשה להתגרש מיד אם היא רוצה בכך (ולא, אין שום בעיה דתית עם זה, יש רק בעיה עם הממסד הדתי המונע הסכמי קדם נישואים), לשמר את האפשרות "בחירתה של אהבה" ולא לבחירתו של האין ברירה. זה יביא לפריון גדול יותר בעבודה, זה יביא לשוויון בין המינים, בין אנשים וחברים, בין עובדים למעסיקים ובין אדם לבין עצמו ונפשו.
אז לעזוב זה לא תמיד רע.
פרגנו לעצמכם לעזוב אם אתם סובלים, או אם אתם לא באמת אוהבים ועוד יותר, פרגנו לעצמכם לעשות את מה שאתם אוהבים באמת. זהו חלק מהאותנטיות, מהיושרה ומהיכולת האישית ללמוד ולהתקדם, להתפתח ולהמריא.
חיים בינוניים לא מעניינים אותנו.
אבל חיים מלאים ומאתגרים - בשביל זה אנחנו כאן!
(לא ככה?) 

על החופש לפרוש באמצע הדברים

By מר קדמוני with 9 comments