"בדידותם היתה מוחלטת.
ספאקס היתה עיר אטומה. היו ימים שנדמה להם כי איש לא יוכל לחדור אליה. הדלתות לא נפתחו לעולם... זאת היתה תחושה מכאיבה כמעט של בידוד. הם היו עקורים בעולם הזה. הם לא רחצו בו, הם לא היו שייכים אליו ואף פעם לא יהיו שייכים... זה היה יקום מצומק, עולם שלא היה בו הרבה אוויר ושלא נפתח לשום מקום. חייהם לא היו כיבוש. הם היו התפוררות, פיזור".
את הטקסט הקודר והנפלא הזה כתב ז'ורז פרק ב 1962, בספרו "הדברים" (ותרגם דן דאור, בהוצאת בבל). הספר מתאר את חייהם של סילבי וז'רום - זוג צרפתי בורגני המתאמץ למלא את ריקנותו ובדידותו על ידי צריכת רהיטים וחפצים, ובלי לשים לב הם מהווים מודל לאדם המודרני, המנוכר והאומלל, שחייו העירוניים מרחיקים ומגלים אותו מכל קשר משמעותי עם הזולת, ונותר לו רק קשר מצומצם עם בן הזוג ועם החפצים הדוממים שצבר סביבו.
אני מקווה ומאמין שעלינו לעשות כל מאמץ כדי שחיינו שלנו לא יהיו כה מנוכרים, אפורים ומצומצמים. שכן הנפש שלנו, הקדמונית, הפראית, הטבעית, היא נפש חברתית, קהילתית, שהתפתחה ושגשגה בחברת אנשים אחרים, לא בחברת חפצים. ציודם וכליהם של ציידים לקטים ניתנים לאריזה בצרור קטן לכל היותר. אין רכוש, נכסים, ריהוט או קירות. אך לעומת דלותם ועוניים החומרי, הם עשירים בקשרים בינאישיים משמעותיים. המחקר האנתרופולוגי, על פני רצף תרבויות וקהילות ילידיות, מוצא כי הקשרים הינם אמיצים, משמעותיים וחיוניים לקיום. הצייד והלקטת חולקים את שללם עם כלל הקהילה, הילדים מטופלים גם על ידי הורים אחרים ולא רק על ידי אימם הביולוגית. לא במקרה כינתה הילרי קלינטון את סגנון האמהות הילידי כ"נדרש הכפר כולו", כשם ספרה הראשון. המציג את המודל האידאלי לאמהות לתפיסתה - אמהות שיתופית. הכפר כולו חולק את האחריות על גידול הילדים, וזה לא מתאפשר אלא במקום בו הקשרים הבינאישיים חורגים מ"שלום שלום" ועוברים לקשר אמיץ, יומיומי, קשר של תלות ושל אחריות, של חיבה ושל קרבה, של שיתוף ושל דרך אחת וגורל אחד.
אבל העולם המודרני התרחק וצמצם והעלים את הקהילה והחברה והשבט והקבוצה ואנו נותרנו בודדים בתוכנו, או זוגות הבודדים בזוגיותם, או משפחות גרעיניות הבודדות בגרעיניותן. אנו חיים כך מול עולם זר ומנוכר, עולם בו הקשרים הבינאישיים מתמצים לא אחת בפייסבוק או בביקורים אחת לחודש אצל ההורים שגרים בעיר השכנה. לרבים מאיתנו אין די חברים משמעותיים, קרובים, המצויים בקרבה יומיומית ומתמדת, החולקים חוויות, הצלחות וכשלונות, המספרים סיפורים והצוחקים והמשחקים והמתלהבים - והכל יחד.
נותרנו בבדידותנו.
לא עוד.
כדי לצאת מהמלכוד, כדי לאפשר לנפש החברתית והקהילתית שלנו את עושרה ושגשוגה, עלינו לצאת מהקירות, לצאת מהמעגל המצומצם שהתווה לנו העולם החדש ולחזור אל הפארק ואל הטבע, אל הקהילה והקבוצה. אל השווים לנו, שחסרים כל כך.
עלינו הדבר ובידינו לעשותו.
האם אתם חלק מקבוצה של אנשים עמם אתם עומדים בקשר קרוב, מתמיד ומשמעותי?
כיצד התחברתם אליה וכיצד היא משמעותית עבורכם?
ספרו לנו, ונחלוק רעיונות (יש לי לא מעט, אבל עליהם, בפוסט הבא)
ספאקס היתה עיר אטומה. היו ימים שנדמה להם כי איש לא יוכל לחדור אליה. הדלתות לא נפתחו לעולם... זאת היתה תחושה מכאיבה כמעט של בידוד. הם היו עקורים בעולם הזה. הם לא רחצו בו, הם לא היו שייכים אליו ואף פעם לא יהיו שייכים... זה היה יקום מצומק, עולם שלא היה בו הרבה אוויר ושלא נפתח לשום מקום. חייהם לא היו כיבוש. הם היו התפוררות, פיזור".
את הטקסט הקודר והנפלא הזה כתב ז'ורז פרק ב 1962, בספרו "הדברים" (ותרגם דן דאור, בהוצאת בבל). הספר מתאר את חייהם של סילבי וז'רום - זוג צרפתי בורגני המתאמץ למלא את ריקנותו ובדידותו על ידי צריכת רהיטים וחפצים, ובלי לשים לב הם מהווים מודל לאדם המודרני, המנוכר והאומלל, שחייו העירוניים מרחיקים ומגלים אותו מכל קשר משמעותי עם הזולת, ונותר לו רק קשר מצומצם עם בן הזוג ועם החפצים הדוממים שצבר סביבו.
 |
| ז'ורז' פרק - טיפוס קהילתי? |
אני מקווה ומאמין שעלינו לעשות כל מאמץ כדי שחיינו שלנו לא יהיו כה מנוכרים, אפורים ומצומצמים. שכן הנפש שלנו, הקדמונית, הפראית, הטבעית, היא נפש חברתית, קהילתית, שהתפתחה ושגשגה בחברת אנשים אחרים, לא בחברת חפצים. ציודם וכליהם של ציידים לקטים ניתנים לאריזה בצרור קטן לכל היותר. אין רכוש, נכסים, ריהוט או קירות. אך לעומת דלותם ועוניים החומרי, הם עשירים בקשרים בינאישיים משמעותיים. המחקר האנתרופולוגי, על פני רצף תרבויות וקהילות ילידיות, מוצא כי הקשרים הינם אמיצים, משמעותיים וחיוניים לקיום. הצייד והלקטת חולקים את שללם עם כלל הקהילה, הילדים מטופלים גם על ידי הורים אחרים ולא רק על ידי אימם הביולוגית. לא במקרה כינתה הילרי קלינטון את סגנון האמהות הילידי כ"נדרש הכפר כולו", כשם ספרה הראשון. המציג את המודל האידאלי לאמהות לתפיסתה - אמהות שיתופית. הכפר כולו חולק את האחריות על גידול הילדים, וזה לא מתאפשר אלא במקום בו הקשרים הבינאישיים חורגים מ"שלום שלום" ועוברים לקשר אמיץ, יומיומי, קשר של תלות ושל אחריות, של חיבה ושל קרבה, של שיתוף ושל דרך אחת וגורל אחד.
אבל העולם המודרני התרחק וצמצם והעלים את הקהילה והחברה והשבט והקבוצה ואנו נותרנו בודדים בתוכנו, או זוגות הבודדים בזוגיותם, או משפחות גרעיניות הבודדות בגרעיניותן. אנו חיים כך מול עולם זר ומנוכר, עולם בו הקשרים הבינאישיים מתמצים לא אחת בפייסבוק או בביקורים אחת לחודש אצל ההורים שגרים בעיר השכנה. לרבים מאיתנו אין די חברים משמעותיים, קרובים, המצויים בקרבה יומיומית ומתמדת, החולקים חוויות, הצלחות וכשלונות, המספרים סיפורים והצוחקים והמשחקים והמתלהבים - והכל יחד.
נותרנו בבדידותנו.
לא עוד.
כדי לצאת מהמלכוד, כדי לאפשר לנפש החברתית והקהילתית שלנו את עושרה ושגשוגה, עלינו לצאת מהקירות, לצאת מהמעגל המצומצם שהתווה לנו העולם החדש ולחזור אל הפארק ואל הטבע, אל הקהילה והקבוצה. אל השווים לנו, שחסרים כל כך.
עלינו הדבר ובידינו לעשותו.
האם אתם חלק מקבוצה של אנשים עמם אתם עומדים בקשר קרוב, מתמיד ומשמעותי?
כיצד התחברתם אליה וכיצד היא משמעותית עבורכם?
ספרו לנו, ונחלוק רעיונות (יש לי לא מעט, אבל עליהם, בפוסט הבא)
12 הערות קוראים:
איך עושים את זה?
איזה יופי של פוסט. מרימה לך את הכובע לגמרי על כתיבת פוסט כזה חשוב. סוף סוף פליאו לא רק על אוכל. הידעתם שמחקרים מראים שקשרים חברתיים מאריכים את החיים כמו פעילות גופנית?
רחל
אה, ורעיונות:
ליצור קשר עם המשפחה: סבים, דודים, דודות, הורים של בני-הזוג וכו'.
לחדש קשרים שניתקו במהלך השנים.
להכיר יותר הורים של חברים.
לארגן ערבים לכמה חברים סביב נושא עיוני משותף, אחת לחודש (אצלנו יש חוג כזה, שחבר ארגן, כבר כמה שנים).
להיפגש בקיץ עם קרובים וחברים במקומות שונים בארץ ובעולם, כשיש חופש וזמן לנסוע אליהם.
לחדש קודם קשרים דרך המייל והפייסבוק, ואז לאט להתקרב לקשרים של פנים מול פנים.
לנסות חברויות חדשות באזור הקרוב. לשים דגש על לנסות. לא הולך - אז לא נורא. אז ניסינו.
רחל
הכל נכון חוץ מדבר אחד: זו לא העירוניות שיוצרת את הניכור, זו הפרבריות. ואם לצאת אז עדיף לצאת לטבע ולא לפארק הבזבזני שרק מרחיק אותנו אחד מהשני.
אם אתה חי בעיר מתפקדת אתה הולך ממקום למקום ברגל (או רוכב על אופניים), אתה מכיר רבים משכניך ופוגש אותם כל הזמן, אתה מכיר וחלק מהקהילה של הקצב ובעל המכולת ובית הקפה, ומסביבך מתקיימים המוני אירועים ומפגשים שבהם אתה יכול בקלות למצוא את מקומך.
בעיר ההיסטורית (שהתפתחה מהכפר - שנבנה גם הוא עם רחוב מסחרי, שוק וכיכרות) גם ההשגחה על הילדים היתה קהילתית, והם היו מסתובבים ברחובות בחופשיות כאשר הסביבה ראתה שלא יאונה להם כל רע. כמובן זה היה לפני שהרכב כבש את הרחוב וחילקו אותו לכביש ומדרכה, ולפני שהמתכננים החליטו שאנחנו מעדיפים לחיות רחוק אחד מהשני ושהמטרה היחידה שלנו בחיים זה לראות דשא דרך החלון (של הבית או של המכונית).
דעאל, מה עם איזה פוסט בנושא קרוספיט? בשנה האחרונה כתבת מעט מאוד פוסטים העוסקים בכושר
תודה רחל, אכן רעיונות נכונים ויישימים ביותר.מורין, את צודקת שלא העיר היא האשמה אלא האנשים המרכיבים את העיר. במובן זה עיר מודרנית היא מראת דמותו של האדם המודרני, ולעתים רק ההחלצות ממנה מצליחה לשחרר את האדם מדפוסיו, אבל כמובן שאין בכך כורח ואפשר להיות קהילתי, מחובר, מקושר ופעיל בעיר (ובמובנים מסויימים, אפילו קל יותר, טכנית).
ולאנונימי, אין לי "מכסות כתיבה" לקרוספיט ונושאי הבלוג נעים יחד עם תחומי המחקר והעניין שלי באותו הזמן. אם יש לך בקשות / שאלות ספציפיות בתחום, אשמח להרחיב, ואתה תמיד מוזמן לכתוב לי מייל...
אני חבר בקבוצת רוכבי אופני-כביש משנת 2006, הנקראת "רוכבי אשכולות". הגעתי אליה באמצעות חבר מהשכונה ומאז צירפתי גם רוכבים אחרים אותם הכרתי מרכיבת שטח. חברים בה כ-35-50 איש ברמת איננסיביות זו או אחרת.
הקבוצה מקיימת 2 רכיבות "רשמיות" בשבוע (שלישי בערב ושבת בבוקר) ועוד רכיבות לא רשמיות בקבוצות קטנות יותר, לרבות רכיבות שטח.
לקבוצה יש "קומונה" פעילה מאד באינטרנט בה יש הודעות על רכיבות, סיכומי רכיבות, סיפורים, תמונות והגיגים.
הקבוצה אינה פועלת למטרות רווח אלא מבוססת על תרומה אישית של חבריה בתפקידים שונים. כמו כן, יש מדי פעם פעילויות שכוללות את בנות (או בני) הזוג והילדים.
רוב חברי הקבוצה הם בגילאי 35-50 ומתגוררים באזור חיפה, זכרון יעקב, בנימינה, פרדס חנה.
נראה לי שאתה מדבר על משהו שנקרא בשפה המקצועית "קבוצת תמיכה".זה חשוב מאוד. אני רוצה להוסיף מימד חשוב נוסף, שאולי גם הולך ונהיה חשוב עוד יותר עם הגיל - המגע.
לאחר פרישתי לגמלאות, בחרתי ללמוד הוראת טכניקה אלכסנדר.
אני עובד במחלקת שיקום של בית חולים עם נכים, ובבית דיור מוגן עם קשישים.
בשני המקומות אני חווה מגע הדדי ומשמעותי עם אנשים שככל שהשגתי מגעת, לא זוכים למגע כה אינטנסיבי (אם בכלל) בחיי היום-יום שלהם.
למרות שמרבית האנשים מגיעים למפגשים אלו למכתחילה על סמך בעיות אורטופדיות, אין לי ספק שחלק גדול מהם ממשיך להגיע בגלל השיחות והחוויה המשותפת.
אני לכאורה "הנותן" אבל מקבל לא פחות.
מסכימה מאוד עם אורי. כמדריכת פילאטיס, שעובדת במיוחד על ההיבט השיקומי ורואה איך אנשים מגיעים כאובים ועם מגבלות תנועה רציניות, ומלווה אותם לאורך תקופה עד לתנועה ללא מגבלות, טוב יותר מהאדם הממוצע, אני יכולה להעיד שהקשר האישי שנוצר עם מתעמלים מעצים אותי לפחות כמו שהפילאטיס תורם להם, לגוף ולנפש.
בנוסף אני מסכימה עם עניין העירוניות. אני גרה בשכונה פרוורית בירושלים, ומשתדלת למרות זאת להשתמש כמה שיותר בתחבורה ציבורית, להסתובב בשוק ובמרכז העיר וגם להפוך את קמפוס האוניברסיטה למרכז חיים. ככל שעובר הזמן, וזה עוד לפני המעבר לאורח חיים קדמוני, מתבהר לי שאת בית הקבע שלנו נקים באחד משניים: ביישוב קטן ומוקף טבע, או במרכז עיר על כל המשתמע מכך. בכל מקרה אחר יוצאים קירחים משני הכיוונים.
וגם: כלבים, גינות כלבים קהילתיות, הכרות עם כלבי השכונה ובעליהם - הרבה מהקשרים החדשים שיצרתי בשנים האחרונות היו בעקבות כלבים.
תודה אורי, יאיר וסקרמוש - הפידבקים שלכם מרתקים ומעשירים! קבוצות ספורטיביות הן בהחלט מנוע חברתי משמעותי ונוכחות המגע הפיסי עשויה לפתוח אצל רבים תחושות וקשרים שאחרת נחסמים או נעלמים מחיינו. תודה.
הוסף רשומת תגובה