אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

האם כדאי לצאת החוצה? מחשבות על שלומית ואלוהים לקראת סוכות

הסוכה, היום. הילדים מתעצלים לקשט...
הדת הממוסדת והמאורגנת היא ההיפך הגמור מהחופש והאקראיות של התרבות הציידית-לקטית. הדת, כל דת, פורחת בסביבה עירונית-חקלאית-ממושמעת אבל מתקשה להתקיים ללא כנסיות, כמרים, רבנים, כתבים רוחניים וחובות.
אנו יכולים רק לשער את אמונותיהם ומנהגיהם של קדמונינו. אנו מנסים להתחקות אחריהם תוך תצפיות אנתרופולוגיות ומחקר תיאולוגי. היטיב לתאר את התהליך יובל נח הררי ב"קיצור תולדות האנושות": התרבויות הקדומות היו ככל הנראה אמניסטיות, כלומר המייחסים כוחות על ליישויות או עצמים בסביבתם (למשל, לירח או לעץ בודד או לחיה). סביר להניח שעוד קודם לכן, בשלב בו האוסתרפולוקס הראשון החל להשתמש באבן כדי לנפץ עצמות ולהנות ממח העצם השומני והמזין, לפני כ 6-7 מיליון שנים, עדיין לא היתה פילוספיה דתית מגובשת במוחו.
היא נולדה והתעצבה לאורך הדרך.
זה לא אומר הרבה אם יש או אם אין אלוהים, זה רק אומר שההיסטוריה שלנו היא מורכבת ומרתקת, ושאנחנו חלק מהזרם הגדול של התודעה האנושית - וזו דינמית ומשונה, והיא נוכחת ופועלת עלינו גם כיום.
כך או כך, לפני משהו כמו 4000 שנה הגענו לשלב בו אלוהים או מישהו מטעמו אמר: "כי בסוכות תשבו שבעת ימים", ומאז אנחנו עושים זאת בהנאה ובחפץ לב, מזה דורות על גבי דורות. שבוע בשנה יהודים בוחרים לצאת מהבית ולגור בסוכה. להזכר בימי נדודיהם במדבר, במגורי הארעי, ברוחות השמים, בעובדה שהולכים לישון ורואים את הכוכבים מציצים מעל. גם אני בניתי סוכה השבוע. גם שלומית.

שלומית בונה סוכה, מוארת וירוקה, על כן היא עסוקה היום.

הסוכה היא ההיפך הגמור מהתרבות החקלאית, העמלנית, המאורגנת והממוסדת בה חיו בני ישראל במצרים ואותה המציאו מחדש (או שיחזרו) לאחר שהגיעו לארץ. פשוט בין מאות השנים בהם גרנו במצרים למאות השנים בהם גר עם ישראל בארצו, היו לנו כמה שנים טובות של טרק במדבר, ואת החוויה הזו לא שוכחים עד היום. הסוכה היא הזכרון שנותר לנו מהטרק, פשוט כי עוד לא היה אז אינסטגרם.
הסוכה היא מצווה דתית אבל היא גם ההיפך הגמור ממצווה דתית טיפוסית כי היא מעודדת את הפרט לפרק את המבנה החברתי הרגיל ולצאת למבנה ארעי. לצאת מהשגרה ולחיות מחוץ לקופסה, פשוטו כמשמעו. הסוכה היא שבירה של הסדר, אבל בצורה מבוקרת.
איני יודע מה היו כוונותיו של המחוקק המקראי אבל בהנחה שכמו בכל דת, מטרתו היתה לשמר את הלכידות והמסורת והארגון והמשמעת, אז סוכות רץ על קו התפר שבין חוויה קולקטיבית לבין חוויה אישית. כל אחד בונה סוכה משלו, ויוצא לטיולון משלו, החוצה מהבית ואל המרפסת, החצר ודפנות הבד המתנפנפות.
אני לכן מסתכל על סוכות כמו על הזדמנות לומר לעצמי שהיציאה מהמסגרת, שהיציאה מהבית, שההליכה החוצה, שהשינה הלא מוגנת, שהסביבה היותר כאוטית - הם כולם דברים שצריך לזכור לשמר בחיי היום יום שלנו. תמיד.
אנחנו כבר מזמן לא ציידים לקטים וכבר שכחנו מה זה להקים מחסה או לשהות במרחב הפתוח. סוכות הוא הזדמנות לספר לעצמנו שגם הארעי, הפרוע, הלא מאורגן והלא קבוע הם חלקים טובים בחיינו, שצריך לשמר אתם, שצריך לצאת אליהם. לפחות כמה פעמים בשנה.
אולי המטרה הדתית המקורית של החג היתה לזכור ניסים ועניינים דומים, אבל אני רק אדם פשוט, ובשבילי המטרה היא לזכור שאני צריך להמשיך לחיות במלוא העוצמה ובמלוא הנוכחות. כאן, היום, עכשיו. לא רק בתוך הקירות אלא גם מחוצה להם. שאני יכול לצאת מהמסגרת ולרענן את הראש. שהמשפחה יכולה להתנתק מהנכסים ומהחפצים ומהנדל"ן ומהקירות ועדיין לצחוק ולחיות ולשמוח. כי גם כשיש לנו רק סוכה של בד עם ענפים מעל הראש. בלי DVD, בלי כלי מטבח מפוארים, חרסינות וציוד, גם אז האדם יכול לפרוח ולשמוח. יכול להיות קדמוני ונייד.
אנו צריכים לא לשכוח את המורשת האנושית שלנו.
גם אם נצא מהעיר והבית, גם אם נתפרק מחפצינו ונכסינו, גם אם כל זה יקרה, נוכל להשאר מאושרים.
היום בערב נשב בסוכה על בקבוק של יין, קדירת טלה וסלט עצום, ונחייך מאוזן לאוזן.
כנראה שתמיד רצינו להיות קצת בדואים, השבוע יש לנו הזדמנות.
חג שמח
דעאל


Share/Bookmark

By מר קדמוני with 2 comments

2 הערות קוראים:

פוסט נפלא. מעורר דחפים קדמוניים (;

פרסום תגובה