אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

מי זרק את התנשמת שלי?

גיבורת הסיפור, באדיבות WIKI

בעקבות הדיונים האחרונים סביב כולסטרול וסטטינים חשבתי שזו דוגמא מצוינת לויכוח הישן בין מאמיני האל החדש, המדע, לבין המאמינים באלים הישנים - הגוף והנפש - בשאלת מי חזק יותר ומי יכול לרפא את האדם טוב יותר: הגלולה או התפוח. ואולי זה כמו ב"משחקי הכס" - אפשר להאמין גם באלים הישנים וגם באלים החדשים - אבל אז לא ברור מי הרע ומי הטוב...
כמי שאמון על כתיבתו של בלוג זה, אתם ודאי יודעים את עמדתי הבסיסית: אנו נולדנו כדי לשגשג ולפרוח, כדי לחיות בעוצמה וכדי להיות בריאים ומאושרים. הגנים שלנו מבקשים זאת מאיתנו, וכל זמן שניתן להם את התנאים הראויים, הם בדרך כלל יחזירו לנו אהבה ובריאות. אבל לצערנו לא תמיד כך הוא מצב הדברים ויש שהתנאים הסביבתיים אינם מספקים או שאין בכח הגוף לרפא את עצמו.
בעניין זה נזכרתי השבוע בסיפור אמיתי לגמרי, שהתרחש לפני כ 35 שנים, אי שם במורדות הכרמל.
הייתי אז בן 6 או 7, ויום אחד בדרכנו חזרה מבית הספר מצאנו בחורשה הצמודה לבית תנשמת גדולה ולבנה, מוטלת על הארץ ושורקת קולות כעוסים. הכנף שלה היתה שבורה. יחד עם אחותי הבאנו קרטון גדול והבאנו אותה אחר כבוד הביתה, שם היא שוכנה במרפסת הכביסה הצפופה. היא וערימות של תחתונים. מתרגשים נתנו לה לאכול את שאריות השניצל מארוחת הצהרים והיא אכלה במהירות והמשיכה לסובב את הראש לפנים ולאחור, להביט בנו בעיניים אדומות ולשרוק את הצלילים המפחידים של הלילה. יום יום חזרנו מבית הספר ורצנו לראות מה שלום האורחת הלבנה והיא, כך נראה היה, הלכה והתחזקה. יום אחד רפרפה בכנפייה וחבטה היטב בתריסי המרפסת. אבא הגיע ואמר: "ילדים, היום נשחרר אותה. נראה שהיא צריכה להמשיך הלאה".
עמדתי על קצות האצבעות, מנסה לראות רחוק אל מעבר למעקה המרפסת. אבא לקח כפפות עבודה עבות, הוציא את התנשמת מהקרטון ואחז אותה היטב משני צידיה. "להתראות תנשמת" אמרנו, ואבא הפריח אותה לאויר בתנועה ארוכה. התנשמת הביטה לאחור והיה נדמה לנו שהיא מסמלת להתראות עם הכנף.
גרנו אז בקומה רביעית.

התנשמת נפלה ארצה ארבע קומות כמו אבן.
באיחור קל הבנו שכנף שלה עוד לא הבריאה, ושהיא לא תבריא עוד לעולם.

אנחנו לא מאוד שונים מתנשמות (חוץ מהעניין הזה של לסובב את הראש). אנו עלולים הלפצע או לפתח בעיה רפואית, שגם מנוחה ושניצלים של סבתא לא ירפאו (האמת, בעיקר לא שניצלים של סבתא). הבעיות יכולות להיות גלויות וברורות, כמו חום או השמנה, והן יכולות להיות נסתרות ועמומות: כמו דלקתיות וחולשה. השאלה המרכזית היא, לכן, מתי נגמר הריפוי הטבעי ומתי מתחיל הריפוי התרופתי? מתי הגוף יכול לאגור די כוחות ומתי הוטרינר או רופא האליל חייבים להכנס לתמונה.
לשאלה הזו, חוששני, אין לי תשובה.
אני חושב שהתבוננות דרך המשקפיים הקליניים בלבד היא מצומצמת ומתעלמת מחלק הארי של המציאות: מכוחות הגוף, מהגנים שלנו, משאיפתנו הבסיסית לצמיחה. מאידך, אמונה מוגזמת בטוב ובכוחות הריפוי הטבעיים עלולה להצניח אותך ארבע קומות מטה.
אז במקום תשובה, הנה שאלה (לתגובות):
איפה אתם נמצאים על הסקאלה הזו היום?
האם אתם מרגישים שהגוף שלכם צומח ומבריא, ואם כן, מה גרם לזה. או שאתם מרגישים שהגוף שלכם זקוק לסעד וטיפול, והריפוי הטבעי לא הצליח, או אף חלילה דרדר את מצבכם.
כל התשובות יתקבלו בשמחה.

תהיו לי בריאים,
דעאל

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 6 comments

6 הערות קוראים:

סיפור נהדר, כמעט עשיתי במכנסיים מרוב הפתעה ושעשוע

סיפור עצוב, אבל דימוי מעולה. אחרי שנה בפליאו אני מרגישה מצוין, רזה ב-20 ק"ג ורק מצטערת שלא גיליתי את זה קודם.
בכתובים מצאתי אנשים שהמליצו "להקשיב לגוף". רק אחרי שנה אני מבינה במה מדובר. לא יודעת אם למדתי להקשיב או התפריט הנכון מאפשר לגוף שלי לדבר יותר בקול רם. פעם יכולתי לאכול הכל בלי תופעות לוואי והיום אני חשה מהר מאד אם מה שאכלתי לא היה נכון.
מקווה שהרגישות החדשה שנבנתה תוכל לכוון אותי גם בסוגיות בריאותיות.

יש לך במקרה אח שקוראים לו עומר?

נראה לי שהמון "תנשמות" שיקראו את הפוסט הזה יאמרו שהם מרגישים מצויין אודות לתזונה הפליאוליתית, צמחונית, טבעונית, raw food ועוד שיטות תזונה נוספות ששונות האחת מן השניה.
עכשיו השאלה היא מי מהם מרגיש נהדר בזמן שהוא צולל למטה כמו התנשמת שבסיפור?

היי עדאל
אני בתזונה הזו כבר מספיק זמן והתחושה שזה עובד יופי. לקרובת משפחתי ההמוגלובין נמוך, וכמובן שהמלצתי לה לאכול בשר ובפרט בקר. אך לאחר שהיא אוכלת בשר בקר היא חשה שקשה לה לפתוח ולסגור את האצבעות, הן כאילו נהיות קשות. זה קורה לה דווקא אחרי בשר בקר, ולא אחרי עוף ולא אחרי ביצים.
יש לך השערה מה יכול להיות הגורם לכך?

1. מודה, יש לי אח בשם עומר.
2. נכון, יש תנשמות שבורות שם בחוץ. אבל אני מקווה שאתם יודעים אם אתם יכולים לעוף או לא.
3. אביב, אין לי מושג וזה נשמע שלגמרי צריך רופא. נוקשות וכאב באצבע של הרגל (ובעיקר הבוהן) זה סימן קלאסי לגאוט. קשיחות עצבית באצבעות הידיים כפונקציה של מזון מסוים נשמע לי מוזר ומטריד וכאמור, ראוי לבדוק.

פרסום תגובה