אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

כיצד ומתי אמריקה תציל אותנו? (דיווח מהשטח!)

"ברוך הבא לאמריקה ידידי"
כך אמר לי בחיוך חסר שיניים כרטיסן אדיב בסטריפ של ווגאס כששאלתי אותו איפה צריך לרדת. האמת שהוא היה די רחוק ממני - הכרס שלו התייצבה בינו לביני, מבטיחה כי גם אם ירצה לתת לי חיבוק משום מה, הוא לא יוכל. למזלי, הוא גם לא תכנן את זה.
אמריקה היא כנראה לא השטן הגדול שמדברים עליו בדעא"ש, אבל היא בוודאי גדולה מאוד: גדולה בשטחה, גדולה במספר אזרחיה, גדולה בעוצמתה הכלכלית והצבאית, אבל גם עצומה בהיקף המותניים הממוצע של תושביה. לא צריך מחקר בשביל זה, מספיק לשבת חצי שעה בסטראבאקס ולהתבונן בעוברים ושבים ברחוב ההומה-תמיד בווגאס. כבר כתבתי פעם שהשמנים של אמריקה זה לא השמנים שלנו. לא בשכיחות ולא באיכות. אצלנו יש, אבל כאן זה כל אדם שני: צעירים וצעירות, בני נוער, היפסטרים מזוקנים, ערסים-שחושבים-שהם-ראפרים, קשישים ונסיכות מזדקנות - דומה כי קללת ההשמנה הקיצונית נוחתת על כולם במידה שווה. הם שוכרים קלנועיות כדי להתנייד. בידם האחת ינהגו ובידם האחרת לעולם תהיה כוס שתיה ענקית, ממותקת, עם קש. והם עצומים. זוכרים?

לאס ווגאס היא אב הטיפוס של כל מה שרע באמריקה. היא גדולה מהחיים. יש בה את המופעים הכי מדהימים, המלונות הכי מפוארים וגם הכי מיותרים, המזרקות הכי גדולות ולצידן האמנים הכי פטאתים (מישהו מחפש חקיין של אלביס?), האורות הכי נוצצים והחשפניות הכי עסוקות (כך שמעתי). ובכל הדבר העצום הזה לא תמצאו דבר אמיתי אחד. אפילו את תחושת המדבר יוצרים האתרים מחדש מסלעי פלסטיק צבועי אדום חמרה. השמיים בקזינו יהיו לעולם מצויריים והזכיה בעשרה סנט תצלצל במטבעות שאינם קיימים. ובכל ווגאס לא תמצאו עשרה גרם של מזון אמיתי. כלומר, בוודאי שתוכל לקנות מושב במסעדה מסתובבת, עם שף מפורסם, ועם תפריט אולטרה סגול והיפר מודרני, אבל לא תוכל לעצור בחנות ולקנות אוכל אמיתי. הכל יהיה תמיד מהיר, מעובד, גדול, קרקסי, מוגזם, מיותר. הכל כדי לשרת את הכלכלה ואת הצרכנות ללא גבול של התייר המזדמן.
ווגאס משרתת היטב את האתוס האמריקאי: תן לי להנות מהחיים, אבל תשאיר את זה דל שומן, כי אני לא רוצה התקפי לב.

למוצא הישר של משהו אמיתי ינתן פרס אותו יוכל להמיר לז'יטונים בקזינו הקרוב
ומווגאס טסתי הבוקר לסן פרנסיסקו.
מה אומר לכם: גשר שער הזהב יפה כמו בסרט, והאווזים אכן שטים בין הסירות. אבל לגמרי במקרה, בחנות המזון הראשונה אליה נכנסתי כדי לקנות משהו לפיקניק מול הגשר (לא אכלנו מהבוקר והרעב כבר הגיע), היה לי קשה להחליט מה לקנות. אינספור סוגים ומינים של אוכל אמיתי, ורק של אוכל אמיתי. כל סוגי הירקות, השורשים, הפטריות שעולים על דעתכם. חטיפי אצות, קימצ'י תוצרת בית, דגים ים מעושנים ומאודים, סלמון פראי, בשר אורגני ועוד ועוד. שום דבר מעובד לא עבר את הפתח. ואחר כך ראיתי שזה לא חריג, וכל מקום שני מתגאה בכותרות ענק של "אורגני".

ללא חשש לאס ווגאס

לעומת ווגאס ההמונית והתעשייתית, בסן פרנססיקו הצביעו ברגליים בחזרה אל העבר, אל הטבע, אל הפשטות. מורשת וודסטוק מעולם לא היתה נוכחת יותר (אבל אני מודה שהקטע עם הפרחים בשיער כבר פחות חזק). סן פרנסיסקו תמיד היתה החזית של הקידמה האמריקאית. לא רק פייסבוק, גוגל ואלף ואחת חברות אחרות התפתחו בעמק, אלא גם רוח החלוציות והחדשנות, עטופות היטב ברגש של אותנטיות ומקוריות. לעומת ערים אחרות וממהרות, החוף המערבי נושם עמוק ומשתדל להיות רגוע, ולמחזר, ולא לעשן, וגם: לחזור ולבשל.

כי בתנועת המטוטלת הגדולה של ההיסטוריה, אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת האפס.
נקודת האפס היא הנקודה הגבוהה ביותר שהאינרציה, כח ההתמד, אפשר למטוטלת להגיע אליו. ועכשיו המטוטלת עצרה לרגע קל, ואולי אולי אולי היא תתחיל בקרוב מאוד את מסעה חזרה, אל הכוון ההפוך. אחרי 40 שנה של שטיפת מוח עצומה, ציבורית, של קידוש המזון התעשייתי (כדי להקל על החיים, כדי לאפשר לנשים לעבוד, כדי למכור מיקרוגלים, כדי "לקלוע לטעם" הצרכני, כדי "לעודד את התעשייה" וכדומה), הנה זו פעם ראשונה שנדמה שמבצבץ סיכוי לאלטרנטיבה העתיקה, הטבעית, האותנטית, של אוכל אמיתי, ממצרכים אמיתיים, שגידלו אנשים אמיתיים.

כל בר דעת מבין כי המלצות התזונה של הממשל האמריקאי של ארבעים השנים האחרונות נכשלו כשלון עצום, וכל מי שביקר פעם באמריקה רואה זאת בכל העצב. הכשלון הזה מהדהד בכל אשר תפנה, ורק הטריות והרעננות שנושבים לעתים מסן פרנססיקו מפיחים ברוח העייפה מעט אנרגיה.
בחודש הבא, כך אומרים, ישתנו סוף כל סוף ההמלצות הגרועות של הממשל, והטירוף יעצר. אולי. "פתאום" יגלו האמריקאיים שלאכול שומן זה לא רע ושלאכול סוכר זה רע מאוד. שלאכול אוכל מעובד יהרוג אותם ולא יעשה אותם שמחים יותר, ושלאכול אוכל אמיתי יעשה אותם מאושרים יותר ולא רעבים יותר.
אתם קולטים? ארבעים שנה הממשל שלנו מעתיק כל דבר מהאמריקאיים, כולל את המלצות התזונה הנוראיות שלהם, ואולי יש סיכוי שזה ישתנה בקרוב, ושהרופאים (והתזונאיות) יודו בפה מלא כי טעו והטעו. לא טוב לאכול דל שומן. לא מסוכן לאכול כולסטרול. כן מסוכן לאכול המון פחמימות. מסוכן לאכול אוכל מעובד. בטוח לאכול אוכל אמיתי.

ואולי אני אופטימי מדי (אבל היי, אם לא הייתי אופטימי לא הייתי כותב את הבלוג הזה כבר יותר משמונה שנים).
ככה מרגישה אופטימיות זהירה
בעזרתכם, אולי שר הבריאות הבא יתעורר גם? (הערה: כתבתי את המכתב הגלוי הזה לשר הבריאות כבר לפני חמש שנים, ובינתיים לא זז כלום, אבל אני אופטימי. אני רק משנה את שם השר כל כמה שנים. מעניין איך יקראו לבא בתור).

ביחד אתכם, רק ביחד אתכם, לא נאפשר לארצנו הקטנטונת להפוך ללאס ווגאס. אם כבר, עדיף להפוך אותה לסן פרנסיסקו (לא נראה לי בעיה. כבר יש לנו ים, והרים, ופלצנים לרוב).

כי ביחד, נוכל לשנות את המציאות!

(עוד שבוע אני חוזר ובינתיים הגיבו, שתפו וספרו לחבריכם)

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 3 comments

3 הערות קוראים:

לאחר למעלה מ-6 שנים של חיים בארה"ב (בסיאטל) גיליתי שבאמריקה יש מכול טוב אבל גם מכל רע. יש לי גישה לחנויות טבע נדירות, שווקים אסייתים עם תוצרת מדהימה וטריה, חוות שמגדלות בשר מרעה טבעי וביצים מתרנגולות שניזונות על עשב וחרקים. עם זאת בכל פינה יש מקדונלדס או מסעדת רשת אחרת המציעה ארוחה במחיר דולר וחצי. לאזרח הפשוט קשה להתמודד עם זה.. לא כולם יודעים את 'הסוד' ואין במערכת החינוך או בממשל שום תכנית אמיתית ולכן אם אתה לא יצאת אדם שמטבעו אוהב לגלות ללמוד ולחקור סיכוי טוב שלעולם לא תחשוד שיש משהו לא בסדר באיך שרוב האנשים אוכלים. הכלי הכי חשוב שיש בידנו לשנות את המצב הוא חינוך ולצערי הדרך היחידה (אולי) להביא את החינוך להמונים הוא דרך הממשל אבל זה עדיין מרחק שנות אור בעבר. (למרות שיש שינוי לטובה לאחרונה)

ובכן, אני לא רוצה להיות ההוא שמגיש תגובה ארוכה יותר מן המאמר..

ארה"ב היא מקום קשה מאוד אם אתה רוצה לאכול נכון. לדעתי במערב נח יותר, הם הרבה יותר מודעים לאיכות המזון ולחשיבותו. מזג האוויר מאפשר תרבות של שווקים ושוטטות רגלית ע"מ לרכוש באוויר הפתוח. במזרח בהכללה גxה עדיין מפגרים בנושא(שוב, הכללה גסה).סוגי האוכלוסיות גם גורמות להבדלים, אך זה לפעם אחרת.

ניתן להשיג כל מה שתרצה, הכל פונקציה של כמה אתה מוכן לשלם. אנחנו קונים בשר מחווה שמגדלת בקר grass fed, ללא הורמונים וכו' אך משלמים 17$ לפאונד, של Rib eye ,בהמרה לק"ג מדובר בערך ב 40$. סטייק ממוצע של Rib Eye הוא פאונד, כך שעם שלושה סטייקים על השולחן, רק הבשר עולה יותר מ 50$ - זה כבר ביקור במסעדה, אבל, כמובן במסעדה לא תקבל בשר זהה באיכות כזו.

לגדל כאן ילדים זה פשוט פחד, מה שמאכילים כאן ילדים בני 3-4 זו פשוט זוועה, כימיקלים וסוכר, פשוט כך. יש מחוז אחד, בקליפורניה, Berkley school district שהוא צדיק בסדום ושם מאכילים ילדים במזון סביר, שאר המקומות שאני מכיר, אומנם מעמידים פנים שקיים שינוי, אך לא ממש השתכנעתי.

הנקודה בארה"ב, לטעמי, היא שאין להם תרבות אוכל, הם לא מעריכים אוכל והם טיפשים גמורים בנושא. מספיק לבקר כאן ולראות אילו סוגי חומוס הם מוכנים לעכל, זוועה, ולא בגלל שהם אמורים לדעת על חומוס מה שבמזה"ת יודעים, פשוט קיראו את הרכיבים, לעזאזל. אם אתם רוצים לראות מבט מזוגג, ואני עובד עם אנשים מאוד חכמים, לא קל להוציא מהם מבט מזוגג, פשוט התחילו לדבר על בטא-קרוטן ועל העליונות של מוצרי החלב בצרפת מול אלו שבארה"ב. אוי ואבוי.

כמו שכתב אביב, חינוך הוא חשוב, אך מי יחנך את הילדים ? המורה או האבא שארוחות הבוקר צהריים וערב שלהם מורכבות 50% ממזון מעובד שהגיע מקופסא ?מי ישמש להם דוגמא ? האמא שאומרת "היום אוכלים בבית" וקונה פיצה מוכנה בסופר לאפות בתנור ?

סיפור רק מהיום בבוקר: נסעתי עם חבר לעבודה באוטו היום למשרד, PhD באחד מן המדעים המדוייקים, (אני באיזור בוסטון, שלג בגובה מטרים ותחבורה ציבורית לא זזה), איכשהו הגענו לאוכל וזרקתי "אני מכין פנקייק טריים בבוקר", "גם אני" ענה, הופתעתי, "אתה מתכוון מביצים, חלב,קמח וחמאה ?" "לא, מאבקה קנויה", מבינים ? בשבילו אלו הם פנקייק טריים, הם לא סתם מפגרים בידע, האיזור הזה אצלם במח פשוט לא קיים. קשה מאוד להתמודד עם זה. מדובר על דורות שלמים ששכחו מהו מזון, ארוחת גורמה עבורם זה המבורגר עבה יותר ולחמניה שנראית יפה יותר מאלו בבורגר קינג ועגבניה שנראית טרייה יותר, מוגשים על צלחת לבנה במקום על מגשית.

אני שלילי מכיוון שאני חי בתוך העם הזה, ולמרות שישנם כיסים של שפיות פה ושם, התרבות, הרוב המכריע - קשים עד בלתי אפשריים להתמודדות בכל מה שנוגע למזון.
The lights are on, but nobody's home.

אתה חייה לראות את זה..

https://www.youtube.com/watch?v=uEkgM9P2C5U&spfreload=10

דקה 5:58

פרסום תגובה