(אני טקסט פוליטי)
עוד שישה שבועות, כך אומרים, תהיינה שוב בחירות. איני יודע איך אתם מרגישים מול העניין, אבל אני חש מחנק קל בגרון, אני מריח משבי אוויר עם ריח מעופש ובעיקר סובל מבחילה קלה ופעילות מעיים נמרצת. אני חושש שאני לא היחיד כאן שמרגיש ככה.אז חשבתי לעצמי, לו הייתי חוזר אחורה במנהרת הזמן, או מפליג לקצה העולם אל אותם שבטים נדחים, ומראיין את תושבי המערות והיערות, הקרחונים והסוואנות - לאיזה מפלגה היו מצביעים? אילו תשובות הייתי מקבל?
כדי לקצר לכם את התהליכים, ולחסוך לכם את מחיר הכרטיס, את ההרפתקאה ואת עלות המתורגמן, החלטתי לבצע ראיון פוליטי עם איש העבר. אולם, לא שאלתי על המפלגות הספציפיות שמתחרות כאן אצלנו. ראשית, כי רובנו לא מצביעים למפלגות (כך אומרים הסקרים) אלא מצביעים לאנשים, והאנשים, אעפס, זה כבר סיפור יותר קשה כאן. אני חושש שאף אחד או אחת מראשי המפלגות הנוכחיים שלנו לא היה צולח את ועדת הקבלה של שום צ'יף מקומי, בשום מקום: זה נכלולי וזה למלמ (לא מזיק, לא מועיל), זו הפכפכה וזו קולנית, זה מתייפייף וזה מתחסד, זה מחזיק קופת שרצים וזה אוכל קופת שרצים, זה שומע קולות וזה משמיע נהמות. בקיצור, טוב לנו גם בלי הפנים והשמות. מעבר לכך, אמנם אנו מאמינים ששמות מנהיגינו נישאים ומוכרים בכל מקום, בכל פה ובכל עם, אבל בכל זאת - אולי עדיין לא שמעו בערבות סיביר עדיין על מועמד זה או אחר שלנו? לכן נשתדל להתייחס לעניין הרעיוני בלבד. בואו נדון לרגע בשוק הרעיונות.
גילוי נאות לפני שמתחילים: אני לא באמת ראיינתי אף בן שבט זולו וגם לא שום אינואיט או נווד מונגולי. המקסימום שהגעתי אליו היה תימנייה זקנה, וגם היא לא שמעה כל כך טוב. הדברים להלן הם הפרשנות האישית שלי, וגם אותי היא לא לגמרי מחייבת.
הולכים להצביע (קרדיט) |
חירות - הערך המרכזי, החשוב ביותר והבסיסי ביותר אצל כל תרבות קדמונית הוא החירות, החופש. אנחנו, המערביים, רגילים לחיות במסגרות. כך מאורגנים חיינו. יש לנו משכנתא. יש לנו התחייבויות בעבודה. צריך להביא את הילדים ל"מסגרת" עד שעה מסויימת בכל בוקר. צריך לשרת במילואים. צריך לשלם מיסים. יש לנו ועד בעבודה ויש לנו ועד בית ויש לנו ועדת הורים ואפילו ועדת קישוט. אנו כה שקועים בתוך תרבות החובות וההתחייבויות הללו עד שקשה לנו לראות שישנה אפשרות אחרת. שישנן תרבויות המקדשות את חירות הפרט. בה "המערכת", הסביבה, המדינה, הממשל, השלטון, אינו מעורב כמעט כלל בחיי היחיד. קח שבט קדמוני שכזה, הוא הרי לא ראה מעולם את מוסדות השלטון. הוא לא יודע שיש מפלגות בכלל. ובטח ובטח שהוא לא חש "חובה" להצביע. כי הוא אינו מכיר חובות או התחייבויות. הוא לא מצפה שיתנו לו קצבה אבל גם לא מוכן לשלם מיסים. הוא חופשי, ובעיקר, נפשו חופשייה. הוא ירצה להצביע (רק אם ממש יתחשק לו), למפלגה שתשמר את המהות הזו ולא לזו שתצמצם את חופש הפרט למען מטרות אחרות, ולא משנה מה אלו תהינה.
עצמאות - הצייד לקט חי את חייו סביב הצורך לשרוד. לא משנה מה קורה סביב - עונות שחונות או עונות ברוכות - האדם צריך להמשיך ולאכול, להמשיך ולהתקיים, להביא מזון ובטחון לעצמו, לילדיו, למשפחתו ולשבטו. הצייד והמלקטת הם עצמאיים מלידה. איש לא ישלם להם את משכורתם אם יתבטלו. איש לא ידאג להם. לבדם הם בעולם. חירותם, וקיומם כולו, מונחים על כתפיהם בלבד. כן, ישנה ערבות הדדית, וישנה אחריות של כל אחד מחברי השבט אל השבט כולו (כולם משתתפים במאמץ. זה בצייד וזו בליקוט, זה בהכנת חיצים וזו בשמירה על הילדים שאימותיהם מלקטות ועוד). אבל כולם עצמאיים. הילדים גדלים לעצמאות מרגע בו הם מסוגלים ללכת בעצמם. הם מצפים מהמסגרת שתאפשר להם את העצמאות הזו ולא תחנוק אותם בחוקים ובתקנות, בסובסידיות ובהוראות שעה. מקום בו האדם הבודד יכול ליזום ולהצליח, הוא מקום בו יכול ידידינו הקדמוני לשגשג ולהתרבות. מפלגות שמסרסות את העצמאות, את תחושת המסוגלות ואת היוזמה הן מפלגות המתנערות מטבענו ומכפיפות את עצמן לסדר מדומה שסופו להתפרק.
גמישות - אנו חיים בעולם תחת אשליה של יציבות. אנחנו רוצים ומצפים שהמחר יתנהג כמו האתמול. שתהיה יציבות בכל מקום: יציבות מחירים, יציבות פוליטית, יציבות עסקית, יציבות בריאותית. אבל המציאות טופחת על פנינו השכם והערב ומגלה לנו שאנו שבירים ואין מאומה יציב יותר מאשר השינוי עצמו. בעולם הקדום או הפראי המצב היה כאוטי עשרות מונים: רגע אחד אתה טורף, במשנהו אתה נטרף. רגע אחד יש שפע ומזון ורגע אחר, רק בצורת ומחסור. בעולם שכזה גדל המין האנושי ואליו הוא השכיל להתאים את עצמו. לכן יש לנו יכולת נדירה של גמישות: מחשבתית, תנועתית, תזונתית. אבל ככל שהעולם המודרני כבש את השממה, אנו אנשי המערב השבע, התרגלנו להיות פחות גמישים ויותר תלויים. יותר מקובעים. באופן דומה יש מפלגות המבטיחות יציבות (כי זה מה שכולם רוצים), אבל היציבות הזו לעולם באה על חשבון יוזמה, עצמאות וחירות. האדם הקדמוני ירצה יציבות, אבל יודע בו בזמן כי הוא מסוגל להתמודד עם שינוי כי יש בו את הגמישות, את יכולת ההתאמה. ידידי הצייד לקט יבקש לעצמו מפלגות המתאימות את עצמן למציאות (ולא מכפיפות את המציאות לרעיונות, אמונות ויישויות), ומאפשרות לאזרחים להיות גמישים בהתאמה.
פשטות - לכאורה, מאוד נחמד שיש לי מחשב נייד, טלפון נייד, טבלט, לטלפון קווי, מדפסת, פקס, טלווזיה, ועוד מיליון חפצים, ספרים, רהיטים, בגדים, כלי מטבח ומה לא. אבל באמת באמת באמת, רובם מיותרים ואינם מביאים לי אושר, וודאי לא עושר. אני גדלתי על תרבות הצריכה המערבית, והיא לשה ועצבה אותי, ובדרך גם שדדה אותי, בעל כורחי. אותי ואת כל אשר סביבי. לעומתי הצייד לקט הוא עני בחפצים אך עשיר בליבו. אין לו אלא את חניתו בידו, את אזורו למתניו ואת לבבו בחזהו. יש לו מעט מאוד, באופן אובייקטיבי, אך הרבה מאוד באופן אמיתי, כי הוא אינו חסר דבר. את זה לא אני אמרתי אלא עשרות מחקרים על תרבויות של ציידים לקטים. נזכרתי בזה שוב בשבת האחרונה כשקראתי (שוב) בספרו האלמותי של עזריאל קרליבך "הודו". שם מספר ההודי כי שמע שבאמריקה כולם רעבים: רעבים לעוד משכורת, רעבים לקניית עוד רכב, לעוד חדרים בבית ולעוד ועוד חפצים. האמנם יכול להיות שבאמריקה האנשים אומללים כל כך, תוהה ההודי היחפן... אל הרעב האינסופי והמכלה הזה מציעות לנו המפלגות את מרכולתן, ובה נוכל לקנות יותר, נוכל לרכוש עוד ועוד וייבנו לנו עוד ועוד קניונים כדי שנוכל לכלות את כספנו במקום לצבור אותו, כי מי שצובר הון הוא רשע. הצייד לקט יבחר במפלגה שאינה מעודדת לצרוך אלא לחסוך. שמעודדת פשטות ולא רהב. שמסתפקת במועט. אבל אני לא בטוח שיש כאלו מחוץ לעולם הדימיון.
טבע - אחרי שישים שנה כבר כמעט וסיימנו להלביש את כל ארצנו שלמת בטון ומלט, כך שורר אלתרמן. כבר כמה זמן שאין כאן שבטי ציידים לקטים, לא במדרונות הכרמל ולא בואדיות נחל עמוד. גם חיות הבר נעלמו ונכחדו (ורק שפני הסלע עושים כאן קמבאק מטורף כי אין להם טורף ואף פקח לא די אמיץ כדי לדללם). הטבע הולך ונעלם, ומה שנותר בשמורות הטבע, גם הוא הולך ומתחסל, אם על ידי קו צינור אילת אשקלון שהטביע את השמורה באילת במיליוני ליטרים של נפט, ואם על ידי בנייה וסיפוח וכיבוש ההר. הטבע לא גר כאן יותר. אנחנו כבר יצאנו מהטבע ורק בסופי שבוע או באירועים מיוחדים אנו חוזרים אליו לגיחה קצרה, אבל את האדם הקדמוני הטבע הקיף כל ימיו ולילותיו, ואם הוא היה בוחר מפלגה, היה הוא מבקש מי שישמור על סביבתו, על זהותו, על הדבר האמיתי שבו הוא חי ושלא יסולק מגן העדן. כמו ששרה ג'וני מיטצ'ל: הם סללו את גן העדן רק כדי להקים עליו מגרש חניה.
גבולות הארץ - הרי הטרשים, מישורי העד, ערבות העמקים - כולם היו ביתו של הצייד לקט. הוא נע בהם ובתוכם ללא גבולות, ללא גדרות, ללא מעצורים, אבל גם עם חיכוך מתמיד מול שבטים אחרים. לא במקרה הם מכונים ציידים-לוחמים בפי רבות מהתרבויות העתיקות. מאוחר יותר הגיעו המדינות, והחברות, והסכסוכים, והמלחמות, וההסכמים, והצבאות המקצועיים. ואז הגיעה שנת 48, ואז הגיעה שנת 67, ואז 73, ואז ואז ואז. ובעולם הצר והמצומצם שלנו הכל קם ונופל על גבולות הארץ ועל מי רוצה יותר ומי רוצה פחות ומי בעד לסלק ערבים ומי בעד לסלק יהודים. וכולם כמובן בעד שלום עולמי, אבל לכל אחד יש דרך אחרת להגיע אליו. יושב על הגבעה ממול ומתבונן צייד לקט והוא לא יודע את נפשו מרוב תמיהה. מי האנשים המשונים האלה שחושבים שהמציאות מתחילה ונגמרת בגיאוגרפיה או גדר. הצייד לקט מבין היטב שהעולם הנאיבי שלו כבר לא קיים, ושאת מלחמות השבטים החליפו מלחמות דת ומלחמות בין חברות ומדינות. הוא היה שמח שיהיה שלום אבל יודע שמעולם לא היה עבורו מצב כזה. הוא לוחם שיודע שאין לו את הלוקסוס להתעייף ולהרים ידיים. במובן זה דיוני גבולות הארץ שלנו, שנראים לחלק מאיתנו הדבר הכי חשוב בפוליטיקה, הם דבר משעמם למדי לדידו של הצייד לקט. יהיה מרחב, יופי. לא יהיה מרחב, נסתדר. יהיה שלום, יופי. תהיה מלחמה, נסתדר. אבל אני לא מכיר אף מפלגה שאומרת לו את זה.
הכאן והעכשיו - אנחנו עם עתיק, יחסית, והמורשת וההיסטוריה והעבר משחקים אצלנו תפקיד עצום. ועוד יותר מתפיסת העבר, מהלך עלינו קסם העתיד. יש ההולכים שבי אחר חזון הנביאים, ויש הרואים חזיונות משיחיים, יש רבים בעלי תחזיות אפוקלופטיות ויש החוזים בכוכבים. כולם עסוקים ומספרים לנו על המחר, על העתיד, על הזוהר הצפוני. אבל מעטים מדברים על העכשיו, על הכאן, על ההווה. חייו של הצייד לקט הם בהווה. כי מי שאין לו נכסים, ואין לו התחייבויות, ושליטתו במציאות נמוכה מאוד עד לא קיימת, אין לו סיבה להיות מוטרד מהמחר ולא ללכת שבי בחלומות אחר העתיד. המפלגה אשר מדברת על ההווה, על המציאות, על העכשיו ולא על האוטופיה ועל המרחקים שאחרי ההרים שאחרי החושך, היא מפלגה המדברת בשפתו של הקדמון. נכון, לפעמים צריך חזון כדי לראות ולעצב את העתיד, אבל הרבה פעמים אנחנו נוטים להקריב את ההווה עבור חזיונות העתיד. אני סבור שזוהי פרקטיקה שמעט ציידים לקטים יסכימו לה.
אלוהים - הצייד-לקט חי את הטבע ובתוכו היו אתגריו וקשייו, אלוהיו ותקוותיו. הוא עבד את העצים או את האבנים או את החיות או את הרוחות הגדולות של הצפון והדרום. אמונתו של אב לא חייבה את הבן, ואתרי הקדושה של השבט האחד לא עניינו את השבט האחר. הוא נע ונד במרחבים הפיסיים של רוחות השמים, אך גם במרחבים הפנימיים של רוחות הנפש. איש לא חייב אותו לומר מילים. איש לא כפה עליו טקסים. אבל הוא עשה במלוא ההתלהבות גם את ריקוד הגשם, גם את צביעת הפנים, וגם את טקסי החניכה. כי כך למד אותם מסבו וסבתו וכי כך חש חלק ממורשתו, משבטו, מזהותו. הוא לא עשה זאת כי הוא חייב, כי כבר אמרנו שאין לו חובות ומחוייבויות. הוא עשה זאת כי כך רצה לפניו. לאלוהים שלו לא היה שם, ואולי היה לו שם, אבל הוא לא היה אלוהים של מפלגה, ולא היתה מפלגה שהיא מייצגת את אלוהים.
אז מה נותר לנו מכל זה?
האם יש מפלגה כלשהי שידידינו הצייד-לקט היה מצביע עבורה או שהוא פשוט יצא ביום הבחירות לטיול, יהנה מהשמש (כי חורף אין כאן), ויתן למשוגעים לריב ביניהם?
לא יודע.
מה שבטוח זה שאני לא מתלהב מהאפשרויות שלי.
ומה אתכם? רוצים לדבר על זה?
6 הערות קוראים:
פשששש... דעאל... אחד המשובחים, באמת!
ממקום מושבי על שפת חוף מוינה שבויאטנם אני מה זה מתחברת לכל מה שכתבת פה
קצת משעשע אותי לחשוב על זה, אבל נראה לי שהצייד לקט היה מצביע לעלה ירוק.
בקיצור, עלה ירוק
נראה לי שאם פייגלין היה מפלגה הוא היה הכי קרוב
נפלא. כליברטריאנית אפשרויות הבחירה הקיימות הן לא פחות מעינוי.
קנ! לליגליזציה = כ-2 מיליארד שקל!
אי הפללה אינו פתרון טוב מכמה סיבות והעיקרת שבהן היא משום שבכך עדיין משאירים את השוק השחור כאופציה היחידית שעליה אין כל פיקוח, וכן גם ההכנסות הפוטנציאליות ממיסוי אינן מתממשות. זאת לעומת ליגליזציה שתכניס, על פי הערכות רשמיות ושמרניות שנערכו מטעם המדינה בין 1.6-2 מיליארד שקל בשנה, הן דרך הכנסות ישירות (מיסוי על מכירה) והן מהכנסות עקיפות (הפסקת התביעות ופתיחת התיקים למשתמשים על כל הקשור בכך, כמו גם מהשקעות בשירותים עקיפים שתיצור תעשייה חדשה זו). סכום בלתי מבוטל לכול הדעות.
כל זאת ניתן לעשות תחת רגולציה ופיקוח, בדומה לאלכוהול, כך שהטענה המועלת בהקשר זה באשר לסכנות הפוטנציאליות ממהלך זה משוללות כל יסוד עובדתי, ובאשר לחשש מהאפשרות של נהיגה תחת השפעת קנאביס, אנו מתמודדים כיום עם בעית נהיגה בשיכרות מסם האלכוהול, שלו, בניגוד לקנאביס, השפעות והשלכות שליליות מוכחות על טיב הנהיגה, והרי הוא מסוכן לאין שיעור מהקנאביס שסכנותיו מסתכמות במאנצ'יז.
ליגליזציה עכשיו! בגלל שאנחנו רציונלים, בגלל שלנו הזכות המוסרית לריבונות על גופנו, בגלל שכל עוד אין אנו פוגעים באחר לאף אחד אין את הלגיטימציה לכפות עלינו דבר. ולכן אנו, הרציונלים, בוחרים לבחור בעלה ירוק ולא בשחיטות של הון-שלטון שהקנאביס מהווה את הסימפטום הברור מכל לכל הרוע במערכת שבה ההון המרוכז בידי מספר מצומצם של טייקונים המשתמשים בהונם כדי להשיג את האינטרסים שלהם, שאלו מאפשרים להם להגדיל את הונם, וחוזר חלילה. אנחנו מבינים שיש כאן מערכת של אינטרסים מצד חברות התרופות, ואין כל הצדקה וכל הגיון באף רמה שהיא, לא מוסרית, לא רציונלית-כלכלית ולא רציונלית-חברתית, המצדיק את המשך קיומו של המצב הנוכחי בכל הקשור לשימוש וצריכה של קנאביס. מצביעים בגאווה ובהגיון בריא, קנ! לעתיד שפוי!
ניצני המגמה התחילו פורחים בקרוב נהנה גם אנו מעתיד שפוי וירוק יותר! הציבור חכם יותר משאתם חושבים השנה זה קורה! אחרי שבשנתיים האחרונות מגמת הללגילזציה כבר נתנה אותותיה במדינות אורוגוואי, קולורדו, מיין וושינגטון ישראל היא הבאה בתור! שימו קנ! לעתיד שפוי יותר.
הוסף רשומת תגובה