קיבלתי השבוע את המייל הבא מהקורא אבי:
רציתי לשאול האם יש לך עצה לגבי אכילה רגשית? אני אסביר. כבר מספר חודשים לסירוגין אני מנסה לאכול פליאו, הבעיה שבכל משבר קטן משפחה/עבודה אני ישר חוזר לפחמימות/סוכרים (אוכל מנחם...) --> מרגיש פחות טוב מכך (פיזית/נפשית) --> אוכל עוד פחמימות/סוכרים וכך חוזר חלילה. ולוקח לי זמן עד שאני מצליח למצוא את הכוח לשבור את המעגל הזה ולחזור לתזונה שטובה לי. האם יש לך איזו עצה עבורי?
אבי אינו לבדו, ודומני שזוהי אחת התלונות הכי נפוצות אצל אנשים הרוצים לערוך שינוי חיובי ותזונתי בחייהם אך נעצרים סביב הטיעון "אכילה רגשית". כמה כוח וכמה קסם יש בצמד המילים הללו, המחולל מחסום כמעט בלתי עביר לרבים?
אני מבקש לטעון שאכילה רגשית היא דבר אמיתי וגם דבר דמיוני בו זמנית. היא אמיתית כי המחסום שהיא יוצרת הוא משמעותי וכמעט-פיסי, אולם היא גם דמיונית כי היא אינה קיר מוצק אלא מבנה רעיוני, מבנה שאפשר לקעקע אותו ולפרקו, ובכך להסיר מחסומים וקשיים ולפרוץ דרכים חדשות לשגשוג והצלחה. הנה חמש שיטות להתבוננות במאבק שבין האדם לבין אכילתו.
- הפקעת תחושת האוטונומיה - אחד היסודות העומדים בבסיס "אכילה רגשית" היא ההנחה הסמויה כי קיים ניתוק שבין האדם ופעולותיו לבין רצונותיו. כאשר אנו אומרים לעצמנו שאנו מונעים מ"אכילה רגשית" למעשה אנו מודים שיש איזשהו מנגנון חיצוני לעצמנו, נפרד מרצוננו האותנטי ולמעשה גם חזק מאיתנו. מנגנון שהוא לא בשליטתנו ומפקיע מהעצמי את האוטונומיה הבסיסית של האדם: שהיא לעשות מה שמתחשק. וכך נדמה לנו שאיננו עושים את מה שאנחנו רוצים, אולם האמת היא שאנו עושים בדיוק את מה שאנחנו רוצים. אנחנו ורצוננו - חד הוא. ובמקום להלחם בעמדה הזו, עלינו ללמוד להקשיב לה ולחבק אותה, כי מתוך האחדות הנפשית, אפשר להתקדם. להבין שיש בתוכנו לפעמים רצונות מנוגדים אבל שניהם לגמרי שלנו והבחירה אם ללכת ימינה או שמאלה היא רק שלנו. לא של שום דבר חיצוני או חזק מאיתנו. אם נזכיר לעצמנו שאנו יצור אוטונומי, מודע ואחראי, אולי יקל עלינו במקצת להכיר במציאות על חולשותיה ועל כוחותיה.
- ייחוס רגשות לביולוגיה - התאים שלנו אינם מרגישים, אינם עצובים ואינם כועסים או מתוסכלים. הם רק חיים. והביולוגיה שלנו מגיבה במנגנונים מורכבים לסביבה בה היא פועלת. כך, בעולם קדמוני פחמימות וסוכרים הם אנרגיה נדירה במיוחד המאפשרת שפע קלורי וצבירת שומן. לכן המוח והביולוגיה שלנו הותאמו לזהות פחמימות ולהגיב אליהם בהפרשת רוק, בתגמול חיובי משמעותי במוח, ובתחושות חזקות של צורך באכילה. המנגנון הזה הבטיח כי בני האדם ימשיכו לשגשג ולא יעברו ליד חלת דבש נדירה או שורש עמילני שנחפר בעמל רב בלי לשים לב ובלי לצרוך אותם. הבעיה היחידה היא שהעולם המודרני הוא לא קדמוני והוא מציף את המוח שלנו בסוכרים "נדירים" ואנו, כאותם כלבים פבלוביים, מכשכשים בזנב ואוכלים עוד ועוד מהמתוק-מתוק הזה. כלומר במקרים רבים אנחנו מייחסים "אכילה רגשית" לעובדה הפשוטה שזהו הצו של המוח, של הביולוגיה שלנו - לו אנו כפופים והוא זה ש"מכריח" אותנו להרגיש. לעומת זאת, אם נפסיק "בכח" את ההתמכרות לסוכר ולקמח המוח שלנו יעבור שחרור וגמילה ואז הוא לא יגרום לנו "להרגיש" חייבים. לכן "האכילה הרגשית" לעתים קרובות נפתרת מעצמה לאחר כמה שבועות מעצם ההפסקה הפיסית של ההתמכרות לפחמימות, כי הביולוגיה, כאמור, לא מרגישה כלום.
- אוטומט אינו רגש - יש פסיכולוגים רבים הטוענים כי האדם הוא האסופה של הרגליו. אנו רגילים לקום בשעה מסוימת, לצחצח שיניים באופן מסוים, להתגלח בצורה ובשיטה שלנו, להתלבש באופן מסוים, להביט בשעון (או בטלפון) כל X דקות, ועוד ועוד אינספור הרגלים קטנים או גדולים. כל אחד מההרגלים הללו מבוצע באופן אוטומטי ומושלם ויעיל ביותר ולכן גם משרת משהו ברוגע הנפשי שלנו. לעומת זאת, אם אין אפשרות לעשות את הדברים ביעילות האוטומטית הרגילה, אם ההרגל נשבר או מופר, אנחנו מתעצבנים או מתוסכלים. תחשבו על עצמכם קמים מוקדם מהרגיל בשעה, אין מים למקלחת ונגמר הקפה. כאשר אנו רגילים לפעול באורח מסוים השינוי הוא קשה כי איננו יודעים כיצד לפעול ביעילות במצב החדש. בדיוק אותו הדבר מתרחש כאשר אנו עושים שינוי תזונתי. אנו רגילים לארוחת בוקר מסוימת, בשעה מסוימת, ממצרכים מסומים ובאופן הכנה מאוד ספציפי, ועכשיו הכל משתנה. אז "אכילה רגשית" לפעמים היא לא יותר מאשר חזרה אל האוטומט, אל ההרגל הנוח והמוכר. לא משהו מיוחד לאכילה ולא משהו רגשי עצום, אלא רק השאיפה ליעילות ופשטות ורוגע נפשי שמופעלת בכל שינוי, בכל תחום בו אנו רגילים. החדשות הטובות הן שקל לרכוש הרגלים חדשים וברגע שהם הופכים להרגל אמיתי (כלומר כזה המבוצע ללא מאמץ מנטלי), הם אפילו נוחים ונעימים ואתגר ה"אכילה הרגשית" יתפוגג מעצמו.
- רגש אינו אסון - יש משהו מטעה ב"אכילה רגשית" כי הוא מכוון תחושות שליליות. כביכול יש משהו רע ואנחנו צריכים נחמה בעזרת האוכל, יש משהו קשה והאוכל מרגיע (אנו מייחסים באופן הזה לאוכל תכונות אנושיות ואילו לעצמנו אנו מייחסים תכונות של בטטה). זה נכון כמובן שאוכל מקושר למרכזים במוח המשפיעים על כל מצב הרוח שלנו באמצעיים כימיים כמו הפרשת סרוטונין או הורמונים אחרים (למשל תחושת עצבנות אם אנו רעבים, דכאון או דכדוך במצב של חוסר קלורי, תחושת "היי" לאחר צריכת סוכרים ועוד). התחושות והרגשות הן הדרך של הביולוגיה להניע אותנו לפעולה או להזהיר אותנו מפני בעיות. כי רגש זה לא דבר שלילי, הוא יכול להציל את חיינו (fight or flight). הקושי הוא לזהות בצורה מושכלת את המצב הרגשי שלנו ואז לקבל החלטות שאינן מונעות רק מהרגש אלא גם "מהשכל" והרציונל. פעמים רבות בחיי היום יום אנו נתקלים בקונפליקט שבין הרגש לבין ההיגיון ובדרך כלל רוצים שההיגיון ינצח. למשל, אנו מתעצבנים לעמוד בתור בבנק ומתים כבר ללכת משם אולם ההיגיון מורה לנו להשאר, כי אחרת לא נוכל לחתום על הניירת או לסגור את העסקה. גם בענייני אוכל, אנו יודעים כי משהו הוא מזיק, משמין ולא בריא (כמו דגני בוקר, סופגניה או בורקס) אולם הרגש שלנו אומר דבר אחר: "אני רוצה" או "אני חייבת". אם נוכל בכל סיטואציה כזו לעצור לשנייה קטנה כדי לזהות שיש קונפליקט, לדעת איפה נגמר הרגש ואיפה מתחיל ההיגיון, אולי זה יעניק כח יתר לשכל הישר במלחמתו ברגש.
- אנחנו טובים יותר מאשר הכשלונות שלנו - רציתם והחלטתם לאכול נכון וטוב אולם אינכם מצליחים ונשברים. השאלה האמיתית היא מה עושה הנסיגה הזו למערך הנפשי שלכם? האם הוא חווה התפרקות ותחושה עזה של כישלון או אולי אפשר להסתכל על התהליך כמשהו שיכול ללמד ולהעצים, משהו שנוכל להתפתח אם רק נקשיב לו. כי מה לעשות, אנחנו אנשים וככאלו, אנחנו גם אנושיים, ולעשות טעויות או לא להצליח זה גם לגמרי אנושי וטבעי. זה קורה. תאהבו ותפרגנו לעצמכם את היכולת לטעות ובעיקר גם לסלוח. לסלוח לעצמכם ולהמשיך למחרת הלאה. כישלון קטן אינו צובע את כל המציאות בשחור ואינו ערובה לכך שלעולם לא תצליחו או ש"האכילה הרגשית חזקה ממני". היא לא. נכון, היא ניצחה אתכם בסיבוב הראשון אבל היא יכולה בהחלט להפסיד בנוק-אאוט כבר בסיבוב הבא. זה תלוי רק בכם. רוקי לא ניצח בגלל נתוני הפתיחה שלו - אלא ניצח למרות נתוני הפתיחה שלו. כל אחד מאיתנו הוא הרוקי של הזירה בה אנו חגים מול עצמנו, ואני מאמין שאם נאמין, ננצח.
כיצד אתם מתמודדים עם "אכילה רגשית" והאם ניצחתם את המאבק הזה או שאתם עדיין חגים בזירה?
כיתבו בתגובות, שתפו או הגיבו, בשמחה.
אני איתכם,
דעאל
6 הערות קוראים:
על אכילה רגשית הכוללת בולמיה כל חיי .
לראשונה בחיי ,ללא פסיכולוג,פסיכיאטר,
בתודה לפליאו,אוכלת מאוזן,שווארמה בבוקר :-)
וארוחת ערב מזינה .
ללא צורך בלאכול ,להקיא,ולנחם.
הגוף שלי נזון מחלבון ושומן מהחי .
20 קג פחות בשנה והרגשה מנצחת .
כל הכבוד
בראשית חיי הפליאו שלי (לפני שנים), בכל פעם שהייתי צריכה אוכל רגשי, אכלתי עוד מהדברים של הפליאו: חמאה, שמנת, סטייק, חלב קוקוס - אהבתי את כל המאכלים האלה, והם עזרו כמו הפחמימות והסוכרים. עכשיו כבר לא צריכה אכילה רגשית.
״קל לרכוש הרגלים חדשים״ אתה אומר ולא מסביר איך.
אתה יכול לפרט בבקשה איך?
הנקודה היא שההרגלים הקיימים שלנו מכתיבים הרבה מהאוטומט של חיי היומיום. אבל רכישת הרגל חדש אינה תמיד מתחילה בהכחדה של ההרגל הישן. למשל, הרגל חדש יכול להיות לבשל אוכל אמיתי. זה לא כמובן לא מעלים מיד את ההרגל הישן של לאכול ישר מהמקרר מה שיש, אבל ככל שההרגל החדש יתבסס, ההרגל הקודם ידהה ויפוג.
הרגלים חדשים קל לרכוש - במיוחד שהם מועילים ומתגמלים. וזה המיקוד שלנו כאן. כל ההרגלים שאני מדבר עליהם הם כיפים וטובים והאימוץ שלהם לכן קל וטוב. הקושי הוא בשיחרור והכחדת ההרגלים הרעים, אלו שאינם מתגמלים ואינם מקדמים אותנו. קיצורו של דבר: הבנה, החלטה, ניסוי והתמדה.
בהצלחה
אכילה רגשית נולדה והותאמה לכל אחד מאיתנו מילדות. מה שקיבל הילד מהוריו, כפיצוי על משברים, כחומר מרגיע, זה הדבר המנחם אליו ישאף בכל רגע של משבר בהמשך החיים. אם ההורים היו נותנים לו סוכריה, אז האכילה הרגשית שלו תהיה סביב מתוק, אם היו דוחפים לו ביסקוויט, כנראה שבגיל מאוחר יותר יבחר להתנחם סביב מוצרים עתירי קמח, ולו היו נותנים לו בשר או עוף (מה שנשמע על פניו חריג) היה כנראה מתנחם בגישת הפליאו. לאחר שקראתי רעיון נחמד בספר THE PSYCHOLOGIST'S EAT ANYTHING DIET , (ספר נחמד אגב, אך לא צריך לאמץ בו הכל, כל דבר יש לקחת עם פרופורציה), התחברתי לרעיון שאם תאכל באמת את מה שבא לך, ולא תנסה לחפש רק את הדברים המומלצים... אז תהיה חסין מפני אכילת יתר, הגבלות ודרך כך גם מאכילה רגשית. כלומר. התעוררת בבוקר, חשבת על המבורגר ונמנעת מלאכול זאת משיקולים של לך-תבין-למה. במקום זה אכלת ירקות. אכלת קטניות. אכלת גבינות. אכלת מתוק. ולא היית מסופק. בסוף בערב, נשברת ורצת לאכול את ההמבורגר המיוחל (ואם הצלחת להתאפק, אז עד סוף השבוע תספק לגוף שלך את הסיפוק ממנו או שסתם תמשיך לחלום ולא תהיה מסופק לעד) אז עדיף מההתחלה לתת לגוף את מה שהוא באמת רוצה ולא לתעתע עם אלטרנטיבות כביכול "בריאות".
הוסף רשומת תגובה