אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

שבעה לקחים מהוואי שעשויים לשנות לכם את החיים


הוואי,
 הצד השני של העולם, בערך 20 אלף קילומטרים מערבה מתל אביב. בקטנה. האמת היא שאי אפשר להגיע לשם במקרה, וצריך הרבה סבלנות ונחישות כדי לצלוח 12 שעות טיסה לניו יורק ואז עוד 12 שעות רצופות, עד להונללו והאיים הקסומים, הרי הגעש, הגלים והגלשנים...
רצה הגורל והזדמנתי לעשרה ימים בהוואי (רוצה לומר: לאשתי היה כנס מקצועי שם ולי היתה נסיעה מתוכננת לארה"ב בעניינים אחרים, כך קרה שכל הכוכבים הסתדרו בשורה עד שנחתנו במדינה הכי רחוקה, ויש אומרים הכי יפה, של ארצות הברית, אי שם בלב האוקיינוס השקט).
מטיולים ומחופשות נותרים חוויות וזכרונות. אני מקווה שגם כמה לקחים ומסקנות. הנה הן לפניכם:

לחיות את החיים, בלי תירוצים
ירדנו לחוף. שחינו, שנרקלנו והחלפנו נפנופי סנפיר עם צבי הים והליוויתנים. וכשחזרנו לשבת על החוף פגשנו תחת העץ שלושה חברים מקומיים שניגנו לעצמם ושרו שירי מולדת. צרובי שמש, חייכנים כפייתיים, מקועקעים ומאירי פנים. קוראים לי אקונה, אמר לי הזמר שבחבורה. אקונה כמו אקונה-מטטה שאלתי? לא, רק אקונה הוא ענה.  נולדתי כאן הוא אמר, אבל שמונה שנים ארוכות גרתי ב LA. הייתי מתופף בלהקה, הוא מספר, אבל עכשיו חזרתי הביתה. אין כמו הוואי, זוהי הרי ה Aloha state. הכי טוב בעולם כאן. לא, הם לא יודעים בדיוק איפה זה ישראל אבל הם יודעים שהכנסייה נוסעת לשם כל שנה. אולי יצטרפו פעם. בכל בוקר הוא עובד שעה אחת ב"עבודה קלה" ואז יורד לים עם הגיטרה והבירה והקרח והחברים. אתמול היתה יופי של רוח ואנשים נהדרים הוא אמר לי. אואמו מנגן בס. את הבס הוא בנה מדלי צבע ישן מפלסטיק, מקל מטאטא קצר, וחוט ניילון שמתוח ביניהם, אפס עלות אבל הוא מנגן עליו ברצינות גמורה ועוצר את הנגינה רק כדי לשתות משהו מהפחית או כדי לצחוק בקול רם. החבר השלישי פורט להפליא על יוקללה זעיר. יחד הם צוחקים, נהנים מהרוח הנעימה ותמיד על החוף, ומעבירים את הזמן בלי דאגות, כך נראה, ובלי חרטות.
הם חיים את החיים על אחד החופים היפים בעולם. כמעט ולא עובדים, רק חיים. לא מנסים לחסוך, לא מנסים לצבור בגדים חדשים או ריהוט או טלפון חכם. לא צריך את כל זה כשאתה יודע לשמוח מהמציאות שסביבך.
הלוואי ואלמד מזה משהו. אפילו 10% אני לוקח.
בעיני, להיות פליאו באמת, זה להצליח לחיות את החיים השמחים והטובים באמת.
יאללה, אתם באים לים?
(הפעילו את הרמקולים ותרשו לעצמכם 4 דקות של נחת קוסמית)



Aloha State
מי לא זוכר את עצמו שר בגן:
"אצלנו בחצר, בצל עצי הזית
 באים בדרך כלל, המון אורחים לקיץ
לכל אחד מהם שפה משלו,
ודרך משלו להגיד שלום.
קיי מהוואי אומר אלוהה
טניה מבריטניה אומרת הלו
כל מי שבא אלינו הביתה
יש לו שלום משלו.
(היו כמובן גם את יאן מיוון, צ'ין מסין, גיל מברזיל וקוקו ממרוקו. ת'כלס, אין על נעמי שמר)
מדינת הוואי היא המדינה ה 50 בדגל האמריקאי, רק לא מזמן הצטרפה. ואלוהה היא ברכת השלום בשפה המקומית (השפה משופעת בקולות הבאים כמו בה', א', ט', ק', מ', נ', W' ו...זהו נראה לי. לא שמעתי או קראתי בשלטים עוד עיצורים או תנועות. כך יוצא שכל השמות והמקומות הם צירוף של הנ"ל. למשל קוואי או אואהו, קמההמהה וכו'). ואכן, אלוהה כתוב בכל מקום: על לוחיות הרישוי של המכוניות, על שלטי הקבלה בשדה, ובכלל, בפי האנשים: This is the aloha state. אבל מה שמיוחד הוא שאלוהה אינה רק מילת שלום אלא גם חיוך גדול, ודומה שהוא ניתן שלא כמו החיוך האדיב-תמיד האמריקאי, אלא ממקום הרבה יותר עמוק ופנימי. אלוהה.
ובכלל, המושג Aloha state לעניות דעתי אינו מתייחס בכלל למדינה אלא למצב. כי המילה state אמנם מתארת מדינה אבל היא גם מצב נפשי. וכאן בהוואי אנשים נמצאים ב aloha state היינו במוד מחשבה ורגש של שלום ושמחה וקבלת פנים. וכן, זה לגמרי אותנטי, אם אתם ספקנים. טסתי אלפים רבים של מייליים בחיי, ומעולם לא ראיתי דיילים כל כך שמחים, חייכניים וצחקנים כמו אנשי חברת התעופה Hawaiian airlines. ניסינו לדמיין כמה זמן הם היו מחזיקים עם הלבביות והשמחה הזו אם היו שמים אותם במטוס של "טיסת השוקולד"? זה הם או שאלו אנחנו? אבל אין כל ספק כי בהוואי הלבביות והשמחה כלפי האדם היא משהו מאוד עמוק ולא עניין של חינוך לאדיבות או שירות. עוד דוגמא: במהלך החופש קפצנו לעשות אימון במכון קרוספיט סמוך, והחברים הקיפו אותנו במעגל ואמרו אלוהה. וגם זה, ממקום לגמרי פשוט ולא תיירותי. הם באמת כאלה. ואני, עצבני שכמוני, מסתכל על הפרצופים המחייכים ועל היכולת שלהם להסביר פנים ולשמוח ולחייך ואומר לעצמי: מתי אני אוכל להיות באמת באלוהה סטייט. הלוואי ואצליח.
אלוהה חברים, נסו לומר אלוהה, או לפחות: להרגיש אלוהה.
זה הרבה יותר קדמוני וזה הרבה יותר נכון לנפש שלנו.

בנות הוואי – לא מה שפינטזתם
לפני כמאה וחמישים שנה ידידו הטוב של וינסנט ואן גוך, הצייר הצרפתי פול גוגן, הפליג לפולינזיה ושהה שם שנתיים ימים. הוא חזר לפריז והדהים את עולם התרבות הצרפתי בציורים מלאי צבע חזק, המתארים עולם קסום ומופלא, ובו נערות שחומות עור נעות בין עצים ושיחים ירוקים ופרחים צהובים ולבנים עטויים בשערן. לפולינזיות אותן פגש גוגן היה שיער שחור ומבריק, חלק וגולש, פנים סגלגלות ועיניים שחורות כפחם. עד היום ציוריו של גוגן הם הגלויות היפות ביותר של הוואי.
יש רק בעיה אחת קטנה: זה לא דומה כלל למה שקורה בהוואי היום. נכון, יש עדיין פרחים צהובים ולבנים לשיער לרוב הבנות, והשיער הנפוץ הוא שחור מעל לעיני שקד שחורות. אולם מאומה לא נותר מהרומנטיקה ההיא. בנות הוואי שאני ראיתי הן עצומות בגודלן. כפי שבציוריו של גוגן כולן יפות וחושניות, כך כעת כולן, לא נעים לומר, שמנות. מאוד שמנות. מאוד מאוד שמנות. בלי שום פרופורציה לשיעור ההשמנה בקרב תושבי הוואי הלבנים. זהו לא מחקר סטטיסטי, זוהי תמונה ברורה המשתקפת בכל אשר תפנה ברחבי האיים.
זה פשוט הסטנדרט החדש :אם אתה מקומי (ממוצא הוואי, קל לזהות את תווי הפנים הייחודים), אתה שמן מאוד.
הנערות ענקיות, הנשים עצומות, הגברים אדירי כרס. פעמים רבות הייתי בארצות הברית וכתבתי לא אחת על מכת ההשמנה המערבית, אבל דומני כי בני ובנות הוואי "המקוריים" הם המגזר "הגדול" ביותר של אמריקה (כמדינה בין מדינות ארה"ב, הוואי נמצאת דווקא באמצע הסקלה מבחינת שכיחות ההשמנה, אבל טוב מראה עיניים מנתונים סטטיסטיים יבשים). גנטיקאים אולי יסבירו זאת בחוסר התאמה גנטית. בני המערב עברו מאות שנים של הסתגלות לתפריט עשיר יחסית בפחמימות, לעומת בני הוואי שניזונו מדגים, סרטנים, חזירים, פירות וקוקוסים. והנה בא המכבש האמריקאי וסלל דרכים מהירות עם חמישה נתיבים שבכל צומת ניצבת רשת מזון מהיר וכוסות ענק של מיץ מתוק. רבים מהם כבר לא יכולים להכנס לקאנו שהביא אותם למקום מלכתחילה.
עד כדי כך שהמידה העצומה הזו הפכה לנורמה.
ובכלל, דומני השמנת יתר קיצונית היא non-issue. יש לזה יתרון אחד: לנשים ולנערות נח הרבה יותר עם הגוף שלהן ואין עניינים של "לא נעים". ראינו לא מעט נערות בגיל תיכון, מסתובבות בעיר החוף עם מכנסונים וחזיית ביקיני, ולא מפריע להן כלל שהן שמנות מאוד מאוד (לא סתם מלאות או שמנמנות אלא שמנות-שלא-רואים-בארץ). הן היו שמחות ומאושרות ומרגישות נח עם עצמן ועם גופן, שזה מצוין כשלעצמו, אבל בו בזמן גם צובט בלב. כי כאשר כולם כאלו, ברור שאין עניין של בושה או חריגות בהשמנת יתר. אבל כתייר אתה תופס את הראש ושואל את עצמך, מה לעזאזל קרה לאנשים במדינה הזו ואיך אפשר לעצור את ההדרדרות.
והנה עוד דוגמה למקובלות ולנורמטיביות של ההשמנה הקיצונית בהוואי: בדיוק כשהיינו באי הגדול התקיימה בעיר הילו*, אליפות העולם בהולה.
*אנקדוטת ידע כללי: העיר הילו היא העיר הגשומה ביותר בארה"ב ואחת הגשומות בעולם כולו – שישה מטר (!) של גשם ניתכים שם בשנה. אבל רק 60 קילומטרים משם, בצידו המערבי של האי, בו יש חופים מדהימים, לא יורד גשם כמעט כלל. נסענו עשר דקות – והנה מדרונות ירוקי-עד של יער טרופי וגשם זלעפות. נהיגה של עשר דקות חזרה: והופ, שמש ושדות מצהיבים סטייל רמת הגולן בקיץ. כבר אמרנו – הטבע שם משוגע לחלוטין*
עבור בני הוואי אליפות ההולה, הריקוד המסורתי, היא סוג של אולימפידה והיא נמשכת ארבעה ימים. מגיעים אנשים מכל העולם וזה משודר חי בטלויזיה במשך שעות על שעות. עניין גדול. גם שם, חלק מכובד מהרקדנים והרקדניות הם שמנים מאוד. לא כולם, אבל אולי זה חלק מהקטע. ממש אולימפידה במשקל כבד.
נופי הוואי נותרו מדהימים ועוצרי נשימה, אולם האוכלוסיה הפכה להיות עגולה וחולה. וזה עצוב מאוד.
גן העדן האבוד מתגלה כמלכודת דבש קטלנית.



מקדמיה ללא מקדמיה וקוקוס ללא קוקוס
על שלושה גידולים חקלאיים מבוססת גאוותה של הוואי: על עצי הקוקוס שלה, על אגוזי המקדמיה המפורסמים שבה ועל פולי הקפה האיכותיים (Kona Coffee). ואכן, בכל אשר תפנה תמצא אגוזי מקדמיה. אינספור חוות מקדמיה, ושלטי מקדמיה ודוכני מקדמיה, ועוגות מקדמיה, ומה לא. בכל פינה (פשוטו כמשמעו) תוכלו לקנות אגוזי מקדמיה מצופים בשוקולד לבן, או מצופים בשוקולד מריר, מצופים בווסאבי, מצופים בתערובת "ביסלי בצל" שכזו, מצופים בדבש, בשקית או בקופסת שימורים, בוואקום או בפלסטיק, עם אריזה מבריקה ונוצצת. אגוז המקדמיה כמו מבטיח לקונה הבטחה בריאותית גדולה אולם הוא מסתתר תמיד תחת מעטה כבד של דרעק. בבדיקה מקרוב תגלה שגם אם מוותרים על האגוזים המצופים סוכר למינהו, הרי שגם המתובלים "רגיל" נאפים עם שמן תירס ועם מונוסודיום לשדרוג הטעם. אבל לעומת השפע המקדמי הארוז והתעשייתי, לא תמצאו אגוזי מקדמיה "סתם", טריים, לא קלויים ולא מתובלים, או פשוט בתפזורת. אין. אני עשרה ימים בהוואי, מת לנשנש קצת מקדמיה ואין. בכל מקום מטעי מקדמיה עד שהעין מתעייפת, ואין אגוזים נחמדים. בשדה התעופה מכרו עשרה אגוזי מקדמיה טבעיים על קליפתם, כשעשוע פיצוח לתיירים, בחמישה דולר...
באופן דומה קשה למצוא במרכולים חלב קוקוס או מי קוקוס שהם 100%. יש, אבל מי אתם חושבים קונה את זה כשאפשר לקנות כוס סודה ענקית בהרבה פחות? רק בשבילי שעובר שם פעם בחיים, לא ממש כדאי להם להחזיק את זה על המדף.
מסקנה: גם אם יש לך משאבי בריאות נפלאים, קל מאוד להפוך אותם למשהו תעשייתי, חולה ואבוד.
החזרה למוצרי אוכל אמיתיים היא בלתי נמנעת והיא תתרחש. היא כבר קורית מול עיננו כאן בארץ, והיא תקרה יותר ויותר גם בשאר המערב, כי לא צריך להיות עם תואר שלישי בביולוגיה כדי להבין שלאכול אגוזי מקדמיה מצופים שמן תעשייתי וסוכר זה לא בריא, לא משנה מהי ההבטחה המתנוססת על האריזה. לא צריך אריזה. לא צריך עיבוד. צריך רק לנצל טוב יותר את מה שהארץ יודעת להוציא עבורנו.
ועד שהממסד יחליט על כך, אנחנו צריכים לגרום לכך להתרחש דרך הבחירות הצרכניות שלנו. לקנות אוכל מקומי, לקנות אוכל אמיתי. לבשל, לא להפשיר.



האיזון העדין של השרשרת הביולוגית. 

כולנו רקמה אנושית אחת, חיה.
ואם אחד מאיתנו, ילך מעמנו, משהו מת, בנו.

זה בדיוק מה שקרה בהוואי.
ידע כללי: הוואי היא שרשרת איים געשיים שנולדו מן הים. כדור הארץ יוקד וקודח והאיים נוצרים בזה אחר זה מקרקעית האוקיינוס על ידי רצף אינסופי של התפרצויות געשיוות שכל פעם מגביהה את גובה ההר במעט עד שהוא עובר את גובה פני הים והופ, אי חדש נולד. ההתפרצויות הן סביב הסדק שבין הלוחות הטקטונים ובגלל שהלוחות זזים זה כלפי זה כבר מליוני שנים, גם איי הוואי נולדים בזה אחר זה, ממש בטור עורפי. והנה, גם ממש כעת, במרחק לא רב מה"האי הגדול", כבר נוצר בקרקעית האוקיינוס האי הבא בתור, וכבר העניקו לו שם, לרך הנולד (שהוא למעשה הר געש כועס ורותח). עוד כמה שנים יפרוץ גם הוא את הגלים, בתערובת של אש ולבה, גופרית ואבק געשי ובסופו של דבר, לשמחת כולם אפשר יהיה להקים עוד כפרי נופש ועוד חופים לגלישת גלים ולממכר אגוזי מקדמיה מצופים שוקולד לבן...
אז הוואי התחילה כהרי געש עצבניים, חשופים מכל אדמה או צמחייה, המכילים רק שדות אינסופיים של לבה רותחת ועפר רעיל. והנה לאורך מליוני שנים האיים הפכו לגן עדן אנדמי. חופים מדהימים, זרעים שנישאו ברוח או על ידי ציפורים נודדות השכילו להטמע באדמה שהחלה להווצר ע"י תהליכי בליה, והאיים שגשגו. לפני 1000 שנים בסך הכל, גם האדם הגיע, וגילה את גן העדן האבוד: המשופע בשוניות עשירות, מפלי מים מתוקים, דגה, פירות וציפורים. כגופים שהתרוממו מהים עד אז האיים היו חסרי כל יונקים אבל סירותיהם של הפולינזים הקדומים הכילו גם עכברים וחולדות כנוסעים סמויים, וגם חזירים ותרנגולות כנוסעים מן המניין. אלו ואלו הצליחו להתרבות ולשגשג ועמם גם כמה חתולים סוררים שהפכו בר, חרקים וזוחלים פולשים. וככל שהגיעו עוד עוברי אורח לעולם המבודד הזה, כך המערכת האקולוגית הלכה והשתנתה, הלכה ונפגעה. למשל, כתגובת נגד למכת העכברים, שחררו הבריטים ברחבי האי כמה נמיות. ואלו התרבו לעשרות ומאות אלפים באין מתחרים כמובן ואכלו את ביצי הציפורים, חלקן נדירות מאוד, אשר התרגלו לחיים חסרי סכנה מטורפים. פרפרים נדירים נעלמו, זני עצים הוכחדו בגלל בניה ובגלל התיישבות ובגלל מינים פולשים, שוניות נהרסו והדגה דולדלה עד לקו אדום. כמו בכל מקום אליו הגיע האדם, המערכת האקולוגית היא הראשונה לשלם את המחיר בלתי הפיך אולם היא האחרונה אותה אנו רואים נפגעת.
בכל מקום בעולם עקבות האדם ההרסניות ניכרות. באדמות עמק יזרעאל, במפלס הכנרת, ובהכחדת נמר מדבר יהודה. אבל בהוואי המרחק בזמן בין הופעת האדם והיונקים על האי הוא כה קצר, והמערכת האקולוגית היתה כה ערומה מיונקים, עד שניתן לראות במו עיננו ממש את האפקט ההרסני של הקידמה.
פעם פעם, מזמן מזמן, כל כדור הארץ שלנו היה גן עדן קסום ואבוד, ובמחיר בלתי נמנע של התפשטות ושגשוג, הוא שילם ומשלם את המחיר באדמה, במשאבים, בצמחים ובחיות – כולם נעלמים אט אט כדי להאכיל את המפלצת הרעבה מכולם: אותנו.

צב ים ירוק במים צלולים צלולים


עוצמת הטבע הפראי
כל טיול, כל יציאה לטבע, גם אם זה ליום טיול בכרמל כהורה מלווה בטיול בית ספר, מעוררת בנו את הענק הישן שבפנים. את האדם הקדמון שמורשתו הביולוגית זורמת בנו. אנו יוצאים אל הטבע וחיוך מתפשט על פנינו והנפש מתרחבת ואנחנו אומרים לעצמנו בסוף היום: כן, אנחנו צריכים לעשות את זה הרבה יותר.
לא במקרה אורח החיים של הפליאו מקדש את היציאה את הטבע, את הטיול השבועי, גם אם זה רק בחורשה הקטנה שליד הבית או בפארק או הליכה לאורך חוף הים, לשמוע את הגלים ולראות את השקיעה.
המיתולוגיה המקומית של הוואי מחברת בין האל קאמאפואה, שהפך לדג, לבין PELE, אלת האש והלבה הקדומה של הוואי, ששערותיה השחורות הן נחלי הלבה הזורמים במדרונות. בכל אשר תביט בהוואי אפשר לראות עדיין את פלה ואת קאמפואה השולט בים, עדיין מתקוטטים ורבים ביניהם. הטבע זה עתה נולד ונוצר. יחסית לאדמות כדור הארץ, זוהי אדמה צעירה מאוד, ממש תינוקת, ואיננו מכירים קרקע כה צעירה כמעט בשום מקום אחר אלא במקומות געשיים (כמו בגלאפגוס, באיים הקנאריים ועוד). משטחי לבה אינסופיים שנראים כאילו עוד לפני דקותיים הם זרמו במדרונות עד שנשפכו והרתיחו את מי הים, יוצרים עוד חוף ועוד מפרץ. יערות גשם צפופים, תבליט קרקע בלתי אפשרי, הר געש פעיל שלבה עדיין זורמת מקודקודו אל הים, חופי ענק צלולים, עצי קוקוס כפופי רוחות, שוניות-עד מלאות בעלי חיים, וכמובן, גלי הענק של החוף הצפוני. כולם משאירים בך רגש של התפעלות. וואו. זה מדהים.
כאשר נפגשים עם טבע במלוא עוצמתו, תחושת ההתמלאות הפנימית מעלה הילוך.
אבל לא תמיד צריך לנסוע עד הוואי כדי להרגיש כך. לעתים, דווקא מראה שדה כלניות פורח במישור החוף הדרומי עושה לי את זה. או מפל קטן ונסתר ברמת הגולן, מישורי צין או הרי אילת. כי במדינה קטנה כמו שלנו, הטבע נמצא כמעט תמיד די קרוב אלינו, אבל אנחנו אלו הבוחרים להיות ולחיות רחוק ממנו. ברוב המקרים אנו רחוקים מהטבע 360 ימים מתוך 365 ימים בשנה, ובחמישה ימים אנו מטיילים קצת ומסמנים V על התחברות לטבע.
אז נכון שיש מקומות בעולם שהם אדירי הוד וטבע, ויש אצלנו בעיקר מקומות צנועים ופשוטים, אך אלו ואלו יכולים לדבר אלינו ישירות ללב ולגרום לנו להרגיש, ולו לרגע קט, חלק מהסביבה הטבעית של העולם הזה.
בואו נתחבר לטבע, כמה שרק אפשר.


הים הגלי והמוח האנושי
הלכתי ללמוד לגלוש, כי אם לא בהוואי אז איפה. היה לי הכל: חולצת גלישה וגלשן שמחובר לרגל, גלים גבוהים  וחול קסום. הייתי בטוח שאצא מהמים עם שיזוף מושלם, שיער בלונדיני שרוף משמש, קוביות בבטן וחיוך לבן של מיליון דולר.
כמעט.
יצאתי אחרי כמה שעות אדום ועייף ומותש. אבל מחייך.
יש משהו קוסמי בים סביב סביב. האוקיינוס הוא עורק החיים המשמעותי ביותר הקובע את קצב פעימות ליבה של הוואי. הים מקיף אותך: בצידו האחד של האי הוא שקט ורגוע, ובצידו השני הוא סוער ומסוכן. והחופים לעתים נעימים ורכים ולבנים ובפעמים אחרות הם משוננים ובזלתיים שחורים משחור ונדמים כשוחרי רע. האוקיינוס העמוק הזה מפגיש אותך במרחק זעיר מהחוף עם ליווייתנים ודולפינים וצבי ים ענקיים - ירוקים ואפורים – שכולם מופתעים, כך נדמה לי, לפגוש יבשה באמצע האוקיינוס.
מי שגולש גלים יודע היטב שהשהייה בתוך המים היא חוויה מיוחדת. לא סתם כתב דני סנדרסון את "רק אני והגלשן שלי". בחופי הים התיכון זו יכולה להיות חוויה כיפית אבל כשאתה עובר את אותו מרחק מהחוף אבל באוקיינוס אמיתי, זוהי כבר חוויה של בדידות וגם של mindfulness כלומר אתה צריך להבין איפה אתה במרחב, איך הים מתנהג במרחב הזה, ואיך אתה מרגיש עם זה ועם הגל החדש שאתה מנסה לרכב עליו. המוח מתנתק מכל פעילות אחרת. אין מחשבות אחרות כמו אלו העשויות לעלות בזמן אימוני ריצה. אין תחרות כמו באימוני עצימות. יש איזשהי רמה של ספיגה והטמעות. אני והגלשן שלי והגל "שלי" והרצון לחבר את הכל לחוויה אחת גדולה.
אנשים שיוצאים לים באופן קבוע, למשל מלחים או חותרי קייאק או קאנו, מספרים כולם על תחושות דומות. יש ענק אדיר שאנו חוצים אותו, שטים עליו ומכבדים אותו, והוא לעתים מחייך אלינו ולעתים מזעיף לנו פנים בגליו ובסערותיו, אבל כאשר הכעס וההנאה מתחברים, או אז ישנה חוויה שאינה דומה לשום חוויה יבשתית אחרת.
אני מחשיב את עצמי לחיית יבשה לחלוטין, ולפני עשרים וחמש שנים חתמתי ויתור על קורס חובלים בדיוק מהסיבה הזו. הרגיש לי מתנדנד מידי הים הזה. אחרי עשרה ימים של מים עמוקים הבנתי שבכל זאת יש משהו עמוק מאוד במים הללו ושכנראה הם חסרים לי בחיים.
הקיץ הזה אני מתכונן להיות הרבה יותר בים. עמוק בים.
ואתם?


חג חירות שמח יקירים
דעאל

Share/Bookmark

By Dael with 3 comments

3 הערות קוראים:

הבחורצ'יק שעובד שעה ביום ב"עבודה קלה" נשמע לי כמו חקלאי קנאביס ביתי...

https://www.youtube.com/watch?v=wM1DgihKHVI

אנונימי שהפנה לסיפור על הצרצר והנמלה... זה קל לבטל אלטרנטיבה למירוץ העכברים שלנו ב"צרצר ונמלה". אפשר גם אחרת. לא פשוט, לא קל, אבל אפשרי. ויש לזה מחיר כמובן אבל זו אלטרנטיבה שאני לומד ממנה הרבה!

פרסום תגובה