הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון אבל ביום רביעי האחרון עמדתי עם אבא שלי וחיכינו שזה יגמר.
היה לי קר באף ובאצבעות הרגליים וגם כשהחזקתי ביד של אבא שלי, לא הרגשתי שום חום בא משם. עמדנו שנינו מרעידים והבטנו בשני קברים פתוחים. קברים שעוד רגע יתמלאו בבני משפחתו. אחותו ובעלה.
הקברנים נחפזו בעבודתם ואחד מהם קרא בקול גדול פסוקים שהסתירו את היבבות שנשמעו מהקהל. חברו השלים את המלאכה, הניח קוביות בטון ועליהן גרף מעט אדמה. עוד מראש הכין טרקטור שתי תלוליות גבוהות מאדמת חמרה אדומה וערימה גדולה של אתי חפירה חיכתה למבקשים לעשות חסד אחרון עם ההולכים.
היו עוד דיבורים והספדים ליד חלקת הקבר אבל אני כבר לא הקשבתי.
כשהמוות עוצר, הוא לוקח את האנשים. כשהמוות מגיע, הוא לא יכול לגעת בזיכרונות. אבל אני לא יכולתי להביא את עצמי לחשוב על הזיכרונות שלי מההולכים. במקום זה, חשבתי על עצמי, אשתי והילדים.
חשבתי על פריז, אליה אנו נוסעים כזוג בשבוע הבא.
חזרתי לגיל עשר, אל הדירונת הריקה של סבא שלי, בשכונת שמואל הנביא בירושלים, אליה היינו נוסעים מדי קיץ, לשבועיים של חופשה. זה היה הכי קרוב למלון שנסענו כמשפחה אי פעם. היינו שישה ואני ישנתי במיטה מתקפלת אדומה במסדרון. זה היה עדיף על לישון ראש זנב עם אחותי בחדר השני. מדי יום חרשנו את ירושלים ובלענו אותה בעיניים משתאות. היינו הולכים שוב ושוב בסמטאות העיר העתיקה, שותים תה בשוק מוכרי הכותנה, אוכלים כנאפה אצל ג'אפר ליד שער שכם, ומתקררים בצינת בור המים שמתחת לכנסייה הקופטית. לפעמים הייתי משחק למטה עם הילדים של השכונה ואני החיפאי הרגשתי לגמרי תייר ליד הירושלמים שבכלל קראו לגוגואים, אוג'ואים. הלכנו לגבעת התחמושת ואבא חפר על מלחמות. בערבים עשינו פיקניק בטיילת ארמון הנציב או הליכה לילית בעמק המצלבה. כך מדי שנה.
כשהמראות התערפלו נזכרתי בטרקים בנפאל שעשיתי עם הילדים ועל החודש ההוא בצפון הודו לפני שנה וחצי.
בטלפון עקצצו לי התמונות מהטיול האחרון בנגב לפני חודשיים ואת תחושת הזיעה והכיף שבטיולי השבת לים.
במקום של עצב ובכי ומוות אני ריחפתי במטוסים וחלמתי חופשות.
אבא שלי נתן לי להחזיק לו את הנעליים. הקהל נעמד בשני טורים ואבא עבר ביניהם יחף.
בתיה וטוביה היו אלופי העולם ביצירת זיכרונות, חוויות וחופשות. לא היה שבוע בו לא טיילו, בארץ ובכל פינה על הגלובוס. לא היה כמוהם למשפחתיות ולקשר רב דורי. לא היו להם מתחרים בנתינה, ביוזמה ובהתנדבות. הבטתי בשורת העומדים ובאבי, אחותו ובנות דודתי ההולכים בתווך, והבנתי שהבנות, שאיבדו באבחה אחת את שני הוריהם, נותרו גם עם מטען עצום של חוויות וזיכרונות.
מה יזכרו ילדי שלי?
חזרתי הביתה והדפסתי לוח שנה, לקחתי עט והתחלתי לסמן. אם זה לא ביומן זה לא קורה.
הבוקר הזמנתי חמישה כרטיסים ללונדון.
3 הערות קוראים:
משתתף בצערכם...
אכן, כל פעם מחדש, אנחנו בני האדם, מופתעים לגלות כמה הכל זמני.
ועדיין רובנו נוטים לבזבז את זמננו כאן, ומוותרים על הדברים שאמורים להיות לנו חשובים די בקלות. סוחרים בזמן שלנו ומוותרים עליו כאילו הוא כלל אינו קצוב.
כל הכבוד על הכרטיסים, אני מתכוון לעשות כמוך...
לא הבנתי כלום.
מי נפטר?
ואיפה?
סליחה
אחותו של אבא שלי ובעלה. דודה ודוד. בתיה וטוביה מרגלית. נהרגו בתאונת דרכים, בדרכם לטקס בו נכדם קיבל דרגות קצונה.
הוסף רשומת תגובה