איפה תיק הנכסים של הציבור לעומת התיק הפרטי שלכם?

 

לפני שבוע פרסמתי כאן פוסט עם המלצה פיננסית. אנשים שפוגשים אותי בחיים האמיתיים אמרו לי: שמע, רק ראיתי התגלגלו לי העיניים. הגזמת!

וואללה, אולי באמת התחלתי ישר עם פטיש כבד ובמאה קמ"ש, ובמקום זאת הייתי צריך להתחיל רק עם פעמון אזהרה. אתם יכולים להתייחס לגרף המצורף כאן כמו פעמון אזהרה ונורית סכנה עבורכם. ממש כמו שהיה לבולבול אקבולבול, למי שזוכר.

בניתי את הגרף הזה מהאקסל שפרסם השבוע (כמו בכל חודש) בנק ישראל. אתם יכולים להוריד ולשחק איתו בעצמכם – מידע על תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור. רוצה לומר: איפה הכסף.

מדובר במיפוי של הכסף של הציבור: הכסף שכולנו ביחד מחזיקים בבנק, בחסכונות, בהשקעות וכדומה. "כסף" בלבד, לא כולל בתים ונדל"ן וחברות. יש כסף, והרבה. כמעט 6 טריליון ש"ח (6000000 מיליונים). אם נחלק את זה במספר משקי הבית בישראל (בערך 3 מיליון), נקבל 2 מיליון ש"ח הון בממוצע לכל משק בית. אולי עדיין לא במשק בית האישי שלכם, אבל זה עדיין הרבה מאוד כסף שמסתובב במשק. לצערנו, זהו כסף עצל. 

זו התמונה של המדינה, וזו תמונה עגומה מאוד.

אם חלוקת ההון האישי שלכם היא באחוזים דומים, אתם (1) כמו הממוצע (2) זה גרוע מאוד לעתידכם הכלכלי.

למה?

כי לפחות 40% מההון של הציבור לא צומח כלל, אלא במקרה הטוב שומר על ערכו, ורובו אפילו נשחק אל מול האינפלציה. רק שליש מההון, ואפילו פחות, מוקדש ל"מנועי צמיחה" כלומר לשוק ההון, לבורסה (ורק שליש מזה בבורסה הישראלית, שמצבה כך נראה, עגום מאוד). זה אומר שהציבור מאפשר רק לחלק קטן מאוד מההון שלו לצמוח. כל השאר, עומד במקום – או אפילו נסוג לאחור.

אז מה ההבדל בתכלס, אתם שואלים, אם 30% מההון שלכם, לעומת אם היחס יהיה הפוך ו 70% ממנו יהיה בשוק ההון?

נניח שיש לכם במשק הבית 2 מיליון שח (כולל קרנות פנסיה, עוש וחסכונות שונים). זה כאמור הממוצע פר משק בית. ונניח שגם בעשרים השנים הבאות הבורסה האמריקאית תעשה בממוצע 9%  לשנה (תזכורת: זה הממוצע שלה ב 90 השנים האחרונות!!!). אתם הולכים לישון ואחרי עשרים שנה קמים ומגלים:

שמשק א', הישראלי הטיפוסי, השקיע 600,000 ש"ח בשוק ההון (שזה 30% מההון שלו) ועוד 1,400,000 במזומן ופקדונות של 1%. אחרי 20 שנה יהיו לו:  3,006,775 + 1,710,618 וסה"כ 4.7 מ' ש"ח.

לעומתו, משק ב', הישראלי החכם, השקיע 1,400,000 ש"ח בשוק ההון (שזה 70% מההון) ועוד 600,000 במזומן ופקדונות של 1%. אחרי 20 שנה יהיו לו:  8,414,816 + 733,577 וסה"כ 9.2 מ' ש"ח.

אז מי אתם? ישראלי טיפוסי או ישראלי חכם???

***

וכמו בשבוע שעבר - אני לא יועץ השקעות או מומחה משום סוג, ואין בדברים כל עצת השקעה, וכמובן שרמת הסיכון חייבת להיבחן אישית, במיוחד כי ביצועי עבר לא מעידים בכלום על ביצועי העתיד. הדברים מוגשים לכם באהבה כחומר למחשבה ובמטרה לעודד פתיחת תהליך של מחשבה ובחינה עצמית. 

אבל אנא: צאו לדרך וקחו אחריות!

By Dael with No comments

הטיפ הפיננסי הכי חשוב שאף אחד לא סיפר לי עליו עד גיל 50

לפני ההתחלה 

זהירות: זהו פוסט ארוך מהרגיל (אבל כזה העשוי להרוויח לכם הרבה מאוד כסף. מי אתם: מקדישים עשר דקות לקריאה, או חוסכים עשר דקות ולעולם לא תדעו? ולא, אין לי כאן שום אינטרס ואני לא מוכר כלום). 

איזה מין טיפ פיננסי זה? בעיני זהו טיפ פיננסי טוב לכולם: לאנשים באיזור גיל 50, המרימים משקפת ורואים מרחוק את הפנסיה, וגם לצעירים בגילם וברוחם, הרוצים להביט קדימה אל עתיד נהדר.

ראשית כל נזכיר את הטריוויאלי: אנו רוצים להרוויח כמה שיותר תשואה על החסכונות שלנו. הפוסט הזה עוסק במכשיר פיננסי שרבים לא מכירים, שיש לו יתרונות *עצומים* בטווח הארוך. המטרה של הפוסט הזה היא לחלוק ידע, ואולי להביא לכם תועלת. מבטיח שלא באמת מסובך. בכל מקרה: לאחר שתקראו, עשו את הבדיקות שלכם בעצמכם.

אזכיר: אני לא יועץ פיננסי ולא יועץ פנסיוני (ולא תזונאי ולא דיאטן ולא רופא). אני ממליץ פשוט לקרוא, ללמוד ולהבין יותר. האחריות שלכם. בעיני, ניהול ההון היא אחת המיומנויות הכי חשובות לאדם בעידן המודרני. אל תפקירו אותה בידי זרים. גם אם הם מחייכים ולובשים חליפה, ובטח אם הם סופרים שטרות מזומן בטיקטוק או מבטיחים תשואות. מאלו בירחו ומהר. האחריות על ההון תמיד מתחילה איפשהו, ואפשר להתחיל גם כאן. 

האם יש לכם קרן השתלמות IRA  מעבר לתקרה או שזה סינית? 

אני לא מכיר את המצב הפיננסי שלכם, ואני לא יודע כמה אתם חוסכים ואיפה אתם משקיעים את הכסף שלכם, אבל למרות זאת משהו אני יודע: כנראה שאין לכם קרן השתלמות IRA (בניהול עצמאי). יותר מזה: אין כמעט סיכוי שיש לכם גם קרן השתלמות *מעבר לתקרה* (מה זה ולמה זה כדאי, עוד מעט). אבל איך אני יודע שאין לכם? כי לפי נתוני בנק ישראל, יש בידי הציבור כיום 5.5 טריליון ש"ח של נכסים פיננסיים (מזומן, מניות, קרנות, קופות גמל ועוד), מתוך זה רק 17.5 מיליארד ש"ח נמצאים בקרנות IRA בניהול עצמאי. אם נעשה את המתמטיקה נגלה שזה פחות מ 0.3% מהכסף (ועוד פחות אחוז מהאנשים, כי בעיקר אנשים עשירים הם אלו המחזיקים הרבה כספים בקרנות IRA). רוצה לומר, מתוך כל 1000 קוראים, סטטיסטית, יש פה גג שלושה עם קרן IRA, ושלושתם כנראה בגבוה של העשירון העליון. אז נניח שאין לכם (ואם יש לכם, תרגישו חופשי לדלג. מצד שני, אם יש לכם, סימן שיש לכם אוריינות פיננסית גבוהה אז אולי תרצו להמשיך ולחדד אותה עוד).

קצת בייסיק: מה משפיע על התשואה שלנו לאורך זמן:

אבן הראשה של הצלחה וחירות כלכלית היא גובה החסכון השוטף שלנו, כלומר כמה אנו חוסכים מתוך כלל ההכנסות שלנו. החסכון נגזר ממפגש המיומנויות שלנו עם האופי שלנו: המיומנויות יעזרו לנו להשיג תגמול גבוה, והאופי יגדיר עד כמה אנו מסתפקים במועט. וכך, ההפרש בין ההכנסות לבין ההוצאות הוא החסכון החודשי. ככל שהוא יהיה גדול יותר, כך יצמח מהר יותר, וככל שיצמח מהר יותר, נוכל להגיע לחירות כלכלית מהר יותר. 

אז נניח שאתם חוסכים את המקסימום שאתם יכולים בחודש (כל מספר זוכה), עכשיו השאלה היכן ואיך להשקיע את החסכון הזה, כך שיניב לנו את המירב לאורך ציר הזמן. אפשר להשקיע בעסקים, בנדל"ן, בביטקוין (הי, כתבתי על זה ספרספר), בסחורות, במניות, באגרות חוב, ועוד. המילים להלן מוקדשות למי שרוצה להשקיע דרך שוק ההון. כיום שוק ההון מאפשר לנו להשקיע ישירות בכל אחד מהמכשירים לעיל. כן, אפשר לקנות אפילו נדל"ן בבורסה (וגם ביטקוין). 

מה משפיע על תשואת התיק שלנו?

• ביצועי הנכס הפיננסי (יהיה זה המדד, מניה, אגרת חוב, סחורה, ביטקוין וכו', או כל קומבינציה של אלו). השקעות "סולידיות" יתנו תשואה מתונה אבל בדרך כלל בטוחה יותר, השקעות "מסוכנות" יהיו, ובכן, מסוכנות או תנודתיות יותר... 
• דמי הניהול אותם אנו משלמים. אפשר להשקיע ולקנות תיק מניות דרך הבנק, דרך חברת ברוקרים, או דרך קרנות למינהן, וכל אלו מוצעות אצל חברות שונות, בארץ ובחו"ל. כל חברה גובה דמי ניהול אחרים. ככלל, דמי הניהול תמיד מפחיתים לנו את התשואה, ולעולם נשאף לדמי ניהול מינימליים.
• העמלות אותם אנו משלמים על הפעולות. כמעט כל פעולת קנייה או מכירה נושאת עמלת ביצוע. בדרך כלל כאחוז מסוים מהפעולה. עמלות אלו משתנות בין החברות, ובין המכשירים השונים. אנו רוצים להשקיע במקום בו עמלות הפעולה יהיו זולות, יחסית, כמובן.
• המס אותו נשלם (מס רווחי הון, מס יסף או פטור ממס. והאם יש או אין קיזוז של האינפלציה לפני תשלום המס. גם אם זה נשמע לכם סינית, תזרמו הלאה בלי פחד בינתיים). ככלל אין ארוחות חינם, והכלל הידוע הוא שישנם שני דברים בטוחים בחיים: מוות ומיסים. בהשקעות הון אנו מדברים לרוב על מס רווחי הון. זהו מס בגובה 25% על הרווח. למשל, קניתם מניה ב 100 ומכרתם ב 200? תשלמו 25 ש"ח מס רווחי הון. ואם ההכנסה השנתית שלכם (מעבודה, או ממקורות נוספים) גבוהה מאוד ועולה על כ 600 א' ש"ח בשנה, תשלמו עוד 3% מס יסף, וסה"כ 28% מס על הרווח. לעומת זאת, המדינה גם מאפשרת פה ושם הטבות חסכון הפטורות ממס כליל. קרן השתלמות למשל, פטורה ממס רווחי הון לכל ההפקדות עד לתקרה המותרת. אוקיי אוקיי, עוד פעם יצא קצת סינית. תרגום: אפשר להפקיד לקרן השתלמות עד תקרה של 20 א' שח לשנה (בערך, לעצמאי. לשכיר זה רק בהפקדה חודשית), וכל הרווחים שייווצרו מההפקדות הללו, יהיו לעולם פטורים ממס. עוד על זה בעוד כמה שורות. 
• עיתוי תשלום המס – ככלל, הרווחתם? שילמתם! היינו, את מס רווחי ההון יש לשלם מדי שנה. כלומר, אם יש לכם תיק מניות איפשהו, וביצעתם פעולות החייבות במס (מכירה של ני"ע למשל), גם אם הכסף עדיין בחשבון הבנק או הברוקר, הרי שעליכם לדווח ולשלם מס (רוב הגופים המוסדיים מבצעים את ניכוי המס וחישוב המס אוטומטית עבורכם). אולם, אם הכסף נמצא בקרן השתלמות או בקופת גמל, הרי שאין צורך לשלם מס עד למועד המשיכה מהקופה. המס נדחה עד למועד בו תחליטו למשוך את הכסף. מס נדחה הוא מתנה גדולה מאוד: הוא מאפשר לריבית דריבית לצמוח על ההשקעה. זו דרמה שתיכף נראה אותה במספרים.  

מה למדנו עד עכשיו? רק את הברור מאליו: 

אנו רוצים להשקיע במקום בו נשלם מינימום דמי ניהול ומינימום עמלות פעולה, נחויב במינימום מס רווחי הון או נדחה למקסימום את מועד חבות המס, וכל זאת על נכסים שיתנו תשואה מירבית. בארור.

אז בואו נכיר קצת יותר טוב מהי קרן השתלמות:

כולנו מכירים: קרן השתלמות היא אפיק חסכון לטווח בינוני (או ארוך) עם הטבת מס. בשש השנים הראשונות מפתיחת הקה"ש הכסף "נעול", אולם לאחר מכן הוא נזיל, גם אם תוסיפו כספים חדשים אל הקרן. גם אם תפתחו קרנות חדשות או נוספות, הן יכולות "לשאוב" את הוותק שלהן מהקרן הנזילה שלכם, כלומר אם כבר יש לכם קרן נזילה אחת, תוכלו בכל רגע לפתוח עוד קרן השתלמות - קרן שתהיה נזילה מ Day one 

• קרן ההשתלמות הוא האפיק היחיד הפטור לחלוטין ממס רווחי הון לפני גיל 60. זו הטבה נדירה במדינתנו מוכת המיסים. 
• יש קרן השתלמות לשכירים, ויש קרן השתלמות לעצמאיים. הן דומות מאוד, בהבדל אחד: בקה"ש לשכירים המעסיק משלם 3/4 מסך ההפרשה החודשית (ורבע מנוכה משכר העובד), ובקרן השתלמות לעצמאיים, העצמאי מפריש בעצמו את כל הסכום (ואין בוס). אבל ההטבה היא דומה מאוד. אם הפרשתם עד התקרה (כ 1500 לחודש, או חד פעמית כ 20 א' ש"ח פעם בשנה), אזי כל הסכום הזה, וכל הריבית והתשואה שתצמח ממנו, יהיו לעולם פטורים ממס.
• הכוח של קרן השתלמות (ושל כל חסכון כמובן), הוא הריבית דריבית. שאלתם עד כמה ריבית דריבית זו דרמה? תשובה: הרבה יותר. אם אפקיד 1500 ש"ח לחודש לקרן השתלמות כעצמאי, ואם אקנה בכל חודש אוטומטית תמיד S&P500 (זהו מדד המניות האמריקאיות המובילות, שעשה בממוצע ב 90 השנים האחרונות כ 9% לשנה), ואעשה זאת במשך 30 שנה, מה יקרה? נניח שהמדד האמריקאי ימשיך בהרגלו ויעשה כ 9% לשנה גם ב 30 השנים הבאות. סביר. הרי שלאורך 30 שנה תפקידו אל הקרן כ 500 א' ש"ח, אבל תצברו בה הון של כ 2,700,000 ש"ח. היינו בתרחיש המצוין הזה, לאורך 30 שנה צברנו רווח של 2,200,000 ש"ח שכולו פטור ממס. זהו חסכון של לפחות 550 א' ש"ח במס. וזה רק אחרי 30 שנה. מה יקרה אחרי 40? 
• לכן קרן השתלמות כדאי (1) לפתוח ולהתחיל להפקיד אליה כספים מוקדם ככל הניתן (2) להפריש אליה את המקסימום המותר עד התקרה (3) עצמאיים: אם אפשר, עדיף להפקיד זאת כבר בתחילת כל שנה וכך להרוויח את התשואה שתעשה הקרן במהלך השנה (4) הכי חשוב: לא לפדות את קרן ההשתלמות לעולם! שום דבר לא שווה את הויתור על הריבית דריבית הפטורה ממס שמאפשרת לכם קרן ההשתלמות. עבדכם כמובן עשה את הטעות הזו בעבר ופדיתי את כספי הקה"ש שלי כמה פעמים לכל מני דברים חשובים ביותר כמו שדרוג רכב או חופשה. זו טעות קשה. כל כסף אחר מכל מקור יהיה כדאי וכלכלי יותר לעומת ויתור על המשך צמיחה הפטורה לעולם ולחלוטין מכל מס. אם לא הבנתם, אכתוב זאת שוב: אל תפדו את קרן ההשתלמות שלכם. אף פעם. אם לקחתם מהפוסט הזה רק טיפ אחד, שיהיה זה זה. כמו שאמר ביידן: Don’t. 
• מיד כשאתם עצמאיים תפתחו קרן השתלמות לעצמאיים. גם אם אתם עוסק פטור, וגם אם המחזור הוא רק כמה מאות שח בשנה, גם אז אתם זכאים לקרן השתלמות כעצמאיים. לא שואלים אף אחד. את תקרת ההפקדה אתם מכירים וכבר דיברנו כמה זה כדאי.
• נזכיר: עצמאי הוא לא רק עוסק מורשה (היינו, שמוציא חשבוניות, משלם מע"מ ומשלם מקדמות מס). אפשר גם להיות עוסק פטור. עוסק פטור הוא מי שהמחזור השנתי שלו מהעסק הקטן הוא פחות מ 120 א' ש"ח (פחות או יותר, אל תתפסו אותי על השקל). גם אם אתם צופים שתוכלו להכניס מהעסק הקטן שלכם רק 1000 ש"ח בשנה (למשל, מכרתם עוגות בימי שישי, עשיתם בייביסטר, או נתתם הרצאה בשנה בתשלום), אתם יכולים להיות עוסק פטור. עוסק פטור, אגב, דורש מעט מאוד התעסקות פיננסית. אפשר להגיש את כל הדוחות הנדרשים למס בעצמכם, המדינה מאפשרת להכיר 30% מהמחזור כהוצאות מוכרות גם ללא איסוף קבלות, ואין התחשבנות מע"מ (כי לא משלמים ולא מזדכים עליו), והכל קל. כן, תשלמו על ההכנסה הנוספת מס, אבל היי, זה בסדר, הלא קיבלתם הכנסה נוספת, גם אם קטנה. 
• בקרן ההשתלמות, על פני כמה עשורים, עשוי להצטבר סכום לא מבוטל. אבל מה נעשה ואללי, גם לשכירים וגם לעצמאיים ישנה תקרת הפקדה המותרת למס. הנחת עבודה היא שאתם חוסכים יותר מאשר 20 א' ש"ח בשנה שהיא תקרת קרן ההשתלמות, או שאתם *יכולים* לחסוך יותר מכך. זה סביר. מה גם שאם אתם שכירים אזי יורד לכם רק 500 ש"ח בחודש לקרן ההשתלמות. מה הסיכוי שאתם לא יכולים לחסוך יותר מזה? כיצד אם כן תחסכו את שאר ההון שלכם? או, הנה אנחנו מתחממים. 

קרן השתלמות מעבר לתקרה (לעצמאיים) - מתחילים

את המילים הבאות כדאי לקרוא גם אם אינכם עצמאיים כיום. 

ראשית, בעיני, כדאי מאוד להיות עצמאי (תמיד) מסיבות רבות כמו הגדלת מקורות ההכנסה, עמידות גבוהה יותר (כי תמיד אחד הערוצים יניב משהו), חיזוק שריר העצמאות, והגדלת היכולת שלכם לשרוד בעולם. גם ענייננו הקטן כאן – קרנות השתלמות מעבר לתקרה – הוא סיבה טובה דיה להיות (גם) עצמאי. קה"ש מעבר לתקרה זה פטנט שכדאי אם אתם עצמאיים, זה כדאי גם אם אתם שכירים המגיעים לתקרת ההפרשה בקרן ההשתלמות (כלומר, שמשכורת הברוטו שלכם היא מעל 15 א' ש"ח), ובוודאי כדאי אם אתם שכירים שהמעסיק לא מפריש לכם קה"ש כלל. בכל המקרים הללו אתם לא מנצלים את כל ההטבות שהמדינה מאפשרת לכם, הטבות שלאורך ציר הזמן עשויות להיות שוות כסף רב. מאוד.

אבל רגע: הלא כבר יש לי כבר קרן השתלמות כשכיר? אתה רוצה לומר שאקבל את הטבת המס (פטור ממס רווח הון) פעמיים, גם בקרן כעצמאי מעבר לתקרה? ובכן: התשובה היא... לא! תקרת ההפקדה היא לא פר קופה אלא פר אדם. לכל אחד מאיתנו יש פטור אחד בלבד. אז למה כדאי לנו קרן השתלמות כעצמאיים מעבר לתקרה אתם שואלים? ובכן, חברים, כאן מתחיל הקסם...

מילה מקדימה על שיטות חסכון

רבים רוצים לחסוך לדירה. או למשהו גדול בעתיד, או סתם, כדי להגיע לחירות ועצמאות כלכלית (כלומר, הקטנת התלות שלנו בעבודה). לא משנה מה הצורך שבחרתכם, ומה מכשירי ההשקעה לכך, עדיף לחסוך באופן שיצמצם למינימום את המס ולכן יגדיל את פוטנציאל הצמיחה. דאאה #2. אז כמו רבים אחרים, אולי החלטתם גם אתם לנהל את החסכון בתיק השקעות עצמאי. יפה מאוד. אני ממליץ לעשות זאת אך ורק בקרן השתלמות כעצמאי IRA מעבר לתקרה. באופן זה תהנו גם מחירות מוחלטת באופן ניהול ההשקעות, גם בעלויות ועמלות נמוכות מאוד, וגם תהנו מדחיית מס בעת ביצוע הפעולות. זה מושלם וקסום ומטורףףףף לגמרי שרק 0.3% מהכסף (והרבה פחות אחוז מהאנשים) עושים זאת. החדשות הטובות שאתם יכולים לעשות זאת כבר מחר, ובקלות. זה לא קשה בכלל, זה דווקא קל.

מהי קרן השתלמות מעבר לתקרה 

קרן השתלמות מעבר לתקרה היא מוצר נפרד, אחר ושונה מקרן השתלמות רגילה. בעוד שקה"ש רגיל מוגבל בתקרת הפקדה שנתית ופטור לעולם ממס, הרי שלקה"ש מעבר לתקרה יש שני מאפיינים אחרים: א. אפשר להפקיד אליה כמה כסף שרוצים. אין לזה כל תקרה (כלומר יש תקרה, שהיא 5.95 מיליון ש"ח הפקדה לכל היותר. אני מקווה שזה לא מעט מדי עבורכם 😊). ב. אין פטור ממס אבל כל זמן שהכסף בקרן, אין חבות מס, כלומר המס נדחה עד לקץ הימים בו תחליטו למשוך את הכסף או חלקו. 

רוצה לומר, אם אתם תפקידו את החסכון העודף שלכם בקה"ש מעבר לתקרה, תוכלו להפקיד כמה שתרצו ותוכלו לעשות כמה פעולות שתרצו ועדיין להנות מדחיית מס. תוחלת הרווח כאשר המס נדחה לעומת מס המשולם מדי שנה היא עצומה (בהנחה שמדי פעם עושים פעולות בתיק, או לפחות שומרים את הגמישות לעשות פעולות אם צריך, וללא כל חשיפה של מס). הנה כך נראית שורת הרווח בלבד בהפקדה שנתית של 20 א' ש"ח בלבד לאורך 30 שנה, בהנחת תשואה של 9%, אם יש חיוב מס הון כל שנה, וכשהמס נדחה. הבדל של מיליון שקל.  

מאפיינים שווים במיוחד של קרן השתלמות מעבר לתקרה בניהול עצמי IRA

• אפשר לפתוח קה"ש מעבר לתקרה בכל בית השקעות, אבל אפשר גם כקרן בניהול עצמי. IRA. 
• לעומת כל מוסד אחר, בקה"ש בניהול עצמאי מעבר לתקרה תשלמו דמי ניהול דמי ניהול של 0.35% -0.25% (תלוי בחברה וגובה ההפקדה), זאת לעומת דמי ניהול של 0.8% ואף יותר בכמעט כל קה"ש אחרת. זה שליש העלות. שליש עלות על פני חיים שלמים זה הרבה הרבה מאוד כסף. זה כמובן יגדיל בהתאמה את התשואה.
• בנוסף, בקה"ש מעבר לתקרה בניהול עצמאי אפשר להשקיע בכל אפיק שרוצים. אפשר לקבל חשיפה ל S&P500, לביטקוין, לנפט, לשוק המניות הישראלי או האמריקאי או הסיני. אפשר לתעשיות מסוימות, אפשר לנדל"ן (קרנות ריט ועוד דרכים). היא לא מגבילה אתכם כמעט כלל בסוג ההשקעות, היא לא מגבילה אתכם בסכום, היא הכי זולה שיש מול כל חלופה, והיא מחסנת אתכם מתשלום מס על הרווחים, גם אם עשיתם פעולות של קניה ומכירה. מעט מאוד אנשים עושים זאת, אולי  כי הם מפחדים לנהל את בעצמם את הכסף, אולי כי חלקם סבורים שזה מסובך, אולי כי אמרו להם "זה לא כדאי". אני מבקש מכם לשקול זאת שוב. אם בארץ רק 0.3% מכספי הציבור מנוהלים עצמאית, אז לשם השוואה בארצות הברית זה קרוב ל 30% מהכספים. כן, כל אמריקאי סביר מנהל את כספי הפנסיה שלו בעצמו. וכאן אנו לא מבקשים לנהל לבד את כספי הפנסיה (למרות שגם זה אפשר, ועל זה, אולי פעם פוסט נפרד), אלא אנו מבקשים לנהל את החסכון העודף שלנו. 
• בום!
• עוד פטנט שכדאי לדעת: כשתחליטו שאתם רוצים לפדות את הכסף מהקה"ש שמעבר לתקרה (או את חלקו), תשלמו כמובן את מס רווחי ההון היחסי, אלא שזה יהיה מס ריאלי בלבד! כלומר, בניכוי האינפלציה. נניח שחסכתם עשור, והאינפלציה היתה 3% בשנה, אזי תפחיתו את גובה האינפלציה מחבות המס שלכם, כלומר בפועל תשלמו הרבה פחות מ 25% על הרווח שצברתם בקרן. לא רע...

איפה פותחים קרן השתלמות מעבר לתקרה בניהול עצמי IRA

• בגלובלנט או במיטב דש - עשו בעצמכם בדיקה והשוואה, התמקחו ותראו ישועות.  

שיקולים של צעירות, נזילות, והון זמין

הכל טוב ויפה אם אתם כבר אנשים שיש להם קרן השתלמות אחת לפחות נזילה, שנצבר בה הון, ויש לכם עוד הון משמעותי שאפשר להעביר לקרן השתלמות כעצמאי מעבר לתקרה ב IRA. אבל מה אם אין לכם?

• אם אתם צעירים, יתכן ועדיין אין לכם קרן השתלמות "רגילה" בכלל. יש הנרתעים מלפתוח אחת, במחשבה "מה אני צריך להפקיד לקה"ש, הרי הכסף שלי יהיה נעול שם לשש שנים!". ובכן, זה נכון, אבל שש שנים עוברות מהר. זהו שלב קצר (בחיים) וזה חולף. מאידך, התועלת של קה"ש כה עצומה שחובה, ממש חובה, לפתוח אותה מוקדם ככל הניתן בקריירה שלכם (בין כשכירים, ובין כעצמאיים), ולהפריש אליה את המקסימום המותר, היינו עד התקרה. 
• אגב, צעירים: אם המעסיק שלכם לא רוצה לתת לכם קה"ש (אחרי הכל, זכותו. זו הטבה לעובד, העולה למעסיק עוד כסף), כדאי בעיני לעשות מו"מ ואף לוותר על חלק מהשכר לטובת קבלת קה"ש. התועלת לטווח הבינוני והארוך עולה בהרבה על השכר שתוותרו עליו, ולמעסיק זה לא משנה – הוא יוציא את אותו הסכום בדיוק.
• בקיצור, אם זה עתה פתחתם קרן השתלמות, או שאין לכם עדיין קה"ש נזילה (כלומר בת שש לפחות), אין צורך למהר ולפתוח גם קרן השתלמות כעצמאי מעבר לתקרה. למה? כי אתם לא רוצים לסגור הון משמעותי לשנים, אם אין חובה לכך. זה לא אומר לא לחסוך או לא להשקיע. אלא לחסוך ולהשקיע ופשוט "לגשר" על הזמן עד שהקרנות שלכם תהינה נזילות ותוכלו אז לפתוח גם קה"ש מעבר לתקרה, שתהיה כאמור נזילה לגמרי מיומה הראשון.
• מה נעשה? קל: את עודפי החסכון נשקיע בתיק בניהול אישי או בקופ"ג להשקעה או בכל מכשיר שמאפשר לנו נזילות, שדמי הניהול שלו נמוכים יחסית, ונשתדל *שלא* לבצע פעולות מכירה אלא רכישה בלבד (לא נחויב בשום מס עד למכירה). אחרי כמה שנים כאלה כבר תהיה לנו קרן השתלמות נזילה ואז נוכל לפתוח קה"ש מעבר לתקרה בניהול עצמאי, ולהעביר אליה את החסכונות כולם. טא-דם (ולזכור שבעת העברת הון מתיק בניהול עצמאי לקרן השתלמות שמעבר לתקרה יהיה חיוב במס כי זה כמו מימוש). 
• זה גם טוב כי על פי רוב יש מינימום לפתיחת קה"ש בניהול עצמאי. כמדומני כ 90 א' ש"ח בגלובלנט. יותר במיטב דש אבל כדאי לבדוק מולם. בכל מקרה, אם תחסכו כמה שנים, יהיה לכם את ההון הזה. ואם אין לכם, אולי הגיע הזמן לחסוך יותר באגרסיביות (=להגדיל את ההכנסות, ובעיקר לצמצם את ההוצאות). 

שורה תחתונה ואמל"ק ביחד:

פתחו קרן השתלמות מיד. אם כבר עשיתם זאת ואתם מצליחים בכל חודש לחסוך יותר מאשר עלות ההפקדה החודשית בקרן ההשתלמות "הרגילה" שלכם (כשכיר או כעצמאי), ואם אתם משקיעים את הכסף הזה בתכניות חסכון, בבנק, בקרנות כאלו ואחרות, בתיקים מנוהלים או מנוהלים עצמאית או בכל דרך, אתם כנראה משלמים יותר ממה שאתם צריכים, וחשופים למס גבוה ממה שצריך. לכן כדאי מאוד לבדוק פתיחת קרן השתלמות לעצמאיים מעבר לתקרה בניהול עצמאי, להעביר לשם את ההון ולנהל את כל הטוב וההשקעות, שם. תודו לי אחר כך.

והנה בתרשים זרימה: 

שתהיו לי בריאים, שתחסכו הרבה, ושתרוויחו המון,

דעאל

By Dael with 13 comments

פודקאסט על טרקים, מחשבה סטואית, תפריט קדמוני ומשמעות החיים

הי חברים, 

בתחילת השנה היה לי הכבוד להתארח בפודקאסט "מה לעזאזל קורה פה", המוגש על ידי תומר אביטל ואמיר הררי, והעוסק, כמה מפתיע במשמעות החיים. 

מסתבר כי גם תומר וגם אמיר קראו את "הסוד הקדמוני", התחברו לדברים, והרגישו כי זה נוגע באיזשהו מקום עמוק ואותנטי, ועל כך שוחחנו. היתה זו שיחה נעימה ומעניינת שגלשה הרחק מעבר לתזונה. שוחחנו בין היתר על מה תפקידנו כאן בעולם, מהם התרגולים הנפשיים שיכולים לתמוך בנו בעת קשה זו, סיבות ודרכים מומלצות לצאת אל ההרים ולהתחבר לטבע, ועוד.

מוזמנים לשמוע, לשתף ולהגיב. 

דעאל

By Dael with No comments

מחשבות לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות

מכל החגים והמועדים שיש לנו בלוח השנה, ט"ו בשבט הוא יחיד ומיוחד. אין לו מאכלים ואין בו חופשות, אין לו תפילות ואין בו ארוחות משפחתיות. אבל מה שיש לט"ו בשבט, שאין לאף חג אחר, הוא התמימות. כי כשאומרים ט"ו בשבט נזכרים בגן, ובטיול מלא בוץ במגפיים, בירוק ובגשם ובשלוליות ובמטריות. בפירות יבשים. בפלקט עם ציורי עצים. עבורי, ט"ו בשבט הוא חג לאילנות, ולא פחות מזה, הוא חג הטוהר והתום של הילדים ההולכים בטור לנטוע שתיל ושיר בליבם. והנה ט"ו בשבט שוב הגיע, אך מה לגבי התמימות.

דומה שמאז אוקטובר איבדנו כולנו, כפרטים וכחברה, את שאריות התמימות ששרדו את הגן. קשה לנו להרים את הראש, להתבונן ולהנות שוב כילדים מקסמו של הטבע, מיופיה הפשוט של הארץ, מההאחזות העיקשת של עץ סחוף רוחות באדמת טרשים. אנו מלקקים את פצעינו והעצים, הם עדיין עומדים במקומם כמו שהדבר אינו נוגע בהם, מחרישים, והברושים זקופים בשורותיהם בשולי בתי העלמין.

האדם עץ השדה נכתב בספר דברים, בפסוק סתום, ונתן זך פירש והרחיב אותו לשיר שהפך להמנון של אבל.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע

וֲאָנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

 

ט"ו בשבט לא צריך להפוך ליום של אבל, אבל הוא ההזדמנות שלנו לעצור רגע, להוריד הילוך, ולחפש את התמימות העצית, הראשונית הזו. את האיטיות של הצמיחה, את ההתחדשות המופלאה של הטבע, את השקט השורר במעלה ההר.

שני ספרים עולים בראשי כדי ללמוד מעט על ט"ו בשבט. האחד קשה וארוך, האחר קל וקצר, ושניהם נפלאים ממש.

*החיים הנסתרים של העצים* מאת פטר וולבן הוא ספר שכתב יערן מסור, המתאר באהבה וברגישות אין קץ את העולם הנסתר של העצים. כיצד הם מתקשרים וכיצד הם שותים, מתי הם בורחים ועם מי הם מתחברים. זהו ספר הפותח צוהר לעולם האילם הזה, על מורכבותיו וסודותיו. ספר נהדר ומרענן בפרקים קצרים ומחכימים ומרגשים.

The over Story** הוא רומן עב כרס, של הסופר הנהדר ריצ'רד פאוורס, ואני יכול לומר שהוא אחד הספרים הטובים שקראתי מעודי (וקראתי הרבה). הדמויות ברומן הן רק קישוט לגיבורים האמיתיים שלו: העצים. בדומה לספרו של וולבן, גם הספר הזה מלמד אותנו על המורכבות, הסוד והיופי של העצים העתיקים. זהו ספר שפתח בפני עולם חדש של הבנה והתבוננות בטבע, ובעצים בפרט. מי שקורא אנגלית, מומלץ מאוד.  

ואולי דוגמא קטנה למחשבה לסיום:

ישנו גזע חייזרי אי שם בחלל, שפועל במהירות פי אלף מאיתנו: חושבים מהר פי אלף, מדברים מהר פי אלף, זזים מהר פי אלף. והגזע הזה הגיע לביקור בכדור הארץ. הם נחתו פה והתבוננו, ואחרי כמה שניות, חזרו כלעומת שבאו. כי לא היה פה מה לראות, בטח שלא חיים תבוניים. מבחינתם, הכל פה דומם. אנחנו אבנים דוממות עבור יצורים הנעים במהירות פי אלף מאיתנו (נסו פעם להקשיב להקלטה של מישהו במהירות 0.5. זה בלתי נסבל. כל כך לאט. עכשיו תחשבו מה זה היה במהירות 0.0001). כמו החייזרים הללו, כך גם אנו מול העצים. הם מתקשרים, והם נעים והם משתנים, רק פי אלף יותר לאט.

זה לא שהעצים לא מדברים, כותב ריצ'אר פאוורס, זה אנחנו, שלא יודעים להקשיב.

 

שנלמד להקשיב, שנשמור על התמימות, ושנזכה לט"ו בשבטים שמחים יותר,

דעאל

By Dael with No comments

חמישה דברים שלמדתי מאז ה 7 לאוקטובר

לא כתבתי פה הרבה מאז השתנו חיינו. אולי כי הרגשתי שעוצמת האירועים גדולה מכל אחד מאיתנו, והקול הבודד ייבלע ברעש הגדול. ואולי כי לא באמת חסרים פרשנים...
אז שתקתי. אבל המציאות לא עצרה ונהר התחושות לא שקט. הנה בכל זאת, חמישה דברים שלמדתי מאז:

בהירות. אומרים שהערפל שייך לקרב, אבל אני חושב שדווקא המציאות היומיומית, המשעממת, היא זו שבדרך כלל טובעת בערפל. ביום אחד של טבח נוראי התעוררנו לגלות שאין עוד ערפל ושאנו רואים באופן ברור וצלול איפה אנו נמצאים. בבהירות נוראה ומצמיתה גילינו מי מולנו. מי הטובים ומי הרעים. מה הוא אח ומה הוא אויב. מי היא גיבורה ומהו אומץ. המלחמה ניקתה מעינינו את דוק הרומנטיקה ואת שכבות ההכחשה והרציונליזציה. התבהר לי ולנו שוב, וביתר שאת, שעל חרבנו לנצח נחיה. שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. שאין לנו על מי להיתלות, אלא זה בזה בחיבוק אחים. כל יום מאז ה 7 באוקטובר הוא יום בהיר בו אנו רואים במבט אחד מפסגת החרמון ואצבע הגליל דרך מעבר רפיח ועד ים המלח ואילת. אנו רואים בבהירות את המדינה כולה, ואין בה עוד חלקים אחרים, זרים, מנוכרים. כל הארץ הזו היא אנחנו, ואנשים אחים אנחנו, וגורל אחד גורלנו, ושכם אל שכם אנו הולכים. הבהירות היא מקור לעוצמה, ואני חש בעצמותי שבהירות זו לא תכהה.

צניעות. בצד הבהירות על מה שאנו מבינים כעת, אנו גם רואים את כל שלא הבנו. כי שכחנו, כחברה וכפרטים, את הצניעות. את הענווה הנדרשת מאיתנו תמיד לנוכח תהפוכות הגורל. אין אדם יודע שעתו; אין מדינה יודעת גורלה. התאהבנו במחשבה שאנו לבדנו שולטים בגורלנו. שכחנו את השיעור הסטואי הראשון: למד להבדיל בין דברים שבשליטתך לבין דברים שאינם בשליטתך. צניעות סטואית היא לדעת שאיננו יודעים. להבין שהסיפורים שאנו מספרים לעצמנו טובים למורל אבל שלגורל תוכניות אחרות. לזכור שלעולם התכניות יתממשו, אך לאו דווקא לפי רצוננו. החודשים האחרונים לימדוני צניעות עוד: הייתי טנקיסט ולחמנו ברפיח ובלבנון, ובעופרת יצוקה כמילואימניק נכנסנו לעזה, וחזרתי הביתה מלא בעצמי. והנה הדור הזה הצעיר שהבטנו בו מגבוה, מניסיוננו בשחצנותינו, מול אויב מסוכן ומתוחכם בהרבה, נלחם כאלף אריות פצועים. דור אמיץ וחזק ונחוש מהדור שלנו. אני מתמלא צניעות וענווה מולם. אני רוצה אותם ומהם ליד ההגה של המדינה, ולא רק את בני דורי ובני הדורות הקודמים, שטובים בעיקר כגנרלים מהמקלדת או בזריעת פירוד וסכסכת. לעולם אאמין בצנוע ואחשוד בזה המלא רהב.

לחשוק שיניים. אין יום בו איננו מונים את מתינו. למירב הזוועה, מזה כשלושה חודשים כל בוקר אנו שומעים "הותר לפרסום" ושוב ניבטים אלינו מהמסך פנים טובים ומחייכים של הטובים שבטובים. בין לבין אין שעה בה איננו חרדים מלשמוע שוב את הביטוי הנורא "קרבות עזים", וחיילים חוזרים לחופשה הביתה אחרי שלושה חודשים בארץ אויב, כמו היתה זו מלחמה בימי הביניים. אחרי 48 שעות הם שבים אל שדה הקרב. ואתה עומד נדהם וצנוע ומשתאה מול עוז הנפש ועוצמת הגבורה. ולא רק החיילים אלא כל העם חזית. עשרות אלפים פונו מבתיהם והם פליטים בארצם. מאות אלפי בני ובנות זוג וילדים של אנשי מילואים שאבא לא משכיב לישון והם גם ככה לא נרדמים מהחרדה. אלפי פצועים בגוף ובנפש ששנות שיקום לפניהם. בעלי עסקים על סף קריסה. וכמובן עשרות חטופים שגורלם תלוי בחוט השערה. כולנו נאלצים לחשוק שיניים. בצר לי אני פונה כהרגלי לענקי החוכמה הסטואית, האומרים כי עלינו להמשיך כי זה כל האדם. The obstacle is the way הוא שם של ספר שתוכנו מקופל בשמו. אין לי נחמה אלא בצדקת הדרך, בטוב שיש לנו לעשות בעולם, בדרך שיש לנו לעשות פה, בדרך הדמים שאת מחירה אנו משלמים בבשרנו ממש. נלמד עוז רוח וסבולת, כי זה כל האדם.

אחריות וערבות. דומני שאין אדם בארץ שאינו מבין עתה את משמעות המילים הגבוהות הללו, שעתה נמצאות בגובה העיניים. הסיפורים רבים מספור. זה שרץ אל לב הקרב, זה שחזר ברכבו דרך עזה כדי לחלץ שוב ושוב, זו שהתגייסה להסברה, זה שארגן קסדות, זה שמופיע לפצועים, זו שתומכת במשפחות, זה שתופר אמלח, זה שקוטף ירקות, זה שעושה משלוחים לחיילים באופנוע, זה שמתקין מצלמות בטנקים, זו שמבשלת, זה שעושה כביסה, זה שתרם בניין דירות למפונים וזה וזו וזה וזו והלב מתפוצץ וכולם בשקט ובצנעה. וואו. ואני מתבונן בהם ומנסה ללמוד ולחקות במשהו. אני מתמלא ענווה. קטונתי. ובכל זאת: במה אני יכול לתרום את חלקי לערבות ההדדית, במה אוכל לקחת אני אחריות. כל יום קצת, כל יום עוד. אולי והלוואי ונלמד מכך כולנו, לכל חיינו – נסתכל בטוב ונעשה טוב.

תקווה. חשוך עכשיו. כשהיינו צריכים, איש לא בא לעזרה. אנשים ונשים נמקים עתה במנהרות האויב, ואלו הרוצים להשמידנו מקיפים מכל עבר ומשמיעים יללות שמחה. ועדיין מעל כל זה עולה וצומחת בליבנו תקווה. התקווה הזו אינה רק משאלת לב אלא תחושה חזקה של אמת וצדק, של אופק ויום חדש שיפציע על הנגב ועל הגליל ויאיר על כולנו אור מלטף ורך. סוף סוף. כשאנו רואים את העוצמות שהעם הזה מוליד, את האחריות, את ההקרבה, ואת הבהירות בצדקת הדרך, כל אלו מצביעים יחד על עתיד טוב יותר שאנו נעצב פה בעצמנו. עתיד שיהיה כזה אם לא ניפול שוב למלכודות היהירות והכעס, הגאווה וההאשמה, הסכסוך והפלגנות. שילמנו מחיר עצום, ועוד לא הפסקנו לדמם. אני מנסה ללמוד לעצמי משהו מאותה תקווה. לומר זאת לעצמי, ולומר זאת לכם. יש פה תקווה. אנו עם חזק, בריא, חפץ חיים, ששקע לתהומות של פלגנות וגאווה ובטחון עצמי מופרז ואחרי המכה מפגין העם שלנו רק משהו מיכולותיו המופלאות, הבלתי נתפסות. התקווה היא שנאחוז ברגע הנדיר הזה בו כולנו יחד בשתי ידינו ונצעד קדימה: יודעים שלעולם נשלם מחיר, אך יודעים גם שתפקידנו לא הסתיים.

יש לי ולכם עוד עבודה לעשות פה שנים קדימה. בואו נעשה אותה יחד: בבהירות, באחריות, בענווה ובעוז.  

צילום- דו"צ

By Dael with No comments

הסיבה לאסון היא גם הפתח לתקומה

יש סיבות רבות ואבות רבים לאסון הנורא שנחת עלינו, אבל ישנה גם סיבה אחת, מהותית: הקטנו את עצמנו עד שהוכרענו.

בחמישים השנים האחרונות, פחות או יותר, מדינת ישראל הפכה לאיטה ממקום הבטוח בעצמו ובדרכו (גם אם יותר מדי), למקום בו הטוב נסוג ומצמצם את עצמו אל מול הרע. טעינו כולנו לחשוב שהטוב יכול להקטין את עצמו כך שזה יספק את הרע. נשארנו טובים, אלא שהפכנו קטנים יותר מיום ליום, עד שהיינו כה זעירים שהרע המוחלט דרס אותנו במחי יד. הרמנו ידיים עוד לפני שהקרב החל. התרגלנו לרע עד שהוכרענו. 

זה נכון מול החמאס וזה נכון כמעט לכל היבטי החיים שלנו:

• התרגלנו שאין לנו בטחון אישי. שפורצים לנו הביתה או "שרק" גונבים אופניים, ואין אפילו טעם לפנות את המשטרה. קנינו מנעולי אופניים גדולים יותר, ושגם זה לא עזר, התרגלנו והרמנו ידיים.
• התרגלנו שדורסים אותנו בכביש. שרמזורים אדומים הם אפילו לא המלצה לרוכבי וולט, לקורקינטים, ולבדואים בנגב. התרגלנו שלא להעיר, שלא יצא לנו איזה מטורף עם אלה. הרמנו ידיים
• התרגלנו שפורעים בנו מדי פעם בעכו וברמלה וביפו ובחווארה. זה בטח היה רק קומץ, והם היו עצבניים בגלל אל-אקצה בדיוק. אז הצטמצמנו, ואמרנו כזה דבר קורה גג פעם בעשור. הרמנו ידיים.
• התרגלנו לאלימות מטורפת של מהגרי עבודה לא חוקיים. רק לפני חודש מאות אריתראים נלחמו למוות ברחובות ת"א, אבל אין מתקן חולות ואין גירוש ואי אפשר, אז הרמנו ידיים.
• התרגלנו לפרוטקשן ולפשיעה החקלאית, כי זה קרה בבאר שבע, או בחצור הגלילית, וכי אי אפשר לשמור על כל עסק או מתבן. ואיך הרי אפשר להוכיח, אז הרמנו ידיים.
• התרגלנו לרצח בחברה הערבית. סיפרנו לעצמנו שזה לא קשור אלינו. שיש להם כבוד משפחה, ועבריינים משלהם, וח"כים וראשי עיר שלא רוצים תחנות משטרה בכפרים וגם ככה אף ערבי לא מעיד נגד העבריינים שם. אה, ויש שם גם מאות אלפי נשקים לא חוקיים, אבל מי יכול ואיך אפשר לאסוף אותם. הרמנו ידיים.
• התרגלנו לא רק לזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, התרגלנו אפילו לטילים ולפצצות. הלא זה נופל רק בעוטף עזה ושדרות, ויש לנו  איך להתחבא בממד ויש כיפת המרזל.  אז מה, נהרוג את כולם? נרצה שיאהבו אותנו? חיכינו לסבב ובינתיים הרמנו ידיים.
• התרגלנו שלא לשמוע גינוי לפיגועים. סיפרנו לעצמנו שהם גם רוצים שלום אבל לא מגנים כי אלו היו חיילים. או מתנחלים. ושבסוף הרי היתה נכבה אז מה נצפה מהם. והעלמנו עין מתשלום משכורת למרצחים, ומחינוך ילדים לרצח. אז שרנו שיר לשלום בכל הכח אך לגבי המעשים שלהם הרמנו ידיים.
• התרגלנו שאנשים לא מתאימים מקבלים תפקידים מרכזיים בחיינו שוב ושוב ושוב, שיש בעיקר פוליטיקאים קטנים, שאנו בוחרים בהם בלית ברירה, כי "זה מה יש" ויש אתנן פוליטי לשלם. הרמנו ידיים.
• ובעיקר התרגלנו שכחברה אנו אף פעם לא יכולים לעשות את הדבר הנכון באמת, לא יכולים להתסכל למציאות בלבן של העין, ובטח שלא להכיר בה ולטפל בבעיה: כי זה מסורבל מדי בירוקרטית, כי זה קשה מדי פוליטית, כי זה לא יעבור משפטית. כי יש תירוצים וסיבות טובות שאי אפשר, אז שנסתדר ככה. בסוף הרמנו ידיים.

כולנו, כפרטים וכחברה, שותפים באחריות לכך.

איננו יכולים להרים עוד ידיים.

איננו יכולים עוד לקבל ריפיון, בינוניות, ותירוצים. יש לנו עם נפלא אלא שהוא התרגל לפוליטיקה עלובה ותגרנית מימין ומשמאל, למערכת שלטונית רופסת, לבירוקרטיה אינסופית, לפחדנות הנהגתית, לאימה בינלאומית, לאי לקיחת אחריות, לבריחה מהכרעות, לנסיגה מהחלטות. ידענו, ולא עשינו מאומה. סיפרנו לעצמנו כי ככה זה, ושיהיה בסדר.

סיפרנו סיפור ערש, והתעוררנו צורחים באימה.

דרושה לנו התפכחות:

לא רק להביט אל הטוב, אלא גם לעשות טוב ולמגר את הרע. לא לעקוף את הסכנות, לא לברוח מעימותים, לא לשקוע בפסיביות, לא לטשטש את המציאות – להכיר בה, להתמודד עימה, ולנצח.

 

לו יהי ושמיני העצרת הארור הזה יהיה לנו מעתה לתמרור ולמצפן:

תמרור המזכיר את שהכחשנו, ומצפן המתווה את הדרך בה נצעד.

  

By Dael with No comments

מחשבות בעת מלחמה

אנו כעת בלב המאפליה. במקום החשוך ביותר בו יכולה מדינה להיות. כולנו פצועים ושותתי דם, אישית ולאומית. אבל מהמקום הזה ולמרות האפלה אפשר כבר לראות או לנחש משהו ממה שיתגלה פה לאחר שנסיים לקבור את מתינו. לאחר שנשוב להזדקף.

1. המערכת הפוליטית תשתנה כולה (אני לא מדבר על החלפת הממשלה הנוכחית, זה כבר ברור מאליו לכל מי שנושם באופן עצמוני). אלא היא תשתנה באופן עמוק ויסודי. מנהיגים חדשים יצמחו מעם. מפלגות חדשות לגמרי ינהיגו. כניעה לקבוצות לחץ תהפך לבושה פוליטית. שינויים בקונצנזוס יהיו הנורמה. תתגבש חוקה.

2. הזכות והחובה לבטחון אישי יהפוך למשהו ברור מאליו. רישיון נשק. ביתי הוא מבצרי. אחריות אישית. כל אלו יהפכו לטבע שני. המשמעות היא חנויות נשק, משמר אזרחי, ויתר עצמאות של הפרט, כי אנו יודעים שאולי איש לא יבוא לעזרנו.

3. סולידריות, לא בכל מחיר. העם הראה שוב ערבות הדדית מהי אבל יקיא את מה ומי שלא כלול בכך. החרדים לכן יהיו חייבים לשנות מהותית את תפיסת ההפעלה שלהם, ולשרת, וכך גם אזרחי ישראל הערבים.

4. לא תהיה עוד קבלה וסובלנות ציבורית ליפי נפש, לתשלומים למחבלים, לאי הרס בתים, ליום זכרון אלטרנטיבי, לססמאות של שלום תמורת אמונה. על חרבנו אנו חיים, ובחרבנו נמשיך לאחוז.

וכך גם לא תהיה עוד קבלה או פתח למקריבי הכבשים בהר הבית, לפותחי הסוכות ולפורעי חווארה. על חרבנו אנו חיים ולא ניתן שמישהו ינסה לגעת לנו בחרב לשגיונותיו.

5. הצבא יתן את הדין.

6. המחלוקת וגם החלוקה בין ימין לשמאל תשתנה. הימין יאלץ להיות משיחי פחות וריאלי יותר וכתמונת ראי השמאל יאלץ להיות רומנטי פחות וריאלי הרבה יותר. המרכז השפוי יהיה ה 90% והשוליים יהיו השוליים המנודים. כך למשל אנשים שכותבים כעת שרק לביבי אכפת והמחאה גרמה לזה, צריכים להיות מוחרמים ומנודים. אנשים שכותבים כעת שלסמוטריץ לא אכפת כי המתים במסיבה לא היו דתיים הם מרעילי נפש הצריכים להיות מושתקים מכל במה.

7. בינ"ל, זהו קו ברור שיכול להיות שינוי. באופן בו ישראל פועלת ותפעל, במחירים אותם היא מוכנה לשלם, ובגיבוי הציבורי לכך. כבוד לאומי לא יהיה עוד ביטוי זר ומוזר שכמו לקוח מהעבר. נפשנו על הכף. הציבור לא ישכח.

8. אולי, רק אולי, הפצע הנורא הזה יחלים את הגוף. איבדנו איבר מאיברנו אבל יש לנו תקווה לחיים שלמים גם אם בעוורוננו, ביוהרתנו, בקטנוניותנו, במחנאות שבנינו, הצלחנו לאבד את התמונה הגדולה.

אולי לפחות תחזור לנו הראייה ונראה שוב איש את אחיו ונביט לאחור ולא נבין איך נפלנו לתהומות הללו.

By Dael with 2 comments

מה אני מאחל לעצמי בפתח השנה החדשה תשפ"ד

ערב ראש השנה עתה. ושבעה דברים אאחל לעצמי, ואולי לעצמנו כולנו:

1. שארשה לעצמי לשמוע יותר. להקשיב. השנה האחרונה היתה המסוכסכת והמפולגת ביותר. חלק מחברי הטובים הפכו לאנשים כמו-זרים לי. ניסיונות שיח נתקלו בחומה בצורה. חברי אינם יוצאי דופן. כולנו לקינו במחלה נוראית של צדקנות מוחלטת, של אמת אבסולוטית המונחת בכיסנו, של ידע סופי כביכול על מה נכון ומה לא נכון. חיים בעולם של שחור ולבן, של רע וטוב, של סדר וכאוס, וכל אחד בוחר לו צד ומגנה את הצד האחר. אבל העולם הסדר לא יכול להתקיים כאוס ואין טוב ללא רע כנגדו. אאחל לעצמי שאשמע יותר את שמדברים אלי. שארשה לעצמי לשנות את דעתי. שאתייחס לטיעון ולא למי שמשמיע אותו. תמיד השתדלתי לעשות כך, אבל דומני שהאיחול העצמי הזה שלי טוב וראוי לו למדינה כולה.
2. שאחזק את שריר החמלה. אנו חיים במירוץ. מתקדמים, משתדלים להצליח, להשיג, לסגור עסקאות ולכבוש יעדים. אבל לא תמיד זה מצליח, וודאי לא מצליח לכולם. אלת המזל הטוב מבקרת לפעמים, אך היא עושה משמרות עם אלת הפורענות. פעם זו, פעם זו. ויש בינינו כאלו שהפורענות ביקרה אצלם ראשונה. הם התאמצו ורצו והשתדלו, אבל תוכניות החיים אינן בשליטתנו. אשתדל לראות את האחר בעין טובה יותר, בלב רך יותר וביד רחבה יותר. יש בכולנו מקום ליותר חמלה ממה שאנו מרשים לעצמנו להרגיש.
3. שאצמצם את המסכים. אעיד על עצמי שאני קורא הרבה. מאוד. ועדיין, בשנה האחרונה קראתי פחות מתמיד, וודאי פחות משרציתי. המסך הקטן והמסך הגדול – האחד לממלכת היום והאחר לממלכת הלילה, מושכים ומפתים וקורצים בצבעים ובקולות. מאומה מזה אינו חדש, אבל דומני שככל שעוברות השנים, המסכים, צעד צעד, בסיפוח זוחל, גונבים את דעתנו, את הקשב שלנו, את המאמץ המנטלי שלנו – לטובת בהייה ודפדוף ושיטוט. אנו פזורי נפש יותר, ואנו יכולים להיות בריאים יותר אם רק נצמצם. זה מאמץ, וזה שווה כל רגע.  
4. שאמשיך בהרגלים הטובים. אני מתאמן ארבע פעמים בשבוע. אני אוכל נכון ולא צורך סוכר ים אושמנים צמחיים מזרעים או מזון מעובד. אני לא נעשה צעיר יותר אבל אני לא מתכוון לוותר לגיל. גיל הוא רק מספר, אומרים, וצודקים. אם נרצה להיות צעירים, זה לא יקרה מבוטוקס או מניתוחים וצבע. זה יקרה רק אם נחיה אורח חיים שמתגמל בריאות, שנותן מענה לתנאים לאורם עוצבו הגוף והביולוגיה שלנו. לאכול אוכל אמיתי. להתאמן קצר וחזק, ללכת לישון מוקדם ולקום עם חיוך. לפני כמעט עשור כתבתי את זה על הכריכה של "הסוד הקדמוני" וזה עדיין מלווה אותי, כל יום. גם השנה אני לא מתכוון לוותר על כך.
5. שאשוב עוד אל הטבע. העולם המודרני משכיח מאיתנו את היסודות. את הבסיס הגרעיני, המיתי, המחוספס והפרוע בו עוצבנו כאנשים. אנו ממהרים במכוניות ממוזגות לדרכנו בדרכי אספלט לוהטות, חונים בקניונים מנוכרים וגרים בערים מפויחות. תמיד הייתי מחובר אל  הטבע, ואין עונה בה איני יוצא לטייל אל המרחבים וההרים, אבל גם זה לא תמיד מספיק לי. אנחנו צריכים יותר מזה. לקחת תרמיל ואוהל ולצאת יותר. זה זול וזה מתגמל את הנפש יותר מכל פעולה אחרת. יש דוב, אמר לי פעם מיכה חנונה, שנמצא בתוכנו ונוהם כשהוא בטבע. נכון שרק חזרתי מטרק, אבל הדוב שלי התחיל שוב לנהום.
6. שלא אוותר. יש את הדברים שאנו מספרים לעצמנו שכבר לא יקרו. חלומות שלנו, קשרים בינאישיים שלא הצלחנו להבריא, או דברים שמעולם לא הצלחנו ללמוד ותמיד הפחידו אותנו. כל אחד ורשימת הדברים-שכבר-לא-יקרו שלו. ואני מתחייב לעצמי, כל שנה מחדש, שלא יהיו לי כאלו. שאאתגר את עצמי. שאנסה. "זקן הוא מי שזכרונותיו גדולים מחלומותיו" שמעתי פעם את שמעון פרס אומר. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה זקן. לא כזה לפחות. בטח לא השנה.
7. שאהיה שמח. הגורל אינו תלוי בנו, אומר סנקה, אבל תגובתנו אליו היא בשליטתנו המוחלטת. אני מקווה שאכן אשאר בריא, אני ומשפחתי ואהובי ויקירי, אבל אני יודע שאין זה בשליטתי. אנו נתונים בידי הגורל, או אלוהים, שברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג. לכן להיות בריא היא גזירת שמים, אבל להיות שמח ומאושר, זוהי בחירתנו שלנו, בחירת האדם. אלבק קאמי כתב על סיזיפוס, זה שנדון לדחוף את האבן במעלה ההר לנצח, "ראיתי את סיזיפוס מאושר". אאחל לעצמי ולנו שנשכיל ותמיד ננראה את הטוב, שנמצא את איי האושר, שנהיה שמחים בכל דרכנו במעלה ההר.

ומהם הדברים שאתם מאחלים לעצמכם השנה?

ובכל מקרה, שנה טובה יקירים. שנה טובה.

דעאל

By Dael with No comments

מה למדתי מקורמאק מקא'רתי

קשיש אמריקאי בן 89 נפטר השבוע. אדם בודד ומסתגר שכל חייו כמעט ולא התראיין וכתב עשרה ספרים, כולם גדולים מהחיים. היו מי שהגדירו אותו כגדול הסופרים האמריקאים. קטונתי מלחלק ציונים כאלה, אבל בוודאי שמקארתי הוא ענק כתיבה. מהסופרים האהובים עלי ואולי זה שהשפיע על כתיבתי שלי יותר מכל סופר אחר. מקארתי הותיר מורשת נפלאה: כל ספר, מהלומה לנפש. הוא כתב ספרות קשוחה, יפהפייה, מצומצמת וממוקדת בדבר עצמו ובו בזמן, נוגעת בנשגב. רק ארבעה מספריו תורגמו לעברית, ואת כולם קראתי כמה וכמה פעמים. יש לי גם ספרים שלו באנגלית, ובתור אחד שקורא אנגלית אעיד שקשה מאוד לקרוא את המקור. שפה גבוהה, מילים נדירות, משפטים ארוכים ומורכבים, וחוסר מוחלט בהסברים.

זה חלק מהקסם. כי החיים עצמם הם קשוחים וחסרי פשר. איש לא נותן לנו הסבר על מעשיו, והגורל לא מתחשב ברצונות שלנו. החיים הם רצף של פעולות והגיבורים מונעים תחת כוחות הרס עצומים של סביבה וחברה וזמן.  

היו שהגדירו אותו כסופר פסימי. אני חושב אחרת. הוא פסימי במובן זה שהוא רואה את העולם כמקום אלים, קשוח ואכזר, נכון. אבל בו בזמן הוא קודם כל רואה את אדם עצמו. את היופי של האהבה, את האותנטיות של הפעולות, את מעשה החסד שמוס, ב"לא ארץ לזקנים", יבחר לעשות לאדם גוסס למרות שידע שאם ילך שוב לזירת הפשע, גם גורלו יהיה כזה, ועדיין הוא ממלא את מיכל המים בחצות הלילה, ויוצא לעזור. את המסירות המוחלטת של אב לבנו, בעולם כאוטי ושחור של אחרי האפוקליפסה, בספרו הקשה ביותר, האפל ביותר, והנשגב ביותר, "הדרך". את זוועות המלחמה חסרות התוחלת ואת אי האנושיות הניצבים במלוא עוזם נגד נער צעיר, ההופך למלאך מוות בעצמו, ב"קו אורך דם", ואת ערך החברות ואהבת הנעורים, המתרחשת תחת תנאים בלתי אפשריים והצובעת עולם כאוטי ברוחות של תקווה, ב"כל הסוסים היפים", אולי הספר הכי פחות ידוע ועדיין מסע ההתבגרות הכי יפה בספרות, בעיני.

זה לא כ"כ מקובל אבל לא התאפקתי וצילמתי פסקה אחת מתוך "כל הסוסים היפים", שמקפלת בעיני את מקארתי כולו: הנה מה רואה הנער, בעיניו שלו. זוהי לא המציאות, זוהי תפיסת המציאות, על הסכנות והברקים והאימה המקופלת בה, ועל היופי הטהור הקיים סביבנו כשאנו רגע מצליחים להתנתק מהמצוקות.

מקארתי הוא גם הראשון שלימד אותי *באמת* מה המשמעות של don't tell, show. אל תסביר. כולם אומרים את זה, מעטים באמת עושים את זה. כי הפעולות עצמן, גם כשהם רצף ארוך ובלתי מובן, הן לגמרי מובנות והגיוניות עבור הגיבור. ואנחנו הקוראים בסוף נבין, גם אם נתאמץ, ואז נאמר אהה, אז זו הסיבה שמוס רוצה לקנות רק יתדות של אוהל, אבל בלי האוהל עצמו, בלא ארץ לזקנים. עכשיו הבנתי. וואו. 

הוא גם לימד עד כמה גיבור יכול להיות נפלא גם כשהוא האדם הנורא מכל. צ'יגר, הרוצח הפסיכופט ב"לא ארץ לזקנים" הוא כזה. באופן נדיר ממש, העיבוד הקולנועי של האחים כהן ("ארץ קשוחה" בתרגום המקומי) מצליח להעביר את הצמצום הספרותי אל המסך. בסרט בלי פסקול, ועם חאוויר ברדם הנפלא בתור צ'יגר, אנו יכולים לחוש באימה ולראות כיצד רק הכאוס נותר כאשר מערכות הצדק קורסות.

אולי אתם אוהבים ספרים עם סוף טוב ורומנטי. אולי אתם מפחדים מכאב. אבל בכל זאת כדאי שתקראו את מקארתי, והוא יקח אתכם יד ביד דרך נהרות של דם ועולמות נחרבים, עד שיעניק לכם הצצה אל האדם שמעבר למסיכה, אל האמת שמאחורי הפחד, אל הרוך והאנושיות הטהורה תחת קליפות האימה.

נוח בשלום על משכבך, מורי, קורמאק.

By Dael with No comments

תריסר מכשפות סגולות - מחשבות על "עד שזה נגמר"

 

אם אתם ילידי שנות השבעים, אין מצב שאתם לא יודעים לזמזם את:

"תן מיילל בערפל, ערפד מקלל. תריסר מכשפות סגולות, מרשרשות בחלונות ביתי. בואו נא נשים בתולות, ותהזו איתי חלום אמיתי. הִי הִי הִי הִי..."
גם אני זמזמתי את זה אמש, עת ראיתי בסינמטק את "עד שזה נגמר", הסרט התיעודי החדש על ענבל פרלמוטר, והוא זרק אותי לאחור. הייתי אז בצבא והיה לי את השיר על קסטה. לדעתי הקלטתי את השיר מהרדיו, בטייפ דאבל קסט. לא הפסקנו לשמוע את זה. ענבל היתה הדבר האמיתי: זמרת רוק-פאנק עם קול בגוון שאין כמוהו, עם כריזמה ועם לוק, אבל גם עם תריסר שדים ומפלצות שהתחבאו עמוק בתוכה.
במיטב המסורת של זמרי רוק פאנק אחרים בעולם, גם היא התחילה צעירה, נסקה לשיאים, זהרה באור יקרות, אך ככל כוכב שביט, נשרפה גם היא בסופו של דבר מעוצמת הלהבות שלה עצמה. והסרט לוקח אותנו יד ביד לאורך המסע המופלא והנורא הזה.
כמו כל סרט תיעודי, גם זה משובץ קטעי ארכיון וראיונות עם האנשים שהיו שם לאורך הדרך. אבל שלא כמו בסרטים אחרים, הסרט הזה מתמקד כל כולו בענבל, ובה בלבד. המרואיינים אינם נוכחים על המסך, ורק קולם נשמע, ובמקום עוד ראיונות מצולמים אנו מקבלים קלוז אפ אל היומנים שכתבה ענבל כל חייה הקצרים. אנו נחשפים להקראה אינטימית, רגישה, של הדבר עצמו: לשירים, לבלבול, לכעס, להרס, לרישומים, לשפת הסתרים, למה שהסתתר מאחורי התדמית המצליחה. הסרט לוקח אותנו למסע של דפדוף בין המחברות, שעטיפתן נאיבית וילדותית, אך כשפותחים אותן מתגלה בין הדפים כאב אינסופי, פגיעה עצמית, בור נפשי עצום ששום סם לא הצליח למלא. והיא ניסתה את כולם.
בשאר הזמן אנחנו רואים את הקסם עצמו: צילומי ההופעות, שירים, וקטעי הארכיון מאולפני הטלויזיה. אלו מראים לנו כי רק לפני שלושים שנים היינו בעולם אחר. עולם בו לסבית היא מילה שלא תאמר, ולא תירמז אפילו, והדבר העיקרי שהיה למנחה לשאול זה את כל אחת מחברות המכשפות: "תגידי, יש לך חבר" ו "איך לא? הרי כל מכשפה צריכה מטאטא". עולם בו מירב מיכאלי ויאיר לפיד היו עוד מנחי טלויזיה זחוחים ונעמי שמר היתה התרבות עצמה. והממסד הזה לא ידע לבלוע את הפאנק שצמח כאן. והפאנק, וענבל פרלמוטר, לא יכלו לשאת את העולם.
מעבר לשירים ולתרבות, זהו סיפורה של טרגדיה אישית ומשפחתית. של העברה בין-דורית של כאב ואובדנות. של הרס התא המשפחתי ושחזור דפוסים ופוסט טראומה.
תוכן קשה וחשוף ומדמם, המגלה לנו עכשיו, ממרחק, את המשמעות האמיתית מאחורי השירים. בחיי שקשה.
לא סתם זכה "עד שזה נגמר" (בבימוי מצוין ורגיש של שרון לוזון ואביגיל שפרבר) במקום הראשון בפסטיבל דוק אביב.
אולי, אינשאללה, הוא גם ייצג אותנו באוסקר.
זהו סרט חשוב. מרתק. כואב. על כשרון ועל הרס ועל החמצה.
תלכו לראות. כדאי.

(צילום: רונן ללנה)

By Dael with No comments

המדריך המלא לרכישת נעלים מינימליות ראשונות

בשבועות האחרונים, אולי במקרה, מספר אנשים התייעצו איתי כיצד לבחור נעל מינימליסטית ראשונה. מכיוון שזו שאלה חשובה, ומכיוון שכתבתי על כך פעמים רבות במרוצת העשור האחרון (עכשיו בדקתי. כבר לפני עשר שנים פירסמתי סקירת השוואה של נעלים מינימליות, כאן). מכיוון שהשתנו הדגמים מאז, התפתחו החברות, וגם חלק מהקוראים התחלפו, חשבתי לרכז את עיקרי הדברים לטובת הקהל, ואולי הדברים יביאו לכם תועלת. ארוך, אבל תישארו איתי. 

מי יוצא דופן?

הרומן שלי עם נעליים מינימליסטיות החל לפני כ 14 שנים. רכשתי אז זוג Vibramfivefigers שהיו מוצר יחסית חדש בשוק (שנה-שנתיים), והתאהבתי. המראה לא היה דומה לשום דבר מוכר (עד אז), והתחושה בכף הרגל היתה "בום". מהר מאוד התחלתי לצבור קילמוטרים סמי-יחפים, בהליכה, ובריצות, ובאימונים וגם כך סתם, ביום יום, ועם הניסיון גם ארון הנעליים שלי התרחב. בתכלס, מאז ועד היום עברו אצלי הרבה מאוד נעליים יחפות, מסוגים שונים: נעלי "ספורט", נעלי יום יום, סנדלים, ונעלי שטח. ספציפית היו לי לפחות 6 זוגות שונים של המותג המעולה vivobarefoot, ארבעה זוגות של נעלי wildling נהדרות, סנדלי ונעלי xero, בגזרת השטח היו לי Merell מינמליסטיות וגם נעלי טרקים של Altra, והזכרתי כבר את ה Vibramfivefigers. והיו עוד כמה וכמה שאני לא זוכר כעת. אז פרספקטיבה יש לי, וניסיון מעשי יש, ובפועל: יש לי הרבה המלצות עבורכם.

נתחיל מהבסיס: מה זה, ולמה זה?

תזכורת: אנו נולדים יחפים. כפות הרגליים שלנו יודעות לשאת את משקל הגוף שלנו, ללכת או לרוץ בכל תוואי, ולעשות את זה בהצלחה יתרה. המין האנושי עשה ועושה זאת כשהוא יחף לגמרי מאז ומעולם. עד היום ישנן תרבויות ילידיות שלא יודעות צורת נעל מהי. בג'ונגלים ובסוואנות ובמדבריות – בכולם יש ילידים יחפים עם גב בריא לחלוטין ובלי חשש לפלטפוס, ולא אבני ההר ולא קוצי המדבר ולא בוצת היערות מרתיעים אותם. אבל אנחנו לא רוצים נעליים מינמליות כדי להיות דומים לילידים (לטובת זה מספיק לנעוץ נוצה בשיער). לא. אנחנו רוצים הנעלה מינימלית כדי להחזיר לעצמנו את הבריאות הטבעית שגזלו מאיתנו הנעליים.

תביטו פעם בחוף הים בכפות הרגליים של אנשים מבוגרים (מעל 70). על פי רוב תיראו כפות רגליים מעוותות, שהאצבעות עולות זו על גבי זו. בגיל מבוגר גם מופיעים קשיי הליכה, וכאבי גב. כולם קשורים לבריאות כף הרגל. כף רגל שבילתה את רוב שעותיה לחוצה בנעל הדוקה, צרה, או על עקבים, או בנעל עם תמיכות ומדרסים, היא כף רגל חולה ואומללה. השרירים הטבעיים של כף הרגל הוזנחו (כי הנעל "מחזיקה" אותם), העצמות עצמן נמצאות במנח לא טבעי ולכן המפרקים נשחקים או מתעוותים. לא טוב.

רצה הגורל ואנו במאה ה 21, וללכת לעבודה יחפים זה לא הכי פרקטי. האספלט רותח בקיץ, והכל מלוכלך בחורף וגם חברתית יחפנות אמיתית היא עסק מסובך (מסתבר שלחברה שלנו קל לקבל פקיד בנק טראנס אבל פקיד בנק יחף הוא עדיין בגדר טאבו. שמרנות וזה). עבורנו, שרוצים להנות מיתרונות הבריאות של היחפנות, אבל לא רוצים ללכת עד הסוף או לגור בפרדס חנה, נולדו הנעלים המינימליות.

הנעלה מינימליסטית היא הדרך הפשוטה להחזיר לעצמנו את בריאות כף הרגל. והנה סיפור ממקור ראשון: כף הרגל שלי עצמי: תמיד סבלתי מפלטפוס. בצבא קיבלתי אישור מיוחד להנפקת מדרסים בהתאמה אישית, ומאז ועד לפני עשור וחצי תמיד הלכתי עם מדרסים. כל כמה שנים נסעתי למרכז הכרמל ויצקו לי סט מדרסים חדש, מותאם כמובן. לא רק בנעלי הצבא אלא בכל נעל כמעט. בלי מדרסים לא יכלתי ללכת –  אחרי הליכה של שעה, פשוט היה לי כואב מדי. ואז החל הרומן המינימליסטי שלי, ועם הקילומטרים שעברתי, התחזקה גם כף הרגל. היום אין לי לא מדרסים ולא פלטפוס, והרגל שלי בריאה פיקס למרות שהפסקתי לפרנס את האדון הנחמד שיוצק את המדרסים.

כמו שכף הרגל שלנו יודעת להתנוון בקלות, היא גם יודעת להשתקם ולהתחזק: צריך לתת לה את התנאים הנכונים, ואת הזמן. זה לא קורה ביום ולא בחודש. זה תהליך, וגם עליו כבר כתבתי ואתמצת אותו במשפט: Don’t push it.

 

אז מה הקריטריונים עבורכם לנעל מינימליסטית?

בעיני, יש ארבעה פרמטרים עיקריים המגדירים נעל כמינימליסטית, היינו כמה שיותר "יחפה", והדברים נכונים לכל סוגי הנעליים: ספורט ופנאי ושטח וסנדלים. לא כל נעל תקבל ציון מושלם בכל הפרמטרים הללו, אבל על פי רוב כולם יהיו שם ברמה כזו או אחרת.

ארגז אצבעות רחב. בעיני, זהו הקריטריון החשוב ביותר. אם תתבוננו על כף רגל טבעית ובריאה ילידית תראו אצבעות רחבות הפרושות זו מזו. זה מעניק לנו יתר יציבות ורגישות לקרקע אולם למירב הצער "האופנה" מקדשת את ההיפך הגמור: נעל צרה ככל הניתן היא "יפה" יותר. כך על פי רוב בנעלי נשים, וכך תמיד בנעליים "אלגנטיות" של גברים. אבל באמת: אמרת צר, אמרת רע. וההיפך הוא הנכון גם: אמרת רחב, אמרת טוב. רוצה לומר, נעל בה האמצעות שלכם יוכלו להתפרש להן בנחת, ולא להיות לחוצות זו או זו, תהיה בכיוון הנכון. קל לבדוק זאת: אפשר לראות זאת עוד כשהנעל על המדף, וודאי כשאתם מודדים את הנעל, תניעו את האצבעות: יש מקום? אם אתם לא בטוחים, כנראה שאין די מקום. כך או אחרת, כן, אני קורא לכם להקריב סטייל לטובת בריאות. ויש גם נעליים מינימליות עם סטייל, באחריות.

סוליה שטוחה וגמישה. אנחנו רוצים להיות כמעט יחפים, היינו להרגיש את האדמה תחת הרגליים. להפעיל את שרירי כף הרגל, לאורך ולרוחב. עם זאת, התרבות של העשורים האחרונים קידשה נעליים "עם שיכוך" או בולמים או קפיציות וכל מיני תארים וסופרלטיבים שנועדו להרשים אתכם ולשכנע שאתם יכולים להטביע כמו ג'ורדן אם רק תרכשו נעל עם בועת אוויר בסוליה. המציאות, אעפס, שג'ורדן יודע להטביע גם כשהוא יחף ורובנו לעולם לא נטביע, ולא משנה הסוליה. לכן נבקש נעל עם סוליה שטוחה. בשפה המקצועית זה נקרא "דרופ", היינו ההבדל בגובה בין העקב לבין קדמת הרגל. בנעל עקב יש דרופ של כ 7 ס"מ (ויש נשים אמיצות שצועדות על נעלי עקב של 10 ס"מ ויותר). בנעלי ספורט רגילות הדרופ הוא כל דבר בין אפס (ב נעלי  All star טיפוסיות) לבין דרופ של כמה מ"מ אבל עם סוליה בעובי עצום של 4 ס"מ (בנעלי Hoka). נעלים מינימליות לעולם יהיו בדרופ אפס. כלומר במישור כף הרגל תהיה מאוזנת וישרה ולא עם הגבהה לעקב. חוץ מזה עדיף מאוד שהסוליה תהיה גם רכה וגמישה. כמובן שזה תלוי ייעוד של הנעל. נעל המיועדת לשטח תהיה עם סוליה קשוחה יותר לעומת נעל ליום יום. נעל ספורט תהיה גמישה יחסית, נעל נוחות תהיה רכה, וכו'. טיפ: סוליה נהדרת תהיה כזו שאתם יכולים להבדיל בהליכה בין אספלט של מדרכה לבין ריצוף אקרשטיין. זה כלל אצבע טוב.

משקל נמוך. כמה שפחות משקל על כף הרגל יהיה טוב יותר. איך תדעו? פשוט: אתם רוצים להרים את הנעל מהמדף ולהיות מופתעים, וואללה כמה הן קלות. אם זו היתה התחושה שלכם, תתקדמו למדידה. אם זה הרגיש לכם נעל עבודה כבדה, זו כנראה לא הנעל עבורכם (לפחות לא בקטגוריה הזו). נעל כבדה מכבידה על כל הגוף, וודאי על כף הרגל. נעליים מינימליות יהיו קלות מאוד יחסית לקטגוריה (נעלי טיול מינמליות יהיו קלות יותר מנעלי טיול מסורתיות אבל כבדות יותר מנעלי ג'וגינג מינמליות, וכו').

נוחות. לא הגענו על לכאן כדי לסבול. הגענו כדי להנות מהדרך, פשוטו כמשמעו. אתם רוצים נעליים נוחות וכיפיות. כאלו שיגרמו לכם לחייך ולחוש שאתם הולכים בקלות, ברכות ובשמחה. הן חייבות להיות סופר נוחות. כאלו שלא תרצו להוריד מהרגל. אז אם זה לא נוח, תמשיכו לחפש דברים אחרים.

מחיר. לא נכלל בארבעת הפרמטרים, כי בינינו, ממתי מחיר הוא פרמטר למשהו... 😊(אבל נעל מינמלית לא צריכה להיות יקרה ביותר, למרות שלעתים קרובות זה אכן המצב). לשמחתנו יש היום מבחר עצום ורב של יצרנים ושל מותגים ואני בטוח שתוכלו למצוא נעל בתקציב שלכם. כמו כל דבר: תעשו סקר שוק, חכו למבצעים, אבל בסוף תקנו רק את הדגם שאיתו כף הרגל הפרטית שלכם מחייכת...

 

לשלב ההמלצות  

ראשית אבהיר כי כל ההמלצות פה הן ע"ב ניסיוני האישי בלבד, ואיני מקבל תגמול משום גורם עבור המלצה כלשהי. שנית, איני מתיימר להכיר את כל דגמי הנעליים או אפילו את כל היצרנים המינימליים. יש אינסוף. אבל היו לי הרבה זוגות, מדדתי אינסוף, וקראתי על התחום כמו עכבר כבר עשר שנים. אתם תמצאו את המקום שלכם, אני בטוח.

• הכי יום יום לקיץ: המנצחת שלי היא Tanuki של Wildling. זו נעל מופלאה שמייצר רן יונה הישראלי, בחברה גרמנית, מבד יפני, בפורטוגל. נעל רכה ואוורירית ובמשקל נוצה וקיצית במיוחד (אך לא רלוונטית לחורף). לא תוכלו להוריד אותה מהרגל. כתבתי עליה ועל ההשראה כאן כבר לפני ארבע שנים (ומאז קניתי עוד כמה זוגות שלהם...)
• הכי לבושות: בלי ספק נעלי Vivobarefoot שולטות בקטגוריה. יש להם נעלי עור (ולא עור) נוחות ואלגנטיות, ברמה שאני מגיע איתם לכנסים של בנקאים באירופה (כלומר, אני עם חליפה ועניבה. אוי לבושה). הן עדיין סופר נוחות וסופר מינמליות. ההמלצה שלי היא Gobi. יש גבוהות (לחורף) ויש חצאיות (לכנסים). ועוד מבחר עצום של דגמים וצבעים, כולם אחלה.
• הכי לטיולים וטרקים: כמו תמיד, תלוי מה הצורך שלכם – לטיולי יום יום או לטרק קשוח בהרים בחורף. לאחרון, אין שאלה ש Altra Lone Peak  הן מנצחות. הן רחבות וקלילות עם סוליה נהדרת ועמידות לגמרי במים. יש לי את הדגם הגבוה אבל יש למותג גם נעליים חצאיות. הן לא קשוחות כמו נעלי טיול מעור, אבל הן יהיו נהדרות לכל טרק, גם כזה של כמה ימים עם משקל על הגב (בקרוב אחרוש איתן את נורבגיה ואני מבטיח לדווח. עד כה הן אחלה).
• הכי לריצה: פה יש באמת באמת אינספור דגמים ויצרנים. הלא מכאן התחיל הז'אנר. אני אישית אוהב עדיין את vibramfivefingers אבל, זהירות, ריצה יחפה דורשת סבלנות ומשמעת, אחרת נפצעים! פשוט קחו את זה לאט, ועקבו אחר ההוראות (פוסט מפורט על איך להתחיל לרוך יחף). דגמי הריצה שלAltra  יהיו נהדרות גם כאן. גם Vivobarefoot.
• הכי סנדלים: כאן יש לי התלבטות. לי יש עדיין Xero Trek שיש להן סוליה דקה, עמידה וקשוחה, אבל מניסיון אישי וגם של אחרים העקב נוטה לברוח מהן הצידה מה שגורם לאי נוחות אחרי הליכה ממושכת. שמעתי רק דברים טובים על Luna לשטח אך אין לי ניסיון אישי. אם אתם עכברי עיר אז סנדלים מינימליות נהדרות ומוזרות, המתאימות לעיר בלבד, הן של wildling. (כתבתי עליהן לפני שנתיים שלוש)
• הכי נעלי בית: אישית אני לא הולך עם נעלי בית כלל, אבל אישתי אוהבת, ורכשתי לה זוג לבד (עבודת יד) Lotus   שלwilding  והיא נשבעת שזה הדבר הטוב יותר שקרה לרגל שלה בחורף האחרון.
• הכי פשרה תל אביבית: נעלי ARO הן מעוצבות, טובות מאוד מבחינת משקל נמוך ונוחות גבוהה, ואפילו הסוליה שלהן שטוחה (אך לא מינמלית) אך הן מעט צרות מדי לטעמי, וזה חבל כי זה הפרמטר הכי חשוב, זוכרים? יש לי דגם חורף, גבוהות מעור (כאלו), והן בסך הכל תמורה טובה למחיר (שהיה במבצע).
• הכי עיצוב קלאסי: נעלי AllStar הוותיקות הן רחבות יחסית, ושטוחות, אך הן כבדות מדי בשל סוליה עבה מאוד. ובכלל, הן לא מצטיינות באף אחד מהפרמטרים החשובים. הן עדיין שטוחות. וקלאסיות (האמת, לא ברור לי איך הן נדחפו לי פה לרשימה, אבל שיהיה).
• הכי ויתור לטובת קרוספיט: נייק Metcon, נעליים מעולות שכבר היו לי כמה זוגות מהן, אבל מינימליות הן ממש לא: יש להן סוליה עמידה וקשוחה וקשה מאוד המחויבת מציאות בספורט הזה לטובת עבודת משקולות (לידע כללי: נעלי הרמת משקולות מקצועיות יהיו עם סוליה *מעץ*). זה הדיל. יש המתאמנים בקרוספיט עם נעלי vivobarefoot Primus אבל בספורט קשוח כמו קרוספיט הן לא יחזיקו מעמד, לא אחרי פעמיים שלוש של טיפוס על חבל.
• הכי לא מינימלי שלי: שני זוגות (נעליים ומגפיים) לרכיבת אופנוע של Alpinstar. הן גבוהות, כבדות ולא שטוחות בעליל, אבל מה, הן בהחלט בטוחות מאוד, וזה מה שחשוב בציוד לאופנוע. תתאימו את הנעל לצורך שלכם, ולא הפוך.
• מה אני הכי נועל כרגע: זוג שלצערי כבר הפסיקו לייצר, Vivobarefoot Mens Soul of Africa Kembo שהן מעין מוקסין גבוה ונוח ברמת-על (שחר, הבעלים המקצוען של barefoot.co.il, אמר לי פעם שזה הדגם המפנק ביותר של vivobarefoot מאז ומעולם). תקנאו. אבל הזוג הזה כפי שרואים גם ככה כבר בסוף מחזור החיים שלהן ועוד מעט ילכו בדרך כל מינעל.

 

אז איך להתחיל?

פשוט: למדוד, לקנות, ולהתחיל ללכת.

אבל זהירות: לאחר זמן מה, לא תוכלו עוד לחזור ולנעול נעלי שפיץ מחודדות.

ועד אז, ספרו לטובת ההמונים: מה הנעליים המינימליות שאתם אוהבים במיוחד? למה?  ומה אתם נועלים כעת, שנראה אמת בפרסום.

שיהיה בהצלחה וביחפנות. תהיו לי בריאים

דעאל

 

By Dael with 5 comments