השנה זכיתי לליל סדר מיוחד.
נכון, תמיד יש משפחתולוגיות בלילותסדר, אבל השנה השבט המורחב שלי החליט לעשות את הסדר יחד. ממש יחד. מבוקר יום שישי עד צהרי יום ראשון. רצוף. כולם כולם.
אחד הדברים המרכזיים שאבדו לאדם בעידן המודרני הוא המשפחתיות והשבטיות. העולם המודרני הוא עולם של יחידים ותאים משפחתיים אורגניים קטנים ומנותקים זה מזה, וה"שבט", המשפחה המורחבת, הולכת ונמוגה. האיחודים הכפויים של המשפחתולוגיה הם על פי רוב קצרים, שטוחים ומלאים במריבות. אבל לנפש האנושית שעוצבה במשך אינספור דורות, השבט הוא חלק בלתי נפרד ויסודי. לאדם מודרני קל לצאת מהשבט, אבל קשה להוציא את השבט מתוך האדם.
הוכחה חלקית לכך היא סוף השבוע האחרון.
לפחות אצלנו במשפחה, יש שבט. אמיתי. פועם. אנשים שונים, דעות שונות, מגזרים שונים, אבל כולם מרגישים שבט אחד.
אנחנו 14 בני דודים, כמעט כולם נשואים. כמעט לכל הנשואים יש ילדים. כמעט לכל הנשואים בעלי הילדים יש שלושה ילדים. וכולנו ילדים, נכדים ונינים של סבתא אחת, בת 90 וקצת, פרופסור מרים גיליס קרליבך בשבילכם וסבתי בשבילי. קטנטנה כמו מיניאטורה וחדה כמו תער.
בליל סדר המורחב הזה, כולם באו והתקבצו מכל הארץ לרמת הגולן (יוסי אירח את כולנו אצלו. הוא תמיד מארח מכל הלב וכיד המלך, גם אם זה מיליון אחיינים וקרובים מעצבנים). כולם יחד וכל אחד לחוד החליטו לבוא מוקדם בשישי ולהשאר עד לראשון. אני לא בטוח שזה היה דווקא מטעמי דת ומצפון דווקא אלא מטעמי נפש ושבט. כולם רצו להרגיש חלק. זה הרגיש לכולם הכי נכון.
אז הפוסט הזה לא יעסוק במהו שבט ומהי מהותו, אבל יתן לכם תחושה (אולי) שגם הכנות יכולות להיות אירוע משפחתי ואולי נפזר כמה מתכונים לאורך הדרך. היו יותר מדי דברים טעימים בחג הזה כדי להכנס בפוסט אחד. ליל הסדר הזה יכול להחזיק בלוג, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
כדי לארגן את ליל הסדר, ראשית חכמה, בבוקר יום שישי, נפגשו זקני השבט (ארבעת הבנים) להחלטה סופית על מתכונים אחרונים, בישולים של בוקר החג, אחריות ופומפיות.
אפרופו פומפיות, אחריות כבדה היא להכין את המרור. אצל רוב העדות אוכלים עלה חסה סתמי בתור מרור. אצל הייקים, שזה אנחנו (או לפחות הרוב), אוכלים חזרת מגורדת דק דק. מי שגרד פעם בצל, יודע שדומעים. מי שגרד פעם חזרת, יודע שזה דומה לניתוח מוח ללא הרדמה. סינר מסביב לפרצוף מקל מעט, אבל עדיין משימה לא קלה.
חזרת משודרגת פלוס פלוס תהיה עם אבוקדו! חזרת מעולה תמיד עם סלק. וחזרת טובה תמיד כשלעצמה, רק לא לשכוח לאטום את הקופסה שלה היטב היטב, אחרת החריפות מתפוגגת מהר מאוד.
במטבח הענקי והמצוחצח של גיליס, כולם נרתמו לעבודה. שפתו, שפכו, קצצו, ערבלו, סננו, בישלו, הקפיצו, הרתיחו, אפו, צלו, תיבלו, ייבשו חסה ושטפו כלים.
בינתיים בקצביה סטייקים עסיסיים של אנטריקוט יצאו לדרך (בתמונה, נאגלה אחת של שבעה קילו. היו שתי נאגלות. לא צריך להיות מומחה כדי לראות בעין את איכות הבשר).
ובשר כתף משוייש שבושל מבעוד יום נחתך לפרוסות (משהו כמו שבעה קילו).
את פרוסות הכתף הניחו בתבנית ויצקו מעל רוטב עשיר על בסיס חלב קוקוס, כוסברה ופלפלים. והופ לתנור לסיבוב חימום נוסף ממש לפני החג. רך רך רך.
בתבנית ליד שוכבים להם שני פילה סלמון, ומעליהם רוטב של בצל, עגבניות ועשבי תיבול. אחרי הבישול הוא יצא מהרוטב הזה ונכנס בהגשה לרוטב של פטריות, עגבניות ובצל. מעלף.
במקביל ראובן הכין במחבת רוטב ש"כ (שירות כללי). המון שמן זית, שיני שום שלמות, יין אדום וסילאן והופ'סלה, נהיתה לנו מחבת רוחשת אש, בכלל בלי להתכוון.
את הרוטב הטוב הזה הוא יצק על הסטייקים שראינו קודם ושהוכנו מראש לטובת ארוחת הצהרים של יום המחרת. כדי לקבל פרופורציות של כמות, בחג הזה ירדו על עשרות רבות של סטייקים של אנטריקוט, בעיקר כנשנוש ארוחת צהרים, לא כחלק מהבשר לסדר...
על הגריל בינתיים טוגנו רצועות כבד בקר ואח"כ הן נקצצו ונטחנו יחד עם בצל וביצים ושני טון פלפל שחור גרוס, וליטר שמן זית ויצא סלט כבד אמיתי ונהדר.
בעוד הנכדים עורכים את השולחנות
לי נתנו משימה רגישה ועתירת אחריות: הרוספטביף. נתח סינטה עבה ויפה נכנס לתבנית (האמת שהיו שני נתחים ושתי תבניות. הנתח האחד 3.6 ק"ג, והשני 2.6 ק"ג). את הנתח מעסים היטב בשמן זית סביב סביב ודואגים שהוא ירדם אחרי המסג'. את השומן של הסינטה משאירים לכוון מעלה. מעל מפזרים המון פלפל שחור גרוס (כשאני אומר המון, אני מתכוון להמון. לשכבה רצופה ועבה של פלפל שחור). מעל מפזרים תערובת עשבי תיבול טריים - כאן היו מרווה, קורנית, רוזמרין - כל העלים להם יש גבעול עיצי).
את הסינטה מכניסים לתנור חם, וכאן מתחיל המדע. לפי משקל הנתח צריך לחשב כמה זמן הוא צריך להיות בתנור. ועוד יותר טוב, לקנות מדחום לבשר שמגלה לכם בדיוק מתי פנים הנתח מגיע ל 60 מעלות, שזה אומר שהוא מוכן לכם.
(בחייאת, הקליקו להגדיל). תאמינו לי, אחרי כמעט שעתיים בתנור יצא רוסטביף מארץ האגדות.
נו, חלק מהשבט היה עסוק גם בלשטוף כלים (מימין זה עוזי, מהמטבח הפלשתינאי של עוזי)
או להנות מהחיים
כמו שאתם רואים, אין אף תמונה של המנות המוכנות מליל הסדר, אבל מה זה חשוב, העיקר התהליך.
ואם אתם כבר מתעניינים, אז הנה השבט כולו:
אז עד שנה הבאה,
שיהיה לכולנו חג שמח ושבטי!
(ואת התמונות המעולות צילם אחי הצלם והמוכשר, עומר)
נכון, תמיד יש משפחתולוגיות בלילותסדר, אבל השנה השבט המורחב שלי החליט לעשות את הסדר יחד. ממש יחד. מבוקר יום שישי עד צהרי יום ראשון. רצוף. כולם כולם.
אחד הדברים המרכזיים שאבדו לאדם בעידן המודרני הוא המשפחתיות והשבטיות. העולם המודרני הוא עולם של יחידים ותאים משפחתיים אורגניים קטנים ומנותקים זה מזה, וה"שבט", המשפחה המורחבת, הולכת ונמוגה. האיחודים הכפויים של המשפחתולוגיה הם על פי רוב קצרים, שטוחים ומלאים במריבות. אבל לנפש האנושית שעוצבה במשך אינספור דורות, השבט הוא חלק בלתי נפרד ויסודי. לאדם מודרני קל לצאת מהשבט, אבל קשה להוציא את השבט מתוך האדם.
הוכחה חלקית לכך היא סוף השבוע האחרון.
לפחות אצלנו במשפחה, יש שבט. אמיתי. פועם. אנשים שונים, דעות שונות, מגזרים שונים, אבל כולם מרגישים שבט אחד.
אנחנו 14 בני דודים, כמעט כולם נשואים. כמעט לכל הנשואים יש ילדים. כמעט לכל הנשואים בעלי הילדים יש שלושה ילדים. וכולנו ילדים, נכדים ונינים של סבתא אחת, בת 90 וקצת, פרופסור מרים גיליס קרליבך בשבילכם וסבתי בשבילי. קטנטנה כמו מיניאטורה וחדה כמו תער.
בליל סדר המורחב הזה, כולם באו והתקבצו מכל הארץ לרמת הגולן (יוסי אירח את כולנו אצלו. הוא תמיד מארח מכל הלב וכיד המלך, גם אם זה מיליון אחיינים וקרובים מעצבנים). כולם יחד וכל אחד לחוד החליטו לבוא מוקדם בשישי ולהשאר עד לראשון. אני לא בטוח שזה היה דווקא מטעמי דת ומצפון דווקא אלא מטעמי נפש ושבט. כולם רצו להרגיש חלק. זה הרגיש לכולם הכי נכון.
אז הפוסט הזה לא יעסוק במהו שבט ומהי מהותו, אבל יתן לכם תחושה (אולי) שגם הכנות יכולות להיות אירוע משפחתי ואולי נפזר כמה מתכונים לאורך הדרך. היו יותר מדי דברים טעימים בחג הזה כדי להכנס בפוסט אחד. ליל הסדר הזה יכול להחזיק בלוג, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
כדי לארגן את ליל הסדר, ראשית חכמה, בבוקר יום שישי, נפגשו זקני השבט (ארבעת הבנים) להחלטה סופית על מתכונים אחרונים, בישולים של בוקר החג, אחריות ופומפיות.
חזרת משודרגת פלוס פלוס תהיה עם אבוקדו! חזרת מעולה תמיד עם סלק. וחזרת טובה תמיד כשלעצמה, רק לא לשכוח לאטום את הקופסה שלה היטב היטב, אחרת החריפות מתפוגגת מהר מאוד.
וז'אן הכין קרפצ'יו סלמון כבוש. וזה היה פיגוז.
בסכין גדולה וחדה הוא חתך פילה סלמון טרי טרי לאכסונים דקיקים דקיקים. את הפרוסות הוא הניח בקופסה ועל כל שכבה זילף לימון טרי, שכבת מלח גס עם פלפל שחור, שמן זית ושמיר קצוץ. כך שכבה אחר שכבה בסבלנות אין קץ. היה שווה לחכות, ושווה לכם לנסות בבית.
בינתיים בקצביה סטייקים עסיסיים של אנטריקוט יצאו לדרך (בתמונה, נאגלה אחת של שבעה קילו. היו שתי נאגלות. לא צריך להיות מומחה כדי לראות בעין את איכות הבשר).
ובשר כתף משוייש שבושל מבעוד יום נחתך לפרוסות (משהו כמו שבעה קילו).
את פרוסות הכתף הניחו בתבנית ויצקו מעל רוטב עשיר על בסיס חלב קוקוס, כוסברה ופלפלים. והופ לתנור לסיבוב חימום נוסף ממש לפני החג. רך רך רך.
בתבנית ליד שוכבים להם שני פילה סלמון, ומעליהם רוטב של בצל, עגבניות ועשבי תיבול. אחרי הבישול הוא יצא מהרוטב הזה ונכנס בהגשה לרוטב של פטריות, עגבניות ובצל. מעלף.
במקביל ראובן הכין במחבת רוטב ש"כ (שירות כללי). המון שמן זית, שיני שום שלמות, יין אדום וסילאן והופ'סלה, נהיתה לנו מחבת רוחשת אש, בכלל בלי להתכוון.
את הרוטב הטוב הזה הוא יצק על הסטייקים שראינו קודם ושהוכנו מראש לטובת ארוחת הצהרים של יום המחרת. כדי לקבל פרופורציות של כמות, בחג הזה ירדו על עשרות רבות של סטייקים של אנטריקוט, בעיקר כנשנוש ארוחת צהרים, לא כחלק מהבשר לסדר...
על הגריל בינתיים טוגנו רצועות כבד בקר ואח"כ הן נקצצו ונטחנו יחד עם בצל וביצים ושני טון פלפל שחור גרוס, וליטר שמן זית ויצא סלט כבד אמיתי ונהדר.
בעוד הנכדים עורכים את השולחנות
לי נתנו משימה רגישה ועתירת אחריות: הרוספטביף. נתח סינטה עבה ויפה נכנס לתבנית (האמת שהיו שני נתחים ושתי תבניות. הנתח האחד 3.6 ק"ג, והשני 2.6 ק"ג). את הנתח מעסים היטב בשמן זית סביב סביב ודואגים שהוא ירדם אחרי המסג'. את השומן של הסינטה משאירים לכוון מעלה. מעל מפזרים המון פלפל שחור גרוס (כשאני אומר המון, אני מתכוון להמון. לשכבה רצופה ועבה של פלפל שחור). מעל מפזרים תערובת עשבי תיבול טריים - כאן היו מרווה, קורנית, רוזמרין - כל העלים להם יש גבעול עיצי).
את הסינטה מכניסים לתנור חם, וכאן מתחיל המדע. לפי משקל הנתח צריך לחשב כמה זמן הוא צריך להיות בתנור. ועוד יותר טוב, לקנות מדחום לבשר שמגלה לכם בדיוק מתי פנים הנתח מגיע ל 60 מעלות, שזה אומר שהוא מוכן לכם.
נו, חלק מהשבט היה עסוק גם בלשטוף כלים (מימין זה עוזי, מהמטבח הפלשתינאי של עוזי)
כמו שאתם רואים, אין אף תמונה של המנות המוכנות מליל הסדר, אבל מה זה חשוב, העיקר התהליך.
ואם אתם כבר מתעניינים, אז הנה השבט כולו:
אז עד שנה הבאה,
שיהיה לכולנו חג שמח ושבטי!
(ואת התמונות המעולות צילם אחי הצלם והמוכשר, עומר)
5 הערות קוראים:
פששש איזו השקעה.
כרגיל, נראה טעים ביותר.
בהחלט לקחתם את משמעות החג לרמות אחרות.
מחמם את הלב!
יפיפה.
בחיי שזה מרשים. אני אוהב את ערבי החג שבהם המשפחה המורחבת מתקבצת יחד. אמנם אצלנו אין שבעים איש (עדיין) אבל אני בהחלט יכול להבין את תחושת השבטיות בערבים שכאלה.
איך עושים ליל סדר ל- 70 איש? התשובה בגוף הפוסט - אחד מהשבט צריך להיות הבעלים של מסעדה (מעולה) שיכול לספק מקום להכנות, בישולים, כלים, מטבח של מסעדה וכמובן, מסעדה לצורך עריכת הסעודות עצמן.
הלוואי עלי...
הוסף רשומת תגובה