אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

עם הספר לא מפחד מסיפור ארוך

השבוע הוא שבוע הספר העברי ועוד מאז שהייתי ילד אני זוכר אותו כחגיגה גדולה.
ללכת בין דוכני הספרים האינסופיים, להרים כותרים שמעולם לא ראיתי ולחזור הביתה עם שקית ספרים שאתחיל לקרוא מיד באותו הערב.
קסם שכזה.
כנער, לא ידעתי מעולם מדוע אני אוהב את הספרים, ולמה זה תמיד מונחים למראשות מיטתי ארבעה ספרים לפחות. אהבתי לקרוא וזהו. אבל עם השנים והזמן התחדדה בעיני התובנה כי הספר, הקריאה בסיפור, יכולה לחבר אותנו למשהו הרבה יותר קדום וראשוני במוח האנושי: היכולת להתפעל מהעברת אינפורמציה מושלמת, רהוטה, מדויקת ומעשירה, להלך בין טיפות הקסם שהשאיר אחריו המחבר. לראות את המראות דרך עיניים אחרות. להיות אני ולא אני בו בזמן.
כי המוח האנושי הקדמון שלנו מחווט לקליטת וספיגת סיפורים.
לפני עשרים שנה כמעט עבדתי כאיש פיתוח הדרכה בתעשייה האווירית. גיליתי אז שאני יכול לעשות מה שכל המדריכים האחרים עושים -  להציג לאנשים את כל האינפורמציה כתובה על שקף (פעם היו שקפים של ממש, מפלסטיק שקוף שכזה) - אבל ראיתי גם שמאומה לא יכנס לקודקודם בדרך זו. רצף המילים והכתב הופך לזמזום ולרעש ואיש אינו יכול להתרכז ולהבין. אבל אם תנסה לספר לכיתה סיפור, גם אם זה על החומר הכי משעמם בעולם, תמיד תוכל דרכו להעביר את אותה האינפורמציה ממש - ומובטח לך קשב מלא וכי הלומדים אכן ילמדו.
זה פשוט חזק מאיתנו: אם יש סיפור, אנחנו רוצים לשמוע אותו.

התבוננות בציורי האדם הקדמון במערות הקדמונים באירופה מראה את אותו העניין ממש. יש שם סיפור. הנה הדרמה. הם כמו אומרים לנו מהקיר: היינו שם, ואז הלכנו הלאה, ורדפנו אחר האריה, וברחנו מפני הדוב, וצדנו צבי, וחזרנו למערה וחוזר חלילה. לא תמצאו ציורי קיר עם מספרים או תאריכים או רשומות מלאי. כל אלה התפתחו הרבה מאוחר יותר, ורק לטובת פקידי האוצר.
האדם הקדמון חזר מהציד ומהליקוט וסיפר את הסיפור שלו סביב המדורה ואז החליט להנציח אותו על הקיר כדי להעביר אותו הלאה, כדי לספר אותו שוב, רק בתמונות. והצד השני אכן הקשיב ושאב את הידע ולמד וזכר והנהן בהסכמה ובהערכה. ואז, בשלב מסוים, מישהו גילה שאפשר לרכז את הסיפורים לא רק על הקיר אלא גם בספר.
וכך נולדו לנו הספרים הקדמוניים שהפכו לנכסי צאן ברזל של האנושות. ספרי המיתולוגיה והעבר הרחוק. הסיפורים הגדולים של התנ"ך ושל האודיסאה ועל וולהאלה וכתבי האוגרית.
ומהם המשיכו והתפצלו ונולדו כל העת סיפורים חדשים ומיתולוגיות מקומיות, ואזוריות ולאומיות ומשפחתיות ומעשיות חסידים ואגדות אורבניות.
ומהם נולדו המחזות. תחילה ביוון, ואחר כך ברומא, ובאירופה ובאנגליה. ואז אצל שייקספיר וכל העולם הפך במה.
ומהם נולדו פנסי הקסם - הראינוע והקולנוע, וצ'פלין רקד את סיפורו של הנווד העני בסרטים אילמים וקרי גרנט סיפר לנו בשחור לבן על המערב הפרוע שאיש מאיתנו לא היה בו. וכולנו ישבו מרותקים בחשיכה ומחאנו כפים.
ומהם נולדו סדרות הטלויזיה. והנה עקבנו אחר ספוריהם של בובי יואינג ושל קפטן סטובינג ושל סטיב אוסטין ושל ג'ק באואר וטוני סופרנו. כי כולם סיפרו לנו סיפורים שרצינו לברוח איתם ואליהם.
ומהם נולדו סיפורונים שרצים ברשת. איך עשיתי ואיך שמעתי ומה ראיתי ומה ענו לי ואיך צהל שחרר אנשים בלי שום תקלה ועוד אגדות וסיפורים שנולדים ומתרבים וגוועים עוד לפני שמחברם התכוון לכך.
וכך, בכל דור ודור של סיפור, נוסף עוד נדבך סיפורי על הדור הקודם אבל דרך פלא אמצעי הסיפור הקודמים לא הוחלפו עם הדור החדש אלא המשיכו לחיות לצידו, וכך נותרו סיפורי המדורה בנוסף לציורים, והתמונות נותרו בנוסף לספרים, והספרים נותרו בנוסף ובמקביל לתיאטרון, והבמה נותרה פעילה במקביל לקולנוע, וזה המשיך ליצור סרטים במקביל לטלוויזיה וזו המשיכה להפיק סדרות גם במקביל לבום האינטרנטי.
וכעת כולם מחזרים אחרינו כדי שנקשיב רק להם ונשמע את הסיפור המיוחד והמרגש שרק הם רוצים לספר לנו.
ואת כל הסיפורים אנו רוצים לשמוע ולראות ולחוות.
אבל מה נעשה וצר עולמנו ושעתנו דוחקת?
נותר לנו רק לבחור את הסיפורים אליהם נתמסר ואיתם נרדם ועליהם נחלום בלילה. את הסיפורים שגורמים לנו להחסיר פעימה ולהתרגש ולהתמלא ולראות את העולם במבט רענן ואחר.
ואני, רק אני, מוצא את אלה היום כמעט ורק בין דפי הספרים. כן, יש גם מחזות מעולים, וסרטים נפלאים מדי פעם, ואפילו קורה ויש טלויזיה מצוינת, באנגליה, אבל את הסיפור שלפני השינה, אני מעדיף להקריא לעצמי מספר טוב.
כי מה לעשות, קשה לעשות כל ערב מדורה בחצר.

אז תלכו השבוע לשבוע הספר ותקנו לעצמכם שלושה ספרים שטרם קראתם, ושאתם מרגישים שהם יוכלו לספר לכם סיפורים שירתקו את הנפש ויעוררו את הלב.
אתם בעניין?

שבוע ספר עברי שמח.


Share/Bookmark

By מר קדמוני with 3 comments

3 הערות קוראים:

שלום לך. קניתי את הספר שלך לפני כמה ימים, כייף לקרוא אותו ויש בוא מלא ידע שימושי. ממש כמו ציוריי הקיר הפרהיסטוריים.
תודה.

תולעת ספרים שכמותך (-;

אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל כפי שהגבתי לכתבה שהעלית לפני מספר שבועות (בספר הפרפר - שכחת את התיאור על הביקור באי המצורעים והאצבע של חולה הצרעת היבשה שנדבקה לכוס) ולדאבוני לא נקלטה במערכת, הרגשתי כאילו אני קורא על עצמי. הן מבחינת מנעד הנושאים והן מבחינת מספר הספרים ברגע נתון.... ורק אם הייתי צעיר (סתם) בכמה שנים ממך.

חזרה לכתבה הנ"ל, גם אתה כמו מספרי הסיפורים מעברנו הרחוק, התברכת ביכולת לספר סיפור באופן שירתק ויעניין את הקורא, לקחת אותו למחוזות רחוקים ולהפוך את "השחור לבן" לצבעוני. אז תודה!

נ.ב. אני מגיב כעת דרך האקספלורר המאוס כי הממשק לא מזהה אותי דרך שועל האש.

הוסף רשומת תגובה