אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

משהו קורה, ועכשיו!

כשניל יאנג עוד היה צעיר ובועט, הוא היה חבר בלהקת "באפולו ספרינגפילד" שאם מישהו עוד זוכר אותם, אז זה רק בגלל שיר אחד מופלא שכתב להם ניל. והמילים הנפלאות, היוצרות סיטואציה של אימה, מתחילות ככה:
Something happened in here
What it is ain't exactly clear
There's a man with a gun over there
And tellin' me I got to beware
I think it's time we stop
Children watch that sound
Everybody look what's goin' down
עכשיו תעצרו רגע ותקשיבו לשיר הזה, שווה כל רגע.


חיפשתי את הקליפ הזה ברשת כי כל היום הוא התנגן לי בראש.
הסיטואציה בימים האחרונים היא שיש משהו באויר.
קורה משהו.
מתרחש משהו. קצת מאיים, קצת מערער.
לא ברור עדיין מה ולמה, אבל אפשר לחוש אותו, את המשהו הזה.
טיבם של שינויים דרמטיים הוא שקשה מאוד לראות אותם מראש. הם נוצרים טיפין טיפין, מתקדמים בתזוזות וניעות עדינות, ואז יום אחד פתאום יוצא השד מהבקבוק ויש דרמה וכולם מופתעים: איך לא ראינו את זה קודם.
ככה בדיוק נפלה חומת ברלין וככה בדיוק נעלם מובראק. באופן הזה בדיוק התרחשה מחאת הקוטג' והדיור. מחאת המתמחים.
שנים יש זחילה איטית ולא מורגשת במחירים, בזכויות האדם, בנושא זה או נושא אחר עד שפתע פתאום לדי אנשים נמאס והמציאות משתנה מקצה לקצה וכל המומחים נותרים פעורי פה ומגרדים בראש: "ווואללה, את זה לא חזינו".
הפתעה.
כמו פלט תזזיתי של תזוזות סייסמוגרפיות המופיע לפני התפרצות הר הגעש, כך אפשר לזהות לעתים את התזוזות הדרמטיות בציבור רגע לפני שנופלת החומה או שמודח הרודן.
ועכשיו יש לי תחושה עמומה שיש מן Vibes כאלו באויר היום, אבל מסביב לנושא הבריאות. כי שינוי, זאת יש לדעת, נולד מכעס ולא מהרמוניה או מרוגע. שינוי לא נוצר מזה שהמומחים, החוקרים וקובעי המדיניות של היום משנים את דעתם, הוא נוצר מזה שקובעי המדיניות מתים ומתחלפים כי יש כלפיהם כעס בציבור. כך זה במדינות, כך באירגונים, כך בממשלות, כך באקדמיה.
ועכשיו, כמדומני, יש כעס.
בעצם, בלי ספק יש כעס.
לא במקרה מחאת הרופאים המתמחים קיבלה חיבוק ציבורי. אנשים מרגישים שמשהו בבריאות היסודית שלהם מדרדר ושלאף אחד לא באמת אכפת. ושאף אחד לא יכול באמת לעזור. שחברות התרופות וקופות החולים מקדמות כדורים למרות שהם יודעים שהם מסוכנים (כמעט הרגו לי בת-דודה ככה, רק לפני חודש-חודשיים, עם האלטרוקסין). יותר ויותר אנשים מרגישים חסרי אונים מול המציאות הבריאותית, וחוסר אונים הוא בן-דוד קרוב של זעם. כל אחד מכיר מישהו עם סוכרת, מישהו עם כדורים נגד כולסטרול וחשש להתקפי לב ואין לי אף חבר שלאבא שלו אין סרטן ערמונית. זה אולי לא חדש אבל יש איזו הצטברות, איזו מועקה. הגב של הגמל כבר רועד.
וכאילו בלי קשר יש תנופה ופריחה וספרים ובלוגים על נושאי בריאות בכלל, ועל פליאו בפרט. והדברים שכאן נכתבו לפני שנתיים מקבלים כותרות יותר ויותר ומגיעים לזרם המרכזי באקדמיה ולכתבי העת המובילים. משהו זז.
ופתאום, וכאילו בלי קשר (2), היתה פה ביומיים האחרונים מתקפה רבתי על חלק מהרעיונות והפוסטים של עבדכם הנאמן. והעוצמות הרגשיות והאגרסיות המפתיעות שעלו מהכמו-דיאלוג שהתנהל פה מעידים שאנשים כועסים, אפילו אם הם לא אוכלים-בשר. או-הו כועסים.
ובד בבד גם ה"קהילה יוצאת מהארון". לא, אני לא מדבר על הנטיות האישיות שלכם אלא על הקוראים הנאמנים של הבלוג הזה, שחלקם בדרך כלל קוראים פסיביים ופתאום, כשהם מזהים התקפה מילולית ומאורגנת או עוות והשתקה ביחס לתוכן כאן, פתאום הם מתגייסים, ורושמים תגובות, ומביעים את דעתם או את תמיכתם.
וזה יפה, וזה מרגש,
וזה מראה שנוצרה תנועה,
שנוצרה קהילה של ממש,
שזה אתם,
שזה אנחנו.
כי אני יודע שלאנשים כאן אכפת מהבריאות שלהם, וגם מהבריאות של הציבור, אבל גם שנמאס להם לשתוק, וגם כאן יש הרבה אנשים כועסים. כועסים על המחדלים של הממסד, וכועסים על ההשתקה שמתרחשת ברגע שמי מאיתנו שוחה נגד הזרם.
נמאס לנו להתנצל בפני משטרת המחשבות. נמאס לנו מהמשטרה הזו בכלל.
אני למשל מקבל מיילים מקוראות שהן דיאטניות קליניות שחיות בחרדה של ממש שיתפסו אותם מספרות בקול את מה שהן יודעות: שהמלך הוא ערום. משטרת המחשבות לא נותנת לי לבחון את המציאות, כותבת לי נ', או שאני אפוטר מבית החולים בו אני עובדת כדיאטנית קלינית שיקומית. והיא כועסת, ומתוסכלת, ומבינה שהיא נותנת לחולים שאצלה במחלקה דווקא לא מה שצריך, אבל היא לא יכולה להלחם בתחנות הרוח האלה, או ככה לפחות היא מרגישה.
אז מה אמרנו?
שיש תסכול, כעס ואכזבה בציבור מתוחלת החיים האומללה שמועידים לנו החיים המודרניים. הסטטיסטיקה של משרד הבריאות האמריקאית מצביעה על כך שאחד מכל שלושה ילדים שנולדים היום יקבל סרטן במהלך חייו. אתה מתבונן בשלושת ילדך הרכים ואומר: קיבינימט, זה לא יכול להיות. צריך לעשות משהו.
אז באמת צריך לעשות משהו.
צריך ללמוד.
צריך להתפכח.
צריך להתבונן למציאות בלבן של העיניים ולא לפחד ממה שנראה שם.
צריך להמיר את התסכול לעשייה.
כי ידע הוא כח, וידע אמיתי הוא כח אמיתי, ואילו ידע מוטעה הוא כח מדומה שסופו לכשול ולפול.
לכן אני מאמין שהתפקיד העקרי של הבלוג הזה הוא לעזור להקנות ידע לציבור. אני מאמין שהילדים שלנו צריכים ללמוד מה זה בריאות (ולא, לא ללמוד את פירמידת הבריאות האומללה אלא מה טוב להם לגוף באמת). הילדים שלנו צריכים ללמוד לקנות אוכל ולהבין למה אצלנו במשפחה אפילו לא עוברים בסופר בשדרה של הוופלים אבל דווקא כן מתעכבים במחלקת הירקות. הם צריכים ללמוד לבשל בעצמם. להכין סלט, להכין מנת דג עם תוספת. להכין ירקות בתנור. לעשות תפריט ליום שישי בערב. הם צריכים לדעת מה זה שמן טוב ומה זה שמן רע. ללמוד לעשות בחירות, ולעשות זאת ממקום של עוצמה ושל כח.
אני מאמין שבידינו הכח לעשות שינוי במדיניות כאן.
וודאי שיש לנו את הכח והחובה לעשות שינוי במדיניות הפרטית שלנו, בדל"ת אמותינו, במשפחתינו, עם ילדינו,
אבל אנחנו יכולים גם לומר את מה שאנחנו מאמינים בו,
אנחנו יכולים לעזור לחברים ולמשפחה שלנו להיות בריאים יותר,
ויותר ויותר אנשים יראו שזה עובד, שזה טוב, שזה בריא.
כמו אחותי הגדולה, שאמרה לי אתמול שמאז שעשתה את "השינוי", רק לפני שלושה חודשים, שאנשים פתאום שואלים אותה מה קרה לה שהיא נראית "זוהרת". אף פעם לא אמרו לי את זה לפני זה, היא אומרת, ועכשיו שלושה אנשים אמרו לי את זה בשבועיים. אמרה לי חברה: את יודעת, את פשוט נראית בריאה.
וכך, אדם לאדם, איש לאיש, משפחה למשפחה, נעשה שינוי לכוון חיים בריאים וטובים יותר. מאוזנים יותר. רגועים יותר. שלמים יותר. והתזוזות הקטנות ימשיכו ויתגברו, יתעצמו, יתפשטו לכל עבר, עד שיום אחד תהיה הפתעה ויקום (סגן) שר בריאות אמיץ ויכנס מסיבת עיתונאים ויציג פוסטר של פירמידת הבריאות ויקרע אותו לשניים מול מצהלות ההמונים שבכיכר ת'חריר.

זהו.
מצטער חברים, הגיע הזמן להתעורר. או שיחד נעשה את החלום מציאות.

(ותודה על התמיכה שלכם. התגובות שלכם זה הדלק שלי).

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 7 comments

7 הערות קוראים:

קח עוד ליטר דלק.
אתה גדול- הכתיבה שלך מעולה ואם לא אתה אני לא יודע אם הייתי ממשיך לחקור ולקרוא כמו שאני עושה כעת.
תודה ותמשיך ככה בבקשה!

always look on the bright side of life
http://www.youtube.com/watch?v=jHPOzQzk9Qo

התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

דעאל שלום
מסכים איתך שמשהו קורה. גם אצלי בפוסט האחרון על גלוטן כבר הגיע מישהו מקצועי מטעם בנסיון להגן על החיטה המלאה. משהו קורה. פתאום מסתבר לי שיש יותר משני בלוגים בארץ שמקדמים תזונה דומה.
אכן נראה שהטור גיאומטרי

כתיבה מעולה, ובזכותה הרבה ידע נחשף כאן בצורה מעניינת ועיניינית. תודה על הבלוג!

התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

העם דורש סטייק עם חמאה! (שמן קוקס לשומרי כשרות)

פרסום תגובה