אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

על מסכות ובמבוקים - או - נצח מול זמניות

אל דאגה, אני רק נראה זקן


לפני כשבוע בקרתי במוזיאון ישראל. אני משתדל לעשות זאת אחת לכמה זמן, ולכמה שעות להתנתק מהמציאות ולהתחבר אל העבר ואל הדמיון ואל האמנות. וכרגיל שם, אין רגע דל ויש תמיד מה לראות וליד מה להתעכב ואת מה לספוג.
שתי תערוכות שבו את ליבי הפעם: מבנה-מבוך ענק מקני במבוק, ותערוכה של מסיכות אבן קדומות.
שתיהן, לטעמי, יכולות ללמד אותנו משהו על עצמנו כיום, והרי עבור זה בדיוק הקימו את המוזיאונים. לא כדי לראות את העבר, אלא כדי ללמוד ממנו על ההווה ועל עצמנו, ויותר מכך: על העתיד.





בפתחו של אגף הארכיאולוגיה מוצגות בחדר קטן וחשוך תשע מסכות אבן בנות כ 9000 שנה, שנחצבו כולן מסלעי מדבר יהודה בידי ידיים קדמוניות. אלו המסכות העתיקות ביותר בעולם (!), והן קובצו והגיעו למוזיאון מקצבי תבל. רק בדיקות מעבדה הוכיחו כי כולן תוצרת הארץ. הן נחצבו וגולפו ממש כאן, בהרי יהודה והשומרון, עת קבוצות קבוצות של ציידים לקטים נעו על הרי הטרשים ממזרחה לנו. הרבה לפני הגדר, הפלשתינאים, היהודים, עממי כנען ועמי קדם, הרבה לפני החקלאות והדתות, הרבה לפני כולם לא היו כאן עמים אלא משפחות, להקות או חבורות, של ציידים לקטים תאבי חיים ואוהבי פילים (כארוחה קלה). הם הפליאו ליצור באבן: בהתחלה, לפני מאות אלפי שנים, היו אלה רק כלי מקצץ ומקרצפים פשוטים, אחר כך הגיעו אבני יד מסותתות היטב משתי פניהן, ומאוחר יותר נוצרו החודים שניתוזו מאבנים, כלים מורכבים, ועד לעדינות והמיומנות הטכנית הגבוהה הנדרשת לגילוף מסיכה דקה ומדויקת מאבן אחת. כשם שפרצופיהם אינם דומים, אמרו חז"ל, כך אין דעותיהם שוות. וכאן אנו מתבוננים על מסיכות מאבן גיר מדברית, אלפי שנים לפני מיסודה של הדת הראשונה, ורואים מיד את השוני העצום ביניהן. זו מפחידה וזו מחויכת, זו פתוחה וזו עוורת, זו צעירה וזו מקומטת, זו לבנה וזו אדומה. ואחת נראית בכלל כמו חייל האימפריה ממלחמת הכוכבים. ברור כי המסכות לא שימשו לאותו התפקיד, ולא לאותו האל, ולא לאותה הקבוצה, למרות שכולן באו מאותו האיזור הגיאוגרפי ממש.
נותר רק לנו רק לשער מה היתה מטרתן. קדחים זעירים בשוליה של מסיכה אחת מרמזים כי נקשרה לפניו של הכהן, או השמאן, או הצ'יף, או השד יודע מה שהיה אז. אחרת היא אטומה כולה. אולי נתלתה על קיר. אולי לגירוש רוחות. אולי לפולחן אבות. אולי כמסכת מת בקבר אלמוני.
כך או אחרת, קדמונינו ההם הקדישו הרבה מאמצים, ואת טובי חרשי האבן של אותם הימים, כדי לייצר מסכות מרשימות שהצליחו להחזיק מעמד יפה במרוצת השנים והדורות וגם כיום אנו מתרשמים מהאומנות ומהאמנות, שגלומה באבן ושאותו אב קדמון הצליח להוציא ממנה.
נראה כי באגף המסיכות האומנות הקדמונית חיה כמעט לנצח.

ולעומת האומנות היציבה והקבועה הזו, שיכלה ושרדה את שיני הזמן, מוצג במוזיאון גם מבנה ענק וזמני לחלוטין, מבמבוק bigbambu שמו. מבנה נהדר ומרשים, מסובך ומפותל, אבל חסר מטרה פונקציונאלית. האנדרלמוסיה שוררת בו, והוא כמו אסופה אקראית וחסרת הגיון של קני במבוק, אך המצליחים יחד לייצר מבנה יציב, ענק, מורכב ומפותל, המלא אינספור פריטים, קשרים, לולאות וטבעות. מבנה שאינך יכול שלא להעריך את העבודה העצומה שהושקעה בבנייתו, ומאידך, לחוש את ארעיותו וזמניותו. כאשר יפתחו הקשרים ויוסרו המוטות לא ישאר בגן הפסלים אלא נוף, וצילומים של אלו שהגיעו והנציחו את עצמם בשעריו.
כל כך מופרך שזה פשוט נפלא.
נראה כי באגף הבמבוק האומנות המודרנית חיה רק לרגע קט.


אז מה ראינו בעצם?
שהאדם שואף אל האינסוף והנצח אבל בינתיים חי את הרגע וההווה.
יש אמנים המציירים גרפיטי נהדרים בגירים על מדרכות, או פסלי ענק מחול הים, והם מבינים היטב כי אמנותם תעלם מיד כשיקומו. לעומתם יש העובדים שנים על יצירה מונמנטלית וחוצבים אותה מגושי שיש או מהררי נחושת. הם מבקשים כי יצירתם תשרוד גם מאות ואלפי שנים אחריהם. וגם בלי להיות אמנים גדולים, כל אחד מאיתנו חי את הרגע, ומטפח את העתיד. מגדל דור ילדים שישרוד, כך נקווה, בעולם שאחרינו, ומשתעשע בכאן ובעכשיו. המתח הזה שבין הרגעי והחולף לבין היציב והשורד נכון לאדם ונכון לחברות ונכון לאנושות כולה. וגם בזעיר אנפין ממש, כאשר נותר רק האדם אצל עצמו, גם אז הוא מתלבט בין חיי השעה או ההנאה הרגעית, לבין חיי עולם, בין ההשקעה ברגע החולף לבין ההשקעה לטובת העתיד. בין הפזרנות לחסכון, בין הכיף לבין התועלת, בין החולף לבין היציב.
ובינתיים אנו מנסים גם וגם.
אנחנו רוצים את האינסוף, אבל איננו מוכנים לוותר על הרגע.
אנחנו מבקשים בריאות אבל איננו מוכנים לוותר על החיוך.
אנחנו רוצים להכין את המחר ולבלוע את היום.

ולפעמים צריך ביקור במוזיאון כדי להזכר בזה.

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 3 comments

3 הערות קוראים:

איזה יופי!

רק היהירים חושבים (לא אתה כמובן) שעולמם של הקדמונים היה פחות עשיר מעולמינו שלנו.

אני משאיר את הכמיהה לחיי נצח למצריים ולנוצרים ובוחר להתמקד בהווה.

רק אוכל מעניין את הקוראים ? (-;

אחד המוזיאונים היפים והעשירים בעולם! עשית לי חשק לבקר

פרסום תגובה