אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

ומה אם יתפוס אתכם אריה (או האולימפיאדה האמיתית)

פעם פעם, לפני שנים רבות, הייתי ראש תחום פיתוח הדרכה בתעשייה האווירית. ארגון גדול הוא התעשייה האווירית ומספר המקצועות והקורסים הנדרשים בו הוא אינסופי: טייסי ניסוי, מהנדסי מערכות, רתכי אלומיניום, מנהלי חשבונות, אנשי שווק, מלגזנים, מכונאי אוויוניקה, ומה לא. בתור מי שעסק באותם הימים בפיתוח קורסים ותוכניות הכשרה היתה לנו מתודולוגיה יעילה מאוד כיצד לבנות את הקורס הטוב ביותר - הדרך היא להתחיל בלבנות לו "מבחן מסכם" קשה, מורכב ומאתגר ביותר. מבחן שמי שצולח אותו בהצלחה, בהכרח יצליח למלא בהצלחה גם את רוב המשימות בתפקיד אליו יוצב. רק אחרי שמוגדר מבחן מסכם איכותי (בעצה אחת עם מומחי התוכן, כלומר אותם אנשים שכבר עושים היום את התפקיד בהצלחה), רק אז בונים את הקורס ואת התכנים הנלמדים בו.
רוצה לומר: ת'כלס, תראה לי מה אתה שווה. ויותר מכך: כל מי שעובד בהצלחה את המבחן המסכם, הוסמך, גם אם לא למד דקה בקורס. כי בהגדרה, מי שמצליח לעבור את המבחן המסכן, מתאים. מבחן לא חייב להיות מבוסס עט ונייר, אלא בדרך כלל הוא יהיה מעשי מאוד, ומדמה את "היום הגרוע ביותר בחייו של בעל התפקיד". הצלחת? אז הוסמכת, סרג'יו!
באופן דומה התפתחו גם חלק מהקורסים בצבא.
אז למה אני מטריח אתכם בכל אלה?
כי יש מקומות בעולם בהם המבחן המסכם אינו על דרגה, תפקיד או קורס. אלא זהו מבחן על החיים שלכם. על השרידות. מי שעובר את המבחן, רבים סיכוייו לשגשג ולהצליח בחיים עצמם, אך מי שנכשל, עלול להכשל גם במבחן השרידות הגדול של החיים.
עוצמה אפריקאית 

בחברות המצויות במאבק מול איתני הטבע, במקומות בהם האדם עצמו חשוף, בהם מה שמבדיל בין הצלחה לכשלון הוא רק יכולותיך שלך (אין חבר טלפוני, אין גוגל ואין בנקים), במקומות הללו, המנצחים במבחני השרידות הם האנשים המוערכים ביותר.
אפריקה.
שבט המסאי, שבט של ציידים-חקלאים. הם צדים למחייתם אך גם מגדלים פרות, בעיקר כדי לשתות את חלבן ודמן כהשלמה תזונתית (תערובת של דם פרה וחלב, תערובת שומנית במיוחד, היא "משקה האלים" של בני המאסי וחלק מהותי בתפריט המסורתי שלהם). הם חיים בסביבה קשה, אכזרית, ענייה, מוקפת טורפים ואויבים, ומועטת משאבים חיצוניים. בסביבה בה האריות, הטורפים הגדולים, הם שכנים קרובים - הם מגיעים כדי לטרוף את הבקר המקומי, או את הרועה. בסביבה שכזו הרי שהצייד שיצליח להכניע אריה, הוא האדם שיבטיח מזון למשפחתו. הוא זה שיבטיח את יכולת גידול ילדיו ואת הבטחון המשפחתי והאישי של בני השבט. כי צייד אריה הוא המבחן האולטימטיבי לצייד, או "היום הגרוע ביותר" בחייו (אם הוא לא מצליח), ומי שצד כבר אריה, ושן אריה גדולה תלויה בשרשרת על חזהו, יהיה הרי כבר "קטן עליו" לצוד ארנבת, למשל.
ואכן, בקרב בני המסאי ישנה מסורת עתיקה של תחרות צייד אריה. הצעירים יוצאים לדרך, בהיפוך תפקידים. הנטרף הופך לטורף והניצוד הופך צייד. הצד את האריה הוא זה שיכול לעקוב, ללכת, לרוץ, לקפוץ, להטיל חנית, להפגין אומץ ונחישות, זריזות ושליטה ובעיקר, לנצח את האויב הגדול ביותר של השבט.
אבל כל זה כבר מתרחק מאיתנו כמובן, והאריות כבר טורפים פחות אנשים היום, תודה לאל, והשבטים נחים לבטח על אדמתם. אבל המסורת קיימת, ובמקום להתאמן ולתרגל צייד אריות של ממש, הנה נוצרה הסבה של צייד האריות ל"אולימפיאדת המסאי" ובה המיומנויות הנדרשות לצייד אריה מתורגלות ונבחנות בכלים אחרים, פשוטים, ספורטיביים.
צייד האריה "פורק" לגורמיו והוסב לתחרויות ספורט שקל ליישם, שאינן מצריכות ציוד מיוחד, ושמזכירות איכשהו את הדבר האמיתי: הטלת אלת עץ למרחק, סימן לכוח ועוצמה, הטלת חנית, לדיוק וכח מתפרץ, קפיצה לגובה, כלומר ניתור במקום, גם ללא רף, המצריכה עוצמה מתפרצת, ושלל מרוצי ספרינטיים של 100, 200 ו 800 מטרים. Fight or Flight, רדוף או ברח, היכולת הבסיסית של צייד הוא לרוץ מהר, מאוד מהר, לטווח מאוד קצר.


זו נראית לי חגיגה מקסימה.


במקום אולימפיאדה בה מתחרים בשחייה צורנית, ברכיבת נוי על סוסים, בקפיצה למים ובריצות מרתון משמימות, יש פה אולימפיאדה בלי איצטדיונים, בלי מכשירי מדידה, בלי מסלול רקורטן משובח וגם בלי נעלי ספורט. רק עשב סוואנה קצר, וגברים צעירים שרוצים להפגין את יכולתם במבחן הגדול של החיים, רק בלי אריה הפעם.
הם צריכים להיות חזקים, וזריזים, ומהירים.
זוהי גם תפיסת הכושר הפונקציונאלי של הסוד הקדמוני: פשוטה, טבעית ואמיתית. כזו שהיתה כאן תמיד.
ואח"כ אוכלים ועושים על האש ומחייכים ומתקשטים בצבעים משונים וחרוזים. כן, אני קצת מתגעגע לאפריקה.

שורה תחתונה, כדאי שתזכרו את זה כשתצאו לאימון הבא שלכם: ריצה אינסופית לשום מקום או ספרינט קצר ויעיל שבסופו אימון כח?
כי לכו תדעו איפה תהיו כשיבוא האריה.

באפריקה עלול לתפוס אותך אריה ואתה עלול לצאת דביל לתמיד

(התמונות מהכתבה הנחמדה על הנושא בטמקא)

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 1 comment

1 הערות קוראים:

דעאל, כתבה מקסימה עם מסר נהדר, וגם אני מתגעגע לאפריקה. לפי התצלום נראה שאלת העץ הנה למעשה עצם. ומה הבחור תלה שם לייבוש? חלקי אריה?

אפרופו אריות וטרף, הכתבה הנ"ל הזכירה לי סיפור אמיתי (אני מניח ששמעת עליו) על 2 אריות באים בימים ועם שיניים קהות, אשר במשך 9 חודשים טרפו 135 עובדים רכבת שהניחו פסים ב-Tsavo, קניה; ויצא גם סרט בשםThe Ghost and the Darkness. האריות אגב, ניצודו בסופו של יום ומוצגים לראווה במוזיאון בשיקגו.

דני

הוסף רשומת תגובה