באחד הלילות, לפני תשע שנים, אחי הצעיר ואני גוייסנו במקביל בצו שמונה לאותה המלחמה: מלחמת לבנון השנייה.
שלא כמוני, אחי הוא איש חי"ר, ובתפקידו הוא פיקד על כח חילוץ קטן וזריז, אי שם בגזרה המזרחית. הקשר טרטר והוא קיבל פקודה להכנס מהר פנימה ולחלץ - יש פצועים אך מסוקים אינם יכולים להתקרב לאיזור בגלל אש אויב. שני נגמ"שים יצאו לדרך (בים בם בום), עלו לרכס וחברו לפלוגת הצנחנים שמפקדה, תומר בוהדנה, נפצע אנושות. בזריזות הם העלו לנגמ"שים שלושה פצועים ויצאו חזרה לדרך, מותירים אבק, ממהרים לארץ. אבל באמצע הדרך לארץ הם הבינו שהעסק מדרדר במהירות ושנדרש חילוץ מהחילוץ. מכיוון שהתרחקו כבר מאיזור ההתקלות עצמה, הוזנק מסוק ונחת, עדיין בשטח לבנון, צמוד צמוד, לקח את תומר, והמריא. שאר הפצועים המשיכו בנגמ"שים.
בינתיים על מנחת המסוקים בבית החולים רמב"ם, חיכה צלם, והנציח את הרגע. אלונקה מורדת מהמסוק, עליה תומר. רגע לפני שאיבד את ההכרה, בו בזמן שהרופא המוטס ממשיך ללחוץ על עורק כתף שמאל שנקרע וממנו דיממו חייו, כמעט למוות, תומר מביט לצלם ומסמן V של ניצחון באצבעות ידו הימנית . תוך דקה תומר הוכנס לניתוח חירום שלאחריו נותר מחוסר הכרה משך מספר ימים.
המדינה כולה עצרה את נשימתה.
ומאז עבר כמעט עשור.
והנה אני מוצא את עצמי בחמישי-שישי האחרונים, יושב עם רוב משפחתי על יציע באיצטדיון הדר יוסף, משקפי שמש, מכרסם תפוח, כובע רחב שוליים על הראש, ומסביבי עשרות אנשים שצועקים בגרון ניחר "תומר, תומר". וכולם מחייכים מאוזן לאוזן ומחליפים פרשנויות על עומק הסקוואט ועל איכות הבאטרפליי בביצוע עליות המתח.
שוב פעם תומר בוהדנה. שוב פעם סימון ניצחון. אליפות ישראל בכושר גופני 2015, ה RFA.
תיכף נחזור לתומר.
משחקי קרוספיט ישראל, יוזמתו של עומרי פלד ידידי, המרים אותם ברציפות זה חמש שנים, קפצו השנה רמה. האירוע הפך למשהו בסדר גודל שאיננו רגילים לראות כאן: חברת הפקה, איצטדיון האתלטיקה הלאומי בהדר יוסף, עשרות מתחרים, אלפי צופים, אלפי מבקרים נוספים בשוק הפליאו וביריד הספורט שהתקיים במקביל - הצביעו ברגליים. משהו קורה כאן.
לאנשים שאינם בתחום אספר בקצרצרה שהאירוע נמשך שלושה ימים, מתוכם יומיים מול קהל עירני: מקצה אחד של תחרויות ביום רביעי, שתי תחרויות ביום חמישי ושלושה מקצי תחרות ביום שישי, יום הגמר. גם בלי להיות מומחי קרוספיט גדולים אפשר להבין כי הספורטאים היו נתונים תחת עומס כבד כל העת והיכולת להתאושש פיסית ומנטלית היא חלק מהותי ביכולת לנצח.
בסופו של יום (יותר מדויק: בסופם של שלושה ימי התחרויות) הגיעו לקו הגמר במקום הראשון לגברים נדב לביא, במקום הראשון לנשים אלין אלכסניו ובמקום הראשון לגברים מעל גיל 40 זכה - תומר בוהדנה.
ואכן, על כר הדשא באיצטדיון אפשר היה למצוא את תומר, כבר לא ילד, חורק שיניים ועובר מתחנה לתחנה. בזו מרים משקולות, בזו רץ ספרינט או זורק שק כבד מעל משוכה, עושה עמידת ידיים או כל שילוב אחר של הנ"ל.
שוחחתי הבוקר עם תומר. כמוני, גם הוא היה בדרכו לעבודה. ההבדל הוא שאני עוסק בתכנה, ואילו תומר הקים ומנהל פנימיה שיקומית המיועדת לנערים עם עבר פלילי שנפלטו מהמערכת. חשבתי שלא במקרה תומר הצטיין במשחקים בהרמת משקלים כבדים - הוא לוקח על כתפיו משא כבד גם באופן רגשי- האחריות לגורלם ושיקומם של בני נוער.
אבל הוא לא רק מנהיג ומחנך, הוא גם ספורטאי טבעי. כנער הוא היה חבר בנבחרת ישראל בהרמת משקולות, אבל מאז גיוסו ובמשך עשרים שנה הוא לא הרים שום משקל. גם אם עברה המחשבה בראש, הרי שהפציעה מערימה קשיים אובייקטיבים. עד לפני שנה וקצת. עד אז הוא רק רץ ועשה קצת עליות מתח ושכיבות סמיכה, רק כדי להשאר פעיל. לרוץ מהר הוא יודע (38 דקות לעשרה ק"מ), אבל דרך מקרה הוא נתקל בקרוספיט TLV לפני שנה, והמפגש עם ירון נוף, המאמן, הדליק אצלו ניצוץ.
"קרוספיט תפס אותי כי זה ספורט מעניין, וכי זה יצירתי ואתגרי בעת ובעונה אחת" הוא אמר לי הבוקר. רק שנה וקצת הוא מתאמן, אבל הרקע האתלטי שלו, הזכרון של השרירים מההיסטוריה הרחוקה בהרמת משקולות, הסבולת המעולה, וכמובן משמעת ברזל (שישה אימונים בשבוע) הביאו אותו אל הפודיום בתוך שנה. ("במקשלים כבדים אני עדיין מפחד על הכתף, אבל 80 קילו זה בסדר" הוא אומר לי שאני מפרגן על הקלות בה עשה פעמיים עשר חזרות של 80 קילו overhead squat).
המעבר לקרוספיט חיבר אותו גם לאוכל בריא. "ברור ששמעתי על פליאו" הוא אומר "ות'כלס אימצתי את זה כבר מזמן". האסימון נפל בביקור במרכז שיקומי לאסירים לשעבר בסן פרנסיסקו. החברים, כולם אסירים קשים לשעבר, מייצרים עוגיות שוקולד צ'יפס במפעל קטן שהפך להצלחה גדולה באיזור. הריח הטוב עשה לתומר חשק לעוגיה והוא שלח יד למגש, אבל אחד המשתקמים, אירי גלוח ראש עם עבר ניאו-נאצי עשיר, תפס את ידו השלוחה ואמר "חביבי, לא כדאי!". הוא הוציא מתחת לשולחן מיכל עם נוזל צמיגי, דביק מאוד ושקוף. "אני משתמש בזה כדי לשמן את המיסבים של המכונה כשהיא נתקעת" אמר האירי, "אבל אנחנו גם שמים מזה בתערובת העוגיות. קוראים לזה סירופ תירס מתוק, ותאמין לי שאתה לא רוצה לאכול את זה".
היום תומר אינו אוכל לחם, פיצה, סוכר או מזון מעובד משום סוג "הנה דוגמה: יש לי קילו סוכר בבית על המדף שקניתי לפני שנה. שנה!". הוא גם נמנע מתפוחי אדמה, מכל סוג של בשר מעובד או חשוד בכך. השינוי התזונתי הביא מהר מאוד לשינוי במראה ובפרופורציות הגוף. גם קודם הייתי בכושר, אבל השינוי התזונתי הביא מיד לשיפור במראה, הוא אומר.
תומר מייצג היטב את הישראלי היפה, במובן הפשוט, אך גם במובן העמוק והרחב של המילה. של מי שהתנדב לשרת בצנחנים, והפך לקצין, ולמ"פ, והמשיך בשירות מילואים (היום הוא סא"ל), של מי שאינו מאבד את אמונתו הפנימית בכוחו, בכוחנו, גם מול אימת המוות. של מי שממשיך ומתחזק למרות פציעה קשה ולמרות הקושי. של מי שממשיך לנסות ולאתגר את עצמו, של מי שהוא מחנך בנשמתו, של מי שמאמין בכוחו של הפרט לעשות תמיד שינוי חיובי ומשמעותי.
סיפורו של תומר הוא סיפורו של מי שמנצח.
תודה תומר. למדתי ממך הרבה.
שלא כמוני, אחי הוא איש חי"ר, ובתפקידו הוא פיקד על כח חילוץ קטן וזריז, אי שם בגזרה המזרחית. הקשר טרטר והוא קיבל פקודה להכנס מהר פנימה ולחלץ - יש פצועים אך מסוקים אינם יכולים להתקרב לאיזור בגלל אש אויב. שני נגמ"שים יצאו לדרך (בים בם בום), עלו לרכס וחברו לפלוגת הצנחנים שמפקדה, תומר בוהדנה, נפצע אנושות. בזריזות הם העלו לנגמ"שים שלושה פצועים ויצאו חזרה לדרך, מותירים אבק, ממהרים לארץ. אבל באמצע הדרך לארץ הם הבינו שהעסק מדרדר במהירות ושנדרש חילוץ מהחילוץ. מכיוון שהתרחקו כבר מאיזור ההתקלות עצמה, הוזנק מסוק ונחת, עדיין בשטח לבנון, צמוד צמוד, לקח את תומר, והמריא. שאר הפצועים המשיכו בנגמ"שים.
בינתיים על מנחת המסוקים בבית החולים רמב"ם, חיכה צלם, והנציח את הרגע. אלונקה מורדת מהמסוק, עליה תומר. רגע לפני שאיבד את ההכרה, בו בזמן שהרופא המוטס ממשיך ללחוץ על עורק כתף שמאל שנקרע וממנו דיממו חייו, כמעט למוות, תומר מביט לצלם ומסמן V של ניצחון באצבעות ידו הימנית . תוך דקה תומר הוכנס לניתוח חירום שלאחריו נותר מחוסר הכרה משך מספר ימים.
המדינה כולה עצרה את נשימתה.
ומאז עבר כמעט עשור.
והנה אני מוצא את עצמי בחמישי-שישי האחרונים, יושב עם רוב משפחתי על יציע באיצטדיון הדר יוסף, משקפי שמש, מכרסם תפוח, כובע רחב שוליים על הראש, ומסביבי עשרות אנשים שצועקים בגרון ניחר "תומר, תומר". וכולם מחייכים מאוזן לאוזן ומחליפים פרשנויות על עומק הסקוואט ועל איכות הבאטרפליי בביצוע עליות המתח.
שוב פעם תומר בוהדנה. שוב פעם סימון ניצחון. אליפות ישראל בכושר גופני 2015, ה RFA.
תיכף נחזור לתומר.
משחקי קרוספיט ישראל, יוזמתו של עומרי פלד ידידי, המרים אותם ברציפות זה חמש שנים, קפצו השנה רמה. האירוע הפך למשהו בסדר גודל שאיננו רגילים לראות כאן: חברת הפקה, איצטדיון האתלטיקה הלאומי בהדר יוסף, עשרות מתחרים, אלפי צופים, אלפי מבקרים נוספים בשוק הפליאו וביריד הספורט שהתקיים במקביל - הצביעו ברגליים. משהו קורה כאן.
לאנשים שאינם בתחום אספר בקצרצרה שהאירוע נמשך שלושה ימים, מתוכם יומיים מול קהל עירני: מקצה אחד של תחרויות ביום רביעי, שתי תחרויות ביום חמישי ושלושה מקצי תחרות ביום שישי, יום הגמר. גם בלי להיות מומחי קרוספיט גדולים אפשר להבין כי הספורטאים היו נתונים תחת עומס כבד כל העת והיכולת להתאושש פיסית ומנטלית היא חלק מהותי ביכולת לנצח.
בסופו של יום (יותר מדויק: בסופם של שלושה ימי התחרויות) הגיעו לקו הגמר במקום הראשון לגברים נדב לביא, במקום הראשון לנשים אלין אלכסניו ובמקום הראשון לגברים מעל גיל 40 זכה - תומר בוהדנה.
ואכן, על כר הדשא באיצטדיון אפשר היה למצוא את תומר, כבר לא ילד, חורק שיניים ועובר מתחנה לתחנה. בזו מרים משקולות, בזו רץ ספרינט או זורק שק כבד מעל משוכה, עושה עמידת ידיים או כל שילוב אחר של הנ"ל.
 |
| תומר, אלין ונדב |
שוחחתי הבוקר עם תומר. כמוני, גם הוא היה בדרכו לעבודה. ההבדל הוא שאני עוסק בתכנה, ואילו תומר הקים ומנהל פנימיה שיקומית המיועדת לנערים עם עבר פלילי שנפלטו מהמערכת. חשבתי שלא במקרה תומר הצטיין במשחקים בהרמת משקלים כבדים - הוא לוקח על כתפיו משא כבד גם באופן רגשי- האחריות לגורלם ושיקומם של בני נוער.
אבל הוא לא רק מנהיג ומחנך, הוא גם ספורטאי טבעי. כנער הוא היה חבר בנבחרת ישראל בהרמת משקולות, אבל מאז גיוסו ובמשך עשרים שנה הוא לא הרים שום משקל. גם אם עברה המחשבה בראש, הרי שהפציעה מערימה קשיים אובייקטיבים. עד לפני שנה וקצת. עד אז הוא רק רץ ועשה קצת עליות מתח ושכיבות סמיכה, רק כדי להשאר פעיל. לרוץ מהר הוא יודע (38 דקות לעשרה ק"מ), אבל דרך מקרה הוא נתקל בקרוספיט TLV לפני שנה, והמפגש עם ירון נוף, המאמן, הדליק אצלו ניצוץ.
"קרוספיט תפס אותי כי זה ספורט מעניין, וכי זה יצירתי ואתגרי בעת ובעונה אחת" הוא אמר לי הבוקר. רק שנה וקצת הוא מתאמן, אבל הרקע האתלטי שלו, הזכרון של השרירים מההיסטוריה הרחוקה בהרמת משקולות, הסבולת המעולה, וכמובן משמעת ברזל (שישה אימונים בשבוע) הביאו אותו אל הפודיום בתוך שנה. ("במקשלים כבדים אני עדיין מפחד על הכתף, אבל 80 קילו זה בסדר" הוא אומר לי שאני מפרגן על הקלות בה עשה פעמיים עשר חזרות של 80 קילו overhead squat).
המעבר לקרוספיט חיבר אותו גם לאוכל בריא. "ברור ששמעתי על פליאו" הוא אומר "ות'כלס אימצתי את זה כבר מזמן". האסימון נפל בביקור במרכז שיקומי לאסירים לשעבר בסן פרנסיסקו. החברים, כולם אסירים קשים לשעבר, מייצרים עוגיות שוקולד צ'יפס במפעל קטן שהפך להצלחה גדולה באיזור. הריח הטוב עשה לתומר חשק לעוגיה והוא שלח יד למגש, אבל אחד המשתקמים, אירי גלוח ראש עם עבר ניאו-נאצי עשיר, תפס את ידו השלוחה ואמר "חביבי, לא כדאי!". הוא הוציא מתחת לשולחן מיכל עם נוזל צמיגי, דביק מאוד ושקוף. "אני משתמש בזה כדי לשמן את המיסבים של המכונה כשהיא נתקעת" אמר האירי, "אבל אנחנו גם שמים מזה בתערובת העוגיות. קוראים לזה סירופ תירס מתוק, ותאמין לי שאתה לא רוצה לאכול את זה".
היום תומר אינו אוכל לחם, פיצה, סוכר או מזון מעובד משום סוג "הנה דוגמה: יש לי קילו סוכר בבית על המדף שקניתי לפני שנה. שנה!". הוא גם נמנע מתפוחי אדמה, מכל סוג של בשר מעובד או חשוד בכך. השינוי התזונתי הביא מהר מאוד לשינוי במראה ובפרופורציות הגוף. גם קודם הייתי בכושר, אבל השינוי התזונתי הביא מיד לשיפור במראה, הוא אומר.
תומר מייצג היטב את הישראלי היפה, במובן הפשוט, אך גם במובן העמוק והרחב של המילה. של מי שהתנדב לשרת בצנחנים, והפך לקצין, ולמ"פ, והמשיך בשירות מילואים (היום הוא סא"ל), של מי שאינו מאבד את אמונתו הפנימית בכוחו, בכוחנו, גם מול אימת המוות. של מי שממשיך ומתחזק למרות פציעה קשה ולמרות הקושי. של מי שממשיך לנסות ולאתגר את עצמו, של מי שהוא מחנך בנשמתו, של מי שמאמין בכוחו של הפרט לעשות תמיד שינוי חיובי ומשמעותי.
סיפורו של תומר הוא סיפורו של מי שמנצח.
תודה תומר. למדתי ממך הרבה.
2 הערות קוראים:
סיפור מדהים אם אינני טועה הוא לא הראשון שהשתקם מהקרוספיט לפני הרבה שנים היה פוסט על עוד בחור שהשתקם מהקרוספיט.
אחלה תומר
הוסף רשומת תגובה