בשנים האחרונות, לשמחתי הרבה, הפליאו קונה לו שביתה ואחיזה בציבוריות הישראלית. אולם אליה וקוץ בה. דומני שככל שיותר אנשים מרוצים ושמחים בחלקם, כך מתרבים גם האיסורים והחרמות והחוקים והכללים והדינים שיש למלא אותם באדיקות ובכפייה כדי להיחשב טהור ובריא ופליאוליתי למשעי.
למשל בקבוצות שונות ועל ידי מומחים שונים מטעם עצמם, נקבעים חדשים לבקרים עוד ועוד איסורים גורפים בענייני תזונה, וכללים נוקשים חדשים נכתבים על מהי הדרך הנכונה שיבור לו האדם. מה מותר ובעיקר מה אסור באיסור חמור לאכול. כך למשל:
טעמת חומוס? אללי, הרי אין לאכול קטניה גם בכלשהו.
כף דבש או סויה במתכון? הרי זו ערובה לפסילה ונידוי.
העלית לאינסטוש תמונה עם פירה בטטות? אבוי, סופך יורש גיהנום.
אכלת שני פירות? שני פרקי תהילים וסלח לי אבי כי חטאתי.
ירדת על ארוחת בוקר? צום מיד יממה.
התארחת אצל חמותך והיטבת את ליבך בעוף שספק בושל אצלה בשמן קנולה? אפס כי לא תבוא בקהלנו.
טעמת קוטג'? התאפס לך האתגר, שזה מסתבר כבר חוקים אחרים לגמרי, אדוני/גבירתי.
ותמהתי בליבי הכיצד זה קרה, ומדוע, ומי מפיק תועלת מכך, אם בכלל.
אנו חיים בעידן מודרני בו המידע זורם אלינו מכל עבר והטלפון שבידינו הוא הרחבה אמיתית של המוח ונרצה או לא נרצה הפכנו סייבורגים וזרם התודעה וזרם האינפורמציה כרוכים זה בזה והעולם כולו פרוש לרגלנו. והשפע העצום הזה מערער ומפחיד ומזעזע את תחושת העצמי. עד היום אמרו לנו מה לעשות. ידענו את מה שלימדה האחות בשיעורי התזונה בבית הספר, את מה שסיפר לנו משרד הבריאות בכרזות ובפרסומים (שלוש מנות פחמימה מלאה ביום), קלטנו את החשש של הורינו ושל הממסד משומן רווי, מכולסטרול ומהתקפי לב, ובכלל, השתדלנו להיות ילדים טובים.
פתאום שמענו מישהו צועק שהמלך עירום. שמחקרים מוצאים שדווקא הפחתה של הכולסטרול מעלה את הסיכוי להתקפי לב. שלחם מלא לא מועיל - לא לשובע ולא לבריאות. שסוכר הוא ממכר ומזיק. שיש שמנים טובים ויש שמנים רעים. שאוכל אמיתי הוא תפריט הגיוני, ומוכח וותיק ובריא בכל מקום. שספירת קלוריות היא מנהג נפסד ולא מועיל ותפריט דל שומן הרבה פחות יעיל באיבוד משקל ובהשגת בריאות. ואל תוך הפער הזה שבין הממסד הישן לבין הדעות החדשות, אנו מוטלים, תמהים ונבוכים, ומחפשים מענה ותשובות ועצות מעשיות.
והנה, במקום לשכב על הגב וליהנות מהנוף, מהדרך ומהחופש שהזדמן לנו, יש אנשים שמחליפים היסטריה אחת ("אכלתי יותר מדי קלוריות") בחרדה חלופית ("אולי יש שם טיפת שמן צמחי"), ואת הפחד הזו מתדלקים ומלבים אותם ידעונים שמבקשים להם קהילה ועוצמה ואולי גם שליטה בגורלם של אחרים.
כלל ידוע הוא במורשת ישראל סבא היא "ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". ונראה שמזמן האבות ועד זמננו הכלל הזה נותר עומד בעינו. אולי בני ישראל אכן זקוקים לנוגש או לפרעה כדי לשגשג ולפרוח, ואם לא כן, הרי הם אבודים בחלל ובאין להם רועה ומנהיג, הם סבורים שתכלה אליהם הרעה.
האמת היא שהאדם, לחופש נולד.
חוקים וכללים הם המצאה מאוחרת, של העיר והמדינה והממשל, בדיוק כדי שהשליט יוכל לשלוט ולנהל ולקבוע. אדם חופשי היה הצייד לקט. נע בחבורות, ללא גבולות, ללא רכוש, ללא מיסים, ללא כללים. היו את נורמות הקהילה המיידית, לגבי עשה ולא תעשה שבין אדם לחברו, וכללים פרקטיים שנלמדו מהניסיון לגבי מה בטוח ומה מסוכן (לא לעצבן אריה רעב, לא לאכול שורשי אלון, בסדר לאכול את הצמח הזה, ואפשר, אם מאוד צמאים, לשתות גם מהנחל העכור ההוא). והנה התרחקנו משם מאוד וכל חיינו מוקפים חוקים וכללים. כמה כסף אפשר להוציא לפני שהבנק מתקשר. באיזה נתיב יש לרכב. היכן יש ללכת (רק על הסימון שבילים). מתי צריך לקבל תרופות. מי מוסמך לרשום אותם, ועוד ועוד, עד אין סוף. האמת היא שאלו חוקים שיצרה המציאות של צבר אנושי גדול וצפוף ובלעדיהם "איש את רעהו חיים בלעו". אבל אופנת החקיקה וההגבלה הולכת ומתפשטת, ואנו רואים את זה מול עיננו בבית המחוקקים שלנו, שנבחרי הציבור מתחרים לא רק בגבהות ליבם אלא גם בכמות החוקים שהם מתיימרים לחוקק כדי להגן עלינו, כביכול. וכך בכל מושב כנסת מאות (!) חוקים עולים להצבעה ולוועדות והצעות חוק כמו "חובה להתקין רשת אלחוטית בכל בית מלון" מנסים להסתנן אל ספר החוקים ולהציל אותנו מעצמנו.
אבל האדם, כאמור, לחופש נולד.
תפקיד המדינה הוא לאפשר את החופש הזה, ולא להגביל אותו. תפקידה לאפשר את חיינו כאן יחד ולא למשטר, לחנך, לעצב ולמסגר את נפשנו אל תוך תבניות שנדמות לרגע כנכונות בעיני איש כזה או אחר. אבל אללי, המדינה מנסה לעשות זאת כבר שנים בכל תחומי החיים ואולי במיוחד בתחום התזונה והבריאות. סובסידיות. כרזות. מענקים. פרסום. פירמידות. הכל הבל ודוקטרינות שהורתן בחטא וטיפוחן באסון. ועכשיו, שיותר ויותר אנשים מתנערים מההנחיות, שעוד ועוד בני אדם קוראים בכוחות עצמם ספרים ואתרים ומחקרים שמדגימים את ההיפך הגמור מהמלצת הממסד, ישנה תנועת מטוטלת ענקית אל צד החשיבה העצמאית והבחינה העצמית והניסוי האישי. תנועה מבורכת ונפלאה של לקיחת אחריות והחלטה עצמית.
אבל בד בבד עם הרצון להבנה ולתובנה עצמית, הרי זה גם איזור חדש ולא מוכר לנו. מעולם לא צעדנו שם. והאדם נמלא חשש. אולי, בהעדר ממסד שידריך את צעדי, אולי בהעדר תזונאית מצקצקת, אולי בהעדר כדור ירוק קטן, אולי בהעדר כל אלה אפול חלילה לבור ענקי. ומי ישמור את צעדי?
החשש הזה מושך אליו כמגנט ענק את אותם יודעי כל, שדנים דין חרוץ, שפוסקים כללים ומחדשים הלכות, שידיעותיהם מגיעות השמיימה ויונקות ממקור עליון, והנה הם נותנים תשובה לכל, ופוסלים את כל מי שחושב אחרת מהם, ומנדים את כל מי שמציע חלופה או התבוננות שונה.
וזה עצוב לי.
אם יש מילה אחת שמעבירה בי צמרמורת, היא המילה "אסור".
כבר כילד, בכל פעם שאמרו לי אסור, מיד מצאתי את עצמי חושב כיצד אעשה זאת בכל זאת. כשלא יראו, כשלא ישימו לב, מאוחר בלילה, אחרת. ולכן לפחות לעצמי, אני משתדל שלא לומר לעולם אסור. במקום זה, אני משתדל לומר מה כן ומה טוב, ומאידך, מה פחות מוצלח ומה עלול להזיק. וכל הטווח הופך פתאום במקום שחור או לבן לחמישים גוונים של אפור. כך בכלל וכך בפרט לגבי האוכל שלי. אני איתן בדעתי שהכללים לתזונה בריאה, אם בכלל ישנם כאלה, הם פשוטים, פשוטים מאוד ומעטים מאוד (וכמו שאמר לי פעם מורה לצרפתית: "לכל כלל יש יוצאים מהכלל, גם לכלל הזה"). ולכן:
איכלו אוכל אמיתי ואל תאכלו רעלים. סה טו.
למתקדמים אני ממליץ על שלושה כללי "לא תעשה":אל תאכלו דגנים, אל תאכלו סוכרים ואל תצרכו שמנים צמחיים. זהו.
לא אסור, אלא כדאי. לא חוק אלא המלצה. לא הבטחה אלא דעה. לא מחקר אלא מסורת. לא רשימת מכולת אינסופית של חוקים, אלא מעט וממוקד ויעיל ומוכח. וזה גם נותן 90% מהתועלת ודורש 10% מהאנרגיה והמחשבה ומהחרדה.
וזו גם הפרקטיקה של החיים, אכילה היא מסורת שעברה אצלנו מאב לבן ומאם לביתה כבר מאות ואלפי שנים. ובכל מקום ובכל זמן הכללים הללו התרחבו או הצטמצמו, לפי הצורך ולפי הזמינות ולפי העניין ולפי הניסיון האישי וההצלחה של מי שניסה אותם.
אז אני ממליץ לכם פחות להאמין ולהיות ספקנים יותר.
פחות לעקוב אחר הוראות ויותר לעקוב אחר התחושות שלכם.
פחות חרדות ויותר שמחה.
פחות כללים ויותר חופש.
פחות כעס ויותר אהבה.
פחות אחרים ויותר עצמכם.
שבת שלום.
דעאל
 |
טראפלס פליאו, שזעזעו כמה טהרנים
טעים. |
