עוורון הוא חוסר יכולת לראות, כך לפחות לפי רוב המילונים. מצב מפחיד, מאיים, שכן הוא מתקשר לחוסר אונים ולחוסר יכולת להבין את המציאות לאשורה ולפעול בהתאם. העוור הוא מוגבל.
אבל גם אנו, הרואים, שכל חושינו מפקדים, עלולים לא לראות. לא עוורון פיסי חלילה, אלא עוורון לדברים, לתכונות, לפעולות, למצבים. עוורון רגשי, אם תרצו. זו לא חדשה מרעישה, אבל לכל אדם יש תחום של עוורון. לעתים אדם עוור מול עצמו (מה שאני לא יודע על עצמי אבל אחרים יודעים עלי), לעתים אדם עוור מול אחרים (הוא אינו רואה מצבים שאחרים מבינים אותם). אומרים שמטרת האנליזה, בטיפול פסיכולוגי, היא לצמצם את העוורון (במקרה זה, לצמצם את החלק הלא מודע, החלק שאנו עוורים לו בתוך נפשנו, ולהרחיב את השטח הנראה). יש בזה מן ההגיון: אם אתה יותר מודע למה שקורה סביבך ואיתך, יש יותר סיכוי שתפעל באורח הגיוני ומתאים ולא באופן המונע ממניעים נסתרים, בלתי מובנים. אבל בכל מקרה, תמיד, לכל אחד מאיתנו יש כזו "נקודה מתה". נקודה שגם אם נכוון היטב את המראות, היא עלולה לחמוק מאיתנו.
למשל, אנשים שאומרים לי: "גם ככה אני לא אוכל בכלל לחם", תוך כדי שהם אוכלים סנדוויץ' (נשבע לכם שהיה לי כזה אחד). וסיפרתי כאן על אחותי שגלתה פתאום כמה בעצם הרבה וופלים היא הייתה "גונבת". היא פשוט לא ראתה אותם עד שלא כוונה לשם את הזרקור הפנימי שלה. והתנהגות שאנו לא מודעים לה, גובה מחיר. תמיד.
כל אחד יודע ש"הנקודה המתה" במראות הרכב מסוכנת מאוד כשיוצאים לעקיפה, אבל ברמה הפנימית, האישית, מהי ההשפעה של הנקודה המתה הזו?
אני שואל אתכם, כי השבוע הבנתי שיש לי כזו נקודה מתה, ושיש לה השפעה. מיד אגיע לזה.
בבלוג הזה אני לא מנסה לקדם *רק* תזונה נכונה ו*רק* אימון נכון, כאלה המתאימים לאורח החיים הטבעי, הקדמוני, אלא לקדם אורח חיים נכון, בריא, שפוי, מהנה ומתגמל. בתוך "סל" המאפיינים של סגנון חיים איכותי הוא גם הרוגע הנפשי שלך, המרחב המשפחתי, ההנאה שבמשחק ובצחוק, שינה מספקת וטובה, טיולים, ועוד דברים שכבר כתבתי עליהם למשל בהקשר של "לחיות את החיים". אנו רוצים חיים מלאים ומשמעותיים, מהנים ושמחים, ולא רק טעימים, חזקים או בריאים.
אז ככה. בשנה האחרונה עשיתי לא מעט שינויים. עזבתי מקום עבודה כשלא היה לי ברור לאן אפנה, הקמתי עסק חדש ומתפתח, המשכתי לנסוע (עוד יותר מאשר בעבר) לחו"ל, והדברים האלה דורשים הרבה אנרגיות, הרבה זמן, הרבה קשב. ומרוב עשייה, וכתיבת הבלוג הזה, ומענה למיילים של קוראים, וטיסות, וגיוס עובדים, וניהול חברה חדשה, ולמרות כל זאת, גם כשהתבוננתי במראה, ראיתי רק טוב.
יפה לי.
אבל הנקודה המתה הייתה שם כל הזמן וחסמה לי את שדה הראייה.
היא הסתירה לי את הזמן שלי עם האשה שלי, עם הילדים שלי. היא הסתירה לי לקחת יום חופש ולצאת עם הילדים לטיול. היא החשיכה ממני דברים רגילים של בית שלא כל כך דרמטיים ואטרקטיביים כמו טיול אבל עדיין הם קיימים וחלק אינטגרלי מקיום משפחתי: שיעורי בית ביחד, משחקים קטנים, לשים מדיח, לתלות כביסה, כאלה.
האדם הקדמון חי בקהילה קטנה ובילה הרבה מאוד זמן עם משפחתו ועם חבריו הקרובים. הוא התנדנד בערסל וסיפר סיפורי מעשיות ואגדות ולפעמים, אם הוא היה מוכשר במיוחד, הוא צייר לילדים הפרטיים שלו קומיקס, שנשאר עבורנו אחרי עשרת אלפים שנה כציורי קיר במערות. היה לו שפע של זמן, וכשירד החושך, ובחורף מחשיך מוקדם, היו לו 14 שעות של מנוחה, קשקושים מסביב למדורה, ציורי קיר, סיפורים מותחים (כנראה אגדות בלי אבירים ונסיכים אבל עם הרבה אריות וממותות) ובסוף שינה עמוקה בחושך מוחלט, בלי שום שעון מעורר בסופה.
אז אנחנו (אני) מנסה כבר כמה שנים לחקות את הסגנון הזה, ולאכול שורשים וחיות ולא לדאוג ולא לספור קלוריות, ולאכול הרבה שומנים טובים, אבל הקטע הזה של סוף היום, כזה שעבור כל קדמון או יליד הוא טבעי בדיוק כמו הליכה, צייד או שינה, הצטמצם מדי באורח החיים שלי, ואני הייתי עוור לזה. הסגנון של לחיות בנחת עם האנשים שאתה אוהב ולראות אותם חלק גדול מהיום שלך, מצטמצם במירוץ החיים המודרני, ולא תמיד פשוט לצעוק "תעצרו את האוטובוס, אני רוצה לרדת".
זה לא לגמרי פשוט.
אני עוד צעיר (יחסית, יחסית. למרות זאת הבת שלי טוענת במרץ שאני דווקא זקן. בן ארבעים. פחד). וכצעיר, אני יודע שאני עוד יכול הרבה, ואני משתדל אכן "למצות את הפוטנציאל" (שזה משפט מערבי לגמרי, שילידי האוקיינוס השקט, לדוגמא, לא היו מבינים אותו כלל וכלל, גם אם היה נאמר בשפתם). אבל תעזבו אותי מפוטנציאל, אני מנסה להרוויח די כדי לחיות טוב היום וגם מחר. אבל, וכאן זה כבר אתגר, איך למנוע מהצורך להתפרנס לכסות את עינינו בכל הנוגע בצורך האינטראקציה אנושית משפחתית יומית ארוכה, או בעברית: איך לא להשתעבד לעבודה מחד, ולהקדיש יותר אנרגיה, חום ואהבה לאנשים הקרובים לך. לשבט שלך, אם תרצו. הילדים, למשל, היו בשבוע האחרון בחופש חנוכה, אם מישהו פספס, ואני דווקא עבדתי במרץ, כי בשבוע וחצי הקודמים הייתי במילואים. תרגיל גדוד. מלא. באש. נחמד.
אז בסופו של יום התעצבנתי על עצמי. על העוורון. על היציאה מהפרופורציות הנכונות בין רוח לחומר, בין שקט להמולה, בין עבודה לבין בטלה. עבודה היא לא חיינו, חברים. עבודה היא רק אמצעי אחד במסגרת חיינו, אבל החיים שלנו הם בדרך כלל נמוכים, חייכנים ומתרוצצים.
לכן החלטתי שמחר אנחנו (עבדכם, זוגתו ושלושת צאצאיו) יורדים ליומיים טיול ספונטני באיזור ערד. משהו עם תרמיל על הגב (וגזייה), נעליים גבוהות וגבים עמוקים של מי שטפונות. נישן בשקי שינה באחד מהחניונים באיזור (יש למרגלות המצדה ממערב, משהו נחמד, או בחוות הנוקדים. נחליט מחר בבוקר). לילדים, במקום לחזור לבית הספר אחרי שבוע חופש, יש הארכה של יומיים.
לנו, לי, יש הזדמנות לפקוח את העיניים מחדש.
מזדהים במשהו?
ספרו לנו! (ותנו המלצה למסלול)
5 הערות קוראים:
כל הכבוד על ההבחנה בנקודה המתה והיציאה לטיול הספונטני!
אני יכולה להזדהות עם כל מילה שכתבת. אמנם צעירה, ללא ילדים או בעל, אבל ממש לא מזמן עזבתי עבודה שאהבתי בגלל שהמרחק והשעות הרחיקו אותי מבן הזוג, מהבית ומהדברים שאני אוהבת לעשות בשבילי (ולא בשביל הכסף).
אנשים שוכחים שהעבודה היא בשביל לחיות ולא להיפך. אלא אם כן אתה מברי המזל שמתפרנסים ממה שהם אוהבים, וגם אז צריך פרופורציות.
סחתיין עליך ומאחלת לכם טיול מהנה :)
תמיד כל כך נעים לקרוא אותך.
פותח עיניים עם ליטוף.
מעורר השראה..
טיילנו לפני שבועיים בנחל משאש - מורבעת (אזור מצוקי דרגות) והיה מאוד מוצלח (כרגיל במדבר יהודה).
זה מעולה שהצלחת לשים לב לעיוורון כבר עכשיו, כשעוד יש לך הרבה זמן לשנות את המצב, יש אנשים שלא שמים לב עד שדי מאוחר מדי. אין סיבה לכעוס על עצמך כי זו בעיה שכיחה, במקום לכעוס עדיף שתחשוב מה אתה עושה עם המצב גם בהמשך ואיך אתה משלב את כל הדברים הטובים בחיי היום-יום.
בהצלחה, וכל הכבוד (:
האמנם אני רק ילד (16), אבל למדנו בשיעור ספרות את הסיפור "כינורו של רוטשילד", שבשורה התחתונה אומר - לא להשאר מקובע. לא ללכת עם הראש בקיר. תמיד, כל ערב כשאתה שוכב במיטה ומחכה שתרדם, לעשות חשבון נפש עם עצמך ולעבור על הכל, בשביל שיהיה אפשר לשנות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי.
דרך אגב, ממש כיף לקרוא את הבלוג שלך, ובעיקר קטעים כאלה. אשריך!
הוסף רשומת תגובה