"יש לך הודעת ווטסאפ שלא נקראה" כך סימן לי האייקון בפינה השמאלית העליונה של הטלפון הבוקר.
סימן תמים ורגיל של ווטסאפ. עיגול שבתוכו שפורפרת, ואני לא ידעתי שכשאקליק עליו תתגלה לי תמונה קטנה שתטלטל אותי ככה פתאום באמצע היום.
...
עיניים גדולות וכחולות, זה היה הדבר הראשון שראיתי.
מביטות היישר אלי - רואות לא רואות אותי אבל פקוחות ומאירות.
הרגשתי שהחדר זז במעגל עצום, כמו תקליט, ושהזמן עצר את מהלכו. כמו במטריקס המבטים שלי ושלה נפגשו בחלל שמעל למיטה והמצלמה הדמיונית עשתה תנועת 360 מעלות כשאני קפוא במקום ולא נושם.
דווקא החזקתי אז ביד מצלמה אמיתית לגמרי ותיכננתי לצלם את הרגע ההוא אבל כשפגשתי את העיניים הבנתי שאיני יכול לצלם ושאם אביט כעת בחדר דרך העדשה אאבד את תחושת המציאות שאחזה בי והקסם של הרגע יעלם.
לא רציתי שהוא יגמר לעולם.
...
בהודעת הווטסאפ הבוקר היתה תמונה, ובתמונה שוב מביטות בי אותן העיניים, ולתמונה גם כותרת: "אדון לעצמי".
ושם את יושבת בשמלה ירוקה ועם כתר פרחים לבנים על הראש. בדיוק כמו ביומולדת שנתיים. כמו בגן חובה. כמו בכיתה א'. כמו אתמול. רק הכותרת השתנתה. הכותרת ואת וכנראה שגם אני השתננו מאז.
כי אתמול עברו שמונה עשרה שנה מאז הרגע ההוא, בו ראיתי אותך בפעם הראשונה ועד ששלחת לי את הווטסאפ הזה, וכולך חיוכים.
...
השבוע גם עזבת את הבית.
וכבר עלית על האוטובוס שלקח אותך אל המדבר בו תבלי את השנה הראשונה לעצמאותך, לחירותך, לבגרותך. נסעת ללמוד. שנה מכינה לפני צבא שלאחריה הצבא כבר יקרא לך. ואחר כך בטח טיול איפשהו ואז לימודים ועבודה וחיים שלמים ונפלאים שמחכים לך לפנים. ואת כל זה אמנם ידעתי כבר מזמן אבל רק הכותרת שכתבת:"אדון לעצמי" חיברה אותי למציאות וטילטלה אותי טלטלה הגונה.
וכעת, משהתבגרתי, אני יכול לנסות לכתוב לך כמה מילות-צידה שלא יכלתי לומר אתמול, כשהיית עוד קטנה.
...
את עובדת כבר מגיל צעיר. קודם במכולת, אחר כך בחנות השמלות, אחר כך בצילום אירועים. חרוצה ושמחה, מותירה אחריך שובל של חיוכים המרפרפים על לחיי הלקוחות עד שאלה ואלה, החיוכים והאנשים, נמוגים באויר או ממשיכים לדרכם ואינם מבינים מה פשר החיוך שנדבק בהם. והנה את יוצרת קשר, קושרת שיחה, כורתת ברית ומרתכת חברים זה לזה. בעולם האמיתי, זה של המבוגרים, זה שהוא גם שלך מעכשיו, אלו תכונות נדירות מאוד. מעטים הם האנשים המרהיבים לעשות, המרחיקים לראות, המעזים לנסות והנחושים להתמיד. היי חלקך עם האנשים המנסים וההולכים קדימה. אמנם לא תמיד אפשר, ולא תמיד זה נכון, ולעתים רק רוצים להתכרבל בשמיכה ולכסות את הראש, אבל גם מבעד לשמיכה תוכלי לשמוע את רובין ווילאמס לוחש תלמידיו "קארפה דיאם!". קומו. נצלו את היום, חיו את החיים במלוא עוצמתם, שתו את לשד הנעורים, שאפו את ניחוח הרגע, נשמו את החירות. ואת זה אפשר להשיג רק בעשייה, רק בהליכה קדימה.
את יוצאת לעולם עמוסה בכל טוב, משאירה ברציף חברים ואחים והורים ומשפחה. ודעי שאלו יעמדו וישמשו לך לעולם לעוגנים בחייך. יבשת איתנה אליה תוכלי תמיד לחזור. מקום בו תוכלי לעגון בכל עת שתשובי מהפלגות חייך, מנדודי נעורייך, מהרפתקאות עצמאותך. כי התבגרות היא היכולת להרים עוגן ולהתרחק, אך גם לאחוז בגלגל ההגה ולדעת תמיד מאין באת, גם כשאינך יודעת לאן את הולכת. אם תקחי איתך בתרמילך את שורשיך ומורשתך תוכלי לנטוע אותם בכל מקום.
את עומדת מול המבחן הגדול הראשון של חייך: מבחן אי הודאות. הילדים פטורים מהדאגה שבאי הידיעה. אולם לעומתם אנו, הבוגרים, יכולים לדמיין את ההזדמנות המחכה מעבר לפסגה אך גם את הערפל והחושך שמעבר לה. ומעתה ואילך את זו שצריכה להחליט מה מסתתר מאחורי ההר: ההזדמנות או הסכנה. וזוהי תחושה מפחידה אך גם מסקרנת ומרתקת ומעצימה ורק הבוגרים באמת זוכים לטעום אותה. התחושה של להקים עסק חדש, של לצאת ביוזמה חדשה, של לרקום קשרים חדשים, של לקחת אחריות. והנה עוד מעט והכלים שצברת איתך בנעורייך יעמדו למבחן ואלו שיהיו חסרים תשיגי בעצמך, כי אין מנוס מההתנסות, ואין קיצורי דרך מהעשייה. אך יצאת לדרכך עמוסה כל טוב, וסולם ערכים חזק מונח על כתפיך, ולב טהור פועם בליבך ורציף מלא המון אוהבים מחכה לך מאחור. ויש לך כל מה שנדרש: בליבך, בראשך ובביתך.
היי ברוכה ואמיצה ילדה שלי.
אוהב,
אבא
סימן תמים ורגיל של ווטסאפ. עיגול שבתוכו שפורפרת, ואני לא ידעתי שכשאקליק עליו תתגלה לי תמונה קטנה שתטלטל אותי ככה פתאום באמצע היום.
...
עיניים גדולות וכחולות, זה היה הדבר הראשון שראיתי.
מביטות היישר אלי - רואות לא רואות אותי אבל פקוחות ומאירות.
הרגשתי שהחדר זז במעגל עצום, כמו תקליט, ושהזמן עצר את מהלכו. כמו במטריקס המבטים שלי ושלה נפגשו בחלל שמעל למיטה והמצלמה הדמיונית עשתה תנועת 360 מעלות כשאני קפוא במקום ולא נושם.
דווקא החזקתי אז ביד מצלמה אמיתית לגמרי ותיכננתי לצלם את הרגע ההוא אבל כשפגשתי את העיניים הבנתי שאיני יכול לצלם ושאם אביט כעת בחדר דרך העדשה אאבד את תחושת המציאות שאחזה בי והקסם של הרגע יעלם.
לא רציתי שהוא יגמר לעולם.
...
בהודעת הווטסאפ הבוקר היתה תמונה, ובתמונה שוב מביטות בי אותן העיניים, ולתמונה גם כותרת: "אדון לעצמי".
ושם את יושבת בשמלה ירוקה ועם כתר פרחים לבנים על הראש. בדיוק כמו ביומולדת שנתיים. כמו בגן חובה. כמו בכיתה א'. כמו אתמול. רק הכותרת השתנתה. הכותרת ואת וכנראה שגם אני השתננו מאז.
כי אתמול עברו שמונה עשרה שנה מאז הרגע ההוא, בו ראיתי אותך בפעם הראשונה ועד ששלחת לי את הווטסאפ הזה, וכולך חיוכים.
...
השבוע גם עזבת את הבית.
וכבר עלית על האוטובוס שלקח אותך אל המדבר בו תבלי את השנה הראשונה לעצמאותך, לחירותך, לבגרותך. נסעת ללמוד. שנה מכינה לפני צבא שלאחריה הצבא כבר יקרא לך. ואחר כך בטח טיול איפשהו ואז לימודים ועבודה וחיים שלמים ונפלאים שמחכים לך לפנים. ואת כל זה אמנם ידעתי כבר מזמן אבל רק הכותרת שכתבת:"אדון לעצמי" חיברה אותי למציאות וטילטלה אותי טלטלה הגונה.
וכעת, משהתבגרתי, אני יכול לנסות לכתוב לך כמה מילות-צידה שלא יכלתי לומר אתמול, כשהיית עוד קטנה.
...
 |
| אדון לעצמי |
כמו כל הורה, אני רוצה לחשוב שעד היום עטפנו אותך היטב היטב וסביב סביב בצמר גפן מתוק ורך, כזה שמשכך את המהלומות המגיעות מן העולם החיצון. וכעת, באור המסנוור והבוהק של המדבר, אין שום ערפל ורוך המפרידים בינך לבין המציאות ואת ההחלטות את צריכה לקבל בעצמך. כמו כולנו, גם את תמצאי את עצמך מהר מאוד עומדת על שפת הבריכה, מתלבטת האם לקפוץ פנימה או להמשיך לעמוד בחוץ. ואת מעולם לא היססת לקפוץ אל המים ומיד לשאוג בשמחה. אז כן, אם זה טוב, אם יש בזה הזדמנות ויכולת להתפתח ולגדול, אז זנקי קדימה בלי חשש, כמו תמיד. יש בך את האומץ והנחישות, היכולת והכלים להחליט נכון, לעשות את הדבר המתאים, להצליח בכל שתבחרי. רק אל תהססי, עשי.
את עובדת כבר מגיל צעיר. קודם במכולת, אחר כך בחנות השמלות, אחר כך בצילום אירועים. חרוצה ושמחה, מותירה אחריך שובל של חיוכים המרפרפים על לחיי הלקוחות עד שאלה ואלה, החיוכים והאנשים, נמוגים באויר או ממשיכים לדרכם ואינם מבינים מה פשר החיוך שנדבק בהם. והנה את יוצרת קשר, קושרת שיחה, כורתת ברית ומרתכת חברים זה לזה. בעולם האמיתי, זה של המבוגרים, זה שהוא גם שלך מעכשיו, אלו תכונות נדירות מאוד. מעטים הם האנשים המרהיבים לעשות, המרחיקים לראות, המעזים לנסות והנחושים להתמיד. היי חלקך עם האנשים המנסים וההולכים קדימה. אמנם לא תמיד אפשר, ולא תמיד זה נכון, ולעתים רק רוצים להתכרבל בשמיכה ולכסות את הראש, אבל גם מבעד לשמיכה תוכלי לשמוע את רובין ווילאמס לוחש תלמידיו "קארפה דיאם!". קומו. נצלו את היום, חיו את החיים במלוא עוצמתם, שתו את לשד הנעורים, שאפו את ניחוח הרגע, נשמו את החירות. ואת זה אפשר להשיג רק בעשייה, רק בהליכה קדימה.
את ממריאה עכשיו אל המרחב, יוצאת אל האור, דוהרת אל האופק, ותגלי שם המוני אנשים חדשים, אחרים, שונים. אנשים שיאתגרו את הנחות המוצא שלך, שיציגו מודל אחר למה נכון ומה ראוי, שיעשו בחירות שירתקו אותך ואולי בחירות אחרות, שיזעזעו אותך. תכירי אנשים עם חזה נפוח המקרקרים ואינם עושים, ואחרים שתקנים, הנחבאים אל הכלים אך שידיהם מלאות עשייה וברכה. תמצאי גם אנשים שסולם הערכים והדעות והפעולות שלהם נבנה בקנה-מידה אחר לגמרי מזה שלך, ועדיין, אולי תחלקו חדר, או אוהל, או חיים שלמים. ומעתה איננו נמצאים שם כדי להרחיק או לקרב את העולם ממך ואלייך, ואת היא זו שצריכה לבור את המוץ מהתבן ולראות אל נפשו של האדם שמולך - הטובה היא אם רעה, היש בה רוך, אם אין. ואת לבדך תגלי זאת, בדיאלוג מתמשך עם הסביבה ועם הדמויות החדשות שיופיעו על הבמה של חייך, כי אין עוד במאי חוץ ממך, ואין עוד שופטת. אז תעשי מה שנראה לך צודק וחכם ונכון, לא מה שנראה לאחרים ככזה. כן, גם אם לאחרים האלה קוראים אבא ואמא.
את יוצאת לעולם עמוסה בכל טוב, משאירה ברציף חברים ואחים והורים ומשפחה. ודעי שאלו יעמדו וישמשו לך לעולם לעוגנים בחייך. יבשת איתנה אליה תוכלי תמיד לחזור. מקום בו תוכלי לעגון בכל עת שתשובי מהפלגות חייך, מנדודי נעורייך, מהרפתקאות עצמאותך. כי התבגרות היא היכולת להרים עוגן ולהתרחק, אך גם לאחוז בגלגל ההגה ולדעת תמיד מאין באת, גם כשאינך יודעת לאן את הולכת. אם תקחי איתך בתרמילך את שורשיך ומורשתך תוכלי לנטוע אותם בכל מקום.
את עומדת מול המבחן הגדול הראשון של חייך: מבחן אי הודאות. הילדים פטורים מהדאגה שבאי הידיעה. אולם לעומתם אנו, הבוגרים, יכולים לדמיין את ההזדמנות המחכה מעבר לפסגה אך גם את הערפל והחושך שמעבר לה. ומעתה ואילך את זו שצריכה להחליט מה מסתתר מאחורי ההר: ההזדמנות או הסכנה. וזוהי תחושה מפחידה אך גם מסקרנת ומרתקת ומעצימה ורק הבוגרים באמת זוכים לטעום אותה. התחושה של להקים עסק חדש, של לצאת ביוזמה חדשה, של לרקום קשרים חדשים, של לקחת אחריות. והנה עוד מעט והכלים שצברת איתך בנעורייך יעמדו למבחן ואלו שיהיו חסרים תשיגי בעצמך, כי אין מנוס מההתנסות, ואין קיצורי דרך מהעשייה. אך יצאת לדרכך עמוסה כל טוב, וסולם ערכים חזק מונח על כתפיך, ולב טהור פועם בליבך ורציף מלא המון אוהבים מחכה לך מאחור. ויש לך כל מה שנדרש: בליבך, בראשך ובביתך.
היי ברוכה ואמיצה ילדה שלי.
אוהב,
אבא
4 הערות קוראים:
מתוקה... כמו אפרסק במייפל...
בת כמה היא? לפי התמונות בפוסטים לא כל כך ישנים היא נראית עוד צעירה מדי...
מרגש, מקיף וכ"כ מאפשר !
מרגש, מקיף וכ"כ מאפשר !
הוסף רשומת תגובה