כשהייתי ילד, שמעתי לא אחת את סבתא שלי מנסחת כלל ברזל: אם זה מאוד טעים אז זה או לא בריא או מאוד משמין.
ואכן, כלל יפה של קשר הפוך: עוצמתו של האחד הוא חולשתו של האחר. עוצמת הטעם היא חולשת הבריאות ולהיפך. זהו כלל מוצק, שלם ומוחלט, סופי ובלתי מתפשר (ואחרי די חזרות הוא גם מחושל כהלכה): אנו נידונו לחיים אומללים בהם ההנאה והטעם מגיעים כגזרת גורל עם מס על הבריאות או על ההיקפים. או על שניהם. מאז ועד היום אני דן עם עצמי מדי פעם בסוגיית היחסים שבין הטעם לבריאות, והאם האחד אכן גורר את האחר או תלוי בו. האם הטעים מחייב התפשרות על הבריאות והאם שמירה על הבריאות מאלצת לוותר על חלק מהטעם? ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון: מה שבריא הוא בהכרח טעים ומה שטעים הוא בהכרח בריא, שאם לא כן, מדוע התפתחנו לאהוב ולאכול אותו?
(מול שאלה קיומית זו דומה כי השאלה הקלאסית על מה קדם למה - הביצה או התרנגולת - היא לא יותר ממשחק ילדים פשוט. כאן אנחנו מתעסקים בסוגיות כבדות שברומו של עולם).
חמאה היא דוגמא כזו. רוב האנשים, וסבתא שלי ביניהם, מאמינים כי חמאה היא טעימה אבל היא אויבת ערמומית ונבזית הן לבריאות (סותמת עורקים) והן להיקפים ("מלאן 'תלפים קלוריות"). אני דווקא מאמין שחמאה היא מזון משובח, טעים, בריא ומקור משובח לאנרגיה. כך אפשר לדון גם בכבד. האם הוא טעים "סתם", או שמא הוא טעים בכוונה ותכליתו היא לגרום לנו לאכול אותו בעוד הוא ואנחנו "יודעים" שזה רע רע רע. כמה אנשים אתם מכירים שמסכימים אתכם ששמן קוקוס רווי הוא בריא? מאידך, מיליונים, אם לא מיליארדים בעולם, מאמינים שלחם חיטה מלאה, עגול וריחני, אין כמוהו לבריאות ולשובע. האמנם זהו מזון גם טעים וגם בריא? בזזז, תשובה לא נכונה. למי שעדיין צריך הסברים אז הפוסט האחרון של מיקי מדגים יפה כמה מהבעיות הקשות של החיטה.
אז האם קיים בכלל קשר בין טעים לבין בריא?
ואולי יש בין הטעם לבין בריאות דווקא קשר ישר ולא קשר הפוך, כלומר מה שבריא הוא טעים?
אני יכול לחשוב על לא מעט דוגמאות כאלה, אבל עיקרן הוא בהנחה ש"טעים" הוא מונח תלוי תרבות, אישיות וזמן. ועוד יותר: טעים הוא פונקציה נלמדת. את התימנים, למשל, לימדו שממרגרינה וקמח לבן עושים ג'חנון יותר טעים מאשר עם קמח גס וחמאה. זה עבד לא רע 60 שנה שבהם הם הפכו לשמנים וחולים. אבל אחרי שאתה מבין את הנזק של המרגרינה ושל הקמח, אתה לא יכול עוד לאכול כזה מן ג'חנון ולחשוב "טעים". זה מרגיש רע, חולה, לא נכון. זה פשוט מפסיק להיות טעים.
לעומת זאת, אם אתה לוקח דג ים טרי ומכניס אותו לתנור ל20 דקות עם חמאה, שמנת, רוזמרין ומלח גס זה יוצא טעים וזה "מרגיש" טעים. מרגיש נכון ובריא. זהו דג שבעבר אולי לא שמת אליו לב, ומקסימום הוא היה תוספת ליד הפסטה, אבל עכשיו, כשאתה מבין שהפסטה היא לא בריאה, היא כבר לא טעימה, היא לא "עושה לך את זה" ומאידך הדג שוחה מהצד אל מרכז הצלחת ואומר "אני כאן". welcome.
שורה תחתונה: הבריא צריך להיות טעים והטעים צריך להיות בריא.
אז חפשו את המוצרים הבריאים והטעימים, ואותם תאכלו. רמז: המוצרים האלה באים בדרך כלל בלי עטיפה או אריזה.
את הטעימים בכאילו, שהם גם תמיד בריאים בכאילו, תזרקו לפח.
8 הערות קוראים:
פירות הם מיטב הקולינריה הטבעית (פיגויה,קוקוס,מנגו,אבוקדו,אשכולית, וכן הלאה... יאמי :)
בוקר טוב דאעל, ברצוני לשלוח מייל עם תשבוחות על הבלוג. האם המייל של הקרוספיט הוא מייל אישי שלך?
אם לא, אז אשמח לקבל כתובת אישית.
(הסתבכתי עם פתיחת האאוטלוק).
תודה,
דנה
*דעאל
crossfit.israel@gmail.com מגיע אלי ורק אלי. דעאל.
היי דעאל. זו שירי, חזרתי :-)
רציתי לשאול. אבי אוהב לקנות ולהכין לבנות שלו סלמון בתנור - כזה שקונים בסופר קפוא. זה לא בריא?
כמו כן יש סלמון נורבגי ואילתית. מי מהשניים בריא יותר אם בכלל?
תודה
ברוכה השבה. סלמון זה מצוין. סלמון טרי עדיף כמובן על קפוא אבל לא תמיד קל להשיג (צריך מוכר דגים חביב).
אילתית זה סלמון בעברית. למרות זאת, בדרך כלל הכוונה באחרון הוא סלמון מגידול מקומי ואילו בראשון הוא סלמון שנדוג בים ולכן פראי, בריא וטעים הרבה יותר.
בדגים קפואים (וזה נכון לכל אוכל קפוא) פשוט צריך להתבונן ברשימת המרכיבים. בסלמון קפוא על פי רוב אין תוספות חיצוניות. בבקלה/סול/וכדומה בדרך כלל יש.
שורה תחתונה: מצוין לראש השנה, ובכלל. וסלמון טרי טעים פי שתיים לפחות ולא תמיד עולה יותר.
תודה :-) אולי יש לך איזה מתכון קליל לסלמון בתנור?
ברור: הכי קל, הכי פשוט, הכי טעים:
משרים את הסלמון במים עם מעט לימון להוציא טעם (אם הוא היה קפוא). מפזרים על הסלמון (ומתחתיו) חתיכות חמאה בנדיבות רבה, שופכים שמנת מתוקה 38%, פלפל שחור גרוס ומלח גס, והופ לתנור ל 20 דקות. לא לייבש! סה-טו. אפשר גם להוסיף טיפה רוזמרין, אבל לא קריטי כי זה נוטה להשתלט.
הוסף רשומת תגובה