אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

בלוס אנג'לס הייאוש נעשה יותר נח (מחשבות מהג'ט לג)

אני עכשיו בקליפורניה, קומה 7 של מלון בדרום LA.
(זקוק לרחמים)
לא חופש. סוג של נסיעת עסקים (וכפי שאתם רואים, אין לי כמעט זמן לכתוב, אבל זה יעבור תוך שבועיים).
קשה לא להיות בבית אבל כמו שאמרו ה Eagels אי שם בשנות השבעים:
Welcome to the hotel California
כאן בארץ השמש הנצחית יש שפע דקלים, אוקיינוס, חופים לבנים ואנשים שמחפשים איך להעביר את החיים במינימום מאמץ.
לא אתלונן עוד הרבה אבל אשתף בכמה הרהורים מהצד השני של הכדור.
החיים בקליפורניה הם הסמן הימני של העולם המערבי בתחומים רבים. כאן נולדים ומכאן יוצאים רבים מהרעיונות ומהמגמות שכובשות מאוחר יותר את העולם. פייסבוק, אוכל בריא, תרבות פיתוח הגוף, צמחונות, מכוניות טסלה חשמליות (מדהימות, דרך אגב ורואים אותן לא מעט פה), עמק הסיליקון, קרוספיט, ועוד אינספור דוגמאות - כולן נולדו פה ומכאן היגרו מזרחה וכבשו את העולם (הטסלה עוד תכבוש, הימור שלי).
כך למשל ברדיוס של קילומטר אחד סביב המלון בו אני מתאכסן יש שמונה מכוני קרוספיט שונים. ולא, זה לא האיזור הכי צפוף בעולם, ממש לא (בעיקר בתים פרטיים) פשוט "לייף סטייל" זה עניין מרכזי בחיים של האנשים פה. לכל בנאדם יש מנוי חדר כושר, מאמן, יועץ תזונה, קוסמטיקאי (גם לגברים), וכל מה שקשור באוכל-בריאות-הנאה-יופי הולך כאן חזק.
כי קליפורניה מקדשת את החיים.
שמעתי אתמול והיום הרצאות של אחד, אימרד קורים, פרופסור למנהל עסקים באונ' קליפורניה ואחד מיועצי השווק המובילים של הונדה, דל, סמסונג וחברות דומות ברמה העולמית. הוא נולד במומביי והחל לעבוד כבר בגיל 7. אמנם כנצר למשפחה אמידה יחסית חייו לא היו גרועים כמו ב"נער החידות ממוביי" אבל הוא בהחלט החליט להגר לארצות הברית, וקבע את משכנו כאן, לחוף הים. הוא הצליח לא רע. התחביב שלו היום הוא משחקים של Los-Angeles Lakers כשהוא יושב בשורה הראשונה ומרגיש ברגליים את קפיצות הכדור על הפרקט. 1000 דולר הכרטיס להערכתי.
אני מניח שאיפשהו על הרצף הגדול שבין חיים בפחון במומביי, אוכל גרוע, עבודה של אינסוף שעות בלב הפיח של העיר המזוהמת בעולם לבין החלום האמריקאי העשיר, ששותה מרטיני מכוס עם שמשייה על החוף יש קצת פער.
איפה אתם נמצאים על הרצף הזה? 
(אני לא שואל ברמה הכלכלית אלא ברמה הנפשית).
קליפורניה לא תמיד היתה כזו. היו פה תקופות נוראיות של מיתון ואפילו רעב (מי שלא קרא את "ענבי זעם" אני בהחלט ממליץ), אבל העובדה היא שהמקום הזה הפך למנוע עולמי ומגנט עצום של חדשנות ולכל מה שמפנק את המין האנושי. האם החדשנות קשורה להצלחה והאם זו קשורה לגיאוגרפיה או שזה הכל רק מקרה?
האם הנוחות של עונות השנה כאן היא זו שיצרה כאן את חברת השפע השבעה או שדינמיקות אחרות? כיצד נסביר את החדשנות כאן אם הכל כבר כל כך נח ומפנק? האם הרצון שלנו כאן לחזור לחיים הפשוטים והטבעיים של העבר עומד בסתירה לתאווה של רבים לחיים מפנקים-עשירים ונוצצים יותר?
קל לזלזל באמריקאי השבע, אבל עם המציאות קשה להתווכח. האומה האמריקאית הצליחה ומצליחה עדיין להיות קטר של חדשנות ויצירה ברמה העולמית. אני כאן עם עוד יזמים ישראלים וכמובן שגם לנו אין מה להתבייש ביצירתיות, חדשנות, יוזמה ומהירות. דומני כי רבים מחברי היזמים רוצים יותר, תאבים יותר, רעבים יותר ורגועים פחות מהיזם האמריקאי.
האם אנחנו רגועים פחות או שרק נדמה לי?

אנחנו בארץ, כמו בכל מקום בעולם, רוצים לחיות את החיים הטובים, לאכול בריא, להיות שזופים ולהרגיש את הכדור מרעיד את הפרקט. אבל חובת ההוכחה, ההגשמה הוהשגה היא עלינו. אין ארוחות חינם. השאלה אם בדרך לחוף הים אנו משעבדים את החיים לעבודה ולמתח או מרשים לעצמנו לחיות ולהנות.

מחשבות.
זה מה שקורה שיש ג'ט לג...


Share/Bookmark

By מר קדמוני with 2 comments

2 הערות קוראים:

מסור ד"ש לסיסון, אני ממליצה בחום לבקר בטופנגה קניון שמחבר בין הוואלי למליבו,
מקום מדהים אם הרבה טבע וחיים קצת יותר רגועים אבל אם איכות חיים אמיתית.

כתבת יפה, וכן , אנחנו רגועים פחות כאן. יש לנו סדר יום של חיים "מערביים" בנוסח אמריקה, רק תוסיף לזה את כל הסטרס הים תיכוני והטמפרמנט הישראלי. לפעמים אני חושב שאנחנו עושים 50% יותר ממה שבן אדם אמור לעשות.

פרסום תגובה