אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

איזה שינוי חברתי יכול אדם בודד לעשות


שבוע שורשים בגרמניה מעולם לא היה עמוס יותר ועכשיו אני נושם אויר טרי של ארץ ישראל. אמנם חם והביל כאן הרבה יותר אבל לפחות פה לא מעופפים השדים של העבר ורוחות הרפאים נסתרות מהעין. אז כל עוד המראות והחוויות עדיין טריות בראשי, אשתף בעוד מחשבה אחת אחרונה בנושא. ברשותכם. 
הדור הגרמני שלאחר מלחמת העולם השניה העמיד פס עבה ואטום כלפי העבר והמשיך בחייו. פעילות ההנצחה הלאומית של גרמניה כלפי העם היהודי החלה עשרות שנים מאוחר יותר, רק אחרי שהאנשים אזרחי גרמניה יכלו להתחיל להתמודד "באמת" עם ההיסטוריה המשפחתית והאישית שלהם, ממרחק הזמן והשנים. 
כאן נכנסת שוב לתמונה סבתא שלי.
היא עזבה את גרמניה בבוקרו של ליל הבדולח, בנובמבר 1938, בדרכון עליו מוטבעת J אדומה מעל צלב קרס מכונף ובתוספת "סרטיפיקט" בכתב יד האומר שלעולם לא תוכל לחזור לגרמניה. היא היתה נערה צעירה והגיעה לכאן לגמרי לבדה. שמונה אחים והורים נשארו מאחור. היא החליטה שלעולם לא תדבר עוד גרמנית.
פאסט פורוורד 50 שנה.
סבתא שלי נהייתה כבר ד"ר לחינוך בבר אילן (בגרות היא השלימה רק בגיל 47, וזה לא הפריע לה להפוך בסופו של דבר לפרופסור באקדמיה) והגרמנים שלחו לה בקשה להגיע לאוניברסיטה של המבורג, עיר הולדתה, לדיון בזכרו של אביה, שהיה הרב הראשי של המבורג, אחרון רבני גרמניה ושנרצח עם רוב משפחתו אחרי שגורש ליערות ריגה.
היא התלבטה אבל החליטה להגיע.
ואז, בבת אחת הסכר נפרץ. הגרמנית חזרה, המראות חזרו, והמעיין החל להתגבר. בגיל 65 היא החליטה להקדיש את חייה ליצירת שינוי בעיר הולדתה הגרמנית וליצור זכרון חי של משפחתה דווקא שם. היא החלה לכתוב כאחוזת דיבוק מאמרים וספרים בגרמנית על משפחתה והקהילה והסביבה בה היא גדלה. והחלה לנסוע כדבר שבשגרה לגרמניה, ולארגן ימי עיון, כנסים, כיכרות עיר, לוחות זכרון, אירועים רשמיים, תוכניות חינוך בבתי הספר, ועוד ועוד - הכל כדי ליצור שינוי של הזכרון הקולקטיבי של המבורג.
מאז עברו 25 שנים של עשייה, וכאמור, היא עכשיו בת 90, ובשיא המרץ.
אחרי 25 שנים אפשר להתבונן במה שהתרחש במציאות כתוצאה מעבודתה. 
השבוע שוחחתי עם הרבה מאוד גרמנים, תושבים מקומיים בהמבורג וכולם כלל לא יהודים, שבאו לחלוק לה כבוד, וששיקפו עבורי את המשמעות של עבודתה. אתה מתבונן מהצד ומתקשה להאמין. אישה קטנה שאיש לא מכיר בארץ, והנה מחכים לה בשדה התעופה מעריצים ועיתונאי, מארגנים לה מסיבת יום הולדת עם יו"ר הפרלמנט, כתבות בעיתון, הזמנה למושל (שהתנצל שלא יכל להגיע למסיבה), אנשים עומדים שתחתום להם על ספר ובכל מקום יש סביבה באזז של סלבריטאים. הזוי. שאלתי אותם, למה באתם? מה העניין?
אמרו לי: סבתא שלך גרמה לי להתחבר מחדש להיסטוריה שלי.
אמרו לי: המשפחה של סבתא שלך גרה שני בתים מהבית שלי, ואיפה שעמד בית הכנסת של אבא שלה, שנשרף בליל הבדולח, היה כל השנים שאחרי המלחמה פשוט מגרש חניה, ועכשיו, בזכות פעולתה, זו כיכר זכרון. 
אמרו לי: אתה לא מבין שעבורנו היא מסמלת את היכולת לסלוח, לדבר, לתקשר ולהתמודד. עם עצמנו. עם העבר. איתכם. 
אמרו לי: היא רק אישה אחת, אבל עבורנו היא יצרה שינוי אישי ושינוי חברתי של ממש. אני הולך היום ברחוב בו אני גר ומתייחס אליו עכשיו אחרת. 
אמרו לי: אנו פועלים שממשלת גרמניה תזמין אותה רשמית לחזור ולגור בגרמניה אחרי שגירשה אותה ממנה. אנחנו מבינים שהיא לא תסכים, אבל העובדה שאנחנו לא מסוגלים לבקש את זה ממנה, מוכיחה שאנחנו הגרמנים עדיין מפחדים להודות. 

כנגד כל הסיכויים, ממרחק הזמן והגיאוגרפיה, בלי מימון ובלי כח, רק עם חיוך ואופטימיות ללא קץ, היא מפלסת לה דרך וקונה לה מעריצים בלשכות הבכירים המקומיים, בעיתונות, באקדמיה, ובקרב האנשים הפשוטים של הרחוב, שקנו וקראו את הספר שלה (שאני לא קראתי, כי הוא בגרמנית ואין תרגום). שם היא הפכה לסמל, כאן היא רק סבתא.
היא מייצרת שינוי תודעתי ואמיתי כאן ועכשיו. 

עמדתי ולמדתי על כוחו של הפרט ואמונתו. 
על היכולת ליצור ולהוביל שינוי חברתי.
נחישות, התמדה, אמונה.
והלוואי שאלמד גם אני.

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 18 comments

18 הערות קוראים:

מרגש, תודה על השיתוף!

כל הכבוד לסבתא. לא היו מזיקות לנו כמה כאלה ג'דות בפרוייקט הפליאו.

סיפור מדהים ומרגש.

אכן מרגש ונותן השראה
תודה על השיתוף

מרגש עד דמעות. תודה.

מרגש,
יש לך סבתא מדהימה

דעאל, זה באמת מפעים. גם מענין להבין מה קורה בדיוק בנפש הגרמנית. אולי מנחם קצת (ממש קצת קצת, כלשהו. נחמה אמיתית לא אפשרית) לדעת שהם באמת מתביישים, ושהפיצויים וכו' זה לא היה רק למען יחסי ציבור.
חוץ מההתרגשות מפעולותיה המופלאות של סבתך, היה גם מענין שה"עלטער זיידע" (סבא רבא) שלך היה הרב של המבורג. האם הוא היה רב אורטודוקסי של הקהילה החרדית שם?
מה עלה בגורלם של אחי הסבתא?
אביב (לא הצלחתי לתת שם באופן נורמלי בכותרת)

הי אביב. הרב יוסף צבי קרליבך היה רב אורתודוכסי (וד"ר למתמטיקה, ומורה לאמנות גם), ורב של כלל יהודי המבורג, ללא הבדל. הוא מפורסם בסובלנותו לזרמים השונים ביהדות, ומנע בכח פיצול מול הקהילה הרפורמית דאז.
מתוך תשעת ילדיו חמישה הגיעו בעוד מועד לחוף מבטחים (סבתא שלי לארץ ואסי, חווה, יהודית ובולי לאנגליה). הרב קרליבך עצמו, לוטה אישתו וושלושת הבנות הצעירות (רותי, נעמי ושרה) גורשו למחנות ונרצחו אחרי צעדת מוות ביער ריגה. אח נוסף, שלמה, שרד את המחנות.
(תוכל לקרוא עוד על הרב קרליבך כאן: http://alturl.com/bxf9o
או כאן:
http://alturl.com/i7t9q)

וואוו. אין מילים בפי. אם זו סבתא שלך, אז אין פלא שאתה מאתגר אותנו כאן במסרים מועילים כל השנה. לא יאומן. זהו, הסיפור שלך על סבתך לא ייצא לי מעולם מהראש. ותראה איך זה גם גורם לה להיות דינמית ונמרצת, בגילה הלא צעיר...
תודה, דעאל.
תודה.
רחל

אז אתה קרוב משפחה של השופט חיים כהן ועזריאל קרליבך ז"ל?

שלום עידו. שתי נקודות בסעיף ידע כללי! אכן שניהם בני דודים של סבתא שלי. תרגיש חופשי ותוסיף לרשימה גם את הרב שלמה קרליבך כדי שיהיה שמייח (עוד בן דוד, שנחשב דווקא לכבשה השחורה במשפחה).

שלמה קרליבך הוא הנגן אם אני לא טועה, שלמה קרליבך הוותיק הרב של המבורג היה אדם גדול והתיאורים של חיים כהן ז"ל על האיש ריתקו אותי, אשריך שאתה ממשפחה כול כך מרשימה, ואגב יש בליבק פארק על שמו.

התכוונתי כמובן שהוא היה הרב של ליבק והסבא של סבתא שלך.

שלום, אני מלאת הערכה לסבתך! אשמח לדעת את שם סבתך (כתוב בלועזית) ואת שם הספר שכתבה בגרמנית. תודה

פרופסור מרים גיליס קרליבך או בקיצור סבתי.
רשימת פרסומים (חלקית מאוד): https://goo.gl/1oT7X3

איזו אשה מדהימה! מרגש לקרוא כמה כוח יש לאדם אחד, אשה אחת, שעברה מה שעברה סבתך.
מחכה לפגוש אותה.

מרגש מאוד. תודה על השיתוף.

אשה צנועה, הופכת עולמות, דמות להערצה. תודה על השיתוף

הוסף רשומת תגובה