אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

על אנשים ויכולות

אלוף (מיל') יצחק בריק

אתמול, כרגיל אצלי, הייתי ביום מילואים. השתלמות. לובשים בבוקר מדים ובמקום לעבודה הולכים לפגוש חברים, ללמוד קצת על המקצוע הצבאי שלנו, לשמוע הרצאות ולראות שהצבא אולי התקדם אבל עדיין מביא בתור כיבוד בעיקר בורקסים.
כך או אחרת, אחת מההרצאות היתה של אחד, אל"מ ב', בעברו מח"ט במלחמת לבנון השניה, שהוזמן לספר לנו על "הלוגיסטיקה בשדה הקרב". (לא להבהל, תחזיקו מעמד, זה לא הולך להיות משעמם. אני מקווה). מלחמת לבנון השניה, כידוע, לא היתה סיפור הצלחה גדול, בלשון המעטה, כשמדברים על הערכות הלוגיסטיקה, לא לפני ולא במהלך הלחימה, ועל זה כבר כתבו הרבה ספרים ונשפכו נהרות של דיו (ואני ממליץ על זה של עופר שלח). ואכן, הצבא של אחרי המלחמה ואחרי עידן דן חלוץ התעשת ורכש ציוד כיד המלך, והחל סוף סף להתאמן והכל טוב ויפה.


לענייננו,
האל"מ המדובר משתחרר בימים אלה מצה"ל. לא קשה לנחש שלאור ההשגים המפוקפקים של היחידה שלו במלחמה הוא לא הצליח להתקדם וכך מצא את דרכו החוצה. אבל לא על זה הוא דיבר. הוא דיבר בעיקר על "אכלו לי, שתו לי, גנבו לי" וכמה ואיך צה"ל הגדול לא הצליח לעזור לו למלא את תפקידו. מאנשים בניסיון ובדרגה שלו אתה לא מצפה לשמוע טון כזה של דברים. במשך שעתיים הוא הצליח לדבר במהירות וברגש על פרטי פרטים ממהלך המלחמה ולרגעים דומה היה כי הוא נמצא עכשיו מול ועדת חקירה ממלכתית. הוא לא הפסיק לטעון בלהט למה רק הוא צודק ("יש לי צילומים שמוכיחים") ולמה כל השאר מטומטמים ("מי שלא הבין את המשימה זה אחריות שלו") ולמה גם במלחמה הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר, ועוד כהנה וכהנה אמירות מלאות פאתוס ומועטות בינה. הוא לא ילד הב' הזה, אבל הוא דיבר כאחרון הטירונים במסדר יציאה. הכח נמצא מחוץ לו, אצל מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד או הרמטכ"ל, ולכן הוא ויחידתו רק נעו כמטוטלת במסגרת כוחות ענק נסתרים ועלומים ולו היתה לו ברירה אלא להכשל. סורי.


אתנחתה,
לפני שנה בערך, ביום מילואים אחר, בהשתלמות דומה, גם אז ביקר אותנו אורח. גם הוא מפקד לשעבר בצה"ל. האלוף יצחק בריק. איש מרשים וגבה קומה, נמרץ להפליא וחד מבט, שבמשך שעתיים סיפר לנו על לקחי הלחימה האישיים שלו כמ"פ שריון צעיר במילואים במלחמת יום הכיפורים. הערה: מורשת קרב או לקחי לחימה שמעתי הרבה (מאוד) בחיים שלי, בסדיר ובמילואים. עשרות רבות, מאנשים שונים, אבל הרצאה כמו של בריק לא שמעתי. בריק הוטל למלחמה כבר ביומה הראשון, ובמקום פלוגה, רק הוא ועוד טנק בודד ירדו לבדם לסיני, לחפש מלחמה. לא היו להם מפות ראויות, לא היה מודיעין, לא היתה פלוגה אבל המלחמה מצאה אותם מהר מאוד. משך 19 ימים הוא נלחם ברציפות, עובר פצוע מקרב לקרב, מטנק לטנק, כח המילואים הראשון בסיני, חוצה ראשון את התעלה, מכתר את הארמיה המצרית, וכל הדרך וכל הימים הוא לבדו - מ"פ בגדוד 113, הגדוד לו מספר ההרוגים הגבוה ביותר בכל תולדות צה"ל כמדומני. גדוד שהושמד כמעט לחלוטין במהלך המלחמה ושאיש ממנו כמעט ולא יצא שלם בגופו או בנפשו.
יצחק בריק יכל לדבר על הבעיות של הפיקוד דאז, על העובדה כי הוטל ללחימה בלי כל הכוונה, בלי כל סיכוי למעשה. על המערכת שנרדמה בשמירה, על המודיעין שלא היה, על קו המעוזים שפורק, על הצבא הגדול שהותיר אותם חשופים בצריח, אבל הוא בחר לדבר רק על מה הוא כן ראה. על עוצמת האנשים, על תושיית המפקדים, על יכולת האילתור, על כח הרצון והחיים. בריק ניצח שוב ושוב בקרבות עקובים מדם רק בזכות תושיה, נחישות, יוזמה ומנהיגות נדירה וזאת תחת תנאים בלתי אפשריים בכל קנה מידה. אבל גם בדיעבד, גם לאחר שטובי חבריו ופקודיו נהרגו, בריק מסתכל על העבר ולא בוחר לדבר על מה לא נתנו לו אלא על מה שכן היה לו. על העוצמה שבתוכו שאיפשרה לו לנצח.


בחזרה להווה,
בריק (שקיבל אחרי המלחמה את עיטור העוז) מייצג את מה שקוראים בז'רגון הפסיכולוגי "אדם בעל מיקוד שליטה פנימי", וב' מייצג אדם הפועל תחת "מיקוד שליטה חיצוני". ההבדל ביניהם לא יכול להיות חד יותר, והמשמעות של ההבדל ניכרה בזמן הלחימה ונכרת גם היום, חמש או ארבעים שנה אחרי. אדם הפועל במיקוד שליטה חיצוני מאמין כי הכח האמיתי נמצא מחוץ לו. כי "העולם" והנסיבות והכוחות החיצוניים הם שמשפיעים על מה שיקרה במציאות, ולעומתו, אדם בעל מיקוד שליטה פנימי חזק מאמין כי הוא הוא משפיע על המציאות ובידיו לשנותה או לעצבה, יהיו הנסיבות אשר יהיו.
בריק בחר לנצח והוא ניצח ומנצח עד היום. ב' בחר להסביר, והוא הסביר ומסביר עד היום.
בריק האמין באמונה שלמה כי הוא צריך לעשות את הטוב ביותר, וכי זה כנראה הגורם החשוב ביותר ליצירת הצלחה. אולי גם ב' האמין שהוא צריך לעשות את הטוב ביותר, אבל הוא גם האמין שזה לא יכול להספיק כשאין את א' ב' וג'.
המיקוד הפנימי הוא מנוע ליצירת הצלחות, יוזמה ובריאות נפשית.
מיקוד חיצוני הוא מחולל כישלונות, תסכול, כעס ואפתיה.


ועכשיו אלינו,
תסתכלו לרגע במראה הפנימית שלכם ותנסו להגדיר איפה אתם נמצאים? האם הכח נמצא אצלכם, כמו שאמר יודה, או שהכח נמצא אי שם בחוץ, ואתם רק מקווים שהוא יאציל עליכם אי פעם מעוצמתו?
האם יש לכם תירוצים מצויינים (למה אתם לא יכולים להתאמן, לאכול, להשיג, להתקדם) או שאתם משיגים מטרותיכם דווקא ולמרות כל הקשיים?
האם אתם באמת מהזן הנדיר, האמיתי, המוביל, המסוגל לעשות כנגד ולמרות כל מציאות מורכבת, בכל זמן או שאתם מהזן המצוי, המתרץ, המסתדר כשאפשר, המחכה רוב ימיו לשעת הכושר המתאימה.
ספרו לנו.

שבת שלום.

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 9 comments

9 הערות קוראים:

גדול! רגע לפני שקראתי את הפוסט הזה הייתי שבור מנטלית, אתמול קיבלתי תוצאה של כישלון בבחינה והפוסט שלך נתן לי סטירת לחי מצלצלת. אני מתחיל ללמוד למועד ב' מעכשיו.

רב תודות.

כרגיל, פוסט מצויין!

בדרך כלל אני מאוד אוהבת את הפוסטים שלך, ואולי לגבי תזונה או ספורט זה יחסית נכון (וכולנו יודעים שאם אין לך משאבי כסף וזמן יהיה לך הרבה יותר קשה לאכול בריא), אבל אתה הצגת פה את הגישה הנאו-ליברלית מול הסוציאליזם בצורה הכי שוטפת מוח שאפשר והרגזת אותי מאוד.

כמו שכתבת על גדוד 113 - כמעט כל הגדוד הלך. אולי המפקד עשה עליך אחלה רושם, אבל אי אפשר לקרוא לזה הצלחה (ואני בכלל לא מדברת על התוצאות הסופיות של שתי המלחמות האלו). וגם אם לוקחים את הסיפור על המפקד הזה, כמה כאלה כבר יש (אני מנחשת שבערך אותו אחוז כמו המליירדרים שיצאו משכונות עוני).

בפועל, המנהיגים שלנו צריכים לקחת אחריות, ואם הם לא עושים את זה ומישהו מאוד יחודי מצליח לפרוץ/לשרוד כל הכבוד לו, אבל זה לא פיתרון מערכתי ובתכלס אולי בגלל אלו שאומרים את הדברים בפנים (ונורא קל לקרוא להם מתבכיינים) יקרה השינוי הנחוץ.

מאוד מאוד אוהבת את הפוסט. השאלה האם אפשר באמת להפנים את הטוויסט בנקודת המבט, או שמדובר במזל של אנשים שנולדו עם היכולת למיקוד פנימי, שהוא האינטואיטיבי בשבילם, לעומת אחרים שהמיקוד החיצוני הוא האינטואיטיבי בשבילם - האם באמת ניתן להפנים שינוי מיקוד, או שלנצח יהיה זה מאבק פנימי עבור מי שהמיקוד שלו הוא חיצוני?

תודה למגיבים. אני בטוח שאדם יכול לשנות את נקודת המבט שלו ולייחס לעצמו יותר כח ויכולת להשפיע ולשנות את המציאות!
ולגבי ההערה של MBL. אחד, בריק לא היה מפקד גדוד 113 אלא מ"פ. המפקד היה סא"ל אסף יגורי שנהרג במלחמה. שניים, לא ניסיתי ואני ממש ממש לא תומך בהאדרת הטעוית ובטאטוא או השתקת הבקורת. זו לא הנקודה ולא על זה הפוסט. חייב הצבא, כמו גם כל מערכת, ללמוד ולהשתפר והאנשים צריכים לקום ולהגיד את הבקורת בקול רם וצלול. לעומת זאת, ההבדל בין שני האישים לא היה יכולתם למתוח בקורת, אלא יכולתם לעשות שינוי ולייחס את הקושי או ההצלחה להם עצמם ולא למערכת הגדולה. חומר למחשבה.

אוהבת את הכתיבה שלך. אני מהזן ההיברידי: יש לי תקופות של מיקוד שליטה פנימי ותקופות של מיקוד שליטה חיצוני. משתדלת להזכיר לעצמי לתרץ פחות ולעשות יותר...

כל הכבוד על הפוסט !!
מעניין וחשוב !!
כולל איזכור מלחמת יום הכיפורים שבתור "משוגע להיסטוריה צבאית " סיפקה ועדיין יכולה לספק דוגמאות רבות של מיקוד ורוח נצחון שדיברת עליהם .

יוסי

אני חושב שהעניין מורכב.אם ניקח את עולם העסקים בתור דוגמה, לדוגמה, יש הרבה מנהלים של חברות שבטוחים ביכולת שלהם להצליח בכל מצב, ואם הוא קשה אז מה טוב, ומתעלמים מהכוחות של הסביבה שאם היו לומדים אותם היו יכולים להבין איך לפעול ואם בכלל לנסות להיכנס למשל לתחום עסקי מסוים. אז במידה מסוימת נדרשת הבנה הן של העולם החיצון והן של העולם הפנימי כדי להבין איך לפעול.

בכל מה שקשור לתזונת פליאו, אני לא אומר שצריך לוותר עליה כי נראה שזה לא קל, אבל כן יעזור להבין את הסביבה והמגבלות שהיא אולי יכולה להחיל עליך כדי לנצל את היכולות שלך בהקשר להם להצלחה.

TED - Tony Robbins: Why we do what we do
http://www.youtube.com/watch?v=Cpc-t-Uwv1I&feature=edu&list=PL70DEC2B0568B5469

פרסום תגובה