אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

האמנם יצאנו ממצרים? מחשבות לקראת פסח

זוכרים מי בנה?
מחר בערב נחגוג עם כל עם ישראל את "חג החירות", את חג הפסח המסמל את יציאתנו מעבדות לחירות וכיצד עם ישראל לפני משהו כמו 3500 שנה יצא ממצרים בדרך לנדודים במדבר, למריבות, כעסים ונדודי ארבעים שנה עד שלבסוף התנחל כאן, רק כדי שנוכל לצאת שוב לגלות ושוב לחזור אחרי אלפיים שנה להיות עם חופשי וגו'.
התבוננות מעט קרובה יותר על תולדות העם היהודי במעבר שבין אבות האומה (אברהם, יצחק, יעקב) בארץ כנען ועד ליציאת מצרים מעלה כמה שאלות על מהו עם ומהי חירות.
כך נפתח ספר שמות העוסק בחיי עם ישראל במצרים:

א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.  ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה.  ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן.  ד דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.  ה וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ

נראה כי יעקב ובניו היו חבורה טיפוסית לזמן ההוא. 70 איש. בעולם של אז לא היו כמעט מדינות. מצרים ואשור היו חריגות בנוף העולמי ורוב קרקעות העולם היו לא מחולקות ועליהם התגוררו, נדדו ונלחמו זו בזו קבוצות, שבטים ועממים קטנים אבל מדינות עם ניהול מרכזי, חוקים וחקלאות כמעט ולא היו בנמצא. שומר (אשור), מצרים, אולי גם סין ועוד ממלכה בדרום אמריקה אבל לא הרבה יותר מזה. העולם היה עולם של חבורות ציידים לקטים וחבורות של ציידים-חקלאים, המגדלים משק חי, נודדים ומשלימים את תזונתם על צייד. בדומה למונגולים, ליושבי ערבות סיביר ולחלק מהבדואים. אין ספק שיעקב היה שייך לקהילה של ציידים -חקלאים:

 כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.  כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. 

אבות האומה גידלו צאן וגרו באוהלים המחויבים מטבע הנדודים שלהם. אנחנו יכולים להניח שהאוהל שלהם דומה מאוד היה לאוהלים של הבדואים בימינו אנו, וגם הם חיפשו את המדרונות עם הבריזה והצל. בקרב תרבויות של ציידים חקלאים סכנת מוות ברעב היא גבוהה מאוד.

א וְהָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ. (בראשית כג)

בפפואה-ניו גינאה ציידים חקלאים מפזרים את חלקותיהם על פני מקומות רבים ונידחים (למרות שפשוט יותר ומניב יותר לעבד שדה גדול אחד) כדי להגביר את סיכוייהם לשרוד בשנים שחונות. בספרו "העולם עד אתמול" מספר ג'ארד דיימונד כי מוות ברעב הוא משותף לכל תרבות של ציידים לקטים או ציידים חקלאים הכפופים לחוקי הטבע ואין ביכולתם לשמר מזון ולאחסנו בצורה יעילה.
ואכן, שבע שנות הרעב שהיו אז באיזור הפילו חללים בקרב כל הנוודים, ומשפחת יעקב מחליטה לרדת מצריימה "לשבור בר" היינו, להשיג מזון, אחרת הם ימותו ברעב. ימותו ממש.

א וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ.  ב וַיֹּאמֶר--הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.  ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם. (בראשית כב)

לעומת הנוודים, מצרים היתה ציביליזציה של ממש, גדולה ומתפתחת. הפרעונים בנו מבני ענק, הם השתמשו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר לזמנם, הם המציאו שיטות כתב ופפירוסים שנותרו עד היום, והם היו מחלוצי החקלאות. מצרים של פרעה ויוסף היא מערי הענק הראשונות שהקימה האנושות. והם נערכו היטב לקראת הרעב הממשמש ובא, שיטות המגדירות היטב את עדיפותם הטכנולוגית, הפיסית ויכולתם לשמור ולשמר מנגנון פקידים, לבלרים, ממונים ושרים. ובעיקר, הם מבססים את תזונתם על חיטה. מצרים היא אסם החיטה הקדמוני של האנושות:

 לד יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע.  לה וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים--וְשָׁמָרוּ.  לו וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב. (בראשית, מא)

יעקב ובניו אנוסים מחמת הרעב לרדת מצריימה, ושם הם ממירים מיד ובקלות את אורח החיים הנוודי, המסוכן, הקדמוני, בחיים של נוחות. בערים, בחיטה. הם עוברים מיד למגורי קבע.

 וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים (שמות, ב)

הבתים והמעבר ושפע המזון המזין הביאו גם "בום" של ילודה. אצל תרבויות מסורתיות ישנו רווח של כשלוש שנים וחצי או ארבע שנים בין ילד לילד, מכיוון שנוודים מוכרחים לשאת את הילדים על הידיים, והילד ניזון רק מהנקה, קשה עד בלתי אפשרי לגדל ולשאת שני ילדים יונקים. גם תקופות של חוסר במזון מביאות לצמצום כושר ההולדה. לעומת זאת, המעבר לחקלאות הביא בכל העולם לעודף ילודה ולצמיחה מהירה של האוכלוסיה. ואכן, אנו רואים את התהליך הזה בדיוק מתרחש את בני ישראל המשתקעים במצרים:

  ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם. (שמות, א)

אבל אין מתוק בלי מר. בני ישראל אמנם התרבו אבל גם החלו לסבול. התנ"ך מספר על קושי מהעבודה, אבל אנו יכולים לשער שגם בעיות שיניים, בעיות גב, אוסטופורוזיס, התקפי לב ועוד היו נחלתם. ניתן לייחס זאת לעבודה הקשה, אבל אנו יודעים שהתזונה של הפרעונים היתה דומה מאוד לתזונה המערבית הנוכחית (חיטה, דבש, בירה) ולא במקרה התגלו סימנים להתקפי לב בקרב מומיות. בלשון המקרא הצרות הבריאותיות נשמעות כך:

כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה.  כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. (שמות, ב)

והצרות גם עשו אותם, בדיוק כמונו, חסרי סבלנות ועצבניים:

 וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. (שמות, ו)

כך זה המשיך ארבע מאות שנים בהם ישבו בני ישראל במצרים. ארבע מאות שנים. הם הגיעו משפחה אחת קטנה של נוודים, רעבים ושזופים, ואחרי ארבע מאות שנה יצאו משם שהם מכורים לחיטה ולקמח, לגידולים חקלאיים והמירו את בשר הצייד ובשר הצאן בגידולים חקלאיים מקומיים. את הצאן הם יכלו לגדל במצרים רק במשורה ולא באופן משמעותי:
כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן. (בראשית, מו)

שנים מאוחר יותר הם כבר לא משפחה אלא עם ישראל, הם כבר יצאו ממצרים וכבר נודדים שנים במדבר, והנה היו מי שנמאס להם כבר לאכול מן, והם רק רוצים את התזונה שקיבלו במצרים (והיא מצויירת בגוון רומנטי, שברור המטקסט כי לא היה להם שפע הזה, אלא כדי להדגיש את ייצור הזכרונות של כפויי הטובה המקטרים):

 ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.

בהנחה שהמקרא הדגיש ראשון דווקא את מה שלא היה במצרים, כדי להעצים את האבסורד שבתלונה, אנו יכולים להניח כי חציר, בצלים ושומים היו המזון האמיתי במצרים. חציר הוא חיטה. בצל ושום אנחנו מכירים. דומה מאוד לאוכל של עניי מצריים עד עצם היום הזה. 
אבל כאמור בסופו של יום התגברו על הצרות במדבר והתנחלנו כאן בארץ. אורח החיים של עם ישראל החליף מדינה אחת (מצרים) במדינות אחרות שהוקמו כדי להשתרע על ארץ ישראל המקראית (ממלכת ישראל וממלכת יהודה), וגם הן היו מדינות חקלאיות, מבוססות צאן וגידולי שדה. תרבות הצייד הוכחדה יחד עם מתן תורה ועם ישראל שימר את עצמו כעם וכחברה מערבית, חקלאית, תעשייתית, יודעת ספר.
יצאנו ממצרים, אבל לא דומים לאנשים שנכנסו אליה. נכנסנו נוודים חופשיים ובריאים ויצאנו ממנה אזרחים העולם הגדול, ממושמעים ומכורי לחם. נכנסנו אוכלי כבש ויצאנו אוכלי חלות. נכנסנו צנועים ודלפונים ויצאנו בעלי בתים. החלפנו נדודים בישיבת קבע. 
הפכנו לעם, אבל בדרך שילמנו מחיר לא פשוט. 
מה דעתכם: האם אנו יכולים לשמר את התועלת של תרבות המערב (הכתיבה, שפע המזון, התרבות, הערים, הפירמידות) ועדיין לשמר את התועלת הבריאותית של סוד החיים הפשוטים וחיים בקהילות קטנות ואינטימיות?

השתא עבדים, לשנה הבאה בני חורין!

Share/Bookmark

By Dael with 4 comments

4 הערות קוראים:

יופי של רשומה, ממש דבר תורה לשולחן הסדר!

לגבי השאלה בסוף, זה אפשרי אך זה יהיה קשה, זה יחייב אותנו להשתנות ולבקש דברים אחרים.

אני מאמין שכמות השינויים הנדרשת מהמצב הנוכחי היא גדולה ועמוקה מכדי להיחשב סבירה. אולי רק בפרק זמן ארוך מאוד תוך מאמץ מאוד ממוקד (שלא סביר שיקרה).

דוגמא למה שאני חושב שצריך לקרות לאו דווקא לפי הסדר-
-הקטנת הצריכה, הן של מזון, הן של אנרגיה והן של מוצרים אחרים.
-מינימום ייצור אשפה= 0 אריזות, 0 אוכל מיותר, אנרגיה מתחדשת...
-פיקוח ובקרה על כמות בני האדם בהתאם ליכולת שלנו לקיים אותם ברמת חיים מסוימת. יתכן וישתנה בהתאם לשיטות/טכנולוגיות מתקדמות.
-יצור מקומי של רב צרכי היומיום ובראשם אוכל. כל מדינה צריכה לדאוג ליכולת שלה להאכיל את אנשיה ע"י אדמתה שלה והמשאבים באדמה זו.
-כל החלטה ציבורית צריכה להתחשב בהשלכות של לפחות שני דורות קדימה (ואני סלחן בעניין... עדיף יותר משני דורות).
-סדרי עדיפויות הכוללים בריאות, חופש, רווחה... ולא עיסוק ב"צמיחה לשם צמיחה". רק לי זה נראה מוזר שהכלכלה המודרנית יכולה לשרוד רק אם השנה תצרוך יותר משצרכת שנה שעברה?!
-שימוש במשאבים מתחדשים (בפרקי זמן של חיי אדם...)- גם באנרגיה וגם בגידול המזון.
- החלפת בסיס תזונה מדגנים למוצרים מהחי בגידול בר-קיימא- שדות מרעה (בניהול מתקדם כמו שדובר פה לא פעם) בשילוב חיות משק נוספות במקום שדות חיטה ודגנים אחרים.
-ניצול מרחבים ציבוריים ופרטיים לגידול מצרכי מזון מסוימים בעיקר ירקות= עצי פרי במקום נוי, עדניות ירק במקום פרחים, ניצול גגות וחלקות אדמה קטנות לגידול אוכל.

יש גם בטח הרבה שינויים כלכליים שצריכים לקרות ואני פשוט לא מבין בזה מספיק.
וזה עוד לפני (או אולי בזמן) שמדברים על שינויים שצריכים להתרחש בתפיסות שלנו כבני אדם והיחסים בינינו לבין עצמנו.

אז איפה מתחילים?!

חג שמח.

הכל נחמד ויפה. ופשטני.
התפרסמו כמה מחקרים כבר שלא ממש הייתה יציאת מצרים ועבדות.
מזכרוני המחקרים טוענים שמדובר במשהו כמו שני שבטים סוררים שנקראו חפירו או חבירו שפשוט עשו "ויברח" מאחד הפרעונים לכיוון ישראל.
המיתוס המוצג בספר שמות, ע"פ אותם מחקרים נכתב והוצג ע"י הכהן הגדול כמשהו שהוא "מצא" זרוק בבית המקדש - ושכל מטרתו היא לספק מכנה משותף לאיחוד ממלכות ישראל ויהודה.
צר לי שאיני זוכר את מראי המקום - אבל אולי מישהו מהקוראים/ מגיבים יכול לגגל...

בכל מקרה - שיהיה לכולכם חג שמח וכשר (למי ששומר כשרות).

חג שמח,
ההוא מנו"ז

נורא, נורא קשה לעכל את המידע והמדע התומך בהפרכת היהדות אחרי שגדלת כל החיים במגזר הדתי-הציוני האדוק.

עצוב - במיוחד לאור המלאכותיות שאני מחוייבת לספק כשאני מתיישבת לליל הסדר המשפחתי.

פרסום תגובה