אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

כיצד נמנע מלפגוש סרטן? חמישה רעיונות פרקטיים (פוסט אורח)

הי ידידי, פוסט אורח נוסף מאת ד"ר ענת צ'סנר. לעיונכם, הנאתכם, ושיתופכם.
קדימה, בואו נשמע מה יש לדוקטור לספר לנו.


הפוסט הקודם שכתבתי "מה יהרוג אותנו קודם הגנטיקה  או הסביבה" עורר סקרנות רבה בנוגע לקיומה של "נוסחת פלאים" המבטיחה אריכות ימים. ובעיקר, מהי ההמלצה שלי או "רשימת המכולת" של חוקי "עשה" ו"אל תעשה" שעל פיהם אני מתנהלת. יש להדגיש שאינני רופאה או תזונאית אלא גנטיקאית. הפוסט הנוכחי יפרט את תובנותי כגנטיקאית החוקרת את הקשר בין תזונה לאנטי-אג'ינג. תובנות אלה התגבשו במהלך עבודת הדוקטורט שלי  באוניברסיטת רטגרס בארצות הברית ואני מיישמת אותן  באופן יומיומי, אך  האחריות המלאה מוטלת על המשתמש...
לא תמצאו כאן המלצות פרטניות של "מה לאכול" וממה להמנע, אלא אתמקד באיך לאכול ועם מה, ובעוד כמה המלצות לתחזוקה נכונה של הצופן הגנטי שלנו...

*****
עד לפני כמאה שנה, מחלת הסרטן דורגה במקום השביעי ברשימת גורמי התמותה אחרי מחלות כגון: דלקת ריאות, שפעת, שחפת ומחלות נוספות. כיום, מחלת הסרטן דילגה לראש טבלת גורמי התמותה בגילאים מבוגרים. זאת כתוצאה מ (1) עלייה בתוחלת החיים (מחלת הסרטן מוגדרת כמחלה תלוית גיל קרי, הסיכון לחלות עולה עם השנים) ובשל (2) הישגים בשטחי הרפואה אשר הצליחו למגר או להפחית את התמותה ממחלות אחרות באמצעות אנטיביוטיקה, חיסונים ועוד.

נתחיל מהבסיס (פשוטו כמשמעו):
כמעט בכל תא מטריליוני התאים בגופנו ישנה שרשרת ארוכה המורכבת מכשלושה מיליארד חרוזים המהווים את אבני הבניין של החומר הגנטי שלנו (הדנא). שרשרת זו מכילה את "הוראות ההפעלה" של התא (ובעצם, של האורגניזם השלם) ועל כן, שלמותה חיונית לתפקוד תקין. שינויים או פגמים בשרשרת (מוטציות בדנא) עשויים להוביל לשיבושים בתפקוד התא כגון: כשלים בבקרה על חלוקת התא המאפיינים מחלות סרטניות רבות. לעומת זאת, כאשר השיבושים בשרשרת הדנא אינם משמעותיים או כאשר הגוף מצליח לתקן את הרצף, המחלה אינה פורצת.

מנגנון תיקון דנא מהו?
בכדי להגן על שלמות השרשרת מפני שינוי הרה אסון, התפתחו במהלך מיליוני שנות אבולוציה מנגנונים שונים אשר נועדו להגן  על השרשרת מפני שינוי. דוגמא אחת הינה  מנגנון תיקון השרשרת (הדנא) המופעל כאשר מתרחש שינוי כלשהו בחרוז אחד או יותר. מנגנון זה דואג לתקן שיבושים ולשמר את הסדר הנכון של החרוזים  וצורתם בשרשרת. את מנגנון תיקון הדנא ניתן להמשיל ליחידות שונות של חיילים המופקדות על הבטחת "גדר המערכת". חיילים אלו בודקים במשך כל שעות היממה  שלא נפערו פרצות בגדר. מסתבר שבאופן טבעי, הדנא בתאי גופינו נתון לכ  10000פגיעות  ביממה! זאת כפועל יוצא של תהליכי החיים הבסיסיים ביותר: נשימה ועיכול מזון.  או אז, משתחררים בתא רדיקאלים חופשיים (חומרים פעילים) אשר עלולים לתקוף את שרשרת הדנא ולפגוע בשלמותה. במקביל, תאים רבים בגופינו מתחדשים ומתחלקים ללא הרף במהלך חיינו. חלוקת התאים, תוך שכפול עותק הדנא שלהם מוגברת בילדים שמתפתחים וגדלים בקצב מהיר. כשלב מקדים לחלוקת התא לשניים, מתרחשת הכפלה/העתקה של שרשרת הדנא. תהליך זה מהווה מוקד להיווצרותן האפשרית של טעויות העתקה. מהרגע בו אנו נולדים ומתחילים לנשום, מצטברות טעויות בדנא בתאי גופינו אך למרבה המזל,  מנגנוני התיקון מתקנים את רובן. דוגמא ליעילות מנגנון התיקון ניתן למצוא בנשים שנושאות מוטציה מולדת בגן 1 BRAC  (הגן התפרסם לאחרונה, הודות לניתוח להסרת שדיים שעברה השחקנית אנג'לינה ג'ולי). גן זה מקודד למרכיב חלבוני המשתייך לאחת ממערכות תיקון הדנא. הסיבה שנשים הנושאות את הגן הפגום אינן מפתחות סרטן  בסמוך ללידתן אלא שנים רבות לאחר מכן נובעת מקיומן של מערכות נוספות לתיקון הדנא. דוגמא אחרת נפוצה בקרב מעשנים הבוחרים להכניס  לגופם חומרים הפוגעים ביציבות הדנא. על פי רוב, מחלות סרטניות הקשורת בעישון (סרטן  ריאות, וושט  או בחלל הפה) אינן מופיעות מייד אלה כעבור  עשרים-שלושים שנים של עישון. גם כאן הסיבה להתפתחות המאוחרת של המחלה נובעת מהתמודדות יעילה של מנגנוני תיקון הנזקים  בדנא. עם זאת, יש גבול עד כמה ניתן "לאתגר" את מערכת התיקון. הנוסחה פשוטה למדי ונצפתה במחקרים שונים על אוכלוסיות מעשנים: ככל  שכמות הסיגריות ליום עולה ומספר שנות העישון מצטבר, תאי הגוף  נדרשים להתמודד עם תיקון רב יותר של נזקים בדנא וממילא הסיכון להתפתחות מחלת הסרטן גובר.

אז למה מחלת הסרטן הפכה להיות נפוצה במחוזותינו?
ראשית נאמר שאיננו יודעים אלא משערים... אז הנה כמה השערות, מבוססות מחקר: כנראה לא ניתן לתלות את העליה בשכיחות מחלת הסרטן רק בעליה בגורמים למוטציות בלבד (לדוגמא, יש תהליכים הקשורים להדבקות בחיידקים או בוירוסים במהלך החיים) ולכן לא הכל תלוי בבחירות שלנו. אז במה בכל זאת אני שונה מדור הסבתות שלי, שהראו פחות שכיחות בהופעת סרטן? הנה כמה השערות, בכוונים שונים: הסבתות שלנו ילדו בגיל צעיר יחסית והנקה ממושכת הייתה נפוצה. מחקרים אפידמיולוגים הדגימו כי נשים שילדו בצעירותן, נכנסו למספר הריונות והניקו למשך תקופה ממושכת נמצאו בקבוצת סיכון נמוכה יותר לחלות בסרטן השד (משערים שזה קשור למספר חודשי מחזור שאישה חווה בחייה). מובן גם שהסבתות שלנו לא עברו טיפולי פוריות שחלקם כוללים זריקות לזירוז ביוץ שעשויות להאיץ חלוקות תאים. מצד שני, המודעות לסכנות הכרוכות בעישון, נטילת תרופות או צריכת אלכוהל במהלך ההריון הייתה מוגבלת מאוד בדורות הקודמים. בעשורים האחרונים פורסמו מחקרים רבים בהם נמצא קשר ברור בין  חשיפה של העובר  לגורמי סיכון לבין התפתחות מחלות בגילאים מאוחרים. משקל עודף עשוי להיות גורם סיכון נוסף אך הקשר נראה רופף נוכח העובדה ש"סבתות" רבות סבלו מעודף משקל  בעוד שכיום המודעות לתזונה בריאה גדלה וישנן לא מעט "סבתות" חטובות. לבסוף, יש את התולים את העליה בשכיחות לסרטן בעליה ברמת המתח (סטרס) המאפיינת את אורך החיים העכשווי, אך קשה להאמין שדור  הסבים והסבתות  שלנו חיו חיים שלווים נטולי דאגות. 
אם כן, כאמור, איננו יודעים. ועדיין, השאלה העקרית היא כיצד ניתן להפחית את הסיכונים לפגיעה בשרשרת הדנא? העצה העקרונית שלי היא: הקם להורגך המנע מלפוגשו. כך למשל, לא תפגשו אותי מעשנת באופן אקטיבי או פסיבי, בשום הזדמנות. ומעבר לכך, הנה עוד מספר עצות, לא מזיקות ואולי אפילו מאוד מועילות, לטעמי:

לא לשכוח כובע
אני גם נמנעת מחשיפה ממושכת לקרינת השמש אשר חלקה יכול לחדור לתאי העור ולפגוע בדנא שבתוכם ( בעלי אור בהיר נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר מהשחומים שבינינו). נזק נפוץ שנגרם מקרינת השמש מתבטא ב"הידבקות" של שני חרוזים מתוך השרשרת (מסוג .(T מערכות התיקון התאיות "יודעות" לרוב לזהות ולהפריד בין שני החרוזים ולהשיב את הדנא לסידור המקורי.
גם במקרה זה, המפתח מצוי במינון: ככל שהחשיפה לשמש ארוכה יותר גובר הסיכוי להיווצרות טעויות ולהפעלת מערכות תיקון (יותר יחידות חיילים שצריכות להשלח לשטח). התאים בגופינו מוגבלים ביכולתם לתקן ביעילות טעיות חוזרות ונשנות ובתהליך ההזדקנות מנגנוני התיקון "מתעייפים" לכן  והסיכון לחלות בסרטן  גובר.  אז לא תמצאו אותי מזמינה תור לשיזוף מהיר "במיטות שמש" אשר מבחינתי, דומה הדבר להזמנת תור מראש למחלקה האונקולוגית שמתמחה בסרטן העור...
למרות זאת, מומלץ "להתיידד" עם השמש במינון סביר ותוך נקיטת אמצעי הגנה המסננים את הקרינה הפוגענית. חשיפה לשמש מעודדת יצירת ויטמין D החשוב לתפקוד הגוף.לא צריך לפתח חברות הדוקה מדי עם השמש וניתן להסתפק ב "סטוץ" קצר.חשיפה של עשר דקות בכל יום, דוקא בשעות הבוקר-צהריים (10:00-14:00). מספיק לחשוף את כפות הידיים לשמש (למעשה, מומלץ לחשוף את עור הבטן אבל זו עצה לא ישימה לכל מקום עבודה)  כדאי לצאת לזמן קצר בכדי להתחבר עם השמש (היא תקבל אתכם בהרבה חום).

לנפנף בלי מדליק פחמים
תרבות המנגל, המפותחת מאוד במחוזותינו, כוללת טקס שלם ששיאו: לעיסת בשר ועוף שנצלו על אש גחלים (המהדרין נוהגים לטבל את הגחלים בחומרי דלק לבעירה מהירה). העשן שנוצר מהגחלים עליהם הותזו חומרי בעירה מהירה, מכיל חומרים קרצינוגנים (חומרים שפוגעים ישירות בדנא) אשר נספגים בשומן הבשר במהלך הניפנוף המסורתי. כך שנתח הבשר שמגיע לפיו של הסועד המאושר מכיל רעלים רבים שנספגו בשומן הבשר וכעת הם בדרכם לקיבתו של הסועד. המלצה: אוכל מכינים עם חומרים ראויים למאכל אדם ולא עם חומרי תבערה להנעת מכונות...

קדימה עם תבלינים, יין וירקות
מאכלים שטוגנו בשמן  בשימוש חוזר, כנהוג בדוכנים שונים, עלולים להכיל חומרים מסוכנים. על מנת למזער נזקים, אני נוהגת להוסיף מנה טריה של "אנטי-אוקסידנטים" לצד מנה מטוגנת או צלויה. אפשרות אחת היא כוס יין אדום ביחד עם הארוחה (כמו בפרדוקס הצרפתי) אך אני מעדיפה להתפנק עם סלט טרי . בנוסף, ניתן ללמוד ממתכונים של תבשילים מהמטבח ההודי המשופעים בתבלינים כמו כורכום. התבלינים מכילים אנטי אוקסידנטים רבים וניתן להתייחס אליהם  כ"ממתקים של הטבע" (ולא, סוכר אינו תבלין).

זהירות מהמייקאפ!
(או: חלקיקים מיקרוסקופים - סכנה ברורה ולא מיידית). דבר נוסף שאני משתדלת להמנע ממנו הוא נשימת אבקה. ישנם מספר סוגי סרטן שנובעים מחשיפה לחלקיקים מיקרוסקופים כגון אזבסט או חלקיקי סיליקאט בגירים שמציירים על הלוח. החומרים הללו אינם פוגעים בדנא באופן ישיר אך נשימתם לריאות עשויה להוביל, בתהליך מורכב, ליצירת מוקדים של תאים סרטניים. אז נכון שכיום  יש הקפדה יתרה על הימנעות מחשיפה לאזבסט ומורים כבר לא משתמשים בגירים כדי לכתוב על הלוח. עם זאת, אבקות מזיקות אחרות עדין נמצאות בשימוש. לדוגמא: תכשירי איפור אבקתיים כגון מייק-אפ או פודרה לפנים מכילים חלקיקי סיליקאט עם צבע. אז על מנת להגיע ל"מראה המושלם" מומלץ להשתמש בתכשירים  נוזליים ולהימנע משימוש  באבקות איפור הנמרחות על הפנים באמצעות מברשת. 

לכל אחד דנא יחיד ומיוחד ואין לו תחליף
שלמות החומר הגנטי חיונית לתיפקוד תקין של הגוף ולבריאות טובה. מנגנוני תיקון הדנא מסוגלים להגן על הדנא מפני שינויים המתרחשים בו, אך רק עד לסף מסוים. אורח חיים נכון מסייע לשימור יציבות הדנא ולתחזוקה טובה של מערכת התיקון לאורך שנים רבות. כמובן שישנם גורמים נוספים להתפחות סרטן ומחלות אחרות כך שמערכת התיקון היא רק נדבך אחד ובסופו של דבר, לא הכל נתון לשליטתינו.   
איני יודעת אם האמור לעיל מהווה מתכון לחיים ארוכים ובריאים, אבל, בואו נחיה ונראה.
ענת

By Dael with 6 comments

איך יודעים שכבר באמת חורף? מלקטים פטריות!

באמצע הדרך. הצהובה היא גושית 

הבוקר החלטתי שוב לגנוב יום.
כזה אני. גנב קטן.
יצאתי עם זוגתי לשוח בהרים, ואל מדרונות הר מירון הצפנו. חנינו בחניון שביל הפסגה - שם לא הייתי מאז התיכון כמדומני - ויצאנו לדרך, אנחנו ותרמיל קטן עם תרמוס תה חם ושני תפוחים. במשעול אוירה של חוץ לארץ: יער אלונים אמיתי, רטוב וטחוב, ונוף נפלא מכל עבר. ומתחת לאלונים, מסתתרות בעלווה ובלחות, פטריות. עגולות ושטוחות, לבנות וחומות, טעימות ורעילות. הטבע מרים ראש אחרי הגשם.
יש משהו משכר וממכר בחיפוש אחר הפטריות: לזהות אותן מציצות בין העלים, מתחפשות לאבנים ומשחקות מחבואים עם ילדים כמוני.
ואכן פגשנו לא מעט סוגי פטריות: פקועה מצויה (זוהי בת דודה של השמפניון המפורסמת), פקועה יערית, מטרניות, גושית צהבהבה, המון חריפיות רעננות (שהן, כשמן, חריפות קצת) ואת הכוכבת האמיתית של חורש האלונים: אוזנית הכלך, הטעימה לאללה.
פקועה יערית ועקב נעל

שתי חריפיות מתחפשות לאבנים. אחת שתיים שלוש, דג מלוח

אוזניית הכלך


חלק מהשלל

היה טיול מקסים, קטן, חמוד, בלי הכנות ובלי ציוד ובלי תכנונים. רק כמה שעות, ואולר, ושקית, ומצב רוח טוב.
ואחר כך היתה גם חביתת-אוזנית-כלך מדהימה לארוחת ערב.
חשוב חשוב חשוב: פטריות יכולות להרוג. בקלות. אז אם גם אתם רוצים לחוות את הליקוט, כדאי לקנות מדריך לפטריות מאכל, ולהתייעץ באינטרנט, יש יופי של אתר עם אינסוף ידע ותמונות, ופורום נהדר שמשרת גם אנשים שלא דוברים רוסית. אבל בעיקר זכרו: לא לקחת סיכון. אם אני לא בטוח שהסוג בטוח, איני אוכל. עוד כדאי לדעת שתמיד תמיד כדאי לבשל פטריות יער לפני שאוכלים אותן, אלא אם כן יש זיהוי ודאי וברור (למשל אורניה, שזה קל באמת), או משהו שכבר קטפתם פעם ואתם מכירים אישית צמודה (הבישול אינו תרופת פלא כמובן ופטריות רעילות ממש ישארו כאלה גם אחרי בישול, אבל יש פטריות רבות שעשויות להיות לא טעימות או לגרום אי נחת רבה ואמצעי זהירות יעיל יהיה לבשל קודם את כל "הסחורה". ולו כדי לישון טוב).

את החריפיות כבשתי, ועוד שבוע נספר אם הן גם טעימות או רק יפות מרחוק.
עוד לא החלטתי מה יעלה בגורלן של האחרות. עוד נראה.
מבט צפונה. תענוג. 

שורה תחתונה:
החורף עכשיו בחוץ, וכדאי מאוד לצאת אליו החוצה, כי קצת בוץ על הנעליים זה נחמד ומשובב נפש.
וגם אם אתם חוששים מהפטריות אז סתם טיול של בוקר בהר מירון יעשה לכם טוב לנשמה, באחריות.

By Dael with 2 comments

שבע סיבות להגיע לשוק הפליאוליטי ביום שישי זה!

אולי לא ידעתם, ואולי ידעתם ושכחתם, אבל הנה אני מזכיר: ביום שישי האחרון של כל החודש (כמו יום שישי הקרוב), בהאנגר גדול בעמק חפר, מתקיים שוק מיוחד, שאם עדיין לא הייתם בו (ות'כלס, גם אם כבר הייתם), שווה מאוד מאוד להגיע. הנה למה:

כדי להצטייד באוכל אמיתי ובלי חשש.
כל מה שיש בשוק הוא סחורה מובחרת ומצוינת, וכל המוצרים והמצרכים מובטח לכם כי הם ללא דגנים, ללא סוכרים וללא שמנים צמחיים, היינו, אמיתיים. תמצאו שם דגים וביצי חופש, ירקות אורגניים, פטריות יער משונות וריחניות, פירות יער ותותי בר, מאפים מקמח שקדים וקוקוס, דגים מעושנים ונקניקי קבנוס ללא פוספסטים, צבעי מאכל או סוכרים. יהיו גם מוצרים מצוינים וקדמוניים לבית ולגינה יהיו שם כמו גריל איכותי, מעשנות בשר, או ביגוד למתאמן והמתאמנת הקדמוניים. ותקצר היריעה. אם אתם בעניין של לאכול אוכל אמיתי, כדאי שתביאו סל גדול ותפנו את הבגאז'.

כדי לקנות דברים שלא תמצאו בשום סופרמרקט.
אין תסכול מעצבן יותר מללכת שוב ושוב במעברי הסופר ולחפש חלב קוקוס בלי חומרים משמרים ולמצוא רק תחליפים עלובים. או לחפש נקניק בלי שומן טראנס ופוספסטים או לשווא להתקשר לירקן ולשאול אם יש לו כבר קוקוס טרי וירוק. בשוק מרוכזים עבורכם כל הדברים הטובים (למה מגיע לי כל הטוב הזה?!) - רק הושט היד וגע בם. דברים שחיפשתם, דברים שהתייאשתם, ודברים שלא ידעתם שיש ושאתם רוצים ממש ממש.

כדי לפגוש את האנשים והפנים שמאחורי השמות בפייסבוק
אין כמו להכנס להאנגר מלא אנרגיה ושמחה. מכל עבר רואים פרצופים מחייכים ועיניים מוכרות ופתאום פרצופים שהיו רק "עוד פרצוף ברווז" בפייסבוק הופכים לפנים נעימות ולחיבוק לבבי. כי יש אלפי אנשים אמיתיים שם בחוץ שכבר שינו את סגנון החיים שלהם ומרגישים בריאים ונהנים יותר מאי פעם. והקהילה היא חלק משמעותי, חשוב ומרכזי בכל העניין. לקבל תמיכה, לשמוע על הצלחות של אחרים, לראות ולהראות. אתם לא לבד. אנחנו יחד.

כי אוכל רחוב יכול להיות בריא וטעים.
לא רק מוצרים למטבח ולמזווה ניתן לרכוש בשוק, אלא גם לאכול ארוחת בוצר טעימה וקדמונית. יש מי שעושה ומוכר שם בשרים נפלאים על האש, ויש מי שמוכר שייק פירות וקוקוס טרי, ויש מי שמציע חטיפי אנרגיה אמיתיים ויש חטיפי בשר מיובש ואלף ואחד תופינים אחרים. אוכל רחוב הופך למשהו אמיתי וטעים ומרתק ואחר. והיי, גם בריא. למה שלא תבואו לטעום?

כדי להצביע ברגליים!
תזונה קדמונית, אוכל פליאוליטי, תזונת האדם הקדמון - כולם שמות נרדפים לאותה התנועה המבקשת לא לחקות את העבר אלא ללמוד מהיסטוריה ומהאבולוציה ולעשות את הכי טוב שאפשר בתנאים הנוכחיים. ובעיקר, לאכול אוכל אמיתי, לא מעובד, מזין ועשיר. ולא להתרשם ממיתוסים והפחדות (כמו "ביצים יהרגו אותך"). זוהי תנועת המזון והבריאות הצומחת בישראל וכשאתם באים לשוק אתם מעודדים את הספקים והיצרנים להביא עבורנו אוכל איכותי יותר, טוב יותר. אתם מעודדים את העיתונאים וקובעי דעת הקהל לא להתעלם אלא לפרגן. אתם מעודדים זה את זו. אתם נהדרים.

כי אולי אתם רוצים חתימה על הספר?
גם אני אהיה שם. עם עט.

כי זה אחלה בילוי של יום שישי בבוקר.
כי איפה עוד זוג יכול ללכת יד ביד, לנשנש אסאדו ולקנות שייק פירות יער טריים. לא ככה?

תמונה מהשוק הראשון. המקום השתנה, האוירה המקסימה נותרה
אז תרגישו חופשי לספר לחברים (יש אפילו הסעה מת"א, אם יהיו מספיק אנשים שירצו בכך), ובעיקר, בואו ותעצרו להגיד שלום ולספר את הסיפור שלכם. כיף לשמוע וכיף לראות.
להתראות בשישי.

By Dael with 2 comments

קציצות דגים פשוטות וטעימות פחד

קציצות דגים נשמעו לי תמיד כמו משהו שרק סבתות מרוקאיות יודעות להכין. האשכנזיות מכינות בקושי גפילטע פיש.
אבל הנה מתכון פשוט פשוט וטעים טעים שלוקח חמש דקות להכין ודקה וחצי לחסל תבנית. טוב לשלוח את הקציצות האלה עם הילדים לבית הספר והם טובות גם ככה סתם, לארוחת הערב.
הם בריאות, הם מזינות והם ידידותיות למבוגרים, ילדים ונוער. לא תנסו גם?
כך נעשה (ל 15-20 קציצות):

  • גזר אחד יפה, מגורד דק
  • בצל אחד, קצוץ דק דק לקוביות זעירות
  • עגבניה אחת, קצוצה דק דק 
  • שתי קופסאות טונה במים
  • שתי ביצים
  • שלוש כפות זרעי פשתן טחונים
  • כף קמח טפיוקה
  • פלפל שחור גרוס, מלח וטיפונת כמון (לא חובה)

במחבת רחבה, מטגנים את הבצל בשמן זית עד שמזהיב. מוסיפים את הגזר המגורד ואת העגבניה ומתבלים בפלפל שחור ומלח ומעט כמון וממשיכים לטגן הכל יחד ל 3-5 דקות. בקערה נפרדת סוחטים את הטונה מכל המים ומפרקים אותה לנתחים עם מזלג. מוסיפים לקערה את הביצים, הפשתן והטפיוקה ומערבבים היטב. מוסיפים את התבשיל מהמחבת לקערה ומערבבים הכל יחד ולתערובת אחידה.
בתבנית מניחים נייר אפייה ומשמנים אותו עם כף שמן זית.
צרים קציצות ביד ומניחים על נייר האפייה המשומן שבתבנית.
להכניס לתנור חם (180מעלות) לכעשרים דקות.
מוציאים ומתפללים שישאר משהו גם לאורחים.


ניסיתם? 

By Dael with 6 comments

מחקר: אכילת סטייק פחות בריאה מאכילת זנב !

*אזהרה: הפוסט מכיל גם תמונות שלא תפגשו באגף הבשר בסופרמרקט*

הנה ציטוט מאימייל שקיבלתי לא מזמן:
"שלום, קניתי את הספר שלך אני מאוד נהנית מהאופן בו הוא כתוב. שיניתי את דרכי האכילה שלי ובזכותך פשוט כיף. תודה!
אבל יש לי שאלה בקשר לבשר ראש וגידים - האם טוב לאכלם?"
האמת שהשאלה הזו נדירה למדי. השאלה היותר מקובלת היא: "מה, אתה באמת מתכוון לאכול את זה?!" (כשרואים אותי עושה קניות של זנב, מכין תבשיל ראש, או מוציא מהמקרר רגל קרושה). כשהם רואים שגם הילדים זוללים, הספקנים כבר מפסיקים לשאול...

אז ננסה להתייחס לדברים ברצינות, ולאו דווקא מהיבט הטעם, כי עליו ועל הריח אין להתווכח, אלא מהיבט הבריאות וההתאמה לתזונה האופטימלית, עבורנו, בני האדם.

סטייקים הם רק חלק זעום בתזונה המסורתית 
נתחיל מהעבר, כרגיל. תרבויות של ציידים לקטים, כמו גם תרבויות מסורתיות אחרות, אוכלות את החיות שהן צורכות "מהנחיריים ועד לטלפיים". אין "סטקיית חצות" במישורי אפריקה ואין "שפודי פרגית" בערבות אלסקה. יש פשוט מזון מן הצומח ומן החי, והמזון, בעיקר זה מן החי, נאכל כולו. מאומה לא נזרק. השומן מבושל ומותך ומשמש לכל בישול אחר מאוחר יותר; השרירים נצלים על האש, או בקדירה ונאכלים בהנאה רבה, העצמות משמשות למרקים; האברים הפנימיים כמו כבד, לב ומוח ניתנים למכובדים ולחשובים; הסחוסים, המפרקים, והרקמות הרכות נחשבים למעדן, וגם העור נאכל כמובן (אבל לא במקרה של פיל או עור עבה במיוחד). אפילו הדם נאסף והופך לתבשיל.
אנו, בחברת השפע המודרנית, התרחקנו מכל אותם אברים וחלקים פנימיים עד שיחשוב הקונה התמים שהפרה עשויה למעשה ממאות קילו של סטייק אנטריקוט וקצת זנב. "הלוואי" אומר לי יוסי, מגדל בקר וקצב מומחה, ומוסיף את תוגת הקצבים: "כל טמבל יודע למכור אנטריקוט, אבל מה עם שאר 95% מהפרה?". מבחינה היסטורית ותרבותית, אנחנו בקצה של סטייה מהנורמה המסורתית. הפכנו את רוב החיה לשאריות ואת מיעוטה לעיקר. זה לא אקולוגי ולא כלכלי וגם, כפי שנראה, פחות בריא.
כדי להתרשם איך זה נראה בחיים האמיתיים, הנה שתי דוגמאות מאלפות. האחת, עדות אישית שלי, מלפני חודש בנפאל. עברנו בדרך ובדיוק שחטו יאק. הבהמה כולה, על ראשה ופרשה, היתה פרושה נתחים-נתחים, זעירים-זעירים, על מחצלת וסביבה יושבים אנשים רבים. חלקם מנופפים בענפים כדי להרחיק את הזבובים, חלקם בוחרים ומלקטים ואחרים שוקלים ואורזים (בסלי קש). בצד ישב אדון מבוגר ואגר את הדם בצנצנות פלסטיק. שאלתי למה הוא משתמש בזה ומבמבט התמה למדתי שעצם השאלה מוזרה. מבשלים ואוכלים, הסביר לי המתורגמן אחרי שהאדון התרצה לפרט.

דוגמא נוספת היא סרטון קלאסי של שף חובב הרפתקאות המצטרף לסעודת כלב ים טרי בקרב משפחה אינואיטית. צפו ולימדו מהי אכילת חיה "מהראש ועד לזנב". לגמרי.



יותר מדי סטייקים מוציא אותך מאיזון
אזהרת כימיה: בסטייקים יש הרבה מתיונין, שזו חומצת אמינו נפוצה. אבל המטבוליזם של המתיונין כרוך גם בדילול משמעותי רמת הגליצין (עוד חומצת אמינו), המתקבלת, נחשתם נכון, מאכילת ג'לטין. כן, אותו ג'לטין שנמצא בשפע במוח העצמות, בזנב, בעור, בבשר הראש, באוזניים ובשאר הסחוסים (מרק תימני, מישהו?). ידידי אנשי התזונה הקדמונית נוטים לאכול הרבה מאוד בשר שריר (היינו, סטייקים למיניהם) ולכן דווקא אצלם הצורך בג'לטין הופך להיות משמעותי יותר.
אנשי התזונה המסורתית מעולם לא נתקלו בבעיה כזו כי אכלו כאמור את החיה כולה, על אצבעותיה ועורה, אבל האדם המודרני המפונק, טוב יעשה אם יזכור שבצד הסטייק כדאי גם "שאר ירקות", במובן החי של המילה.
עוד על המשמעויות הבריאותיות של הנושא המרתק הזה, ולמה לא כדאי להתפרע עם הסטייקים (אלא אם כן אתם אוכלים אותם מחוברים לאוזניים) תמצאו בהרצאה המצוינת של יקירת המדור, דניס מינגר.

ג'לטין טוב לעיכול, לשינה, לעור ולמפרקים
לא רק כדי להגן עלינו מהסטייקים, אלא גם כדי לתמוך בנו בא הג'לטין לעולם. ג'לטין טוב לשלל תחומים, ולמעשה משתמשים בו לא מעט בתחום תעשיית התרופות, האורתופדיה והקוסמטיקה. ישנם מחקרים על הקשר לבריאות המפרקים אצל אתלטים ולהפחתת כאב מפרקים לאחר אכילת ג'לטין. הוא גם משפר, דרך פלא, את איכות השינה, כך אומר המחקר (אולי בגלל זה ישנתי כ"כ טוב בשבת האחרונה? הכנתי ראש, מרק עצמות ולשון). וכן, הוא בריא לעור ויש שמצאו שהוא מגן מהזדקנות העור כתוצאה מנגד נזקי השמש. יש גם מחקרים (וגם עדות אישית שלי) שמאכלים עתירי ג'לטין טובים לעיכול.
המחקרים חשובים פחות, המציאות חשובה יותר: אוכל ג'לטיני הוא אוכל טבעי ובריא וטעים. כדאי לנסות.
כמעט שכחתי, אכילת חלקי פנים וחלקים ג'לטיניים היא גם יותר אקולוגית ויותר כלכלית. במקום שהחלקים הללו, העשירים תזונתית והזולים באופן ניכר, יגיעו לאשפה, הם יגיעו אליכם, יזינו אתכם, יעשו לכם שמח בפה וטוב בכיס.

איפה נמצא ג'לטין?
יש לא מעט אנשים שמתספים ג'לטין בצורת כדורים אבל זה נראה בעיני מיותר. יש די מאכלים להם ג'לטין בשפע, והם עשירים מאוד תזונתית, קלים להכנה, טעימים מאוד וגם, הפתעה, זולים. בגזרת החי ג'לטין נמצא בעיקר בחלקי פנים, בעצמות, בחיבורים בין העצמות, בגידים ובעור. כל מי שיש או היתה לו סבתא פולניה או ייקית יודע שהיא הכינה (לפחות בפסח) גפילטע פיש, אותה קציצה אפורה השוחה בג'לי צהבהב, המתקבל מטחינת עצמות הקרפיון. עצמות דגים עשירות מאוד בג'לטין. דרך אגב, מחקר אינדונזי נחמד מצא כי הוספת ג'לטין דגים למאכלים נייטרליים כמו אורז ועמילנים, הביא לתכולה גבוהה יותר וזמינות גבוהה בהרבה של החלבונים בהם. לכן כדאי להוסיף ג'לטין - גם לשיפור איכות המאכלים מבחינה תזונתית.
מרק עצמות בקר יהיה מאכל על העשיר באינסוף מינרלים וויטמינים וגם בג'לטין. חייבים חייבים, בטח שעכשיו, שחורף סוף סוף!
גם מי שבישל פעם בשר ראש ולא שפך את המים בגמר הבישול יודע שהסיר המים יהפוך לג'לי ענקי כשיתקרר (טיפ: כדאי מאוד לשמור את חלקם בצנצנת ולהוסיף מאוחר יותר למרקים או רטבים. מסמיך אותם ומעמיק את הטעם!). כך גם קרה למי שמבשל זנב (שימו בקדרה זנב קצוץ עם בקבוק יין ותשכחו בתנור ללילה שלם. קומו ותחייכו). לא אכלתי מעולם אוזניים אבל אבא שלי טוען בתוקף שבתור ילד בקריות בתקופת הצנע המעדן שלהם היה כרבולת של תרנגולת. ג'לטין טהור לדעתי. ואדום. לפחות מבחוץ.
שאולי וראובן מכירים זאת היטב, כנראה:



בקיצור, ג'לטין, רבותי, יכול להפוך אפילו למתנה.
הנה לסיום סיפור אמיתי לגמרי שאולי כבר סיפרתי אותו פה פעם.
דודה שלי, שהיא לגמרי לא טרלללה, הכינה הפתעה בפסח האחרון לדוד שלי, זה הקצב: מרק עוף מרגליים של תרנגולות. אלה הצהובות. לא טריוואלי כי היום לא תמצאו רגלי תרנגולת בשום מקום (זורקים אותם כבר במשחטה), אבל היא טרחה ומצאה וניקתה ובישלה והכינה מרק עוף "עם טעם של ילדות", כזה שהיתה מתנה מיוחדת שרק מי שגדל ממש פעם יכול כנראה להבין. דוד שלי כמעט התעלף מעונג.

אז מה אתם אומרים?
מתכוננים להחליף את הסטייק במרק עצמות? אכלתם פעם ראש, או זנב?
איפה אתם על הרצף?

שתפו, לייקקו, והגיבו. בשמחה ובבריאות!

By Dael with 8 comments

מרק קוקוס-פטריות וגם תבשיל ראש לסוף השבוע

שני מתכונים חביבים שהכנתי היום.

האחד הוא תבשיל עם בשר ראש. לא להבהל. "ראש" הוא כינוי לבשר לחי למעשה, ואפשר לקנות אותו טרי, אבל אז יש לנקות היטב וזה מורכב מעט למי שלא רגיל ומכיר איך, ואפשר לקנות קפוא-טרי (כלומר הקפאה ללא כל עיבוד ותוספים), בכל מקרה בשר לחי הוא זול להפליא. הוא גם בריא ביותר, ואצלי אוהבים אותו מאוד. כך נעשה:
  • קילו בשר ראש
  • בצל
  • פלפל אדום
  • חצי פלפל ירוק חריף
  • עגבניה
  • שני עלי סלרי
  • כמה שיני שום
  • גרגירי חומוס מבושלים
  • כורכום, פלפל שחור, מלח, פפריקה
מבשלים את הבשר במים בלבד לפחות שעתיים ועדיף שלוש.
מוציאים. מקררים. פורסים לקוביות קטנות. מניחים בקערה בצד.
במחבת גדול מאדים בצל קצוץ גס ושום. מוסיפים את כל הירקות והתבלינים, מוסיפים את הבשר, מכסים, ומבשלים עוד שעה-שעתיים על אש קטנה. אפשר להוסיף פלפל שאטה לחריפות יתר.


השני הוא מרק קוקוס-פטריות-תפוחי-אדמה
  • חבילת פטריות פורטבלו רעננות קצוצות
  • שני תפוחי אדמה חתוכים לקוביות 
  • קופסת חלב קוקוס (ללא חומרים משמרים! בקרטון!)
  • שתי כפות קארי, מלח, פלפל
פשוט פשוט: שמים את הכל בסיר, מוסיפים קצת מים (1:1 לכמות חלב הקוקוס), ומביאים לרתיחה עדינה כשהסיר מכוסה משך שעתיים.
מגישים עם כוסברה קצוצה מעל.
יוצא מרק טעים טעים טעים עם נינוחות של אדמה ושל חורף.
טיפ: להוסיף פנימה גם קצת שומן בקר (שנשאר במחבת מההמבורגרים שהכנתי לארוחת צהרים). אקסטרה טעם.
(והערה: לא חייבים להוסיף תפוחי אדמה. אפשר גם רק עם פטריות, ואז כדאי לשים כמה סוגים שונים של פטריות. אפשר גם להוסיף עלי לימונית והמרק יוצא יותר חמצמץ-תאילנדי שכזה).



שבת שלום,
ובתיאבון

By מר קדמוני with 6 comments

שמונה טיפים שיפנקו לכם את החורף, כבר היום

נפתח בסגנון דני סנדרסון:
לכבוד החורף שהגיע, כתבתי שיר.
אמנם אני כבר לא מזיע, אבל איני מסתיר,
את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לחום,
ולכבודה עם מחשבון, כתבתי שיר מזמור.

תה ג'ינג'ר על אש ביתית, בקור הנפאלי, בערב שנסגר מוקדם מאוד

התפנקו בתה עם ג'ינג'ר
אין כמו חורף לשתות תה חם, ואין תה חם כמו זה שיש בו שבבי ג'ינג'ר טרי מגורדים. הג'ינג'ר מעניק לתה חריפות, ריח משכר, וטעם אקזוטי. הג'ינג'ר בריא מאוד, טוב למערכת החיסונית וגם להרגעת גרון כואב. בנפאל תה ג'ינג'ר ולימון הוא אבן יסוד בתפריט. אישית אני מעדיף ללא הלימון אבל גם כך וגם כך, ההנאה מובטחת. למי שמתעצל לקנות כל שבוע ג'ינג'ר טרי, הנה טיפ של אלופים: לגרד את כל השורש, ולשמור מגורד במקפיא בצנצנת קטנה, ולהוציא לפי הצורך.

הכינו מרקים
נו מה, מרק מחמם את הלב ואת הקיבה ומעניק ריח של חורף לבית כולו. תקצר היריעה מלפרט את המרקים האהובים עלי בחורף, אבל מרק פטריות עם קארי וכוסברה טריה קצוצה מלמעלה הוא נפלא, מרק בצל עם חצי בקבוק יין לבן והמון חמאה יהיה חגיגי ומפנק, ומלך מלכי המרקים הוא מרק עם עצמות בקר. כך נעשה: נרתיח בסיר גדול כמה עצמות מח (הקצב שלי מותן לי בחינם), מקפים את הקצף שצף למעלה, מוסיפים חצאי בצל, עלי סלרי, כמה גזרים חתוכים גס, אפשר גם תפוח אדמה או בטטה, וכל אחד מירקות השורש שיש לכם בבית. מתבלים בחוואייג' למרק, כורכום, כף פפריקה, פלפל שחור גרוס ומלח אטלנטי ונותנים למרק לעמוד על אש קטנה לפחות 6 שעות. למחרת הוא יהיה אפילו טוב יותר (כי הטעמים מתחברים). חורף.

הזמינו חברים
למה לאכול את המרק לבד? הרבה פעמים אנחנו מתקשים לעצור ממרוץ החיים. להזמין חברים או שכנים ל"סתם" ארוחת ערב, בלי יותר מדי טרחה ובלי אלף תבשילים, רק מרק חם, כוס יין והנה קיבלתם מתכון בדוק לרווחה נפשית ולהפסקה יזומה. קצת צוחקים, קצת מקשקשים, ובעיקר נרגעים. הרשתות החברתיות הפיסיות שלנו מוזנחות בעוד הרשתות הוירטואליות חזקות. בואו נשתדל להפוך קצת את היוצרות והחורף הוא הזדמנות טובה להתכנס בבית ולארח.

הדליקו מדורה
ממש כך. אמנם, זה נכון, לא לכולם יש אח עצים בבית (לי אין). ולא לכולם יש גינה (לי יש), אבל החורף קורא לנו להדליק אש. יש משהו מיסתורי וקדמוני באש. היא מחממת אותנו בלילות החורף הארוכים, ומספרת בלחש הפיצפוצים סיפורים עתיקים לנפש שלנו. אז למה לא לצאת לחצר ולהדליק שם מדורה קטנה. אפשר עם הילדים. אם לא יורד גשם, אז אפשר גם לאכול בחוץ את המרק. לשבת עם מעיל סביב המדורה ולתת לכוכבים להאיר. לא חייבים לצאת לטיול במדבר בשביל זה, אפשר סתם לצאת לחורשה הקרובה או, אם זכיתם, להדליק את הקמין ולרבוץ על השטיח, להביט בלהבות ולא לעשות כלום. ממש כלום.

קיראו ספר
אין כמו החורף מבחינת קריאת ספרים. הערבים ארוכים יותר, והספרים, כך נדמה, רכים יותר. במיטה יש שמיכת פוך ואין כמו להתכסות ולקרוא, ולהרגיש את החמימות פושטת בחוץ וגם בלב. אני קורא הרבה, ובחורף אני אוהב יותר ספרים עמוקים וחורפיים מאשר ספרי הרפתקאות קיציים. למשל כל אחד מהספרים של קורמאק מק'ארתי. או המינגווי. או מאיר שלו. או כל מה שבא לכם טוב. אבל תקראו. עדיף בהרבה על הטלוויזיה (שאין שום סיבה טובה לראות אותה, לא בקיץ ובטח שלא בחורף).

כוונו את השעון הפנימי שלכם
השמש השוקעת מוקדם כל כך מכוונת את השעון הביולוגי שלנו קצת אחרת. אפשר וכדאי ללכת לישון מוקדם יותר. הגוף שלנו יאמר לנו תודה. ואפשר גם, בתמורה, לקום קודם, ולנצל את שעות השמש של הבוקר לפעילות גופנית, שבקיץ רבים עושים דווקא בערב. החורף הוא לא רק בחוץ, הוא גם בפנים, ובמקום להלחם בו, נאמץ אותו. כלומר נזכור שכשהשמש שוקעת מוקדם, גם המוח שלנו מבקש שקט. נעמעם את האורות בבית מוקדם יותר, "נסגור" את הערב שעה אחת קודם, נאכל ארוחה קלה יותר בערב, ונתפנק במיטה.

צאו לשמש
במקומות עבודה רבים יש כאלו היורדים כמה פעמים ביום ל"הפסקת סגריה". בחורף הישראלי אני ממליץ לאמץ את המנהג - של לרדת החוצה להפסקה, לא של הסיגריה כמובן - ולצאת לשמש. בחורף גם אם תתאמצו לא תצליחו בקלות "להשרף" מהשמש, אבל השמש החורפית היא מתגמלת, נעימה, ותעניק לכם גם קצת ויטמין D (שדרך אגב, בחורף כדאי לשקול לתסף ממנו, בהעדר חשיפה מספקת לשמש). 

הרגעו
למה להלחץ? שלווה נפשית חשובה לבריאות שלנו תמיד, ועוד יותר, בימי החורף, או אז וירוסים רעים מסתובבים באוויר ומחפשים אנשים לחוצים כדי להדבק אליהם (כי זאת יש לזכור: הגוף והנפש שלנו אחוזים זה בזה וחולשה של האחד תשפיע מיד גם על האחר. לחץ הוא גורם מרכזי בחולשת הגוף ובפגיעות למחלות). אז כיצד נרגע? נשתדל. ננשום עמוק. נזכור ש"זה " (מה שזה לא יהיה) לא באמת קריטי ולא דחוף ולא כזה חשוב. נתרגל מדיטציה, אם זה מתאים לכם. נאהב. ננוח. נטייל. נחיה את הכאן והעכשיו ולא את המחר או את האתמול.

ועכשיו אתם: מה אתם עושים כדי להנות מהחורף?
ספרו, שתפו, הגיבו ולייקקו. 

By מר קדמוני with 7 comments

למה חייבים לדבר על האלימות הטבעונית

אי אפשר לשתוק ולהתעלם עוד (מצטער אם חלק מהדברים נשמעים לכם מוכרים אבל באמת שהגיעו מים עד נפש).

הנה מהגיגי טל גלבוע על ההפגנה הטבעונית שנערכה ביום שישי מול השוק הפליאוליטי הנפלא: "...שוק שמבוסס על גאווה לטבוח ביצורים מפוחדים... להזכיר בכל מקום ובכל זמן שזו תועבה גדולה... אנחנו נהיה בכל מקום ובכל ואקום, אנחנו נספר...  אך ורק שיהיה לכם תירוץ לשסף גרונות...". גם העמוד הרשמי של פעילי זכויות בעלי החיים אומר: "הפעילים מחו על העוולות המתועבות כלפי בעלי חיים שמבוצעות בכל רגע... לקוחות השוק יצאו מבויישים ונבוכים על כך שלקחו חלק בלתי נפרד בסבל הנוראי" וידידתי אפריל הצחיקה כשסיפרה: "נערה בת 19 עם סגריה אמרה לי שאמות מסרטן כי אני אוכלת בשר".
לפחות היא חסכה את האשמה על דם הילדים במצות בפסח

זה לא מקרי. כשאתה קורא לאחרונה את העתונות, הפייסבוק, כתבות הטלוויזיה או סתם גראפיטי מכוער של 269 בשדרות רוטשילד, נראה שקרוב ל 100% ממה שמעסיק את הצד הטבעוני הוא הכתיבה והעיסוק על מה אני בדיוק אוכל ועד כמה לכן אנחנו (אוכלי הכל): מתועבים, אונסים, רוצחים, מתעללים, אדישים, אכזריים, אטומים, גרגרנים, תאוותנים, שפלים, ואוכלי-מוות (ג'יי קיי רולינג, את יכולה לחייך). אולי שכחתי ביטוי דמוניזציה כלשהו. אבל לא לדאוג, מזכירים לנו כל יום (ולא, זו לא אלימות כמובן...).
התפיסה הבסיסית היא לא בתזונה אחרת או באמונה בבריאות אחרת אלא במלחמת חורמה של ממש מול האנשים שאוכלים אחרת, ועוד יותר, מול אלו שמאמינים אחרת.
ומטבען של מלחמות דת, מספיק צד אחד מספיק דתי כדי להפוך את העולם לגיהנום. מסעי הצלב היו דוגמא אחת, ומסעם המטורף של דעא"ש בימינו, דוגמא אחרת. כי זאת כדאי לדעת, אנשי דעא"ש מצווים, מבחינת פירושם הקיצוני את האיסלמם, להרוג כופרים, ורק כופרים (למשל את היזדים הכורדים האומללים) אבל תתפלאו שדווקא יהודים הם לא אמורים להרוג (לפחות לא מבחינה דתית, כי יהודים אינם נחשבים כופרים) אם אלו מוכנים לקבל את חוקי השריע'ה ולהיות נתינים וצמיתים. רוצה לומר: שתוק והישאר עם ראשך עליך או דבר ונערפך.
באופן מעורר חלחלה אי אפשר שלא לראות קווי דמיון מדאיגים. כי מי שמדבר נגד התפיסה הטבעונית ואפילו לא ישירות, אחת דינו, אולם מי שמשתף עמם פעולה מסחרית (גם אם הוא אוכל-כל בדיוק כמונו או אפילו מפעל-בשר בעצמו), פטור וזוכה להגנה מאלימות מילולית ופיסית. לפחות לעת עתה.
הנה שתי דוגמאות מקומיות שנתן רמי ידידי: דומינוס פיצה מוכרת הרבה מאוד טונות של גבינה בשנה, אבל מכיוון שהם הוסיפו לתפריטם גם "פיצה טבעונית" הם יכולים להיות כעת בני חסות ולא יאונה להם רע. עדן טבע מרקט, על הקצביות ועל חנויות הדגים שבהם, יכולים להמשיך למכור בשר במיליונים, אבל בגלל שהם נתנו לאחרונה חסות לכנס טבעוני הנה קיבלו בתמורה הגנה וכעת לא ירססו על קירותיהם, לא ישפכו דם-דמה על דוכניהם ולא ישמיצו או יחרימו אותם מעל גבי הרשת (ואולי עדן טבע מרקט בעצם רק שילמו סוג של פרוטקשן?).
אבל בינתיים האלימות הטבעונית רק משתוללת ועולה ופורחת באין מפריע ואין פוצה פה ומצפצף. לא מיקי חיימוביץ', לא אברי גלעד, לא גדי סוקניק, לא אסי עזר, לא העורך הראשי של מוסף הארץ (וודאי שכחתי עוד איזה אלף עיתונאים טבעוניים); איש מהם לא אומר מאומה או מגנה את הרוע הזה. את האלימות הקשה הזו. הם ממלאים פיהם חסה.
פורסם בעמוד הפייסבוק של "החזית לשחרור בע"ח" כאות כבוד ל"פעולה הרואית".
הנה חלק קטן קטן מהתגובות שקיבלה תמונת השחתת המשאית לעיל:

  • זה ונדליזם? איזו צביעות! כן ירבו אקטיביסטים יותר ממבקרים. Vered Eliyahu Cohen
  • מתרשם מאומץ הלב של הפעילים האלמונים להילחם ברשעות הבלתי נתפסת של הרפתנים המטונפים. Judas Maccabeus
  • טוב מאוד! להשחיט את המשחיטים! Eyal Shimshy
  • מישהו מוכן כבר לשרוף את "עד העצם" שתקוע באמצע קינג ג'ורג' כמו טופו בגרון. Roy Goldman
ועכשיו שמישהו יגיד לי שזה לא יגמר בעריפת ראש של מישהו. אולי רפתן? אולי קונה שוק? אולי בעל דוכן בשוק (דרך אגב, הוא טבעוני בעצמו אבל מקבל איומים של ממש כעת)? ומה הסיכוי, בין אחד למליון, שמשטרה חקרה את רוי גולדמן הנ"ל על הסתה לאלימות? האם יש הבדל אמיתי מבחינת הרשעות ומבחינת פוטנציאל הנפץ בין זה לבין גרפיטי נוער הגבעות אותו אפילו השב"כ חוקר במרץ?

בשמונה שנותיו של הבלוג הזה, כתבתי יותר מ 1380 פוסטים, על מגוון נושאים: על תזונה ועל פעילות גופנית, על רווחה נפשית ועל יצירת שינוי להשגת בריאות ומציאות טובה יותר, על סיפורי הצלחה ועל שאלות של קוראים, על אתגרים ועל חוויות, על מתכונים ועל התלבטויות.
בדקתי ומצאתי שמתוך כל הים הגדול הזה, כתבתי רק 14 פוסטים הנוגעים באיזשהו אופן לטבעונים או לטבעונות. 14 מתוך כ 1400. כלומר לכל היותר 1% מהאנרגיה שלי איכשהו נתפסת בחברים הללו, ובדרך כלל גם זה לא בדיבור ישיר עליהם אלא על עצמי (אני מאמין גדול באוטונומיה ואינבידואליות וב"איש באמונתו יחיה". הפילוספיה הראנדית היא נר לרגלי). וכתבתי גם עלינו, כמין אנושי וכחברה, ועל מה נכון עבורנו, מחקרית, פיסיולוגית והיסטורית, לפחות להבנתי. כשכבר כתבתי על טבעונות, היה זה כמעט תמיד בהקשר של חקירה עובדתית, או דיון פילוסופי או אפילו בקריאה לשילוב ידיים וגיוס כוחות למטרה משותפת - כמו התנגדות למזון מתועש, לתעשייות נצלניות ועוד.
בפועל, בכל הראיונות שלי לתקשורת בחודשים האחרונים שואלים אותי כמעט רק על טבעונות. ועל "האם אני נגדם" ועוד הבלים כאלה. זה לא במקרה, זה כי הטון של "הדיון" הציבורי עובד ומגיב לרק למלחמות. הכריזו עלינו מלחמה אז מצפים שגם אנחנו צד במלחמה הזו. ולא. טבעונים לא מפריעים לי, חלילה וחס. אני מכבד מעומק ליבי את הבחירות שלהם. אני מכבד את האוטונומיה והמחשבה שלהם או את זכותם לחשוב ולהאמין אחרת. אבל, אני לא מוכן שיאיימו עלי או יפגעו בי או בידידיי, נפשית או פיסית, מילולית או מעשית.

ירד לי האסימון באיחור גדול. 
כי כרגע אין כל דיאלוג, ולא נראה לי שיהיה בקרוב. לצערי האמיתי. 
אם הפנים של "חזית שחרור בעלי החיים" היא אושיית תרבות וגיבורת המסך הקטן המקדמת אלימות (באותה נשימה שהיא מצטדקת ואומרת שהיא בכלל נגד אלימות), מצבנו החברתי עגום למדי. 

אז מה נותר לנו לעשות? 
  • לא להתעלם, לא לוותר ולא לשתוק, ולהגיש תלונה במשטרה על כל פגיעה, איום או הסתה.
  • להוקיע, לכתוב, ולהסיר את מעטה ההתיפיפות מעל רוע ואלימות, טבעוני או אחר.
  • לא לקבל את השיח האלים, לא לקבל איומים. 
  • לתמוך: לקנות בשוק הפליאוליסטי, להמליץ ולספר לחברים על סגנון החיים הקדמוני. לקרוא, להקריא, לפרגן.
  • לזכור, טבעונות אינה הבעיה כלל, הבעיה היא האלימות והשיח האלים והמאיים. יש לי ידידים נפלאים שהם טבעונים אדוקים. הם אנשי אמת וחסד, אנשי שלום ושלווה. הכי רחוק שאפשר מחבורת הצווחנים האלימה והמופקרת הזו. אז לא נכליל, ולא נחשוד בכשרים, אבל נזהר ונשמר מאוד לנפשותנו. 
ואולי יש לכם רעיונות נוספים? 
(ואם אתם חושבים שזה נושא מספיק חשוב, תעשו לייק בפייסבוק, תכתבו כאן תגובה או תשתפו עם חברים ואחרים. תודה).

*** עדכון של הפוסט לאחר שנה בדיוק ***
לצערי, המציאות מזעזעת ומדגימה את הדברים עליהם התרעתי כאן.
דצמבר 2015: "אלמונים הזמינו חוקר וטרינר ממוסד אקדמי בכיר להגיע לטפל בלילה בחיה פצועה באזור בית שמש. הוא הוכה קשות ואושפז בביה"ח. ככל הנראה על רקע עיסוקו בניסויים בבעלי חיים". לכתבה המלאה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4737035,00.html
האלימות הטבעונית ממשיכה להתחזק ולרמוס כל חלקה טובה שנותרה מאידאות היופי והמוסר שלתוכן היא נולדה.
כואב הלב.
*עדכון לעדכון, ינואר 2016*
החדשות האחרונות הן שבכלל יריבות עסקית נטו (במסווה של יריבות אידאולוגית) עמדה בבסיס התקיפה הנ"ל. הפעם לא. ועדיין, זה לא אומר שאלימות טבעונית אינה קיימת, זה רק אומר שהיא נותרת בדרך כלל כאלימות מילולית (שעדיין הולכת ומקצינה) ולא נותר לנו אלא לקוות שהיא לא תתפתח לאלימות פיסית. 

By Dael with 43 comments

מה יהרוג אותנו קודם - הגנטיקה או הסביבה? פוסט אורח מאת ענת צ'סנר, גנטיקאית

"אנחנו לא לבדנו" אמר הפוסטר במשרד של מאלדר וסקאלי.
מסתבר שגם בענייני תזונה קדמונית אנחנו לא לבד והמדע צועד יד ביד איתנו (או שמא יש לאמר, אנו צועדים יד ביד עם המדע). כך, קיבלתי לפני מספר שבועות מייל מד"ר ענת צ'סנר, גנטיקאית החוקרת תהליכי הזדקנות, ו"מתכתבת" עם עקרונות הסוד הקדמוני, במקרה או שלא במקרה.
לא במקרה.
ביקשתי מענת לכתוב פוסט אורח כאן, ולשמחתי הרבה, היא הסכימה. תודה ענת.
כרגיל כאן, תרגישו חופשי לרשום שאלות לענת, תגובות או הערות, וכמובן גם שיתופים ולייקים. מה שבא בטוב.
גנום, מישהו?

**********************************************************************

שמי ענת, ממלקטת זרעים ופקעות קדמונית, הפכתי למלקטת מידע מודרנית (לא שחסרות פטריות חביבות בשדה הידע שמתגלות כרעילות). בעת קריאת הספר "הסוד הקדמוני", נתקלתי באזכור למחקריה של פרופ' סינתיה קניון אשר מוכרים לי היטב מעסוקי כחוקרת אנטי-אג'ינג באוניברסיטת בר אילן. במעבדה אנחנו ממשיכים את כיווני המחקר של פרופ' קניון ובוחנים את  הקשר בין גנים לבין אריכות ימים. הוזמנתי על ידי "מר-קדמוני" לחלוק עמכם מקצת מן התובנות בנושא תזונה, גנים ואריכות ימים (נושא אותו אני מלמדת במכללה האקדמית תל-חי).
בגישה המדעית להארכת תוחלת החיים חלו תמורות רבות בעשורים האחרונים; החוקרים בעבר חיפשו שיטות לריפוי או מניעה של מחלות  המופיעות לעת זקנה כגון: מחלות לב, סרטן, סכרת ועוד ובכך, להאריך את  משך החיים.  הגישה המדעית המקובלת כיום מתמקדת בדרכים לדחיית תהליכי ההזדקנות ועיכוב התפתחות מחלות זקנה. החזון הוא שבעתיד, אדם כבן שישים יישאר עם יכולות פיזיולוגיות, מנטליות ואחרות כפי שהיה בן שלושים כלומר, הארכת  פרק ה"צעירות".
מתצפיות על אוכלוסיות שונות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, מסתבר  שלכל מין יש תוחלת חיים פוטנציאלית מאפיינת. עם זאת, מתברר שרוב בעלי החיים אינם שורדים עד לזקנה. למעשה, נדיר למצוא בטבע פרטים "שמתים מזקנה" שכן, רובם מתים בגיל צעיר בשל רעב, פציעות, זיהומים תנאי אקלים ועוד.  גורל דומה היה גם מנת חלקם של בני האדם עד לפני כמה מאות שנים.
במקרים נדירים, ניתן למצוא יצורים שחסינים ממחלות "העולם המערבי"  ומסוגלים להאריך חיים. לדוגמא, החולד העיוור הינו יונק מכרסם החי מתחת לפני הקרקע ונחשב כמין מחוסן מפני סרטן. בחולד זה קיימים  תאים המסוגלים  להרוג תאי סרטן ביעילות. כלומר, יש לו "משהו"  בגנים (הוראות ההפעלה שכתובות בדנא) המשפיע על אריכות ימים. החולד העיוור חי 20 שנה לעומת  עכבר שחי כשנתיים בלבד (בתנאי שבייה). חסינות מפני מחלות זקנה היא תופעה מוכרת גם בבני אדם. תסמונת לרון הינה מחלה גנטית נדירה אשר הסובלים ממנה מתנשאים לגובה של מטר אחד. תסמיני המחלה נובעים מפגיעה בקליטת הורמון מסוים בתאי הגוף. מסתבר שחולים בתסמונת זו פיתחו חסינות כנגד מחלות כגון סרטן וסכרת.
אז מה הסוד לאריכות ימים? האם זה "משהו" בגנים או השפעה סביבתית, סגנון אורח החיים או סתם מזל?
כבר בשנות התשעים ניסתה פרופ' סינתיה קניון  לבחון שאלה זאת. לצורך כך, היא בחרה לעבוד עם תולעת קטנטנה באורך של מ"מ אחד (C. elegans). הבחירה בתולעת כחיית מודל נבעה מאורך חייה הקצר (כשבועיים בלבד). באמצעות  מניפולציות גנטיות היא הצליחה לשבש את פעולתו של גן בודד.  שיתוק הגן הוביל להכפלת חיי התולעים שהמשיכו להיראות צעירות וחיוניות עד גיל מאוחר. מסתבר ששיבוש הגן חסם כניסת הורמון מסוים (דומה להורמון בתסמונת לרון)  לתוך התאים. נטרול גן דומה בעכבר הביא להארכת חיי העכבר לכמעט חמש שנים.
אך מעבר לפעילותם של גנים ספציפיים, מסתבר שלא רק שיבוש גנים מביא לאריכות ימים - יש תפקיד חשוב ביותר לסביבה. למעשה, כשאנו אוכלים או שותים ואין זה משנה מה ואיך, אנו מכניסים את הסביבה החיצונית לתוך גופינו. האוכל שלנו הוא חלק לא מבוטל מהשפעת הסביבה עלינו.
 ב 1935, הראה החוקר קלייב מקיי שחולדות  צעירות שהופחתה להן צריכת הקלוריות בשליש האריכו ימים לעומת חולדות שהמשיכו לאכול רגיל. הגבלת צריכת הקלוריות, האטה  התפתחות מחלות  והאריכה את תוחלת החיים גם בחיות נוספות כגון תולעים, זבובים, עכברים או קופים מסוג רזוס (אך לא בשימפאנזים).  אך לפני שאתם יורדים לכ-60% מצריכת הקלוריות המומלצת ליום כדאי לשים לב לכמה דברים:
ראשית, הגבלת הקלוריות נבדקה על חיות שגודלו בתנאי מעבדה ללא צורך להתאמץ להשיג את מזונן או לברוח מטורפים. בתנאי גידול טבעיים, חיות אינן מסוגלות לשרוד לאורך זמן רב בתנאי  הרעבה.  שנית, הגבלת הקלוריות היתה אפקטיבית כאשר החלה בשלב מוקדם בחיים בדרך כלל קרוב ללידה. בנוסף, בזנים מסוימים של עכברים קיצוץ הקלוריות הביא דווקא לקיצור תוחלת החיים. אמנם, כיום יש בנמצא תרופות שמצליחות לחקות את תהליך הגבלת קלוריות בלי לגרום להרעבה (התרופות אכן האריכו חיים בעכברים), אך בינתיים הן בעייתיות לשימוש בבני אדם. בפועל, אין עדיין הוכחה מדעית לכך שהגבלת צריכת הקלוריות מאריכה את תוחלת החיים בבני אדם. לצערנו, גם הגבלה קלורית וגם הימנעות מגורמים מקצרי חיים (כמו עישון) והקפדה על אורח חיים בריא עדיין אינם מספיקים כדי להבטיח שנגיע לחגוג יום הולדת תלת ספרתי...
אך בכך לא תמו השפעות הסביב. גם אם לא הצלחנו להבטיח הארכת חיים, בואו לכל הפחות נוודא שאיננו מקצרים אותם:
למרות שהגבלה קלורית אינה מבטיחה הארכת חיים בקרב בני אדם, נמצא כי  "הגזמה" קלורית, כלומר צריכה קלורית עודפת, מאיצה התפתחות מחלות כמו סכרת וסרטן, כלומר מקצרת חיים.
גם הרכב המזון משפיע על אריכות ימים לא פחות מכמותו. ביטוי לגורם זה ניתן למצוא בעולם הדבורים: מבחינה גנטית, הדנ"א של המלכה ושל הפועלת זהה לחלוטין. סוג המזון ממנו ניזונים הזחלים (סוכר לעומת מזון מלכות), חורץ את גורלן: הפועלת נשארת עקרה ומסיימת את חייה לאחר כמה חודשים, לעומת המלכה שמסוגלת להטיל ביצים ואורך חייה מגיע למספר רב של שנים. ב 2008, הצליחו  מדענים לפענח את ייחודו של "מזון המלכות": מסתבר שרכיבים במזון (מולקולות כימיות שנקראות מתילים) משתקים ביטוי של גן מסוים (כמו מתג חשמלי שמורד למטה) אשר מונע התפתחות אברי רבייה ומקצר את תוחלת החיים בפועלות. ועדיין, לא הייתי ממליצה להוסיף לתפריט מזון מלכות על מנת להאריך חיים, אלא אם אתם משתייכים למשפחת הדבוראים.
ושוב, נעבור מהחרקים אל עולם בני האדם. בתאומים זהים, בעלי  רצף דנ"א זהה, ניתן למצוא הבדלים במשקל הגוף, במחלות שמופיעות עם השנים ובתוחלת החיים. כשבודקים את הרכב הדנ"א של זוג תאומים לאורך מספר שנים, ניתן למצוא הבדלים במולקולות כימיות שנדבקו לדנ"א וגרמו לשיתוק או הפעלה של גנים, בדומה למתואר בדבורה. שינויים אלה התרחשו כתוצאה מהסביבה השונה, ומהתזונה השונה שכל אחד מהתאומים נקט בה. כלומר תזונה וגורמים סביבתיים נוספים משפיעים עלינו, ועל הביטוי הגנטי עצמו, לאורך כל ציר החיים. לא הכול מוכתב מראש ולמרות שקיבלנו רצף גנים מסוים מהורינו, הביטוי של גנים אלה הוא פונקציה של הסביבה וסגנון החיים בו נאחז.
ממחקרים שנבדקו הן על בעלי חיים והן על בני אדם, ניתן לקבוע שהרעיון לעכב או למנוע מחלות זקנה, ובכך להאריך את משך ה"צעירות", אינו רעיון הזוי. אמנם טרם נמצאה הנוסחה לאריכות ימים (שתותאם באופן אישי לכל אחד ואחד) אבל מהפיכת האנטי-אג'ינג כבר החלה...

                                                                                                              דר' ענת צ'סנר

By Dael with 11 comments

כיצד חזרנו מהאנאפורנה בשלום?

חזרנו הבוקר מנפאל לאחר חודש ארוך, מרתק ומהנה עם שלושת ילדנו (10, 15, 17).
כמה שעות לאחר מכן הלכנו לניחום אבלים אצל משפחת שוהם. בנם נדב ז"ל, נהרג במעבר ההרים טורנג-לה שברכס האנפורנה כמה ימים לאחר שאנו עברנו באותו המקום ממש. משפחת שוהם הם שכנים שלנו, ואבלם ואובדנם כבדים מנשוא.
עוד לפני שיצאנו לטרק הזה, היה לי ברור שאכתוב פוסט ארוך ומפורט כשאחזור, במיוחד לאור העובדה שעד הרגע האחרון ממש לא היינו בטוחים אם נצליח, פיסית, כמשפחה, לעשות את הטרק או שנאלץ לוותר או לדחות. ועתה, רגע לאחר שסיימנו אותו בהצלחה, הגיע האסון חסר התקדים הזה, בו נהרגו עשרות מטיילים באחד המסלולים היותר מתויירים והנחשבים לפחות מסוכנים בעולם הטרקים. סופת צקלון קטלנית הכתה בעוצמה וגבתה מחיר דמים מחריד.
אז מה אכתוב כעת? שטרק באנאפורנה זה נהדר? שזה פשוט? שכל אחד יכול ושכדאי?
לא.
איני יכול לעשות זאת כעת.
לכן גם איני מרגיש שזה נכון כעת לפרט איפה היינו ומה עשינו ואיך לעשות ומה לקחת וכיצד להתארגן, וכמה זה עולה ומי נגד מי, והיכן ישנים ומה אוכלים ומה עם הילדים. אולי בעתיד אמצא את הפנאי ואת הרצון להרחיב על כך, אבל כעת, במקום כל זאת, אכתוב רק מה אנחנו, כמשפחה, קיבלנו מהחודש הזה. חודש שגם אתם יכולים לבחור לעשות – לאו דווקא באנאפורנה, לאו דווקא בנפאל, אולי לא במזרח, אולי באירופה, אולי בהרי מדבר יהודה והנגב, אולי בחוצה ישראל.


עמוק בטל, פועם לבבי
"טנא מלא כוכבים, ריח דשאים דובבים, עמוק בטל, פועם לבבי" כתבה לאה גולדברג, ומילותיה מרטיטות עד היום את הנפש, כי יערותיה, יערות רוסיה, היו גשומים ועמוקים וירוקים ומשתרעים מקצה האופק ועד קצהו. כמוה כמונו, כשאתה פוגש את הטבע בכל עוצמתו, בכל יפעתו, הנפש לא יכולה אלא להתפעם. בחודש האחרון הלכנו על גדות נהרות אדירים, למרגלות מפלים ואשדות, פוסעים על שולי הרים כבירים, מול מרחבים קרים ועצומים, שאיש לא יכול להם, צועדים ביערות גשם טחובים וקולניים מציפורי שיר וחרקי ענק, טיפסנו על מדרונות אבן ראשוניים, והרמנו ראשנו לראות פסגות נישאות ששלג-עד לעולם יכסה את ראשיהן. השכמנו לראות זריחות מופלאות ובכל ערב ליוו אותנו שקיעות ענוגות מעל ראשי ההרים. ובלילות לשווא ספרנו אינספור כוכבים.
כי חודש בטבע פועל כמו תרופה לנפש.
זה פועל עלינו ממקום ראשוני וקדמוני לגמרי, מהמקום שלפני היות הדיבור והתובנה והתחכום והשפה. במקום הזה אנו רק יצורים פשוטים העומדים מול הטבע העצום והרחב ומוצאים את עצמנו בתוך המרחב שהוא מציע לנו. זה לא לבוא במסוק לפינת חמד ולראות נוף מרהיב, אלא ההליכה, הפסיעה וההתקדמות אל תוך הטבע שאט אט נספג לתוכך. במסע שכזה מגלים שיום אחר יום הטבע מעמיק את אחיזתו בנו ואולי זה אנו, שחוזרים ואוחזים בו. האדם מוצא את עצמו כחלק מסביבתו, כחלק מההוויה, ירצה או לא ירצה. אין מקום לציניות כי עמוק עמוק ביער, שוכן לבבנו.
זריחה על אנאפורנה 2

חודש בלי תקשורת
יצאתי מהארץ ב21 לספטמבר והעברתי את הטלפון למצב טיסה. פעם ראשונה שלא לקחתי איתי את המחשב הנייד. תמיד, תמיד לקחתי איתי לחופשות גם את המחשב הנייד. לענייני עבודה דחופים וגם לא דחופים, או כדי לכתוב לכם פוסטים... אך הפעם החלטתי שהעבודה, וגם אני, נצליח לשרוד גם אם לא יהיה איתי מחשב וגם אם לא אהיה זמין לקבלת שיחות טלפון. בכלל. (למרות זאת רכשתי בנפאל כרטיס סים מקומי, רק כדי לגלות שרוב הזמן לא היתה קליטה בכלל, ושאין לי מושג מה המספר שלו, כך שלא שוחחתי בטלפון עם איש וגם תקשורת נתונים עברה במשורה ומעט מאוד במהלך הימים הללו).
מסתבר שחודש בלי לבדוק מיילים כל הזמן, בלי לראות אף סטטוס בפייסבוק, בלי לענות לקוראים, בלי לקרוא חדשות בynet, בלי מידע שזורם פנימה והחוצה ולצדדים, חודש כזה עושה רק טוב. הילדים מצידם התנתקו לגמרי מהwhatsup ומהאינסטגרם ומהשד יודע איזה רשת, והתמכרו לשקט ולאי התקשורת. ולא, זה לא היה חסר לנו בכלל. במקום זה מצאנו את עצמנו יושבים בערבים סביב שולחנות ומשחקים קלפים עם מטיילים אחרים (ומרגישים כבוד כשהילדים מנצחים ב"סט").
ובפעם שכבר כן התחברנו לערוצים הדיגיטליים ובדקנו את הwhatsup אז רק גילינו שמבקשים מאיתנו קניות בקטמנדו... יותר פשוט לא לבדוק.
רשת חברתית, בעולם האמיתי

הליכה הליכה הליכה
לאורך הטרק גמענו מאה קילומטרים. זה לא המון אבל זה גם לא מעט. במיוחד כשאנו מדברים על מסלול הררי. היופי בטרק הוא ההליכה המתמשכת. העובדה שעוברים מנקודה א' לב' לאורך שבועות רק בכח שרירי הרגליים, שישנים היכן שעוצרים, שאין "קפיצה קטנה" לסופרמרקט, היא ממכרת. ההליכה היא טבעית לנו, מאז ירדנו מהעצים ונדדנו הלאה ועזבנו את אפריקה לפני יותר ממיליון שנים.
ההליכה מחדדת את החושים. ההליכה בטבע סופחת אליה את הסביבה ומעצימה את החוויה. כולנו זוכרים את הטיולים הראשונים שערכנו בתיכון אל גבי המים של מדבר יהודה או אל הררי הנגב, ואיך קסם האדמה הופך למוחשי רק הרבה לאחר שיורדים מהאוטובוס ומתחילים לטפס במעלה עמרם. כאז כן עתה.
כמשפחה, עשינו כבר די הרבה טיולי כוכב, וגם "גיחות" של יומיים שלושה בטיול מתמשך ונודד. אבל שבועיים רצופים של הליכה עם תרמיל על הגב ועם מקל הליכה ביד, זו לנו הפעם הראשונה. ויש בהליכה הזו משהו מדדיטיבי כמעט. החזרתיות. ההמשכיות. השקט שסביב. חוסר התקשורת. ההליכה אל היעד. ואל יעד נוסף. וכך יום אחר יום. יום אחר יום. כן, יש לפעמים קצת יבלות, ויש התכווצויות ויכול להיות מעייף וקשה, אבל כאשר מגיעים, ואוכלים ארוחת ערב חמה והולכים לישון מוקדם, או אז מתעוררים עם חיוך. גם כשהיום הבא קשה יותר מקודמו.
קח מקל, קח תרמיל
זמן איכות 
אני אדם עסוק. אנחנו אנשים עסוקים. טרודים. ממהרים. יגעים לפעמים.
אנחנו לא רק אנשים ממהרים אלא רובנו יכולים להגדיר את עצמם גם כמשפחות ממהרות. אוכלים בחטף. זורקים מילה פה ושם. שואלים את הילדים איך היה בבית הספר ומקבלים ההמהום לא מחייב בתור תשובה מספקת. ברוב הימים גם בעת שיחות, הראש שלהם (וגם שלנו) לא מתרומם מעל מסך הטלפון. לפחות לא להרבה זמן. והנה הם איתנו לאורך כל החודש הזה: בוקר, צהרים, ערב וגם לילה. לעתים ישנים באותו החדר. פעמיים גם כולנו באותה המיטה (בBase camp  היה קר). תמיד קמים לאותה המציאות בה כולנו נוכחים במאה אחוזים. כל הזמן. אנחנו איתם והם איתנו. והם גם זה עם זה.
שלושה ילדים יש לנו, והחודש הזה אפשר להם, וגם לנו, תקשורת בלתי אמצעית, וזמן איכותי להכיר, ולשוב ולהכיר, ולהעמיק את הידע ואת ההיכרות. זה לא שאנו זרים זה לזה. אני חושב שיחסית, אנו משפחה מגובשת ותקשורתית, אבל עדיין. שיחקנו אינספור משחקי קלפים, שרנו שירים בנסיעות ארוכות (את רוב הרפטואר של כוורת, הכבש השישה עשר, גזוז ועוד כמה), דיברנו על יזמות ומה ההבדל בין גסט-האוס מצליח לכושל, סיפרנו סיפורים, שאלנו שאלות, המצאנו תשובות, פגשנו אנשים חדשים, למדנו משחקים חדשים ממקומיים ועשינו טורניר.
איני יכול לחשוב על סיטואציה אחרת בה המשפחה שלנו היתה מרוויחה כל כך הרבה.
גם כשרטוב, הביחד עושה את העבודה
התגברות על הקושי
בכל טיול ארוך ישנה יציאה משמעותית מהשגרה. ולצאת מההרגלים ומאיזור הנוחות אינו דבר פשוט לאיש. לעתים הקושי הוא פיסי, ולעתים עקרו נפשי, אבל תמיד הוא נוכח. לא קל לישון במקומות בהם אין מים זורמים, או אין חשמל, או שיש חשמל, אבל רק בשעות זוגיות ולמשך עשר דקות. לא קל לנדוד בין מקומות שונים יום אחר יום, ולגלות שיעברו עוד כמה ימים עד המקלחת הבאה, כי קר מדי, ואין מים חמים. במיוחד אם את בת 17, ורגילה לטפח שיער. אבל גם מבוגרים יודו שקשה להפרד מהמיטה הרכה של הבית ולעבור למזרנים מפוקפקים, בחדרים שהמילה פינוק מעולם לא ביקרה בהם.
קשה גם ללכת הרבה. ולטפס שעות ארוכות. במיוחד אם אתה בן עשר. אבל גם מבוגרים יגלו שקשה מאוד ללכת בקור קיצוני, או לרדת 1600 מטר (בקווי גובה) בתור ארבע שעות. או ללכת למרות היבלות. טרק מציג קושי לא מבוטל. וטרק ארוך מציג קושי רב יותר.
אבל בצד הקושי, יש רווח עצום. הן בעצם ההתגברות, וביכולת לומר לעצמך, עשיתי את זה, גם אם אתה בן עשר, או חמש עשרה, או שבע עשרה או ארבעים פלוס. וגם בקבלת תמונת המציאות השלמה, שאינה תמיד מרוחה בחמאה ובריבה, ושהיא לעתים קשה ומתסכלת. אנחנו יודעים כעת מה זה טרק אמיתי, ואנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לו היטב. אנחנו למדנו על עצמנו הרבה. מהם רגעי הקושי והיאוש של כל אחד, ומהם רגעי התרוממות הרוח של כל אחת.
ללכת למרות שקשה, למרות שקר, למרות שעייפים, אבל לגלות שלמרות הקושי, ישנה הנאה גדולה, לאורך הדרך כולה.
חצי חיוך של סיפוק אחרי בוקר קשה של עליה ארוכה 
ללמוד לא לעשות
במהלך החודש לא רק טירקנו. גם לא עשינו כלום. כמעט שבוע שכבנו בערסלים על גדות אגם קסום, והשתדלנו מאוד לעשות מעט מאוד. לא ניסינו להספיק כלום. לא רצינו מאומה. איתמר גילה שיממה שלמה הוא לא זז מהמשבצת של מרפסת האוכל: ארוחת בוקר מול נוף האגם, אחריה משחק קלפים מתמשך, ארוחת צהריים באותו המקום, קריאה בספר בערסל כל הצהרים, ארוחת ערב, שיחות לילה. הולכים לישון. תענוג.
במציאות הישראלית הקודחת קשה מאוד לחשוב על הפסקה. על התענוג השקט שבבטלה. על העוצמה של אי העשייה. אבל ההרים והמים והירוק שמסביב איפשרו לנו טעימה קטנה מן השקט. על החיים של המקומיים, החיים את הרגע ואינם ממהרים, כך נדמה, לשום מקום. אף פעם. במקום אחד סביב אותו האגם הזמנו ארוחת בוקר רק בבוקר (ולא בערב לפני, כרגיל). היא הגיעה לקראת הצהרים. נותרנו רעבים וביקשנו עוד חביתה. אחרי ארבעים דקות בלבד היא הגיעה. חביתה, לא שקשוקה. כי לדברים יכול להיות קצב אחר, ושם ראינו דוגמא ומופת לקצב רגוע רגוע, איטי. מהיר כמו נשימות של אבן.
במקום אחר, בבוקר אחר, ביקשתי תה בחלב. ולקסמן חייך, והלך אל השכנה, שלוש ערוגות אורז מעליו, המגדלת צמוד לבית שלוש נקבות באפולו, וחיכה שהיא תסיים לחלוב אותן, וחזר עם פרצוף מחייך וכוס חלב טרי ומקציף. את התה הזה לקח יותר מחצי שעה להכין, אבל היה שווה כל רגע.
הלוואי שאלמד מזה עוד.
בדיוק ככה

פרופורציות
כמו פלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו, גם לנו יש בעצם הכל. מיטה וארון וכסא ומנורה. גם אצלנו, לכל ילד יש חדר, והחדרים מלאים ארונות והארונות מלאים בגדים, והבגדים מלאים מותגים. ובין לבין יש לנו עוד בלי סוף רכוש, וספרים, וצלחות, ותמונות, ושטיחים, וספות.
והנה פגשנו את העולם האחר, שהוא לא פחות אמיתי משלנו. את הזוג המקסים המארח אותנו בביתם, אך אין להם, ולעולם לא תהיה בו, מקלחת חמה. את הילד שפגשנו בדרך, לו יש זוג מכנסיים אחד וגם דרגש עץ אחד, אותו הוא חולק עם שלושה אחים ושני הורים, בצריף מט לפול, בישובון זעיר שהמרחק ממנו לכביש הקרוב ביותר הוא ארבעה ימי הליכה. אבל הוא גם שמח ומאושר והוא מגלגל לפניו בריצה חישוק המובל במוט. אולי הצעצוע היחיד שמעולם היה לו.
פגשנו מדריך טיולים ותיק ומנוסה, מצחיק ופיקח, בן 34 בסך הכל, שמעולם לא למד לקרוא ולכתוב. הוא יצא לפרנס את משפחתו ולשמש כפורטר מאז היה נער צעיר. ראינו נשים קשישות שעובדות מבוקר עד ערב בסחיבת בלוקים במעלה ההר או בהכנת בטון ופיצוח אבנים בפטיש חמישה קילו.
המציאות הזו זועקת מכל פינה. היופי והעוני. השקט והקושי. המעט והסיפוק. החוויה של התייר והמציאות העגומה של המקומי. מקבלים כאן פרופורציות אמר האחד בפרצוף מהורהר. אין להם תשתיות אמר השני. תחשוב שזה היה יכול להיות אנחנו אמרה אחותם. אין לי ספק שבחודש הזה הם למדו הרבה יותר ממה שהחסירו בבית הספר.
וגם אנחנו, אחרי חודש של צמצום ו"בית על הגב" מגלים מחדש את מה שכבר ידענו – שאפשר גם עם הרבה פחות. שאנו למעשה רק אוגרים ואוספים וצוברים וממלאים את החלל - שישנו רק בנפש. בלי סיבה. אפשר להפסיק לקנות. להפסיק לצבור חפצים, ולהחליף את המנגנון הכלכלי השחוק הזה בצבירת חוויות.


חודש של סקוואטים
בנפאל, כמו במזרח בכלל, וכמו בעולם כולו עד לא מזמן, אסלות הן מצרך נדיר המציאות. למה צריך אסלה כשאפשר לכרוע? שירותי "בול פגיעה" הם יותר הגייניים, יותר יעילים, וככל הנראה גם יותר בריאים. כמה שבועות בנפאל ירגילו כל אדם לעשות סקוואט עמוק מדי יום, גם אם הוא מבוגר מאוד, שרירי הרגליים שלו יהיו איתנים וארוכים. תחשבו על סבתא שלכם עושה סקוואט. יכולה? גם בלי להכיר אותה אני מהמר שלא. הסבתא הנפאלית יכולה גם יכולה לעשות סקוואט, ועצם השאלה תהיה לה מוזרה עד מאוד.
חודש של כריעות (או שפיפות, שזה השם הנכון לפי האקדמיה ללשון), הוא משהו שאפשר ליישם בחינם, ואפילו בלי לצאת מהבית. לא חייבים כרטיס טיסה לצד השני של העולם כדי לעשות משהו נכון, אבל לפעמים רק היציאה מהשגרה מאפשרת לנו את זאת.

טעמים חדשים
חודש לא בישלנו כלום. אני, שהאוכל מהווה מרכיב משמעותי בחיי היומיום, בעיסוק ובכתיבה שלי, הנחתי אותו לאחרים ולאחרות. הילדים שלי מעולם לא היו מפונקים באוכל, ועדיין, נדרש מהם להתאים את החיך ואת הלשון לטעמים היוצאים מן המטבח המקומי. ל veg curry שלעתים הוא חריף כאש ולעתים הוא מנומנם וחיוור. לדאל בהאט, המאכל הלאומי הנפאלי (קערה של אורז, תבשיל עדשים, תבשיל ירקות, חמוצים וקרקר דקיק. אפשר לקבל עוד ועוד תוספת כמה שרוצים עד ששבעים. כל מקום והדאל בהאט שלו, כל אישה וסגנונה שלה. לעתים הוא מקדיח, לעתים הוא מדהים. תמיד הוא משביע). לדגי האגם המקומיים. לתה המסאלה החריף, לחמאת היאק המלוחה, לחלב ההרים עז הטעם, ובעיקר, לאוכל אחר, לא "שלנו". כזה שמתבשל במטבחים פתוחים על כירת עצים, המלא טעמי עשן, וחיוכים של נשות ההרים הקשוחות, המתפלאות לראות את הזר המציץ לתבשיל ומרים את המכסה ומלבה את האש.

פשוט. טעים. קדמוני.
וזוהי רק רשימה חלקית וראשונה...

אבל בסוף צריך היה להפרד מההימלאיה לשלום

אז מה אתם חושבים? האם הייתם יכולים להתנתק כך לחודש? היכן הייתם בוחרים לעשות זאת?
ספרו בתגובות ושתפו במחשבות.
התגעגעתי.

By מר קדמוני with 7 comments

להתראות אחרי החגים

כבר חצי שנה שאני מתכנן את הפוסט הזה, וכבר ידעתי בדיוק מה אכתוב בו,
והנה, הכל התהפך לי אתמול.

*****

שלום,
אני נוסעת,
אני לא צריכה שתחפשו אותי,
הלאה.

כך כתב חנוך לוין פעם מזמן, ואני מזדהה מאוד.
חזרתי שלשום משבוע וחצי בדרום אפריקה, שם הזדמן לי לעשות ספארי ולראות אריות ופילים וקרנפים וזברות ובעיקר לחוש מרחבים וטבע של פעם. אבל זה היה בקטנה ובעיקר בענייני עבודה.
ביום ראשון הקרוב, ה 21 לספטמבר, לעומת זאת, אני ממריא רחוק מכאן. באמת רחוק ובאמת להרבה זמן.
לפני חצי שנה רכשנו כרטיסים לנפאל, לכל המשפחה: היא, אני, ושלושת הצאצאים.
המטרה: סובב אנאפורנה. טרק מפורסם של כשבועיים-שלושה, הסובב את רכס האנאפורנה שבנפאל. כעשרה קילומטרים בכל יום, הציוד על הגב (שלנו ושל הפורטרים), בלי טלפונים, בלי מיילים, בלי אינטרנט, בלי ציוויליזציה.
רק אנחנו וההרים.
והשקט.
חודש מלא בדיוק של זעה ושל נופים ושל שלווה שרק ההרים הגדולים באמת יודעים לספק.
וכבר יש תכנית מסודרת, ומקלות הליכה, ונעליים אטומות למים חדשות לילדים, ותיקי 70 ליטר, ובטרייה ספייר למצלמה.
ובעיקר, יש כבר ציפייה.
החודש הזה הוא ההפסקה המתוכננת הארוכה ביותר שלקחתי עד היום ממירוץ החיים.
בלי עבודה בכלל.
בלי פוסטים.
בלי פייסבוק.
בלי תשובות למיילים (סורי).
בלי הרצאות.
פשוט ללכת. כי אני בטוח שתחכו לי כאן גם כשאחזור.
ביום ראשון אני נוסע.
יאללה בי ושנה טובה!
זזתי.
חוזר בסוף אוקטובר.
אני נוסע. נתראה אחרי החגים.



********
ועכשיו לפוסט שאני כותב כעת, לא זה שתכננתי כבר שישה חודשים.

אמש, בערך בשמונה בערב, קיבלתי סמס מהבת שלי, השמיניסטית: "אבא, בא לקחת אותי דחוף מהחוג בלט. נפלתי על הברך".
הגעתי. ראיתי ברך נפוחה וילדה אחת מבואסת ואדומת עיניים. סחיבת פצוע עד לאוטו, עצירה בתחנת דלק לקנות שק קרח, והביתה. לא יכולה לדרוך על הרגל בכלל. יכולה לכופף. יכולה ליישר.
הבוקר נסענו לרפואה דחופה ולאורתופד.
החדשות הטובות: לא נראה כמו קרע במיניסקוס אלא יותר כמו נקע כואב. תחבושת. שבועיים מנוחה. אולי יעבור תוך עשרה ימים אפילו.

החדשות הרעות: לא. סביר שאי אפשר יהיה לעשות את הטרק המתוכנן. לא בנפאל וגם לא בכרמל.
החדשות הישנות: הטיסה עדיין ממריאה ביום ראשון הקרוב. ונפאל עדיין נמצאת בהרים.
אבל אנחנו בספק רב אם אפשר ואם נכון למתוח את הקפיץ כי אף אחד לא יודע לומר לנו מה יקרה אחרי יום הליכה בהרים. או אחרי יומיים. או שלושה. אז אחרי שהסדרנו נשימה וניסינו לראות את הטוב (הרגל עדיין מחוברת!), עשינו מעט חושבים:
לבטל? רע לנשמה ולנפש כי אנחנו כבר רגשית לא כאן.
לדחות? לא מתחשק בכלל וזה גם יעלה לנו הון.
לעשות כמתוכנן? ואם נתקע באמצע ההרים עם מתבגרת דואבת. נשמע קצת חסר אחריות.
ואולי נשאר בהודו??
כי את כרטיס הטיסה לנפאל קנינו מדלהי-קטמנדו, וכמעט-במקרה עשינו גם ככה ויזה להודו (כי הם לא הסכימו לעשות ויזת מעבר בלבד, כי אנחנו לחודש שלם), אז אולי פשוט נשאר בהודו (ונפסיד את כרטיס ההמשך לקטמנדו), ונעשה חודש טיול "רגוע" כלומר ללא טרקים (או לפחות, לא טרק אנאפורנה עצבני אלא יום יומיים לפי המרגש ומצב הברך), משהו נודד בצפון הודו? רישיקש ודרהמסאלה וארמיצר ומנלי? ואולי דווקא חודש רגוע של ממש באיזור גואה? (כי הטיסה עוצרת במומבאי, אז אפשר לברוח).
ואולי לנפאל בכל זאת? משהו רגוע ופשוט לנשום אויר הרים בלי טיולים, מעין התבטלות של חודש ואולי קצת טרקים ככל שתתיר לנו הברך?

החיים מלמדים אותנו (שוב) שאנו שולטים מעט מאוד בתוכניות שלנו.
"מנטש טרעכט און גוט לאכט" אומר הפתגם האידי (האדם עובד ואלוהים צוחק).
ואנחנו יכולים לבחור להתאס מזה רצח, ואנו גם יכולים לנסות לזהות משהו טוב שמבליח מתוך האכזבה.
לא קל, אבל הוא בטח שם.

אז כך או אחרת, אנחנו ממריאים בעוד שלושה ימים כדי להתראות כאן בחזרה רק אחרי החגים.
ואולי רק כשנהיה באוויר נחליט מה הלאה ואיזה יעד יקבל אותנו לבסוף.
מה אתם אומרים?

By מר קדמוני with 14 comments

למה ומהי תזונה קדמונית - ראיון חדש ברדיו מהות החיים

החל מהשבוע מתחילה תכנית רדיו חדשה ויומית בערוץ "מהות החיים" (תחנת רדיו המשודרת רק באינטרנט), ובה ראיונות בני 12 דקות בדיוק שעורכת מיטל שרון.
אז גם עבדכם התראיין, ואוטוטו זה גם ישודר: לקראת ראש השנה, ב 23 לספטמבר ב09:00 בבוקר.
ובינתיים, כדי לא להחזיק איש במתח, אספר כי הראיון התנהל ברוח טובה, כראוי לאכסניה, והמראיינת היתה לבבית ועניינית, ובכלל, חשתי שיש מרחב לדיון, גם אם הוא נותר קצר.
למרות שהתכנית עדיין לא שודרה, אתם יכולים כעת לשמוע אותה כבר כעת, שבועיים לפני כל אחד אחר!



אהבתם?
תרגישו חופשי לשתף בשלל הערוצים הדיגיטליים. אפשר גם עם גלויה.


By מר קדמוני with 1 comment

ד"ר ג'ייקל ומיסטר פייסבוק


כולנו מכירים אותם,
כולנו יכולים בקלות לחשוב על כמה וכמה כאלה, שאנו מכירים מקרוב,
וכולנו גם קצת מתוסכלים מהם.
כי לכל אחד מאיתנו יש חבר או חברה, שהפך לאחרונה מד"ר גייקל למיסטר הייד.

מכירים גם?
את החבר החייכן והביישן שמפרסם פורנו בקבוצת הווטסאפ של החבר'ה, את השכנה המופנמת שעשתה לך friend בפייסבוק ופתאום אתה רואה את כל עלילותיה ומשובותיה בעיר הגדולה, תרצה או לא תרצה, את החבר מהמילואים שמציע בוקר אחד לערוף מישהו, ואת בן הדוד השני, השקט, שבחיים לא דיברנו איתו יותר מ"שלום שלום" באירועים משפחתיים, ופתאום הוא מתגלה באלף צבעים וקולות ותיכף משתלט לך על המרחב הקיברנטי.
אתה חושב שאתה מכיר אדם אחד ואתה פוגש אותו ברחוב או במשרד או בבית הקפה, נינוח, ולפתע בערב, כשהשחקים יורדים, אתה שוב פוגש אותו או אותה, אבל הפעם זה "רק" וירטואלית, והנה ניצב לפניך אדם אחר. והנה הוא הפך מוחצן, גס, אלים, קיצוני, חסר סובלנות. אתה משפשף את העיניים ומתקשה להאמין.
אימא'לה,
האם אני אשכרה חבר של הבחור הזה שמת להרביץ למפגינים?
האם אני באמת חברה של זו ששורפת המועדונים ומקללת שוטרים בשם שחרור בעלי החיים?
האם אני מכירה מקרוב את מנסח ססמאות האימה ?
ואת מפיץ סרטוני הסנאף?
ואת הקטגור והשופט והתליין של הגנרל ושל הפוליטיקאי?
ואת המנבל והמקלל והכועס והמחרף והמגדף?
מי הם?
ובעיקר, אולי גם אני כזה?

את כל אותם אנשים הרשתות החברתיות שיחררו מאיזה כלא של שתיקה והם עברו מקצה אחד של הסקאלה לקצה השני, וכל מה שהיה פנימי ונחבא ושקט ועדין, יוצא בשצף קצף ובתמונות נועזות ובמילים חריפות ופתאום גור המחמד הופך לחיית טרף של הרשת החברתית. ובלי שנזהר נמצא גם אנחנו את עצמנו שם, ובקלות.

אין חדש שהרשתות החברתיות הפכו את הפרטי לציבורי ואת אלבום התמונות האישי למשהו שנמדד בכמות הלייקים שלו. לשינוי הזה כבר השכלנו והתרגלנו מזמן. ודומני שאין מה להלחם בזה. זהו חלק משינוי תרבותי עמוק ובו חלק מהמחיצות והסודיות בין אנשים נופלות אבל בו בזמן נבנות מחיצות חדשות, גבוהות יותר. בעולם הסופר מודרני ומנוכר שלנו, אנשים לא ידעו מי השכנה בדלת ממול, ויגבילו את האינטראקציה הממשית שלהם למינימום, אבל במקביל הם יכולים להיות "חברים הכי טובים" של מאות ואלפים חברים שמעולם לא פגשו ולא ראו ולתקשר עמם ללא הרף, 24 על 7. בפייסבוק הם יגלו לך, ולעולם כולו, שהם מצביעים לעלה ירוק, יש להם כרטיס מועדון למרתף האימה ולחופשות הם יוצאים לכפר הנודיסטי של הולנד. לפחות משם הם לא העלו תמונות. עדיין. מוזר אבל זה מה שקורה.

המערך החברתי עובר טלטלה עצומה והחוקים של הפרט, המעגל הקרוב, המעגל השני והמעגלים הרחוקים יותר, כולם מתערבבים זה בזה, ובמהומה החדשה לא מעט מאיתנו הולכים לאיבוד. ההיררכיה אבדה ובמקומה נולד עולם שטוח ומקושר, רשת עצבית חשופה של סטטוסים ושל תמונות ומילים, והמידע זורם ושוצף ואינך יודע מהיכן הגיע והיכן יעצור. אבל עמוק במוחנו הסדר הישן עדיין קיים, ואז אנחנו שוכחים כי ברשת, החוקים של העולם הישן לא תקפים עוד. לדוגמא, זה אולי בסדר לכתוב לחבר הכי טוב שלי "אתה אידיוט". הוא יצחק ויכתוב לי "הכל למדתי ממך". אבל חבר של החבר שלי, שגם הוא בעצם חבר שלי, עלול שלא להבין דיאלוג שכזה. וחבר של החבר של החבר יסיק מזה שאני עם אופי מסוים, ויכתוב את זה אצלו, ואצל ההיא או ההוא, וכמו ב"טלפון שבור" משחק ילדותינו הנשכחת, אנו מגלים כי המסר והנמען לעולם אינם נפגשים. במרחב של הפייסבוק ושל הווטסאפ כל החברים והמכרים והידידים והאנונימים האחרים, נמצאים כולם באותה השורה ממש וקוראים את אותו המידע  באותה המהירות, אבל מסיקים כל אחד את מסקנותיו שלו. או שלה.
ואז היא נעלבת, והוא חוסם, וההיא נעלמת והרביעי מחזיר מלחמה שערה.

הבעיה העקרית היא שהחיים האמיתיים מעולם לא נעצרו. אנו עדיין קיימים ופועלים (גם) במציאות, והרבה פעמים אנחנו נראים שונה מאוד מתמונת הפרופיל-פה-ברווז שיש בפייסבוק, ויש לנו העדפות אחרות, וחברים אחרים, וגישה אחרת לניסוח מילים ומשפטים. הנה כמה רעיונות וכוונים כיצד לא ניפול בפח. אתם ואני.

לא נכתוב מה שלא היינו אומרים בקול רם
חיים ומוות ביד הלשון אמרו פעם, והיום היו אומרים, "בקצה המקלדת". קל כל כך לכתוב משהו שנון לאללה, חריף ומהדהד, וקולע בול. אבל, וזה אבל גדול, האם הייתם אומרים את זה בקול רם בכיכר העיר או שרק החשכה שבחדר מעודדת אתכם לצעוק למקלדת את מה שבחיים לא הייתם אומרים למישהו אחר? בואו נעצור רגע לפני שאנו שלוחצים על האנטר. רק לשניה.

לא נשפוט אחרים על סמך משפט אחד
כשאתם קוראים את מה שהוא כתב אתם מבינים ללא ספק שהוא חתיכת אידיוט. ואז מגיבים. או מספרים לאחרים. או צוחקים. ולפעמים זה מתאים ולפעמים זה רק המיסטר הייד הפנימי שלנו, שמרים לרגע את הראש ומוציא מאיתנו את הרוע ואת חוסר הסובלנות והסבלנות ואת השיפוטיות למשהו שבכלל לא כזה. נניח שהיינו יושבים איתו באותו החדר במשרד והוא היה אומר את המשפט האומלל הזה, שאנו רואים כעת שהוא שיחרר כסטטוס. האם גם אז היינו נופלים עליו כמו פטיש, ללא רחם?

לא נאמין בקלות
כולנו קראנו: המלצר ההוא קילל חיילים. הנהג ההוא לא עצר לאתיופית. הגברת המגונדרת היא בעצם טרולית מרושעת. נכון. לפעמים זה הסיפור כולו, כי יש שם בחוץ אנשים רעים ממש, אבל לעתים קרובות זה לא כל הסיפור ולפעמים אין סיפור בכלל, אלא רק פיברוק או המצאה או עוות או מניפולציה פשוטה כדי לסחוט מאיתנו את הלייק ואת השיתוף ואת התגובה ואת ההסלמה. ויזהר הזהיר.

לא נצא מהר לקרב
לפני כמה ימים התחולל קרב מכוער באחת מהזירות הוירטואליות בהן אני מעורב. בליץ מהיר ועצבני שמיד גרר התכתשות ונאצות וחרמות וסילוקים. עשרות אנשים געשו ורתחו. ואני, כמו הייתי מהאו"ם, קיבלתי פניות בסגנון "אולי תכתוב משהו ותנסה להרגיע?" ואמרתי "הדברים ישקעו מעצמם עוד יום יומיים, ולעתים קרובות עדיף שלא להגיב ולתת לאבק להתפזר ברוח". וכך היה. זה לא שיש לי חוש נבואה קוסמי, אבל בעולם המהיר והמיידי של הרשת אנו מרגישים שאם אין תגובה "כאן ועכשיו" זה לא שווה. אם לא מגיבים בעוצמה כפולה ותוך עשירית הזמן, הקרב עלול לברוח ואנו עלולים להפסיד. אז זהו, שלא. בואו ננשום עמוק וניקח את הזמן.

לא ננסה להחזיק תדמית שונה מהמציאות
כל אחד רוצה לשפר קצת את המציאות, ובאינטרנט זה קל. שיפוץ קל של הפנים, פוטושופ קטן למותניים בתמונה מהים, חברות בקבוצות הנכונות, כמה סטטוסים מגניבים במיוחד, לספר רק על הצלחות ולא על קשיים, ועוד כמה טיפים שעושים את תמונת החיים של כל אחד מאיתנו ליאכטה זוהרת במקום חסקה רעועה. זה בסדר לשפר, אבל האותנטיות שלכם חשובה יותר. זה בסדר לא להיות זוהר אלא אמיתי. זה בסדר לא תמיד להצליח. וזה בסדר לא לשתף כל פינה. תספרו מה שאתם מספרים לחברים ואל תספרו מה שלא הייתם מספרים במציאות. וכן, לא תמיד זה מצליח לי.

נזכור כי בצד השני יש אנשים אמיתיים
קל לראות את הדימוי הפייסבוקי השטוח, המוגבל, כמייצג נכון ושלם של התמונה כולה. אבל בפועל אנו יודעים שמאחורי התמונה מסתתר אדם אמיתי. עם אהבות ועם פחדים ועם הצלחות ועם קשיים ועם שנאות ועם תקוות, והוא מאפשר לנו להציץ רק לחלק קטן ממכלול אישיותו, מבחירה או בהיסח דעת. אנו יכולים בקלות לכתוש את הדימוי הוירטואלי עד עפר כי משהו לא נראה לנו, ואנו יכולים להתאפק קצת ולזכור כי יש שם יותר ממה שהעין רואה וממה שהלב אולי מרגיש. בפייסבוק אין אנשים, יש רק אייקונים. ובמקום שאין בו אנשים, השתדל להיות איש. 

אנו חיים בעידן בו התהפכו היוצרות: הקרוב הפך רחוק, והרחוק קרב מאוד. הקרוב - בני המשפחה - גרים בעיר אחרת ואנו כבר לא גרים בחמולות חמות אלא במגדלים קרירים. והרחוק - אותם חברים שלא ראינו מאז הסדיר, או היסודי - הפכו לקרובים במרחק קליק ואת תמונות חייהם אנו רואים בוקר וערב. בתוך המהפכה הזו, ננסה לשמור על שפיות, ועל הוגנות, ועל שיח, ועל כבוד. נכעס, נצחק, נסתלבט ונקטר, אבל נזכור גם שהמילים משרתות אותנו אבל בן רגע הן עלולות להפוך לחרבות פוצעות, וברגע נוסף, לחרב פיפיות, שלהבה מסוכן גם לנו.

ואם מישהו נעלב ממני פעם ברשת, למרות שתמיד השתדלתי שלא ליפול לפח הזה, אז עכשיו, שבועיים לפני ראש השנה, זה זמן מצוין לבקש סליחה.
סליחה. 

אוהב אתכם.

By מר קדמוני with 3 comments

אז מה יקחו הילדים לבית הספר (חלק שני)

יאמי. עוד מזה תמצאו כאן

מחר זה קורה.
בקול תרועה רמה תפתח שנת הלימודים, ובקול דממה דקה ישבו הילדים בכיתה למשך ארבע דקות בדיוק. אחר כך כבר יחזור הבלאגן הרגיל.
אחרי שבחלק הראשון כתבנו על רעיונות פרקטיים מצד ההתארגנות להכנת אוכל לבית הספר, החלק הזה יוקדש לרעיונות מעשיים ותפריטים אפשריים שאינם "לחמניה עם שוקולד ושקית שוקו".

אל תחשבו סנדוויץ', תחשבו אוכל
נכון, "כולם" שולחים כריכים. אנחנו לא כולם ואנחנו משתדלים לשלוח אוכל. כל מה שהייתם שמחים לאכול בעצמכם, ילך מצוין. אוכל אנשים, אוכל אמיתי.

אורז הוא סוג של קסם
קחו את האורז מהיפנים, ומיליוני ילדים יפנים יגוועו מרעב למחרת היום בבית הספר. האורז לא רק מזין, טעים, ומשביע, הוא גם בעל תכונה שסופחת טעמים מהסביבה בקלות ולכן טוב למאכלים רבים או כבסיס למנות אינספור. היפנים מגישים אותו תמיד עם אצות, אבל גם אם הילד שלכם לא בעניין של אקווריומים, אורז יהיה יופי של ארוחה, שמערבבים אותלה רק בהגשה. תלולית "תוספת" לאורז (למשל אפונה ירוקה, שעועית, בשר, קציצות, בצל ירוק עם עגבניות וחרדל (!), ועוד ועוד - הכל הולך).

סלטים
כן. אפשר לאכול סלט. החכמה היא לעשות את המילה הזו טעימה ולא רק "בריאה", כי ילדים, וגם אנחנו, אוהבים קודם כל אוכל טעים. אחר כך בודקים שהוא גם בריא. אז נא להיות יצירתיים ומלאי טעם. למשל סלט תפוחי אדמה, ביצה וטונה יהיה נפלא. סלט ירקות עם הרבה שמן זית, ועם חתיכות גבינה מלוחה או זיתים הולך הרבה יותר טוב מאשר "סתם" סלט. סלט יכול להיות גם ערבוב של קרעי עוף עם חסה בצל ועגבניה. ואפשר גם רק ירקות קשים חתוכים (סלרי, גזר, מלפפון, פלפל) עם המון לימון ושמן זית. הבת שלי מתה על זה. טיפ: כדי שהסלט לא יצא "ווצ'י" כלומר מסמורטט, אפשר את הרוטב לקשור בשקית קטנה ולהניח בתוך הקופסה. לילדים בוגרים בלבד.

פירות
יש מגוון עצום של פירות, קטנים וגדולים, ירוקים ואדומים, מתוקים וחמצמצים. כולם יהיו מנצוינים לילד שלכם ליום לימודים. סלט פירות בכלל ישדרג את החוויה. פירות קצוצים מתחת לערמה ענקית של שמנת או יוגורט יהיו מעדן אמיתי וארוחה קלה, טעימה ומתוקה. דניאלה מפליאה לעשות זאת. ובכלל יש לה עוד אינספור רעיונות יפים וטעימים. כמעט ושכחתי שאפשר לשלוח גם גרנולה קדמונית, אם לא תחסלו אותה עוד קודם.

ארוזים מהסופר:
לא, אני לא מתכוון ל"אריזת שוגי אישית" וזוועות דומות. אבל יש דברים ארוזים שאפשר לשלוח. יש טונה קטנה עם כפית מובנית בפנים, והבת שלי מאוד אוהבת כזו לפעמים. יש גביע שמנת. יש גביע יוגורט שמן. יש קופסת גבינה קטנה או קוטג'. יש אצבעות מוצרלה בשקיונות אישיות. בטח יש עוד כמה דברים אפשריים בכוון זה שיכולים להיות תוספת או השלמה לקופסת האוכל העקרית.

סנדוויצ'ים אלטרנטיביים
כשחושבים על זה, ת'כלס כריך הוא שתי פרוסות לחם שאמורות להחזיק את מה שבא ביניהן. בפועל, אפשר ליישם את הקונספט הזה גם באמצעים אחרים, אבל כשרים. למשל, תפוח אדמה חצוי לשניים, שבמרכזו ממרח פסטו טעים, או חמאה, ביצה, או אבוקדו. אפשר גם להמיר את ה"לחם" בפריכיות אורז (פשרה סבירה מאוד בעיני לתלמיד), אפשר במאפים קדמוניים אבל להם דרושה השקעה מוקדמת (לא לקום בבוקר ולהתפלל שהם יצוצו מעצמם מהתנור), אז זה רעיון נחמד אבל לא ישים לרוב האנשים ליום יום. אפשר גם פלפל אדום עם גבינה מלוחה וזיתים בתוכו.

תקפיצו את הטעם
אוכל קר דורש טוויסט כדי שלא יגרום לנו לפהק. מלפפון חמוץ יעשה הבדל גדול. חרדל. זיתים. בצל ירוק. ממרח פסטו.  כל אלו עזי טעם ויעזרו לרומן כל ארוחה חפוזה לארוחה שנחרטת על הלשון ועוזרת לחייך במקום לקטר. אם הם יקטרו, הם לא יאכלו, ואם הם לא יאכלו, זה לא יחזיק מעמד. גם כמה אגוזים יוסיפו קראנצ'יות. וגם צבע.

תשקיעו בעיצוב
אנחנו, כמו שאומרים, אוכלים בעיניים, ולא בידיים. לפתוח קופסה של אוכל רק כדי לגלות ערימה לא מזוהה, לא בא טוב לאף אחד. אבל לפתוח קופסה ולראות חגיגה של צבעים שונים, סדר וארגון, ונצנוץ של טריות, עושה הרבה חשק לאכול מיד את הכל. שימו חתיכת מנגו, פיסת תות, זרוע אבוקדו, חלמון ביצה - גם אם הם לא חלק "משמעותי" מהתפריט או הקופסה, ה"קצת" צבע ישדרג לילד את חווית האוכל. כי "הכינו לי במיוחד את זה". יש המרבים לעשות גם פרצופים וחייכנים אבל אפשר להסתפק גם בנשיקה על הלחי ואוכל ממש טעים. יש רעיונות מדהימים ברשת.

שאריות הן המלך החדש
תתפלאו כמה מנות חדשות אפשר להכין מהאוכל של אתמול. ועם קצת יצירתיות הן ירגישו וגם יראו חדשות לגמרי וממש לא "משומשות". קרעים של עוף או בשר, כבר אמרתי. בעיקר סלטים עזי טעם המשלבים מבושל וחי, ירק ופרי, חלבון ופחמימה. תקצצו, תערבבו, תפזרו קצת פטרוזיליה מלמעלה, והופ: חדש.

ביצים קשות, פסטרמות וגבינות צהובות (אבל לא ביחד :-) 
אלו שלושה מאכלים יעילים וטעימים שבעיקר טובים גם קרים ומשתלבים באינסוף פתרונות, וגם עומדים בזכות עצמם. רול של פרוסת גבינה צהובה עם פלפלון אדום מציץ מתוכה יהיה חמוד וטעים. כך גם עם רול פסטרמה. ביצה קשה לא תאבד את הצורה ועם קצת מלח (ומלפפון חמוץ בצד) תהיה פצצות. הנה לכם ארוחת מלכים. טיפ של אלופים: תנו לילד מלחיה ופלפליה. יש חמודות וקטנות שלא נשפכות, בחנויות טיול.

תשוטטו ברשת ותקבלו רעיונות
הנה ארבעים ימים מצולמים של ארוחות מושקעות וקדמוניות בקופסת מתכת מחולקת היטב
הנה שבוע מנות אוכל לילדים של הצלמת והבלוגרית המובילה נוםנום פליאו
והנה רשימה בתמונות מתוך pinterest
אני בטוח שתמצאו עוד יותר רעיונות ממני.

וזהו.
נשאר רק לכוון שעון מעורר למוקדם מחר בבוקר, ומלאי מוטיבציה להכין אוכל, לנשק על המצח, ולשלוח אותם בבעיטה קלה חזרה אל המציאות.
ועכשיו תורכם: הוסיפו רעיונות בתגובות, ובחייאת, תשתפו עם אחרים.
שנת לימודים שמחה, פוריה וטעימה.

By מר קדמוני with 6 comments