אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

מתי אנו חופשיים וכיצד - קריאה מומלצת לחג החירות

מאז שעמדתי על דעתי, קראתי.
ומאז שהחלתי לקרוא, הבנתי שמילים ודפים ממלאים אותי ואת נפשי שמחה ועונג.
כילד, ומאוחר יותר כנער, קראתי כל דבר שהיה מגיע לטווח ידי, ובדרך כלל שלושה או ארבעה ספרים היו מונחים בחיקי, שלא אפסיד אף אחד מהם ולו לרגע קט. מכיוון שהיו לנו בבית הרבה מאוד ספרים, קראתי את כולם, ללא אבחנה או העדפה מובהקת. כנער בשנות השמונים של המאה שעברה היו לי גם ספרי-ילדים כמו "101 קסמים ותעלולים שכל אחד יכול לבצע" או "נסה ודע שעשועי מדע" האלמותי, ומאידך קראתי גם ביוגרפיות כמו "חיי" של גולדה מאיר, או "המרד" של בגין.
הוא שאמרתי, קראתי פשוט כל מה שהיה על המדף. אבל לאו דווקא לפי הסדר.
מכלל מאות הספרים בבית היו שניים שמשכו אותי אליהם שוב ושוב, כמו פרפר לאש, משך כל שנות התבגרותי: "רגל של בובה", שכתב יעקב העליון ו"פרפר" שכתב הנרי שרייר. את שניהם קראתי עשרות פעמים ממש. שוב ושוב. קורא שורה ולא מאמין. קורא עמוד ונדהם שוב. לא חשבתי על זה עד היום אבל הספרים הללו דומים מאוד ולא במקרה הם חיברו אותי אליהם.  הראשון הוא סיפור לחימתו ושיקומו של פצוע מלחמת ששת הימים שאיבד בסיני את רגלו ותומתו, והשני הוא סיפורו של פושע-הגון צרפתי שנלחם כל חייו להמלט מבית האסורים ולנקום באלו שהפלילו אותו. שניהם יומנים אישיים של גברים שהוטלו למלכודת הנסיבות בעל כורחם ויצאו ממנה רק לאחר שנים ארוכות, חבולים בגוף, אך לא בנפש (לרוע המזל הסתבר לימים שגם יעקב העליון הוא פושע).
"פרפר" יצא לאור בעברית ב 1972 ו"רגל של בובה" ב 1973, ואת שניהם, אני מניח, לא שיערו הורי שאקרא כבר בגיל 12.
מאז פרפר הפך אצלי רק לזכרון עמום. ובכל זאת, מכל הרפתקאותיו ומאות הדמויות המאכלסות את נדודיו, סיפור אחד קטן נחרט בראשי יותר מכל האחרים: סיפור פרק חייו בקרב האינדיאנים. שתי נשים היו לו שם - לאלי וזוראימה. אחיות. נערות. וסיפור אהבתם הסוערת, הבתולית והחפה מכל נורמות מערביות או רכוש - הילך עלי קסם. ואולי היתה זו העובדה כי היו אלה נערות ערומות ואני עוד נער מתבגר.
עברו לפחות 25 שנים.
עד השבוע.
בחג הייתי אצל אחותי והנה הציצה אלי ממדף הספרים אותה עטיפה מוכרת. שוב פרפר. אותה הדפסה בדיוק מ 1972. אותו טקסט. לא תרגום חדש ולא עיצוב חדש, רק הדפסה חוזרת אחרי שלושה עשורים מאז נעלם מהמדפים. מאומה לא השתנה.
(עטיפה נהדרת ופשוטה ואיקונית - פרפר מול מנעול כבד ישן בחזית, ופרפר מצידו השני של המנעול על הגב. זהו. בלי תיאור ובלי מילים ובלי כלום. פשוט עיצוב עטיפה נפלא).


אז הרמתי מיד את פרפר והריחות והמראות והסיפורים והקולות שקראתי ושדמיינתי חזרו אלי בבום אחד גדול.
פרפר. האיש שברח שוב ושוב. האיש שראש נמר ענק מקועקע על חזהו, שגר עם האינדיאנים, שסיפר סיפורי זוועות על אכילת אדם ועל חתול שהוגש לבעליו כארוחה, ועל נמלים טורפות ועל ג'ונגלים טרופיים ועל אכזריות נוראה של סוהרים ואסירים. פרפר.
בקריאה החוזרת הזו, השבוע, ממרחק השנים, הדברים נקראו לי פתאום אחרת.
ושוב חזרו אלי בעיקר לאלי וזוראימה, ושוב החזקתי את הראש ולא הבנתי, מה לעזאזל הוא עושה כשהוא עוזב את גן העדן הקסום ההוא. הוא הרי אסיר שברח והנה דרך נס מצא מקלט מבטחים של ממש, נשים אוהבות, מעמד ורוגע בקהילת ציידים-לקטים שבשפת החוף הוונצואלי. והנה הוא בוחר לוותר ולהמשיך לברוח, ואז להתפס ולברוח שוב ולהתפס שוב ולהענש ושוב ולהענש ועוד ועוד עלילות מסמרות שיער, וכל הזמן הזה רוחו חופשיה, אבל גופו, גופו אסור. ודווקא בעת שגופו היה חופשי, והוא היה מוקף אהבה ורוגע, גילה שליבו, זה החופשי כביכול, אינו חופשי באמת, אלא כי הוא שבוי וכבול לארץ מוצאו. הוא בוחר לחזור לאנשים ששלחו אותו להנמק באי השדים, ובכך הוא מותר על אהבת האינדיאנים וחברתם המצוירת כה אידילית. לאורך כל הספר דמותם של האינדיאנים מוצגת כניגוד הגמור לחברה ממנה ברח ושאותה תיעב, אך ברגע האמת, הוא ברח מהחברה המופלאה וחזר, כמו בעל כורחו, לחברה שהקיאה אותו מתוכה.
לקורא נדמה שגם בעת שכתב את זכרונותיו לא החליט שרייר אם עשה טעות או לא בעת שעזב את האידיאנים, אך ברור  כי החברה הילידית, היא המודל לחברה האידיאלית בעיניו. ללא מעמדות, ללא רכוש כמעט, ללא חוקים למעט כבוד, הם מנהלים חברה מצליחה ומגובשת. הם אוכלים טוב, הם נראים (ונראות) נפלא, הם מכבדים את הזולת והם מעניקים חופש מוחלט. ההיפך המוחלט מהחברה המערבית.
ממרחק הזמן אני רואה את הפער שבין האידיאל, שאולי מצוי רק בין דפי הספרות, לבין המציאות. בין המודל הרומנטי, של הצייד-לקט-מאושר-יפה-ובריא, זה של חברת השפע הקמאית, הקדומה, לבין המודל המציאותי, העלוב למדי, של חברת המערב החולה, הממהרת, המוגבלת.
כמו פרפר, איננו חיים את חיי האינדיאנים היום, ואיננו יכולים לאמץ לעצמנו אורח חיים של שליית פנינים, שינה על ערסלים, וסחר חליפין בשריון צבים. אבל גם אם נותר לנו רק את הדימוי-ציור המתוק ההוא, זה שפרפר השאיר לנו, שגרעינו אמת, הרי שזה מזכיר לנו שאפשר גם אחרת. שזה תלוי רק בנו. ושאם נחליט שלא לברוח, אולי נמצא את החופש ממש כאן.
אחרי הכל, תנאי הפתיחה שלנו טובים בהרבה: אותנו לא שלחו לעבודת פרך באי השדים.

קראתי את פרפר וחשבתי - האם אנו באמת חופשים לבחור?
אז חפשו את פרפר בחנות הספרים וקנו אותו. הוא בטח ב 1+1. ואם אתם צריכים המלצה גם לספר השני, יש לי כמה רעיונות...
:-)

חג חירות שמח יקירי.

By מר קדמוני with 4 comments

מה אוכלים ביום עבודה - טיפים וטריקים לקדמונים

הי חברים וחברות
השבוע הסתובבתי בהרבה חנויות ספרים, בעיקר בת"א ובצפון הארץ. רציתי לראות מקרוב, לדבר עם המוכרים, לשמוע איך הולך, ובכלל, להבין אם הספר מוצג, היכן ומה משוב הקוראים בשטח. היה כיף ולמדתי הרבה.
בשיחות עם המוכרות והמוכרים שקראו כבר את הספר, עלתה שוב ושוב אותה השאלה, בגרסאות שונות: "איך אני מתארגנת על אוכל קדמוני ליום עבודה רגיל"? בסופי שבוע כל אחד יכול לדמיין עצמו בקלות מכין אוכל מושקע, טרי ואמיתי, אבל במשך השבוע, זה לא תמיד פשוט. המוכרים אותם פגשתי, העובדים בחנות או בקניון, לוקחים לעבודה בדרך כלל סנדוויצ'ים. זה הכי פשוט, מהיר ועמיד, וזה זול משמעותי מלאכול משהו באיזו שיפודיה. ודומה כי המעבר מתזונה יומית המבוססת דגנים לתזונה קדמונית אינה מהלך טריוואלי.
מוכר אחד אמר לי למשל: "גבר, לא מסוגל לקחת כל יום סלט עוף. נגמרתי מזה".
אוקיי. הבנתי.
אז עבורכם, מוכרים יקרים, וגם עבור כל שאר האנשים שלוקחים לעבודה אוכל מהבית, הנה כמה טיפים שאולי יעזרו לכם לאכול נכון יותר, כל יום.

  • ראשית חכמה: הרעיון הוא לא להקשות עליכם אלא לענג לכם את היום באוכל אמיתי. אבל הצלחה דורשת תכנון, התארגנות וקצת יוזמה. ברור שאם תזכרו בזה רק בבוקר "תתקעו" בלי כלום ואז הדרך לאי-הצלחה, קצרה. לכן, הכירו את עצמכם, וערכו קניות ובישולים בהתאם ומראש. בהתחלה זה יהיה קצת מורכב מעט או מעמיס, אבל אחרי זמן זה הופך "לאוטומט" וקל ופשוט. אה, וגם כיף. 
  • קופסאות מזון: קנו לכם קופסאות מזון עם חלוקה פנימית. יש קופסאות פלסטיק אטומות המופרדות לתאים מאוד נוחים. כדאי משהו שלא ינזל לכם בתיק ולכן עדיף של מותג טוב. בהודו משתמשים בקופסאות פח בקומות, וגם זה נהדר. כל מה שעובד לכם להחזקת כמה מצרכים שונים, ועדיף משהו המסוגל לעמוד בחימום וקשיח מספיק כדי לא למעוך את המזון שבפנים ולהפוך אותו למחית. 
  • חטיפים נכונים: אין סיבה לנשנש חטיפים או סוכרים. אם אתם כבר בעניין של תזונה קדמונית, ארגנו את החטיפים הטובים לכם והאהובים. ביצים קשות, טוב שיהיו במקרר ותמיד יבואו טוב. קופסה עם ירקות קשים חתוכים גס עם מלח ולימון יהיו נהדרים ופריכים (גזר, סלרי, קולורבי ופרוסות לימון. הסתדרתם). משקיענים יכינו בשר מיובש (ג'רקי), או גרנולת קוקוס. חטיף יכול להיות גם גביע שמנת טובה, יוגורט טבעי של 7%, תפוח או פרי אחר, חופן אגוזים ושקדים, ואפילו רבע חפיסת שוקולד 85%. אוקיי, לא חייבים את כל החטיפים האלו כל יום...
  • סביבת העבודה: הכי מבאס זו סביבת עבודה בה אין אפשרות לחמם את המזון, ואז אתם טורחים ומביאים אוכל אמיתי ומגלים אורז, בשר וירקות קרים. לא משהו. תדאגו למיקרו. גם אצל המעסיק הכי חסכן, מיקרו יעלה כ 200 שקל ועל פי רוב אפשר למצוא עבורו פינה קטנה.  אולי כדאי שיהיה גם קרש חיתוך במקום וקערה ותבלינים ובקבוק שמן זית, והופ, אתם יכולים להכין לכם ארוחה אמיתית בשתי שניות וחצי. אבל בלי האביזרים התומכים, יהיה קשה.
  • שילובים מנצחים: קחו לכם לעבודה בקופסת המזון אוכל אמיתי. עכשיו תכנו מה מתאים לכם לקחת וכיף לאכול עם העמיתים. בדרך כלל מנת חלבון ומנה כפולה של ירקות עם שמן טוב יעשו עבודה מצוינת. תבשיל ירקות, אורז, עוף, בשר או דג, בולונז, וכדומה. הבת שלי לוקחת לבית הספר פעמים רבות קופסה עם בולונז, בתא השני מעט אורז ועוד קופסה עם סלט ירקות גדול (אחרי השתדלות עכשיו יש להם מיקרו בבית הספר). אפשר לקחת בקופסה קטנטנה וננעלת היטב גם רוטב מושקע לסלט (ויניגרט שמן זית עם חרדל למשל). אפשר גם ירקות חיים שלמים ולחתוך על המקום בעבודה ולפזר מעל בשר שחותכים או עוף. הרעיון הוא, שוב, אוכל אמיתי. כל תבשיל אפשר לקחת, ואם יש קופסה טובה, צלחת נחמדה וטיפה סבלנות, זו תהיה יופי של ארוחת צהרים. 
  • מה אוכלים לפני שיוצאים לעבודה: אפשרות אחרת לגמרי היא לאכול ארוחת בוקר גדולה מהרגיל ולא רק קפה, ואז "למשוך" ולדלג למעשה על ארוחת הצהרים. אני אישית מדלג כמעט תמיד על ארוחת הבוקר ואוכל לראשונה בצהרים, אבל מי שמעדיף לא להסתבך לקחת ולארגן עם ארוחה של ממש אולי אפשר להחליף ולהסתפק בנשנוש קל כאמור. ארוחת בוקר אמיתי אמורה להחזיק אתכם לא מעט. ובכלל, לתרגל צום לבירוגין זה בריא ומתגמל, וגם לא קשה בכלל, ברגע שהגוף מסתגל לתזונה קדמונית. 
  • גייסו תמיכה מקומית מעמיתים: אתם לא לבד. יש עוד אנשים סביבכם שכבר מתחילים גם הם לאכול לפי הסוד הקדמוני, או שהם רוצים לאכול אוכל אמיתי ולא רק תוצרים מעובדים, אז אולי היה נחמד לשתף אותם ולהתארגן במשותף על ארוחות הצהרים? כך תוכלו לקבל רעיונות זה מזה, לחתוך ביחד סלט או סתם לשטוף כלים. 

דוגמא מיום טיול, בשבוע שעבר: בשר קר חתוך, ירקות חתוכים ואשכולית.

ומה אתם אוכלים?
ספרו לנו מה ההצעות שלכם, ושתפו, כדי שאחרים יוכלו לאכול טוב גם הם.

By מר קדמוני with 22 comments

אינג'רה -האם אכלתם פעם?


ביום שישי האחרון זוגתי ואני הסתובבנו לנו בשדות פרדס-חנה-כרכור-צל-עלי-בננה.
מסתבר שבמקרה היה בדיוק יום חג לאומנים המקומיים וברחבי המועצה ארגנו "בתים פתוחים" בהם תכשיטנים, ציירים, פסלות ומעצבות ומה לא, התקבצו יחד להציג את מרכולתם ולעודד אומנות מקומית. נחמד. אז 'סתובבנו לנו.
באחד הרחובות פנינו והנה דרך מקרה הגענו לבית כפרי מהסוג הישן. חצר גדולה בחזית, פורחת בעוז בשפע כתום וירוק של כובע הנזיר (טעים לאללה בסלט, גם הפרחים, דרך אגב). בחצר, בצל, היה שולחן קטן וסביבו ישבו שלוש נשים אתיופיות, בתלבושת מסורתית, ולידן שלט קטן מקרטון: מאכלים אתיופיים.
לא נעצור ונטעם?
ישבנו גם אנו לידן והזמנו מנה. עשרים וחמישה שקלים לאינג'רה גדולה, כהה ועגולה, ועליה אפשר להוסיף ארבעה סוגים של תבשילים (באמהרית: וואט) שהכינו הנשים: תפוחי אדמה עם גזר (קצת כמו ירקות של קוסקוס, ויתרנו), עדשים חומות חריפות, שעועית חמוצה ותבשיל עלי סלק שחור.
ת'כלס, היה טעים.
כל הטעמים היו קצת חמצמצים, ועם הרבה טעם פראי. בעיקר התבשיל עדשים, שום ופלפל חריף. משהו מיוחד.
כך או אחרת, שוחחתי איתן על איך הן מכינות בדיוק את האינג'רה. כידוע, את האינג'רה מכינים מקמח טף, שהוא מין דגן מקומי באתיופיה הנטול גלוטן כמעט לחלוטין. אבל זה לא רק הדגן עצמו. את העיסה הן מניחות בהשרייה להתססה למשך מספר ימים וכך יוצרות את המחמצת. לפי אחת מהן, צריך לפחות שלושה ימים, ועדיף ארבעה, לפני שמכינים מהעיסה את האינג'רה. "אי אפשר לקצר את זה" היא אומרת, למרות שכבר אחרי יומיים היא מעבירה זאת למקרר. "אבל באתיופיה לא".
את האינג'רה עצמה בסופו של דבר הן מכינות כעת במחבת חרס חשמלי שדומה מאוד לדבר האמיתי מהמולדת הישנה. מתקבל מעין פנקייק גדול וכהה, מלא חורים, בדומה מאוד ללחוח התימני אבל שמרגיש יותר כבד ומלא.
מכל מקום, אין ספק שהמזון האפריקאי המקורי מטפל בדגן בזהירות רבה. אין באתיופיה "לחם" מטף או דגנים מקומיים אלא מחמצת בלבד, וזו חייבת לעמוד בסטנדרט של מספר ימים לפחות וכך היא מבטלת ומשנה את הרכב החלבונים של הדגן וממילא מנטרלת את הבעייתיות והחומצה הפיטטית שנמצאת בכל הדגנים. האדם לאורך ההיסטוריה מצא דרכים יעילות להשיג מקורות אנרגיה טובים ולהפוך אותם למקורות אנרגיה בטוחים. רק האדם הלבן, התאב, המודרני, המתחכם, החליף את השיטות המסורתיות בשמרים ואת הדגנים המקומיים בחיטה, והופ, אנו רואים את המציאות מסביב.
כתבתי כאן פעם על תהליך ההדרדרות הבריאותי שעבר על התימנים כשהחליפו את הדוחן והדורה בחיטה, את הסמנה בשמן סויה ואת התמרים בסוכר. תהליך זהה, ואפילו מהיר מזה שנרשם בקרב התימנים, עובר על העולים מאתיופיה, שסובלים מהידרדרות קיצונית בבריאותם בכל הספקטרום של מחלות המערב, מהשמנה וסוכרת, דרך התקפי לב ועד סרטן ואסתמה, וזאת בתוך פחות משלושה עשורים מתחילת גל העלייה מאתיופיה. למרות היעדר מוחלט של אסתמה באתיופיה, למשל, שכיחות המחלה בקרב העדה בישראל היא הגבוהה ביותר בחברה הישראלית.
כך זה בעולם: תרבויות ילידיות ומסורתיות הן בריאות, אך איבוד מסורת האכילה המקומית, שיטות ההכנה וסוג החומרים מביא לתחלואה ולשיבוש המערכות.
לא במקרה שתיים משלוש הנשים האתיופיות שישבו עמנו סביב השולחן היו בעודף משקל ניכר מאוד.

אחרי שנפרדנו ניקרה בראשי שאלה: האם אנו, שגדלנו לתוך תרבות המערב, מסוגלים לאמץ אל חיקינו את התרבות, המזון, המצרכים ודרכי ההכנה של המזונות הקדומים והבריאים או שלנצח התרגלנו למהירות ולמיידיות של התוצאות ושל התגמול.

מה אתם חושבים?
האם אתם מסוגלים לדמיין את עצמכם מכינים אינג'רה יום אחד ולא רק קונים אותה באיזה יריד?

By מר קדמוני with 7 comments

מתי גנבתם משהו בפעם האחרונה?

החלון
אתמול גנבתי!
מודה.
השכמתי בחמש וחצי בבוקר, ציחצחתי שיניים, לבשתי בגדים כהים ויצאתי לדרך, לגנוב.
היה עדיין חושך בחוץ אבל אני שמחתי כי ידעתי שדרך הגנבים קלה יותר בשעות האחרונות שלפני השחר. העולם עוד מנומנם אבל ההתרגשות של הגניבה כבר פועמת וזוחלת בעורקים. המיוחד בפעולה של אמש היה היעד לגניבה:
רחוק,
קשה להשגה,
מיוחד,
ויקר לליבי.
קשה לגנוב אחד כזה.
ובכל זאת, הצלחתי.
חזרתי הביתה בשמונה בערב, עייף ותשוש, ובלב שמחה גדולה.
כי אתמול,
אתמול גנבתי יום.

ההתחלה היתה ספונטנית. לפני שבוע מישהו הציע וזרק תאריך, אמרתי "סבבה", וסימנתי ביומן. לא זמין. על היעד הסופי החלטנו רק בדרך (הר ישי, נחל דוד עליון, מערת דודים), אבל מפת סימון שבילים היתה מוכנה. שלושה חברים ומכונית אחת, יוצאים לגנוב יום. אחרי כמעט שלוש שעות הגענו לעין גדי מהצפון הרחוק. מכנסים קצרים, תיק עם אוכל, ארבעה וחצי ליטרים מים לכל אחד, כובע וטלפון כבוי בתיק. גם ככה אין קליטה. אל הרכב חזרנו רק ב 16:30 אחרי יום הליכה מאומץ ונמרץ, שחייה בגבי מים נהדרים, נופי קדומים ושלוות מדבר.


הנה חמש סיבות למה גם כדאי לכם לגנוב יום:

  1. כי זה מאפשר לכם להתנתק. לא לענות לטלפונים. לא לקרוא אימיילים. לא לשמוע ציפצופים של קבוצות וואטסאפ מיותרות. לא להיות אחראי על כלום. לא לדאוג מכלום. לכבות את המוח הדואג ולהפעיל את המוח הנהנה. להפסיק את הרעש המתמיד ואת הזמזום המתמשך של החיים והדאגות ולפנות מקום וזמן לשקט ולשלווה, למרחב ולכאן ולעכשיו. 
  2. כי זה מאפשר לכם להתחבר. התנתקתם מהאלקטרוניקה, זה נכון, אבל טיול הוא הזדמנות מצוינת גם להתחבר, אבל לאנשים אמיתיים. אתמול צעדנו עשר שעות כמעט, וברובן דיברנו. שלושה גברים באמצע החיים, מגלים את הזמן ואת המרחב הנפשי לדבר. אשכרה לדבר ולא רק לסמס או לחדד חידודי סטטוסים. טיילו עם הילדים, ותתחברו גם אליהם. המסע הוא גם גשר. 
  3. כי ללכת הרבה, זה קדמוני. ציידים לקטים הולכים 19 קילומטרים ביום בממוצע. כל יום. זה הרבה. הם סוחבים לעתים ציוד, לעתים ילד, לעתים צייד. אני סחבתי מים ומזון. יש משהו נכון שמפעיל את כל מערכות הגוף בהליכה ארוכה. משהו בריא, ראשוני, נכון, פשוט. זה לא לרוץ ולא לזחול, אלא פשוט לצעוד. לעבור מנקודה א' לנקודה ב'. גם אם הן רחוקות ולא במישור. כפי הנראה זה הספורט הבריא והטוב ביותר שתוכלו לעשות: תרמיל והליכה ארוכה. 
  4. כי החיבור לטבע בריא לנפש. זה לא רק ההתנתקות, זו הרווחה והשלווה שהנפש שלנו זקוקה לה. מחקרים רבים מצביעים על הקשר שבין הליכה ושהות בטבע לבין בריאות פיסית. יותר יעיל מאקמול, יותר זול מחו"ל. הנגב, הגולן, מדבר יהודה, הגליל - כולם במרחק נגיעה וכולם יתנו לכם עוצמות אמיתיות ומיד.
  5. כי זה לא עולה הרבה. בטח יש לכם ימי חופשה שלא ניצלתם. אולי אתם עצמאיים ועיתותיכם בידיכם. טיול הוא פעולה זולה ופשוטה. קצת אוכל לתרמיל, וחסל. אין אטרקציות, אלא יש מרחב.  מקסימום עולה כניסה 20 שקלים לשמורות טבע. בילוי זול יותר קשה למצוא. בטח אם יש לכם רכב חברה. 






ומה גנבתם אתם?

By מר קדמוני with 4 comments

שאלות שלכם (סוכרת נעורים, שינוי בגיל 80, תינוקות ופחמימות, ואנשים רזים)

אחד הדברים שאני שמח עליהם מאוד, הוא העובדה שבפרק הפתיחה של הספר פרסמתי את המייל שלי. מאז אני מקבל מדי יום מיילים שונים ומשונים, משמחים ומשעשעים, רציניים ומחוייכים, עם שאלות ותגובות ומשוב של הקוראים.
וזה כיף גדול כי כמעט תמיד המיילים מאוד שמחים וחיוביים, וכמעט תמיד כוללים גם שאלה או שתיים, ופעמים רבות גם סיפור הצלחה אישי קצר, וכדאי לקרוא. אז במקום לענות רק אישית, שלפתי מספר תכתובות מהשבועות האחרונים ואני מפרסם אותם, בקיצורים קלים ובשינוי פרטים אישיים. אני מצטער מראש (וגם בדיעבד) שהתשובות קצרות ולא ממצות אבל זה כרגע ההספק. אתם מוזמנים מאוד להוסיף בתגובות את התשובות והמחשבות שלכם כמובן ואז יהיו תשובות טובות ומקיפות יותר. כמובן.
זהירות: חלק מהמיילים לא פשוטים. ואיתם נתחיל מיד. הנה אחד מהיום ממש.

הי דעאל. רציתי לעניין אותך בפרוייקט שאני רוצה לעשות: MY LITTLE BABY ON ZC. (הבהרה לקוראים: Zero Carbs היינו אפס פחמימות - ד.ש) אני מגדל את התינוקת שלי על ZC וממש מעניין אותי אילו מדדים אפשר לבדוק, ולכתוב איזשהו בלוג  על זה, כי עד היום מי שנכנס לתזונה הזאת זה בעיקר מבוגרים ואני רוצה שהורים לילדים קטנים יתחילו איתם מאפס.

הי. אני לא בטוח בכלל שזה רעיון טוב, ולא יודע למה אתה רוצה לגדל כך את התינוקת שלך ומה אתה מבקש להוכיח בזה, ולמי. אישית, אני לא ZC ולא מעודד זאת אלא למצבים מסוימים מאוד (כמו בעיות נוירולוגיות או סרטן). אל תשתגע ואל תעשה ניסויים על הילדים שלך. זו לפחות המלצתי החד משמעית. בריאות, דעאל

תסביר למה? אני חושב שזה בריא יותר. מה גם שבשנים הראשונות מפתחים חיבה לטעמים .. ומתוק לא נמצא בתמונה וזה חשוב  מבחינתי שלא תהיה מורגלת  שאוכל צריך להיות מתוק כמו רוב התינוקות... אני גם לא רואה בזה שום חיסרון בריאותי. יש לה הכל במזון שאני נותן לה. היא אוכלת דגים. בקר. ביצים. כבד. אתה יכול להגיד שמי שלא מכניס סיבים לגוף יסבול ממשהו? ואני לא עושה ניסויי על התינוקת שלי אני מגדל אותה נקי מחומרים לא טובים.

ידידי, נשמע לי שבעיקר נעלבת וזו לא היתה כוונתי. חלב אם למשל מכיל לא מעט פחמימות. מעבר לזה, בכל מקום, בכל תרבות, לאורך כל ההיסטוריה האדם היה אוכל כל. אין שום סיבה אבולוציונית או ביולוגית למנוע בכלל פחמימות מתינוקת, ואני באמת שלא יודע מה עשוי או עלול להיות האפקט של זה. אנו לא יותר חכמים מהאבולוציה, וזו בנתה את חלב האם באופן מסוים מסיבה כלשהי. ירקות שורשים ופירות יחד עם מזון מהחי יהיו כל מה שאנו צריכים. איני מבין מדוע אתה רואה את הירקות השורשים והפירות כבעיה עבורה. מעבר לזה, שים לב שכמויות כבד משמעותיות לתינוקת עלולות להכיל יותר מדי מינרליים וויטמינים וגם זה אינו מוצלח כלל וכלל! מקווה שהסברתי. בריאות ואושר, דעאל

*************************
מר  שלו   שלום. שמי חיים  אני  בן  80. קניתי את   ספרך "הסוד  הקדמוני"  וקראתי  אותו. למרות שאני  סובל מהפרעת קצב קלה. אסתמא  חסימתית (COPD), ולחץ  דם  קל. כל בדיקות הדם מצויינות ולאחר בדיקות  מקיפות במכון הלב קבעו שאני בכושר מצויין.  בתחילת הספר כתבת להתייעץ ברופא טוב  לפני תחילת שינוי התזונה. איני חושב שישנו רופא שיקח  אחריות  ,לכן  התחלתי  לאכל לפי הספר לפני כחודש וחצי. התוצאות : שיפור בלחץ הדם וירידה במשקל. אבל אין שיפור   ב  copd  האסתמא, אלא המצב החמיר קצת. שאלתי האם ידוע לך על אנשים שנרפאו  או  שהיתה הטבה משמעותית   ב  copd  שלהם? בברכה, חיים.

שלום רב לך חיים ותודה רבה על המכתב ועל כך שקראת את הספר. ראשית, כיף לראות שבכל גיל ובכל מצב אדם יכול להמשיך לנסות ולהתנסות ולשפר את בריאותו! כל הכבוד לך. אני שמח לשמוע על השיפור במשקל ובמדדי הדם.
תזונה קדמונית עשויה לשפר גם סימפטומים של מחלות כרוניות נשימתיות ויש ברשת אנשים רבים שמדווחים על שיפור גדול, אבל לא תמיד כמובן זה אפשרי. ועדיין, אני מאוד ממליץ לך לנסות להרחיק גם את כל מוצרי החלב מהתפריט שלך. יש לקשיי נשימה ומוצרי חלב קשר במקרים רבים וכדאי לנסות ולראות מה ההשפעה. בנוסף, לבדוק אם יש מחסור בויטמין D ואם יש- את לתסף והרבה, זה עשוי מאוד לעזור. כנראה שגם מגנזיום - ורבים מדווחים על שיפור לאחר תיסוף.
קח עוד זמן כדי לראות מה ההרגשה ובכל מקרה, כמובן כמובן, שמור על הבריאות שלך!

*************************
היי דעאל, לפני כחודש הצטרפתי למועדון קרוספיט, שם שמעתי בפעם הראשונה על התזונה הקדמוני. אני בן 27 וסכרתי מגיל 9, מאז שאני זוכר את עצמי אני עוסק בספורט וערכי הסוכר שלי מאוזנים באופן יחסי. החלטתי לפני כשבועיים להתחיל בתזונת פלאו, ואני מוכרח להודות כרגע שאני פשוט המום בקטע הכי חיובי שאפשר לתאר.
בתור סכרתי הזרקתי למעלה מ-10 פעמים ביום כ-60 יח' בממוצע במשך שנים, אחרי 3 ימים מהרגע שהחלטתי על התזונה הקדמונית כל זה כאילו לא היה, ירדתי ל-2 עד 3 זריקות ביום וסה"כ 20-25 יח' (שרובן אם ניתנות בזריקה אחת שאמורה להספיק ל-24 שעות). אני מרגיש מעולה ונכון לעכשיו זה גם לא פוגע לי באימונים (חוסר כוח וכו'). אמרתי לרופא שלי שאני נכנס לתזונה כזאת והוא אמר לי שזה שיגעון – והאמת שהיה לי קשה לא להסכים איתו לפני שהתחלתי.

  • האם ידוע לך על מקרים שבהם שכתוצאה מהתזונה הקדמונית נוצרה פגיעה לטווח ארוך בכלי דם או תפקודים אחרים של הגוף (לב, כליות כבד וכו')?
  • האם כסכרתי אני אמור להיזהר ממשהו ספציפי בתזונה הזאת (כרגע הכל בסדר ומבחינת מינונים אני מווסת בצורה מבוקרת ועד כה בהצלחה רבה)?
  • אני שוקל 90 ק"ג, האם אני יכול לצפות שכתוצאה מהתזונה הקדמונית אני ארד מעט במשקל (או לפחות אוריד באחוזי השומן – אני מזכיר שאני הולך ל-5 אימוני קרוספיט בשבוע)?

כיף לקרוא כזה מייל ולשמוע שכך אתה מרגיש!
לשאלותיך: לא, לא וכן.
וברצינות: אנו אנשים שונים במצבים בריאותיים שונים. כסוכרתי אתה יודע שללא אינסולין יש איבוד מהיר מאוד של שומן (ככה מגלים את המחלה הרבה פעמים כשהיא מתפרצת אצל מבוגרים). העובדה שלך יש משקל עודף קשורה מאוד לאיזון רמות הסוכר הקבועות בדם ואני שמח שהצורך בהזרקה יורד (כי יש פחות סוכר לפנות מהדם), וממילא הצפי שלי הוא שתוריד משקל עודף - אבל לאט ובזהירות.  זכור שזהו מסע ובמיוחד שאתה במצב הדורש מעקב צמוד ובחינה מדוקדקת מה טוב ומה לא טוב לך. אנו אנשים שונים.
למשל השפעה של מוצרי חלב שמנים ועוד. נסה. התנסה. תמשיך להנות מהדרך ואל תתרגש מהפחדות. במקרה שלך רואים מיד מה עובד ומה לא, ונשמע לי שבינתיים לפחות, אתה "על הסוס"!!


*************************
ספר נפלא. גם כתוב טוב וגם מעניין‎, אבל חסר לי מידע על חומוס, טחינה, פלאפל, לבנה, שווארמה וכדומה. מומלץ/לא מומלץ?דברים שיש ברחוב, לא הכנה בבית. אולי יש פוסט בנושא, ואם לא, שווה לכתוב כזה.

אהלן רון, פורים שמייח ותודה על הפידבק! אני שמח שאתה נהנה מהספר. על טחינה, כתבתי פעם בהרחבה, לגבי חומוס - אם אתה מכין בבית בעצמך עם טחינה טובה ועם השרייה ארוכה (עדיף של יומיים, להנבטה) של הגרגירים - לא נראה לי בעייתי במיוחד. לבנה - כמו כל מוצרי החלב. אני ממליץ להתנזר לשבועיים לראות איך התגובה. אח"כ לבנה שמנה ולא מעובדת יכולה להיות תוספת נחמדה. שווארמה - לא רואה שום בעיה (כל זמן שזה לא בא בפיתה... ), ורשמתי לפני - להרחיב על הנושא!

*************************
היי מר קדמוני, בחודש האחרון הצטרפנו כול המשפחה לתזונה קדמונית.  בעלי אני + 4 ילדינו, 16,14,13,9  בנינו הקטן בן 9 חולה סכרת נעורים מאז גיל  שנה ולכן החלטנו שאולי זה כדאי בשבילו. סהכ הולך מצויין מאחר וגם קודם אכלנו בעיקר אוכל טרי.  הורדנו את כל הקמח הלבן + סוכרים שמנים מתועשים וחטיפי אנרגיה מהדיאטה שלנו ואנחנו מסתגלים ואפילו נהנים מהארוחות המשותפות.  קראתי בעיון רב את הספר שלך שכתוב מצויין וקל לקרוא. ערכי הסוכר של הקטן מעולם לא היו טובים יותר ואנחנו מקווים שנמשיך. בעלי מאושר ומרגיש מצויין!! בעבר סבל מבעיות עיכול והכול נעלם ללא הלחם.    

הבעיה היחידה שלי היא שאני לא יורדת במשקל ולצערי עליתי עוד קילו.  אני יודעת שזו לא המהות אבל אני בת 46 בעיצומו של גיל המעבר ולוקחת הורמונים ומאוד מאוד רעבה בשנה האחרונה.  
שבועיים הראשונים אכלנו מלא ובהתלהבות בשר חמאה גבינות שמנות - סוף סוף הרגשתי שבעה אחרי שנים של תזונה 1300 קלוריות - וירדתי קילו וחצי ובשבועיים הנוספים אני אוכלת קצת פחות אבל עליתי בחזרה 2 קילו ??? בשנה האחרונה הוספתי למשקלי בערך 3 קילוגרמים אני מאוד חוששת להמשיך לעלות במשקל.  אני מקפידה כבר שנים לעשות אימוני משקולות 3 פעמים בשבוע + 2-3 הליכות בשבוע של 5-7 קילומטר.  אני מקווה שאולי אתה תתן לי עצה לפני שאני מתייאשת ותאיר את עיניי איפה אני טועה בתפריט. ההצלחה של כל המשפחה מונחת על הצלחת שלי,  אחרי הכול אני השף פה בבית  (: help.    
בין הארוחות אם אני רעבה אז מנשנשת קצת אגוזים למיניהם או שוקולד מריר. אני כמעט ולא אוכלת פירות, אורז או ירקות פחממים. אשמח מאוד לקבל ממך עצה איך לעצור את העליה במשקל. לצמצם כמויות? להוריד שומנים?  
ותודה רבה על הספר הנפלא, דרך אגב אנחנו קנינו את הספר שלך כמתנה לכול חברינו הקרובים וחלקם הצטרפו גם הם למסע. תודה.

תודה על המייל. משמח ומרגש לשמוע על משפחה שלמה שמאמצת שינוי. זה אמיץ, זה מרשים ואני שמח שזה גם עובד. לרובכם לפחות :-)
לגבייך, אני יכול רק לשער ולהציע. ראשית, ההורמונים שאת לוקחת סביר מאוד להניח שהם הגורם העקרי המשבש את תחושת השובע הטבעית. רוב האנשים והנשים מדווחים על רוגע ברעב ועל קלות גדולה לצום. את מתארת תחושת רעב גדולה כל הזמן, וזה כאמור לא מסתדר כ"כ. כדי לעודד ירידה במשקל עבורך אני יכול להציע ארבעה דברים ואפשר לנסות אותם בנפרד כדי לראות למה יש הכי הרבה השפעה:
המנעות ממוצרי חלב. יש אנשים שיותר רגישים למוצרי חלב מבחינת "שימור שומן" והפרדות מהם מקלה מאוד על ירידה במשקל.
הפחתת החטיפים עתירי הקלוריות. האגוזים, השוקולד או השמנת. בד"כ אין בעיה לצרוך חופשי אבל אם תחושת הרעב שלך מוטה ו"משקרת" את צורכת בפוסו של יום יותר אנרגיה ממה שאת צריכה. החליפי את הנשנושים הללו בקלים כמו ירקות או כל דבר אחר. תשאירי את הארוחות אותו דבר. ככלל, צמצמי מאוד באכילה בין הארוחות
שלישית, נסי צום לסירוגין. אולי אצלך יהיה קשה יותר בגלל תחושת הרעב שהזכרת. רוב האנשים מדווחים כי לאחר כמה שבועות דלוג על ארוחת בוקר או צהרים או ערב הופכת למשימה קלה מאוד. נסי. צום לסירוגין בריא מאוד ומאוד מעודד ירידה במשקל
אחרונה, נסי לעשות את האימוני משקולות לאחר צום ולא לאחר ארוחה
זהו תהליך של ניסוי וגילוי מה מתאים ומה נח, מה מעשיר ומה מתגמל, ואני משוכנע כי תצליחי. סיפורכם פשוט טוב מכדי לוותר עליו! בהצלחה ובבריאות, דעאל

*************************
לא תאמין אבל היום שמעתי עליך בפעם הראשונה. נכנסתי לחנות ספרים ועיניי נחו על ספרך. קראתי בו כחצי שעה בחנות ובשעתיים האחרונות אני יושב מול המחשב וקורא בפעם הראשונה על שיטת התזונה שעליה אתה מדבר. משהו בתוכי זז. אני עוסק הרבה בנושאי בריאות גופנית ונפשית, אבל על השיטה הזו טרם שמעתי. התרשמתי שאנשים שסוחבים עודף משקל רציני יכולים להרוויח מתזונה זו רבות. 
תרשה לי לשאול אותך שאלה. איך היא משפיעה על הרזים?  גובהי 1.85 ומשקלי 70 ק"ג. אני תופס את עצמי כאדם בריא. זז הרבה מתנייד באופניים . עובד עם הגוף ומודה לבורא עולם על בריאותי, אבל לפעמים עייף ולעיתים קרובות אני מרגיש לא מסופק מהמזון שאני אוכל ומחפש השלמות (עוגיות, שוקולד מריר, בוטנים ועוד). לא חשוב כמה אני אוכל, אני לא מעלה במשקל... האם אתה מכיר מנסיונך רזים, שהעלו במשקל (באופן בריא , כמובן ) כתוצאה מהתזונה הקדמונית?

תודה דוד על העניין ועל המייל.
אנשים נוטים אכן לאבד משקל בתזונה קדמונית, בעיקר כי הם מוותרים על פחמימות מיותרות. מאידך לעלות במשקל הוא שילוב של לאכול יותר אוכל מעשיר ומזין, וזה אומר לאכול אוכל אמיתי.מאידך, אני מכיר אנשים שירדו "בלי שרצו" על תזונה קדמונית, בעיקר כי מרגישים פחות רעב ואז אוכלים פחות! אני חושב שכדאי שתנסה זאת לחודש ותראה איך תרגיש. אתה מתאר גם עייפות וחולשה ולזה ודאי שיעזור לך אוכל אמיתי. לפני שתעברו לזה משפחתית, נסה על עצמך ותראה מה התחושה וכמה זה קל או קשה וכו'. אני בטוח שתמצא דרך מתגמלת ומעשירה ובריאה. בהצלחה

*************************
(ובאותו עניין)
אני בחורה בת 23 ואימצתי את הגישה הקדמונית כדרך חיים (כבר חודש וחצי בהצלחה מרובה). הבעיה שלי היא - שירדתי במשקל. אני גם ככה בתת משקל, וכרגע רק ממשיכה לרדת בעקבות זה שהפסקתי לאכול פחמימות.ירדתי כבר 3 וחצי קילו (אני לא עושה פעילות גופנית כך שזה מהתזונה נטו). אני נורא רזה ואני דואגת. לפעמים אני מדלגת על ארוחת הצהרים ובערב אוכלת דייסת דוחן.. תוכל לתת לי המלצות מה לאכול כדי לעלות/לשמור על המשקל? 

שלום! נשמע שאת זקוקה ליותר אנרגיה! בעקבות המעבר לתזונה קדמונית את יורדת במשקל כי את בעצם לא אוכלת מספיק כי את פחות רעבה (בתזונה קדמונית רבים חשים פחות רעב), ואז את מדלגת בקלות רבה יותר על ארוחות ומוותרת על ארוחות ביניים. הקלוריות שהיית מקבלת הפסיקו ואת יורדת במשקל. אני מציע שתאכלי יותר בארוחות. פשוט יותר. נסי להוסיף עוד שומן במה שאת אוכלת ותפסיקי לצום לסירוגין.  נשנשי חטיפים עתירי קלוריות כמו שוקולד מריר עם אגוז, וספרי איך הולך.

*************************
היי ושבת שלום, רכשתי את הספר שלך ותודה! בשבוע אחד השלתי 3.5.קג" כיף...
מתחברת לכתוב אבל שאלה האם ניתן לחיות כך כל הזמן או שזו דיאטה קצרת מועד?אני מוותרת על עול הפחמימות למעט 2 פריכיות קוסמת ביום. האם אפשר לוותר על פחמימות לנצח בינתיים מסתדרת בלי? 

הי ותודה על המייל. אני שמח לשמוע שאת נהנית מהתפריט ומהספר. אישית, אני חי כך כבר הרבה שנים. תרבויות לקטיות וקדמונינו חיו כך כל חייהם.  אין שום קושי ויש לעומת זאת, הרבה הנאה (ורק למען הדיוק - לא צריך לוותר על כל הפחמימות, רק על המיותרות).  את מוזמנת לשלוח תמיד ואני עונה כמיטב יכולתי, וממליץ מאוד לכתוב שאלות בתגובות בבלוג ובפורום הגדל: http://forum.kadmoni.com

*************************
הי דעאל. אני בעיצומו של הספר, ואני קוראת אותו בשקיקה ולא מפסיקה לדבר על זה. אתמול קיבלתי את הכינוי הנפלא "כוהנת הפליאו" :) אני ממש מרגישה אחריות להעביר את הדברים הלאה, ואחד האנשים שיותר חשוב לי שיקראו את הספר זאת אמא שלי. או. עניין לא פשוט, היא עקשנית, כבר שנים סובלת מהשמנה ולא מצליחה להוריד במשקל למרות שהיא אוכלת לחם קל(!!!) ויוגורט 0 אחוז שומן (עם אוכמניות או מה שנשאר מהן אחרי המפעל). לאמא שלי יש אנטי לשומנים, היא גם טוענת שהיא לא אוהבת לאכול אותם והם לא עושים לה טוב. ביקשתי ממנה שרק תקרא את הספר, אבל היא פיתחה אנטי (כנראה כתגובה להתלהבות האולי קצת מרגיזה שלי). בשורה התחתונה, היא אמרה לי משפט כזה: "אם תקראי את כל המאמרים שסותרים את התיאוריה הזאת, אני מוכנה לקרוא את הספר הזה שלך". אז הבקשה שלי אליך - האם תוכל להפנות אותי למאמרים מהימנים שסותרים כביכול את התזונה הפאליאוליטית? מה לגבי רפואה סינית או תזונה יפנית?
מה לגבי כל השטויות של אוכל נא וטבעונות? האם יש מחקרים שאשכרה עלולים לסתור את התיאוריות שהסתמכת עליהן בספר שלך? לעזרתך אודה!!

אהלן יקירתי. אני חייב לשאול אם בתור כהנת גדולה יש לך גם תלבושת מיוחדת, שרביט או משהו? אולי עור נמר? אולי אאמץ גם...
אני כמובן כמובן שמח מאוד לשמוע שאת אוהבת ומתחברת ומקדמת. זה נפלא ולגמרי מה שאני רוצה שיקרה (שאנשים ידברו על הספר זה עם זה ויתלבטו ויתווכחו וישכנעו).  12 נקודות.
לגבי ההורים, זה קשה ואת לא הראשונה בעניין. רוב וולף המפורסם ששכתב ספרים בנושא והוא מאמן ותיק וחומד של איש, מספר על איך הוא נכשל עם אבא שלו, למרות שנים של מומחיות רצינית בתחום. אפשר להראות לאנשים את השוקת, אבל אי אפשר להכריח לשתות.
לגבי "מאמרים מיהמנים שסותרים" זוהי דרישה קשה, כמובן, כי אם הם היו כ"כ מהמנים, הייתי שוקל לאמץ אותם בעצמי...
מחקרי תזונה הם קרקע רעועה ביותר מראש כי הם תצפיתיים בלבד ולא קליניים. "התנ"ך" של הצמחונים מבחינת מחקר הוא "מחקר סין" שכתב קולין קמפבל. ביקורת עליו תמצאי בקצרה אצלי בבלוג ובהרחבה בבלוג של דניס מינגר שעכשיו הוציאה ספר "death by the food pyramid". מרתק לקרוא. יש מחקרים כמובן שעשויים לסתור כל דבר ובמובן זה אמא שלך צודקת ב 100% !! המחקר האחרון שקיבל המון המון כותרות בארץ ובעולם הוא "למה אכילת בשר מסוכנת יותר מסגריות". דוגמא קלאסית ממש להבל גמור. הנה ביקורת בעברית , והנה מעמיקה יותר באנגלית, אבל השאלה היא לא מחקרים בכלל. למה משנה לנו מה אומרים המחקרים? משנה לנו מה אומר הלב, המשקל, מדדי הדם וההרגשה. אם הכל נהיה טוב לך, גם אם לכל העולם זה איום ונורא, אז סבבה לגמרי. בקיצור, המלצה חמה היא לא לקרוא מחקרים (אלא אם מישהו ממש ממש בעניין של עיתואני חוקר, קצת כמוני) אלא לעשות ניסוי עצמי. בהצלחה, ותמשיכי לכהן בהצלחה, דעאל

*************************
Shalom Dael. I am in the middle of reading your fantastic book. Does it exist in English?

Thank you! Happy to hear you like it! Translating is not as yet in my immediate planning. I guess that after it becomes real big hit best seller in Israel (therefore any feedback review and recommendation is important...), maybe there'll be interest in translating it from foreign publishers.I sure hope so...

*************************
תודה רבה דעאל!  אני ממש בהלם מהיכולת של הגוף שלי להמתין בין הארוחות, בדרך כלל אני חייבת לחטוף משהו בין הארוחות, ואם יש עיכוב בארוחה אני מרגישה ממש לא טוב, (עצבנות, חולשה, כאב ראש, ודחף חזק לאכול אפילו אם זה אומר ויתור על איכות המזון) ובימים האחרונים אני בהלם מהיכולת שלי לחכות לארוחה הבאה בלי להרגיש רעב, וגם כשהרעב בא, הוא ממתין רגוע ונינוח שיספקו אותו, בלי להפריע לי בתחושות או ברגשות. ועוד דבר, כשאני צריכה לעשות משהו "לימודי", להקשיב להרצאה, לקרוא, לעבוד על המחשב וכו', אני מרגישה הרבה פעמים עייפות וחוסר ריכוז (לא עייפות של "בא לי לישון" אלא של קושי בביצוע המטלה שגורם לנימנום, כמו ערפל שמטשטש את המחשבה)
ובימים האחרונים אני מרגישה הרבה יותר ערנית ומרוכזת. איזה כיף!

...קוראים לזה בריאות. דעאל

*************************
אני כרגע עובד בעבודה של אחרי הצבא של ליווי טיולים עבודה מאוד מהנה ומעניינת אבל הבעיה שלי היא ביום הראשון של הטיול אני אמור להביא אוכל מהבית והייתי מביא סנדוויצ'ים למיניהם עד שהחלטתי לוותר עליהם ולהתחיל להכין אוכל בבית שכולל בעיקר בשר וירקות ביום השני הארוחת צהריים היא כבר לא בשליטתי מביאים בבוקר עמדה להכנת סנדוויצ'ים ואין לי כל כך אופציה להמנע מלחם..  אני באמת רוצה להתמיד בתזונה נכונה האם יש איזשהו פיתרון מתאים למצב?

יש לא מעט מזונות שיחזיקו מעמד יומיים, ואתה גם יכול לומר מראש למארגן הטיול שאתה "רגיש ללחם" ולכן תבקש פתרון אחר לארוחת בוקר למשל ביצים, או ירקות או שתיקח איתך קופסת טונה-שתיים, נקניק, ביצים קשות, אגוזים, ירקות וכדומה. אוכל אמיתי.


*************************

עד כאן להפעם
ותרגישו חופשי להפיץ, לשתף, לקטר ולהגיב בעצמכם
שבת שלום,
דעאל

By מר קדמוני with 2 comments

רשמים משבת בשרית (זהירות: לא לבעלי לב חלש)

השבת התארחה אחותי עם ארבעה מחמשת ילדיה, וזו היתה הזדמנות מצוינת להכין בישולים שילדים אוהבים במיוחד.
הכנתי להם מכל הלב.
תרתי משמע.
שניים וחצי קילו של בריאות


מלב הבקר העצום הזה אפשר וכדאי לעשות שפע מטעמים.
שיפודוני סוכריות לב, כמו שקראו לזה הילדים שזללו אותם בחשק רב, הן קוביות קטנות קטנות של פיסות מהלב, (שריר נטו) שבין כל כמה קוביות חתיכה של שומן לב. השיפודים הם חטיף אמיתי ונעשו בהשראתו של ז'אן, יליד אלג'יר, שסיפר לי שבילדותו על חוף הים התוניסאי היו מוכרים הרוכלים שיפודי קוביות-זעירות של לב וכבד "והייתי קונה תריסר כל פעם" המשיך בלשונו הציורית. וכך עשיתי גם אני. לב. שומן לב. כבד. וחוזר חלילה. תענוג.
סוכריות על האש


סוכריות אחרי האש

את שכבת השומן העבה שלא נוצלה לשיפודים חתכתי לקוביות ונתתי לעסק להטגן על אש קטנה כחצי שעה. קיבלתי צנצנת נחמדה של שומן טהור שמשמש אותי לכל בישול אחר (יופי של טעם ואיכות שאינה נשרפת). את שאריות השומן המצומקות והפריכות שנותרות לאחר הבישול, האשכזנים מכנים "גריוועלך" והם טעימים בטירוף. אשתי אומרת שזה סוג של ביסלי גריל. זללנו אותם לפני שהספקתי לצלם. סורי.

מחציו השני של הלב הכנתי מעורבלב ירושלמי, והפעם חתכתי את הלב לרצועות דקיקות, כמו גם את הבצל, ויחד עם הרבה הרבה כמון ופלפל שחור מקבלים יופי של מנה.
תמונה מתחילת התהליך. הלב צריך להיות עשוי היטב.
בהשראת אחת הקוראות בפייסבוק מלאתי חצאי דלוריות בתערובת של בשר טחון עם שומן כבש, ושפע עלי מנגולד שנתנו לתערובת חמיצות קלה. 40 דקות בתנור ויש חגיגה לעיניים וללשון.


וכדי שלא יצאו לי רעבים, גם שלושה קילו שפונדרה נכנסו לשלוש שעות, מונחות על מצע של בטטות ותפוחי אדמה, וכמו שאמרו לא מזמן בפורים: ליהודים היתה צהלה ושמחה וששון ויקר...

בין לבין הוגשו גם סלט חסה עם כבד בקר, אורז לבן, קציצות, פשטידת ירקות, לשון ברוטב, חצילים על האש, סיר ממולאים, אפונת שלג חלוטה, סלט סלק, מרק בשר ועוד כמה דברים שבטח שכחתי.

וביום שלישי הקרוב ב19:00 אני מתכונן להכין ולארח ארוחת ערב לזוכים ולזוכות המאושרים  בהגרלת השיתופים שנערכה על הספר שלי, אז אתם כבר יכולים לשלוח לי הצעות לבישולים עבורם. שיהיה טעים בפה ונחמד לעיניים.

By מר קדמוני with 12 comments

לידיעת קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל - העובדים שלך בסכנה!!!

זה שהתלוננתי בפני שרת הבריאות, זה ידוע מזמן. זה שהתלוננתי פעם לרמטכ"ל על התזונה בצבא, גם אולי ידוע (ודווקא שם נראה שיש שיפור משמעותי), זה שהתלוננתי על רופאה שרלטנית, גם כבר היסטוריה. אז מה עכשיו נזכרתי להתלונן גם בפני נגידת בנק ישראל??
מעשה שהיה כך היה:
השבוע, במסגרת עבודתי, הזדמנתי שוב לחדר האוכל שבקומת הקפיטריה בבנק ישראל. כבוד הנגידה, אזכיר לך שתמיד יש אצלכם די הרבה מבחר ואין לי טענות בעניין, אבל השבוע גיליתי משהו חדש על השולחנות: מעמדים קטנים מפלסטיק שקוף ובתוכם מושחלים דפיות מידע בנושא תזונה ובריאות, כנראה מתוך מטרה לשפר את איכות החיים ובריאותם של עובדי בנק ישראל. 
במקרה לגמרי בשולחן בו אני ישבתי היתה דפית מספר שבע. הנה היא לעיונך, ואולי כבר קראת אותה בעצמך:
אם זה לא היה אמיתי, זה היה יכול להיות מצחיק לאללה
קראתי גם אני. כי מה כבר יש לעשות בחדר האוכל?
קראתי ונחרדתי. 
תחת כסות "מדעית", מאחורי איצטלה של מילים גבוהות ומפי "מומחים", בשפה חד משמעית ובוטחת, מספרים לקוראים התמימים הבלים גמורים ושקרים של ממש. לזה ש LDL מכונה בשם המבטיח "כולסטרול רע" כבר התרגלנו, אבל לזה שלשומן רווי קוראים "שומנים רעים" - זה כבר חדש. 
למעשה, זה עצוב ברמות חדשות, ואפילו מסוכן. מסוכן ממש.
הטקסט הזה לא מלמד את העובדים איך לקבוע את שער הריבית, איך לפקח על הבנקים, או איך להחליט על המדיניות המוניטרית, אלא איך להחליט על המדיניות שלהם בצלחת. והוא אומר להם פשוט "תאכלו מזון מהחי ותהיה לכם סתימה בלב; תאכלו שמנים צמחיים ויהיה לכם טוב". קצר וגרוע. זוהי דפית אומללה ורעה, המותירה את הקורא נבוך וחסר יכולת להחליט מה לשים בצלחת. בטוח שהוא לא ישים ביצים או בשר או חמאה או גבינות שמנות. הדפית הזו היא ההמלצה התזונתית הרעה ביותר שניתן לתת לעובדי בנק ישראל (ולבן אנוש כלשהו, במובן זה). שומנים צמחיים מזרעים מגבירים מאוד את הדלקתיות ואת הסיכוי והסיכון לתחלואה בכלל ותחלואה לבבית בפרט - אבל התזונאית החרוצה בבנק ישראל לא טורחת לספר, או שאפילו אינה יודעת, ששמן צמחי עשיר בעיקר באומגה 6 ואומגה 3 לא יקבלו ממנו כלל ועיקר.
לעומת זאת תזונה עשירה בשמנים רווים ומועטת בסוכרים בפחמימות לא רק תוריד משקל מיותר אלא גם תהיה מעולה ללב שלכם. שומן רווי הוא בריא, אומרים עוד ועוד מחקרים. המחקר המדעי כבר יודע חזור ואמור שתזונה עתירת שומן (איכותי) טובה לכם ללב.
אבל בבנק ישראל נמצאים עדיין בשנות השבעים - לא רק בעיצוב של המשרדים והשטיחים מקיר לקיר, אלא גם בתכנים האומללים שמטפטפים לעובדים. בנק ישראל, כך אמרו לי ידידיי בבנק, גייס דיאטנית מומחית והיא מלאת יוזמה והתלהבות. לרוע המזל, עובדי בנק ישראל שאינם קוראים את הבלוג הזה, או שהם סתם נוטים להאמין למילה המודפסת, עלולים לקחת אותה ברצינות.
אני לא נביא ולא בן נביא, אבל רזים ובריאים הם לא יהיו מההמלצות שלה. שמנים וחולים, חלילה, בהחלט יתכן.
אז נגיד שוב: נמאס לנו.
נמאס לנו מהטמטום.
נמאס לנו שהמערכת אומרת לנו מה לאכול, ובעיקר שהמערכת אומרת לנו המלצות שרעות לנו מא' ועד ת'.
אם זה מה שקורה כשהממסד מנסה להציל אותנו, רק תחשבו מה היה קורה אם הוא היה אשכרה מנסה להרוג אותנו?

מוגש כחומר למחשבה על ידי אזרח מודאג

By מר קדמוני with 4 comments

אז למה לי עצמאות עכשיו?

אני עצמאי? אני?
(קצת ארוך, אבל חשוב)
בתודעה הציבורית יש דבר כזה שנקרא "יום העצמאות" ונוהגים לעשות בו על האש, אבל חגיגת העצמאות שבו אינה פרטית או אישית אלא משוייכת למדינה ולתקומתה. לעומת העצמאות המדינית, הרי שאין לנו חג או אירוע של עצמאות אישית. יש רק נקודות קטנות  של עצמאות-בנדמה-לי. למשל היום הראשון בכיתה א', אולי היום הראשון בתיכון, אולי בגרות, אולי יום הולדת 18, אולי הגיוס לבקו"ם, אולי סיום תואר ראשון, אולי המשכורת הראשונה - כל אלה נחשבות בעולם שלנו ל"תחנות" בדרך לעצמאות.
אבל אם מתבוננים היטב, נגלה שרוב האנשים, רוב החיים, לא מגיעים מעולם לעצמאות של ממש. כן, הם גרים בבית משלהם וכן, הם מתפרנסים בכבוד, אבל היי, האם הם עצמאיים? ואם לא, אז מה?

נתחיל במהי עצמאות:
עצמאות, במובנה האישי (לא המדיני) היא "אי תלות". ברמה האישית אפשר לפרש או לתאר את העצמאות על פני מישורים רבים: החל מעצמאות תפקודית (אני יודע כבר להתלבש לבד בבוקר), דרך עצמאות רעיונית (אני אדון לעצמי ומחשבותי), וכלה בעצמאות כלכלית (אני מפרנס את עצמי היא הגדרה אחת לעניין, אך אני חושש שהיא שגויה. מילא. נתחיל עם זה).
אנו מבינים אינטואיטיבית מהי עצמאות תפקודית שכן היא למעשה נגזרת של מיומנות, וזו כמובן תלוית תפקוד ומטרה. יש תפקוד שקל לנו להיות עצמאיים בו (למשל לצחצח שיניים), יש שלוקח זמן למידה (לכתוב ולקרוא), יש מיומנויות שלוקח שנים לרכוש כהלכה (להיות מנתח מוח). ברור שכדי לעשות ניתוח מח בהצלחה צריך הרבה מיומנות והרבה ניתוחים תחת השגחה של מומחה בכיר עד שהמנתח המתלמד יגבש לעצמו תחושת מסוגלות ועצמאות אמיתית לנתח בהצלחה בעצמו ולבדו.
אבל, באופן מעניין ומפתיע לעתים אין קשר בין מורכבות המיומנות לבין תחושת העצמאות.
מצד אחד, יש מיומנויות מאוד מאוד מורכבות הדורשות הרבה הבנה ולימוד, ולמרות זאת אנשים נוטים לחוש לגביהן עצמאות מוחלטת ולעשות אותם ללא כל הדרכה או פיקוח או סיוע מהר מאוד. למשל, לסחור במט"ח או לקחת משכנתא ל 30 שנה. ברור שאם אתה לא מבין מה מחיר הכסף, מהם תנאי ההלוואה, מה האפיקים השונים בהם הכסף פועל ועוד, ההחלטה שלך תהיה בינונית במקרה הטוב, והרסנית כלכלית במקרה הרע, ובכל זאת אנשים מחליטים החלטות דרמטיות המשפיעות על כל חייהם תחת אשליה של תחושת עצמאות שאינה מגובה במיומנות בסיסית אפילו.
ומן הצד האחר, לעומת זאת, יש גם מיומנויות מאוד מאוד פשוטות, שלמרות פשטותן אנשים מסוימים לעולם לא מגיעים בהן לתחושת עצמאות ותמיד נדרשים להשגחה או מבקשים סיוע. למשל מה לאכול או ביצוע קניות בסופר. לא מסובך להגיע לעצמאות תפקודית, אבל למרות שהמיומנות היא פשוטה, רבים משלמים כל חייהם לדיאטנית או יועצת רק כדי שתגיד להם מה מותר ומה אסור לקנות ולהמשיך לבוא ולהשקל אצלה מדי שבוע.
יש עוד המון דוגמאות כאלה: למשל, יש גבר שאני מכיר אישית שנוטה להיות חסר עצמאות כשהוא נדרש להפעיל  את מכונת הכביסה  ("מותק, תזכירי לי מה באיזה צד שמים את הנוזל של המרכך ובאיזה את הנוזל ניקוי"). אני בטוח שתחשבו על עוד כמה דוגמאות בעצמכם...

כלומר, על מנת להיות עצמאי באמת נדרשת הן רמה גבוהה של מיומנות והן רמה גבוהה של תחושת מסוגלות ובטחון. האחד ללא האחר אינו מועיל לנו.

אוקיי. נניח. אז מה אכפת לנו מהיכולת לעצמאות בכלל?

מחשבה: אם יש משהו בסיסי, ראשוני, חזק, קדמוני שהיווה לטעמי את חוט השדרה או תכונת היסוד של אבותינו הציידים הלקטים, הרי הוא יכולת העצמאות. האדם נולד ונועד להיות עצמאי, שכן עצמאי אין פירושו בודד או מתבודד אלא מסוגל, יכול, משיג, מצליח. האדם העצמאי הוא האדם המסוגל. הוא האדם בעל מיקוד שליטה פנימי, כלומר היודע ומכיר בכך שהוא עצמאי לנווט את נתיב חייו וגורלו ואינו נע ונד כקליפת אגוז בסערת המציאות.
הוא לא רק חושב ככה, הוא גם באמת כזה.
הוא עצמאי.
העצמאות הזו צריכה להשען על מיומנות גבוהה ועל ערך עצמי ויכולת נפשית. שניהם יחד מובילים לאי-תלות. ככל שיש יותר מיומנויות ויותר יכולת נפשית ואמונה ביכולת היישום של המיומנויות, האדם יוכל להתפתח ולהיות עצמאי יותר במגוון רחב יותר של תחומים. היכולת הנפשית הזו אינה רק "נחמדה" אלא היא ההבדל בין חיים ומוות ממש, גם בימינו אנו. ברור שיש הרבה מיומנויות קדמוניות שאיבדנו בדרך. העולם המודרני הוא עולם של התמחויות ומוצרים מורכבים יותר ולכן כמעט בהגדרה לא יכול אדם לדאוג לכל צרכי עצמו. אבל כאילו כדי להעצים את הבעיה, המציאות המודרנית, עאפס, משתדלת בכל מאוד לבלבל אותנו בעניין הזה ועושה אותנו חסרי המיומנות או חסרי הערך הנפשי הנדרש להצלחה.
למשל, אומרים לנו שלהבין כסף זו מיומנות מיסתורית ומורכבת או לא מוסרית. ולכן לא מלמדים אותנו כסף בבית ספר. לא בתיכון. לא באוניברסיטה (אולי בחוג לכלכלה, וגם לא בטוח ששם). אומרים לנו שכסף זה משהו שיש לאחרים ושאם נרכוש מיומנויות מספקת בתחומים אחרים, אז בעלי הכסף שיעסיקו אותנו כשכירים, יתנו לנו משכורת וכך נוכל לחיות בהצלחה וברווחה. אנשים רבים מאמינים לחוסר יכולתם ללמוד את מדע הכסף ולכן נותרים תלויים לנצח באחרים, כלכלית. כן, גם אם יש להם משכורת יפה מאוד הם אינם יכולים להגיע לעצמאות כלכלית אמיתית.
כלומר ככל שהדברים נוגעים לכסף, אנשים רבים נותרים הן חסרי מיומנות והן חסרי תחושת מסוגלות. קומבינציה מושלמת כדי להבטיח כי לעולם לא נוכל להגיע לעצמאות כלכלית אמיתית. (תזכורת: עצמאות = אי-תלות)

כדי לבחון האם המצב המודרני הוא הטבעי או סטייה מן הטבע הרגיל של בני האדם, בואו נבחן לרגע האם אנו מטבענו הקדמוני, נועדנו להיות תלויים או עצמאיים?
מצד אחד, האדם אינו יצור בודד. ללא הקהילה, השבט, המשפחה, האדם אינו יכול לשרוד לאורך זמן. יש לנו צרכים נפשיים, פיסיים ורגשיים שהקהילה והחברה ממלאים, ובחברות ילידיות יש בעלי תפקידים שונים, למשל גברים צדים ונשים מלקטות, אבל עדיין, כלל הברזל הוא שכולם צריכים להיות מסוגלים להתקיים ולספק את צרכי עצמם. זהו עולם קשה ואכזרי. בני ההאצ'ה ממרכז אמריקה הורגים את הזקנים שאינם יכולים לצעוד עם השבט. כך גם ילדים בעלי מוגבלות אינם נותרים בחיים - אם בהמתה מכוונת או על ידי הזנחה. כך גם בתרבויות ילידיות רבות, ומפורסמים הם זקני האינואיטים ההולכים למצוא את מותם בשדות הקרח כדי שלא יפלו לנטל.
מצטער, אבל הרומנטיקה של החיים היפים בטבע לא באמת קיימת שם בחוץ.
כי האדם הקדמון הוא אדם המקדש את עצמאותו כי בלעדיה לא ישרוד ולא ישגשג.
רק בעולם המודרני, העוטף, המפנק, נוח לנו להשאב לתוך ענן צמר הגפן של התלות.
בגלל זה צעירים מוכשרים רבים (אני הייתי ביניהם) לא מעלים על דעתם בכלל להיות עצמאיים ("זה לא בשבילי", "זה מסוכן", "אני לא יודע איך", "טוב לי עם המשכורת" ועוד), אבל דווקא היוזמה היא זו שמסוגלת לקדם את הכלכלה של החברה ואת הפרט באופן אישי (הערה: אין בדברים שום כלום של עמדה פוליטית, במקרה אומר את זה פוליטיקאי שמעולם לא הצבתי עבורו, ועדיין הוא מדבר כאן לעניין לגמרי).
אני עצמי עברתי את המסע הזה משכיר לעצמאי ואני לא מביט לאחור לרגע אחד.
זה לא שהכל תמיד יכול להיות דבש וסטייקים, אבל תחושת העצמאות היא כל כך חזקה וכל כך בסיסית, שהיא כמו סם משכר. כמו לאכול אוכל אמיתי: פעם אחת אכלת אותו, אתה יודע שזה הדבר הנכון בשבילך. כך גם להיות עצמאי, יזם (הבהרה: לאו דווקא עצמאי מבחינת רשויות המס, אלא מבחינת התפיסה העצמית): תעשו פעם אחת ותראו שזה הדבר הטבעי לנו.

אז מה כל זה אומר לנו?האם שאלתם את עצמכם איפה אתם מול סל המיומנויות שהייתם רוצים לרכוש?
האם בחנתם את עצמכם מול התחושות והאמונות שיאפשרו לכם הצלחה, בכל תחום?

אני מרגיש שאין כאן תשובות אלא שאלות.
אין כאן יעד אלא מסע.
אין השגת עצמאות בין לילה (אוקיי, כאן זה קרה ב 48, אבל זה לא קורה בחיים הפרטיים כל כך בקלות), אלא תהליך.

עוד על עצמאות כלכלית ומהותה, בפרק הבא.
אבל רק אם יהיה עניין מצידכם, הקוראים.
אז לצורך זה, ספרו לנו בתגובות מה אתם חושבים!
או שתפו.
או גם וגם.

By מר קדמוני with 9 comments

רעיונות למשלוח מנות (פוסט לקראת פורים)

הכל התחיל במגילת אסתר:
"וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים".
ככה זה תקציר כל החגים שלנו: ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!
ועדיין, הדבר השונה והנחמד באמת בפורים הוא המצווה הכפולה: משלוח מנות ומתנות לאביונים. אפשר היה לומר גם משלח מתנות איש לרעהו ומנות לאביונים, אבל החליט מי שהחליט והסדר נכתב הפוך. מאז אנחנו תקועים עם ילדים ששולחים זה לזה במבה וסוכריות בתוך צלחות חד פעמיות מכוסות בניילון נצמד. זוועת עולמים. איך זה מרגיש למישהו טוב לא ברור לי. אני מאמין ומקווה שאפשר לשלוח גם אוכל אמיתי ולא רק ממתקים-בשקל, אז לקראת פורים, הנה כמה רעיונות למשלוח מנות למשפחה או לחברים שלכם (אלה שרק יודעים שאתם אוכלים "כמו משוגעים" אבל לא בטוחים אם גם הם בעניין). תזכורת: היהודים נוהגים לשלוח לפחות שני מיני מאכל (או משקה) במשלוח המנות. אל חשש, ניתן רעיונות ליותר.

  • מתנות לאביונים. פורים הוא נקודה טובה בזמן לעצור לרגע ולתת עזרה לנצרך. אפשר לתרום להמון גופים טובים או ממש לאיש שברחוב. יש משהו בסולידריות שהופך בפורים למובנה, וזו בעיני אחריות גדולה יותר מאשר משלוח המנות לחברים וידידים. מתנות לאביונים. ביטוי יפה המקפל בחובו הרבה מאוד. 
  • במשלוח המנות, אל תביאו מתנות. חלאס. לכולם יש בבית מספיק מוצרי נוי יפים ועוד קערה לא תעזור. אז תכוונו להביא מוצרים מתכלים, כלומר כאלה שאפשר לאכול. אבל אם אתם מתעקשים על מתנה, אולי תביאו ספר ;-)
  • שמן קוקוס. הרבה אנשים נרתעים לרכוש כזה בעצמם, כי זה יקר, ומה עושים עם זה, והאם זה טעים, והאם לכל דבר יהיה עכשיו טעם של קוקוס, ומה, אנחנו תיאלנדים? ועוד אלף תירוצים. במציאות האמיתית, שמן קוקוס הוא מהמזונות היותר עשירים ומזינים ובריאים שצומחים על הפלנטה. הוא שומן רווי באורך בינוני, וככזה הוא נספג ישירות במעי הדק (ולכן מתאים גם לאנשים שאין להם כיס מרה - אין צורך במיצי המרה כדי לעכל אותו). הוא מצוין לעור, ללב ולכל חלק אחר שלכם לצורך העניין. קופסת שמן קוקוס בכבישה קרה תהיה יופי של מתנה, ואם כבד לכם בכיס, קנו חצי ליטר. טוב מספיק להתחלה.
  • סמנה. מחלבות היוגב מוכרות קופסת סמנה בעשרה שקלים וגם כאן זהו מוצר שמעטים מקרוביכם ויקיריכם קנו, וזו הזדמנות נחמדה להרגיל להם את החיך ולשמן להם את הלב בשומן בריא וטעים.
  • תה ירוק. תמיד משמח לקבל תיונים ירוקים בשלל טעמים או סתם ירוקי-עד. מתאים לעונה ובריא לנפש ולגוף. יש הרבה מחקרים סביב התועלות של התה הירוק, ודומני כי הסינים לא קראו את המחקרים מעולם אבל זה לא מפריע להם לצרוך כמויות עצומות ממנו. אחד הזכרונות שלי מטיול בסין לפני כמה שנים הוא חנות תה קטנה באיזה חוטונג (שכונות הכמו-פחונים בביג'ינג), והיו לו שם עשרות סלים עם עלי תה ירוק שנראים זהים לחלוטין. חלק עלו גרוש ורבע, וחלק עלו הון ממש. כולם עלים ירוקים של תה ירוק. כנראה שהסינים מבינים בזה יותר ממני. קניתי את ההוא של גרוש וחצי ונשארתי שמח בחלקי.
  • בקבוק יין. תמיד טוב. קניתי השבוע קברנה שאני לא מכיר - של כרם "ארזה" - פשוט כי זה היה ב 16 ש"ח הבקבוק. הייתי כמובן חשדן מאוד, אבל הוא הסתבר כיופי של יין לסתם יום של חול. בקיצור, יין אדום יבש כיף לקבל וכיף לשתות, ומתאים במיוחד פורים. (תזכורת: עד דלא ידע).
  • מלח אטלנטי. עוד מוצר שאנשים לא מתנסים בו, ומתנה היא הזדמנות לפרגן. מעולה בכל קנה מידה ושונה לחלוטין ממלח השולחן הרגיל. המלח האטלנטי הוא אפרפר, עשיר הרבה יותר במינרלים, ואנינים מאוד יטענו שהוא גם טעים יותר. אני חושב שהוא מלוח בדיוק באותה המידה, אבל הוא בחירה טובה יותר עבורנו.
  • תבלינים גולמיים. לי יש בארון שקית עם שורשי כורכום. במקום אבקה, שמים את השורש כולו במרק, או מגרדים מעט ממנו עם פומפייה. הטעם עז יותר והצבע צהוב יותר. כך גם אפשר עם אגוזי מוסקט. עם פומפיה זעירה התיבול באגוז מוסקט טעים הרבה יותר. ובאותו האופן - ג'ינג'ר טרי, או עציץ עם עשבי תיבול (לא ממש העונה אבל תמצאו). 
  • תבשיל שאתם הכנתם. למה לא? משהו טעים ופשוט, כמו קדירת בקר ופטריות. מתאים לחורף (אוקיי, אין לנו באמת חורף. צודקים). החסרון הוא שזה לא בא באריזה אבל מי אמר שחייבים להביא דברים שקונים בחנות?
ואולי תוסיפו לנו בתגובות עוד כמה רעיונות?

By מר קדמוני with 10 comments

מחשבות מדאיגות (באמת) על ריצה

*פוסט מעודכן*
הי ידידיי,
לפני ארבע שנים כתבתי כאן על מזבח הסבולת וגם את הפוסט "מחשבות מדאיגות על ריצה". היו אלו הימים הראשונים בהם חברי וידידיי החלו לרוץ לכל עבר ולצבור באמתחתם מרתונים ותחרויות שונות, דבר שאיש מהם לא עשה קודם לכן.
נעבור להווה: לפי כמות התמונות בפייסבוק השבוע, הסתבר לי שכל מי שאני מכיר בערך השתתתף (או השתתפה) במרתון תל אביב בשישי האחרון. דומה כי אין בית שאין בו בוגר מרתון אחד לפחות, ועדיף "אולטרה מרתון" של 60 קילומטרים ומעלה. נדמה כי במקום טיול אחרי צבא, האתגר של הישראלי הטיפוסי הפך להיות מרתון אחר הצהרים. איש המרתון. היה כזה סרט פעם. כביכול: אם לא עשית מרתון הרי שלא היית, לא נחשבת, לא אתגרת, לא התאמצת, לא הצלחת. לא בכושר. לא רציני.
אז חושב לו הישראלי הממוצע: אם כולם יכולים, אז גם אני ואם כולם כבר הגיעו לארץ המובטחת של 42.2 קילומטרים אז גם אני רוצה מדבקה אליפטית שתתאים לי בול על הטמבון של הרכב, וגם אני רוצה לספר לחברים איך היה קשה ואיך היה קל ואיזו תוצאה השגתי ואיך נרשמתי למרתון ברלין אחרי שהשלמתי את מרתון אמסטרדם, או פריז, או ברצלונה, או טבריה, או ירושלים. וכל זה בשנה אחת.
ובאמת באמת, בלי שום גוזמה, הרחוב שלי מוצף, אשכרה מוצף, בשכנים שרצים מרתונים כל היום וכל הליל.
אך אליה, וקוץ בה.
הנה דוגמה מצערת ומלמדת, אני מקווה, מיום שישי האחרון. אחד משכני וחבר קרוב (יש חיה כזו), רץ את המרתון בת"א. מדובר בבחור שכבר ארבעה-חמישה מרתונים מאחוריו בשנים האחרונות. הוא מאומן היטב. לפני כשלושה שבועות הוא השלים את ריצת ההכנה האחרונה למרתון (36 קילומטרים), כאילו כלום. הוא רץ מדי בוקר כבר חמש שנים לפחות, והוא גומע כ50 קילומטרים מדי שבוע. כל שבוע.
בקילומטר ה 41 ביום שישי, חמש מאות מטרים לפני קו הסיום, הוא איבד את ההכרה.
הוא התעורר בבית החולים איכילוב, במחלקת טיפול נמרץ, כששלושה אחים טורחים סביבו.
מכת חום, אי ספיקה של הכליות, קריסה.
עוד מעט ונגמר.
הבוקר הוא כבר מחייך ומתלוצץ עם רופאיו, אבל עוד 500 מטרים, או אם האמבולנס לא היה בדיוק באזור, הדברים היו עלולים, חלילה, להסתיים אחרת לגמרי.
סכנת מוות.
ממש ממש.
אמיתי לגמרי.
לפני יומיים.
האמת, למה זה מפתיע? הרי בכל מרתון מישהו, ובדרך כלל כמה אנשים, נפגעים קשה. חלקם מתים. חלקם נפגעים לצמיתות. גם פידיפידס, רץ המרתון הראשון, שהיה שליח (כלומר רץ מקצועי בהכשרתו), מת בסיום הריצה ההיא. הגיע, מסר את ההודעה, ומת. לשכן שלי לא קוראים פידיפידס, לא היתה לו הודעה למסור ולמזלנו הוא גם לא מת, אבל הדמיון עדיין רב: רצים מנוסים שנופלים שדודים במטרים האחרונים.
ועכשיו נשאל למה זה קורה, ועוד יותר: האם אפשר להמנע מזה.
בשישי בערב נפגשנו כמה חברים והתפתח דיון קצר, ואחד הרצים האחרים בקבוצה הפטיר: הוא פשוט לא היה מוכן. נכון, הוא רץ קבוע "אבל לא היה לו מאמן". נכון, הוא התכונן "אבל הוא לקח אקומול באותו בוקר". נכון, הוא מנוסה "אבל היה חם יחסית".
תירוצים.
כמה קל לפטור את ההסברים בסיבות שונות כלאחר יד, אבל בת'כלס מישהו כמעט מת כאן.
אם זה היה צבא, וזו היתה תאונת אימונים של פציעה לאחר פליטת כדור מהנשק, היו עוצרים את אימוני כל הצבא באותו יום או שבוע והיתה מוקמת ועדת חקירה. אבל כאן זה סתם, עוד מישהו שרץ עוד מרתון ואופס, אושפז. כמעט מת. בקטנה.
מה ההבדל אני שואל? נשק לא נועד שישחקו איתו, וגם לא הגוף שלנו. ועכשיו, האם לרוץ מרתון זה לשחק עם הגוף או שזה חלק מהתבנית אליה נוצקנו?
נכון שאפשר, אבל הנכון הזה מסתתר מאחורי קו דק וסמוי מן העין, קו דקיק, נסתר, שהוא ההבדל בין הצלחה לסכנה. לגוף שלנו יש יכולות מדהימות פיסיות, ויכולות מנטליות חזקות עוד יותר, לכן אנו יכולים לעשות גם דברים מאוד מאוד קשים ומאתגרים. זה מצוין. אבל הקושי הוא גם מנגנון הגנה ושמירה על המערכות, וכשאנו מתרגלים שלא לשמוע את פעמוני האזהרה, שאנו מתעלמים מצלצול הכאב, או אז אנו עלולים לחצות את הקו.
שימו לב - מיליוני אנשים ברחבי העולם עושים מרתונים - האם זוהי הוכחה לטבעיותו או התאמתו לגוף האנושי? מסופקני מאוד. שכן מרתון אינו פעמיים "חצי מרתון". מרתון נמצא מעבר "לקיר" המפורסם. קצת מעבר ליכולת האנושית הטבעית לאגור אנרגיה, לשחרר מלחים, לקרר את הגוף ולתפקד לאורך זמן. לגוף שלנו יש מאגרי גליקוגן טבעיים, שיכולים להספיק לשעה+ של עבודה מאומצת. אבל מרתון לא לוקח שעה וחצי, גם לא לקנייתים המהירים ביותר. הגוף שלנו יכול ללמוד להתסגל ולנצל טוב יותר שומן (ולכן כדאי מאוד לאכול נכון) וכך להחזיק מעמד עוד שעה, ועוד שעתיים או שלוש, או עשרים, אבל כל הזמן הזה הגוף ישאר על הקצה. על הקצה ממש. ואנו נוטים לשכוח את זה.
בגלל שאין לנו שעון חום מנוע על המצח, אין לנו פעמון אזהרה ונורית מצוקה כמו לבולבול הקבולבול, אין לנו מד סיבובי סרק או מדיד לנזילת שמן, לכן אנו ממשיכים לנהג את הגוף כאילו הוא מכונית פורשה חדשה, גם אם הוא כבר סוסיתא בעלייה. ואז זה קורה. כביכול בלי אזהרה. המערכות קורסות. החום עולה. הכליות אינן מתפקדות. רע מאוד.
וזה יכול לקרות לכל אחד. כן, גם מי שעשה כבר אחד או שניים או חמישה מרתונים. כי המרתון, בוודאי במתכונתו המודרנית הנוכחית, הוא נחשב לאתגר, הוא סימן, הוא ציון דרך. אבל לצערי, הוא הפך לאבן גבול דמיונית בין מי שבכושר למי שלא בכושר, למרות שאין בין השניים דבר וחצי דבר. הוא הפך לאבן שואבת לכל מי שרוצה לספר לעצמו סיפור על יכולת אישית ועל מסוגלות ועל התמדה, אבל הוא גם עלול ליצור נזק תמידי או מיידי.
ואולי יהיה לכם קליל. אולי אתם מוכנים. אולי אתם רצים טבעיים. יתכן בהחלט, ועם כל זאת, רבותי, אני יכול להציע לכם שפע של אתגרים אחרים, מבחני יכולת, הצעות להתמדה, והצעות לסיפוק אדיר. כולם יהיו קשים מאוד להשגה, ידרשו כושר רחב ומעולה, ידרבנו אתכם ויגרמו לכם לחייך. למשל:
תנסו לעשות 15 חזרות של overhead squat עם משקל גוף.
תנסו לרוץ 8 פעמים 400 מטר, זמן מנוחה כזמן הריצה, ולשמור על קצב של פחות מדקה לסיבוב.
תנסו לצאת לטיול של כמה ימים במדבר עם הכל על הגב.
תנסו לחיות קצת לשם שינוי.

כי אני, אני לא בעניין של מרתון. אני בעניין של לחיות. חזק, הרבה וטוב.
אני מקווה שגם אתם.

***** תוספת והבהרה*****
אני לא נוטה לעדכן פוסטים (למעט תיקון טעויות כתיב), אבל חלק מהתגובות הנזעמות-מאוד שהפוסט הזה קיבל מיד עם פרסומו בפייסבוק, שכנעו אותי לערוך כמה תיקונים נדרשים ולהבהיר במעט מספר נקודות כי כנראה לא עשיתי זאת נכונה בראשונה.
אז הנה: אני עצמי רץ. אני אוהב לרוץ. כיף. בעיקר בשדות. ובאופן דומה אני חושב שריצה היא פעולה מבורכת וששילובה בשגרת החיים במינון כזה או אחר היא מצוינת לרוב האנשים. ועדיין, אני לא בטוח כלל שריצת מרתון (או יותר) היא רעיון מוצלח עבור רוב האנשים. העובדה כי כל אדם שירצה, יכול ככל הנראה להשלים ריצת מרתון אחר תקופת אימון מסוימת, לא הופכת אותה לפעולה בריאה במיוחד או סימן להתאמה פסיולוגית מופלאה שיש לנו לריצת 4 שעות. האם זה מוצדק וכדאי? תגידו אתם.
אם אתם רצים הרבה ואוהבים את זה מאוד, ומרגישים עם זה נפלא, סבבה. אני האחרון שיקח לכם את זה.
אבל אם אתם רק שוקלים לרוץ מרתון - אולי כי זה נראה לכם אתגר ראוי, אולי כי כולם כבר עשו ורק אתם לא, אולי כי אתם חושבים שזה יעשה אתכם רזים - אז אני דווקא ממליץ לכם לשקול זאת היטב היטב ובזהירות רבה.
וכמו בכל ספורט: תפעילו את הראש ואל תהיו חמדניים מדי. מי שלא יגיע מוכן, יפצע בכל ספורט. מי שיגיע מוכן, יקטין את סיכוי הפציעה.
וגם נכון שמי שלא רוצה להפצע בכלל, שישאר במיטה. 

By מר קדמוני with 15 comments

סיפור הצלחה שלכם - והפעם: מכתב מהחזית

הנה מייל שקיבלתי היום. מחייל. לא נגעתי (רק תיקונים וקצת קיצור).

*******************************************************************************
מאז שאני זוכר את עצמי היו לי תמיד כאבי בטן.
מעולם לא הייתי מצליח להתרכז בלימודים ותמיד הייתי נרדם (כבר בגן! כן כן, אמא שלי אמרה לי שכל יום אחרי הסנדוויץ' הייתי נזרק באיזה פינה והולך לישון). לאורך כל התיכון היו לי בעיות שינה שהרסו לי עוד יותר את הלימודים, ובכלל - כל מיני כאבים בגוף. אני זוכר שפעם אחת כאבי הבטן היו כל כך חזקים שאישפזו אותי, ורק אחרי צום של 24 שעות כאב הבטן נרגע. האחות אישרה לי לרדת ולאכול פיצה מהפיצרייה שיש בביה''ח, ואז... ישר שלשול חריף ודקירות חזקות בבטן.
סה''כ 18 שנה של בעיות קשב וריכוז, כאבי בטן, אף סתום תמידית, כאבי בטן, דלקות חוזרות, עייפות כרונית. רוב הבגרויות שלי על הפנים, חוץ מהמקצועות המדעיים, בהם הייתי טוב יחסית. אם אני מסתכל אחורה - סיוט.
לפני הצבא החלטתי להתאמן חזק בכדי להגיע לקרבי. עבדץי רוב היום ובערב התאמנתי לקראת הגיוס, רץ, מתאמן בקונג פו, מרים כבד, פעיל ספורטיבית כל היום, אבל עדיין, הרגשתי שמשהו ''דפוק''. ואז, אחרי כמעט שנה, כמה שבועות לפני הגיוס לגולני: תאונת אופנוע. אחריה נאצלתי לשבת בבית תקופה ארוכה, ולאט לאט חקרתי והגעתי לבלוג של ''מר קדמוני'' הלא הוא דעאל.
אני די קיצוני בשינויים שאני עושה, אז תוך יום אחד החלטתי ועברתי לפליאו - לא לחם, לא סוכר, לא שמנים צמחיים. מה גם שתמיד אהבתי לאכול בשר. בתור ילד הייתי אוהב לאכול מוח, כבד, סרדינים, לשון ואפילו אשכים. גם אהבתי לבשל.
מצאתי את עצמי קורא בבלוג, מחפש בבלוגים אחרים, מרגיש ששורף לי מבתוך שאני לא יכול להתאמן אבל מפצה על כך עם האוכל. ופתאום, השינה מתחילה להיות שינה, אני כבר לא עייף, מצליח לקרוא ספר מבלי לעקוב אחרי נמלים, מצליח לנשום מהאף, הנפיחות בבטן יורדת, פתאום היציאות תקינות, אין כאבי בטן, מתחילים לראות קוביות, וורידים בכתפיים. הרגשתי שאני על הגל, שאני מתחיל לחיות!
ואז... הגיוס. לא אפרט את כל התהליך אבל נלחמתי עם הצבא כדי להגיע לתפקיד איכותי למרות הפציעה, והגעתי לשם.
הטירונות - חודש שלם שלבושים במדי א' בלויים, ישנים באוהלים וחוטפים קצת צעקות מאנשים הזויים, בקטנה, אבל העניין שלי עם האוכל היה הדבר הרציני באמת. הייתי מוצא את עצמי אוכל 30 ביצים ביום! מלא ירקות, בשר אם היה, בטטות, מלא גבינות סקי וקוטג' (ידעתי שאני רגיש לחלב אבל לא הייתה לי ברירה), וכמובן אגוזים, סרדינים וטונה שהבאתי מהבית. לאחר מכן שובצתי בתפקיד. איך נשמע לכם לסגור 28 יום בחור? מה גם שכל פעם החור הזה השתנה...
הצטיידתי כל פעם ביותר מ3 ק''ג חמאה, שמנת חמוצה, טונות - פיתחתי בכל מקום שהייתי בו קשרים עם הטבח, הצלחתי להשיג כל יום ביצים,ירקות וכו'. כמובן שהיו ימים שלא היה לי מה לאכול ונאלצתי לאכול נקנקיות, דבר שגרם לי לליחה מרובה בגלל הסויה שיש בהן. אם אכלתי שניצל מעובד,לא יכלתי לזוז מהמיטה יומיים.
אבל בסה''כ, בדיקות הדם שלי היו מעולות, עם יחס מעולה בין כולסטרול טוב לשומנים בדם.
HDL 78
LDL 131
tri-g 43

אחרי שנה וחצי בערך התחיל להימאס עלי כל הקטע ופניתי לרופא גסטרו. לדברי הרופא, רק אם אוכל 3 חודשים גלוטן יוכלו לראות אם יש לי צליאק או לא. אז אכלתי כמה חודשים גלוטן. תקופה נוראית. אין יום שלא הייתי 10 פעמים בשירותים, הקאות, אנמיה, חולשה. ירדתי למשקל של 54 ק''ג על 1.74 ס''מ!! לפני האכילת גלוטן הייתי על משקל 65 ק''ג. בסופו של דבר, לאחר בדיקה גנטית, התברר שאני נושא לא חולה צליאק, אלא שיש לי רגישות לגלוטן. סביר להניח שיש את זה היום להמון אנשים אחרים.

כיום אני מתנסה באפס פחמימות. אוכל פעם ב 24 שעות, ארוחה אחת ביום שכוללת 80% שומן, בשר, דגי פרא שמנים ואני שוקל 67 ק''ג! על אחוז שומני אפסי, קוביות בבטן וורידים על החזה והכתפיים.
התזונה בעצם עזרה לי לעלות במשקל מסת שריר נקיה ולהיפטר מהמון בעיות שבעצם הרסו לי את הילדות.
התזונה הקדמונית הצילה לי את החיים.

*************************************************

וכמובן אתם מוזמנים להגיב ולשתף, לכתוב עוד סיפורי הצלחה גם בפורום שלנו (forum.kadmoni.com)

By מר קדמוני with 15 comments

שבע סיבות צאת לטיול משפחתי בהרי אילת, ככה סתם, באמצע החורף

אח, אילת. או יותר נכון, הרי אילת.
ארבעה ימים בהרים עם תרמילים הרגישו נפלא ונכון, והנה שבע סיבות למה גם כדאי לכם לצאת לטיול חורף פשוט וזול בהרי אילת (בינינו, גם אם זו עונת לימודים כעת, לא קריטי אם הילדים יפסידו שיעור או שניים, כי את השיעור של החיים, הם יקבלו בענק).
  • בגלל הנוף: הרי אילת נפלאים עכשיו. שמש נעימה שאינה שורפת, נופי פרא קדומים, תחושה של חזרה בזמן אל נקיקי פרא ואל החול הקדמוני. 


  • בגלל הילדים: כי אחרת, איך הם ידעו לנווט אי פעם, למה שלא יתאמצו בעלייה, למה שלא ירגישו בריזת מדבר בצל ההר, למה שלא יתנתקו מהפייסבוק ומהאייפד, למה שלא ישהו זמן זה עם זה ולא רק עם עצמם. כי אלו חוויות שנשארות ולא צעצועים או רגעים שנמוגים.

  • זה זול: ישנו במעין אוהל בדואי, אבל בתוך שכונה, בבאר אורה, אצל זוהר תמרי מ"תמר במדבר -שירות למטייל". אמנם המלונות עכשיו באילת מאוד זולים, אבל ידענו שאין תחליף לשינה משותפת משפחתית על מזרנים. תנאים מינימליים ושקי שינה עושים רק טוב לתא המשפחתי, ולכן כן, צאו גם לחופשות ״קרביות״ ולא רק מפנקות. זה גם זול הרבה יותר, וגם קדמוני יותר, וגם משפחתי יותר, וגם מוציא אתכם הרבה יותר מהשגרה. 
  • בגלל הטעם: אתם לא במשחקי השף, וטיול הוא הזדמנות נהדרת לבשל יחד, אבל באמת. שלושה ערבים הכנו שלושה סוגים שונים של פוייקה. ובכל פעם האחד קילף, השנייה שפתה, שלישי דאג לגחלים. משפחה עובדת יחד ובסוף יושבים סביב סיר אחד, על הרצפה, ואוכלים עם כפות מהסיר הרותח. כל אחד נהנה הרבה ומקטר קצת. 

  • בגלל הניתוק: אין טלוויזיה, אין הרבה תקשורת, יש הרבה זמן. פתאום משחקים כולם יחד ויש זמן לטאקי משותף וזה נפלא. פשוט כך (במיוחד כי ניצחתי). 
  • בגלל השונית: באילת המים תמיד קרים, ובחורף על אחת כמה וכמה, אבל אין שלווה אמיתית כמו זו שמתחת למים, אל השקט הקסום של הדגים והאלמוגים. בסה"כ צריך שנורקל ויש לך סאפרי מטורף מתחת לים, ובחורף גם לא צפוף והחוף הוא רק שלכם.

  • בגלל הקושי. בדרך לאילת טיפסנו על הר סהרונים ופרסת נקרות (מכתש רמון), באילת ירדנו לעין נטפים, למצפה יואש, לעמודי עמרם, לנחל שני, ולבקעת תמנע. שום דבר לא קשה במיוחד, אבל הכל יפה יפה וכולל לשים נעליים ולצאת אל הדרך, וודאי יותר מאתגר מעוד ערב מול המחשב בבית. טיול הוא תנועה ומאמץ וחוויה, וחלק מהמורשת שלנו. בל נשכח זאת.

ספרו לנו בתגובות על הטיול המשפחתי האחרון שלכם.

By Dael with 4 comments

בואי נמלט אל הלגונות הכחולות (או לפחות לאיזור)

אחרי יומיים סוערים וגדושי תקשורת, החלטתי לנתק מגע לרגע קל, ולחזור מעט אל הטבע.
אז החלטנו בהצבעה פה אחד שמחר השכם בבוקר אנו יורדים כולנו, אני, האשה והילדים לטיול בהרי אילת ובדרום הערבה. נישן בשקי שינה בסוכת מדבר על מחצלות, נטייל עם תרמיל ובלי מקל, ואם יהיה ממש חם, אולי נקפוץ לשמורת אלמוג לשנירקול קל של אחר הצהרים. ובעיקר - נלך יחד, נעשה כל ערב פוייקה, נשחק טאקי, ניתן לאיתמר לבחור את הדיסקים למוזיקה בנסיעה (עכשיו הוא בקטע של רוק שנות ה70, אז כולם מרוצים), והכי חשוב: נתחבר ולא נמהר.
אז מצטער עיתונאים. באמת לא נעים לי, רשת ב', סורי ערוץ 1, עכשיו אני בהרים ולא פנוי לראיונות עומק.
ואם מחפשים אותי, אז בשבוע הבא אני חוזר בכוחות רעננים ובחיוך שזוף. זו לפחות, התכנית.

יאללה, לבגאז' !
בינתיים אני אורז:
ארגז עם ירקות, פירות, יין ושמן זית, ועוד ארגזון עם תבלינים ומחבת.
חמישה שקי שינה,
מעילים קלים (אנחנו בונים על חורף לא רציני באילת),
מכנסי טיול ונעליים,
כובעים,
פוייקה ופק"ל קפה,
מגבות וכפכפים,
שנורקל ובגדי ים (אנחנו אופטימיים),
נראה לי שזהו.

הולכים לישון מוקדם.
קמים מוקדם.
וצועדים הרבה.

נשמע שיום קדמוני חדש עומד בפתח.
(ומצטער מראש אם אהיה קצת פחות זמין ומגיב)

By מר קדמוני with 3 comments

ברוכים הבאים לצופי ערוץ 2 ולמתעניינים חדשים

הי חברים וחברות,
ראיתם את הכתבה בחדשות ערוץ 2 ואתם תוהים איך יכול להיות שאפשר לאכול טוב ובריא ורוצים לשמוע עוד?
בשמחה. הגעתם למקום הנכון!
כדי להתחיל אתם מוזמנים מאוד לשוטט כאן באחו ולנשנש מהפוסטים השונים ולהצטרף לקהילה האדירה והצומחת בעזרת הפייסבוק (עשו לייק, כפתור מימין). אתם יכולים לקרוא את המדריך המעשי לתזונה קדמונית או לקבל את כל "התורה" כולה כסדרה באמצעות הספר החדש שלי: "הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה" שהביקורות כבר מפרגנות לו, ואפשר גם להצטרף לפורום הקדמוני החדש ולשאול שם חופשי. כדאי גם להצטרף לניוזלטר (מימין גם), ובקיצור, להתחיל לקרוא ולהתעמק קצת. יהיה כדאי (אחרי הכל, זה הבריאות שלכם).
ולמי שפספס, הנה הכתבה:

By מר קדמוני with 11 comments

אסטרטגיות ליקוט - מה אנו יכולים ללמוד מתרנגולות?

הדיירת

השבת התנדנדתי לי בשמש החורפית בגינה והתבוננתי על התרנגולות שלי מנקרות במרץ. שמח אצלי בחצר.
תזכורת - יש לי ארבע תרנגולות (אהממ... היו חמש אבל אחת הלכה לשחות עם הדגים).
מסתבר שלמרות שכולן לבנות ולכולן כרבולת אדומה (אלו מטילות מקצועיות ולא כמו הפרגיות המבולבלות שהיו לי בהתחלה), הרי שעדיין, כל אחת מהן נוהגת באסטרטגיית ליקוט שונה לגמרי בעת שהן משוחררות בחצר.
האחת, נקרא לה הכרבולתית, על שם כרבולתה הזקורה והבוהקת, מתמחה בחפירות. היא תופסת עמדה בגזרה עשירה בעלים ועשבים ומיד בוטשת בקרקע היטב ברגליה. אחר כך היא עושה שני צעדים קטנים לאחור, ומיד מנקרת בשמחה בקרקע הטרייה ומלאת החרקים שנחשפת לעיניה. וכך היא חוזרת על התהליך שוב ושוב, בדרך כלל נותרת לאורך זמן רב בגזרת-ליקוט קטנה. לא עושה רושם שהיא מתעייפת מהעניין.
חברתה, נקרא לה המרושלת, על שם כרבולתה שנוטה ליפול ולכסות את עינה השמאלית, עובדת אחרת לגמרי. מעולם לא ראיתי אותה גורפת עפר ברגליה, אלא היא מתרוצצת על פני כל החצר ומנקרת ללא הפסקה. מעט פה, מעט שם, אולי שם יש משהו טוב? אולי שם? וכך היא רגע בדשא, רגע באדמה, רגע בחצץ, ורגע מלשלשת דווקא במרפסת. דומה שבשום מקום היא אינה מרוצה.
שלישית היא האופורטוניסטית. גם היא אוהבת להסתובב, וגם היא יודעת לחפור ברגליה, אבל היא כל זמן דרוכה לראות מה קורה איתי. ברגע שאני, או אחד מבני ביתי, מגיע לחצר, היא מיד נכרכת אחרינו כחתול, וצועדת לכל אשר נלך, מצפה ומחכה, אולי משהו יבוא מאיתנו. שכן באמת, שאריות הסלט מארוחת הערב, שאריות הבשר מארוחת הצהרים או עור הדג - כולם הולכים אליהן והן טורפות את השומנים בשמחה ואת הירקות בצקצוקי מקור.
הרביעית היא הדיירת, על שם התרנגולות מהקומה הראשונה של "דירה להשכיר" ללאה גולדברג. ובאמת, גם היא, כמו הגיבורה הספרותית: כל כך שמנה שקשה לה ללכת. היא יושבת ליד הלול, מתחפרת קלות באדמה, נמצאת בקרבה תמידית למיכל התבואה ונראה שהיא מעדיפה שיביאו את האוכל אליה מאשר ללכת וללקט אותו סביב. גם היא טורחת ללקט מדי פעם אבל היא אינה רוקעת ברגליה ואינה רצה וכל התנהלותה אומרת אדישות ורוגע.
מעניין שאפשר לייחס תכונות אנושיות לעופות הלול הביתי: זו הנמרצת והנחושה, זו המפוזרת בעלת הפרעת הקשב, זו החנפנית והקרובה לצלחת וזו העצלנית והעייפה.
וחשבתי: מה יקרה אם אנו האנשים נלמד ונחקה את התרנגולות.
אז מה אתם אומרים, מכירים אנשים כאלה, או שזה רק אני?
ובכלל, עם איזו אסטרטגיית ליקוט הייתם אתם מזדהים?
(ועל אסטרטגיות צייד, נכתוב בפוסט אחר)

By מר קדמוני with 1 comment