אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

חזרתי, אולי לשגרה, אולי לא


אחד הדברים המשמעותיים בפילוסופיה של ציידים לקטים, הוא ההתמקדות בהווה.
כתב על זה מיקי בספר שלו, אבל גם בלי "לחפור" יותר מדי קל להבין כי ככל שהתרבות פרימיטיבית ופשוטה יותר, יש יותר עיסוק ב"כאן ובעכשיו" ופחות תכנון קדימה או עיסוק בעבר. ההווה הוא המציאות, ובגלל שאין צורך לצבור רכוש קבוע, להשקיע בבית ובמשכנתא, לקניית רהיטים או מכוניות, אין למעשה כל התחייבויות וההווה יכול להיות ספונטני, מלא ומספק.
אם הצייד-לקט מחליט בוקר אחד לצאת לדרך, אז הוא יוצא לדרך.
הוא לא עסוק בתקציב ומימון ולא בשכירות משנה בזמן שהוא בנדודים.
הוא חי את הרגע והוא מאושר.
כשיוצאים לחופשה, מוכרחים לחשוב גם על האלטרנטיבה הזו. האם יכול להיות שהחיים עצמם יהיו חופשה: דינמית, ספונטנית, משתנה ועכשוית, או שלעולם נהיה נדונים לחופשות קצרות ומתוכננות היטב, המתוקצבות מראש וממומנות בעבודה קשה כל השנה?
בעניין זה הנה סיפור כמו שאני אוהב. לפני יומיים ראינו את משחק ליגת האלופות בכדורגל: ריאל מדריד נגד ליון. המשחק היה במדריד, וכך גם אנחנו, אבל במקום לשלם 194 יורו לכרטיס במשחק עצמו (באיצטדיון סנטיאגו ברנביאו המפורסם, בדיוק מול המלון שלנו), העברנו את המשחק בפאב שכונתי עם עוד מאה ומשהו אוהדים ספרדים עליזים וקולניים. מזל שספרד ניצחה 3-0, אז גם היה שמח וגם הבירה זרמה כמים. במהלך המשחק ובין גוגוגוגווללל אחד למשנהו, פגשנו זוג טיילים מקצועיים, בשנות השישים לחייהם. נורמן וחנה שארפ. הוא אוסטרלי והיא דנית. 22 שנים הם כבר יחד, חיים באוסטרליה כחמישה חודשים בשנה, ועוד שבעה חודשים בשנה הם מטיילים עם תרמיל על הגב ואוהל או קרוון.
כן, שמעתם נכון, שבעה חודשים בשנה.
והם עושים את זה רק בעשרים השנים האחרונות, אז כנראה זה די שיטתי.
אחרי שקשקשנו קצת סיפרנו להם שנחזור הביתה ביום שישי. הם עדכנו שיחזרו הביתה בסוף אוגוסט (בדרך הם יעברו גם באנטרטיקה). יחי ההבדל.
באופן שאולי מפתיע, נורמן וחנה אינם עשירים במיוחד. הוא יועץ והיא מורה לאנגלית. יש להם ילדים מנישואים קודמים שאינם זקוקים לסיוע הכספי שלהם, אז הכסף שלהם מושקע חזרה במלואו בעצמם. טיול תרמילאים עולה להם רק מעט יותר מאשר מגורים רגילים באוסטרליה, וגם זה בגלל הטיסות. בחמשת חודשי העבודה הם מממנים את שאר השנה ואין להם שום כוונה להשאיר אחריהם חסכונות או ירושות ענק. הם חיים כדי לחיות והם נראים מאושרים ומחייכים (ואולי זה היה בגלל הבירה).
נורמן וחנה חיים את ההווה.
הם יכולים ללמד אותנו פרק בהלכות קיום אנושי שיצא מהמעגל המערבי של העבודה-הוצאות-מותרות למעגל עצמאי של נדודים, של עיסוק בהווה, של אושר כאן ועכשיו ולא מחר ואחר כך. לא חייבים לאמץ את התבנית הזו ולא כל אחד יכול, אבל שעתיים של שיחה עם אנשים שבחרו לחיות במסלול המקביל, עשויה ללמד אותנו הרבה גם על עצמנו.

האם חשבתם פעם לצאת מהמרוץ בעצמכם?

והתמונה היא אסוציאטיבית בלבד. צילמנו אותה השבוע באי לנזרוטה, וזו תזכורת ליכולת של האדם להיות מודרני ולקבל אנרגיות מהעבר, במקרה הזה, פשוטו כמשמעו: "תנור" במסעדה בראשו של הר געש, שעדיין גועש ורותח בחלקו הפנימי. המזון מתבשל ונצלה על האויר הרותח העולה מבטן ההר. די מדהים.

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 5 comments

5 הערות קוראים:

מה באשר לעשות דברים מתוך אהבה. כלומר אם אהבתם של הזוג היא לטיול הרי שזה מבורך, אולם אני חושב שלא מעט אנשים יכולים לחיות אורך חיים מערבי ומודרני וללא חופשות ארוכות, ולחיות בשלווה קיומית כל עוד הם עושים את אשר הם אוהבים, וכל עוד הם חשים שעבודתם מעניקה להם משמעות.
אני חושב שהעולם המודרני שבו אנו חיים מאפשר בחירה אין סופית בשלל מקצועות, אותם אפשר להמציא כל יום מחדש, וזאת בזכות תעשיית השירותים המגוונת שמאפיינת עולם זה. יותר קשה בעיני להיוולד צייד בחברה קדומה, כאשר אתה מוצא עצמך לא נהנה מן הצייד ומאורך החיים. היום יש לנו אפשרות בחירה וגיוון. הבעיה היא שאנשים נסחפים אחרי העדר ולא משקיעים מספיק זמן כדי למצוא את האהבה שלהם.

האמת היא שזה אחד הדברים שאני לא מפסיק לחשוב עליהם, יציאה ממירוץ העכברים (כמו שנאמר- גם אם תנצח במירוץ העכברים, עדיין תישאר עכבר...). אבל מסתבר שלא כל כך פשוט למצוא את מה שאתה אוהב בתור התחלה, וגם לאחר מכן לדאוג שתוכל להתקיים בכבוד יחד עם האהבה הזו זה גם עניין. כמה שאני מנסה להתחמק מהעניין, תמיד חוזר הסיפור של להרוויח די כסף?!
"אני עוד צעיר וכל החיים לפני" בגיל 25 עוד מעט, ואני אוטוטו מסיים שנה ראשונה בלימודי רפואה סינית. השנה ההנתי שאני לא אמשיך בכיוון וכנראה אלך על תואר "רגיל", האבסורד הוא שזה לא אומר שיש לי מושג קלוש איך זה מקדם אותי לעבר חיים אמיתיים של בחירה חופשית וללא העבדות הזו שרובנו נתקעים בה... אז כן, הייתי רוצה לצאת מהמירוץ, עוד לא גיליתי איך.

אני מסכים שהצייד המודרני (לפחות בעיני) הוא זה שמצליח לצוד את האהבה שלו כל יום מחדש.
העניין הוא שאכן בעולם שלנו הכסף הוא השמן שמניע גלגלים רבים, אבל "כמה" כסף "צריך" היא שאלה מורכבת הרבה יותר וחלק גדול מהתשובה נעוץ דווקא בתפיסות שלנו ולא במציאות אובייקטיבית.
אתה יכול לקנות דירה ולהתחייב למשכנתא ל20 שנה, אתה יכול לקנות רכב מפנק חדש וטלפון נייד ומוצרי צריכה ואופנה ומה לא, ולמעשה אתה רק שוקע עוד ועוד בתוך התחיבויות שהמענה היחיד אליהן יהיה בעוד עבודה ועוד כסף.
ואתה יכול להתבונן על עצמך מהצד ולשאול אם זה באמת נחוץ כדי להיות מאושר ושמח. מהו סדר העדיפויות שלך?
זה לא שאלה חד פעמית אלא תהליך שעוברים. להתחיל לשאול את עצמך את זה בגיל 25 עדיף מלהתחיל בגיל 35 (כמו במקרה שלי), ואכן עצם השאלה אינה פותרת את הבעיה אבל היא לפחות מחברת אותך יותר לעצמי האותנטי. מכאן ואילך רבות האפשרויות כים ויש כותבים רבים וטובים ממני שכתבו רבי-מכר בעניין ואני לא מתכונן להתחיל ולייצר כאן תשובות כמו מה ללמוד ומה לעבוד ואיך-להקים-את-העסק-שלך-ולעשות-מיליונים-תוך-שלוש-שנים...
אני פה בשביל לשאול שאלות ולהציע מחשבות.

אני חייב להסכים עם הדברים שלך ואני חייב לומר לך שהבלוג שלך מעניין מעורר מחשבה, וכל פעם אני מחכה לפוסט חדש.
אני יכול לומר שאני זכיתי להקים עסק המבטא את אהבת חיי, ועם זאת אני חייב לומר כי גם כאשר יש לך עסק שכל כולו האהבה שלך, הרי שעדיין אני נדרש להתמודד עם שיגרה יום יומית, ועם קשיים שמציבים לי בני האדם.

תודה אביעד.
החיים אינם פשוטים, ואיני חושב שהאדם נועד או נולד לחיים של נוחות, אלא למאמץ, זיעה והתגברות על קושי (בין אם זה קושי לצוד, להרוויח או לשרוד - וזה נכון בכל תרבות שהיא). יחד עם זו אין סתירה בין ההתמודדות עם קושי לבין היכולת להיות מאושר. אם השרידות האישית אינה תחת איום, ניתן לבחור להיות מאושרים.

פרסום תגובה