דברים שלמדתי מעמנואל מורנו ~ מר קדמוני

ערב יום הזכרון.
הזדמנות טובה לעלעל באלבום התמונות של בני המחזור שלי שכבר לא איתנו היום.
יוסי נהרג ממטען צד,
עזרא נהרג מאש כוחותינו בהר דוב,
נתי בפיגוע בקפה מומנט בירושלים,
ועמנואל נהרג בלבנון, קצת אחרי סוף המלחמה האחרונה ההיא.
כולם אנשים יקרים ומטובי בנינו. פשוטו כמשמעו. הטובים ביותר.
לא רק בדיעבד, לא רק בגלל האסון אלא מלכתחילה: הטובים ביותר.

באלבום יש לי את התמונה שלנו על ראש ג'בל מוסא בסיני, עם הזריחה, שמים צלולים. כמעט עשרים חמש שנים עברו. טיול סיני לפני גיוס. עשרה פרצופים מחייכים. המצלמה עבדה על טיימר. מיד אחרי התמונה כולנו נרדמים על הסלעים האדומים בקרני השמש הראשונות. עזרא ועמנואל ראש אל ראש.
תמימות נעורים.
יש לי תמונה שלנו במסע אחר. תמונת בוקר. מדבר. ג'ריקנים פזורים מסביב, צהובים, כחולים, ירוקים, שקי שינה ומתבגרים טרוטי עיניים. עמנואל כבר עומד עם תיק גדול וכבד על הגב, רוכן לסדר ציוד מסביב. אנחנו רק מתמתחים. הוא כבר במשימה הבאה ואנחנו רק נערים.
אבל את התמונות האלה ואחרות אסור לפרסם.
פרצופו של סא"ל עמנואל מורנו נותר חסוי מהציבור גם היום, כמעט שבע שנים לאחר מותו. אפשר רק לדמיין מה והיכן עשה במהלך שירותו הצבאי כדי שהמדינה תמשיך להסתיר את תמונתו מהציבור ולא תאפשר לנו לחלוק את הזכרונות והתמונות. את דרגתו הוא קיבל כמינוי אישי, לא לפי תקן, לא לפי תפקיד. הוא היה משהו אחר, מחוץ לקריטריונים הרגילים, מחוץ לנורמה. יכולת אישית וביצועית אחרת לגמרי, שהסתתרה תחת פנים עדינות ומחייכות. מי שלא הכיר אותו, לא יכל לנחש שמאחורי העדינות והחיוך הנבוך מסתתרת נחישות פלדה ומיומנות קטלנית.
בדרכו, עמנואל הלך תמיד לפני המחנה. חלוץ היה. מכביר בעשייה וממעט במילים. תמיד נכון ומוכן לעשות, לעזור, לתת כתף, לפתור בעיה ותמיד עשה זאת בטבעיות, ללא כל מאמץ. הוא עושה, כמו לכך נועד. הוא עשה דברים שלא עלו על הדעת, הוא הגיע למקומות אליהם לא ניתן להגיע, הוא היה מה שאחרים לא יכולים להיות. כולנו ידענו שהוא זה שחטף את מוסטפא דיראני ועשה עוד אלף דברים שאף אחד לא באמת ידע וכולם רק ניחשו. אבל במקום הילת מיסתורין וחזה נפוח, ראית רק את אותו עמנואל שקט וצנוע, איש אמת, צחוק וחברים.

כשנה לפני מותו נפגשנו במקרה באזכרה של עזרא. אני הייתי על מדים, איש מילואים. הוא היה על אזרחי, איש קבע. דיברנו על ילדים ועל משפחה ועל איך טוב לראות את כל הטוב שמסביב. הוא היה מאושר, הקרין נינוחות ואותה גמישות חתולית שתמיד אפיינה אותו. עם שקט ושלווה של מי שמאומה לא מפחיד אותו, ואותה השמחה של הנער שהעיר אותי כדי לא לפספס את הזריחה מהר סיני. הביפר שלו צפצף. הוא הציץ בו ואמר שהוא חייב לזוז, נתן טפיחה ונעלם.

צילמתי אותה בסיני, לפני 25 שנים, קצת לפני הגיוס שלנו. לא ידעתי אז שהתמונה תשקף כל כך טוב את עמנואל: הגב הרחב, העמידה הבוטחת, בארץ זרה, פניו חסויות עד היום.

האנשים הנפלאים הללו - יוסי, עזרא, נתי, עמנואל - כולם פנים שנותרו צרובות בזכרון וכולם נעלמו יום אחד.
לנו נותר ללמוד מהם להפיק מעצמנו את המירב, לחיות במלוא העוצמה, במלוא האהבה, ולעתים גם במלוא הכאב.
יהי זכרם ברוך.