לתפוס את החורף בזנב: סיור ליקוט עם אורי צ'יזיק

רגע לפני שהשדות מצהיבים,
רגע לפני שהקוצים דוקרים,
כשעוד ניתן לראות פה ושם כתמים אדומים של פרגים אחרונים,
כשהאדמה עדיין מעט רטובה וריחנית,
והפריחה הצהובה עדיין חיננית,
רגע לפני השממון הגדול של הקיץ,
לפני החום, היתושים והחמסין,
ברגע האחרון ממש,
רגע לפני שהקיץ פורץ בכל חרונו,
ברגע ההוא בדיוק,
הסתבר לי שנותרו עוד כמה עלים שאפשר ללקוט.
ואורי צ'יזיק הראה לי אותם.

אורי מאיר-צ'יזיק בצל אלת המסטיק

אחרי הפתיחה בחריזה (כזו עוד לא היתה לי כאן), נספר שלפני שבוע ביליתי את שישי בבוקר יחד עם בני הצעיר ועוד כמה משפחות בסיור-ליקוט בשדות הסמוכים לביתי, בהנחיית אורי מאיר-צ'יזיק. למי שלא שמע או מכיר, אורי הוא "מהטובים". הוא מומחה בליקוט ובהיסטוריה של המזון, כהגדרתו (ויש לו ספר: ליקווט צמחי בר למאכל), ומקדם נושא של תזונה מקומית וטבעית. כלומר, לאכול מה שגדל כאן ולא מה שלא טבעי למקום ולזמן. במובנים רבים מאוד, האידאולוגיה שלצ'יזיק ושלי קרובות מאוד. תוך כדי סיור קצת קשקשנו על דא והא והסכמנו שאנחנו קרובים. אורי טוען שיש לאכול מעט מאוד בשר ושזה מה שאכלו קדמונינו. אני סבור שאין לו שום הוכחות לטענות הזו חוץ ממשאלת לב, אבל הבדלים כאלה לעומת הקבעון התזונתי של שאר התזונאים/יות בארץ הן זוטות. בפועל, הוא ואני קרובים מאוד בתפיסותינו - שנינו הזמנו בשר כבש אורגני-גראס פד מאותו המגדל, ושנינו מחכים בקוצר רוח לבשר בקר גראס-פד מקומי (יהיה כזה! על כך אספר בקרוב. יש חדשות, אנשים).
הסיור של אורי מתנהל בקצב נינוח וחביב. הולכים עם הראש באדמה ועוצרים כל מטר ליד פרח אחר (למשל: "זו חרצית, אפשר לאכול את העלים הצעירים") או ליד קוץ (ברקנים ואחרים) ואורי מדגים איך הוא בוצע את גבעול המעוצה ואוכל את התוך, איך הוא מתגבר על הקוצים וכיצד אפשר לנצל את בלוטי האלון למאכל (לקלות במדורה). בסך הכל הסיור היה כשעתיים-שלוש שעות במהלכן התקדמנו בערך 200 מטר.
ובכל זאת, היה מחכים ומעניין, מעשיר ורלוונטי.
כי שכחנו עד כמה התנתקנו מהשורשים שלנו, פשוטו כמשמעו. וכבר כתבתי בעבר על מיומנויות קדמוניות שאיבדנו בדרך.
היכולת לסייר ללקט ולאכול היא לא רק נחמדה אלא גם מעשירה את עולמנו (צייד לקט יודע לזהות מאות צמחים שונים, שימושיהם ואופן הכנתם, ועוד מידע רב שאינו "אינציקלופדי" אבל יישומי ויעיל. אנו יודעים הרבה מאוד על דברים לא פרקטיים כמו מהו שורש 2, אבל מעט מדי על העולם האמיתי). ללקט פירושו לדעת לזהות, להשוות, להתאים ולשבוע. אין לי ספק שליקוט שכזה, המבוסס על עלים בעיקר, מצריך הרבה אנרגיה ומכניס לעומת זאת מעט מאוד אנרגיה וקלוריות, אבל המגוון התזונתי מעשיר מבחינת ויטמינים ומינרליים.
במהלך הדרך מצאנו שלד של פרה, מה שהכריח אותי להשתעשע קלות.

הנה אני בא, הנה אני בא

כפי שאתם רואים גם משחקים קדמוניים אפשר למצוא בשטח ולא אתפלא אם אבותינו שיחקו באותו המשחק ממש...

אורי העלה נקודה נוספת שלא הייתי מודע לה - על חשיבות המזון המקומי ועד כמה הנושא הזה פרוץ ומופקר בארץ. למשל שמן זית ודבש. שניהם מוצרים מקומיים, אבל גם מיובאים. ככלל, נעדיף לרכוש מזון מקומי כדרך לעודד חקלאות אותנטית מקומית וכחלק מתפיסה שנאכל מה שגדל במקום בו אנו חיים באופן טבעי. ובכן, שם מותג שמן הזית אינו מעיד כלל ועיקר על מקורו של שמן הזית. וואללה. שמן זית "גלילי" יתכן מאוד שמיוצר בספרד או ביוון. כך גם בדבש. כדי לבדוק את העניין לאשורו, התקשרתי הבוקר למכוורת יד מרדכי. כתוב על הצנצנת שהדבש "מיוצר ע"י מכוורת יד מרדכי". הטלפנית המנוסה בשירות הלקוחות אמרה לי מיד ש"יד מרדכי מעדיפים תמיד תוצרת מקומית ומשתמשים בה ככל הניתן". שאלתי מה זאת אומרת "ככל הניתן"? כמה אחוזים מהשמן שלהם או מהדבש שלהם (הם מייצרים גם וגם) מיוצר בארץ וכמה מיובא והאם יש לי דרך לדעת מה קניתי.
התשובה היא לא. אתם קונים "שמן זית יד מרדכי" ובעצם סביר מאוד שקניתם שמן זית מקטלוניה או טוסקנה ולא ידעתם שהוא כזה. הם לא מכחישים זאת, הם רק מטשטשים זאת.
כלומר, גם כאן הדרך עוברת באמצעות צרכנות אחראית וחכמה. כן, זה אולי עולה יותר, אבל נרצה לקנות שמן זית שכתוב עליו "תוצרת ישראלית" ולא רק שקוראים לו "השמן האסלי מהגליל", כי השם של המותג לא אומר כלום. זה רק צנצנת והגיע הזמן להסתכל בתוכה.

היה נחמד וטעים.
בסופו של יום אכלנו בשטח מרק ירקות שבושל במעוד מועד והילדים הוסיפו אליו שפע של צמחים שקטפנו בדרך.
חזרנו הביתה מרוצים ומחייכים.
תודה אורי.

ואתם, ליקטתם משהו השבוע או שזה רק אני?

לתפוס את החורף בזנב: סיור ליקוט עם אורי צ'יזיק

By מר קדמוני with 11 comments