עולם הריצה המנימלית כמרקחה.
או שמא עלי לכתוב:
עולם הריצה כמרקחה מינמלית.
ואולי בכלל:
עולם המרקחה כריצה מינימלית.
כך או אחרת, בשבוע שעבר אישר בית המשפט בבוסטון הסכם פשרה של חברת Vibram יצרנית מותג הנעליים Vibram Five Fingers מול תביעה ייצוגית על נזק לרצים שרכשו את הנעליים לאחר מרץ 2009. מכיוון שאני רכשתי את הזוג שלי בדצמבר 2009, מכיוון שרכשתי אותן בארה"ב נראה שאני זכאי לפיצוי. עוד לא ברור איך, אבל נראה שמשהו כמו 50 דולר מתוך 3.75 מיליון דולר שVibram הסכימו לשלם לפי הסכם הפשרה, אמור להגיע ישירות אלי לכיס.
אז למה אני לא רוצה את הכסף הזה ומה אני חושב על הנעליים, התובעים, המדענים, ההסכם והציבור הרחב?
למה ויבראם משלמים? האם זה אומר שריצה מינילית היא רעה, מזיקה ומסוכנת?
ומה אנו יכולים ללמוד מזה על הביולוגיה, הפסיכולוגיה והכלכלה המודרנית?
בואו נצעד אחורה אל העבר ונראה איך הכל התחיל.
ויבראם היא חברה שעושה רק סוליות. סוליות קשוחות, עמידות, חזקות ונחשבת למותג החזק ביותר לכל יצרנית נעלי טיול ושטח המבקשת איכות ועמידות. VFF יצאו לראשונה ב 2005 והיו המוצר השלם הראשון שחברת ויבראם ייצרה. לא סוליה לספק אחר אלא נעל של ממש. אוקיי, כמעט נעל וכמעט ממש. אבל לגמרי שלהם כמוצר נעליים מוגמר.
זה לא היה דומה לשום דבר עד כה. זה היה רך, גמיש, דקיק, עמיד ובעיקר - היו לזה אצבעות. כפפה לרגל. איך לא חשבו על זה קודם. הקפיצה הגדולה בפופולריות התרחשה ב 2009, יחד עם שגשוג הרשתות החברתיות. VFF הפכה לתופעה מוזרה, מצחיקה, מקסימה ויעילה. מהדגם הבסיסי התפתחו ונוצרו עוד המון דגמים וצבעים - אבל הרעיון הבסיסי נותר דומה: מינימום נעל.
אני רכשתי את הזוג שלי בסוף 2009 והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתאהבתי בחפץ דומם.
בכל מקום קיבלתי מבטים מופתעים, חיוכים ושאלות בלי סוף. כולם ביקשו למשש לי את הרגל. זה אמיתי?
אבל בעיקר היה זה משהו אחר, מוזר, משחרר ומענג ללכת או לרוץ עם הויבראם. פתאום הרגשתי את המרקם של המדרכה - והאם היא עשויית אספלט או לבני אקרשטיין - לרוץ בשדות או לדרוך על אדמה רטובה מעט. אני, שסבלתי כל חיי מפלטפוס וקיבלתי מדרסים מהצבא, עברתי לריצה כמעט-לגמרי-יחפה ואהבתי כל צעד.
למדתי שאפשר לרכוש מיומנויות חדשות ושהמוח האנושי שלנו משוכללת להפליא ומסוגל לזהות אבנים זעירות תוך כדי ריצה ולהמנע מלדרוך עליהן בלי כל מאמץ. למדתי שהריצה היחפה מחברת אותך לטבע כמו ששום נעל לא עושה ולא תעשה. גם סגנון הריצה שלי השתפר לאין ערוך. הפסיקו לכאוב לי כפות הרגליים אחרי הליכה ארוכה.
היה לי כיף.
ממש.
אחרי עוד חצי שנה ניסיתי, כנגד האינסטינקט שלי, להגביר מאוד את נפח הריצות (חשבתי פעם לרוץ את "מהר לעמק") התכיפות והאורך הריצות, ואחרי 14 ק"מ התחילה לכאוב הברך. נפצעתי. נחתי וחזרתי לאימון בנפח שכנראה טבעי לי יותר. מסקנה אישית: הויבראם שירתה אותי טוב יותר מכל נעל אחרת עד אז בריצות הקצרות והבינוניות שאני עושה (6-7 ק"מ על פי רוב) אבל לא הצילה אותי מעצמי שהתעקשתי לרוץ נפח גדול מדי .
קראתי עוד והתחברתי לדברים.
סגנון ריצה יחף היה כאן כבר מליוני שנים לפני שאבותינו תפרו את הנעל הראשונה ולפני שכל התפיסה ש"חייבים נעל עם משככי זעזועים" נולדה. משככים למיניהם בנעליים עומדים הרי בניגוד גמור לאינטואיצה ולאבולוציה. ואכן, ברוח הדברים האלה כתבו אנשי ויבראם את החומר הפרסומי שלהם ובו הבטיחו שלל תועלות רפואיות: טווח התנועה של המפרקים, חיזוק שרירי כף הרגל והקרסול, מניעת פגיעה בחוט השדרה, נחיתה על הכרית הקדמית במקום על העקב ועוד. לרגע הזה בדיוק חיכו כמה נפשות טובות. כי בעולמנו, אם אתה מספיק אמיץ כדי להבטיח תועלת רפואית, כדאי שתהיה גם מספיק עשיר לשלם על נזקי התביעה הייצוגית. כי היא תגיע בודאות.
אתם חושבים שתביעה ייצוגית זה פטנט רק באמריקה? תחשבו שוב. רק אצלנו בארצנו הקטנטונת, ורק בתחום הזעיר שקוראים לו תוספי תזונה, הוגשו רק ב 2013 יותר מ 1400 תביעות נזיקין מסוג תביעה ייצוגית. כל יום כמה. זה כסף קל, וזה הרבה כסף, אז יש מי שלוקח אותו.
ות'כלס, לא צריך הרבה מאמץ. מספיק שאני היצרן לא מספיק זהיר, או אופטימי מדי, או כוללני מדי - והופ'לה, תופסים אותו על הבטחות שווא, גם אם המוצר הוא באמת נפלא וגם אם היצרן באמת קצת הגזים באופטמיות. איפשהו האיזון שבין שמירה על אינטרסים של הציבור מפני הונאות לבין החופש לפרסם, הופר כבר מזמן, לטעמי.
אז מה היה בחזית המחקר אתם שואלים? יופי. גם אני תהיתי.
למזלנו עוד לא קם המומחה שטען שבני אדם היו רצים עם נעליים מאז ומעולם, למרות שאני כבר לא אתפלא על כלום.
המחקרים הראשונים ב2009 היו על קבוצות רצים קטנות מאוד, 8 או עשרה משתתפים, והראו תוצאות טובות לוייבראם וכך גם ניסויים לגבי איכות סגנון הריצה. אולם מדגם גדול יותר (100 איש) של רצים מתחילים שעשו תכנית למרוץ 10 ק"מ הראה כמות פציעות גבוהה יותר דווקא ליחפים. נו, אז למי נאמין? ומה זה אומר בכלל?
כך או אחרת, איני מבטל את הממצאים שמצאו פציעות בקרב רצים יחפים. גם כתבתי על זה כבר מזמן - המעבר מריצה רגילה לריצה יחפה חייב להתבצע בהדרגה, בשכל ולאורך זמן אחרת רב הנזק על התועלת. אם משתמשים במשהו שלא בשכל, הדרך לקבר או לאורתופד במקרה הזה, קצרה. בדיוק מהסיבה הזאת, החשש לתביעה ולנזק אמיתי בעקבות שימוש לא נכון, יש מעט מאוד יצרני סולמות, כמו גם מעט מאוד יצרני קונדומים באמריקה (יזמים - יש לכם אולי הזדמנות).
לא באמת מפתיע. בריצה יחפה איני ממליץ לאיש לעבור מאפס קילומטרים לתכנית מלאה של ריצה יחפה, וודאי שפציעות יגיעו מחוסר הסתגלות ומוכנות. אנחנו חלשים ועירוניים והגוף שלנו צריך את הזמן כדי לחזור ליכולותיו האמיתיות.
מה שמעניין הוא שאם עוזבים את המחקרים בצד ושואלים את האנשים עצמם (לקוחות אמיתיים, כמוני) מסתבר שלמעלה מ 70% הצהירו בסקר שנערך לפני כמה ימים שהם ימשיכו להשתמש בויבראם שלהם למרות הפסיקה האחרונה. ההגיון פשוט: אם זה טוב בשבילי, מה אכפת לי מה אמר שופט איפשהו בתביעה כלשהי? רוב מוחלט של הלקוחות האמיתיים כנראה מרגיש שהנעליים האלו עושות טוב ומתאימות וגם השאר אולי מפחדים ולאו דווקא לא מרוצים. אישית, איני מכיר אף אחד שלא היה מרוצה מהם.
אבל המדייה מחפשת את הדם והנה הפכו הנעליים לסכנה.
"רוץ טבעי ותהיה חזק ובריא יותר" הפכה לאמירה שקרית כביבול המחייבת פיצוי.
הממ...
בואו נדמיין לרגע שאני אומר: "תאכל טבעי ותהיה חזק ובריא יותר". רק נניח שאני אומר את זה.
האם אני חשוף לתביעה מצד מי שתזונה טבעית לא תעשה לא טוב? כי הרי זה יתכן, זה אפשרי, זה אפילו סביר שבטווח האנושי הרחב והגדול יש מי שיאכל בכח קילו אגוזים ביום ואח"כ יתלונן על עצירות או השד יודע מה.
מה ההבדל?
ההבדל הוא בין עצה למוצר. VFF לא אמרו "רוץ יחף" ותהיה חזק אלא מכרו מוצר מצוין שעוזר לך לרוץ כמעט לגמרי יחף. אז לא תובעים אותם על העצה המצוינת אלא על המוצר המצוין, כי היה מי שייצר אותו ולכן מי שגם ניצל זאת היטב.
אלו הם חוקי המשחק של הכלכלה החדשה. וויבראם למדו השבוע בדרך הקשה שלא מספיק לייצר מוצר מצויין וחדשני, צריך להיות גם אילם.
אני, את החמישים דולר שלי, לא מבקש מהם בחזרה.
שילמתי אותם בכיף, וקיבלתי בעדם תמורה מעולה, אמינה ומהנה.
רוצו יחפים ותהיו לי בריאים, רק אל תתבעו אותי אחר כך על המשפט הזה.
או שמא עלי לכתוב:
עולם הריצה כמרקחה מינמלית.
ואולי בכלל:
עולם המרקחה כריצה מינימלית.
כך או אחרת, בשבוע שעבר אישר בית המשפט בבוסטון הסכם פשרה של חברת Vibram יצרנית מותג הנעליים Vibram Five Fingers מול תביעה ייצוגית על נזק לרצים שרכשו את הנעליים לאחר מרץ 2009. מכיוון שאני רכשתי את הזוג שלי בדצמבר 2009, מכיוון שרכשתי אותן בארה"ב נראה שאני זכאי לפיצוי. עוד לא ברור איך, אבל נראה שמשהו כמו 50 דולר מתוך 3.75 מיליון דולר שVibram הסכימו לשלם לפי הסכם הפשרה, אמור להגיע ישירות אלי לכיס.
אז למה אני לא רוצה את הכסף הזה ומה אני חושב על הנעליים, התובעים, המדענים, ההסכם והציבור הרחב?
למה ויבראם משלמים? האם זה אומר שריצה מינילית היא רעה, מזיקה ומסוכנת?
ומה אנו יכולים ללמוד מזה על הביולוגיה, הפסיכולוגיה והכלכלה המודרנית?
 |
| פעם שלישית שאני משתמש בתמונה הזו של הרגליים שלי. משום מה אני מחבב אותה. |
בואו נצעד אחורה אל העבר ונראה איך הכל התחיל.
ויבראם היא חברה שעושה רק סוליות. סוליות קשוחות, עמידות, חזקות ונחשבת למותג החזק ביותר לכל יצרנית נעלי טיול ושטח המבקשת איכות ועמידות. VFF יצאו לראשונה ב 2005 והיו המוצר השלם הראשון שחברת ויבראם ייצרה. לא סוליה לספק אחר אלא נעל של ממש. אוקיי, כמעט נעל וכמעט ממש. אבל לגמרי שלהם כמוצר נעליים מוגמר.
זה לא היה דומה לשום דבר עד כה. זה היה רך, גמיש, דקיק, עמיד ובעיקר - היו לזה אצבעות. כפפה לרגל. איך לא חשבו על זה קודם. הקפיצה הגדולה בפופולריות התרחשה ב 2009, יחד עם שגשוג הרשתות החברתיות. VFF הפכה לתופעה מוזרה, מצחיקה, מקסימה ויעילה. מהדגם הבסיסי התפתחו ונוצרו עוד המון דגמים וצבעים - אבל הרעיון הבסיסי נותר דומה: מינימום נעל.
אני רכשתי את הזוג שלי בסוף 2009 והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתאהבתי בחפץ דומם.
בכל מקום קיבלתי מבטים מופתעים, חיוכים ושאלות בלי סוף. כולם ביקשו למשש לי את הרגל. זה אמיתי?
אבל בעיקר היה זה משהו אחר, מוזר, משחרר ומענג ללכת או לרוץ עם הויבראם. פתאום הרגשתי את המרקם של המדרכה - והאם היא עשויית אספלט או לבני אקרשטיין - לרוץ בשדות או לדרוך על אדמה רטובה מעט. אני, שסבלתי כל חיי מפלטפוס וקיבלתי מדרסים מהצבא, עברתי לריצה כמעט-לגמרי-יחפה ואהבתי כל צעד.
למדתי שאפשר לרכוש מיומנויות חדשות ושהמוח האנושי שלנו משוכללת להפליא ומסוגל לזהות אבנים זעירות תוך כדי ריצה ולהמנע מלדרוך עליהן בלי כל מאמץ. למדתי שהריצה היחפה מחברת אותך לטבע כמו ששום נעל לא עושה ולא תעשה. גם סגנון הריצה שלי השתפר לאין ערוך. הפסיקו לכאוב לי כפות הרגליים אחרי הליכה ארוכה.
היה לי כיף.
ממש.
אחרי עוד חצי שנה ניסיתי, כנגד האינסטינקט שלי, להגביר מאוד את נפח הריצות (חשבתי פעם לרוץ את "מהר לעמק") התכיפות והאורך הריצות, ואחרי 14 ק"מ התחילה לכאוב הברך. נפצעתי. נחתי וחזרתי לאימון בנפח שכנראה טבעי לי יותר. מסקנה אישית: הויבראם שירתה אותי טוב יותר מכל נעל אחרת עד אז בריצות הקצרות והבינוניות שאני עושה (6-7 ק"מ על פי רוב) אבל לא הצילה אותי מעצמי שהתעקשתי לרוץ נפח גדול מדי .
קראתי עוד והתחברתי לדברים.
סגנון ריצה יחף היה כאן כבר מליוני שנים לפני שאבותינו תפרו את הנעל הראשונה ולפני שכל התפיסה ש"חייבים נעל עם משככי זעזועים" נולדה. משככים למיניהם בנעליים עומדים הרי בניגוד גמור לאינטואיצה ולאבולוציה. ואכן, ברוח הדברים האלה כתבו אנשי ויבראם את החומר הפרסומי שלהם ובו הבטיחו שלל תועלות רפואיות: טווח התנועה של המפרקים, חיזוק שרירי כף הרגל והקרסול, מניעת פגיעה בחוט השדרה, נחיתה על הכרית הקדמית במקום על העקב ועוד. לרגע הזה בדיוק חיכו כמה נפשות טובות. כי בעולמנו, אם אתה מספיק אמיץ כדי להבטיח תועלת רפואית, כדאי שתהיה גם מספיק עשיר לשלם על נזקי התביעה הייצוגית. כי היא תגיע בודאות.
אתם חושבים שתביעה ייצוגית זה פטנט רק באמריקה? תחשבו שוב. רק אצלנו בארצנו הקטנטונת, ורק בתחום הזעיר שקוראים לו תוספי תזונה, הוגשו רק ב 2013 יותר מ 1400 תביעות נזיקין מסוג תביעה ייצוגית. כל יום כמה. זה כסף קל, וזה הרבה כסף, אז יש מי שלוקח אותו.
ות'כלס, לא צריך הרבה מאמץ. מספיק שאני היצרן לא מספיק זהיר, או אופטימי מדי, או כוללני מדי - והופ'לה, תופסים אותו על הבטחות שווא, גם אם המוצר הוא באמת נפלא וגם אם היצרן באמת קצת הגזים באופטמיות. איפשהו האיזון שבין שמירה על אינטרסים של הציבור מפני הונאות לבין החופש לפרסם, הופר כבר מזמן, לטעמי.
אז מה היה בחזית המחקר אתם שואלים? יופי. גם אני תהיתי.
למזלנו עוד לא קם המומחה שטען שבני אדם היו רצים עם נעליים מאז ומעולם, למרות שאני כבר לא אתפלא על כלום.
המחקרים הראשונים ב2009 היו על קבוצות רצים קטנות מאוד, 8 או עשרה משתתפים, והראו תוצאות טובות לוייבראם וכך גם ניסויים לגבי איכות סגנון הריצה. אולם מדגם גדול יותר (100 איש) של רצים מתחילים שעשו תכנית למרוץ 10 ק"מ הראה כמות פציעות גבוהה יותר דווקא ליחפים. נו, אז למי נאמין? ומה זה אומר בכלל?
כך או אחרת, איני מבטל את הממצאים שמצאו פציעות בקרב רצים יחפים. גם כתבתי על זה כבר מזמן - המעבר מריצה רגילה לריצה יחפה חייב להתבצע בהדרגה, בשכל ולאורך זמן אחרת רב הנזק על התועלת. אם משתמשים במשהו שלא בשכל, הדרך לקבר או לאורתופד במקרה הזה, קצרה. בדיוק מהסיבה הזאת, החשש לתביעה ולנזק אמיתי בעקבות שימוש לא נכון, יש מעט מאוד יצרני סולמות, כמו גם מעט מאוד יצרני קונדומים באמריקה (יזמים - יש לכם אולי הזדמנות).
לא באמת מפתיע. בריצה יחפה איני ממליץ לאיש לעבור מאפס קילומטרים לתכנית מלאה של ריצה יחפה, וודאי שפציעות יגיעו מחוסר הסתגלות ומוכנות. אנחנו חלשים ועירוניים והגוף שלנו צריך את הזמן כדי לחזור ליכולותיו האמיתיות.
מה שמעניין הוא שאם עוזבים את המחקרים בצד ושואלים את האנשים עצמם (לקוחות אמיתיים, כמוני) מסתבר שלמעלה מ 70% הצהירו בסקר שנערך לפני כמה ימים שהם ימשיכו להשתמש בויבראם שלהם למרות הפסיקה האחרונה. ההגיון פשוט: אם זה טוב בשבילי, מה אכפת לי מה אמר שופט איפשהו בתביעה כלשהי? רוב מוחלט של הלקוחות האמיתיים כנראה מרגיש שהנעליים האלו עושות טוב ומתאימות וגם השאר אולי מפחדים ולאו דווקא לא מרוצים. אישית, איני מכיר אף אחד שלא היה מרוצה מהם.
אבל המדייה מחפשת את הדם והנה הפכו הנעליים לסכנה.
"רוץ טבעי ותהיה חזק ובריא יותר" הפכה לאמירה שקרית כביבול המחייבת פיצוי.
הממ...
בואו נדמיין לרגע שאני אומר: "תאכל טבעי ותהיה חזק ובריא יותר". רק נניח שאני אומר את זה.
האם אני חשוף לתביעה מצד מי שתזונה טבעית לא תעשה לא טוב? כי הרי זה יתכן, זה אפשרי, זה אפילו סביר שבטווח האנושי הרחב והגדול יש מי שיאכל בכח קילו אגוזים ביום ואח"כ יתלונן על עצירות או השד יודע מה.
מה ההבדל?
ההבדל הוא בין עצה למוצר. VFF לא אמרו "רוץ יחף" ותהיה חזק אלא מכרו מוצר מצוין שעוזר לך לרוץ כמעט לגמרי יחף. אז לא תובעים אותם על העצה המצוינת אלא על המוצר המצוין, כי היה מי שייצר אותו ולכן מי שגם ניצל זאת היטב.
אלו הם חוקי המשחק של הכלכלה החדשה. וויבראם למדו השבוע בדרך הקשה שלא מספיק לייצר מוצר מצויין וחדשני, צריך להיות גם אילם.
אני, את החמישים דולר שלי, לא מבקש מהם בחזרה.
שילמתי אותם בכיף, וקיבלתי בעדם תמורה מעולה, אמינה ומהנה.
רוצו יחפים ותהיו לי בריאים, רק אל תתבעו אותי אחר כך על המשפט הזה.
