שאלות שלכם (פרה משוגעת, כבש, תמרים, צום, צבא ועוד)

מאז שיצא הספר לאור אני מקבל מבול גדול מהרגיל של שאלות וקושיות שונות, ובשמחה אני עונה (מצטער שלפעמים לוקח לי קצת זמן אבל אני ממש משתדל לענות לכולללם). הנה לקט מהשבועות האחרונים. כרגיל, תרגישו חופשי לענות בעצמכם, להרחיב ולשתף, כי לעתים התשובות קצרות מדי...
יאללה לעסק
*************************************************************************

אני נמצא לקראת סיום קריאת הספר שלך ובתזמון מושלם עברתי לגור לבד בקיבוץ, כך ששינוי אורחות חיים זה משהו שבאופן טבעי יהיה לי קל מאוד לעשות עכשיו. בקריאת הספר שלך מה שהכי מדבר אליי הוא ההיגיון האבולוציוני שמאחורי התפישות. סוג של "איך לא חשבנו על זה קודם".
ועכשיו לעניין. בספר אתה מדבר הרבה על אכילת מאכלים דחוסים אנרגטית, עם דגש על חלקי פנים כמו לב כבד ומח, ועל כל התועלות שיש באכילתם. קיבלתי. עכשיו, אני ממוצא טריפוליטאי, ומאז שאני זוכר את עצמי אמרו לי להיזהר מאיברים פנימיים, פן אלקה במחלת קרויצפלד-יעקב, הנפוצה אצל גברים ממוצא כזה, ואפילו אבא של סבא או משהו כזה חלה בה. האם אתה מכיר סוגייה כזאת, או מישהו שאפשר לשאול אותו? ונאמר ובאמת עליי להימנע מאיברים פנימיים, על אילו תחליפים ראויים תוכל להמליץ כדי לקבל את כל הטוב שייגזל ממני? תודה רבה!

קרויצפלד יעקב היא מחלה נוונית של המוח והיא נדירה ביותר (כאחד למיליון). והיא אכן בשכיחות גבוהה יותר בקרב יהודים יוצאי לוב (פי 30 משאר האוכלוסיה). עדיין היא מאוד נדירה. הסיבות להתפרצותה אינן ברורות והקשר לאכילת אברים פנימיים רופף מאוד. ניתן להדבק בה לאחר אכילת מח או חוט שדרה של פרה נגועה (המחלה קיימת גם בבקר). מאידך, לא היו מקרים של בקר נגוע בארץ מעולם, וגם בעולם התופעה נדירה מאוד, וסיכויי ההדבקות שווים לכל האוכלוסייה, ללא קשר למוצא. השכיחות המוגברת כאמור אצל יוצאי לוב אינה קשורה כלל בצריכת מח בקר נגוע אלא למוטציה בחלבון בשם פריון - כך שבמוצא טריפוליטאי הסיכון הוא גנטי, כפי הנראה, ולא קשור לתזונה כלל. לידע כללי, בסיכון "גבוה" דומה להדבקות קיימים גם רופאי שיניים (!), מקבלי תרומות דם, קניבלים, ועוד כמה אוכלוסיות.
ואחרונה, אתה לא חייב לאכול מח. אפשר להסתפק בכבד ולב...
בריאות וטוב, דעאל

*********
נפגשנו במתחם ליזמות, מאז אני משתדל לבקר הרבה אצל הקצב ועוקב אחרי התחום, בקיצור מעניין לי. מעניין אותי לדעת מה עמדתך לגבי תמרים, לא מצאתי תשובה מוחלטת. תודה

אני שמח שמעניין לך... תמרים אפשר במידה. הם פרי, וככאלו עשירים בסוכר פירות, אבל תמר-שניים-שלושה ביום לא יהרגו אותך וינעימו את הזמן.

*********

לא ברור לי מה הסטטוס של בשר כבש עם הרבה שומן ביחס לבשר בקר ?

בשר כבש הוא מצוין וטעים ודומה מאוד לבשר בקר מבחינת ערכים תזונתיים.
היידה שרה, שנאכל איזו שווארמה כבש (אמיתית)?

*********
שמי אורטל ואני מיישמת את פליאו כשנה וחצי. אני יודעת שאתה מאמין בצום לסירוגין בייחוד אצל אנשים שנתקעו בירידה במשקל וזו המטרה שלהם.  נתקלתי לאחרונה במחקר (קטן אומנם) שבדק מצב של צריכה קלורית מועטה משמעותית למשך ארבעה ימים (אפשר לקרוא לזה צום...) בשילוב עם ספורט ממושך למטרה של ירידה במשקל, והאפקט של מצב כזה לאורך זמן (שנצפה כאפקט חיובי). לצערי אין לי את הגישה המלאה למחקר (למרות היותי סטודנטית/ סטאז'רית, מבאס ממש). http://goo.gl/ohNJ4k 
בכל אופן רציתי לדעת מה אתה חושב על זה? האם יש לזה מקום בפליאו לדעתך?
המחשבה עלתה לי בעיקר בגלל שאני מאמינה שפעם היו ימים/ תקופות שגם לא היה להם שפע ונאלצו להתמודד עם מחסור קלורי לזמן מוגבל... אולי 4 ימים כאלו יכולים ליצור סוג של boost לאותם אנשים שנתקעים עם הירידה במשקל..

הי אורטל ותודה על המייל.
מחקר הזה קטן אבל אין ספק שדיאטה חריפה וקצרה יכולה לערער את הגוף ולהוריד משקל שאם ממשיכים לאכול נכון אח"כ לא בהכרח עולים במשקל. יש רבים שעושים צום מוחלט של כמה ימים אפילו (אבל עם כמה כפות שמן קוקוס ליום), ג'ון דוראנט כתב על הניסיון שלו בזה למשך שבוע שלם , מרתק. אבל באופן פחות דרסטי אפשר לעשות עוד דברים שיזיזו את הפלאטו במשקל (חלקם או כולם.  עדיף חלקם):

• אימונים במצב צום
• צום לסירוגין תכוף ארוך יותר כמו ב leangains
• הסרת כל מוצרי חלב 
• הפחתה דרסטית רק בפחמימות (מצב קטוגני) 
• מוזר אבל עובד וגם בריא ומעט מטורף: אמבטיות קרח.

ככלל, צום מועיל ובריא לאוטופגיה ואם אינך חוששת ממנו, קדימה,  לפחות כתום לסירוגין.
בהצלחה וספרי איך הולך, דעאל

*********
היי דעאל, שמי רועי ואני חייל לקראת קורס, קורס מדריכי אימון גופני ולאחר מכן מדריכי קרב מגע.
קודם כל, אני בערך באמצע הספר שלך ואני נהנה מאוד ולומד המון, אף פעם לא ישבתי כל כך מרותק לספר עיוני. 
...כמו שאתה בטח יודע, בצבא קשה לשמור על התפריט שאתה ממליץ עליו בספר שלך, (שלא לדבר על שעות השינה המעטות והלא רצופות) כל חייל זכאי למנת בשר של בערך 100 גרם ביום, הירקות לא טריים וחוץ מפחמימות אני לא יודע מה אני יכול לאכול שם כדי שיתדלק אותי ויפצה את השרירים על האימונים הרבים. האם היית ממליץ לי ספציפית לתקופת הקורס דווקא כן להעמיס פחמימות כמו אורז או מה שיגישו שם? וגם, מה לגבי קופסת גבינה לארוחות הבוקר שם כמקור לחלבון? החסרונות בזה עולים על היתרונות?

הי רועי ותודה על המייל. אני שמח שאתה נהנה מהספר!
כתבתי במרוצת השנים לא מעט פוסטים על אכילה בצבא (חפש תחת תגית "צבא" אצלי בבלוג). אין כל צורך "להעמיס" פחמימות אבל בהחלט מן הסתם אתה בהחלט צריך לאכול פחמימות ולכן בחר אותן ממקורות בטוחים יחסית (שורשים, אורז - שניהם יש בצבא בשפע). גבינות זה עניין אישי. אפשרי. בדר"כ ביצים יש בשפע בחדר אוכל והן פתרון טוב הרבה יותר.

*********

היי דעאל, נכחתי בהרצאה שלך היום בפאב החונטה בטכניון, נהניתי... אבל לא יצא לי לשאול בהרצאה:

יש האומרים כי הדבר שלא בריא לנו בבשר בקר כיום הוא יחס לא תקין של אומגה6 לאומגה3 בבשר, בעקבות זה שהפרות ניזונות מדגנים במקום מעשב (יחס שבאופן טבעי אמור להיות הפוך, הרבה אומגה 3 מעט מאוד אומגה 6). אם נכון הדבר, יש לציין זאת כשמעודדים אנשים לאכול בקר, שכן בקר שמלא באומגה 6 באמת עלול להוות מקור לבעיות.

בקצרצרה: אמנם בבשר גראס פד יש יותר אומגה 3, אבל בבשר דגנים אין יותר אומגה 6 בהשוואה לגראס פד, ולכן אין בעיה בצריכתו (בהנחה שאתה אוכל די אומגה 3 ממקורות אחרים).

*********
דעאל שלום, ראשית אציג את עצמי: בת 63, משקל 122, גובה 157, למודת דיאטות יו-יו.
ביום ראשון נכנסתי לתזונה הקדמונית. איני צורכת ממתיקים, מוצרי חלב וכמובן לא פחמימות מלבד אלה שנמצאות באופן טבעי במזון. היום סיכמתי את שאכלתי וחשכו עיניי: 2048 קלוריות, 73 גר' פחמימות, 159 גר' חלבון, 120 גר' שומן.
מרכיב הפחמימות מהצומח: 1.093 ק"ג ירקות=35 גר' פחמימות, 250 גר' מלון = 18 גר' פחמימות, ובסה"כ 53 גר'.
אשמח באם תוכל לעזור לי לעשות סדר "בבלאגן" שאני נתונה בו.

תודה על המייל. אני די נדהם מהדיוק ומהמדידה. רק דבר אחד איני מבין: ממה ולמה חשכו עינייך? ומה זה משנה לך כמה קלוריות בדיוק אכלת? אני ממליץ "להשען אחורה ולהנות מהנוף". תני לגוף שלך הזדמנות להסתגל, ללמוד, לבשל אחרת. קחי את הזמן, זו אולי ההמלצה הכי חשובה שלי למי שמתחיל. אל תהיי בלחץ - גם לא בריא וגם לא עוזר.
 איני יודע מה אכלת, מתי, ומה השתנה בתפריט שלך. ומה זה "פחמימות הנמצאות באופן טבעי במזון".אם את אוכלת תפריט קדמוני אמיתי (בדומה לזה בספר או בהתאם לכללים), את תגלי שהגוף שלך לומד לאכול אחרת. לאט לאט תוכלי לשלב גם דילוג על ארוחות ותגלי שאת רעבה הרבה פחות ורמות הסוכר בדם יורדות. קחי את הזמן. תנשמי עמוק. יהיה בסדר, באמת.

*********
שלום דעאל היקר, רציתי לומר תודה רבה על הספר ובכלל על החשיפה לשיטת התזונה הקדמונית, אני בתחילת הדרך, ובעלי והילדים מצטרפים לאיטם ואנחנו ממש רואים ומרגישים בזה ברכה ושמחה! רציתי לשאול
(א) האם מותר לאכול תירס, קמח תירס וכדומה? או שזה דגן ומזיק לנו?

דינו כדגן. אפשר בקלות גם בלי תירס

*********
(ב) ...איך הולך לי? רזיתי כבר 4 ק"ג שזה ממש ממש יפה יחסית למשקל שלי (משקל נמוך יותר קשה להוריד מאשר עודפים גדולים, לא?), עוד קילו וחצי ואני במשקל החתונה. אני מרגישה קלילה וטוב יותר, אבל כשהתנזרתי מקמח וסוכר כמעט לגמרי - הופיעו לי גירודים בגוף כשכן אכלתי פעם ב-  איזה סנדוויץ'. לכן אני אוכלת פה ושם טיפה לחם או סוכר כדי לא לפתח אלרגיה לזה, וגם כי זה טעים לי. אבל ממש במידה ובתשומת לב. מה דעתך?

אין בעיה לאכול כל דבר כל זמן שזה לא חלק מהתפריט. במובן זה, לחם מדי פעם, בדיוק כמו טעימת חלה בקידוש, לא יזיקו.

*********
(ג) התחלתי טיפה אימונים בבית, אבל קצת קשה לי לבד. אני מרגישה צורך לעמוד במשהו, להראות למדריכה או משהו כזה איך אני מתקדמת ולשפר את עצמי משבוע לשבוע. העניין הוא שאני דתייה וממש לא מעוניינת להיות בחדר כושר עם גברים. האם יש לך הצעה בשבילי? שמעתי שיש קהילה של קרוספיט בארץ?... וגם שמעתי שמועה שמקבלים סמסים לנייד עם איזה תרגיל לעשות היום ואז אפשר לכתוב תוצאות וכו' - ידוע לך?
אשמח מאד לזריקת מרץ, אני בשלב צעיר אבל מאד דורש גופנית בחיים, אמא לשני קטנים...ואשמח לחזק את הגוף שלי במהרה...

קרוספיט הוא רק שיטת ספורט אחת מיני רבים ואין בו "קדושה" מיוחדת. יש לפחות 21 מועדוני קרוספיט ברחבי הארץ אבל אני לא חושב שאיזשהו מועדון מקיים אימונים נפרדים לגברים ולנשים, אבל אולי. איפה אתם גרים?
אם זה מעניין אותך, את יכולה להתחיל עם סדנת יסודות (אולי עם בעלך?) - יש בכל מועדון קרוספיט - שזה כמה שעות של בסיס שנותן לכם עקרונות ותנועות ואחכ תוכלו להמשיך לבד - אם יש לכם את המוטיבציה והמשמעת העצמית, ומעט מאוד ציוד (כמו מוט מתח, וקצת משקולות וכו'). יש אנשים כמוני שמסתדרים לבד ויש כמו אשתי שמעדיפה מסגרת ואימון.
יש בלי סוף (ממש) אתרים שנותנים תכנית אימונים יומית, גם בעברית כמובן, אבל כדאי להכיר את התרגילים והטכניקה ושיהיה את ציוד הבסיס המתאים כמובן. יש גם קבוצות סגורות בפייסבוק ועוד.
בקיצור, צריך רק לעשות. בהצלחה רבה ותמשיכי לספר איך הולך, דעאל
(ומנהלי מועדוני קרוספיט: שימו לב, גם דתיות עשויות להיות בקהל לקוחותיכם)

*********
מה עושים עם המשפחה? אבא הוא בחור, איך לומר- רגיל. עובד בהייטק עד שעות מאוחרות, מנשנש שטויות בלי הרף, עושה נסיעות ארוכות באופניים פעם פעמיים בשבוע, ומגדל בגאווה גדולה (או שלא) כרס נחמדה. אחרי השינוי שלי הוא רצה שאני אעזור לו, לימדתי אותו את כל העקרונות, ובשבוע השני לדיאטה הוא אכל פיצה. בנוסף לזה, שהתחלתי לחשוף אותו לתזונה הקדמונית, הוא ישר התחיל עם הסקפטיות האופיינית לו (ולכל אדם מערבי קלאסי שחושבים על זה) "מי כתב את זה? הוא דוקטור? זה נראה לך הגיוני להקשיב לכל מטורף שכותב ספר?" "מה לאכול שומן? השתגעת?" "תראה מה קרה לאנשים שעשו דיאטת אטקינס" וכו' וכו'. הנחתי לו את הספר על המיטה בצירוף מכתב נחמד, אבל בתור אדם ששיכנע רבים בדרכו, יש דרך נכונה ואפקטיבית יותר לעשות זאת?

אני שמח לשמוע שאתה מתחבר לדברים ומנסה לשכנע בבית, אבל הורים זה לא קל. סבלנות ותוצאות בשטח עושים בסוף את העבודה. אין לי פטנט מיוחד על שכנוע ורבים וטובים ממני כשלו בלשכנע את ההורים שלהם. מניסיון אישי אומר לך שזה עשוי לקחת שנים ארוכות, ואפילו נצח. אבל בסוף ההורים רואים את המציאות ועושים את החשבון. אפשר להביא מישהו אל השוקת אך אי אפשר להכריח איש לשתות. בהצלחה.

*********
שלום דעאל, בשבת האחרונה קראתי את הספר שלך שגרם לי לשינוי מחשבתי ושינה לי את התפיסה... אני לא אוכלת בשר בקר לא מתוך אידיאל או מתוך הימנעות משומן אלא פשוט כי זה מגעיל אותי ואני לא מסוגלת לאכול את זה קל וחומר איברים פנימיים. אני אוכלת עוף, משתדלת שהוא יהיה אורגני, הודו ודגים. השאלה שלי היא אם אי אכילת בשר בקר מהווה מכשול או בעיה לשיטת התזונה הקדמונית?

בהצלחה בדרכך הקדמונית החדשה. לא, אין בעיה. דגים יספקו את כל מחסורך. ברזל יהיה אמנם אתגר להשיג רק מעוף. ובהעדר בשק בקר, אל תשכחי לאכול די שומן טוב (קוקוס, זית, אבוקדו, חמאה)!

*********
אם בסופו של דבר לא אצליח להימנע מדגנים ואיכשהו יצא שאני אחזור להרגלים הקודמים שלי, האם כמות השומן שאצרוך בתקופה שכן אשמור לא תפגע בבריאותי במידה ולא אצליח לטווח ארוך? 

אני מציע לאכול בריא ונכון. אם תחזרי לאכול גרוע, זה יהיה גרוע. מזון קדמוני שעכשיו תאכלי יהיה בכל מקרה מצוין.

*********
עד כאן להפעם
שנמשיך בתגובות?

By מר קדמוני with 14 comments

אז איך ואיפה קונים בשר (גזור ושמור)

ד"ר פחד ומיסטר סטייק

לא כולם מתים על הסגנון של רפי גינת, גם לא אני, אבל עשרים שנה של טלויזיה לימדו אותו טריק או שניים, ו"קומבינת הבשר" שנחשפה אמש היתה בסופו של יום תכנית חשובה לצרכן הישראלי. כרגיל, גינת ממלא את מקום הרשויות והמשטרה, הנעדרים כהרגלם, ומעבה את המציאות ומוסיף לה דרמה וצבעים אדומים ותורם גם את קולו העמוק ותקריבים מדממים. אבל, כאמור, הסגנון הוא לא השאלה אלא התוכן, והתוכן, ידידיי, חשוב מאוד.
זה לא שלא ידענו: בארצנו הקטנטונת ישנם יהודים טובים רבים שרוצים להרוויח בכל מחיר, גם על חשבון בריאות הציבור, הטעיתו, הונאתו, הולכתו בקש ובאף, והסתרת האמת. אז למי שפספס אמש, הנה התכנית המלאה אונליין. הנה גם עקרי הדברים: בשר מעובד, המוזרק במים ופוספטים, נארז ונמכר לציבור בתור בשר מיושן לא מעובד או בתור בשר טרי ממש. רמאות אמיתית על חשבון הבריאות שלנו. או בלשונו הפומפוזית של רפי גינת: "זה לא סטייק, זה מזון מזויף!"
מיד לאחר התכנית הוצפתי מיילים ופניות ששואלים "אז איפה קונים" ואם אני מכיר קצב טוב בכל רחבי הארץ, מדן ועד אילת. ונשבע לכם שקיבלתי גם פנייה מקוראה אחת המתגוררת בבוסטון ושם היא אינה מכירה קצבים כלל, אז אולי אני מכיר. יש לי כוחות-על רבים, כמו להתעתק, לראות דרך קירות, להזיז דברים בכח המחשבה, לראות את העתיד ולשלוט במתכת, אבל את כוח-העל של היכרות אישית עם כל קצב על גבי הגלובוס, עדיין לא סיגלתי לעצמי. סורי (עובד על זה).
אז מה עושים? איך נדע למי להאמין ולשמור על מה שאנו מכיניסים לפינו ולפה של ילדינו? הנה מספר כללים, לא מושלמים, לא סופיים, אבל נקודת התחלה לא רעה.
1. הכירו את הקצב שלכם. פעם היו קצבים, וירקנים, ומוכרי סידקית, ומוכרי דגים, והנה היום כל אלו התמעטו ונעלמו ונבלעו על ידי חנויות הענק והסופרמרקטים. עסקים קטנים טובים למרקם החברתי, לשירות ולכלכלה. אני מקווה שיש באיזור שלכם קצב או שניים או יותר, ואני מציע שתכנסו לשם ותראו מה הולך. תקשקשו איתו (אבל אל תעשו תחקיר!) , תבינו מאיפה מגיע הבשר. האם הוא קונה אותו ישירות מבית המטבחיים או שהוא רק ויטרינה של מפעל בשר?
2. הביטו סביב. צריך להיות שם נקי. צריך שהבשר יהיה תמיד בקירור (שרשרת הקירור היא אולי הפונקציה החשובה ביותר לאיכות הבשר). וצריך שיהיה לו חדר קירור ובו נתחים של 50-100 קילו תלויים על אנקולים. כי קצב טוב הוא זה שמקבל "רבע פרה" ומפרק אותה ללקוחותיו בהתאם לצורך ולעונה (למשל בקיץ קונים יותר בשר ל"על האש" ובחורף לתבשילים וקדירות). אם ראיתם שהנתח שלכם ירד עכשיו מהאנקול, הסירו דאגה. עוד לא המציאו שיטה שתזריק כימיקלים לנתח שלם.
3. תריחו. תמיד נכון וחשוב ביותר. אם ביקשתם נתח תריחו חופשי בלי חשש. בשר טוב וטרי יריח טוב ובשר מעובד או ישן יריח אחרת. לא יודע לתאר בדיוק אבל יש ריח מובחן ואחר לגמרי. רמי ידידי אומר שלבשר מוזרק יש ריח רפה של אננס. אבל גם אם זה פאפיה או כרוב, כדאי להתחיל ללמוד ולתרגל להריח. תריחו כל פעם את הבשר בבית לפני שאתם מבשלים אותו. לאט לאט תלמדו. לא מסובך. האף שלנו רגיש בצורה בלתי רגילה ואנו יכולים לדעת, כמעט אינטואיטיבית, אם מזון הוא טוב או לא רק לפי תחושת הבטן, המסתמכת לא מעט על האף. משהו באבולוציה שלנו עובד...
4. קנו חלקים פנימיים טריים. למירב המזל עוד לא קם המנוול שימציא שיטה להוסיף מים וכימיקלים לחלקים כמו כבד טרי, ריאות, מוח, ראש, ושאר ידידינו שוכני הקרביים. חלקים פנימיים גם עשירים מאוד בויטמינים ומינרליים, הם גם טובים לסביבה כי אחרת חלקם הולך פשוט לפח! כמו שאמר לי יוסי גיליס, מלך קצבי הבוטיק מרמת הגולן: "למכור אנטריקטוק זה לא בעיה כי כולם רוצים. למכור את שאר החלקים בפרה, זה החכמה".
5. קנו חלקים מנתחים גדולים עם עצם. למשל שפונדרה, ידידתי הטובה, הוא חלק עם עצם, ועם מכסה שומני, וככזה הוא לא פרקטי בעליל להזרקה ולערבול במערבל בטון של כימיקלים. נתח גדול, עם עצם, שנראה טוב ומריח טוב יהיה בחירה בטוחה וטעימה.
6. במקומות גדולים, קנו ממותגים איכותיים בלבד. לא כולם מזדמנים לקצב, ואני יודע שלא כולם אוהבים את תנובה, אבל "אדום אדום" הוא מפעל מעולה ואיכותי, ובמקרה לגמרי אני מכיר את מי שהקים אותו. תנובה נסעו ברחבי העולם כדי ללמוד את השיטות הטובות ביותר לניהול בית מטבחיים איכותי, ויישמו, ולפחות איכות הבשר ושרשרת הקירור אצלם גבוהים. מאידך, כדי שלא ללמד סנגוריה יתר על המידה נזכיר את התחקיר שהראה התעללות קשה בעגלים תחת ידי אדום אדום. אני מקווה שהלקחים מאז נלמדו ויושמו.
7. הנתח עצמו. יש מראה, יש צבע ויש מרקם, ויש תחושה. ומי שעוסק בבשר ידע לומר לכם כיצד לזהות שסיבי הבשר לא נשברו, לזהות שהבשר רך או קפיצי, עמום או מבריק ועוד. אני פחות מומחה כדי לשטוח את הכל השטיקים והטריקים, אבל ככלל אצבע, בשר טרי יהיה פחות אלסטי ויותר "יושב" ו"כבד". ואני לא חושב שהקונה הממוצע והפוך מומחה, אבל גם אם לא ביום אחד, ולא בשבוע, הקדישו לבשר תשומת לב. גם בעת הקניה וגם על השיש במטבח. התבוננו. תחזיקו. תקפלו. שיחה עם הבדלים בין הנתחים עשויה להיות גם דרך טובה לקשקש עם הקצב שלכם.
8. קיראו את התוית. עדיף כמובן שלא תהיה תוית בכלל. אבל בתי מטבחיים גדולים (כמו אדום אדום, כאמור) מפיצים רק באריזות כדי למנוע זיוף. בשר עם תאריך תפוגה ארוך, עם צבע מוזר, עם "מעובד" או "מוסף" או "מים" או "משפרים" השאירו במקום. ת'כלס, הדברים נכונים לכל מזון שאתם קונים.
9. אל תתביישו. לא בטוחים? זה בסדר. תשאלו. לא כולם רמאים. ו"סתם יהודי, בחזקת כשר". (האדם, לא הבשר). אל תתביישו גם לבקש נתח אחר, בלי קשר לשאלת ההזרקה או הפוספטים, אלא סתם, כי הנתח הזה לא נראה לכם בדיוק מתאים או יפה. הקצבים שאני מכיר אוהבים אנשים שיודעים מה הם רוצים בבשר שלהם. הרבה שומן או מעט. כאן או שם. למעלה או למטה. נתח גדול או קטן. פרוס או מוארך ועוד. תתעקשו, תבחרו, תגידו: "לא, לא את החלק הזה, זה שלידו. לא, מתחת. כן, זה. בדיוק, תן לי את צד ימין שלו. משהו כמו שני קילו". הבנתם את הפרנציפ.
10. מבחן הלשון: *עדכון לפוסט לאחר טיפ שווה של ראובן גיליס, הקצב השובב מנוב (גם משפוחה)*
"בקשו חתיכונת קטנטנה מהבשר. הכניסו את החתיכה לפה והחזיקו אותה מס' שניות. (חי, בטח חי ולא מבושל...פליאוליטים או לא?!?!?!?) התייבש לכם הפה? מרגישים שאין לכם רוק? זה סימן שהבשר מוזרק. העקרון הכימי הפשוט של השוואת ריכוזים עובד גם פה והרוק שלכם עובר לבשר כדי לנסות להוריד את ריכוז הפוספט..."

שורה תחתונה: הכירו מקום אמין, נקי, ונחמד שיתן לכם בשר שאתם רוצים בדיוק, ושהוא גם תאווה לעיניים ונעים לאף. 

יש לכם טיפים נוספים? רעיונות?
ובכלל, איך אתם מרגישים לאחר התכנית אמש?

שיהיה לכולנו חג שבועות נפלא ושמח. ובריא גם.
דעאל

By מר קדמוני with 11 comments

פחות ופחות פחמימות זה לא יותר ויותר קדמוני!

זה פחות או יותר מה שיש בתפריט הקטוגני. טעים, זה בטוח. אבל האם גם מספיק?  התמונה מכאן.

*פוסט חשוב למדי*
כמי שיושב בתוך עמו וקורא את אותם הבלוגים, אותן קבוצות הדיון בפייסבוק, ומקבל כל יום מיילים וסיפורים מקוראים וקוראות, אני רואה לאחרונה הרבה משפטים בסגנון הבא:

• "אני אוכלת פליאו כבר כמה חודשים ולא צורכת פחמימות בכלל"
• "אני מתקדם ומחזק את הדיאטה שלי והפסקתי בכלל עם פחמימות"
• "איזה כיף, הפיפי שלי כבר מסריח מקטונים"

המשותף לציטוטים הנ"ל הוא נטייה משמעותית בזמן האחרון להתלהב מאוד מ"דיאטה קטוגנית". בגלל שיש לי כמה הרהורים ומחשבות על הנושא, חשבתי לשתף מעט על משמעותה, יתרונותיה וחסרונותיה וכיצד היא קשורה, אם בכלל, לתזונה קדמונית.
ראשית, הצהרה: הבלוג הזה והספר שלי אינם מקדמים דיאטה קטוגנית ואיני קורא להתנזרות מפחמימות כלל וכלל. שנית, אני מכבד את הגישה הקטוגנית ומשוכנע כי יש לה גם יתרונות ברורים (בזמנים מסוימים, לאנשים מסוימים). אין בכוונתי להעביר בקורת על הגישה אלא לפתוח דיון ואולי לחדד מעט נקודות למחשבה מתי היא עשויה להתאים יותר, ומתי פחות. בכל מקרה, אני אוהב אתכם. יאללה, לעסק, או לפחות לעקרי הדברים. בקצרה.

מה זה?

דיאטה קטוגנית היא מצב בו הגוף מצוי בחוסר מוחלט ומתמיד של פחמימות. מכיוון שהפחמימות חיוניות לגוף ולתפקודו של המוח, הגוף, ובעיקר המוח, יכול לעבור לצריכת אנרגיה מוגברת מ"גופי קטון", מצב הנקרא "קטוזיס". למצב "קטוגני" זה אפשר להגיע לאחר מספר ימים של צום או של לאחר שבועות מספר של צריכה אפסית של פחמימות (פחות מ 50 ג ביום), צריכה גבוהה של שומן וצריכה נמוכה או לא גבוהה של חלבונים (חלבונים יכולים להפוך לפחמימות בגוף ולכן דיאטה עשירת חלבונים, גם אם תהיה אפסית בפחמימות, לא תביא בקלות למצב קטוגני). התפריט הקטוגני, אם כן, ולהבדיל מהתפריט הקדמוני המאפשר חופש גדול של מצרכים ואפשרויות בחירה אינסופיות כמעט, הרי שהתפריט הקטוגני קורא לצמצום מאוד חד של טווח המזונות. לצרוך כמעט ורק מזון מהחי, שמנים טובים מהצומח ומהחי (חמאה). וכן מעט צמחים שומניים כמו אבוקדו, קוקוס, זיתים ואגוזים, וכן מוצרי חלב שמנים מאוד. צמחים אוכלים רק צמחי תבלין. לא ירקות, לא פירות, לא שורשים. הבנו?

למה כן:

מי שמצוי במצב קטוגני מדווח על מספר שינויים פיסיולוגיים ותחושתיים, כמו רמות אנרגיה גבוהות במיוחד (ולעתים עד כדי קושי בשינה), ריח חזק של הקטונים בשתן, ירידה משמעותית ברמות הרעב, ערנות ומחשבה חדה, ותחושת התעלות, אפילו. ממש כך. אולי תופתעו לשמוע אבל אנשים רבים שפתחו בשביתת רעב ארוכה מדווחים על אותה תחושה בדיוק אחרי היומיים שלושה הראשונים (בגלל זה בין היתר שביתות רעב הן מסוכנות - תחושת הרעב נעלמת). מעבר לכך רבים מדווחים על תועלות כמו עיכול סדיר ושיפור בפרופיל הדם. 

אחת הסיבות המרכזיות שלאחרונה התזונה הקטוגנית זוכה לפופולריות היא הסיוע שהיא מעניקה לירידה במשקל והעובדה שהשומן פשוט "נעלם". בהעדר פחמימות, קשה מאוד (מאוד) לצבור שומן כי רמות האינסולין יורדות פלאים, ורבים מדווחים כי גם באכילת כמות קלוריות עצומה, ישנה ירידה עקבית במשקל, ורבים נוקטים בה כאסטרטגיה זמנית על מנת להגיע למשקל המיוחל. ובאמת, בדומה לתזונה קדמונית, מי שחי לאורך זמן על דיאטה קטוגנית, מגלה שקל לו, יחסית, לשמור על משקל תקין לאורך זמן, אבל מאידך, קשה, ולפעמים קשה מאוד, לשמור על מצב קטוגני. הגוף שלנו מעדיף פחמימות ולכן מה שמכונה בז'רגון "נפילות" (שהן יכולות להיות אפילו אכילת דברים קדמוניים למהדרין כמו תפוח), עלולות להוציא את הגוף ממצב קטוגני.

תועלות בריאותיות:
מעבר לתועלת בירידה במשקל, המחקר הרפואי מצביע על מספר יתרונות במעבר לתזונה קטוגנית. היא מאוד יעילה כגדי לשפר את פרופיל הדם לאנשים הסובלים מתסמונת מטבולית (סוכר גבוה וטריגלצרידים גבוהים למשל), וככזו, היא יכולה להביא לאפקט מהיר ודרסטי. אחד הממצאים המסקרנים הוא התועלת הרבה שהיא מביאה למספר מצבים נוירולוגיים. במצבי אלצהיימר, אפילפסיה, וגם בהפרעות פסיכיאטריות יש הרבה עדויות ומחקרים המאששים תועלת במצבים כאלה, לפחות לחלק מהאוכלוסיה. אני עצמי יכול להעיד. יש לי ידיד שלבנו יש בעיות נוירולוגיות חמורות מלידה. לפני שבוע נפגשנו והוא סיפר לי על התועלת העצומה במצבו של הבן מאז שעברו לתזונה עם אפס פחמימות עבורו, לפני כשנה.
גם בחקר הסרטן יש עוד ועוד ממצאים מהשנים האחרונות על האפקטיביות של שינוי תזונתי, כשהפוקוס המחקרי כיום הוא על הגבלה קלורית כמו גם על קיצוץ דרמטי בפחמימות, לפני ובמהלך התהליך הטיפולי (הרעבה מפחמימות שקולה למצב צום, מבחינת הגוף). סרטן אוהב סוכר ותזונה קטוגנית עשויה לסייע לגוף במלחמה. הנה כדוגמא מחקר דנדש על עכברים, אבל יש גם ממצאים מעניינים מאוד על אנשים. עובד.
אבל האם זה אומר שעלינו להוציא את העגבניה מהתפריט לנצח?

אבולוציה ואנתרופולוגיה:
לא נכנס לעובי הביוכימיה אבל המעבר למצב קטוגני הוא תהליך מרתק ומדהים, ובבסיסו התובנה כי הגוף פיתח לעצמו מנגנון שרידות מופלא גם לזמנים קשים בהם פחמימות אינן בנמצא. אולי בתקופות קרח עתיקות בהן אלפי שנים לא היתה כמעט צמחיה. אולי מסיבות אחרות. אלו רק השערות. האמת היא שאיננו יודעים הרבה על תזונתו הצמחית של האדם הקדמון, שכן שרידים אורגניים נוטים להתפרק ולהעלם ולכן עצמות ישארו יותר לעומת שרידי פירות או צמחים אחרים. ועדיין, אנו רואים בכל אתרי האדם הקדמון (שאני מכיר) שפע של עצמות לצד מגוון גדול של זרעים וגרעינים מצמחים שונים. בקרב חוקרים אין מחלוקת שהאדם הקדמון, על גלגוליו השונים, הוא אומניבור שאכל חיות וצמחים, ככל שהאיזור והתקופה אפשרו לו. אבולוציונית, לכן, לטעון כי "האדם הקדמון היא רק אוכל בשר" היא טענה באותו החוזק של "האדם הקדמון אכל רק בננות". שתי הטענות הן יותר משאלות לב מאשר נתמכות במחקר אקדמי והסטורי.
למעט האינואיטים, אין תרבויות ילידיות קטוגניות והאינואיטים אכן אוכלים מזון מהחי יותר מכל תרבות אחרת, ובעיקר שומן. הם בהחלט יכולים לשמש מודל לאנשים המבקשים דוגמא למצב יציב ואפשרי של תזונה שכזו.
שורה תחתונה: אפשר לחיות כך, בהחלט, אבל דומני שמעולם לא היתה זו בחירה רצונית לחברות בריאות אלא בעתות מחסור ובלית ברירה.

ביצועים ספורטיביים:
מדווחים של אנשים שאני מכיר, וקורא, נראה שלאחר ההסתגלות למצב הקטוגני אין השפעה דרמטית על החוזק והכח או יכולת ביצוע ספרינטים ועבודה מאומצת וקצרה בכלל. ועדיין, איננו רואים מתאמנים קטוגנים ברמות גבוהות ותחרותיות, ובוודאי שלא בענפי ספורט הדורשים פעילות אירובית ארוכה (ריצות בינוניות וארוכות וכדומה). אנו כן רואים מתחרים, גם ברמה הגבוהה ביותר, העוברים לתזנה קדמונית (כתבתי כאן פעם על קבוצת גרמין בטור-דה-פרנס, למשל) אבל לא לתזונה קטוגנית. ההסבר הפיסיולוגי הוא המיעוט של הגליקוגן בשריר. כאשר אנו אוכלים די פחמימות, יש לנו מספיק לצרכי המוח (קודם כל) והעודפים עוברים לאכסון וזמינות מיידית בכבד ובשרירים. בתזונה קטוגנית אין עודפים ולכן מאגרי הגליקוגן עלולים להיות פחות מלאים וממילא היכולת לנצלם לפעילות ארוכה יותר מאשר ספרינט, פוחתת.
אם אתם בעניין של ריצות ארוכות, תזונה קטוגנית עלולה להקשות. אני מכיר כאלו שמצליחים, אבל כלל האצבע נגדם.

סכנות ומכשולים:
ישנן מגבלות שונות המקשות על הפיכת התזונה הקטוגנית לחזון נפרץ. ראשית, כאמור זהו פרוטוקול תזונתי קשה יותר עבור רוב האנשים. גם ככה יש הר עצום של קושי לאנשים לוותר על לחם וסוכר, אז ויתור גם על ירקות ופירות הוא בכלל בלתי נתפס לרבים. גם העניינים הטכניים של מדידת כמות הקטונים, רמות הסוכר והבדיקה הקפדנית שלא הסתננה לה פחמימה לצלחת מרתיעים חלק גדול מהאנשים (כמוני למשל). מעבר לכך, גם הטיעון האבולוציוני או הבריאותי חזק פחות עבור אנשים בריאים. ואחרונה, מכיוון שהתפריט מראש מצומצם, קשה שלא לחרוג ממנו ("נפילות") מה שעשוי לתסכל או לאתגר, תלוי על איזה חלק של הכוס אתם מביטים.
בעיה פחות מוכרת אבל אמיתית, היא שתזונה קטוגנית עלולה להביא לעתים לתוצאות הפוכות מהרצוי. אני מכירמקרים בהם הטריגליצרידים שלהם עלו בצורה קיצונית, דווקא לאחר שסילקו כליל את הפחמימות (עליה זמנית בטריג' תתרחש כמעט תמיד באיבוד משקל מהיר אבל כאן אני מדבר על עליה הסטרית ויציבה). זיכרו שאנו אנשים שונים עם מטבוליזם שונה ולעתים תת פעילות של בלוטת התריס בשילוב עם אפס פחמימות עלולה לגרום לשיבוש בסילוק וניצול הטריגליצרידים ועליה מהירה בכולסטרול. קיבלתי רק השבוע מייל בסגנון זה מקורא נבוך! מאידך, יש רבים מאוד המדווחים על שיפור עצום בתמונת הדם. מה נעשה? נזכור שלא להכנס בכח עם הראש בקיר. כמו בכל שינוי תזונתי, חשוב לעקוב ולבדוק בקרוב איך זה מרגיש לכם, ומה אומרת תמונת הדם לאחר השינוי. אל תשכחו: אתם אחד למיליון. ואם אתם לא בטוחים תתייעצו. עם רופא.

אז מה כל זה אומר לנו?
שתזונה קטוגנית יכולה וצריכה להיות חלק מארגז הכלים האישי שלכם. זה יכול לסייע להשגת מטרות מסוימות, כמו ירידה "אחרונה" במשקל, ויש אנשים כמו טוד ידידי, שחיים כך שנים ארוכות, טובות ושמחות ומעולם לא היו במצב פיסי טוב יותר. עובד, כבר אמרנו? מאידך, ישנן גם מגבלות, קשיים, ואף סכנות לחלק מהאנשים. לטעמי האישי, עבור רוב האנשים, אין סיבה לנקוט באסטרטגיה כזו, כי ניתן לאבד משקל מיותר בעזרת תזונה קדמונית וסילוק רעלים, וכמובן לשפר את האנרגיות, התחושה, הבריאות והפרופיל הלבבי. מאידך, יש אנשים שנהנים מהאתגר, מהדרך, ומסגנון החיים הזה. נזכור גם שאיננו מכירים מחקרים המצביעים על איזשהם חוסרים בתזונה כזו, ולרוב האנשים, כך נראה, אין בו סכנה. מעבר לכך, במצבים מסוימים - פגיעות נוירולוגיות, מחלה קשה - כדאי מאוד לעודד תזונה קטוגנית, והיא יכולה לסייע ואולי גם להציל חיים. אני עצמי איני נמצא בדיאטה קטוגנית ופחמימות (בטוחות) הן ידידותי הטובות. במובן זה אני חוזר לכותרת של הפוסט: לא תמיד להפחית עוד פחמימות היא האסטרטגיה הרצויה לאיבוד משקל או שיפור מדדים, או סתם תחושה. זו אסטרטגיה אחת, מיני רבות, שיש לה יתרונות וחסרונות, חסידים ומתנגדים, אוהבים ומתוסכלים.
תבחרו כך או אחרת, רק בבקשה, תבדקו כל צעד ואל תעשו שטויות! זה החיים שלכם שם בחוץ.

על הפרוטוקול הקטגוני אתם מוזמנים לקרוא עוד בקורת אצל רוב וולף, ותשבוחות אצל כריס גונארד וכמובן בקבוצה הקטוגנית בפייסבוק.

אבל הכי חשוב:
ספרו לנו בתגובות מה המסקנה שלכם, האם התנסתם בזה? האם הועיל? כמה? מתי?
ואם תשתפו בפייסבוק, גם יהיה נחמד.

By מר קדמוני with 20 comments

מי מפחד ממני, ולמה? ואולי מפחדים גם מכם?

אתם כבר מכירים אותי לא רע. שנים שאני כותב על תזונה, ספורט ואורח חיים מודרני-קדמוני ומשתדל להביא לכם גם מהחוויות וניסיון האישי שלי, גם מחשבות וגם מהשדה המחקרי בתחומים אלה. בגלל שכבר צברתי לא מעט קילומטראז', חשבתי שכבר ראיתי או שמעתי הכל: את הסקפטיים, הציניים, המאמינים, הטבעונים, התזונאים, הרופאים ומה לא. ובכל זאת, בשבועות האחרונים יש לי תחושה שישנה תאוצה במשוב שאני מקבל. אולי כי יותר אנשים נחשפים ושומעים ומנסים ומרוצים, וכן, חלק גם נבהלים.
אני בודאי לא חושב שכל אחד צריך לקבל את עמדתי (למרות שזה היה יכול להיות נחמד). אבל, וזה אבל גדול, דומני שיש אנשים שהדיון איתם "כאילו" מתרחש, בעוד שבפועל הם נעים במסלול מקביל, ורק מגיחים פנימה כדי לומר משהו, או לזרוק פצצה מגובה גבוה, בלי באמת להשתתף בדיון. הם מדמיינים את עצמם, אולי, לפרפרים. מעופפים אך לא מעורבים. נמשכים אל האש, אבל לא יודעים מה לעשות שהם כבר מגיעים אליה. זורקים גפרור אולי.
אז חשבתי לנסות ולאפיין מדוע כל זה מתרחש, ואיזה סוגי אנשים אנו עלולים לפגוש בדרך.

התמונה להמחשה בלבד: ענבר כשהיה לא מרוצה

אנשים המעבירים בקורת על מה שנדמה להם שאומרים 
אני נדהם בכל פעם מחדש מהעניין הזה. הנה דוגמה: בערב שבת האחרון פגשתי ללא תכנון מישהו המבוגר ממני בשנים ובחכמה, שבמקרה אני יודע שבנו ואשתו קראו את ספרי ואף החלו לאמץ את דרך החיים הקדמונית והם מאושרים ממנה למדי. הוא היה עם שני חברים. חייך אלי מאוזן לאוזן ואמר לרעיו: "חברים, זה הבחור שסיפרתי לכם עליו, זה שאוכל רק בשר".  הממ. אמרתי לו, "יקירי, אם אתה כבר משמיץ אותי, לפחות תשמיץ כהלכה". באופן דומה יש מתנדבים חרוצים בעולם הפייסבוק שמתנדבים לענות בשמי מה אני חושב או אומר. כמישהו שואל אותי "על מה ההרצאה" הם מיד מסבירים על מה היא בדיוק (ולמה היא לא נכונה). ומה שיפה זו העובדה כי אלו בדרך כלל אנשים שמודים שלא קראו אותי מעולם, לא שמעו אותי אף פעם ולא מכירים אותי כלל. הם רק שמעו "משהו" על "פליאו" והחליטו מה זה ומה הדוברים אומרים. אולי זוהי נטיה אנושית טבעית - להכניס את העולם למסגרות ותבניות. אה, הוא קדמוני, בטח, הוא אוכל רק בשר. מכיר את זה. התיוג מראש מקל על העבודה לקרוא ולהבין את הטענה. הוא מותיר אנשים בגזרת הנוחות העצמית הפנימית שלהם. "אני יודע".

אנשים שלא סובלים עוררין על סמכות 
"לשמוע המלצות תזונה ממישהו שהוא בכלל לא תזונאי זה בדיחה" כתבה גברת אחת בפייסבוק השבוע, ועוררה דיון סוער האם ביל גייטס יכל ללמד משהו על מחשבים למרות שלא היה לו תואר וכיצד זה פרס נובל בכלכלה ניתן בכלל לשני פרופסורים לפסיכולוגיה. רוצה לומר, אם אינך תזונאי, רופא או גנטיקאי (ורצוי שלושתם גם יחד), אינך יכול לטעון דבר וחצי דבר על מה נכון או לא נכון להכניס לפיך. מעניין שטענות אלה נשמעות רק כנגד אנשים שסותרים את הממסד בתחום המזון, אבל אנשים שמתנגדים לממסד בתחום השלטון, הצבא, המוסר, הכלכלה - כולם יכולים ובדרך כלל הם ללא שום תואר בכלום. כי זה באמת לא רלוונטי אם למייסדת פורום היציאה מלבנון היה תואר במדיניות ציבורית ואם לצ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים היה תואר בכלכלה. אבל זה לא אותו דבר, כאן אתה ממליץ לאנשים לאכול אחרת! אז מי שמך? האמת היא שאף אחד. אני לא "אומר" לאנשים מה לעשות (את זה עושה משרד הבריאות, לצערי), אני מציע להם לשאול שאלות ולבחון את העולם במשקפיים חדשות ורעננות ולבדוק בעצמם אם זה עושה להם טוב. אם זה גם מערער למישהו את האמונה בסמכות, סורי, אני כזה.

אנשים המאמינים בקלות למקורות מידע רעועים 
כתבה בYNET היא הדרך הקלה ביותר לצרוך אינפורמציה בעידן המודרני. היא כנראה גם הדרך הרעועה ביותר, לפחות ככל הנוגע לעובדות מדעיות ולמחקר. "אבל זה כתוב בעיתון" אומרים לי. יופי. הכל כתוב בעיתון. אז מה. העיתונות הפופולרית כשמה כן היא: פופולרית, ותפקידה הוא למכור עיתונים ולבדר את ההמונים ולא להקנות דעת למתי מספר. את זה עושים מגזינים מקצועיים וספרות מקצועית, וגם זה, לא תמיד. חכמה קטנה היא לנופף בעיתון של אתמול וחכמה קטנה עוד יותר היא לשלוח לי מאמר מוויקיפדיה ה"מוכיח" מדוע תזונה קדמונית מסוכנת ורעה. נו באמת. בלי קשר לתזונה ובלי קשר אלי - אם אתם רוצים להתמודד עם טענה כלשהי ברצינות, אתם חייבים להתייחס מקורות מידע רצינים בהתאם. זה לא חייב להיות מאמרים. אפשר גם לקרוא ספרים, לדבר עם מומחים, או לעשות ניסוי עצמי. הכל עדיף על מסקנה שעוטפים איתה דגים אחרי יום.

אנשים אדוקים
אמונת יתר במקור סמכות דומיננטי והסתמכות יתר על מקורות מפוקפקים הם שני מאפיינים של הרבה אנשים אדוקים. כלומר, אנשים שאורח חייהם או מחשבתם נתונים ומוכפפים לסדר גדול יותר מהרמה האישית. כך זה אנשים ש"מוכיחים לי" שהאדם הקדמון לא היה ולא נברא על סמך ציטוטים מהגמרא או מהרמב"ם, וכך אחרים להבדיל, הפוסלים יכולת אנושית לאכילת בשר ומביאים כתנא דמסייע את גארי יורפסקי או למך אחר באיזו פרזנטציה עמוסת נפנופי ידיים. אנשים אדוקים, כך מסתמן, מתקשים להציץ אל מעבר לגדר, חוששים לחדור ל"פרדס" שמא יפגעו ולא יחזרו. אז למען הסר ספק, חברים, אתם יכולים להשאר באמונתכם, מוזרה או נורמלית ככל שתהיה (בודהה, דת ישראל, טבעונות או גרינפיס), ועדיין להיות מסוגלים לנהל שיח אינטלקטואלי ורעיוני רציני ומעמיק מבלי שזה יאיים על אמונתכם. יש לא מעט פרופסורים לארכיאולוגיה ולראשם כיפה. הם אנשים המסוגלים להפריד בין אמונותיהם לדעותיהם וזה נפלא, לטעמי האישי.

אנשים מיואשים
כל כך הרבה אנשים רצו בחייהם לעשות שינוי וכבר נכשלו פעם, ופעמיים, ושלוש. "כבר ניסיתי את כל הדיאטות" כותבים לי. "כבר עברתי הכל". וכלום לא עוזר. לספור, להקיא, לעשות חוקן, לצום, לאכול רק כרוב, לאכול רק תירס - הכל. הם יורדים ועולים ושוב יורדים ושוב עולים, עוד יותר. עכשיו הם שומעים על "פטנט" חדש ישן שאולי יעזור להם, ושמציע תפיסה לגמרי אחרת, אז אפשר להבין מדוע הם מיואשים עוד לפני שקראו את השורה הראשונה. לעתים אני קורא תגובות ויכול לזהות מבין השורות את התסכול, את הסקפטיות, את חוסר האמונה העצמית ביכולת לעשות שינוי, את הפחד מעוד טרנד או שרלטנות או אופנה חולפת. אני מבין. ובכל זאת, מיואשים יקרים, אני מציע לכם עוד ניסיון אחד ברכבת שלא עליתם עליה קודם לכן, ושיכולה, כך אני מקווה ומאמין, לקחת אתכם למחוזות נפלאים ואחרים.

אנשים מקובעים 
אבא של ידידי הוא עובד רפא"ל. עוד מעט בפנסיה. כבר 40 שנה הוא עולה בכל בוקר לאוטובוס ההסעה שלוקח אותו למפעל וכל יום הוא מתיישב באותו המושב ממש, וקורא את אותן משניות, ומגיע למפעל באותה השעה, בדיוק לפני ארוחת בוקר בה מגישים אותו אוכל כבר 40 שנה. והוא מרוצה ואיש לא יעלה על הדעת להזיז אותו למקום אחר בהסעה. אנו אנשים של הרגלים וקבעונות וברגע שאנו מזהים איום על הסדר הישן, אוהו, אז כל החרדות הקמאיים עולים ופורחים וההתנגדות צומחת ומתפרצת, וכל התותחים הכבדים והארטילריה נופלת על זה שההין לקרוא תגר על הגברדיה הותיקה. אמא שלי למשל, מכינה כבר שנים "בראוניז" ובהן מצרך היסוד היה מרגרינה. לקח לה שנים, אשכרה שנים, להסכים לנסות פעם אחת ולעבור לחמאה. עכשיו היא אומרת לי  בשיא הטבעיות "מי בכלל עוד משתמש עוד במרגרינה" ושוכחת כמה זמן לקח לה להסתגל לשינוי כה זעיר. ההמלצה שלי? אל תתקבעו, תתפתחו!

אנשים שיש להם מה להפסיד
אורח החיים הקדמוני מעודד להפוך את פירמידת הבריאות על ראשה. אך זהו אינו דבר של מה בכך. זוהי תזוזה של אמות הסיפים. רעידת אדמה פוליטית. צונאמי של אי-אמון הציבור בהמלצות הממסד ופתח לתביעות ענק אינסופיות נגד מי-שאתם-רק-רוצים. יש כל כך הרבה אנשים שיפסידו המון, המון - כסף, יוקרה, מעמד, כבוד - אם רק תתקבל בציבור ההבנה ששומן רווי הוא דווקא טוב ושעודף דגנים (מלאים) ופחמימות הוא עניין משמין ורע. תחשבו תנובה, אוסם, נסטלה, קינדר, שרת הבריאות, משרד החינוך, אולגה רז, קופות החולים, טיפות חלב, אחיות, רופאים, טבעונים ומי לא? הרבה אנשים כמדומני צריכים לעמוד בתור כדי לומר "חטאנו, עוונו, פשענו" על ההמלצה שלהם להחליף את החמאה בשמן סויה ואת הגריוועלך במרגרינה. אבל אף אחד לא באמת רוצה לעמוד בתור הזה.

אנשים שחושבים במונחים של מלחמת עולם
כשהדיבור הוא בין אדם לאדם, ביני ובינך למשל, דומני שכל אדם יכול לסבול או לשמוח מכל דעה. בגובה העיניים הדיון הוא על פי רוב ענייני, נחמד ולפעמים פורה ולפעמים לא. כך למשל שר מאיר אריאל המנוח ב"שיר כאב" על "צעיר ערבי שהכרתי, מסתכל בעיניים". אבל ברגע שהפרט מאיים איכשהו (בגלל אחת מהסיבות לעיל), הוא מפסיק להיות אדם, פרט, יחיד, בעל אישיות ודעה והופך להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקבוצה מאיימת, מ"כל הערבים" או במקרה כאן, אני הפכתי ל"הם". למשל, הנה תגובה שכתב לפני כמה דקות טבעוני עצבני אחד על פרסום ההרצאה שלי מחר בטכניון בפייסבוק:
 "כל מדען בתחום האבולוציה (הם טוענים לבסס את התזונה על האבולוציה) יצחק על הציטוט מהלינק: "המטרה היא לאכול כמו שנועדנו לאכול" כי שום דבר לא "נועד" בתורת האבולוציה. מה גם שהם ממליצים להרכיב תפריט ממוצרי חלב, משהו שהאדם נחשף אליו רק בכמה אלפי השנים האחרונות - אז איך הוא בדיוק "נועד" לאכול גם מוצרי חלב? האבולוציה בת מליוני השנים הכינה אותו לזה? מה שכן - הם יודעים למכור ספרים יופי".[ההדגשות הן שלי]. "דעאל" הופך ל"הם" כי "אנחנו", הכותב, מרגיש "מאוימים" - על עצמו, על תפיסת עולמו, על חבריו ולכן הוא מגיב אוטומטית אולי, בהכללה, בשיטוח, ב"אחרות". לבד אני כנראה לא מספיק מפחיד, אבל אם שמים על הכתפיים שלי "הם" גדול, אז הנה "אנחנו" באים לכבוש את הארץ. אלבר קאמי מישהו? לפחות "הם" יודעים למכור ספרים טוב...

האם פגשתם אנשים כאלה לאחרונה?
מה אתם חושבים הדרך היעילה ביותר להתמודדות ומה תציעו להם?
אה, וגם תשתפו. בטח שתשתפו. וגם תגיבו כאן (בשביל זה יש תגובות). לא ככה?

By מר קדמוני with 15 comments

מי רוצה לשלם לי 50 דולר, ולמה אני מוותר על הכסף?

עולם הריצה המנימלית כמרקחה.
או שמא עלי לכתוב:
עולם הריצה כמרקחה מינמלית.
ואולי בכלל:
עולם המרקחה כריצה מינימלית.
כך או אחרת, בשבוע שעבר אישר בית המשפט בבוסטון הסכם פשרה של חברת Vibram יצרנית מותג הנעליים Vibram Five Fingers מול תביעה ייצוגית על נזק לרצים שרכשו את הנעליים לאחר מרץ 2009. מכיוון שאני רכשתי את הזוג שלי בדצמבר 2009, מכיוון שרכשתי אותן בארה"ב נראה שאני זכאי לפיצוי. עוד לא ברור איך, אבל נראה שמשהו כמו 50 דולר מתוך 3.75 מיליון דולר שVibram  הסכימו לשלם לפי הסכם הפשרה, אמור להגיע ישירות אלי לכיס.
אז למה אני לא רוצה את הכסף הזה ומה אני חושב על הנעליים, התובעים, המדענים, ההסכם והציבור הרחב?
למה ויבראם משלמים? האם זה אומר שריצה מינילית היא רעה, מזיקה ומסוכנת?
ומה אנו יכולים ללמוד מזה על הביולוגיה, הפסיכולוגיה והכלכלה המודרנית?

פעם שלישית שאני משתמש בתמונה הזו של הרגליים שלי. משום מה אני מחבב אותה. 

בואו נצעד אחורה אל העבר ונראה איך הכל התחיל.
ויבראם היא חברה שעושה רק סוליות. סוליות קשוחות, עמידות, חזקות ונחשבת למותג החזק ביותר לכל יצרנית נעלי טיול ושטח המבקשת איכות ועמידות. VFF יצאו לראשונה ב 2005 והיו המוצר השלם הראשון שחברת ויבראם ייצרה. לא סוליה לספק אחר אלא נעל של ממש. אוקיי, כמעט נעל וכמעט ממש. אבל לגמרי שלהם כמוצר נעליים מוגמר.
זה לא היה דומה לשום דבר עד כה. זה היה רך, גמיש, דקיק, עמיד ובעיקר - היו לזה אצבעות. כפפה לרגל. איך לא חשבו על זה קודם. הקפיצה הגדולה בפופולריות התרחשה ב 2009, יחד עם שגשוג הרשתות החברתיות. VFF הפכה לתופעה מוזרה, מצחיקה, מקסימה ויעילה. מהדגם הבסיסי התפתחו ונוצרו עוד המון דגמים וצבעים - אבל הרעיון הבסיסי נותר דומה: מינימום נעל.
אני רכשתי את הזוג שלי בסוף 2009 והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתאהבתי בחפץ דומם.
בכל מקום קיבלתי מבטים מופתעים, חיוכים ושאלות בלי סוף. כולם ביקשו למשש לי את הרגל. זה אמיתי?
אבל בעיקר היה זה משהו אחר, מוזר, משחרר ומענג ללכת או לרוץ עם הויבראם. פתאום הרגשתי את המרקם של המדרכה - והאם היא עשויית אספלט או לבני אקרשטיין - לרוץ בשדות או לדרוך על אדמה רטובה מעט. אני, שסבלתי כל חיי מפלטפוס וקיבלתי מדרסים מהצבא, עברתי לריצה כמעט-לגמרי-יחפה ואהבתי  כל צעד.
למדתי שאפשר לרכוש מיומנויות חדשות ושהמוח האנושי שלנו משוכללת להפליא ומסוגל לזהות אבנים זעירות תוך כדי ריצה ולהמנע מלדרוך עליהן בלי כל מאמץ. למדתי שהריצה היחפה מחברת אותך לטבע כמו ששום נעל לא עושה ולא תעשה. גם סגנון הריצה שלי השתפר לאין ערוך. הפסיקו לכאוב לי כפות הרגליים אחרי הליכה ארוכה.
היה לי כיף.
ממש.
אחרי עוד חצי שנה ניסיתי, כנגד האינסטינקט שלי, להגביר מאוד את נפח הריצות (חשבתי פעם לרוץ את "מהר לעמק") התכיפות והאורך הריצות, ואחרי 14 ק"מ התחילה לכאוב הברך. נפצעתי. נחתי וחזרתי לאימון בנפח שכנראה טבעי לי יותר. מסקנה אישית: הויבראם שירתה אותי טוב יותר מכל נעל אחרת עד אז בריצות הקצרות והבינוניות שאני עושה (6-7 ק"מ על פי רוב) אבל לא הצילה אותי מעצמי שהתעקשתי לרוץ נפח גדול מדי .
קראתי עוד והתחברתי לדברים.
סגנון ריצה יחף היה כאן כבר מליוני שנים לפני שאבותינו תפרו את הנעל הראשונה ולפני שכל התפיסה ש"חייבים נעל עם משככי זעזועים" נולדה. משככים למיניהם בנעליים עומדים הרי בניגוד גמור לאינטואיצה ולאבולוציה. ואכן, ברוח הדברים האלה כתבו אנשי ויבראם את החומר הפרסומי שלהם ובו הבטיחו שלל תועלות רפואיות: טווח התנועה של המפרקים, חיזוק שרירי כף הרגל והקרסול, מניעת פגיעה בחוט השדרה, נחיתה על הכרית הקדמית במקום על העקב ועוד. לרגע הזה בדיוק חיכו כמה נפשות טובות. כי בעולמנו, אם אתה מספיק אמיץ כדי להבטיח תועלת רפואית, כדאי שתהיה גם מספיק עשיר לשלם על נזקי התביעה הייצוגית. כי היא תגיע בודאות.
אתם חושבים שתביעה ייצוגית זה פטנט רק באמריקה? תחשבו שוב. רק אצלנו בארצנו הקטנטונת, ורק בתחום הזעיר שקוראים לו תוספי תזונה, הוגשו רק ב 2013 יותר מ 1400 תביעות נזיקין מסוג תביעה ייצוגית. כל יום כמה. זה כסף קל, וזה הרבה כסף, אז יש מי שלוקח אותו.
ות'כלס, לא צריך הרבה מאמץ. מספיק שאני היצרן לא מספיק זהיר, או אופטימי מדי, או כוללני מדי - והופ'לה, תופסים אותו על הבטחות שווא, גם אם המוצר הוא באמת נפלא וגם אם היצרן באמת קצת הגזים באופטמיות. איפשהו האיזון שבין שמירה על אינטרסים של הציבור מפני הונאות לבין החופש לפרסם, הופר כבר מזמן, לטעמי.
אז מה היה בחזית המחקר אתם שואלים? יופי. גם אני תהיתי.
למזלנו עוד לא קם המומחה שטען שבני אדם היו רצים עם נעליים מאז ומעולם, למרות שאני כבר לא אתפלא על כלום.
המחקרים הראשונים ב2009 היו על קבוצות רצים קטנות מאוד, 8 או עשרה משתתפים, והראו תוצאות טובות לוייבראם וכך גם ניסויים לגבי איכות סגנון הריצה. אולם מדגם גדול יותר (100 איש) של רצים מתחילים שעשו תכנית למרוץ 10 ק"מ הראה כמות פציעות גבוהה יותר דווקא ליחפים. נו, אז למי נאמין? ומה זה אומר בכלל?
כך או אחרת, איני מבטל את הממצאים שמצאו פציעות בקרב רצים יחפים. גם כתבתי על זה כבר מזמן - המעבר מריצה רגילה לריצה יחפה חייב להתבצע בהדרגה, בשכל ולאורך זמן אחרת רב הנזק על התועלת. אם משתמשים במשהו שלא בשכל, הדרך לקבר או לאורתופד במקרה הזה, קצרה. בדיוק מהסיבה הזאת, החשש לתביעה ולנזק אמיתי בעקבות שימוש לא נכון, יש מעט מאוד יצרני סולמות, כמו גם מעט מאוד יצרני קונדומים באמריקה  (יזמים - יש לכם אולי הזדמנות).
לא באמת מפתיע. בריצה יחפה איני ממליץ לאיש לעבור מאפס קילומטרים לתכנית מלאה של ריצה יחפה, וודאי שפציעות יגיעו מחוסר הסתגלות ומוכנות. אנחנו חלשים ועירוניים והגוף שלנו צריך את הזמן כדי לחזור ליכולותיו האמיתיות.
מה שמעניין הוא שאם עוזבים את המחקרים בצד ושואלים את האנשים עצמם (לקוחות אמיתיים, כמוני) מסתבר שלמעלה מ 70% הצהירו בסקר שנערך לפני כמה ימים שהם ימשיכו להשתמש בויבראם שלהם למרות הפסיקה האחרונה. ההגיון פשוט: אם זה טוב בשבילי, מה אכפת לי מה אמר שופט איפשהו בתביעה כלשהי? רוב מוחלט של הלקוחות האמיתיים כנראה מרגיש שהנעליים האלו עושות טוב ומתאימות וגם השאר אולי מפחדים ולאו דווקא לא מרוצים. אישית, איני מכיר אף אחד שלא היה מרוצה מהם.
אבל המדייה מחפשת את הדם והנה הפכו הנעליים לסכנה.
"רוץ טבעי ותהיה חזק ובריא יותר" הפכה לאמירה שקרית כביבול המחייבת פיצוי.
הממ...
בואו נדמיין לרגע שאני אומר: "תאכל טבעי ותהיה חזק ובריא יותר". רק נניח שאני אומר את זה.
האם אני חשוף לתביעה מצד מי שתזונה טבעית לא תעשה לא טוב? כי הרי זה יתכן, זה אפשרי, זה אפילו סביר שבטווח האנושי הרחב והגדול יש מי שיאכל בכח קילו אגוזים ביום ואח"כ יתלונן על עצירות או השד יודע מה.
מה ההבדל?
ההבדל הוא בין עצה למוצר. VFF לא אמרו "רוץ יחף" ותהיה חזק אלא מכרו מוצר מצוין שעוזר לך לרוץ כמעט לגמרי יחף. אז לא תובעים אותם על העצה המצוינת אלא על המוצר המצוין, כי היה מי שייצר אותו ולכן מי שגם ניצל זאת היטב.
אלו הם חוקי המשחק של הכלכלה החדשה. וויבראם למדו השבוע בדרך הקשה שלא מספיק לייצר מוצר מצויין וחדשני, צריך להיות גם אילם.

אני, את החמישים דולר שלי, לא מבקש מהם בחזרה.
שילמתי אותם בכיף, וקיבלתי בעדם תמורה מעולה, אמינה ומהנה.

רוצו יחפים ותהיו לי בריאים, רק אל תתבעו אותי אחר כך על המשפט הזה.

By מר קדמוני with 9 comments

מה קרה למשקל שלנו - הרצאונת מצולמת שלי

נו?

By מר קדמוני with 5 comments

קווי דמיון בין תזונה קדמוני ל... קרוספיט (ולהיפך)

ביום שישי לפני כשבועיים צפיתי, יחד עם שני הבנים שלי, בתחרויות קרוספיט ישראל 2014. באצטדיון בקטן באוניברסיטת ת"א היו משהו כמו אלף איש, כולם במשקפי שמש, נעלי ספורט ובחולצות טריקו (או בלי חולצות בכלל), וכולם כ נדמה עודדו או התחרו במשחקי "האיש והאשה בעלי הכושר הגופני הטוב בישראל", כך לפי המארגנים. ושאפו לידידי עומרי פלד על ההפקה הנהדרת.
וכן, המתמודדים שם לא אכזבו: הם דחפו מזחלות, הלכו על הידיים (ונפלו כהוגן), שחו בריכות, הניפו משקלות, עשו עליות מתח ואפילו הניפו חביות בירה מלאות חול אל מעל לראש או רצו עמן מסביב למסלול. גברים ונשים כאחד.
היה בהחלט שמח.

את כל התמונות הנהדרות צילם דימה והן מופיעות כאן

שבוע לאחר מכן, גם כן ביום שישי, שוב הדרמתי עד לתל אביב, והפעם לפארק הירקון, כדי להשתתף במפגש של "פליאו ישראל" ולהכין מטעמים לפיקניק המוני על הדשא ולהשתתף במעגלי דיון בנושאים שונים הקשורים לתזונה ואורח חיים פליאוליתי (או קדמוני), כיום. היה מקסים.
שני האירועים מילאו אותי שמחה וגם, אני חייב להודות, קצת תחושת גאווה על ש"השגעון הפרטי" שלי שהתחיל כבלוג צנוע על "מה זה קרוספיט בכלל" לפני 7-8 שנים הפך היום לנחשול אמיתי שבו 21 (עשרים ואחת!) מכוני קרוספיט רשמיים בארץ, ואלפי אנשים שאוכלים דיאטת "פליאו" ומשתפים זה את זה בחוויות שלהם. לא שערתי אז את העוצמה של המסר. חוץ מהשמחה עלו בי גם מחשבות והרהורים על קווי הדמיון בין תרבות הקרוספיט לבין תרבות האכילה והחיים של תזונה קדמונית, והנה הם:

• כן, יש דברים טובים שמתחילים באמריקה. צריך להודות על האמת, אמריקה לא מייצרת רק את קנדי קראש ואת ג'סטין ביבר אלא היא גם המקור (המודרני) ליישום התזונה הקדמונית - Paleo diet בגלגוליהן השונים, וגם לקרוספיט, שהוא ספורט יותר אמריקאי מאמריקאי. 
• גאוות יחידה ורוח מחתרתית. ב"כוורת"שרו פעם על דוד מול גוליית ש"חוץ משני גמלים וגדי עוד לא ידעו אז מי הוא". זה נכון גם לנו. רוב הציבור בארץ עדיין לא יודע מה זה קרוספיט או מה זו תזונה קדמונית, אבל אלו שכן יודעים, מלאים בגאווה ובתחושה של הדדיות. אמנם אין עדיין לחיצת יד סודית, אבל אם רואים מישהו בים עושה סקוואטים, או משהי רצה עם VibramFiveFingers או מישהו מחפש בסופר שמן קוקוס או "לב בקר" כבר אפשר לנחש. אנחנו כאן, רק קצת קשה לראות.
• הפרגון ההדדי. אחד הדברים הנפלאים ומהמרגשים הוא תרבות השיתוף והפרגון שהתפתחה כאן. אני רואה את זה נפלא במועדוני קרוספיט. המאמנים הותיקים עוזרים לחדשים ונותנים טיפים ועצות איך להצליח עם המועדון החודש וכלל לא חוששים מתחרות. המתאמנים המנוסים מפרגנים למתחילים. אוכלי פליאו מיומנים עוזרים בנפש חפצה בפייסבוק ובכל דרך אחרת למתלבטים ולחדשים. מפרגנים. עוזרים. וזה יפה וזה לא טריוואלי והלוואי שזה ישאר כך לתמיד. 
• אנשים צעירים. משחקי קרוספיט היו סמל לעוז הנעורים וליופי הבחרות. אנשים ונשים חטובות וחטובים מילאו את הדשא והיציע, ואני הרגשתי כקשיש של ממש ביניהם. העולם שייך לצעירים, לגמרי. גם בענייני התזונה הקדמונית הצעירים נוטים לאמץ אותה בקלות ובחדווה ואילו המבוגרים רק מחפשים סיבות למה לא עכשיו או למה אין מספיק סיבות. אז כמובן שיש יוצאים מן הכלל (מיקי!) אבל לעניין ספורט ותזונה, כדאי להקשיב לצעירים!!
• הרוב הוא גברים אבל הנשים הן כח מניע משמעותי. רוב מוחלט של בני האדם ביציע היו גברים, וחלק לא מבוטל מאלה היה עמוס כתובות קעקע וחלק נוסף, גם בזקנים (מה נסגר עם ההיפסטריות הזו, אני שואל). אבל מי שגנבו את ההצגה היו הנשים שהפגינו רוח לחימה מדהימה ויכולת מרשימה. הן אלו שסחפו את מירב קריאות העידוד ובכל מועדון קרוספיט יאמרו לך שכשמתחילות להגיע גם מתאמנות נשים, זה סימן שהמועדון עכשיו יגדל! כי נשים הן כח שיותר משתף ויותר לוקח ברצינות את החיים. גם כאן רוב הקוראים הם גברים (וגם רוב הקונים של הספר שלי עד כה), אבל הנשים מהוות כח לא פחות חשוב ומרכזי בהטמעה ובשיח הציבורי. בנות, אתן שולטותתת.

• פשטות. בתזונה הקדמונית, כמו בקרוספיט, המפתח הוא פשטות וענייניות. נבשל את זה קצר ופשוט. נרים את זה וזהו. בלי מכונות ועניינים, בלי הקצפות וריבוכים, פשוט לעשות (או פשוט לאכול). זה חלק מהותי מסוד הקסם, וזה חלק משמעותי מעוצמת ההצלחה. Keep it simple. 
• התבססות על העבר כמקור ללמידה. התזונה הקדמונית, כשמה, מבוססת על הפרקטיקות היעילות של העבר, אבל באופן דומה גם קרוספיט ובכלל הגישות הפונקציונאליות באות ממקום של התאמה לסביבה ולמציאות ולא התאמת המתאמן לחדר הכושר או למכונות העינויים שהורכבו בו. ליקטנו וצדנו, אז נאכל אוכל שאפשר ללקט ולצוד. ליקטנו וצדנו, אז נהיה מסוגלים לבצע סקוואטים, לרוץ מהר מאוד ולטווחים קצרים, להיות חזקים ולהנות מהחיים. עובד פיקס.
• כל אחד יכול, ומי שמנסה, מתמכר. אין הבדל איכותי בין צעיר בן 24 במלוא כוחו לסבת'לא קשישה כשהם עומדים מול שעון העצר של אימון בן 15 דקות. שניהם יכולים לתת את כל מה שיש להם בדיוק ולא יותר. ארוחת צהרים למשפחה או לרווק צעיר או לישיש קדמוני יהיו זהות. ואכן, אלו התגובות שאני מקבל: זה קל, זה פשוט, זה טעים, זה כיפי. למרות שהיא רואה אותי מתאמן כבר שנים, אשתי למשל התחילה להתאמן בקרוספיט ברצינות רק לפני חודשיים ומיד היא התמכרה. באוכל כמו גם בספורט, אם זה מרגיש נכון, זה כנראה נכון.
• אנחנו עוד בראשיתו של הגל. הפיצוץ הגדול בקרוספיט בארץ התרחש בשנה וחצי האחרונות, ונראה שעוד היד נטויה. הגידול במספר האנשים הדוגלים בתזונה קדמונית הוא אקספוננציאלי, כך נראה, ויום יום אני שומע על עוד אנשים ש"בעניין". כאן וגם כאן העתיד עוד לפנינו ותחושתי שאנחנו בתחתית העליה, ולא מתכוונים להאט לרגע.

ומה אתם חושבים?
מוצאים עוד קווי דמיון אולי?
שתפו, הגיבו, ותהיו לי בריאים,
דעאל

By מר קדמוני with 3 comments

יום עצמאות שמח - חוגגים עם סיפור הצלחה נוסף שלכם!

הי יקירים ויום הולדת 66 נפלא למדינה.
בשבועת האחרונים אני מקבל עוד ועוד מכתבים עם סיפורי הצלחה שלכם, וכל אחד מהם ממלא אותי שמחה ומרגש, וזה נפלא. תכתבו. תשתפו. אל תחששו לספר את הסיפור שלכם. נראה כי יש גלגל תנופה ואנרגיה מתחדשת לכוון של תזונה קדמונית, טבעית ובריאה. אז הנה סיפור של נעמה רותם, ששמחה לשתף איתנו את הסיפור שלה.
חג עצמאות שמח, נעמה !!!

*****************************

הכל התחיל כשמישהי יקרה לליבי אמרה לי "תסתכלי על עצמך במראה, את ענקית!".

כמובן שהיא אמרה זאת מדאגה ולא מכוונה רעה, אבל זה העציב אותי כי היא אימתה במשפט הזה את מה שידעתי כבר הרבה זמן: אני זקוקה לשינוי. לא מחר, לא עוד שבוע. עכשיו.
אף פעם לא הייתי רזה. וגם לא שמנה מאד. תמיד באמצע, תלוי בתקופה. אוכל תמיד בא כדי לפצות על משהו – חוסר תשומת לב, בדידות,או כתוצר לוואי של עוד שנאה עצמית חולפת. ניסיתי המון דיאטות, ניסיתי לצום, ניסיתי לאכול רק תפוחים. פעם אחת אפילו רזיתי שמונה קילו בחודש אחד ונראיתי נהדר. מיד נמלאתי שמחה על ההישג המרשים וחגגתי את המאורע עם חודש של בורקסים ובמבה...
אז חיפשתי דיאטה שונה.
התייעצתי עם חברה טובה והיא אמרה לי שהיא יכולה לספר לי על התזונה שהיא אימצה בתשעת החודשים האחרונים, אבל זה לא לטלפון. הכי עדיף יהיה שנשב ונדבר על הכל. האמת - הסתקרנתי.
נפגשנו למחרת והיא התחילה באקספוזיציה שלמה על כך שבשביל לעשות את מה שהיא עושה אני צריכה לבוא לכל העניין עם ראש פתוח, להבין שהשינוי המחשבתי שאני אצטרך לעשות לא נופל מהשינוי הפיזי. היא הזהירה שהרבה מיתוסים עומדים להתנפץ באותו הערב. אמרה לי שאזדקק להרבה אומץ, נחישות והתמדה. שזו לא דיאטה, אלא דרך חיים, חיים שמשלבים אימונים, תזונה שבריאה לגוף שלנו והרבה אושר. אני זוכרת איך העיניים שלי נצצו. הייתי מוכנה ונלהבת להתחיל את הפרק הזה בחיים שלי.
השלב הראשון היה "אתגר 30". שלושים ימים שבהם ביקשתי מחילה מהגוף שלי על שנים של התעללות. בשבועיים הראשונים לא היה לי קל – הגוף שלי רצה פחמימות שלא יכלתי לתת לו. מהר מאד גם זה עבר. הכל נהיה יותר קל. נהניתי להשקיע בעצמי עם חביתות מפנקות בבוקר, עם שפע של בשר, פירות ואגוזים. קראתי בבלוגים של אנשים שמתארים את חוויית "אתגר 30" שלהם וזה עזר לי מאד. הנה, אני לא לבד, אנשים אחרים עשו את זה לפניי והצליחו בגדול.
אותה חברה טובה, שלימים הפכה להיות המנטורית והמוזה שלי לענייני פליאו, הכינה לי בסוף האתגר (שיצא בפורים) משלוח מנות פליאוליתי. פרס טעים וכיפי. יאמ.
היא גם בנתה לי תכנית אימונים ביתית שתרגלתי בעקביות במשך חודש. לאחר מכן נרשמתי למכון כושר, ושם בנתה לי מאמנת הכושר אימון שעובד על חיטוב הגוף בדופק גבוה, אימון לא פשוט בכלל. בחודש הבא אני עומדת להתחיל להתאמן בקרוספיט, משהו שאני רוצה כבר הרבה זמן לעשות.
השינוי הכי גדול שנבע כתוצאה מהתזונה הזו – אני כבר לא סובלת מאותם כאבי בטן כרוניים שעינו אותי במשך כל חיי. מאז שאני זוכרת את עצמי כאבה לי הבטן, עד שבאיזשהו שלב פשוט קיבלתי את כאבי הבטן כעובדה. "הם חלק בלתי נפרד ממני ואין מה לעשות בנידון", חשבתי. אז זהו, שלא. מאז שהתחלתי לאכול פליאו – כאבי הבטן נעלמו כלא היו.
נרפאתי.
רק בשביל זה היה שווה לעבור את כל התהליך הזה.
אז מה השתנה אצלי מאז פליאו? הכל בעצם.
אני מרגישה מעולה. אנרגטית יותר מהרגיל. קופצת מהמיטה בבוקר עם חיוך (לפני פליאו הייתי גארפילד, בכל מה שקשור לבוקר). נהנית להשקיע בעצמי. נהנית מהמקלחת של אחרי אימון. נהנית מקהילת פייסבוק תומכת ומדהימה. חזקה יותר. חטובה יותר. שמחה יותר. בריאה יותר.
סוף-סוף, לראשונה בחיי, אני עושה משהו טוב למען הגוף שלי. מתוך אהבה עצמית טהורה.   מרגישה חזקה, בריאה ומאושרת מאי פעם.

*********************

עד כאן סיפורה של נעמה, ותרגישו חופשי לשתף אותו. 

מכאן ואילך יגיע הסיפור שלכם, והוא יכול להיות לא פחות מהנה ומוצלח.

By מר קדמוני with 6 comments

שעור במנהל עסקים שלמדתי אמש משלמה ארצי

שיעור במנהל עסקים, אמש

עברו בדיוק עשרים וחמש שנים מאז ראיתי בפעם האחרונה הופעה של שלמה ארצי, ועד השבוע.
אז זה היה בפסטיבל ערד, בימים הנאיבים ההם - אחרי ההופעה נשארנו לישון על הדשא, בשקי שינה. צעירים, אוהבים וטפשים. חום יולי אוגוסט. תמימות נעורים.
והנה זוגתי הפתיעה אותי ורכשה כרטיסים להופעה השבוע של ארצי ב"זאפה". היינו אמש. אשתי זמזמה ושרה את המילים, ואני חשבתי ששלמה ארצי השמין. כששיתפתי אותה היא אמרה לי : "לא יעזור לך, מותק, הוא עדיין חתיך הורס". אז עברתי למחשבה יותר פרודוקטיבית: לטעמי, כל יזם וכל מוביל שינוי יכול ללמוד הרבה מאוד משלמה ארצי. הנה ששת השיעורים שלמדתי אמש מארצי.
1. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו הכי טוב ותהיה מקצוען כל הזמן. שלמה ארצי מלווה את הפסקול של כולנו, נרצה או לא נרצה, כבר כ 45 שנים. מאז שירד לחוף בצעד לא בטוח, חייל יפה עיניים ולבן מדים בלהקת חיל הים. 45 שנים של הופעות על כל במה ותחת כל עץ רענן, או איצטדיון או אמפי. וכשמדובר בשירה והופעות, שלמה ארצי הוא מקצוען ברמה עולמית. זה מתחיל בעובדה כי יש שמונה נגנים מעולים, ולאורך כל ההופעה ארצי שולט בהם במהודק. הוא מנצח עליהם ומסמן ועובד. הוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שההופעה תרגיש ותראה והכל עובד היטב בדיוק כדי לייצר את החוויה הזו.  הוא מסמן לקהל מה לעשות וכמה למחוא כפיים ומתי ואומר בפירוש "ככה תהנו יותר". הייתי בהרבה מאוד הופעות רוק בחיי, אבל שלמה ארצי מייצר איכות מקצוענית של הפקה. הוא לא בא לעבודה אלא מביא את העבודה איתו. הוא קשוב לנגנים, מגיב, מעיר, שר ונותן 100% מעצמו כל רגע ורגע.

2. אם אתה רוצה שהאנשים ילכו איתך, תתחבר אליהם ישירות. "ערב טוב. אתם לא מכירים אותי מקרוב אבל תוך שעתיים, אני מבטיח, אני אכיר כל אחד ואחת מכם מצוין" אומר ארצי מיד בפתיחת ההופעה. ונדמה שהוא מתכוון לזה. הוא מייצר ציפיות של קשר, והוא באמת יוצר קשר. 75% מזמן ההופעה הוא לא על הבמה אלא בין השולחנות והקהל, עם המניירות הישנות והחיבוק עם איזה דודה והנשיקה החטופה שהוא מקבל ממעריצה צעירה ונבוכה. שלמה ארצי לא בא לשיר שירים אלא הוא בא כדי ליצור קשר עם הלקוחות שלו וכדי להעניק להם חוויה אישית. הוא בא כדי להסתכל להם בגובה העיניים ולדבר איתם וליצור אצלם תחושה של "ביחד איתו" ולא שיש אמן מורם מעם. שלמה ארצי רוצה לשדר שהוא "עמך" במובן הטוב של המילה, והוא מצליח לעשות זאת נפלא. והאנשים כולם אכן איתו כל רגע.

3. אם אתה רוצה להעביר מסר, תספר סיפור. עכשיו אני יודע שאמא של שלמה ארצי היא בת 93 ושהיא היתה בהופעה שלו בשבוע שעבר וסיכמה אותה ב "המון רעש". אני יודע איך הוא נפגש עם מאיר ישראל המתופף ומה העבר האישי של הבסיסט שלו, ואיפה הוא עושה שופינג במדריד, מה כינוי החיבה של הבן שלו, ועוד מאה סיפורים קטנים, אישיים, אמיתיים. סיפורים הם דרך ליצור חיבור והם הבטחה לכך שהמספר אינו מנותק. אנו כאנשים "מחווטים" מלידה לשמוע, לזכור ולאהוב סיפורים, כי כך עברה אלינו ההיסטוריה והמידע מדור לדור. עד היום כל אחד מאיתנו רוצה לשמוע סיפור לפני השינה. במקרה היה זה ארצי שסיפר לי אותו אתמול. והמסר של ארצי: אני איתכם. אני אדם. אני יוצר.

4. אם אתה רוצה לקוח מרוצה, תעניק לו מעבר לציפיות. ההופעה היתה משהו כמו שעתיים וחצי. בהיכל התרבות בשבוע שעבר הוא הופיע כשלוש שעות. כמה אמנים אתם מכירים שנותנים את זה בכל הופעה? הוא מעיד על עצמו: "אמא שלי אמרה לי, אבל גידי גוב מופיע רק שעה ורבע, גם אתה יכול, מה אתה משוגע לעבוד ככה קשה?". אבל זה לא רק משך ההופעה, הוא גם חיבק יותר אנשים בקהל שנותרו מופתעים מאשר כאלו שציפו לחיבוק והוא שר יותר שירים וכשמישהו צעק "שניים" אז הוא חייך וסימן ללהקה ושר את שניים (יש שיר כזה). שלמה ארצי אינו הופעה זולה או ממוצעת, אבל הוא מקפיד לייצר ערך גבוה, ברור ומובהק עבור המוצר שלו, ושהערך הזה יהיה תמיד גבוה יותר מציפיות הלקוח. הוא מצליח.

5. מה שלא תעשה, תקפיד להשאר אותנטי. כמה בוץ ספג ארצי לאורך השנים אפשר רק לשער או להזכר. מי לא ירד על מילות שירים תמוהות כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", ובכל זאת, ארצי חייך והמשיך וכבש עוד ועוד שיאים. הוא כותב וכתב את כל המילים שלו, את כל הלחנים, את כל השטיקים בהופעות - כי הוא לא באמת עושה הצגה. אף אחד לא עושה הצגה חיים שלמים: הוא פשוט כזה. הוא אמיתי, וזה לא אומר שחייבים לאהוב את המוסיקה שלו, או את הסגנון האישי, אבל אי אפשר לזלזל בו או ביצירה שלו. הוא אמיתי ואותנטי וזה מרכיב מהותי מההצלחה המסחרית שלו. אמנים וזמרים שניסו תמיד "לקלוע לדעת הקהל" או לשנות את עצמם, אבל ההצלחה נדבקת דווקא לאותנטיים. זה נכון בזמרה וזה נכון כמדומני, בעסקים בכלל.

6. תעשה זאת שוב ושוב. ההופעה של ארצי אמש היתה, לדבריו, מספר 162 שלו ב"זאפה". מספר מטורף. אין לי מושג אבל אני מנחש שיש לו ברקורד אלפי הופעות. 45 שנים של הופעות ומשהו כמו 40 תקליטים (או שמא יש לומר: אלבומים) לא הולכות ברגל. הוא כתב אינספור שירים ולחנים והוא נותן את כל האנרגיה שיש לו בהופעה האלף חמש מאות תשעים ושבע כמו בהופעה ארבע מאות ושלוש, שאולי אותה ראיתי אז, בערד, על הדשא. עקביות, נחישות, אמונה עצמית, המשכיות, הם כולם מילים נרדפות לשכנוע העצמי שרק מנוע בעירה פנימי אמיתי יכול לייצר לאורך זמן, וכמו שאמרו חכמינו "ניכרים דברי אמת". כשמישהו אמיתי, ועקבי, ורוצה, ועושה, הוא יצליח.

אז אין לראות בדברים משום ביקורת או המלצה על ההופעה עצמה - קטונתי מתפקיד מבקר המוסיקה, מה גם ששלמה ארצי מצליח יפה מאוד גם בלי המילים שלי. אבל בהחלט אפשר לקחת משהו מארצי ולשאול כל אחד את עצמו, מול המראה: האם אני אותנטי? האם אני מייצר ערך? האם אני עקבי? האם אני מקצוען? האם אני בגובה העיניים? האם אני יודע לתקשר נכון את המסר שלי?
כמה שיותר "כן" - כך הסיכוי שלכם להצליח באמת ולאורך זמן, גדול יותר.

ומה אתם חושבים? שתפו והגיבו!

By מר קדמוני with 7 comments

לפני שנה התחלתי עם השטות הזאת שנקראת פליאו, ומה אני אגיד לך, אני מאוכזב!

* הנה מכתב שקיבלתי היום. לא נגעתי. תקראו ואז ספרו לנו מה תאמרו על (ואל) רן, המתגורר ממש בקצה הצפוני של ארצנו? *

דעאל היקר...
לפני כמעט שנה התחלתי את השטות הזאת שנקראת פליאו, ומה אני אגיד לך, אני מאוכזב... מעצמי!!!
מאוכזב על שפקפקתי אפילו לרגע.
אחרי שנה ו-28 קילו פחות אין בי אפילו טיפת ספק. אני ממש רוצה להודות לך. כאדם שרוב חייו היה בעודף משקל כזה או אחר, וסובל מתסמונת טורט, פיברומיאלגיה, אסתמה ועוד שלל דברים, להיות במשקל תקין מאוד (גובה 1.86, בתמונות למטה רואים את השינוי מ-106 קילו ל-78 קילו) זה ממש מיוחד עבורי.
הכל התחיל כשאחי הגדול הכיר לי את התזונה הזאת, באיזה ארוחת שישי אחת. באופן טבעי הרמתי גבה כששמעתי את זה ואפילו זלזלתי, אבל בכל זאת הרגשתי איזה צורך לא מוסבר לבדוק על זה באינטרנט.
וככה הגעתי לבלוג שלך. מה אני אגיד לך, זה היה נראה כל כך הגיוני וכל כך פשוט שלא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם. באותה תקופה הגעתי לשיא המשקל שלי, 106 קילו, וחוץ מזה המצב הבריאותי כאמור לא היה משהו בעליל, אז אמרתי שאין לי מה להפסיד ואתן לזה צ'אנס.
בהתחלה הייתי ממש בקריז ללחמניות ומתוקים, אבל ראיתי שחוץ מהמשקל שירד בהתחלה בקצב יפה של קילו בשבוע, אני גם חווה שיפור בעיכול. באמת שתוך שבועות ספורים החשק הזה ירד, ואני מרגיש ממש טוב!
כמובן שהסביבה הייתה נגד בהתחלה, אני חושב שזה חבר שלי סרגיי שאמר "נתראה כשייסתמו לך העורקים בגיל 30". אבל היום כשהם רואים כמה רזיתי ושבדיקות הדם שלי טובות הם סותמים את הפה, ויותר טוב: אבא שלי ואחותי הוריד קמח וצמצמו בסוכרים, אמא שלי 80% פליאו, ויש לי חבר שגם מתחיל כרגע.
זה מאוד מחזק, בעיקר כשאתה רואה שהדימוי העצמי משתפר פלאים וההרגשה היומיומית הרבה יותר טובה. תמיד לא הבנתי איך זה יכול להיות ש4 שעות אחרי שאכלתי חצי מגש פיצה אני רעב כאילו אני אחרי צום, והנחתי שזה בגלל שאני דפוק, שאין לי סיכוי לרדת במשקל ואין טעם להילחם בנטייה להשמנה. אני מודה שעד היום לחמניה עם נוטלה עושה לי את זה בגדול, אבל אני כבר לא מכור לזה ואין לי בעיה להגיד לזה לא. מי האמין שאוכל להעביר 16 שעות בלי להרגיש רעב, וגם אז לא להתנפל על אוכל! וכמובן המעי הרגיז ממנו סבלתי השתפר פלאים. אני באמת קורא לכל האנשים להיכנס לבלוג ולקרוא. פשוט לקרוא ולעבור על הכל. באמת שווה כל רגע.
בנוסף, אני עוסק בפעילות גופנית מאוד מתונה בעיקר הליכות וקצת תרגילי כוח, כך שאין לשייך את הירידה שלי לפעילות גופנית.

הערה: אין לי בעיה שתפרסם את התמונות שלי, אבל בחייאת, תחתוך את הפנים, ירשתי אותם מהצד הכורדי.
להתראות ותודה,
רן

מסקנת ביניים: תזונה קדמונית אינה פוגעת בחוש ההומור!
ומה המסקנה שלכם?
מבחינתי, כיף לקבל כאלה סיפורי הצלחה נפלאים! אנא שתפו גם אתם את הסיפור שלכם. הדרך הפשוטה ביותר, הגם שהיא אנונימית במקצת, היא אונליין בקובץ "הסיפור שלי עם תזונה קדמונית". אבל כמובן ששם מלא וגם תמונה יהיו נחמדים ותמיד אפשר לשלוח לי מייל אישי. בשמחה.
כבוד גדול רן.

*עדכון של הפוסט מה 30 לאפריל, אחרי שרן שלח לי תשובה לשאלות שלכם*
"כאמור, שמתם לב שאני לא אדם בריא במיוחד. אפשר להאשים את הגנטיקה, התזונה או זה שהייתי נתון בסטרס כרוני הרבה שנים עקב נסיבות חיים. כמובן שגנטיקה ואת העבר אי אפשר לשנות, והתרופות שאני לוקח, נגיד את זה בלשון המעטה "לא עוזרות". אז שיניתי את התזונה.
אני חושב שהצינון הכרוני היה הדבר הראשון ששמתי לב שמשתפר. עד לפני שנה, הייתי מנוזל כל שנה, כל השנה כך שקשה שלא לשים לב שהאף פתאום משוחרר יותר.
שנית, הפיברומיאלגיה. מחלה לא סימפטית, שמלווה בכאבים, תשישות, נדידות מצב רוח ומעי רגיז. 3 מתוך אלו השתפרו בהחלט, ולא תודות לתרופות (קשה לי להאמין שפתאום אחרי שנה וחצי התרופה תתחיל לפעול, ובדיוק כששיניתי את התזונה). העיכול טוב הרבה יותר, אני יותר אנרגטי והמצב רוח יותר נשלט, שעל זה אני רוצה קצת לדבר. אותי תמיד לימדו שצריך פחמימות כי זה מעלה סרוטונין וכך עושה מצב רוח טוב. אוי, כמה הם טעו. אמנם זה נותן הרגשה זמנית טובה, אבל הנפילה אחרי זה היא זו שקשה. אחרי שנגמלים (כן כן, נגמלים), מצב הרוח הרבה יותר מאוזן, ואפילו מרגישים אנרגטיות מסוימת.
וכמובן - אקנה! ציפיתי שהוא יעבור לי בסיום התיכון אבל זה לא קרה. היום כמעט ואין לי אקנה בפנים, ובגב הפצעים בהחלט הצטמצמו. אני סובל מעוד כמה דברים, אבל מטעמי פרטיות אעדיף לא לפרט אותם.
תסמונת הטורט לצערי, לא השתפרה, אבל אותה בוודאות אני יכול לשייך לסטרס כרוני וגנטיקה.
רק בריאות :)"

By מר קדמוני with 21 comments

הצילו, נתקעתי במשקל!!!

אני מקבל מדי יום מיילים מקוראות ומקוראים של "הסוד הקדמוני" שהרימו את הכפפה, קפצו למים, עשו שינוי, והם מרוצים עד מאוד מהתפריט החדש, מהאנרגיות המתחדשות, ומהמשקל שלהם, שפתאום יורד ללא מאמץ. תודה!!
אבל יש ואני מקבל גם מיילים של קוראים וקוראות המדווחים כי הפסיקו לרדת במשקל לאחר כחודש-חודשיים. כלומר היה איבוד יעיל של קילוגרמים מיותרים בהחלט, מיד עם אימצוה של התזונה הקדמונית. זה קל, זה פשוט וזה טעים. אבל יש קוראים שמספרים לי שלמרות שהם כבר אוכלים נכון ומתאמנים נכון, המשקל "נתקע" מסרב להמשיך ולרדת. זה לא מפריע להם כמובן להיות מרוצים מהתפריט ומהאנרגיות אבל כבר הקיץ בפתח ובגדי הים מבקשים לצאת מן הארון.
מכירים או מכירות את ההרגשה?
בעגה הכמו-מקצועית של התזונה הקדמונית זה מכונה The Paleo Plateau. (לא, לא על שם פלאטו שרון אלא על שם המישור אליו מגיעים). וזה נכון, דרך אגב, כמעט בכל שינוי, בכל ענף. יש התקדמות מהירה ודרמטית בהתחלה, אבל אחר כך כל שינוי נוסף ייקח הרבה זמן ומאמץ. התפוקה השולית פוחתת. למשל, מי שמעולם לא עשה כושר גופני יגלה כי הוא רוכש כח בסיסי מהר למדי. אבל ככל שמשתפרים נדרש יותר זמן ומאמץ כדי להוסיף כח. כך, מי שמתאמן על דדליפט ברצינות יצליח בתחילת הדרך לשפר ולהרים 5 קילו יותר לעומת השבוע שעבר, אבל לאחר שמגיעים למשקל כבד, כל קילו נוסף עולה כבר ביזע ודמעות. טוב אולי בלי הקטע של הדמעות.
אז אם אתם כבר ירדם במשקל באמצעות התזונה הקדמונית, ואתם רוצים לאבד דווקא את הגרמים האחרונים, הנה כמה עצות וטיפים כדי שתצליחו לכבוש את הפסגה הבאה:

האם אתם באמת צריכים/ות להמשיך לרדת?
תזכורת: גם אם תתאמצו, לא תהיו קייט מוס, וטוב שכך. כלומר, אנו חיים בעולם של דימויים ותמונות והרצון לגוף מושלם הוא כנראה מטבע עובר לסוחר, אבל לא תמיד צריך להמשיך ללחוץ. אולי כבר כולם אומרים לך "את נראית נהדר" ומתכוונים לזה? כלומר, קחו את זה בפרופורציה. "הסוד הקדמוני" משחרר אותנו מהצורך לספור, למנות או לדאוג ולכן קל לשמור על משקל תקין לאורך זמן ושנים ארוכות, במוד של "טייס אוטומטי". זה לא מעט. תעריכו את המתנה הזו. עיצרו לרגע כדי לבדוק אם המטרות משקל שלכם הן ריאליות ואם לא, תאזנו מעט. בהנחה שעוד יש לאן לרדת בצורה "אובייקטיבית" המשיכו לקרוא...

האם אתם ישנים מספיק? האם אתם רגועים מספיק?
חוסר בשינה, וידידו הטוב, עודף לחץ, מעודדים הפרשת ההורמון קורטיזול, וזה מצידו מתערב ומשבש את הפעילות והמטבוליזם ומקשה על איבוד המשקל. אם אתם רוצים לאבד משקל, פשוט תישנו יותר שעות. זו כנראה הדרך הכי קלה (אובייקטיבית) לאבד משקל. נסו לסלק גורמי לחץ או לאמץ מיומנויות של הרגעה עצמית או מדיטציה. הלחץ הוא האויב הגדול של הבריאות שלכם, ואין שום סיבה לתת לו מקום. סלקו את הלחץ.

כמה ארוחות אתם אוכלים ביום?
איבוד משקל מתרחש בין היתר כאשר ישנה ירידה ברמת האינסולין בדם לאורך זמן, והגוף פונה לניצול אנרגיה מתאי השומן. אם אתם אוכלים ללא הרף, או כל שלוש שעות, כמצוות חלק מהדיאטנים, מובטח לכם שרמות האינסולין בדם ישארו גבוהות ויהיה קשה לאבד משקל. מאידך, שילוב של צום לסירוגין, כלומר דילוג על ארוחה או שתיים, יהיה יעיל מאוד לאיבוד המשקל הסורר. נסו לשלב צום לסירוגין מדי פעם, או אפילו מדי יום - למשל דילוג על ארוחת בוקר או צהרים. שתי ארוחות ביום ולא יותר יעזרו מאוד. נסו. לא כל יום, אבל לפחות להתחיל.

מהם החטיפים שלכם?
ידידי כתב לי "אני מת על התזונה הזו שלך. קראתי והתאהבתי. אני מפרק כל יום חפיסת שוקולד מריר 85%". אוקיי. הוא נהנה וזה יופי אבל הוא גם מעט מתפלא שהוא לא יורד במשקל, ויש לו עוד מה להוריד. הסיבה היא פשוטה. זה נכון ש"אפשר לאכול שוקולד מריר מעולה" בתזונה קדמונית, אבל זה לא אומר שצריך לרדת על חפיסה שלמה בכל פעם. כך גם אגוזים או חטיפים אחרים שהופכים בקלות, מבלי משים, לארוחות שלמות, מבחינה קלורית, והופ, הצריכה עולה והמשקל נותר בעינו. זה בסדר גמור לצרוך חטיפים עתירי קלוריות, אבל עשו זאת בשכל. אם אתם מנשנשים הרבה (ע"ע סעיף קודם), זה יהיה מאוד לא יעיל בכדי לרדת עוד במשקל. נסו ככלל אצבע לצמצם מאוד את כמות הפסקות הנשנוש ולהתמקד בארוחות גדולות יותר. בחרו בתבונה. אנו אוהבים שומן אבל אין סיבה "לדחוף" שומן בכח ובכל הזדמנות. אכלו כשרעבים, אבל אל תאכלו רק כדי לנשנש משהו.

כיצד נראים האימונים שלכם?
ישנם שני סוגי אימונים המביאים תועלת רבה למי שמבקש או מבקשת לאבד משקל: אימוני התנגדות ואימוני אינטרוולים. ובעברית: משקולות וריצות קצרות ומהירות. נשים: אל תפחדנה: אימוני משקל והתנגדות ובעיקר לאחר צום, יבנו שריר וישרפו הרבה שומן. ולא, אל דאגה, אתן לא תהפכונה לשרירניות אלא ל"סתם חטובות". ספרינטים היא גישה משלימה ופשוטה להפליא. ריצת של 30 שניות (בכל הכח והמהירות) ולאחריה 30 שניות מנוחה, כפול 10 פעמים, תהיה אימון מעולה (ומתיש ביותר) של 10 דקות בלבד. שלבו ספרינטים ואל תשכחו את המשקולות.

מהו נפח האימונים שלכם?
אולי אתם מתאמנים מעט מדי (כלומר לא עושים כלום) ואולי אתם מתאמנים הרבה מדי (רצי מרתון מישהו). בשני המקרים זה לא פרוטוקול אימונים אידיאלי על מנת להגיע לקומפוזיצית גוף מיטבית. אתם צריכים לתת לגוף שלכם את המנוחה שלו, וזמן ההתאוששות, ומאידך גם לשבת מול הטלויזיה רגל על רגל לא יקח אתכם רחוק. היו פעילים, הזיעו, התאמצו, אבל אל תשתגעו אם אימונים אינסופיים. קאפיש?

מה עם הפרות?
מוצרי חלב, זאת יש לדעת, גורמים לאנשים רבים לשמר את המשקל והפסקת צריכתם עשוה מאידך לסייע מאוד באיבוד משקל מיותר. הסיבה היא כפולה: מוצרי חלב, למרות היותם דלים בפחמימות, מעודדים הפרשת אינסולין, מה שמאט את הירידה במשקל. הסיבה האחרת היא שמוצרי חלב הם קלים לצריכה, וקל לצרוך מהם הרבה, גם אם לא באמת רעבים. נסו חודש בלי חלב בכלל.

מהי כמות הפחמימות בתזונה שלכם?
תזונה קדמונית אינה תזונה של "אפס פחמימות" אבל אם אתם ממש תקועים, שיקלו להפחית משמעותית את כמות הפחמימות, לפחות למשך הזמן הדרוש לירידה "האחרונה" במשקל. אח"כ יהיה קל יחסית לשמור על המשקל קבוע גם אם תוסיפו חזרה את הפחמימות לתפריט שלכם. ככלל, תזונה של פחות מ 100 גרם פחמימות ביום תעודד ירידה במשקל. אם אתם תקועים לאורך זמן, נסו לרדת ל 50 ולראות מה קורה.

מה עם הרגלים וקבעונות?
אולי כדאי לוותר על קפה? אולי לנסות להגדיל את ארוחת הבוקר (כדי לא לנשנש אחר כך)? אולי יש לכם טקס קבוע של שניים-שלושה תמרים עם כל כוס תה או קפה? לכל אחד מאיתנו יש הרגלים וקבעונות. שינוי שלהם טוב לנפש, ויכול מאוד שגם למשקל. המערכת שלנו שואפת לקבעון ויציבות ולכן קשה ליצור שינוי פיסי לאורך זמן. שינוי ההרגלים יכול מאוד לסייע. אני לא יכול לדעת מה דיוק יעבוד עבורכם, וגם אתם לא יודעים, אבל זה חלק ממסע הניסוי העצמי

אולי יש לכם עצות נוספות, שעבדו טוב עבורכם?
תרגישו חופשי לשתף, להגיב, להעיר ולהאיר. בשביל זה אנחנו כאן.

By מר קדמוני with 18 comments

מתי אנו חופשיים וכיצד - קריאה מומלצת לחג החירות

מאז שעמדתי על דעתי, קראתי.
ומאז שהחלתי לקרוא, הבנתי שמילים ודפים ממלאים אותי ואת נפשי שמחה ועונג.
כילד, ומאוחר יותר כנער, קראתי כל דבר שהיה מגיע לטווח ידי, ובדרך כלל שלושה או ארבעה ספרים היו מונחים בחיקי, שלא אפסיד אף אחד מהם ולו לרגע קט. מכיוון שהיו לנו בבית הרבה מאוד ספרים, קראתי את כולם, ללא אבחנה או העדפה מובהקת. כנער בשנות השמונים של המאה שעברה היו לי גם ספרי-ילדים כמו "101 קסמים ותעלולים שכל אחד יכול לבצע" או "נסה ודע שעשועי מדע" האלמותי, ומאידך קראתי גם ביוגרפיות כמו "חיי" של גולדה מאיר, או "המרד" של בגין.
הוא שאמרתי, קראתי פשוט כל מה שהיה על המדף. אבל לאו דווקא לפי הסדר.
מכלל מאות הספרים בבית היו שניים שמשכו אותי אליהם שוב ושוב, כמו פרפר לאש, משך כל שנות התבגרותי: "רגל של בובה", שכתב יעקב העליון ו"פרפר" שכתב הנרי שרייר. את שניהם קראתי עשרות פעמים ממש. שוב ושוב. קורא שורה ולא מאמין. קורא עמוד ונדהם שוב. לא חשבתי על זה עד היום אבל הספרים הללו דומים מאוד ולא במקרה הם חיברו אותי אליהם.  הראשון הוא סיפור לחימתו ושיקומו של פצוע מלחמת ששת הימים שאיבד בסיני את רגלו ותומתו, והשני הוא סיפורו של פושע-הגון צרפתי שנלחם כל חייו להמלט מבית האסורים ולנקום באלו שהפלילו אותו. שניהם יומנים אישיים של גברים שהוטלו למלכודת הנסיבות בעל כורחם ויצאו ממנה רק לאחר שנים ארוכות, חבולים בגוף, אך לא בנפש (לרוע המזל הסתבר לימים שגם יעקב העליון הוא פושע).
"פרפר" יצא לאור בעברית ב 1972 ו"רגל של בובה" ב 1973, ואת שניהם, אני מניח, לא שיערו הורי שאקרא כבר בגיל 12.
מאז פרפר הפך אצלי רק לזכרון עמום. ובכל זאת, מכל הרפתקאותיו ומאות הדמויות המאכלסות את נדודיו, סיפור אחד קטן נחרט בראשי יותר מכל האחרים: סיפור פרק חייו בקרב האינדיאנים. שתי נשים היו לו שם - לאלי וזוראימה. אחיות. נערות. וסיפור אהבתם הסוערת, הבתולית והחפה מכל נורמות מערביות או רכוש - הילך עלי קסם. ואולי היתה זו העובדה כי היו אלה נערות ערומות ואני עוד נער מתבגר.

עברו לפחות 25 שנים.

עד השבוע.
בחג הייתי אצל אחותי והנה הציצה אלי ממדף הספרים אותה עטיפה מוכרת. שוב פרפר. אותה הדפסה בדיוק מ 1972. אותו טקסט. לא תרגום חדש ולא עיצוב חדש, רק הדפסה חוזרת אחרי שלושה עשורים מאז נעלם מהמדפים. מאומה לא השתנה.
(עטיפה נהדרת ופשוטה ואיקונית - פרפר מול מנעול כבד ישן בחזית, ופרפר מצידו השני של המנעול על הגב. זהו. בלי תיאור ובלי מילים ובלי כלום. פשוט עיצוב עטיפה נפלא).

אז הרמתי מיד את פרפר והריחות והמראות והסיפורים והקולות שקראתי ושדמיינתי חזרו אלי בבום אחד גדול.
פרפר. האיש שברח שוב ושוב. האיש שראש נמר ענק מקועקע על חזהו, שגר עם האינדיאנים, שסיפר סיפורי זוועות על אכילת אדם ועל חתול שהוגש לבעליו כארוחה, ועל נמלים טורפות ועל ג'ונגלים טרופיים ועל אכזריות נוראה של סוהרים ואסירים. פרפר.
בקריאה החוזרת הזו, השבוע, ממרחק השנים, הדברים נקראו לי פתאום אחרת.
ושוב חזרו אלי בעיקר לאלי וזוראימה, ושוב החזקתי את הראש ולא הבנתי, מה לעזאזל הוא עושה כשהוא עוזב את גן העדן הקסום ההוא. הוא הרי אסיר שברח והנה דרך נס מצא מקלט מבטחים של ממש, נשים אוהבות, מעמד ורוגע בקהילת ציידים-לקטים שבשפת החוף הוונצואלי. והנה הוא בוחר לוותר ולהמשיך לברוח, ואז להתפס ולברוח שוב ולהתפס שוב ולהענש ושוב ולהענש ועוד ועוד עלילות מסמרות שיער, וכל הזמן הזה רוחו חופשיה, אבל גופו, גופו אסור. ודווקא בעת שגופו היה חופשי, והוא היה מוקף אהבה ורוגע, גילה שליבו, זה החופשי כביכול, אינו חופשי באמת, אלא כי הוא שבוי וכבול לארץ מוצאו. הוא בוחר לחזור לאנשים ששלחו אותו להנמק באי השדים, ובכך הוא מותר על אהבת האינדיאנים וחברתם המצוירת כה אידילית. לאורך כל הספר דמותם של האינדיאנים מוצגת כניגוד הגמור לחברה ממנה ברח ושאותה תיעב, אך ברגע האמת, הוא ברח מהחברה המופלאה וחזר, כמו בעל כורחו, לחברה שהקיאה אותו מתוכה.
לקורא נדמה שגם בעת שכתב את זכרונותיו לא החליט שרייר אם עשה טעות או לא בעת שעזב את האידיאנים, אך ברור  כי החברה הילידית, היא המודל לחברה האידיאלית בעיניו. ללא מעמדות, ללא רכוש כמעט, ללא חוקים למעט כבוד, הם מנהלים חברה מצליחה ומגובשת. הם אוכלים טוב, הם נראים (ונראות) נפלא, הם מכבדים את הזולת והם מעניקים חופש מוחלט. ההיפך המוחלט מהחברה המערבית.
ממרחק הזמן אני רואה את הפער שבין האידיאל, שאולי מצוי רק בין דפי הספרות, לבין המציאות. בין המודל הרומנטי, של הצייד-לקט-מאושר-יפה-ובריא, זה של חברת השפע הקמאית, הקדומה, לבין המודל המציאותי, העלוב למדי, של חברת המערב החולה, הממהרת, המוגבלת.
כמו פרפר, איננו חיים את חיי האינדיאנים היום, ואיננו יכולים לאמץ לעצמנו אורח חיים של שליית פנינים, שינה על ערסלים, וסחר חליפין בשריון צבים. אבל גם אם נותר לנו רק את הדימוי-ציור המתוק ההוא, זה שפרפר השאיר לנו, שגרעינו אמת, הרי שזה מזכיר לנו שאפשר גם אחרת. שזה תלוי רק בנו. ושאם נחליט שלא לברוח, אולי נמצא את החופש ממש כאן.
אחרי הכל, תנאי הפתיחה שלנו טובים בהרבה: אותנו לא שלחו לעבודת פרך באי השדים.

קראתי את פרפר וחשבתי - האם אנו באמת חופשים לבחור?
אז חפשו את פרפר בחנות הספרים וקנו אותו. הוא בטח ב 1+1. ואם אתם צריכים המלצה גם לספר השני, יש לי כמה רעיונות...
:-)

חג חירות שמח יקירי.

By מר קדמוני with 4 comments

מה אוכלים ביום עבודה - טיפים וטריקים לקדמונים

הי חברים וחברות
השבוע הסתובבתי בהרבה חנויות ספרים, בעיקר בת"א ובצפון הארץ. רציתי לראות מקרוב, לדבר עם המוכרים, לשמוע איך הולך, ובכלל, להבין אם הספר מוצג, היכן ומה משוב הקוראים בשטח. היה כיף ולמדתי הרבה.
בשיחות עם המוכרות והמוכרים שקראו כבר את הספר, עלתה שוב ושוב אותה השאלה, בגרסאות שונות: "איך אני מתארגנת על אוכל קדמוני ליום עבודה רגיל"? בסופי שבוע כל אחד יכול לדמיין עצמו בקלות מכין אוכל מושקע, טרי ואמיתי, אבל במשך השבוע, זה לא תמיד פשוט. המוכרים אותם פגשתי, העובדים בחנות או בקניון, לוקחים לעבודה בדרך כלל סנדוויצ'ים. זה הכי פשוט, מהיר ועמיד, וזה זול משמעותי מלאכול משהו באיזו שיפודיה. ודומה כי המעבר מתזונה יומית המבוססת דגנים לתזונה קדמונית אינה מהלך טריוואלי.
מוכר אחד אמר לי למשל: "גבר, לא מסוגל לקחת כל יום סלט עוף. נגמרתי מזה".
אוקיי. הבנתי.
אז עבורכם, מוכרים יקרים, וגם עבור כל שאר האנשים שלוקחים לעבודה אוכל מהבית, הנה כמה טיפים שאולי יעזרו לכם לאכול נכון יותר, כל יום.

• ראשית חכמה: הרעיון הוא לא להקשות עליכם אלא לענג לכם את היום באוכל אמיתי. אבל הצלחה דורשת תכנון, התארגנות וקצת יוזמה. ברור שאם תזכרו בזה רק בבוקר "תתקעו" בלי כלום ואז הדרך לאי-הצלחה, קצרה. לכן, הכירו את עצמכם, וערכו קניות ובישולים בהתאם ומראש. בהתחלה זה יהיה קצת מורכב מעט או מעמיס, אבל אחרי זמן זה הופך "לאוטומט" וקל ופשוט. אה, וגם כיף. 
• קופסאות מזון: קנו לכם קופסאות מזון עם חלוקה פנימית. יש קופסאות פלסטיק אטומות המופרדות לתאים מאוד נוחים. כדאי משהו שלא ינזל לכם בתיק ולכן עדיף של מותג טוב. בהודו משתמשים בקופסאות פח בקומות, וגם זה נהדר. כל מה שעובד לכם להחזקת כמה מצרכים שונים, ועדיף משהו המסוגל לעמוד בחימום וקשיח מספיק כדי לא למעוך את המזון שבפנים ולהפוך אותו למחית. 
• חטיפים נכונים: אין סיבה לנשנש חטיפים או סוכרים. אם אתם כבר בעניין של תזונה קדמונית, ארגנו את החטיפים הטובים לכם והאהובים. ביצים קשות, טוב שיהיו במקרר ותמיד יבואו טוב. קופסה עם ירקות קשים חתוכים גס עם מלח ולימון יהיו נהדרים ופריכים (גזר, סלרי, קולורבי ופרוסות לימון. הסתדרתם). משקיענים יכינו בשר מיובש (ג'רקי), או גרנולת קוקוס. חטיף יכול להיות גם גביע שמנת טובה, יוגורט טבעי של 7%, תפוח או פרי אחר, חופן אגוזים ושקדים, ואפילו רבע חפיסת שוקולד 85%. אוקיי, לא חייבים את כל החטיפים האלו כל יום...
• סביבת העבודה: הכי מבאס זו סביבת עבודה בה אין אפשרות לחמם את המזון, ואז אתם טורחים ומביאים אוכל אמיתי ומגלים אורז, בשר וירקות קרים. לא משהו. תדאגו למיקרו. גם אצל המעסיק הכי חסכן, מיקרו יעלה כ 200 שקל ועל פי רוב אפשר למצוא עבורו פינה קטנה.  אולי כדאי שיהיה גם קרש חיתוך במקום וקערה ותבלינים ובקבוק שמן זית, והופ, אתם יכולים להכין לכם ארוחה אמיתית בשתי שניות וחצי. אבל בלי האביזרים התומכים, יהיה קשה.
• שילובים מנצחים: קחו לכם לעבודה בקופסת המזון אוכל אמיתי. עכשיו תכנו מה מתאים לכם לקחת וכיף לאכול עם העמיתים. בדרך כלל מנת חלבון ומנה כפולה של ירקות עם שמן טוב יעשו עבודה מצוינת. תבשיל ירקות, אורז, עוף, בשר או דג, בולונז, וכדומה. הבת שלי לוקחת לבית הספר פעמים רבות קופסה עם בולונז, בתא השני מעט אורז ועוד קופסה עם סלט ירקות גדול (אחרי השתדלות עכשיו יש להם מיקרו בבית הספר). אפשר לקחת בקופסה קטנטנה וננעלת היטב גם רוטב מושקע לסלט (ויניגרט שמן זית עם חרדל למשל). אפשר גם ירקות חיים שלמים ולחתוך על המקום בעבודה ולפזר מעל בשר שחותכים או עוף. הרעיון הוא, שוב, אוכל אמיתי. כל תבשיל אפשר לקחת, ואם יש קופסה טובה, צלחת נחמדה וטיפה סבלנות, זו תהיה יופי של ארוחת צהרים. 
• מה אוכלים לפני שיוצאים לעבודה: אפשרות אחרת לגמרי היא לאכול ארוחת בוקר גדולה מהרגיל ולא רק קפה, ואז "למשוך" ולדלג למעשה על ארוחת הצהרים. אני אישית מדלג כמעט תמיד על ארוחת הבוקר ואוכל לראשונה בצהרים, אבל מי שמעדיף לא להסתבך לקחת ולארגן עם ארוחה של ממש אולי אפשר להחליף ולהסתפק בנשנוש קל כאמור. ארוחת בוקר אמיתי אמורה להחזיק אתכם לא מעט. ובכלל, לתרגל צום לבירוגין זה בריא ומתגמל, וגם לא קשה בכלל, ברגע שהגוף מסתגל לתזונה קדמונית. 
• גייסו תמיכה מקומית מעמיתים: אתם לא לבד. יש עוד אנשים סביבכם שכבר מתחילים גם הם לאכול לפי הסוד הקדמוני, או שהם רוצים לאכול אוכל אמיתי ולא רק תוצרים מעובדים, אז אולי היה נחמד לשתף אותם ולהתארגן במשותף על ארוחות הצהרים? כך תוכלו לקבל רעיונות זה מזה, לחתוך ביחד סלט או סתם לשטוף כלים. 

דוגמא מיום טיול, בשבוע שעבר: בשר קר חתוך, ירקות חתוכים ואשכולית.

ומה אתם אוכלים?
ספרו לנו מה ההצעות שלכם, ושתפו, כדי שאחרים יוכלו לאכול טוב גם הם.

By מר קדמוני with 22 comments

אינג'רה -האם אכלתם פעם?

ביום שישי האחרון זוגתי ואני הסתובבנו לנו בשדות פרדס-חנה-כרכור-צל-עלי-בננה.
מסתבר שבמקרה היה בדיוק יום חג לאומנים המקומיים וברחבי המועצה ארגנו "בתים פתוחים" בהם תכשיטנים, ציירים, פסלות ומעצבות ומה לא, התקבצו יחד להציג את מרכולתם ולעודד אומנות מקומית. נחמד. אז 'סתובבנו לנו.
באחד הרחובות פנינו והנה דרך מקרה הגענו לבית כפרי מהסוג הישן. חצר גדולה בחזית, פורחת בעוז בשפע כתום וירוק של כובע הנזיר (טעים לאללה בסלט, גם הפרחים, דרך אגב). בחצר, בצל, היה שולחן קטן וסביבו ישבו שלוש נשים אתיופיות, בתלבושת מסורתית, ולידן שלט קטן מקרטון: מאכלים אתיופיים.
לא נעצור ונטעם?
ישבנו גם אנו לידן והזמנו מנה. עשרים וחמישה שקלים לאינג'רה גדולה, כהה ועגולה, ועליה אפשר להוסיף ארבעה סוגים של תבשילים (באמהרית: וואט) שהכינו הנשים: תפוחי אדמה עם גזר (קצת כמו ירקות של קוסקוס, ויתרנו), עדשים חומות חריפות, שעועית חמוצה ותבשיל עלי סלק שחור.
ת'כלס, היה טעים.
כל הטעמים היו קצת חמצמצים, ועם הרבה טעם פראי. בעיקר התבשיל עדשים, שום ופלפל חריף. משהו מיוחד.
כך או אחרת, שוחחתי איתן על איך הן מכינות בדיוק את האינג'רה. כידוע, את האינג'רה מכינים מקמח טף, שהוא מין דגן מקומי באתיופיה הנטול גלוטן כמעט לחלוטין. אבל זה לא רק הדגן עצמו. את העיסה הן מניחות בהשרייה להתססה למשך מספר ימים וכך יוצרות את המחמצת. לפי אחת מהן, צריך לפחות שלושה ימים, ועדיף ארבעה, לפני שמכינים מהעיסה את האינג'רה. "אי אפשר לקצר את זה" היא אומרת, למרות שכבר אחרי יומיים היא מעבירה זאת למקרר. "אבל באתיופיה לא".
את האינג'רה עצמה בסופו של דבר הן מכינות כעת במחבת חרס חשמלי שדומה מאוד לדבר האמיתי מהמולדת הישנה. מתקבל מעין פנקייק גדול וכהה, מלא חורים, בדומה מאוד ללחוח התימני אבל שמרגיש יותר כבד ומלא.
מכל מקום, אין ספק שהמזון האפריקאי המקורי מטפל בדגן בזהירות רבה. אין באתיופיה "לחם" מטף או דגנים מקומיים אלא מחמצת בלבד, וזו חייבת לעמוד בסטנדרט של מספר ימים לפחות וכך היא מבטלת ומשנה את הרכב החלבונים של הדגן וממילא מנטרלת את הבעייתיות והחומצה הפיטטית שנמצאת בכל הדגנים. האדם לאורך ההיסטוריה מצא דרכים יעילות להשיג מקורות אנרגיה טובים ולהפוך אותם למקורות אנרגיה בטוחים. רק האדם הלבן, התאב, המודרני, המתחכם, החליף את השיטות המסורתיות בשמרים ואת הדגנים המקומיים בחיטה, והופ, אנו רואים את המציאות מסביב.
כתבתי כאן פעם על תהליך ההדרדרות הבריאותי שעבר על התימנים כשהחליפו את הדוחן והדורה בחיטה, את הסמנה בשמן סויה ואת התמרים בסוכר. תהליך זהה, ואפילו מהיר מזה שנרשם בקרב התימנים, עובר על העולים מאתיופיה, שסובלים מהידרדרות קיצונית בבריאותם בכל הספקטרום של מחלות המערב, מהשמנה וסוכרת, דרך התקפי לב ועד סרטן ואסתמה, וזאת בתוך פחות משלושה עשורים מתחילת גל העלייה מאתיופיה. למרות היעדר מוחלט של אסתמה באתיופיה, למשל, שכיחות המחלה בקרב העדה בישראל היא הגבוהה ביותר בחברה הישראלית.
כך זה בעולם: תרבויות ילידיות ומסורתיות הן בריאות, אך איבוד מסורת האכילה המקומית, שיטות ההכנה וסוג החומרים מביא לתחלואה ולשיבוש המערכות.
לא במקרה שתיים משלוש הנשים האתיופיות שישבו עמנו סביב השולחן היו בעודף משקל ניכר מאוד.

אחרי שנפרדנו ניקרה בראשי שאלה: האם אנו, שגדלנו לתוך תרבות המערב, מסוגלים לאמץ אל חיקינו את התרבות, המזון, המצרכים ודרכי ההכנה של המזונות הקדומים והבריאים או שלנצח התרגלנו למהירות ולמיידיות של התוצאות ושל התגמול.

מה אתם חושבים?
האם אתם מסוגלים לדמיין את עצמכם מכינים אינג'רה יום אחד ולא רק קונים אותה באיזה יריד?

By מר קדמוני with 7 comments

מתי גנבתם משהו בפעם האחרונה?

החלון

אתמול גנבתי!
מודה.
השכמתי בחמש וחצי בבוקר, ציחצחתי שיניים, לבשתי בגדים כהים ויצאתי לדרך, לגנוב.
היה עדיין חושך בחוץ אבל אני שמחתי כי ידעתי שדרך הגנבים קלה יותר בשעות האחרונות שלפני השחר. העולם עוד מנומנם אבל ההתרגשות של הגניבה כבר פועמת וזוחלת בעורקים. המיוחד בפעולה של אמש היה היעד לגניבה:
רחוק,
קשה להשגה,
מיוחד,
ויקר לליבי.
קשה לגנוב אחד כזה.
ובכל זאת, הצלחתי.
חזרתי הביתה בשמונה בערב, עייף ותשוש, ובלב שמחה גדולה.
כי אתמול,
אתמול גנבתי יום.

ההתחלה היתה ספונטנית. לפני שבוע מישהו הציע וזרק תאריך, אמרתי "סבבה", וסימנתי ביומן. לא זמין. על היעד הסופי החלטנו רק בדרך (הר ישי, נחל דוד עליון, מערת דודים), אבל מפת סימון שבילים היתה מוכנה. שלושה חברים ומכונית אחת, יוצאים לגנוב יום. אחרי כמעט שלוש שעות הגענו לעין גדי מהצפון הרחוק. מכנסים קצרים, תיק עם אוכל, ארבעה וחצי ליטרים מים לכל אחד, כובע וטלפון כבוי בתיק. גם ככה אין קליטה. אל הרכב חזרנו רק ב 16:30 אחרי יום הליכה מאומץ ונמרץ, שחייה בגבי מים נהדרים, נופי קדומים ושלוות מדבר.

הנה חמש סיבות למה גם כדאי לכם לגנוב יום:

1. כי זה מאפשר לכם להתנתק. לא לענות לטלפונים. לא לקרוא אימיילים. לא לשמוע ציפצופים של קבוצות וואטסאפ מיותרות. לא להיות אחראי על כלום. לא לדאוג מכלום. לכבות את המוח הדואג ולהפעיל את המוח הנהנה. להפסיק את הרעש המתמיד ואת הזמזום המתמשך של החיים והדאגות ולפנות מקום וזמן לשקט ולשלווה, למרחב ולכאן ולעכשיו. 
2. כי זה מאפשר לכם להתחבר. התנתקתם מהאלקטרוניקה, זה נכון, אבל טיול הוא הזדמנות מצוינת גם להתחבר, אבל לאנשים אמיתיים. אתמול צעדנו עשר שעות כמעט, וברובן דיברנו. שלושה גברים באמצע החיים, מגלים את הזמן ואת המרחב הנפשי לדבר. אשכרה לדבר ולא רק לסמס או לחדד חידודי סטטוסים. טיילו עם הילדים, ותתחברו גם אליהם. המסע הוא גם גשר. 
3. כי ללכת הרבה, זה קדמוני. ציידים לקטים הולכים 19 קילומטרים ביום בממוצע. כל יום. זה הרבה. הם סוחבים לעתים ציוד, לעתים ילד, לעתים צייד. אני סחבתי מים ומזון. יש משהו נכון שמפעיל את כל מערכות הגוף בהליכה ארוכה. משהו בריא, ראשוני, נכון, פשוט. זה לא לרוץ ולא לזחול, אלא פשוט לצעוד. לעבור מנקודה א' לנקודה ב'. גם אם הן רחוקות ולא במישור. כפי הנראה זה הספורט הבריא והטוב ביותר שתוכלו לעשות: תרמיל והליכה ארוכה. 
4. כי החיבור לטבע בריא לנפש. זה לא רק ההתנתקות, זו הרווחה והשלווה שהנפש שלנו זקוקה לה. מחקרים רבים מצביעים על הקשר שבין הליכה ושהות בטבע לבין בריאות פיסית. יותר יעיל מאקמול, יותר זול מחו"ל. הנגב, הגולן, מדבר יהודה, הגליל - כולם במרחק נגיעה וכולם יתנו לכם עוצמות אמיתיות ומיד.
5. כי זה לא עולה הרבה. בטח יש לכם ימי חופשה שלא ניצלתם. אולי אתם עצמאיים ועיתותיכם בידיכם. טיול הוא פעולה זולה ופשוטה. קצת אוכל לתרמיל, וחסל. אין אטרקציות, אלא יש מרחב.  מקסימום עולה כניסה 20 שקלים לשמורות טבע. בילוי זול יותר קשה למצוא. בטח אם יש לכם רכב חברה. 

ומה גנבתם אתם?

By מר קדמוני with 4 comments