אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

תשעה טיפים לאנשים רזים וקדמונים (ולאנשים שמבקשים להוסיף משקל)

(גברים שימו לב, לא בטוח שנשים הן בכלל בעניין של עוד שרירים)

השבוע קיבלתי שני מיילים שונים, משתי קוראות שונות, בהפרש זמן מקרי של רבע שעה בלבד. רצה הגורל ושתיהן שוקלות בדיוק 52 ק"ג (בלבד) ושתיהן מוטרדות מהאפשרות שהן עלולות לאבד עוד ממשקלן בתזונה קדמונית. אז הן שואלות, ובצדק: מה לעשות?
יש גם אחרים, שאינם כה רזים ושבכל זאת מבקשים לשמור על משקל ולא לאבד משקל, ואולי להוסיף אפילו כמה גרמים או קילוגרמים. איש איש ומטרותיו; אישה אישה ורצונותיה שלה. אז הנהצרור עצות לשמירה ואפילו להוספה של משקל:
  • סדר בארוחות - אחת התופעות הנפוצות במעבר לתזונה קדמונית הוא הפחתה של תחושת הרעב. הגוף מגלה יציבות חדשה ואנרגיה מתמשכת ולכן רבים פשוט אוכלים פחות או "שוכחים" לאכול. זה מצוין עבור רוב האוכלוסיה, כי רוב האנשים נמצאים בעודף משקל, אבל זה לא מוצלח במיוחד לאנשים שמראש היו במשקל נמוך או שהתיאבון שלהם מעלם לא היה בשמיים. אז להבדיל מההמלצה הגורפת "איכלו רק מתי שאתם רעבים", עבור אנשים שרוצים להוסיף משקל חשוב דווקא להקפיד על זמני ארוחות. אל תדלגו על ארוחות ואל תעגלו פינות. תאכלו. שימו לכם תזכורת בטלפון אפילו. תאכלו.
  • כמות האוכל - זה נשמע טריוואלי אבל החיים מורכבים מאוסף של הצלחות קטנטנות, ולכן חשוב להתארגן מראש שהארוחות יהיו גדולות, מזינות ומשביעות. ארוחות אמיתיות. אם את או אתה מבקשים להוסיף משקל ועדיין רק שותים קפה חפיף בבוקר ורצים לדרככם, זה עלול להיות הרבה יותר קשה לעומת אכילה מסודרת, כזו שמפנים עבורה מספיק זמן בסדר היום, מבשלים ונערכים לקראתה. תאכלו טוב. ממש טוב.  
  • שמן - אתם כבר התיישבתם לאכול, אז נא לדאוג שתקבלו מהארוחה כמה שיותר קלוריות. רמז: בשומן יש יותר קלוריות לנפח מכל מזון אחר. אז תפנקו את הסלט עם הרבה שמן, תוסיפו רוטב, תבחרו את החלקים השמנים, תאכלו חטיפים שמנים כמו אגוזים או קוקוס, ובכלל, תהנו מהחיים (זה נכון בכל משקל, דרך אגב). אולי תתחילו לשתות גם את הקפה עם שמנת במקום חלב (או גם עם כפית חמאה, זה נכנס חזק לאופנה ומכונה bulletproof coffee). מה שתבחרו, תאכלו.
  • פחמימות בטוחות - אחת הסיבות המרכזיות לאיבוד משקל ללא מאמץ במעבר לתזונה קדמונית הוא הירידה בכמות האינסולין בדם. בשפטות נאמר שרמה נמוכה של אינסולין מאותתת לגוף שאין פחמימות במזון ולכן יש לנצל אנרגיה משומן, ולהיפך: רמה גבוהה מעודדת שמירת שומן. לכן, דרך יעילה ביותר לשמירה על משקל בתזונה קדמונית היא לשמור על רמת פחמימות גבוהה, יחסית, בתזונה, אך עדיין שמקורות הפחמימות יהיו טובים ולא מזיקים. כלומר ללא דגנים וסוכר כלל, אך עם שימוש באורז, תפוחי אדמה, בטטות, בננות וכדומה. חשוב לזכור שבכל מקרה איננו רוצים רמות גבוהות של אינסולין בדם כל הזמן (העלול להביא למצב טרום סוכרתי), לכן אני ממליץ עדיין לאכול רק שלוש ארוחות ולא כל שלוש שעות, וכן להבטיח שהתוספת הפחמימתית תבוא ממצרכים מעוטי פרוקטוז (נא לא להשתגע עם פירות). 
  • צמצמו את הירקות. say what??? כן. סלט של מלפפונים, פלפלים, עגבניות ובצל הוא כיף לאכילה אבל למי שסובל מחוסר רעב, הירקות, במיוחד הקשים, תופסים הרבה נפח בקיבה, עשירים בסיבים המעודדים את תחושת השובע ובעיקר, נותנים מעט מאוד קלוריות יחסית לנפח ולמשקל. אז תאכלו פחות מהם ויותר מזונות עשירים - הן קלורית והן איכותית. למשל כבד בקר ידידינו, אבוקדו, ציר עצמות, דגים שמנים כמו סלמון והרינג, נתחים שמנים כמו שפונדרה וכדומה. אוכל אמיתי.
  • לרמות קצת את הגוף - תחושת השובע והרעב מורכבת מגורמים שונים והורמונים רבים (גרלין, לפטין, אינסולין), וגם מתחושות פיסיות למשל כמו עומס על שריר הקיבה כשזו מלאה. ההורמונים האחראיים על תחושת השובע מושפעים גם הדדית אלו מאלו (למשל רמות אינסולין נמוכות מדכאות את תחושת הרעב), לכן התמונה היא מורכבת והלוואי שהיתה פשוטה. אבל אם אנו מתחיליםפ את המסע במשקל נמוך מאוד או שאנו מאוד רוצים להעלות משקל דרמטית - זה קשה. בדיוק כמו שאיבוד משקל אינו תהליך פשוט והגוף מתנגד לשינוי, כך גם בעליית משקל. או אז עשוי להיות צורך להאכיל את הגוף יותר ממה שמאותתת לנו תחושת הרעב הטבעית. וכך נעשה:
    • נצרוך קלוריות גם בשתיה. הפעולה המכנית של לעיסה ופירוק מזון, יוצרת תחושת שובע. אבל אם אנו מקבלים את הקלוריות בצורה של משקה, אנו יכולים לצרוך הרבה יותר לפני שהגוף "נזכר" שהוא בעצם כבר שבע. כל מפתח גוף ידע לומר לכם שהבלנדר הוא ידידו הטוב ביותר. באופן זה אפשר להכניס לבלנדר בננה ושמנת או אבוקדו, ביצה ושמנת מתוקה, או כל שילוב שעולה על דעתכם ושאתם מספיק אמיצים לנסות. יכול להיות טעים. כמובן כמובן שקלוריות נוזליות איכותיות וטעימות ומלאות ויטמינים תקבלו ממרק בשר שהוכן עם עצמות. שמן, טעים, ואפשר לצרוך ממנו הרבה בלי להתאמץ.
    • אלטרנטיבה פחות קיצונית היא מאכלים רכים מאוד. למשל פירה בטטה או תפוחי אדמה, להם תוסיפו שפע חמאה או חלב או גם וגם. כמו שאולי אתם זוכרים מה"סבתה בישלה דייסה", זה יכול להיות מדגדג אבל בטח שטעים ומזין. 
    • נשלב מזונות שהם גם מלוחים וגם שמנים. המוח שלנו מחווט לטעמים שנדירים בטבע. אם תציצו בתעשיית המזון המהיר והתעשייתי תגלו כמה קסמים שגורמים לילדים שלנו לא להפסיק לאכול את החטיפים הבאים בשקית: מליחות, חמיצות, שומניות ומתיקות. למשל חטיף צ'יפס. הוא עמילני, שומני מאוד, מלוח מאוד ועם קמצוץ חמיצות. לצערנו זה עובד יותר מדי טוב ואנחנו מקבלים אומה של מכורים. למבקשים שימור משקל אפשר לנצל את הפיסיולוגיה הזו לטובתנו: שימו יותר תיבול מלוח ויותר שומן באוכל שלכם. תנו נגיעה קלה של מתיקות או חמיצות ובכלל הרצון לאכול עוד ועוד יגבר. ספיציפית חישבו על אגוזים קלויים ומלוחים לעומת אגוזים לא קלויים - ממי תכרסמו יותר? נכון. 
עד כאן כמה מהטיפים שלי
עכשיו ספרו לנו אתם בתגובות מה עבד עבורכם הכי טוב!
והי, רגישו חופשי לשתף ולהוסיף!!
בריאות
דעאל 

By מר קדמוני with 13 comments

ארוחת מלכים לארבעה אנשים בארבעים וחמישה שקלים


מי רעב, מי?

יש המתלוננים על יוקר המחיה בארץ בכלל, ועל יוקר החיים בתזונה קדמונית, בפרט.
ואכן, לא הכל זול, וודאי שאיננו מלקקים דבש (תרתי משמע), אבל אפשר וכדאי להכין ארוחות סוף הדרך, מזינות להפליא, טעימות פחד וקדמוניות לעילא, גם מבלי לפשוט את הרגל. ולהוכחה, הנה מה שהכנתי היום בצהרים.
נתחיל במצרכים ובעלויות:

  • חצי כרוב לבן (קילו) - 2 ש"ח אצל רמי לוי שלשום
  • קילו בשר לב טחון - 15 ש"ח
  • חצי קילו כבד בקר - 14 ש"ח
  • חצי חבילת פטריות - 4.5 ש"ח
  • כוס יין אדום - 4 ש"ח
  • שני בצלים - 1 ש"ח
  • שני גזרים - 1 ש"ח
  • חצי פלפל ירוק חריף - 0.5 ש"ח
  • תבלינים ושמן - 3 ש"ח 

סה"כ - 45 שקלים. 

ועכשיו, לעבודה. ת'כלס הכל קל קל קל.  אה, ומתקבלות לפחות 4 מנות ככה שגם הילדים לא יצאו רעבים.

  • כרוב בתנור - הכי פשוט, הכי טעים, הכי קל. פורסים את הכרוב. מערבבים בתבנית עם שמן זית, מלח גס, פלפל שחור וקצת קארי. מכניסים לתנור חם 180 מעלות לרבע שעה. מערבבים ונותנים עוד 5 דקות. שמים עין שלא ישרף אלא רק יחרך. תענוג.
  • "בולונז" לב - מטגנים בצל קצוץ בשמן קוקוס. מוסיפים שני גזרים קצוצים. חצי פלפל חריף ירוק קצוץ. מאדים. מוסיפים את הבשר הטחון. מתבלים בכמון, פפריקה, פלפל, קארי ומלח. טעים לאללה.
  • כבד בפטריות ויין - צולים את הכבד קצרות מעל אש (ענייני כשרות). פורסים. מטגנים בצל פרוס לרצועות במחבת. מוסיפים פטריות קצוצות. מוסיפים את הכבדים. צולים. מוסיפים כוס יין אדום. מצמצמים. מתבלים במלח ופלפל. מצקצקים בהנאה.


יותר זול, יותר בריא ויותר מזין מזה לא תמצאו. אלא אם כן יש לכם רעיונות אחרים?
בתאבון!

By מר קדמוני with 15 comments

עם הספר לא מפחד מסיפור ארוך

השבוע הוא שבוע הספר העברי ועוד מאז שהייתי ילד אני זוכר אותו כחגיגה גדולה.
ללכת בין דוכני הספרים האינסופיים, להרים כותרים שמעולם לא ראיתי ולחזור הביתה עם שקית ספרים שאתחיל לקרוא מיד באותו הערב.
קסם שכזה.
כנער, לא ידעתי מעולם מדוע אני אוהב את הספרים, ולמה זה תמיד מונחים למראשות מיטתי ארבעה ספרים לפחות. אהבתי לקרוא וזהו. אבל עם השנים והזמן התחדדה בעיני התובנה כי הספר, הקריאה בסיפור, יכולה לחבר אותנו למשהו הרבה יותר קדום וראשוני במוח האנושי: היכולת להתפעל מהעברת אינפורמציה מושלמת, רהוטה, מדויקת ומעשירה, להלך בין טיפות הקסם שהשאיר אחריו המחבר. לראות את המראות דרך עיניים אחרות. להיות אני ולא אני בו בזמן.
כי המוח האנושי הקדמון שלנו מחווט לקליטת וספיגת סיפורים.
לפני עשרים שנה כמעט עבדתי כאיש פיתוח הדרכה בתעשייה האווירית. גיליתי אז שאני יכול לעשות מה שכל המדריכים האחרים עושים -  להציג לאנשים את כל האינפורמציה כתובה על שקף (פעם היו שקפים של ממש, מפלסטיק שקוף שכזה) - אבל ראיתי גם שמאומה לא יכנס לקודקודם בדרך זו. רצף המילים והכתב הופך לזמזום ולרעש ואיש אינו יכול להתרכז ולהבין. אבל אם תנסה לספר לכיתה סיפור, גם אם זה על החומר הכי משעמם בעולם, תמיד תוכל דרכו להעביר את אותה האינפורמציה ממש - ומובטח לך קשב מלא וכי הלומדים אכן ילמדו.
זה פשוט חזק מאיתנו: אם יש סיפור, אנחנו רוצים לשמוע אותו.

התבוננות בציורי האדם הקדמון במערות הקדמונים באירופה מראה את אותו העניין ממש. יש שם סיפור. הנה הדרמה. הם כמו אומרים לנו מהקיר: היינו שם, ואז הלכנו הלאה, ורדפנו אחר האריה, וברחנו מפני הדוב, וצדנו צבי, וחזרנו למערה וחוזר חלילה. לא תמצאו ציורי קיר עם מספרים או תאריכים או רשומות מלאי. כל אלה התפתחו הרבה מאוחר יותר, ורק לטובת פקידי האוצר.
האדם הקדמון חזר מהציד ומהליקוט וסיפר את הסיפור שלו סביב המדורה ואז החליט להנציח אותו על הקיר כדי להעביר אותו הלאה, כדי לספר אותו שוב, רק בתמונות. והצד השני אכן הקשיב ושאב את הידע ולמד וזכר והנהן בהסכמה ובהערכה. ואז, בשלב מסוים, מישהו גילה שאפשר לרכז את הסיפורים לא רק על הקיר אלא גם בספר.
וכך נולדו לנו הספרים הקדמוניים שהפכו לנכסי צאן ברזל של האנושות. ספרי המיתולוגיה והעבר הרחוק. הסיפורים הגדולים של התנ"ך ושל האודיסאה ועל וולהאלה וכתבי האוגרית.
ומהם המשיכו והתפצלו ונולדו כל העת סיפורים חדשים ומיתולוגיות מקומיות, ואזוריות ולאומיות ומשפחתיות ומעשיות חסידים ואגדות אורבניות.
ומהם נולדו המחזות. תחילה ביוון, ואחר כך ברומא, ובאירופה ובאנגליה. ואז אצל שייקספיר וכל העולם הפך במה.
ומהם נולדו פנסי הקסם - הראינוע והקולנוע, וצ'פלין רקד את סיפורו של הנווד העני בסרטים אילמים וקרי גרנט סיפר לנו בשחור לבן על המערב הפרוע שאיש מאיתנו לא היה בו. וכולנו ישבו מרותקים בחשיכה ומחאנו כפים.
ומהם נולדו סדרות הטלויזיה. והנה עקבנו אחר ספוריהם של בובי יואינג ושל קפטן סטובינג ושל סטיב אוסטין ושל ג'ק באואר וטוני סופרנו. כי כולם סיפרו לנו סיפורים שרצינו לברוח איתם ואליהם.
ומהם נולדו סיפורונים שרצים ברשת. איך עשיתי ואיך שמעתי ומה ראיתי ומה ענו לי ואיך צהל שחרר אנשים בלי שום תקלה ועוד אגדות וסיפורים שנולדים ומתרבים וגוועים עוד לפני שמחברם התכוון לכך.
וכך, בכל דור ודור של סיפור, נוסף עוד נדבך סיפורי על הדור הקודם אבל דרך פלא אמצעי הסיפור הקודמים לא הוחלפו עם הדור החדש אלא המשיכו לחיות לצידו, וכך נותרו סיפורי המדורה בנוסף לציורים, והתמונות נותרו בנוסף לספרים, והספרים נותרו בנוסף ובמקביל לתיאטרון, והבמה נותרה פעילה במקביל לקולנוע, וזה המשיך ליצור סרטים במקביל לטלוויזיה וזו המשיכה להפיק סדרות גם במקביל לבום האינטרנטי.
וכעת כולם מחזרים אחרינו כדי שנקשיב רק להם ונשמע את הסיפור המיוחד והמרגש שרק הם רוצים לספר לנו.
ואת כל הסיפורים אנו רוצים לשמוע ולראות ולחוות.
אבל מה נעשה וצר עולמנו ושעתנו דוחקת?
נותר לנו רק לבחור את הסיפורים אליהם נתמסר ואיתם נרדם ועליהם נחלום בלילה. את הסיפורים שגורמים לנו להחסיר פעימה ולהתרגש ולהתמלא ולראות את העולם במבט רענן ואחר.
ואני, רק אני, מוצא את אלה היום כמעט ורק בין דפי הספרים. כן, יש גם מחזות מעולים, וסרטים נפלאים מדי פעם, ואפילו קורה ויש טלויזיה מצוינת, באנגליה, אבל את הסיפור שלפני השינה, אני מעדיף להקריא לעצמי מספר טוב.
כי מה לעשות, קשה לעשות כל ערב מדורה בחצר.

אז תלכו השבוע לשבוע הספר ותקנו לעצמכם שלושה ספרים שטרם קראתם, ושאתם מרגישים שהם יוכלו לספר לכם סיפורים שירתקו את הנפש ויעוררו את הלב.
אתם בעניין?

שבוע ספר עברי שמח.

By מר קדמוני with 2 comments

סיפור השראה ברזילאי (אולי לכבוד המונדיאל)

על נהרות ברזיל, שם ישבנו וגם נרטבנו

אחד הדברים שמשמחים אותי ביותר הוא לקבל מכתבים מקוראים שאיני מכיר, ובהם אני שומע על ההצלחה, התחושות, השינוי והתועלת שהם חוו במעבר לסגנון חיים קדמוני. לעתים נדירות יותר אני שומע על אנשים שמראש סגנון חייהם הוא "מחוץ לתלם" ודברים עליהם אנו מדברים כאן "מתלבשים בול" על תפיסת עולמם ונותנים לה חיזוק חיובי. אחד מהם הוא מתי, ישראלי שחי בברזיל, בסביבה קדמונית למדי, ושהגיע לארץ לביקור במהלכו נחשף, דרך מקרה, ל"סוד הקדמוני". הנה המייל הראשון שקיבלתי ממנו, שהשאיר אותי סקרן:

הי דעאל. הייתי חייב לשתף אותך ולהודות לך על הספר. למרות שקראתי רק 40 עמודים אני גאה להגיד שבינתיים לא חידשת לי כלום אך בהחלט חיזקת את הצורה בה אני חי את חיי. אני בביקור בארץ אבל חי בברזיל באמצע שום מקום, שם הרבה יותר קל ליישם את החיים הקדמונים (חשמל מינימלי, בלי טלוויזיה ובלי אינטרנט). אז תודה לך, אני נרגש לסיים את הספר ולעשות מה שטוב, מה שטבעי.
מתי

המשכנו להחליף מיילים, כי רציתי להבין את הסיפור של מתי. אז הנה שוב, במילותיו של מתי: 


לקח לי זמן אבל סוף סוף סיימתי את הספר. וואו! מדהים! קראתי כל פרק עם חיוך. הצלחת להעביר נושאים שבדרך כלל לא היית פוזל לכיוונם בצורה מעניינת וברורה. למדתי המון ובמיוחד הסכמתי איתך המון. הרגשתי שכל מה שכתוב היה אצלי חבוי בתת מודע ואתה שיחררת  את המידע.
אני אוהב להשתמש במילה 'טבעי'. ואני מעדיף לאכול ולעשות מה שמרגיש טבעי. עד עכשיו הייתי בדרך הנכונה פחות או יותר אבל רק לפי תחושות, עכשיו אני יודע לאן אני הולך.
לפני כשנה התחלתי לרוץ בצורה טבעית, הנעלי ריצה שלי התפרקו אחרי חודשיים בערך ונמאס לי להוציא כסף על חדשות ונמאס לי לאבד ציפורניים ברגליים. חתכתי את הסוליה , שייפתי אותה לגובה מינימלי שווה, נכנסתי ליוטיוב, ומצאתי דרך נוחה לקשור אותם בצורה של סנדלים (ראה תמונה) ואחרי ריצה אחת הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, הדבר הטבעי (יותר). ניסיתי למדוד את הFFV אבל למזלי יש לי רגליים מוזרות שאפילו לא נכנסות אליהם. אני חושב שהFFV הם טובות אבל לא הכי טבעיות, הבעיה באצבעות שבאופן טבעי הם צריכות להיות צמודות וכשאנחנו דורכים הם נפתחות קצת. עם הFFV האצבעות כל הזמן קצת קצת פתוחות מהרגיל.
אני חושב שמה שאתה עושה עם הספר, והבלוג ובכלל הדרך בה אתה סוחף ותיסחוף אנשים היא מדהימה. קשה ללמד כלב זקן טריקים חדשים. אבל יותר קשה ללמד אנשים עקשנים ושטופי מוח כמו רובנו. אבל אתה יכול ומצליח. תודה רבה.
אני טס היום לברזיל שם יהיה לי הרבה יותר קל ליישם את מה שלמדתי, הרחק מהחברה המערבית וקרוב לטבע. שם אני יכול להתנהג ממש כמו אדם קדמון ולהרגיש טוב עם עצמי. בלי הסחות דעת, בלי אינטרנט זמין, בלי טלוויזיה ועם כל הזמן שבעולם. שם אני מקווה לאכול דגים ומנג'יוקה (שורש מקומי מעולה) כמו האינדיאנים.
לגבי כושר, כשהזכרת את עידו פורטל, כמעט צחקתי מאושר כי הוא באמת השראה כבר הרבה זמן שאני 'עוקב' אחריו. אבל רציתי לשתף אותך בשיטת תנועה שאולי תאהב. בפורטוגזית קוראים לזה bamboo intergal , פירמידת במבוק שמבצעים עליה מגוון של תרגילים בסגנונות שונים. הבחור שהכיר לי את השיטה כיום הוא בן 50 פלוס והוא זז כמו קוף קטן, מטפס מתגלגל ומרים את עצמו בלי מאמץ , בחן ועם חיוך. לפני כמה שנים הוא היה עם בעיות גב חמורות, הוא לא יכל לצאת מהאוטו בלי לבכות.
הממציא של השיטה מציג אותה יותר מרק תנועה, אלא פילוסופיה ודרך חיים, שיעור אצלו יכול לגרום לא רק לגוף להזיע אלא  גם למוח! יש לי איזה חלום להביא את השיטה לארץ ביום מן הימים כשאלמד מספיק כדי ללמד. בניתי פירמידה אחת אומנם לא מבמבוק אבל מברזל. היא נשארה בקיבוץ צובה שם גדלתי, אם יוצא לך להיות באיזור, תשאל איפה שכונת הצעירים ותחפש על אחת המדשאות. הילדים נורא אוהבים אותה , המבוגרים מתביישים לנסות.

מקווה שלא גזלתי יותר מידי מזמנך, שוב, תודה רבה!  
אני אמשיך לעקוב אחריך בעולם הווירטואלי
מתי
הפירמידה

(מתי מימין)



מתי מדבר על שכלול התנועה הבסיסית והטבעית, על ריצה יחפה, על חיבור לטבע ולאדמה.
האם גם אתם מתחברים לדברים?
ספרו ושתפו והגיבו.
שבת שלום, וקרבה לטבע, דעאל

By מר קדמוני with 3 comments

שאלות שלכם (פרה משוגעת, כבש, תמרים, צום, צבא ועוד)

מאז שיצא הספר לאור אני מקבל מבול גדול מהרגיל של שאלות וקושיות שונות, ובשמחה אני עונה (מצטער שלפעמים לוקח לי קצת זמן אבל אני ממש משתדל לענות לכולללם). הנה לקט מהשבועות האחרונים. כרגיל, תרגישו חופשי לענות בעצמכם, להרחיב ולשתף, כי לעתים התשובות קצרות מדי...
יאללה לעסק
*************************************************************************

אני נמצא לקראת סיום קריאת הספר שלך ובתזמון מושלם עברתי לגור לבד בקיבוץ, כך ששינוי אורחות חיים זה משהו שבאופן טבעי יהיה לי קל מאוד לעשות עכשיו. בקריאת הספר שלך מה שהכי מדבר אליי הוא ההיגיון האבולוציוני שמאחורי התפישות. סוג של "איך לא חשבנו על זה קודם".
ועכשיו לעניין. בספר אתה מדבר הרבה על אכילת מאכלים דחוסים אנרגטית, עם דגש על חלקי פנים כמו לב כבד ומח, ועל כל התועלות שיש באכילתם. קיבלתי. עכשיו, אני ממוצא טריפוליטאי, ומאז שאני זוכר את עצמי אמרו לי להיזהר מאיברים פנימיים, פן אלקה במחלת קרויצפלד-יעקב, הנפוצה אצל גברים ממוצא כזה, ואפילו אבא של סבא או משהו כזה חלה בה. האם אתה מכיר סוגייה כזאת, או מישהו שאפשר לשאול אותו? ונאמר ובאמת עליי להימנע מאיברים פנימיים, על אילו תחליפים ראויים תוכל להמליץ כדי לקבל את כל הטוב שייגזל ממני? תודה רבה!

קרויצפלד יעקב היא מחלה נוונית של המוח והיא נדירה ביותר (כאחד למיליון). והיא אכן בשכיחות גבוהה יותר בקרב יהודים יוצאי לוב (פי 30 משאר האוכלוסיה). עדיין היא מאוד נדירה. הסיבות להתפרצותה אינן ברורות והקשר לאכילת אברים פנימיים רופף מאוד. ניתן להדבק בה לאחר אכילת מח או חוט שדרה של פרה נגועה (המחלה קיימת גם בבקר). מאידך, לא היו מקרים של בקר נגוע בארץ מעולם, וגם בעולם התופעה נדירה מאוד, וסיכויי ההדבקות שווים לכל האוכלוסייה, ללא קשר למוצא. השכיחות המוגברת כאמור אצל יוצאי לוב אינה קשורה כלל בצריכת מח בקר נגוע אלא למוטציה בחלבון בשם פריון - כך שבמוצא טריפוליטאי הסיכון הוא גנטי, כפי הנראה, ולא קשור לתזונה כלל. לידע כללי, בסיכון "גבוה" דומה להדבקות קיימים גם רופאי שיניים (!), מקבלי תרומות דם, קניבלים, ועוד כמה אוכלוסיות.
ואחרונה, אתה לא חייב לאכול מח. אפשר להסתפק בכבד ולב...
בריאות וטוב, דעאל

*********
נפגשנו במתחם ליזמות, מאז אני משתדל לבקר הרבה אצל הקצב ועוקב אחרי התחום, בקיצור מעניין לי. מעניין אותי לדעת מה עמדתך לגבי תמרים, לא מצאתי תשובה מוחלטת. תודה

אני שמח שמעניין לך... תמרים אפשר במידה. הם פרי, וככאלו עשירים בסוכר פירות, אבל תמר-שניים-שלושה ביום לא יהרגו אותך וינעימו את הזמן.

*********
לא ברור לי מה הסטטוס של בשר כבש עם הרבה שומן ביחס לבשר בקר ?

בשר כבש הוא מצוין וטעים ודומה מאוד לבשר בקר מבחינת ערכים תזונתיים.
היידה שרה, שנאכל איזו שווארמה כבש (אמיתית)?

*********
שמי אורטל ואני מיישמת את פליאו כשנה וחצי. אני יודעת שאתה מאמין בצום לסירוגין בייחוד אצל אנשים שנתקעו בירידה במשקל וזו המטרה שלהם.  נתקלתי לאחרונה במחקר (קטן אומנם) שבדק מצב של צריכה קלורית מועטה משמעותית למשך ארבעה ימים (אפשר לקרוא לזה צום...) בשילוב עם ספורט ממושך למטרה של ירידה במשקל, והאפקט של מצב כזה לאורך זמן (שנצפה כאפקט חיובי). לצערי אין לי את הגישה המלאה למחקר (למרות היותי סטודנטית/ סטאז'רית, מבאס ממש). http://goo.gl/ohNJ4k 
בכל אופן רציתי לדעת מה אתה חושב על זה? האם יש לזה מקום בפליאו לדעתך?
המחשבה עלתה לי בעיקר בגלל שאני מאמינה שפעם היו ימים/ תקופות שגם לא היה להם שפע ונאלצו להתמודד עם מחסור קלורי לזמן מוגבל... אולי 4 ימים כאלו יכולים ליצור סוג של boost לאותם אנשים שנתקעים עם הירידה במשקל..

הי אורטל ותודה על המייל.
מחקר הזה קטן אבל אין ספק שדיאטה חריפה וקצרה יכולה לערער את הגוף ולהוריד משקל שאם ממשיכים לאכול נכון אח"כ לא בהכרח עולים במשקל. יש רבים שעושים צום מוחלט של כמה ימים אפילו (אבל עם כמה כפות שמן קוקוס ליום), ג'ון דוראנט כתב על הניסיון שלו בזה למשך שבוע שלם , מרתק. אבל באופן פחות דרסטי אפשר לעשות עוד דברים שיזיזו את הפלאטו במשקל (חלקם או כולם.  עדיף חלקם):

  • אימונים במצב צום
  • צום לסירוגין תכוף ארוך יותר כמו ב leangains
  • הסרת כל מוצרי חלב 
  • הפחתה דרסטית רק בפחמימות (מצב קטוגני) 
  • מוזר אבל עובד וגם בריא ומעט מטורף: אמבטיות קרח.

ככלל, צום מועיל ובריא לאוטופגיה ואם אינך חוששת ממנו, קדימה,  לפחות כתום לסירוגין.
בהצלחה וספרי איך הולך, דעאל

*********
היי דעאל, שמי רועי ואני חייל לקראת קורס, קורס מדריכי אימון גופני ולאחר מכן מדריכי קרב מגע.
קודם כל, אני בערך באמצע הספר שלך ואני נהנה מאוד ולומד המון, אף פעם לא ישבתי כל כך מרותק לספר עיוני. 
...כמו שאתה בטח יודע, בצבא קשה לשמור על התפריט שאתה ממליץ עליו בספר שלך, (שלא לדבר על שעות השינה המעטות והלא רצופות) כל חייל זכאי למנת בשר של בערך 100 גרם ביום, הירקות לא טריים וחוץ מפחמימות אני לא יודע מה אני יכול לאכול שם כדי שיתדלק אותי ויפצה את השרירים על האימונים הרבים. האם היית ממליץ לי ספציפית לתקופת הקורס דווקא כן להעמיס פחמימות כמו אורז או מה שיגישו שם? וגם, מה לגבי קופסת גבינה לארוחות הבוקר שם כמקור לחלבון? החסרונות בזה עולים על היתרונות?

הי רועי ותודה על המייל. אני שמח שאתה נהנה מהספר!
כתבתי במרוצת השנים לא מעט פוסטים על אכילה בצבא (חפש תחת תגית "צבא" אצלי בבלוג). אין כל צורך "להעמיס" פחמימות אבל בהחלט מן הסתם אתה בהחלט צריך לאכול פחמימות ולכן בחר אותן ממקורות בטוחים יחסית (שורשים, אורז - שניהם יש בצבא בשפע). גבינות זה עניין אישי. אפשרי. בדר"כ ביצים יש בשפע בחדר אוכל והן פתרון טוב הרבה יותר.

*********
היי דעאל, נכחתי בהרצאה שלך היום בפאב החונטה בטכניון, נהניתי... אבל לא יצא לי לשאול בהרצאה:
יש האומרים כי הדבר שלא בריא לנו בבשר בקר כיום הוא יחס לא תקין של אומגה6 לאומגה3 בבשר, בעקבות זה שהפרות ניזונות מדגנים במקום מעשב (יחס שבאופן טבעי אמור להיות הפוך, הרבה אומגה 3 מעט מאוד אומגה 6). אם נכון הדבר, יש לציין זאת כשמעודדים אנשים לאכול בקר, שכן בקר שמלא באומגה 6 באמת עלול להוות מקור לבעיות.

בקצרצרה: אמנם בבשר גראס פד יש יותר אומגה 3, אבל בבשר דגנים אין יותר אומגה 6 בהשוואה לגראס פד, ולכן אין בעיה בצריכתו (בהנחה שאתה אוכל די אומגה 3 ממקורות אחרים).

*********
דעאל שלום, ראשית אציג את עצמי: בת 63, משקל 122, גובה 157, למודת דיאטות יו-יו.
ביום ראשון נכנסתי לתזונה הקדמונית. איני צורכת ממתיקים, מוצרי חלב וכמובן לא פחמימות מלבד אלה שנמצאות באופן טבעי במזון. היום סיכמתי את שאכלתי וחשכו עיניי: 2048 קלוריות, 73 גר' פחמימות, 159 גר' חלבון, 120 גר' שומן.
מרכיב הפחמימות מהצומח: 1.093 ק"ג ירקות=35 גר' פחמימות, 250 גר' מלון = 18 גר' פחמימות, ובסה"כ 53 גר'.
אשמח באם תוכל לעזור לי לעשות סדר "בבלאגן" שאני נתונה בו.

תודה על המייל. אני די נדהם מהדיוק ומהמדידה. רק דבר אחד איני מבין: ממה ולמה חשכו עינייך? ומה זה משנה לך כמה קלוריות בדיוק אכלת? אני ממליץ "להשען אחורה ולהנות מהנוף". תני לגוף שלך הזדמנות להסתגל, ללמוד, לבשל אחרת. קחי את הזמן, זו אולי ההמלצה הכי חשובה שלי למי שמתחיל. אל תהיי בלחץ - גם לא בריא וגם לא עוזר.
 איני יודע מה אכלת, מתי, ומה השתנה בתפריט שלך. ומה זה "פחמימות הנמצאות באופן טבעי במזון".אם את אוכלת תפריט קדמוני אמיתי (בדומה לזה בספר או בהתאם לכללים), את תגלי שהגוף שלך לומד לאכול אחרת. לאט לאט תוכלי לשלב גם דילוג על ארוחות ותגלי שאת רעבה הרבה פחות ורמות הסוכר בדם יורדות. קחי את הזמן. תנשמי עמוק. יהיה בסדר, באמת.

*********
שלום דעאל היקר, רציתי לומר תודה רבה על הספר ובכלל על החשיפה לשיטת התזונה הקדמונית, אני בתחילת הדרך, ובעלי והילדים מצטרפים לאיטם ואנחנו ממש רואים ומרגישים בזה ברכה ושמחה! רציתי לשאול
(א) האם מותר לאכול תירס, קמח תירס וכדומה? או שזה דגן ומזיק לנו?

דינו כדגן. אפשר בקלות גם בלי תירס

*********
(ב) ...איך הולך לי? רזיתי כבר 4 ק"ג שזה ממש ממש יפה יחסית למשקל שלי (משקל נמוך יותר קשה להוריד מאשר עודפים גדולים, לא?), עוד קילו וחצי ואני במשקל החתונה. אני מרגישה קלילה וטוב יותר, אבל כשהתנזרתי מקמח וסוכר כמעט לגמרי - הופיעו לי גירודים בגוף כשכן אכלתי פעם ב-  איזה סנדוויץ'. לכן אני אוכלת פה ושם טיפה לחם או סוכר כדי לא לפתח אלרגיה לזה, וגם כי זה טעים לי. אבל ממש במידה ובתשומת לב. מה דעתך?

אין בעיה לאכול כל דבר כל זמן שזה לא חלק מהתפריט. במובן זה, לחם מדי פעם, בדיוק כמו טעימת חלה בקידוש, לא יזיקו.

*********
(ג) התחלתי טיפה אימונים בבית, אבל קצת קשה לי לבד. אני מרגישה צורך לעמוד במשהו, להראות למדריכה או משהו כזה איך אני מתקדמת ולשפר את עצמי משבוע לשבוע. העניין הוא שאני דתייה וממש לא מעוניינת להיות בחדר כושר עם גברים. האם יש לך הצעה בשבילי? שמעתי שיש קהילה של קרוספיט בארץ?... וגם שמעתי שמועה שמקבלים סמסים לנייד עם איזה תרגיל לעשות היום ואז אפשר לכתוב תוצאות וכו' - ידוע לך?
אשמח מאד לזריקת מרץ, אני בשלב צעיר אבל מאד דורש גופנית בחיים, אמא לשני קטנים...ואשמח לחזק את הגוף שלי במהרה...

קרוספיט הוא רק שיטת ספורט אחת מיני רבים ואין בו "קדושה" מיוחדת. יש לפחות 21 מועדוני קרוספיט ברחבי הארץ אבל אני לא חושב שאיזשהו מועדון מקיים אימונים נפרדים לגברים ולנשים, אבל אולי. איפה אתם גרים?
אם זה מעניין אותך, את יכולה להתחיל עם סדנת יסודות (אולי עם בעלך?) - יש בכל מועדון קרוספיט - שזה כמה שעות של בסיס שנותן לכם עקרונות ותנועות ואחכ תוכלו להמשיך לבד - אם יש לכם את המוטיבציה והמשמעת העצמית, ומעט מאוד ציוד (כמו מוט מתח, וקצת משקולות וכו'). יש אנשים כמוני שמסתדרים לבד ויש כמו אשתי שמעדיפה מסגרת ואימון.
יש בלי סוף (ממש) אתרים שנותנים תכנית אימונים יומית, גם בעברית כמובן, אבל כדאי להכיר את התרגילים והטכניקה ושיהיה את ציוד הבסיס המתאים כמובן. יש גם קבוצות סגורות בפייסבוק ועוד.
בקיצור, צריך רק לעשות. בהצלחה רבה ותמשיכי לספר איך הולך, דעאל
(ומנהלי מועדוני קרוספיט: שימו לב, גם דתיות עשויות להיות בקהל לקוחותיכם)

*********
מה עושים עם המשפחה? אבא הוא בחור, איך לומר- רגיל. עובד בהייטק עד שעות מאוחרות, מנשנש שטויות בלי הרף, עושה נסיעות ארוכות באופניים פעם פעמיים בשבוע, ומגדל בגאווה גדולה (או שלא) כרס נחמדה. אחרי השינוי שלי הוא רצה שאני אעזור לו, לימדתי אותו את כל העקרונות, ובשבוע השני לדיאטה הוא אכל פיצה. בנוסף לזה, שהתחלתי לחשוף אותו לתזונה הקדמונית, הוא ישר התחיל עם הסקפטיות האופיינית לו (ולכל אדם מערבי קלאסי שחושבים על זה) "מי כתב את זה? הוא דוקטור? זה נראה לך הגיוני להקשיב לכל מטורף שכותב ספר?" "מה לאכול שומן? השתגעת?" "תראה מה קרה לאנשים שעשו דיאטת אטקינס" וכו' וכו'. הנחתי לו את הספר על המיטה בצירוף מכתב נחמד, אבל בתור אדם ששיכנע רבים בדרכו, יש דרך נכונה ואפקטיבית יותר לעשות זאת?

אני שמח לשמוע שאתה מתחבר לדברים ומנסה לשכנע בבית, אבל הורים זה לא קל. סבלנות ותוצאות בשטח עושים בסוף את העבודה. אין לי פטנט מיוחד על שכנוע ורבים וטובים ממני כשלו בלשכנע את ההורים שלהם. מניסיון אישי אומר לך שזה עשוי לקחת שנים ארוכות, ואפילו נצח. אבל בסוף ההורים רואים את המציאות ועושים את החשבון. אפשר להביא מישהו אל השוקת אך אי אפשר להכריח איש לשתות. בהצלחה.

*********
שלום דעאל, בשבת האחרונה קראתי את הספר שלך שגרם לי לשינוי מחשבתי ושינה לי את התפיסה... אני לא אוכלת בשר בקר לא מתוך אידיאל או מתוך הימנעות משומן אלא פשוט כי זה מגעיל אותי ואני לא מסוגלת לאכול את זה קל וחומר איברים פנימיים. אני אוכלת עוף, משתדלת שהוא יהיה אורגני, הודו ודגים. השאלה שלי היא אם אי אכילת בשר בקר מהווה מכשול או בעיה לשיטת התזונה הקדמונית?

בהצלחה בדרכך הקדמונית החדשה. לא, אין בעיה. דגים יספקו את כל מחסורך. ברזל יהיה אמנם אתגר להשיג רק מעוף. ובהעדר בשק בקר, אל תשכחי לאכול די שומן טוב (קוקוס, זית, אבוקדו, חמאה)!

*********
אם בסופו של דבר לא אצליח להימנע מדגנים ואיכשהו יצא שאני אחזור להרגלים הקודמים שלי, האם כמות השומן שאצרוך בתקופה שכן אשמור לא תפגע בבריאותי במידה ולא אצליח לטווח ארוך? 

אני מציע לאכול בריא ונכון. אם תחזרי לאכול גרוע, זה יהיה גרוע. מזון קדמוני שעכשיו תאכלי יהיה בכל מקרה מצוין.

*********
עד כאן להפעם
שנמשיך בתגובות?


By מר קדמוני with 14 comments

אז איך ואיפה קונים בשר (גזור ושמור)

ד"ר פחד ומיסטר סטייק

לא כולם מתים על הסגנון של רפי גינת, גם לא אני, אבל עשרים שנה של טלויזיה לימדו אותו טריק או שניים, ו"קומבינת הבשר" שנחשפה אמש היתה בסופו של יום תכנית חשובה לצרכן הישראלי. כרגיל, גינת ממלא את מקום הרשויות והמשטרה, הנעדרים כהרגלם, ומעבה את המציאות ומוסיף לה דרמה וצבעים אדומים ותורם גם את קולו העמוק ותקריבים מדממים. אבל, כאמור, הסגנון הוא לא השאלה אלא התוכן, והתוכן, ידידיי, חשוב מאוד.
זה לא שלא ידענו: בארצנו הקטנטונת ישנם יהודים טובים רבים שרוצים להרוויח בכל מחיר, גם על חשבון בריאות הציבור, הטעיתו, הונאתו, הולכתו בקש ובאף, והסתרת האמת. אז למי שפספס אמש, הנה התכנית המלאה אונליין. הנה גם עקרי הדברים: בשר מעובד, המוזרק במים ופוספטים, נארז ונמכר לציבור בתור בשר מיושן לא מעובד או בתור בשר טרי ממש. רמאות אמיתית על חשבון הבריאות שלנו. או בלשונו הפומפוזית של רפי גינת: "זה לא סטייק, זה מזון מזויף!"
מיד לאחר התכנית הוצפתי מיילים ופניות ששואלים "אז איפה קונים" ואם אני מכיר קצב טוב בכל רחבי הארץ, מדן ועד אילת. ונשבע לכם שקיבלתי גם פנייה מקוראה אחת המתגוררת בבוסטון ושם היא אינה מכירה קצבים כלל, אז אולי אני מכיר. יש לי כוחות-על רבים, כמו להתעתק, לראות דרך קירות, להזיז דברים בכח המחשבה, לראות את העתיד ולשלוט במתכת, אבל את כוח-העל של היכרות אישית עם כל קצב על גבי הגלובוס, עדיין לא סיגלתי לעצמי. סורי (עובד על זה).
אז מה עושים? איך נדע למי להאמין ולשמור על מה שאנו מכיניסים לפינו ולפה של ילדינו? הנה מספר כללים, לא מושלמים, לא סופיים, אבל נקודת התחלה לא רעה.
1. הכירו את הקצב שלכם. פעם היו קצבים, וירקנים, ומוכרי סידקית, ומוכרי דגים, והנה היום כל אלו התמעטו ונעלמו ונבלעו על ידי חנויות הענק והסופרמרקטים. עסקים קטנים טובים למרקם החברתי, לשירות ולכלכלה. אני מקווה שיש באיזור שלכם קצב או שניים או יותר, ואני מציע שתכנסו לשם ותראו מה הולך. תקשקשו איתו (אבל אל תעשו תחקיר!) , תבינו מאיפה מגיע הבשר. האם הוא קונה אותו ישירות מבית המטבחיים או שהוא רק ויטרינה של מפעל בשר?
2. הביטו סביב. צריך להיות שם נקי. צריך שהבשר יהיה תמיד בקירור (שרשרת הקירור היא אולי הפונקציה החשובה ביותר לאיכות הבשר). וצריך שיהיה לו חדר קירור ובו נתחים של 50-100 קילו תלויים על אנקולים. כי קצב טוב הוא זה שמקבל "רבע פרה" ומפרק אותה ללקוחותיו בהתאם לצורך ולעונה (למשל בקיץ קונים יותר בשר ל"על האש" ובחורף לתבשילים וקדירות). אם ראיתם שהנתח שלכם ירד עכשיו מהאנקול, הסירו דאגה. עוד לא המציאו שיטה שתזריק כימיקלים לנתח שלם.
3. תריחו. תמיד נכון וחשוב ביותר. אם ביקשתם נתח תריחו חופשי בלי חשש. בשר טוב וטרי יריח טוב ובשר מעובד או ישן יריח אחרת. לא יודע לתאר בדיוק אבל יש ריח מובחן ואחר לגמרי. רמי ידידי אומר שלבשר מוזרק יש ריח רפה של אננס. אבל גם אם זה פאפיה או כרוב, כדאי להתחיל ללמוד ולתרגל להריח. תריחו כל פעם את הבשר בבית לפני שאתם מבשלים אותו. לאט לאט תלמדו. לא מסובך. האף שלנו רגיש בצורה בלתי רגילה ואנו יכולים לדעת, כמעט אינטואיטיבית, אם מזון הוא טוב או לא רק לפי תחושת הבטן, המסתמכת לא מעט על האף. משהו באבולוציה שלנו עובד...
4. קנו חלקים פנימיים טריים. למירב המזל עוד לא קם המנוול שימציא שיטה להוסיף מים וכימיקלים לחלקים כמו כבד טרי, ריאות, מוח, ראש, ושאר ידידינו שוכני הקרביים. חלקים פנימיים גם עשירים מאוד בויטמינים ומינרליים, הם גם טובים לסביבה כי אחרת חלקם הולך פשוט לפח! כמו שאמר לי יוסי גיליס, מלך קצבי הבוטיק מרמת הגולן: "למכור אנטריקטוק זה לא בעיה כי כולם רוצים. למכור את שאר החלקים בפרה, זה החכמה".
5. קנו חלקים מנתחים גדולים עם עצם. למשל שפונדרה, ידידתי הטובה, הוא חלק עם עצם, ועם מכסה שומני, וככזה הוא לא פרקטי בעליל להזרקה ולערבול במערבל בטון של כימיקלים. נתח גדול, עם עצם, שנראה טוב ומריח טוב יהיה בחירה בטוחה וטעימה.
6. במקומות גדולים, קנו ממותגים איכותיים בלבד. לא כולם מזדמנים לקצב, ואני יודע שלא כולם אוהבים את תנובה, אבל "אדום אדום" הוא מפעל מעולה ואיכותי, ובמקרה לגמרי אני מכיר את מי שהקים אותו. תנובה נסעו ברחבי העולם כדי ללמוד את השיטות הטובות ביותר לניהול בית מטבחיים איכותי, ויישמו, ולפחות איכות הבשר ושרשרת הקירור אצלם גבוהים. מאידך, כדי שלא ללמד סנגוריה יתר על המידה נזכיר את התחקיר שהראה התעללות קשה בעגלים תחת ידי אדום אדום. אני מקווה שהלקחים מאז נלמדו ויושמו.
7. הנתח עצמו. יש מראה, יש צבע ויש מרקם, ויש תחושה. ומי שעוסק בבשר ידע לומר לכם כיצד לזהות שסיבי הבשר לא נשברו, לזהות שהבשר רך או קפיצי, עמום או מבריק ועוד. אני פחות מומחה כדי לשטוח את הכל השטיקים והטריקים, אבל ככלל אצבע, בשר טרי יהיה פחות אלסטי ויותר "יושב" ו"כבד". ואני לא חושב שהקונה הממוצע והפוך מומחה, אבל גם אם לא ביום אחד, ולא בשבוע, הקדישו לבשר תשומת לב. גם בעת הקניה וגם על השיש במטבח. התבוננו. תחזיקו. תקפלו. שיחה עם הבדלים בין הנתחים עשויה להיות גם דרך טובה לקשקש עם הקצב שלכם.
8. קיראו את התוית. עדיף כמובן שלא תהיה תוית בכלל. אבל בתי מטבחיים גדולים (כמו אדום אדום, כאמור) מפיצים רק באריזות כדי למנוע זיוף. בשר עם תאריך תפוגה ארוך, עם צבע מוזר, עם "מעובד" או "מוסף" או "מים" או "משפרים" השאירו במקום. ת'כלס, הדברים נכונים לכל מזון שאתם קונים.
9. אל תתביישו. לא בטוחים? זה בסדר. תשאלו. לא כולם רמאים. ו"סתם יהודי, בחזקת כשר". (האדם, לא הבשר). אל תתביישו גם לבקש נתח אחר, בלי קשר לשאלת ההזרקה או הפוספטים, אלא סתם, כי הנתח הזה לא נראה לכם בדיוק מתאים או יפה. הקצבים שאני מכיר אוהבים אנשים שיודעים מה הם רוצים בבשר שלהם. הרבה שומן או מעט. כאן או שם. למעלה או למטה. נתח גדול או קטן. פרוס או מוארך ועוד. תתעקשו, תבחרו, תגידו: "לא, לא את החלק הזה, זה שלידו. לא, מתחת. כן, זה. בדיוק, תן לי את צד ימין שלו. משהו כמו שני קילו". הבנתם את הפרנציפ.
10. מבחן הלשון: *עדכון לפוסט לאחר טיפ שווה של ראובן גיליס, הקצב השובב מנוב (גם משפוחה)*
"בקשו חתיכונת קטנטנה מהבשר. הכניסו את החתיכה לפה והחזיקו אותה מס' שניות. (חי, בטח חי ולא מבושל...פליאוליטים או לא?!?!?!?) התייבש לכם הפה? מרגישים שאין לכם רוק? זה סימן שהבשר מוזרק. העקרון הכימי הפשוט של השוואת ריכוזים עובד גם פה והרוק שלכם עובר לבשר כדי לנסות להוריד את ריכוז הפוספט..."

שורה תחתונה: הכירו מקום אמין, נקי, ונחמד שיתן לכם בשר שאתם רוצים בדיוק, ושהוא גם תאווה לעיניים ונעים לאף. 

יש לכם טיפים נוספים? רעיונות?
ובכלל, איך אתם מרגישים לאחר התכנית אמש?

שיהיה לכולנו חג שבועות נפלא ושמח. ובריא גם.
דעאל

By מר קדמוני with 11 comments

פחות ופחות פחמימות זה לא יותר ויותר קדמוני!

זה פחות או יותר מה שיש בתפריט הקטוגני. טעים, זה בטוח. אבל האם גם מספיק?  התמונה מכאן.

*פוסט חשוב למדי*
כמי שיושב בתוך עמו וקורא את אותם הבלוגים, אותן קבוצות הדיון בפייסבוק, ומקבל כל יום מיילים וסיפורים מקוראים וקוראות, אני רואה לאחרונה הרבה משפטים בסגנון הבא:

  • "אני אוכלת פליאו כבר כמה חודשים ולא צורכת פחמימות בכלל"
  • "אני מתקדם ומחזק את הדיאטה שלי והפסקתי בכלל עם פחמימות"
  • "איזה כיף, הפיפי שלי כבר מסריח מקטונים"

המשותף לציטוטים הנ"ל הוא נטייה משמעותית בזמן האחרון להתלהב מאוד מ"דיאטה קטוגנית". בגלל שיש לי כמה הרהורים ומחשבות על הנושא, חשבתי לשתף מעט על משמעותה, יתרונותיה וחסרונותיה וכיצד היא קשורה, אם בכלל, לתזונה קדמונית.
ראשית, הצהרה: הבלוג הזה והספר שלי אינם מקדמים דיאטה קטוגנית ואיני קורא להתנזרות מפחמימות כלל וכלל. שנית, אני מכבד את הגישה הקטוגנית ומשוכנע כי יש לה גם יתרונות ברורים (בזמנים מסוימים, לאנשים מסוימים). אין בכוונתי להעביר בקורת על הגישה אלא לפתוח דיון ואולי לחדד מעט נקודות למחשבה מתי היא עשויה להתאים יותר, ומתי פחות. בכל מקרה, אני אוהב אתכם. יאללה, לעסק, או לפחות לעקרי הדברים. בקצרה.

מה זה?
דיאטה קטוגנית היא מצב בו הגוף מצוי בחוסר מוחלט ומתמיד של פחמימות. מכיוון שהפחמימות חיוניות לגוף ולתפקודו של המוח, הגוף, ובעיקר המוח, יכול לעבור לצריכת אנרגיה מוגברת מ"גופי קטון", מצב הנקרא "קטוזיס". למצב "קטוגני" זה אפשר להגיע לאחר מספר ימים של צום או של לאחר שבועות מספר של צריכה אפסית של פחמימות (פחות מ 50 ג ביום), צריכה גבוהה של שומן וצריכה נמוכה או לא גבוהה של חלבונים (חלבונים יכולים להפוך לפחמימות בגוף ולכן דיאטה עשירת חלבונים, גם אם תהיה אפסית בפחמימות, לא תביא בקלות למצב קטוגני). התפריט הקטוגני, אם כן, ולהבדיל מהתפריט הקדמוני המאפשר חופש גדול של מצרכים ואפשרויות בחירה אינסופיות כמעט, הרי שהתפריט הקטוגני קורא לצמצום מאוד חד של טווח המזונות. לצרוך כמעט ורק מזון מהחי, שמנים טובים מהצומח ומהחי (חמאה). וכן מעט צמחים שומניים כמו אבוקדו, קוקוס, זיתים ואגוזים, וכן מוצרי חלב שמנים מאוד. צמחים אוכלים רק צמחי תבלין. לא ירקות, לא פירות, לא שורשים. הבנו?

למה כן:
מי שמצוי במצב קטוגני מדווח על מספר שינויים פיסיולוגיים ותחושתיים, כמו רמות אנרגיה גבוהות במיוחד (ולעתים עד כדי קושי בשינה), ריח חזק של הקטונים בשתן, ירידה משמעותית ברמות הרעב, ערנות ומחשבה חדה, ותחושת התעלות, אפילו. ממש כך. אולי תופתעו לשמוע אבל אנשים רבים שפתחו בשביתת רעב ארוכה מדווחים על אותה תחושה בדיוק אחרי היומיים שלושה הראשונים (בגלל זה בין היתר שביתות רעב הן מסוכנות - תחושת הרעב נעלמת). מעבר לכך רבים מדווחים על תועלות כמו עיכול סדיר ושיפור בפרופיל הדם. 
אחת הסיבות המרכזיות שלאחרונה התזונה הקטוגנית זוכה לפופולריות היא הסיוע שהיא מעניקה לירידה במשקל והעובדה שהשומן פשוט "נעלם". בהעדר פחמימות, קשה מאוד (מאוד) לצבור שומן כי רמות האינסולין יורדות פלאים, ורבים מדווחים כי גם באכילת כמות קלוריות עצומה, ישנה ירידה עקבית במשקל, ורבים נוקטים בה כאסטרטגיה זמנית על מנת להגיע למשקל המיוחל. ובאמת, בדומה לתזונה קדמונית, מי שחי לאורך זמן על דיאטה קטוגנית, מגלה שקל לו, יחסית, לשמור על משקל תקין לאורך זמן, אבל מאידך, קשה, ולפעמים קשה מאוד, לשמור על מצב קטוגני. הגוף שלנו מעדיף פחמימות ולכן מה שמכונה בז'רגון "נפילות" (שהן יכולות להיות אפילו אכילת דברים קדמוניים למהדרין כמו תפוח), עלולות להוציא את הגוף ממצב קטוגני.

תועלות בריאותיות:
מעבר לתועלת בירידה במשקל, המחקר הרפואי מצביע על מספר יתרונות במעבר לתזונה קטוגנית. היא מאוד יעילה כגדי לשפר את פרופיל הדם לאנשים הסובלים מתסמונת מטבולית (סוכר גבוה וטריגלצרידים גבוהים למשל), וככזו, היא יכולה להביא לאפקט מהיר ודרסטי. אחד הממצאים המסקרנים הוא התועלת הרבה שהיא מביאה למספר מצבים נוירולוגיים. במצבי אלצהיימר, אפילפסיה, וגם בהפרעות פסיכיאטריות יש הרבה עדויות ומחקרים המאששים תועלת במצבים כאלה, לפחות לחלק מהאוכלוסיה. אני עצמי יכול להעיד. יש לי ידיד שלבנו יש בעיות נוירולוגיות חמורות מלידה. לפני שבוע נפגשנו והוא סיפר לי על התועלת העצומה במצבו של הבן מאז שעברו לתזונה עם אפס פחמימות עבורו, לפני כשנה.
גם בחקר הסרטן יש עוד ועוד ממצאים מהשנים האחרונות על האפקטיביות של שינוי תזונתי, כשהפוקוס המחקרי כיום הוא על הגבלה קלורית כמו גם על קיצוץ דרמטי בפחמימות, לפני ובמהלך התהליך הטיפולי (הרעבה מפחמימות שקולה למצב צום, מבחינת הגוף). סרטן אוהב סוכר ותזונה קטוגנית עשויה לסייע לגוף במלחמה. הנה כדוגמא מחקר דנדש על עכברים, אבל יש גם ממצאים מעניינים מאוד על אנשים. עובד.
אבל האם זה אומר שעלינו להוציא את העגבניה מהתפריט לנצח?

אבולוציה ואנתרופולוגיה:
לא נכנס לעובי הביוכימיה אבל המעבר למצב קטוגני הוא תהליך מרתק ומדהים, ובבסיסו התובנה כי הגוף פיתח לעצמו מנגנון שרידות מופלא גם לזמנים קשים בהם פחמימות אינן בנמצא. אולי בתקופות קרח עתיקות בהן אלפי שנים לא היתה כמעט צמחיה. אולי מסיבות אחרות. אלו רק השערות. האמת היא שאיננו יודעים הרבה על תזונתו הצמחית של האדם הקדמון, שכן שרידים אורגניים נוטים להתפרק ולהעלם ולכן עצמות ישארו יותר לעומת שרידי פירות או צמחים אחרים. ועדיין, אנו רואים בכל אתרי האדם הקדמון (שאני מכיר) שפע של עצמות לצד מגוון גדול של זרעים וגרעינים מצמחים שונים. בקרב חוקרים אין מחלוקת שהאדם הקדמון, על גלגוליו השונים, הוא אומניבור שאכל חיות וצמחים, ככל שהאיזור והתקופה אפשרו לו. אבולוציונית, לכן, לטעון כי "האדם הקדמון היא רק אוכל בשר" היא טענה באותו החוזק של "האדם הקדמון אכל רק בננות". שתי הטענות הן יותר משאלות לב מאשר נתמכות במחקר אקדמי והסטורי.
למעט האינואיטים, אין תרבויות ילידיות קטוגניות והאינואיטים אכן אוכלים מזון מהחי יותר מכל תרבות אחרת, ובעיקר שומן. הם בהחלט יכולים לשמש מודל לאנשים המבקשים דוגמא למצב יציב ואפשרי של תזונה שכזו.
שורה תחתונה: אפשר לחיות כך, בהחלט, אבל דומני שמעולם לא היתה זו בחירה רצונית לחברות בריאות אלא בעתות מחסור ובלית ברירה.

ביצועים ספורטיביים:
מדווחים של אנשים שאני מכיר, וקורא, נראה שלאחר ההסתגלות למצב הקטוגני אין השפעה דרמטית על החוזק והכח או יכולת ביצוע ספרינטים ועבודה מאומצת וקצרה בכלל. ועדיין, איננו רואים מתאמנים קטוגנים ברמות גבוהות ותחרותיות, ובוודאי שלא בענפי ספורט הדורשים פעילות אירובית ארוכה (ריצות בינוניות וארוכות וכדומה). אנו כן רואים מתחרים, גם ברמה הגבוהה ביותר, העוברים לתזנה קדמונית (כתבתי כאן פעם על קבוצת גרמין בטור-דה-פרנס, למשל) אבל לא לתזונה קטוגנית. ההסבר הפיסיולוגי הוא המיעוט של הגליקוגן בשריר. כאשר אנו אוכלים די פחמימות, יש לנו מספיק לצרכי המוח (קודם כל) והעודפים עוברים לאכסון וזמינות מיידית בכבד ובשרירים. בתזונה קטוגנית אין עודפים ולכן מאגרי הגליקוגן עלולים להיות פחות מלאים וממילא היכולת לנצלם לפעילות ארוכה יותר מאשר ספרינט, פוחתת.
אם אתם בעניין של ריצות ארוכות, תזונה קטוגנית עלולה להקשות. אני מכיר כאלו שמצליחים, אבל כלל האצבע נגדם.

סכנות ומכשולים:
ישנן מגבלות שונות המקשות על הפיכת התזונה הקטוגנית לחזון נפרץ. ראשית, כאמור זהו פרוטוקול תזונתי קשה יותר עבור רוב האנשים. גם ככה יש הר עצום של קושי לאנשים לוותר על לחם וסוכר, אז ויתור גם על ירקות ופירות הוא בכלל בלתי נתפס לרבים. גם העניינים הטכניים של מדידת כמות הקטונים, רמות הסוכר והבדיקה הקפדנית שלא הסתננה לה פחמימה לצלחת מרתיעים חלק גדול מהאנשים (כמוני למשל). מעבר לכך, גם הטיעון האבולוציוני או הבריאותי חזק פחות עבור אנשים בריאים. ואחרונה, מכיוון שהתפריט מראש מצומצם, קשה שלא לחרוג ממנו ("נפילות") מה שעשוי לתסכל או לאתגר, תלוי על איזה חלק של הכוס אתם מביטים.
בעיה פחות מוכרת אבל אמיתית, היא שתזונה קטוגנית עלולה להביא לעתים לתוצאות הפוכות מהרצוי. אני מכירמקרים בהם הטריגליצרידים שלהם עלו בצורה קיצונית, דווקא לאחר שסילקו כליל את הפחמימות (עליה זמנית בטריג' תתרחש כמעט תמיד באיבוד משקל מהיר אבל כאן אני מדבר על עליה הסטרית ויציבה). זיכרו שאנו אנשים שונים עם מטבוליזם שונה ולעתים תת פעילות של בלוטת התריס בשילוב עם אפס פחמימות עלולה לגרום לשיבוש בסילוק וניצול הטריגליצרידים ועליה מהירה בכולסטרול. קיבלתי רק השבוע מייל בסגנון זה מקורא נבוך! מאידך, יש רבים מאוד המדווחים על שיפור עצום בתמונת הדם. מה נעשה? נזכור שלא להכנס בכח עם הראש בקיר. כמו בכל שינוי תזונתי, חשוב לעקוב ולבדוק בקרוב איך זה מרגיש לכם, ומה אומרת תמונת הדם לאחר השינוי. אל תשכחו: אתם אחד למיליון. ואם אתם לא בטוחים תתייעצו. עם רופא.

אז מה כל זה אומר לנו?
שתזונה קטוגנית יכולה וצריכה להיות חלק מארגז הכלים האישי שלכם. זה יכול לסייע להשגת מטרות מסוימות, כמו ירידה "אחרונה" במשקל, ויש אנשים כמו טוד ידידי, שחיים כך שנים ארוכות, טובות ושמחות ומעולם לא היו במצב פיסי טוב יותר. עובד, כבר אמרנו? מאידך, ישנן גם מגבלות, קשיים, ואף סכנות לחלק מהאנשים. לטעמי האישי, עבור רוב האנשים, אין סיבה לנקוט באסטרטגיה כזו, כי ניתן לאבד משקל מיותר בעזרת תזונה קדמונית וסילוק רעלים, וכמובן לשפר את האנרגיות, התחושה, הבריאות והפרופיל הלבבי. מאידך, יש אנשים שנהנים מהאתגר, מהדרך, ומסגנון החיים הזה. נזכור גם שאיננו מכירים מחקרים המצביעים על איזשהם חוסרים בתזונה כזו, ולרוב האנשים, כך נראה, אין בו סכנה. מעבר לכך, במצבים מסוימים - פגיעות נוירולוגיות, מחלה קשה - כדאי מאוד לעודד תזונה קטוגנית, והיא יכולה לסייע ואולי גם להציל חיים. אני עצמי איני נמצא בדיאטה קטוגנית ופחמימות (בטוחות) הן ידידותי הטובות. במובן זה אני חוזר לכותרת של הפוסט: לא תמיד להפחית עוד פחמימות היא האסטרטגיה הרצויה לאיבוד משקל או שיפור מדדים, או סתם תחושה. זו אסטרטגיה אחת, מיני רבות, שיש לה יתרונות וחסרונות, חסידים ומתנגדים, אוהבים ומתוסכלים.
תבחרו כך או אחרת, רק בבקשה, תבדקו כל צעד ואל תעשו שטויות! זה החיים שלכם שם בחוץ.

על הפרוטוקול הקטגוני אתם מוזמנים לקרוא עוד בקורת אצל רוב וולף, ותשבוחות אצל כריס גונארד וכמובן בקבוצה הקטוגנית בפייסבוק.

אבל הכי חשוב:
ספרו לנו בתגובות מה המסקנה שלכם, האם התנסתם בזה? האם הועיל? כמה? מתי?
ואם תשתפו בפייסבוק, גם יהיה נחמד.

By מר קדמוני with 20 comments

מי מפחד ממני, ולמה? ואולי מפחדים גם מכם?

אתם כבר מכירים אותי לא רע. שנים שאני כותב על תזונה, ספורט ואורח חיים מודרני-קדמוני ומשתדל להביא לכם גם מהחוויות וניסיון האישי שלי, גם מחשבות וגם מהשדה המחקרי בתחומים אלה. בגלל שכבר צברתי לא מעט קילומטראז', חשבתי שכבר ראיתי או שמעתי הכל: את הסקפטיים, הציניים, המאמינים, הטבעונים, התזונאים, הרופאים ומה לא. ובכל זאת, בשבועות האחרונים יש לי תחושה שישנה תאוצה במשוב שאני מקבל. אולי כי יותר אנשים נחשפים ושומעים ומנסים ומרוצים, וכן, חלק גם נבהלים.
אני בודאי לא חושב שכל אחד צריך לקבל את עמדתי (למרות שזה היה יכול להיות נחמד). אבל, וזה אבל גדול, דומני שיש אנשים שהדיון איתם "כאילו" מתרחש, בעוד שבפועל הם נעים במסלול מקביל, ורק מגיחים פנימה כדי לומר משהו, או לזרוק פצצה מגובה גבוה, בלי באמת להשתתף בדיון. הם מדמיינים את עצמם, אולי, לפרפרים. מעופפים אך לא מעורבים. נמשכים אל האש, אבל לא יודעים מה לעשות שהם כבר מגיעים אליה. זורקים גפרור אולי.
אז חשבתי לנסות ולאפיין מדוע כל זה מתרחש, ואיזה סוגי אנשים אנו עלולים לפגוש בדרך.

התמונה להמחשה בלבד: ענבר כשהיה לא מרוצה
אנשים המעבירים בקורת על מה שנדמה להם שאומרים 
אני נדהם בכל פעם מחדש מהעניין הזה. הנה דוגמה: בערב שבת האחרון פגשתי ללא תכנון מישהו המבוגר ממני בשנים ובחכמה, שבמקרה אני יודע שבנו ואשתו קראו את ספרי ואף החלו לאמץ את דרך החיים הקדמונית והם מאושרים ממנה למדי. הוא היה עם שני חברים. חייך אלי מאוזן לאוזן ואמר לרעיו: "חברים, זה הבחור שסיפרתי לכם עליו, זה שאוכל רק בשר".  הממ. אמרתי לו, "יקירי, אם אתה כבר משמיץ אותי, לפחות תשמיץ כהלכה". באופן דומה יש מתנדבים חרוצים בעולם הפייסבוק שמתנדבים לענות בשמי מה אני חושב או אומר. כמישהו שואל אותי "על מה ההרצאה" הם מיד מסבירים על מה היא בדיוק (ולמה היא לא נכונה). ומה שיפה זו העובדה כי אלו בדרך כלל אנשים שמודים שלא קראו אותי מעולם, לא שמעו אותי אף פעם ולא מכירים אותי כלל. הם רק שמעו "משהו" על "פליאו" והחליטו מה זה ומה הדוברים אומרים. אולי זוהי נטיה אנושית טבעית - להכניס את העולם למסגרות ותבניות. אה, הוא קדמוני, בטח, הוא אוכל רק בשר. מכיר את זה. התיוג מראש מקל על העבודה לקרוא ולהבין את הטענה. הוא מותיר אנשים בגזרת הנוחות העצמית הפנימית שלהם. "אני יודע".

אנשים שלא סובלים עוררין על סמכות 
"לשמוע המלצות תזונה ממישהו שהוא בכלל לא תזונאי זה בדיחה" כתבה גברת אחת בפייסבוק השבוע, ועוררה דיון סוער האם ביל גייטס יכל ללמד משהו על מחשבים למרות שלא היה לו תואר וכיצד זה פרס נובל בכלכלה ניתן בכלל לשני פרופסורים לפסיכולוגיה. רוצה לומר, אם אינך תזונאי, רופא או גנטיקאי (ורצוי שלושתם גם יחד), אינך יכול לטעון דבר וחצי דבר על מה נכון או לא נכון להכניס לפיך. מעניין שטענות אלה נשמעות רק כנגד אנשים שסותרים את הממסד בתחום המזון, אבל אנשים שמתנגדים לממסד בתחום השלטון, הצבא, המוסר, הכלכלה - כולם יכולים ובדרך כלל הם ללא שום תואר בכלום. כי זה באמת לא רלוונטי אם למייסדת פורום היציאה מלבנון היה תואר במדיניות ציבורית ואם לצ'רלי ביטון מהפנתרים השחורים היה תואר בכלכלה. אבל זה לא אותו דבר, כאן אתה ממליץ לאנשים לאכול אחרת! אז מי שמך? האמת היא שאף אחד. אני לא "אומר" לאנשים מה לעשות (את זה עושה משרד הבריאות, לצערי), אני מציע להם לשאול שאלות ולבחון את העולם במשקפיים חדשות ורעננות ולבדוק בעצמם אם זה עושה להם טוב. אם זה גם מערער למישהו את האמונה בסמכות, סורי, אני כזה.

אנשים המאמינים בקלות למקורות מידע רעועים 
כתבה בYNET היא הדרך הקלה ביותר לצרוך אינפורמציה בעידן המודרני. היא כנראה גם הדרך הרעועה ביותר, לפחות ככל הנוגע לעובדות מדעיות ולמחקר. "אבל זה כתוב בעיתון" אומרים לי. יופי. הכל כתוב בעיתון. אז מה. העיתונות הפופולרית כשמה כן היא: פופולרית, ותפקידה הוא למכור עיתונים ולבדר את ההמונים ולא להקנות דעת למתי מספר. את זה עושים מגזינים מקצועיים וספרות מקצועית, וגם זה, לא תמיד. חכמה קטנה היא לנופף בעיתון של אתמול וחכמה קטנה עוד יותר היא לשלוח לי מאמר מוויקיפדיה ה"מוכיח" מדוע תזונה קדמונית מסוכנת ורעה. נו באמת. בלי קשר לתזונה ובלי קשר אלי - אם אתם רוצים להתמודד עם טענה כלשהי ברצינות, אתם חייבים להתייחס מקורות מידע רצינים בהתאם. זה לא חייב להיות מאמרים. אפשר גם לקרוא ספרים, לדבר עם מומחים, או לעשות ניסוי עצמי. הכל עדיף על מסקנה שעוטפים איתה דגים אחרי יום.

אנשים אדוקים
אמונת יתר במקור סמכות דומיננטי והסתמכות יתר על מקורות מפוקפקים הם שני מאפיינים של הרבה אנשים אדוקים. כלומר, אנשים שאורח חייהם או מחשבתם נתונים ומוכפפים לסדר גדול יותר מהרמה האישית. כך זה אנשים ש"מוכיחים לי" שהאדם הקדמון לא היה ולא נברא על סמך ציטוטים מהגמרא או מהרמב"ם, וכך אחרים להבדיל, הפוסלים יכולת אנושית לאכילת בשר ומביאים כתנא דמסייע את גארי יורפסקי או למך אחר באיזו פרזנטציה עמוסת נפנופי ידיים. אנשים אדוקים, כך מסתמן, מתקשים להציץ אל מעבר לגדר, חוששים לחדור ל"פרדס" שמא יפגעו ולא יחזרו. אז למען הסר ספק, חברים, אתם יכולים להשאר באמונתכם, מוזרה או נורמלית ככל שתהיה (בודהה, דת ישראל, טבעונות או גרינפיס), ועדיין להיות מסוגלים לנהל שיח אינטלקטואלי ורעיוני רציני ומעמיק מבלי שזה יאיים על אמונתכם. יש לא מעט פרופסורים לארכיאולוגיה ולראשם כיפה. הם אנשים המסוגלים להפריד בין אמונותיהם לדעותיהם וזה נפלא, לטעמי האישי.

אנשים מיואשים
כל כך הרבה אנשים רצו בחייהם לעשות שינוי וכבר נכשלו פעם, ופעמיים, ושלוש. "כבר ניסיתי את כל הדיאטות" כותבים לי. "כבר עברתי הכל". וכלום לא עוזר. לספור, להקיא, לעשות חוקן, לצום, לאכול רק כרוב, לאכול רק תירס - הכל. הם יורדים ועולים ושוב יורדים ושוב עולים, עוד יותר. עכשיו הם שומעים על "פטנט" חדש ישן שאולי יעזור להם, ושמציע תפיסה לגמרי אחרת, אז אפשר להבין מדוע הם מיואשים עוד לפני שקראו את השורה הראשונה. לעתים אני קורא תגובות ויכול לזהות מבין השורות את התסכול, את הסקפטיות, את חוסר האמונה העצמית ביכולת לעשות שינוי, את הפחד מעוד טרנד או שרלטנות או אופנה חולפת. אני מבין. ובכל זאת, מיואשים יקרים, אני מציע לכם עוד ניסיון אחד ברכבת שלא עליתם עליה קודם לכן, ושיכולה, כך אני מקווה ומאמין, לקחת אתכם למחוזות נפלאים ואחרים.

אנשים מקובעים 
אבא של ידידי הוא עובד רפא"ל. עוד מעט בפנסיה. כבר 40 שנה הוא עולה בכל בוקר לאוטובוס ההסעה שלוקח אותו למפעל וכל יום הוא מתיישב באותו המושב ממש, וקורא את אותן משניות, ומגיע למפעל באותה השעה, בדיוק לפני ארוחת בוקר בה מגישים אותו אוכל כבר 40 שנה. והוא מרוצה ואיש לא יעלה על הדעת להזיז אותו למקום אחר בהסעה. אנו אנשים של הרגלים וקבעונות וברגע שאנו מזהים איום על הסדר הישן, אוהו, אז כל החרדות הקמאיים עולים ופורחים וההתנגדות צומחת ומתפרצת, וכל התותחים הכבדים והארטילריה נופלת על זה שההין לקרוא תגר על הגברדיה הותיקה. אמא שלי למשל, מכינה כבר שנים "בראוניז" ובהן מצרך היסוד היה מרגרינה. לקח לה שנים, אשכרה שנים, להסכים לנסות פעם אחת ולעבור לחמאה. עכשיו היא אומרת לי  בשיא הטבעיות "מי בכלל עוד משתמש עוד במרגרינה" ושוכחת כמה זמן לקח לה להסתגל לשינוי כה זעיר. ההמלצה שלי? אל תתקבעו, תתפתחו!

אנשים שיש להם מה להפסיד
אורח החיים הקדמוני מעודד להפוך את פירמידת הבריאות על ראשה. אך זהו אינו דבר של מה בכך. זוהי תזוזה של אמות הסיפים. רעידת אדמה פוליטית. צונאמי של אי-אמון הציבור בהמלצות הממסד ופתח לתביעות ענק אינסופיות נגד מי-שאתם-רק-רוצים. יש כל כך הרבה אנשים שיפסידו המון, המון - כסף, יוקרה, מעמד, כבוד - אם רק תתקבל בציבור ההבנה ששומן רווי הוא דווקא טוב ושעודף דגנים (מלאים) ופחמימות הוא עניין משמין ורע. תחשבו תנובה, אוסם, נסטלה, קינדר, שרת הבריאות, משרד החינוך, אולגה רז, קופות החולים, טיפות חלב, אחיות, רופאים, טבעונים ומי לא? הרבה אנשים כמדומני צריכים לעמוד בתור כדי לומר "חטאנו, עוונו, פשענו" על ההמלצה שלהם להחליף את החמאה בשמן סויה ואת הגריוועלך במרגרינה. אבל אף אחד לא באמת רוצה לעמוד בתור הזה.

אנשים שחושבים במונחים של מלחמת עולם
כשהדיבור הוא בין אדם לאדם, ביני ובינך למשל, דומני שכל אדם יכול לסבול או לשמוח מכל דעה. בגובה העיניים הדיון הוא על פי רוב ענייני, נחמד ולפעמים פורה ולפעמים לא. כך למשל שר מאיר אריאל המנוח ב"שיר כאב" על "צעיר ערבי שהכרתי, מסתכל בעיניים". אבל ברגע שהפרט מאיים איכשהו (בגלל אחת מהסיבות לעיל), הוא מפסיק להיות אדם, פרט, יחיד, בעל אישיות ודעה והופך להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקבוצה מאיימת, מ"כל הערבים" או במקרה כאן, אני הפכתי ל"הם". למשל, הנה תגובה שכתב לפני כמה דקות טבעוני עצבני אחד על פרסום ההרצאה שלי מחר בטכניון בפייסבוק:
 "כל מדען בתחום האבולוציה (הם טוענים לבסס את התזונה על האבולוציה) יצחק על הציטוט מהלינק: "המטרה היא לאכול כמו שנועדנו לאכול" כי שום דבר לא "נועד" בתורת האבולוציה. מה גם שהם ממליצים להרכיב תפריט ממוצרי חלב, משהו שהאדם נחשף אליו רק בכמה אלפי השנים האחרונות - אז איך הוא בדיוק "נועד" לאכול גם מוצרי חלב? האבולוציה בת מליוני השנים הכינה אותו לזה? מה שכן - הם יודעים למכור ספרים יופי".[ההדגשות הן שלי]. "דעאל" הופך ל"הם" כי "אנחנו", הכותב, מרגיש "מאוימים" - על עצמו, על תפיסת עולמו, על חבריו ולכן הוא מגיב אוטומטית אולי, בהכללה, בשיטוח, ב"אחרות". לבד אני כנראה לא מספיק מפחיד, אבל אם שמים על הכתפיים שלי "הם" גדול, אז הנה "אנחנו" באים לכבוש את הארץ. אלבר קאמי מישהו? לפחות "הם" יודעים למכור ספרים טוב...

האם פגשתם אנשים כאלה לאחרונה?
מה אתם חושבים הדרך היעילה ביותר להתמודדות ומה תציעו להם?
אה, וגם תשתפו. בטח שתשתפו. וגם תגיבו כאן (בשביל זה יש תגובות). לא ככה?

By מר קדמוני with 15 comments

מי רוצה לשלם לי 50 דולר, ולמה אני מוותר על הכסף?

עולם הריצה המנימלית כמרקחה.
או שמא עלי לכתוב:
עולם הריצה כמרקחה מינמלית.
ואולי בכלל:
עולם המרקחה כריצה מינימלית.
כך או אחרת, בשבוע שעבר אישר בית המשפט בבוסטון הסכם פשרה של חברת Vibram יצרנית מותג הנעליים Vibram Five Fingers מול תביעה ייצוגית על נזק לרצים שרכשו את הנעליים לאחר מרץ 2009. מכיוון שאני רכשתי את הזוג שלי בדצמבר 2009, מכיוון שרכשתי אותן בארה"ב נראה שאני זכאי לפיצוי. עוד לא ברור איך, אבל נראה שמשהו כמו 50 דולר מתוך 3.75 מיליון דולר שVibram  הסכימו לשלם לפי הסכם הפשרה, אמור להגיע ישירות אלי לכיס.
אז למה אני לא רוצה את הכסף הזה ומה אני חושב על הנעליים, התובעים, המדענים, ההסכם והציבור הרחב?
למה ויבראם משלמים? האם זה אומר שריצה מינילית היא רעה, מזיקה ומסוכנת?
ומה אנו יכולים ללמוד מזה על הביולוגיה, הפסיכולוגיה והכלכלה המודרנית?
פעם שלישית שאני משתמש בתמונה הזו של הרגליים שלי. משום מה אני מחבב אותה. 

בואו נצעד אחורה אל העבר ונראה איך הכל התחיל.
ויבראם היא חברה שעושה רק סוליות. סוליות קשוחות, עמידות, חזקות ונחשבת למותג החזק ביותר לכל יצרנית נעלי טיול ושטח המבקשת איכות ועמידות. VFF יצאו לראשונה ב 2005 והיו המוצר השלם הראשון שחברת ויבראם ייצרה. לא סוליה לספק אחר אלא נעל של ממש. אוקיי, כמעט נעל וכמעט ממש. אבל לגמרי שלהם כמוצר נעליים מוגמר.
זה לא היה דומה לשום דבר עד כה. זה היה רך, גמיש, דקיק, עמיד ובעיקר - היו לזה אצבעות. כפפה לרגל. איך לא חשבו על זה קודם. הקפיצה הגדולה בפופולריות התרחשה ב 2009, יחד עם שגשוג הרשתות החברתיות. VFF הפכה לתופעה מוזרה, מצחיקה, מקסימה ויעילה. מהדגם הבסיסי התפתחו ונוצרו עוד המון דגמים וצבעים - אבל הרעיון הבסיסי נותר דומה: מינימום נעל.
אני רכשתי את הזוג שלי בסוף 2009 והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתאהבתי בחפץ דומם.
בכל מקום קיבלתי מבטים מופתעים, חיוכים ושאלות בלי סוף. כולם ביקשו למשש לי את הרגל. זה אמיתי?
אבל בעיקר היה זה משהו אחר, מוזר, משחרר ומענג ללכת או לרוץ עם הויבראם. פתאום הרגשתי את המרקם של המדרכה - והאם היא עשויית אספלט או לבני אקרשטיין - לרוץ בשדות או לדרוך על אדמה רטובה מעט. אני, שסבלתי כל חיי מפלטפוס וקיבלתי מדרסים מהצבא, עברתי לריצה כמעט-לגמרי-יחפה ואהבתי  כל צעד.
למדתי שאפשר לרכוש מיומנויות חדשות ושהמוח האנושי שלנו משוכללת להפליא ומסוגל לזהות אבנים זעירות תוך כדי ריצה ולהמנע מלדרוך עליהן בלי כל מאמץ. למדתי שהריצה היחפה מחברת אותך לטבע כמו ששום נעל לא עושה ולא תעשה. גם סגנון הריצה שלי השתפר לאין ערוך. הפסיקו לכאוב לי כפות הרגליים אחרי הליכה ארוכה.
היה לי כיף.
ממש.
אחרי עוד חצי שנה ניסיתי, כנגד האינסטינקט שלי, להגביר מאוד את נפח הריצות (חשבתי פעם לרוץ את "מהר לעמק") התכיפות והאורך הריצות, ואחרי 14 ק"מ התחילה לכאוב הברך. נפצעתי. נחתי וחזרתי לאימון בנפח שכנראה טבעי לי יותר. מסקנה אישית: הויבראם שירתה אותי טוב יותר מכל נעל אחרת עד אז בריצות הקצרות והבינוניות שאני עושה (6-7 ק"מ על פי רוב) אבל לא הצילה אותי מעצמי שהתעקשתי לרוץ נפח גדול מדי .
קראתי עוד והתחברתי לדברים.
סגנון ריצה יחף היה כאן כבר מליוני שנים לפני שאבותינו תפרו את הנעל הראשונה ולפני שכל התפיסה ש"חייבים נעל עם משככי זעזועים" נולדה. משככים למיניהם בנעליים עומדים הרי בניגוד גמור לאינטואיצה ולאבולוציה. ואכן, ברוח הדברים האלה כתבו אנשי ויבראם את החומר הפרסומי שלהם ובו הבטיחו שלל תועלות רפואיות: טווח התנועה של המפרקים, חיזוק שרירי כף הרגל והקרסול, מניעת פגיעה בחוט השדרה, נחיתה על הכרית הקדמית במקום על העקב ועוד. לרגע הזה בדיוק חיכו כמה נפשות טובות. כי בעולמנו, אם אתה מספיק אמיץ כדי להבטיח תועלת רפואית, כדאי שתהיה גם מספיק עשיר לשלם על נזקי התביעה הייצוגית. כי היא תגיע בודאות.
אתם חושבים שתביעה ייצוגית זה פטנט רק באמריקה? תחשבו שוב. רק אצלנו בארצנו הקטנטונת, ורק בתחום הזעיר שקוראים לו תוספי תזונה, הוגשו רק ב 2013 יותר מ 1400 תביעות נזיקין מסוג תביעה ייצוגית. כל יום כמה. זה כסף קל, וזה הרבה כסף, אז יש מי שלוקח אותו.
ות'כלס, לא צריך הרבה מאמץ. מספיק שאני היצרן לא מספיק זהיר, או אופטימי מדי, או כוללני מדי - והופ'לה, תופסים אותו על הבטחות שווא, גם אם המוצר הוא באמת נפלא וגם אם היצרן באמת קצת הגזים באופטמיות. איפשהו האיזון שבין שמירה על אינטרסים של הציבור מפני הונאות לבין החופש לפרסם, הופר כבר מזמן, לטעמי.
אז מה היה בחזית המחקר אתם שואלים? יופי. גם אני תהיתי.
למזלנו עוד לא קם המומחה שטען שבני אדם היו רצים עם נעליים מאז ומעולם, למרות שאני כבר לא אתפלא על כלום.
המחקרים הראשונים ב2009 היו על קבוצות רצים קטנות מאוד, 8 או עשרה משתתפים, והראו תוצאות טובות לוייבראם וכך גם ניסויים לגבי איכות סגנון הריצה. אולם מדגם גדול יותר (100 איש) של רצים מתחילים שעשו תכנית למרוץ 10 ק"מ הראה כמות פציעות גבוהה יותר דווקא ליחפים. נו, אז למי נאמין? ומה זה אומר בכלל?
כך או אחרת, איני מבטל את הממצאים שמצאו פציעות בקרב רצים יחפים. גם כתבתי על זה כבר מזמן - המעבר מריצה רגילה לריצה יחפה חייב להתבצע בהדרגה, בשכל ולאורך זמן אחרת רב הנזק על התועלת. אם משתמשים במשהו שלא בשכל, הדרך לקבר או לאורתופד במקרה הזה, קצרה. בדיוק מהסיבה הזאת, החשש לתביעה ולנזק אמיתי בעקבות שימוש לא נכון, יש מעט מאוד יצרני סולמות, כמו גם מעט מאוד יצרני קונדומים באמריקה  (יזמים - יש לכם אולי הזדמנות).
לא באמת מפתיע. בריצה יחפה איני ממליץ לאיש לעבור מאפס קילומטרים לתכנית מלאה של ריצה יחפה, וודאי שפציעות יגיעו מחוסר הסתגלות ומוכנות. אנחנו חלשים ועירוניים והגוף שלנו צריך את הזמן כדי לחזור ליכולותיו האמיתיות.
מה שמעניין הוא שאם עוזבים את המחקרים בצד ושואלים את האנשים עצמם (לקוחות אמיתיים, כמוני) מסתבר שלמעלה מ 70% הצהירו בסקר שנערך לפני כמה ימים שהם ימשיכו להשתמש בויבראם שלהם למרות הפסיקה האחרונה. ההגיון פשוט: אם זה טוב בשבילי, מה אכפת לי מה אמר שופט איפשהו בתביעה כלשהי? רוב מוחלט של הלקוחות האמיתיים כנראה מרגיש שהנעליים האלו עושות טוב ומתאימות וגם השאר אולי מפחדים ולאו דווקא לא מרוצים. אישית, איני מכיר אף אחד שלא היה מרוצה מהם.
אבל המדייה מחפשת את הדם והנה הפכו הנעליים לסכנה.
"רוץ טבעי ותהיה חזק ובריא יותר" הפכה לאמירה שקרית כביבול המחייבת פיצוי.
הממ...
בואו נדמיין לרגע שאני אומר: "תאכל טבעי ותהיה חזק ובריא יותר". רק נניח שאני אומר את זה.
האם אני חשוף לתביעה מצד מי שתזונה טבעית לא תעשה לא טוב? כי הרי זה יתכן, זה אפשרי, זה אפילו סביר שבטווח האנושי הרחב והגדול יש מי שיאכל בכח קילו אגוזים ביום ואח"כ יתלונן על עצירות או השד יודע מה.
מה ההבדל?
ההבדל הוא בין עצה למוצר. VFF לא אמרו "רוץ יחף" ותהיה חזק אלא מכרו מוצר מצוין שעוזר לך לרוץ כמעט לגמרי יחף. אז לא תובעים אותם על העצה המצוינת אלא על המוצר המצוין, כי היה מי שייצר אותו ולכן מי שגם ניצל זאת היטב.
אלו הם חוקי המשחק של הכלכלה החדשה. וויבראם למדו השבוע בדרך הקשה שלא מספיק לייצר מוצר מצויין וחדשני, צריך להיות גם אילם.

אני, את החמישים דולר שלי, לא מבקש מהם בחזרה.
שילמתי אותם בכיף, וקיבלתי בעדם תמורה מעולה, אמינה ומהנה.

רוצו יחפים ותהיו לי בריאים, רק אל תתבעו אותי אחר כך על המשפט הזה.

By מר קדמוני with 9 comments

מה קרה למשקל שלנו - הרצאונת מצולמת שלי



נו?

By מר קדמוני with 5 comments

קווי דמיון בין תזונה קדמוני ל... קרוספיט (ולהיפך)

ביום שישי לפני כשבועיים צפיתי, יחד עם שני הבנים שלי, בתחרויות קרוספיט ישראל 2014. באצטדיון בקטן באוניברסיטת ת"א היו משהו כמו אלף איש, כולם במשקפי שמש, נעלי ספורט ובחולצות טריקו (או בלי חולצות בכלל), וכולם כ נדמה עודדו או התחרו במשחקי "האיש והאשה בעלי הכושר הגופני הטוב בישראל", כך לפי המארגנים. ושאפו לידידי עומרי פלד על ההפקה הנהדרת.
וכן, המתמודדים שם לא אכזבו: הם דחפו מזחלות, הלכו על הידיים (ונפלו כהוגן), שחו בריכות, הניפו משקלות, עשו עליות מתח ואפילו הניפו חביות בירה מלאות חול אל מעל לראש או רצו עמן מסביב למסלול. גברים ונשים כאחד.
היה בהחלט שמח.


את כל התמונות הנהדרות צילם דימה והן מופיעות כאן

שבוע לאחר מכן, גם כן ביום שישי, שוב הדרמתי עד לתל אביב, והפעם לפארק הירקון, כדי להשתתף במפגש של "פליאו ישראל" ולהכין מטעמים לפיקניק המוני על הדשא ולהשתתף במעגלי דיון בנושאים שונים הקשורים לתזונה ואורח חיים פליאוליתי (או קדמוני), כיום. היה מקסים.
שני האירועים מילאו אותי שמחה וגם, אני חייב להודות, קצת תחושת גאווה על ש"השגעון הפרטי" שלי שהתחיל כבלוג צנוע על "מה זה קרוספיט בכלל" לפני 7-8 שנים הפך היום לנחשול אמיתי שבו 21 (עשרים ואחת!) מכוני קרוספיט רשמיים בארץ, ואלפי אנשים שאוכלים דיאטת "פליאו" ומשתפים זה את זה בחוויות שלהם. לא שערתי אז את העוצמה של המסר. חוץ מהשמחה עלו בי גם מחשבות והרהורים על קווי הדמיון בין תרבות הקרוספיט לבין תרבות האכילה והחיים של תזונה קדמונית, והנה הם:

  • כן, יש דברים טובים שמתחילים באמריקה. צריך להודות על האמת, אמריקה לא מייצרת רק את קנדי קראש ואת ג'סטין ביבר אלא היא גם המקור (המודרני) ליישום התזונה הקדמונית - Paleo diet בגלגוליהן השונים, וגם לקרוספיט, שהוא ספורט יותר אמריקאי מאמריקאי. 
  • גאוות יחידה ורוח מחתרתית. ב"כוורת"שרו פעם על דוד מול גוליית ש"חוץ משני גמלים וגדי עוד לא ידעו אז מי הוא". זה נכון גם לנו. רוב הציבור בארץ עדיין לא יודע מה זה קרוספיט או מה זו תזונה קדמונית, אבל אלו שכן יודעים, מלאים בגאווה ובתחושה של הדדיות. אמנם אין עדיין לחיצת יד סודית, אבל אם רואים מישהו בים עושה סקוואטים, או משהי רצה עם VibramFiveFingers או מישהו מחפש בסופר שמן קוקוס או "לב בקר" כבר אפשר לנחש. אנחנו כאן, רק קצת קשה לראות.
  • הפרגון ההדדי. אחד הדברים הנפלאים ומהמרגשים הוא תרבות השיתוף והפרגון שהתפתחה כאן. אני רואה את זה נפלא במועדוני קרוספיט. המאמנים הותיקים עוזרים לחדשים ונותנים טיפים ועצות איך להצליח עם המועדון החודש וכלל לא חוששים מתחרות. המתאמנים המנוסים מפרגנים למתחילים. אוכלי פליאו מיומנים עוזרים בנפש חפצה בפייסבוק ובכל דרך אחרת למתלבטים ולחדשים. מפרגנים. עוזרים. וזה יפה וזה לא טריוואלי והלוואי שזה ישאר כך לתמיד. 
  • אנשים צעירים. משחקי קרוספיט היו סמל לעוז הנעורים וליופי הבחרות. אנשים ונשים חטובות וחטובים מילאו את הדשא והיציע, ואני הרגשתי כקשיש של ממש ביניהם. העולם שייך לצעירים, לגמרי. גם בענייני התזונה הקדמונית הצעירים נוטים לאמץ אותה בקלות ובחדווה ואילו המבוגרים רק מחפשים סיבות למה לא עכשיו או למה אין מספיק סיבות. אז כמובן שיש יוצאים מן הכלל (מיקי!) אבל לעניין ספורט ותזונה, כדאי להקשיב לצעירים!!
  • הרוב הוא גברים אבל הנשים הן כח מניע משמעותי. רוב מוחלט של בני האדם ביציע היו גברים, וחלק לא מבוטל מאלה היה עמוס כתובות קעקע וחלק נוסף, גם בזקנים (מה נסגר עם ההיפסטריות הזו, אני שואל). אבל מי שגנבו את ההצגה היו הנשים שהפגינו רוח לחימה מדהימה ויכולת מרשימה. הן אלו שסחפו את מירב קריאות העידוד ובכל מועדון קרוספיט יאמרו לך שכשמתחילות להגיע גם מתאמנות נשים, זה סימן שהמועדון עכשיו יגדל! כי נשים הן כח שיותר משתף ויותר לוקח ברצינות את החיים. גם כאן רוב הקוראים הם גברים (וגם רוב הקונים של הספר שלי עד כה), אבל הנשים מהוות כח לא פחות חשוב ומרכזי בהטמעה ובשיח הציבורי. בנות, אתן שולטותתת.

  • פשטות. בתזונה הקדמונית, כמו בקרוספיט, המפתח הוא פשטות וענייניות. נבשל את זה קצר ופשוט. נרים את זה וזהו. בלי מכונות ועניינים, בלי הקצפות וריבוכים, פשוט לעשות (או פשוט לאכול). זה חלק מהותי מסוד הקסם, וזה חלק משמעותי מעוצמת ההצלחה. Keep it simple. 
  • התבססות על העבר כמקור ללמידה. התזונה הקדמונית, כשמה, מבוססת על הפרקטיקות היעילות של העבר, אבל באופן דומה גם קרוספיט ובכלל הגישות הפונקציונאליות באות ממקום של התאמה לסביבה ולמציאות ולא התאמת המתאמן לחדר הכושר או למכונות העינויים שהורכבו בו. ליקטנו וצדנו, אז נאכל אוכל שאפשר ללקט ולצוד. ליקטנו וצדנו, אז נהיה מסוגלים לבצע סקוואטים, לרוץ מהר מאוד ולטווחים קצרים, להיות חזקים ולהנות מהחיים. עובד פיקס.
  • כל אחד יכול, ומי שמנסה, מתמכר. אין הבדל איכותי בין צעיר בן 24 במלוא כוחו לסבת'לא קשישה כשהם עומדים מול שעון העצר של אימון בן 15 דקות. שניהם יכולים לתת את כל מה שיש להם בדיוק ולא יותר. ארוחת צהרים למשפחה או לרווק צעיר או לישיש קדמוני יהיו זהות. ואכן, אלו התגובות שאני מקבל: זה קל, זה פשוט, זה טעים, זה כיפי. למרות שהיא רואה אותי מתאמן כבר שנים, אשתי למשל התחילה להתאמן בקרוספיט ברצינות רק לפני חודשיים ומיד היא התמכרה. באוכל כמו גם בספורט, אם זה מרגיש נכון, זה כנראה נכון.
  • אנחנו עוד בראשיתו של הגל. הפיצוץ הגדול בקרוספיט בארץ התרחש בשנה וחצי האחרונות, ונראה שעוד היד נטויה. הגידול במספר האנשים הדוגלים בתזונה קדמונית הוא אקספוננציאלי, כך נראה, ויום יום אני שומע על עוד אנשים ש"בעניין". כאן וגם כאן העתיד עוד לפנינו ותחושתי שאנחנו בתחתית העליה, ולא מתכוונים להאט לרגע.


ומה אתם חושבים?
מוצאים עוד קווי דמיון אולי?
שתפו, הגיבו, ותהיו לי בריאים,
דעאל

By מר קדמוני with 3 comments

יום עצמאות שמח - חוגגים עם סיפור הצלחה נוסף שלכם!

הי יקירים ויום הולדת 66 נפלא למדינה.
בשבועת האחרונים אני מקבל עוד ועוד מכתבים עם סיפורי הצלחה שלכם, וכל אחד מהם ממלא אותי שמחה ומרגש, וזה נפלא. תכתבו. תשתפו. אל תחששו לספר את הסיפור שלכם. נראה כי יש גלגל תנופה ואנרגיה מתחדשת לכוון של תזונה קדמונית, טבעית ובריאה. אז הנה סיפור של נעמה רותם, ששמחה לשתף איתנו את הסיפור שלה.
חג עצמאות שמח, נעמה !!!
*****************************

הכל התחיל כשמישהי יקרה לליבי אמרה לי "תסתכלי על עצמך במראה, את ענקית!".
כמובן שהיא אמרה זאת מדאגה ולא מכוונה רעה, אבל זה העציב אותי כי היא אימתה במשפט הזה את מה שידעתי כבר הרבה זמן: אני זקוקה לשינוי. לא מחר, לא עוד שבוע. עכשיו.
אף פעם לא הייתי רזה. וגם לא שמנה מאד. תמיד באמצע, תלוי בתקופה. אוכל תמיד בא כדי לפצות על משהו – חוסר תשומת לב, בדידות,או כתוצר לוואי של עוד שנאה עצמית חולפת. ניסיתי המון דיאטות, ניסיתי לצום, ניסיתי לאכול רק תפוחים. פעם אחת אפילו רזיתי שמונה קילו בחודש אחד ונראיתי נהדר. מיד נמלאתי שמחה על ההישג המרשים וחגגתי את המאורע עם חודש של בורקסים ובמבה...
אז חיפשתי דיאטה שונה.
התייעצתי עם חברה טובה והיא אמרה לי שהיא יכולה לספר לי על התזונה שהיא אימצה בתשעת החודשים האחרונים, אבל זה לא לטלפון. הכי עדיף יהיה שנשב ונדבר על הכל. האמת - הסתקרנתי.
נפגשנו למחרת והיא התחילה באקספוזיציה שלמה על כך שבשביל לעשות את מה שהיא עושה אני צריכה לבוא לכל העניין עם ראש פתוח, להבין שהשינוי המחשבתי שאני אצטרך לעשות לא נופל מהשינוי הפיזי. היא הזהירה שהרבה מיתוסים עומדים להתנפץ באותו הערב. אמרה לי שאזדקק להרבה אומץ, נחישות והתמדה. שזו לא דיאטה, אלא דרך חיים, חיים שמשלבים אימונים, תזונה שבריאה לגוף שלנו והרבה אושר. אני זוכרת איך העיניים שלי נצצו. הייתי מוכנה ונלהבת להתחיל את הפרק הזה בחיים שלי.
השלב הראשון היה "אתגר 30". שלושים ימים שבהם ביקשתי מחילה מהגוף שלי על שנים של התעללות. בשבועיים הראשונים לא היה לי קל – הגוף שלי רצה פחמימות שלא יכלתי לתת לו. מהר מאד גם זה עבר. הכל נהיה יותר קל. נהניתי להשקיע בעצמי עם חביתות מפנקות בבוקר, עם שפע של בשר, פירות ואגוזים. קראתי בבלוגים של אנשים שמתארים את חוויית "אתגר 30" שלהם וזה עזר לי מאד. הנה, אני לא לבד, אנשים אחרים עשו את זה לפניי והצליחו בגדול.
אותה חברה טובה, שלימים הפכה להיות המנטורית והמוזה שלי לענייני פליאו, הכינה לי בסוף האתגר (שיצא בפורים) משלוח מנות פליאוליתי. פרס טעים וכיפי. יאמ.
היא גם בנתה לי תכנית אימונים ביתית שתרגלתי בעקביות במשך חודש. לאחר מכן נרשמתי למכון כושר, ושם בנתה לי מאמנת הכושר אימון שעובד על חיטוב הגוף בדופק גבוה, אימון לא פשוט בכלל. בחודש הבא אני עומדת להתחיל להתאמן בקרוספיט, משהו שאני רוצה כבר הרבה זמן לעשות.
השינוי הכי גדול שנבע כתוצאה מהתזונה הזו – אני כבר לא סובלת מאותם כאבי בטן כרוניים שעינו אותי במשך כל חיי. מאז שאני זוכרת את עצמי כאבה לי הבטן, עד שבאיזשהו שלב פשוט קיבלתי את כאבי הבטן כעובדה. "הם חלק בלתי נפרד ממני ואין מה לעשות בנידון", חשבתי. אז זהו, שלא. מאז שהתחלתי לאכול פליאו – כאבי הבטן נעלמו כלא היו.
נרפאתי.
רק בשביל זה היה שווה לעבור את כל התהליך הזה.
אז מה השתנה אצלי מאז פליאו? הכל בעצם.
אני מרגישה מעולה. אנרגטית יותר מהרגיל. קופצת מהמיטה בבוקר עם חיוך (לפני פליאו הייתי גארפילד, בכל מה שקשור לבוקר). נהנית להשקיע בעצמי. נהנית מהמקלחת של אחרי אימון. נהנית מקהילת פייסבוק תומכת ומדהימה. חזקה יותר. חטובה יותר. שמחה יותר. בריאה יותר.
סוף-סוף, לראשונה בחיי, אני עושה משהו טוב למען הגוף שלי. מתוך אהבה עצמית טהורה.   מרגישה חזקה, בריאה ומאושרת מאי פעם.



*********************

עד כאן סיפורה של נעמה, ותרגישו חופשי לשתף אותו. 
מכאן ואילך יגיע הסיפור שלכם, והוא יכול להיות לא פחות מהנה ומוצלח.

By מר קדמוני with 6 comments

שעור במנהל עסקים שלמדתי אמש משלמה ארצי

שיעור במנהל עסקים, אמש

עברו בדיוק עשרים וחמש שנים מאז ראיתי בפעם האחרונה הופעה של שלמה ארצי, ועד השבוע.
אז זה היה בפסטיבל ערד, בימים הנאיבים ההם - אחרי ההופעה נשארנו לישון על הדשא, בשקי שינה. צעירים, אוהבים וטפשים. חום יולי אוגוסט. תמימות נעורים.
והנה זוגתי הפתיעה אותי ורכשה כרטיסים להופעה השבוע של ארצי ב"זאפה". היינו אמש. אשתי זמזמה ושרה את המילים, ואני חשבתי ששלמה ארצי השמין. כששיתפתי אותה היא אמרה לי : "לא יעזור לך, מותק, הוא עדיין חתיך הורס". אז עברתי למחשבה יותר פרודוקטיבית: לטעמי, כל יזם וכל מוביל שינוי יכול ללמוד הרבה מאוד משלמה ארצי. הנה ששת השיעורים שלמדתי אמש מארצי.
1. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו הכי טוב ותהיה מקצוען כל הזמן. שלמה ארצי מלווה את הפסקול של כולנו, נרצה או לא נרצה, כבר כ 45 שנים. מאז שירד לחוף בצעד לא בטוח, חייל יפה עיניים ולבן מדים בלהקת חיל הים. 45 שנים של הופעות על כל במה ותחת כל עץ רענן, או איצטדיון או אמפי. וכשמדובר בשירה והופעות, שלמה ארצי הוא מקצוען ברמה עולמית. זה מתחיל בעובדה כי יש שמונה נגנים מעולים, ולאורך כל ההופעה ארצי שולט בהם במהודק. הוא מנצח עליהם ומסמן ועובד. הוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שההופעה תרגיש ותראה והכל עובד היטב בדיוק כדי לייצר את החוויה הזו.  הוא מסמן לקהל מה לעשות וכמה למחוא כפיים ומתי ואומר בפירוש "ככה תהנו יותר". הייתי בהרבה מאוד הופעות רוק בחיי, אבל שלמה ארצי מייצר איכות מקצוענית של הפקה. הוא לא בא לעבודה אלא מביא את העבודה איתו. הוא קשוב לנגנים, מגיב, מעיר, שר ונותן 100% מעצמו כל רגע ורגע.

2. אם אתה רוצה שהאנשים ילכו איתך, תתחבר אליהם ישירות. "ערב טוב. אתם לא מכירים אותי מקרוב אבל תוך שעתיים, אני מבטיח, אני אכיר כל אחד ואחת מכם מצוין" אומר ארצי מיד בפתיחת ההופעה. ונדמה שהוא מתכוון לזה. הוא מייצר ציפיות של קשר, והוא באמת יוצר קשר. 75% מזמן ההופעה הוא לא על הבמה אלא בין השולחנות והקהל, עם המניירות הישנות והחיבוק עם איזה דודה והנשיקה החטופה שהוא מקבל ממעריצה צעירה ונבוכה. שלמה ארצי לא בא לשיר שירים אלא הוא בא כדי ליצור קשר עם הלקוחות שלו וכדי להעניק להם חוויה אישית. הוא בא כדי להסתכל להם בגובה העיניים ולדבר איתם וליצור אצלם תחושה של "ביחד איתו" ולא שיש אמן מורם מעם. שלמה ארצי רוצה לשדר שהוא "עמך" במובן הטוב של המילה, והוא מצליח לעשות זאת נפלא. והאנשים כולם אכן איתו כל רגע.

3. אם אתה רוצה להעביר מסר, תספר סיפור. עכשיו אני יודע שאמא של שלמה ארצי היא בת 93 ושהיא היתה בהופעה שלו בשבוע שעבר וסיכמה אותה ב "המון רעש". אני יודע איך הוא נפגש עם מאיר ישראל המתופף ומה העבר האישי של הבסיסט שלו, ואיפה הוא עושה שופינג במדריד, מה כינוי החיבה של הבן שלו, ועוד מאה סיפורים קטנים, אישיים, אמיתיים. סיפורים הם דרך ליצור חיבור והם הבטחה לכך שהמספר אינו מנותק. אנו כאנשים "מחווטים" מלידה לשמוע, לזכור ולאהוב סיפורים, כי כך עברה אלינו ההיסטוריה והמידע מדור לדור. עד היום כל אחד מאיתנו רוצה לשמוע סיפור לפני השינה. במקרה היה זה ארצי שסיפר לי אותו אתמול. והמסר של ארצי: אני איתכם. אני אדם. אני יוצר.

4. אם אתה רוצה לקוח מרוצה, תעניק לו מעבר לציפיות. ההופעה היתה משהו כמו שעתיים וחצי. בהיכל התרבות בשבוע שעבר הוא הופיע כשלוש שעות. כמה אמנים אתם מכירים שנותנים את זה בכל הופעה? הוא מעיד על עצמו: "אמא שלי אמרה לי, אבל גידי גוב מופיע רק שעה ורבע, גם אתה יכול, מה אתה משוגע לעבוד ככה קשה?". אבל זה לא רק משך ההופעה, הוא גם חיבק יותר אנשים בקהל שנותרו מופתעים מאשר כאלו שציפו לחיבוק והוא שר יותר שירים וכשמישהו צעק "שניים" אז הוא חייך וסימן ללהקה ושר את שניים (יש שיר כזה). שלמה ארצי אינו הופעה זולה או ממוצעת, אבל הוא מקפיד לייצר ערך גבוה, ברור ומובהק עבור המוצר שלו, ושהערך הזה יהיה תמיד גבוה יותר מציפיות הלקוח. הוא מצליח.

5. מה שלא תעשה, תקפיד להשאר אותנטי. כמה בוץ ספג ארצי לאורך השנים אפשר רק לשער או להזכר. מי לא ירד על מילות שירים תמוהות כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", ובכל זאת, ארצי חייך והמשיך וכבש עוד ועוד שיאים. הוא כותב וכתב את כל המילים שלו, את כל הלחנים, את כל השטיקים בהופעות - כי הוא לא באמת עושה הצגה. אף אחד לא עושה הצגה חיים שלמים: הוא פשוט כזה. הוא אמיתי, וזה לא אומר שחייבים לאהוב את המוסיקה שלו, או את הסגנון האישי, אבל אי אפשר לזלזל בו או ביצירה שלו. הוא אמיתי ואותנטי וזה מרכיב מהותי מההצלחה המסחרית שלו. אמנים וזמרים שניסו תמיד "לקלוע לדעת הקהל" או לשנות את עצמם, אבל ההצלחה נדבקת דווקא לאותנטיים. זה נכון בזמרה וזה נכון כמדומני, בעסקים בכלל.

6. תעשה זאת שוב ושוב. ההופעה של ארצי אמש היתה, לדבריו, מספר 162 שלו ב"זאפה". מספר מטורף. אין לי מושג אבל אני מנחש שיש לו ברקורד אלפי הופעות. 45 שנים של הופעות ומשהו כמו 40 תקליטים (או שמא יש לומר: אלבומים) לא הולכות ברגל. הוא כתב אינספור שירים ולחנים והוא נותן את כל האנרגיה שיש לו בהופעה האלף חמש מאות תשעים ושבע כמו בהופעה ארבע מאות ושלוש, שאולי אותה ראיתי אז, בערד, על הדשא. עקביות, נחישות, אמונה עצמית, המשכיות, הם כולם מילים נרדפות לשכנוע העצמי שרק מנוע בעירה פנימי אמיתי יכול לייצר לאורך זמן, וכמו שאמרו חכמינו "ניכרים דברי אמת". כשמישהו אמיתי, ועקבי, ורוצה, ועושה, הוא יצליח.

אז אין לראות בדברים משום ביקורת או המלצה על ההופעה עצמה - קטונתי מתפקיד מבקר המוסיקה, מה גם ששלמה ארצי מצליח יפה מאוד גם בלי המילים שלי. אבל בהחלט אפשר לקחת משהו מארצי ולשאול כל אחד את עצמו, מול המראה: האם אני אותנטי? האם אני מייצר ערך? האם אני עקבי? האם אני מקצוען? האם אני בגובה העיניים? האם אני יודע לתקשר נכון את המסר שלי?
כמה שיותר "כן" - כך הסיכוי שלכם להצליח באמת ולאורך זמן, גדול יותר.

ומה אתם חושבים? שתפו והגיבו!

By מר קדמוני with 7 comments

לפני שנה התחלתי עם השטות הזאת שנקראת פליאו, ומה אני אגיד לך, אני מאוכזב!

* הנה מכתב שקיבלתי היום. לא נגעתי. תקראו ואז ספרו לנו מה תאמרו על (ואל) רן, המתגורר ממש בקצה הצפוני של ארצנו? *

דעאל היקר...
לפני כמעט שנה התחלתי את השטות הזאת שנקראת פליאו, ומה אני אגיד לך, אני מאוכזב... מעצמי!!!
מאוכזב על שפקפקתי אפילו לרגע.
אחרי שנה ו-28 קילו פחות אין בי אפילו טיפת ספק. אני ממש רוצה להודות לך. כאדם שרוב חייו היה בעודף משקל כזה או אחר, וסובל מתסמונת טורט, פיברומיאלגיה, אסתמה ועוד שלל דברים, להיות במשקל תקין מאוד (גובה 1.86, בתמונות למטה רואים את השינוי מ-106 קילו ל-78 קילו) זה ממש מיוחד עבורי.
הכל התחיל כשאחי הגדול הכיר לי את התזונה הזאת, באיזה ארוחת שישי אחת. באופן טבעי הרמתי גבה כששמעתי את זה ואפילו זלזלתי, אבל בכל זאת הרגשתי איזה צורך לא מוסבר לבדוק על זה באינטרנט.
וככה הגעתי לבלוג שלך. מה אני אגיד לך, זה היה נראה כל כך הגיוני וכל כך פשוט שלא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם. באותה תקופה הגעתי לשיא המשקל שלי, 106 קילו, וחוץ מזה המצב הבריאותי כאמור לא היה משהו בעליל, אז אמרתי שאין לי מה להפסיד ואתן לזה צ'אנס.
בהתחלה הייתי ממש בקריז ללחמניות ומתוקים, אבל ראיתי שחוץ מהמשקל שירד בהתחלה בקצב יפה של קילו בשבוע, אני גם חווה שיפור בעיכול. באמת שתוך שבועות ספורים החשק הזה ירד, ואני מרגיש ממש טוב!
כמובן שהסביבה הייתה נגד בהתחלה, אני חושב שזה חבר שלי סרגיי שאמר "נתראה כשייסתמו לך העורקים בגיל 30". אבל היום כשהם רואים כמה רזיתי ושבדיקות הדם שלי טובות הם סותמים את הפה, ויותר טוב: אבא שלי ואחותי הוריד קמח וצמצמו בסוכרים, אמא שלי 80% פליאו, ויש לי חבר שגם מתחיל כרגע.
זה מאוד מחזק, בעיקר כשאתה רואה שהדימוי העצמי משתפר פלאים וההרגשה היומיומית הרבה יותר טובה. תמיד לא הבנתי איך זה יכול להיות ש4 שעות אחרי שאכלתי חצי מגש פיצה אני רעב כאילו אני אחרי צום, והנחתי שזה בגלל שאני דפוק, שאין לי סיכוי לרדת במשקל ואין טעם להילחם בנטייה להשמנה. אני מודה שעד היום לחמניה עם נוטלה עושה לי את זה בגדול, אבל אני כבר לא מכור לזה ואין לי בעיה להגיד לזה לא. מי האמין שאוכל להעביר 16 שעות בלי להרגיש רעב, וגם אז לא להתנפל על אוכל! וכמובן המעי הרגיז ממנו סבלתי השתפר פלאים. אני באמת קורא לכל האנשים להיכנס לבלוג ולקרוא. פשוט לקרוא ולעבור על הכל. באמת שווה כל רגע.
בנוסף, אני עוסק בפעילות גופנית מאוד מתונה בעיקר הליכות וקצת תרגילי כוח, כך שאין לשייך את הירידה שלי לפעילות גופנית.

הערה: אין לי בעיה שתפרסם את התמונות שלי, אבל בחייאת, תחתוך את הפנים, ירשתי אותם מהצד הכורדי.
להתראות ותודה,
רן



מסקנת ביניים: תזונה קדמונית אינה פוגעת בחוש ההומור!
ומה המסקנה שלכם?
מבחינתי, כיף לקבל כאלה סיפורי הצלחה נפלאים! אנא שתפו גם אתם את הסיפור שלכם. הדרך הפשוטה ביותר, הגם שהיא אנונימית במקצת, היא אונליין בקובץ "הסיפור שלי עם תזונה קדמונית". אבל כמובן ששם מלא וגם תמונה יהיו נחמדים ותמיד אפשר לשלוח לי מייל אישי. בשמחה.
כבוד גדול רן.

*עדכון של הפוסט מה 30 לאפריל, אחרי שרן שלח לי תשובה לשאלות שלכם*
"כאמור, שמתם לב שאני לא אדם בריא במיוחד. אפשר להאשים את הגנטיקה, התזונה או זה שהייתי נתון בסטרס כרוני הרבה שנים עקב נסיבות חיים. כמובן שגנטיקה ואת העבר אי אפשר לשנות, והתרופות שאני לוקח, נגיד את זה בלשון המעטה "לא עוזרות". אז שיניתי את התזונה.
אני חושב שהצינון הכרוני היה הדבר הראשון ששמתי לב שמשתפר. עד לפני שנה, הייתי מנוזל כל שנה, כל השנה כך שקשה שלא לשים לב שהאף פתאום משוחרר יותר.
שנית, הפיברומיאלגיה. מחלה לא סימפטית, שמלווה בכאבים, תשישות, נדידות מצב רוח ומעי רגיז. 3 מתוך אלו השתפרו בהחלט, ולא תודות לתרופות (קשה לי להאמין שפתאום אחרי שנה וחצי התרופה תתחיל לפעול, ובדיוק כששיניתי את התזונה). העיכול טוב הרבה יותר, אני יותר אנרגטי והמצב רוח יותר נשלט, שעל זה אני רוצה קצת לדבר. אותי תמיד לימדו שצריך פחמימות כי זה מעלה סרוטונין וכך עושה מצב רוח טוב. אוי, כמה הם טעו. אמנם זה נותן הרגשה זמנית טובה, אבל הנפילה אחרי זה היא זו שקשה. אחרי שנגמלים (כן כן, נגמלים), מצב הרוח הרבה יותר מאוזן, ואפילו מרגישים אנרגטיות מסוימת.
וכמובן - אקנה! ציפיתי שהוא יעבור לי בסיום התיכון אבל זה לא קרה. היום כמעט ואין לי אקנה בפנים, ובגב הפצעים בהחלט הצטמצמו. אני סובל מעוד כמה דברים, אבל מטעמי פרטיות אעדיף לא לפרט אותם.
תסמונת הטורט לצערי, לא השתפרה, אבל אותה בוודאות אני יכול לשייך לסטרס כרוני וגנטיקה.
רק בריאות :)"

By מר קדמוני with 21 comments

הצילו, נתקעתי במשקל!!!


אני מקבל מדי יום מיילים מקוראות ומקוראים של "הסוד הקדמוני" שהרימו את הכפפה, קפצו למים, עשו שינוי, והם מרוצים עד מאוד מהתפריט החדש, מהאנרגיות המתחדשות, ומהמשקל שלהם, שפתאום יורד ללא מאמץ. תודה!!
אבל יש ואני מקבל גם מיילים של קוראים וקוראות המדווחים כי הפסיקו לרדת במשקל לאחר כחודש-חודשיים. כלומר היה איבוד יעיל של קילוגרמים מיותרים בהחלט, מיד עם אימצוה של התזונה הקדמונית. זה קל, זה פשוט וזה טעים. אבל יש קוראים שמספרים לי שלמרות שהם כבר אוכלים נכון ומתאמנים נכון, המשקל "נתקע" מסרב להמשיך ולרדת. זה לא מפריע להם כמובן להיות מרוצים מהתפריט ומהאנרגיות אבל כבר הקיץ בפתח ובגדי הים מבקשים לצאת מן הארון.
מכירים או מכירות את ההרגשה?
בעגה הכמו-מקצועית של התזונה הקדמונית זה מכונה The Paleo Plateau. (לא, לא על שם פלאטו שרון אלא על שם המישור אליו מגיעים). וזה נכון, דרך אגב, כמעט בכל שינוי, בכל ענף. יש התקדמות מהירה ודרמטית בהתחלה, אבל אחר כך כל שינוי נוסף ייקח הרבה זמן ומאמץ. התפוקה השולית פוחתת. למשל, מי שמעולם לא עשה כושר גופני יגלה כי הוא רוכש כח בסיסי מהר למדי. אבל ככל שמשתפרים נדרש יותר זמן ומאמץ כדי להוסיף כח. כך, מי שמתאמן על דדליפט ברצינות יצליח בתחילת הדרך לשפר ולהרים 5 קילו יותר לעומת השבוע שעבר, אבל לאחר שמגיעים למשקל כבד, כל קילו נוסף עולה כבר ביזע ודמעות. טוב אולי בלי הקטע של הדמעות.
אז אם אתם כבר ירדם במשקל באמצעות התזונה הקדמונית, ואתם רוצים לאבד דווקא את הגרמים האחרונים, הנה כמה עצות וטיפים כדי שתצליחו לכבוש את הפסגה הבאה:

האם אתם באמת צריכים/ות להמשיך לרדת?
תזכורת: גם אם תתאמצו, לא תהיו קייט מוס, וטוב שכך. כלומר, אנו חיים בעולם של דימויים ותמונות והרצון לגוף מושלם הוא כנראה מטבע עובר לסוחר, אבל לא תמיד צריך להמשיך ללחוץ. אולי כבר כולם אומרים לך "את נראית נהדר" ומתכוונים לזה? כלומר, קחו את זה בפרופורציה. "הסוד הקדמוני" משחרר אותנו מהצורך לספור, למנות או לדאוג ולכן קל לשמור על משקל תקין לאורך זמן ושנים ארוכות, במוד של "טייס אוטומטי". זה לא מעט. תעריכו את המתנה הזו. עיצרו לרגע כדי לבדוק אם המטרות משקל שלכם הן ריאליות ואם לא, תאזנו מעט. בהנחה שעוד יש לאן לרדת בצורה "אובייקטיבית" המשיכו לקרוא...

האם אתם ישנים מספיק? האם אתם רגועים מספיק?
חוסר בשינה, וידידו הטוב, עודף לחץ, מעודדים הפרשת ההורמון קורטיזול, וזה מצידו מתערב ומשבש את הפעילות והמטבוליזם ומקשה על איבוד המשקל. אם אתם רוצים לאבד משקל, פשוט תישנו יותר שעות. זו כנראה הדרך הכי קלה (אובייקטיבית) לאבד משקל. נסו לסלק גורמי לחץ או לאמץ מיומנויות של הרגעה עצמית או מדיטציה. הלחץ הוא האויב הגדול של הבריאות שלכם, ואין שום סיבה לתת לו מקום. סלקו את הלחץ.

כמה ארוחות אתם אוכלים ביום?
איבוד משקל מתרחש בין היתר כאשר ישנה ירידה ברמת האינסולין בדם לאורך זמן, והגוף פונה לניצול אנרגיה מתאי השומן. אם אתם אוכלים ללא הרף, או כל שלוש שעות, כמצוות חלק מהדיאטנים, מובטח לכם שרמות האינסולין בדם ישארו גבוהות ויהיה קשה לאבד משקל. מאידך, שילוב של צום לסירוגין, כלומר דילוג על ארוחה או שתיים, יהיה יעיל מאוד לאיבוד המשקל הסורר. נסו לשלב צום לסירוגין מדי פעם, או אפילו מדי יום - למשל דילוג על ארוחת בוקר או צהרים. שתי ארוחות ביום ולא יותר יעזרו מאוד. נסו. לא כל יום, אבל לפחות להתחיל.

מהם החטיפים שלכם?
ידידי כתב לי "אני מת על התזונה הזו שלך. קראתי והתאהבתי. אני מפרק כל יום חפיסת שוקולד מריר 85%". אוקיי. הוא נהנה וזה יופי אבל הוא גם מעט מתפלא שהוא לא יורד במשקל, ויש לו עוד מה להוריד. הסיבה היא פשוטה. זה נכון ש"אפשר לאכול שוקולד מריר מעולה" בתזונה קדמונית, אבל זה לא אומר שצריך לרדת על חפיסה שלמה בכל פעם. כך גם אגוזים או חטיפים אחרים שהופכים בקלות, מבלי משים, לארוחות שלמות, מבחינה קלורית, והופ, הצריכה עולה והמשקל נותר בעינו. זה בסדר גמור לצרוך חטיפים עתירי קלוריות, אבל עשו זאת בשכל. אם אתם מנשנשים הרבה (ע"ע סעיף קודם), זה יהיה מאוד לא יעיל בכדי לרדת עוד במשקל. נסו ככלל אצבע לצמצם מאוד את כמות הפסקות הנשנוש ולהתמקד בארוחות גדולות יותר. בחרו בתבונה. אנו אוהבים שומן אבל אין סיבה "לדחוף" שומן בכח ובכל הזדמנות. אכלו כשרעבים, אבל אל תאכלו רק כדי לנשנש משהו.

כיצד נראים האימונים שלכם?
ישנם שני סוגי אימונים המביאים תועלת רבה למי שמבקש או מבקשת לאבד משקל: אימוני התנגדות ואימוני אינטרוולים. ובעברית: משקולות וריצות קצרות ומהירות. נשים: אל תפחדנה: אימוני משקל והתנגדות ובעיקר לאחר צום, יבנו שריר וישרפו הרבה שומן. ולא, אל דאגה, אתן לא תהפכונה לשרירניות אלא ל"סתם חטובות". ספרינטים היא גישה משלימה ופשוטה להפליא. ריצת של 30 שניות (בכל הכח והמהירות) ולאחריה 30 שניות מנוחה, כפול 10 פעמים, תהיה אימון מעולה (ומתיש ביותר) של 10 דקות בלבד. שלבו ספרינטים ואל תשכחו את המשקולות.

מהו נפח האימונים שלכם?
אולי אתם מתאמנים מעט מדי (כלומר לא עושים כלום) ואולי אתם מתאמנים הרבה מדי (רצי מרתון מישהו). בשני המקרים זה לא פרוטוקול אימונים אידיאלי על מנת להגיע לקומפוזיצית גוף מיטבית. אתם צריכים לתת לגוף שלכם את המנוחה שלו, וזמן ההתאוששות, ומאידך גם לשבת מול הטלויזיה רגל על רגל לא יקח אתכם רחוק. היו פעילים, הזיעו, התאמצו, אבל אל תשתגעו אם אימונים אינסופיים. קאפיש?

מה עם הפרות?
מוצרי חלב, זאת יש לדעת, גורמים לאנשים רבים לשמר את המשקל והפסקת צריכתם עשוה מאידך לסייע מאוד באיבוד משקל מיותר. הסיבה היא כפולה: מוצרי חלב, למרות היותם דלים בפחמימות, מעודדים הפרשת אינסולין, מה שמאט את הירידה במשקל. הסיבה האחרת היא שמוצרי חלב הם קלים לצריכה, וקל לצרוך מהם הרבה, גם אם לא באמת רעבים. נסו חודש בלי חלב בכלל.

מהי כמות הפחמימות בתזונה שלכם?
תזונה קדמונית אינה תזונה של "אפס פחמימות" אבל אם אתם ממש תקועים, שיקלו להפחית משמעותית את כמות הפחמימות, לפחות למשך הזמן הדרוש לירידה "האחרונה" במשקל. אח"כ יהיה קל יחסית לשמור על המשקל קבוע גם אם תוסיפו חזרה את הפחמימות לתפריט שלכם. ככלל, תזונה של פחות מ 100 גרם פחמימות ביום תעודד ירידה במשקל. אם אתם תקועים לאורך זמן, נסו לרדת ל 50 ולראות מה קורה.

מה עם הרגלים וקבעונות?
אולי כדאי לוותר על קפה? אולי לנסות להגדיל את ארוחת הבוקר (כדי לא לנשנש אחר כך)? אולי יש לכם טקס קבוע של שניים-שלושה תמרים עם כל כוס תה או קפה? לכל אחד מאיתנו יש הרגלים וקבעונות. שינוי שלהם טוב לנפש, ויכול מאוד שגם למשקל. המערכת שלנו שואפת לקבעון ויציבות ולכן קשה ליצור שינוי פיסי לאורך זמן. שינוי ההרגלים יכול מאוד לסייע. אני לא יכול לדעת מה דיוק יעבוד עבורכם, וגם אתם לא יודעים, אבל זה חלק ממסע הניסוי העצמי

אולי יש לכם עצות נוספות, שעבדו טוב עבורכם?
תרגישו חופשי לשתף, להגיב, להעיר ולהאיר. בשביל זה אנחנו כאן.

By מר קדמוני with 18 comments