אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשרת הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

יום שני, 31 בינואר 2011

זהירות: משקרים לנו!


ככל שאני קורא יותר על תזונה בריאותית; ככל שאני קורא יותר מחקרים הנוגעים לקשר שבין תחלואה, רפואה ותזונה; ככל שאני רואה תוצאות בעצמי על מה קורה לי ולמשפחתי בעקבות השינויים שעשינו בתזונה, עולה בי מחשבה לא נעימה שוב ושוב: שיקרו לי כל החיים.
כל הזמן, בכל אשר נפנה, משקרים לנו במצח נחושה, לעתים זהו שקר לא מודע ולפעמים זהו שקר מכוון וגס שהאומר אותו יודע היטב שהוא משקר. לפעמים השקרנים הם אנשים תאבי בצע (חברות דגני הבוקר למשל), אבל לפעמים הם אנשים האמונים על הבריאות שלנו (רופאים, משרד הבריאות, תזונאים למיניהם, מרפאים סינים ואחרים), ולעתים קרובות מאוד, הם האנשים שקרובים לנו ביותר - ההורים והמשפחה שלנו. אנחנו גדלים על עולם של הנחות יסוד תזונתיות שהן עקרות כל תוקף, פשוטו כמשמעו.
הנה כמה משפטים לדוגמא שכל אחד כאן שמע מאז ינקותו ועד היום. האם שמעתם אי פעם את האמירות האלה מאחד מהאנשים האהובים עליכם? האם יכול להיות שכל האמירות הללו הם הבל גמור ומקדמות חולי במקום לקדם בריאות?
  • חייבים לאכול ארוחת בוקר.
  • אסור להחמיץ ארוחות. חייבים לאכול מסודר, צום זה מזיק.
  • צריך לאכול לחם מלא. בכלל רוב הקלוריות שלך צריכות להגיע מדגנים ופחמימות מלאות.
  • אל תשים כ"כ הרבה חמאה על הסנדוויץ', זה לא בריא.
  • הגזמת בכמה שמן זית שמת בסלט.
  • תוותר על הסטייק ותאכל מנה צמחונית במקום זה.
  • כדי לרדת במשקל צריך לצמצם אכילת שומנים.
  • אם לא עשית לפחות מחצי שעה אימון בחדר כושר, אתה מבזבז זמן.
  • משקולות יהרסו לך את הגב.
  • שוקולד נוטלה זה בריא ומזין.
  • כדאי לקנות נעלי ספורט של מותג ידוע שיש להם יכולת שיכוך טובה, אחרת ידפק לך הגב.
  • דגנים מלאים זה MUST וזה דרך נכונה לפתוח את היום.
  • קורנפלקס fitness הוא דרך מעולה לרדת במשקל ולשמור על תחושת שובע.
  • אם יש לך כולסטרול LDL מעל 190, אתה צריך לקחת סטטינים אחרת אתה עלול לקבל התקף לב.
  • הסטטינים יפחיתו את הסיכוי שלך להתקף לב.
  • כשאוכלים שומנים רווים זה שוקע לך בעורקים וסופך התקפי לב.
  • בכל חשיפה לשמש אתה צריך לשים כובע רחב שוליים וקרם הגנה מרבי.
  • הכולסטרול יהרוג אותך. חשוב לצרוך מאכלים ללא כולסטרול. זרוק את החמאה והסטייקים מהבית.
  • בשר בקר אדום הוא אולי טעים אבל הוא עושה סרטן מעי ומעלה את הכולסטרול.
  • חושב שאתה בכושר? אז נראה אותך רץ מרתון.
  • אל תאכל יותר מביצה אחת ליום, ולא יותר משלוש בשבוע.
  • קוטג' 3% ויוגורט 0% שומן הם יותר דיאטטיים ויותר בריאיםץ
אני יודע ואני יכול להוכיח שכל האמירות לעיל הם שטות מוחלטת וערובה בטוחה לתחלואה דווקא (לא תמיד אבל בדרך כלל). ככלל אצבע, אם מישהו עם חלוק לבן נותן לכם עצה על התזונה שלכם, תעשו את ההיפך. סיפרתי על מקרה כזה לא מזמן. כדי שאני לא אתפס סתם כמשמיץ רופאים ותזונאים, אני אשמח אם תספרו לי עוד דוגמאות על תזונאים או רופאים שנתנו לכם עצות הבל שכאלה. הרופא האישי שלי, למשל, אמר לי שלעשות בדיקת ויטמין D זה רעיון די גרוע ובזבוז זמן באופן כללי. אז הוא אמר, נו שוין. התעקשתי, ואכן, הפלא ופלא, נתגלה שיש לי מחסור (29. אתם רוצים להיות באיזור 50-60). מאז אני לוקח תוסף של 5000 UI ויטמין D ביום ועוד שלושה חודשים נבדוק שוב מה המצב.
המומחים הם לאו דווקא רשעים. חלילה. בדרך כלל זו פשוט בורות. ואטימות. יש כמובן גם יוצאים מהכלל, אבל הם כ"כ נדירים, שעוד לא יצא לי לפגוש אחד כזה אישית. ומה איתכם?

By מר קדמוני with 11 comments

יום ראשון, 30 בינואר 2011

איזה נעליים לאיזה אימון?


אחת השאלות שאני מקבל מדי פעם קשורה להתאמה של נעלי התעמלות לאימונים. האם לרכוש VFF (שזה VibramFiveFingers למי שלא יודע)? אם כן, מאיזה סוג? והאם לרכוש נעלי נייק או סאקוני או השד יודע מה, והאם נעליים אלה או אחרות מתאימות לאימוני קרוספיט. אז הנה פוסט שמנסה לעשות מעט סדר בבלגן.
נתחיל במה לא לקנות: אל תקנו נעלי התעמלות "קלאסיות" עם סוליה עבה מאוד, עקב מאוד מוגבהה, ואלף הבטחות ריכוך, בלימה ושיכוך (כמה שזה נשמע יותר כמו מתלים של רכב 4*4, כך פחות סיכוי שאנחנו רוצים כאלה נעליים. כל נעלי ה AIR, הספוג והגומי בתחתית מדרדרים את טכניקת הריצה שלנו ומעודדים נחיתה על העקב במקום על מרכז או כרית כף הרגל, ואף לא אחת מהנעליים האלה מונעת או מצמצמת פציעות. כמובן שאל תקנו גם את כל נעלי ההייפ והטרנד האוויליות האלה.
אוקיי. עכשיו נתמקד בשלושה סוגי נעליים הרלוונטיות לאימונים:
יחפים או עם נעלים מינימליות. הכוונה כאן לאימונים כאשר אתם יחפים לגמרי או כאשר נועלים נעליים מינימליות, שזה שם כולל לנעלי התעמלות ללא שיכוך, במשקל מינימלי, והיוצרות תחושה ככל הניתן לריצה יחפה. VFF הם הדוגמא הבולטת, אבל בשנתיים האחרונות צצו עוד כמה ייצרנים כמו VIVO ועוד.
נעלי ריצה קלות. כאן מדובר בנעליים של ממש, שנראות כמו נעלי התעמלות. סיכוי הוא שלא תזכו למבטים תוהים כשתנעלו אותן. כאן נבחר נעליים קלות. פשוט תחזיקו ביד את הנעל ותשוו מול אחרות ותחפשו את הקלות ביותר, ואת אלו עם מידת השיכוך הנמוכה ביותר. לפומה יש מספר דגמים כאלה, גם (אבל פחות) ל New Balance. ככלל, רוב החברות מחזיקות נעליים כאלה, רק שקוראים להם בדרך כלל "נעלי תחרות". אנחנו בדרך כלל לא מתחרים, אבל זה מה שאנחנו רוצים. לי יש כבר כמה שנים NikeFree והחסרון היחיד שלהן הוא שהעקב מוגבה יחסית. מאידך, הן מחזיקות מעמד בתנאים קשים ובשימוש מסיבי שלי. הנעל הזו באמת מוכיחה את עצמה!
נעלי הרמת משקולות קשוחות. יש כמובן את הנעליים הייעודיות, אלה עם סוליית העץ הקשה. יתרונן הוא בהגבה קטנה של העקב, ובסוליה שטוחה, רציפה וקשה. זה מאפשר בהרמת משקולות החזרה של מקסימום האנרגיה אל המוט (אין אנרגיה שהולכת לאיבוד על ידי מעיכה של סוליית הגומי, פשוט כי הסוליה היא בלתי מעיכה, היא מעץ. הבסיס השטוח מאפשר הרבה יותר יציבות כאשר יש עומס תחת משקל. החסרון הוא שהן נעליים שצריך לקנות במיוחד והן לא טובות לשום דבר אחר חוץ מהרמת משקולות. רוב המתאמנים החובבנים יש שתי חלופות מרכזיות לנעלי הרמת משקולות מקצועיות: נעלי AllStar המצטיינות באותה סוליה שטוחה, רחבה ורציפה, ויחסית קשיחה ולא רכה. הם בעיני מצוינות. חלופה שניה, אם כי מוזרה מעט, היא נעלי צבא. יש להם עקב מוגבה, סוליה קשוחה מאוד מאוד, אבל חייבים לקשור אותן רק עד לאמצע כי אנחנו רוצים שלמור על תנועת מפרק הקרסול חופשית ומהירה כמו בנעליים חצאיות.
לאיזה אימונים כדאי להשתמש באיזה נעליים
ככלל אצבע, ה VFF היא הנעל שנמצאת בשימוש הכי רב אצלי. אבל בכל זאת כדאי לחשוב מתי היא יותר מתאימה ומתי פחות:
  • לאימוני ריצות אנטרווליים קצרים היא מאוד מתאימה. מסייעת לשיפור טכניקת הריצה.
  • לריצות בינוניות (5-6 ק"מ). שם חשוב לוודא שהשטח אינו סלעי או קשה מדי. אבני חצץ קטנות וקשות יעשו את חווית הריצה פחות נעימה. ברמת הגולן למשל, קשה מאוד לרוץ עם VFF בדרכי עפר. בגליל, בדרך כלל אין בעיה אלא אם זו דרך לא מטופלת. ריצת שטח בשדות אדמה עם VFF זה אידיאלי.
  • לאימוני משקולות איטיים - דוגמת אימוני דדליפט וסקוואט. שם עבודה יחפה היא מאוד מקובלת ומתאימה. לעומת זאת, כאשר עובדים על הנפות (סנאצ') או קלין כבדים, כדאי הרבה יותר נעלי הרמת משקולות של ממש או נעליים קשוחות אחרות בעלות סוליה רחבה ועקב מוגבה מעט.
לאיזה אימונים כדאי להתשמש בנעלי ההתעמלות (הקלות) שלכם?
  • לאימוני קרוספיט קלאסיים מרובי תרגילים. לא נעים לקפוץ על קופסה יחף, כדוגמא. בקיצור, שיש גוון אז צריך את הפשרה הרחבה ביותר.
  • לקפיצות חבל. באימום משמעותי של קפיצות חבל חייבים ריכוך כלשהו לכרית הקדמית של כף הרגל, ואני לא ממליץ להתאמן יחף או עם נעלי הרמת משקולות.
  • לריצות בשטח יותר קשה
  • לריצות יותר ארוכות (ריצה ארוכה עם VFF מולידה כמעט תמיד שלפוחיות ושפשופים לא נעימים
  • לריצה במזג אויר קר. ה VFF לא מתאימות למזג אויר קר מאוד. פשוט כפות הרגליים קופאות (אין גרביים, כבר אמרנו?) ונעשות מנומלות. לא כיף.
  • להרמת משקולות אולמפית אם אין לכם ברירה אחרת.
לאיזה אימונים מתאימות נעלי הרמת המשקולות
  • ...להרמת משקולות. גם Powerlifting (כלומר הרמות איטיות כמו דדליפט, קלין) וגם ובעיקר להנפות אולימפיות
  • לאימוני קרוספיט תחנות שהבסיס שלהם הוא משקולות
  • לא ממש מתאימות לשום דבר אחר. מצד שני, באימוני משקולות נעליים טובות עושות הבדל עצום!

באילו נעליים אתם משתמשים בדרך כלל?
מרוצים/לא מרוצים? ספרו כדי שגם אחרים יחכימו.

By מר קדמוני with 12 comments

יום חמישי, 27 בינואר 2011

צעצועים חדשים

סבתא שלי ז"ל היתה נוהגת לומר לי, במבטא ייקי: "תתפנק, מותק, תתפנק". מאז אני משתדל לשמוע בקולה ולהתפנק בכל הזדמנות. לפני כמה ימים היתה לי הזדמנות. פינקתי את עצמי (ואת אישתי) בקטלבלס. Kettlebell.
לעצמי קניתי קט'לבל ירוק, שמנמן, עם ידית שטוחה, 24 ק"ג. (וכמו שאפשר לראות, הוא מרגיש בבית בין החברים הותיקים בחצר).

לאשתי קנינו קט'לבל אדום, חביב ולבבי עם ידית גדולה ותחתית מגומי. 12 ק"ג. הוא מרגיש לה טוב כשהוא בבית.

שניהם יד שניה אבל עושים עבודה כמו חדשים.

למי שאיכשהו לא היה מחובר לבלוג הזה בשנים האחרונות (יש עוד אנשים כאלה?? לא הפצתם לכל החברים שלכם?), נספר שקט'לבל הוא משקולת פשוטה, ותיקה ויעילה בצורה בלתי רגילה. לפני המצאת מוט המשקולות האולימפי (שהוא המצאה חדשה, בקושי מאה שנה), כח ושרירים פיתחו פשוט עם קלט'בלס. אפשר לעשות איתו Swings, אפשר לעשות איתו דדליפט, אפשר press, אפשר turkish getups, ואפשר פשוט להתשתעשע. המשקל המרוכז מסייע ליציבה, לאיזון, לכח מתפרץ ולחיזוק הליבה.
אישתי עובדת על Swings, במטרה להגיע ל 50 רצופים ואח"כ כבר נראה (היא משתפרת במהירות). אני כרגע עם כתף תפוסה חזק בגלל אימון טבעות לפני כמה ימים, אבל מיד כשנשתחרר, נרד על אימון טוב עם הכדור החדש והירוק שלי.
גם אתם בעניין?

By מר קדמוני with 6 comments

יום רביעי, 26 בינואר 2011

האמנם ירקות ופירות יושיעו אותנו?


אם יש דבר אחד שרוב אוכלי הבשר מסכימים עם הצמחונים הוא שירקות זה סבבה.
כולם מהללים ומשבחים את תרומת הירקות לתזונה הנכונה והבריאה ואין חולק, פוצה פה ומצפצף. הסיבות לאהדה הציבורית הן רבות: (לכאורה) הרבה ויטמינים, הרבה מינרליים, הרבה אנטי-אוקסידנטיים, מעט קלוריות, מזון טבעי. שכחתי משהו? האמת, אעפס, כמו הרבה דברים, מעט רחוקה מאוד מהתפיסה הזו. ותודה למאמר הזה.
בואו נתבונן מעט על העובדות:
ירקות הם עשירים בויטמינים: האמנם? ירקות ופירות טובים רק לויטמין 1 (אחד) מתוך 13 (שלוש עשרה) - ויטמין C. יש בהם גם ויטמין A וויטמין K, אבל אלו נספגים בגוף רק אם אוכלים יחד עם הירקות הרבה שמן. כלומר, ירקות בחמאה או בשמן זית עדיפים בהרבה על ירקות ככה סתם. ויטמין A ו K וויטמינים אחרים (למשל D) נמצאים דווקא במזון מהחי.
ירקות הם מקור טוב למינרליים: האמנם? ירקות טובים בעיקר לפוטסיום, והוא בדרך כלל דווקא לא חסר לנו בגוף. יש עוד 15 מינרליים שאין בירקות בכלל או שיש במידה מועטת מאוד. ברזל למשל, יש גם בירקות (אך בעיקר בקטניות, שזה לא ממש ירקות) אבל בבשר יש פשוט הרבה הרבה יותר.
ירקות הם נוגדי דלקתיות: נכון. אבל, למה יש לנו דלקתיות מלכתחילה? הסוכר והקמח הם הגורמים העקריים לדלקתיות ועדיף שלא תהיה דלקתיות מאשר לאכול כל היום ברוקולי כדי להלחם בה חזרה. מה גם שקפה גם הוא אנטי-דלקתי.
ירקות הם מזון טוב ללא רעלים: האמנם? ירקות חוטפים הרבה מאוד רעלים וריסוס (יש לי דוד שאומר שההבדל בין ירקות אורגניים לירקות רגילים הוא שאת האורגניים מרססים רק בלילה. נקודה למחשבה). לירקות "עלים" (כרובית, חסה, ברוקולי, פטרוזיליה, בצל ירוק, כוסברה, נענע, תה, ועוד) אין קליפה וכל הריסוס נספג בהם. אצל בעלי חיים, גם אם הם אוכלים מזון מרוסס, יש כליות ותהליכים טבעיים המפרקים את הרעלים ומוציאים אותם. לא אידיאלי אבל מציאות.
בטבע, ירקות הם בראש ובראשונה מזון לאוכלי העשב בכדי שאנחנו נוכל לאכול אותם (את אוכלי העשב) אחר כך. במצב זה אנו מקבלים מהירקות את המקסימום תועלת. בתור בשר. במנה אחת של כבד בקר תקבלו את כל הויטמינים והמינרליים הנדרשים לכם למשך שבוע לפחות!
אז מה בעצם אני אומר כאן? האם אני אומר לא לאכילת ירקות ופירות? חלילה. זה לא מה שאני אומר.
אני כן אומר שחשוב לדעת מה אוכלים, אחר כך תעשו בחירות מושכלות. ירקות זה צבעוני, זה נחמד, זה טעים (במיוחד מוקפצים בחמאה), זה נותן גוון וריח, אבל הם לא מקור איכותי במיוחד ובודאי שאינם מקור מספק לתזונה של האדם הבריא. זה משלים לנו את תפריט היומיום. זה טוב למראה ותאווה לעיניים, אבל לא צריך להלל את הירקות ולקשור להם כתרים שלא מגיעים להם. פירמידת התזונה האומללה של משרד הבריאות שלנו מקדשת את הירקות והפירות והנחיות חדשות של האמריקאיים מדברות על המלצה לצרוך שמונה מנות ירקות ופירות ביום, ולא על חמש כמו עד עתה. נו, מילא.
ודאי שעדיף לצרוך ירקות ופירות על פני אכילת מזון מעובד, תעשייתי ומודרני (בכל זאת, ירקות ופירות הם מזון "אמיתי", טבעי, לא ארוז, ללא תוית של ערכים תזונתיים וללא קומיקס על העטיפה), אבל גם אותם צריך לצרוך במידה מתאימה, וכתוספת ולא כעיקר. תזכרו שהאדם הקדמון אכל מה שהוא צד וליקט. הוא לא עבר עם עגלה בסופר והעמיס כמה שיותר. אם הוא רק יכל, הוא צד אנטילופה או היפופוטם וירד להם על הכבד והמוח, ואולי נשנש גם איזה שורש, שבא לו טוב ביחד עם זה.
(הבהרה למען הסר ספק: התמונה צולמה אצלי במטבח)
ומה איתכם? אתם מנשנשים קצת בשר עם הירקות או קצת ירקות עם הבשר?

By מר קדמוני with 5 comments

יום שלישי, 25 בינואר 2011

למה לעזאזל אני לא יורדת במשקל? (מיתוסים פופולריים)


מפעם לפעם אני פוגש אנשים ונשים המתוסכלים ומיואשים מהמשקל העודף שלהם (האמת, רוב אוכלוסית העולם המערבי עלולה לענות על ההגדרה הזו). אנשים נוטים להכנס שוב ושוב למעגלי דיאטה וחווים כשלונות או עליה חוזרת במשקל ברגע שהדיאטה מסתיימת. כתבו לי על זה וגם התייחסתי בעבר, אבל המגמה ממשיכה. אני חושש שחלק גדול מהכשלון בדיאטות נעוץ פשוט במיתוסים ובחוסר ידע לגבי תהליכי ירידה במשקל. אז הנה כמה פרות קדושות שאשמח לשחוט עבורכם:
  • אם אוכל פחות ("אסתום את הפה") אהיה רזה יותר. זו התפיסה המקובלת ביותר בקרב נשים (או בתמצתיות: "אני גם חזירה וגם עצלנית". היינו, לו רק אוכל פחות ואתעמל יותר אהיה רזה וחטובה). היא נשנענת על המיתוס שהגוף שלנו הוא מכונת חישוב הסופרת קלוריות נכנסות מול יוצאות וכשיש פער שלילי, הופל'ה, אנחנו יורדים במשקל. אז חשוב לדעת שאי אפשר לאכול פחות לאורך זמן. הרעב הוא מנוע חזק וטבעי וכשרעבים אוכלים. אפשר להרעיב את עצמך כמה שבועות אבל לא חיים שלמים ולכן התבססות על דיאטה של "לאכול פחות" היא קרב אבוד מראש. צריך לאכול כמה שרוצים, אבל דברים שטובים וטבעיים לגוף ולא מזון חדש ומלאכותי (כמו פחמימות מעובדות, סוכרים, שמנים תעשייתיים).
  • אם אוכל פחות שומנים, אהיה רזה יותר. אמש, בארוחת הערב, בתי הבכורה אמרה לי שאצל כל החברות שלה בבית אין אף פעם קוטג' 9% כמו שיש אצלנו, אצלם יש רק קוטג' 3%. אנשים צורכים חלב 1%, יוגורט 0%, אוכלים סלט ללא שמן, לא נוגעים בבשר בקר, לא מכניסים הביתה חמאה ואוכלים דגנים מופחתי שומן. בסוף היום הם הולכים לישון רעבים ובבוקר המחרת מתפלאים שמחוג המשקל מראה אותו הדבר בדיוק, או כמה גרמים יותר. אנחנו לא משמינים משומנים, אנחנו משמינים מפחמימות. זו עובדה ביולוגית. תאכלו יותר שומנים טובים (חמאה, שמן זית, שמן קוקוס) ותרגישו יותר שובע ויותר אנרגטיים.
  • אם אעשה כל יום חצי שעה על הליכון, אהיה רזה יותר. מי שביקר פעם במכון כושר "רגיל" ודאי שראה עשרות אנשים ונשים מזיעים על אלפטיקל ועל מכשירים שונים. אתה יכול לעשות פעילות 5 ימים בשבוע שנים ולא לרדת במשקל. הפעילות הספורטיבית מעודדת את התיאבון בצדק ומעגל התסכול מתעצם. מה קורה כאן? האם יכול להיות שדווקא פעילות קצרה, מדי פעם, דווקא פעילות משקולות והתנגדות יעילה הרבה יותר בשריפת שומנים? (תשובה: כן). sub מיתוס של הנ"ל הוא שחשוב לאכול לפני שעתיים לפני האימון כחלק מהדיאטה. לא נכון. תעשו אימון אחרי צום ויעילות שריפת השומן תעלה פלאים.
  • אם אספור קלוריות (או נקודות) לא אאבד שליטה וכך אהיה רזה יותר. עיקר העיקרים במיתוסים המקובלים. כביכול אנחנו משמינים בגלל הכמות בעוד שלמעשה אנו משמינים בגלל האיכות. ברגע שאין לך מושג מה משמין ומה בריא, מה טוב ומה נורא, הדרך היחידה היא היסטריה לא-נגמרת של ספירה ומעקב אחרי כל גרם שמכניסים לפה. מאידך, אם אתה יודע מה טוב ובריא, אוכלים חופשי ולא משמינים, כי הגוף מאזן את עצמו ו"דורש" רק כמה שצריך ולא יותר. פחמימות לעומת זאת, כמו סמים בדיוק, ממכרות וגורמות לגוף "לדרוש" יותר, ועל ידי השפעת מנגנון האינסולין, יוצרות הפחמימות את צבירת שומנים במקום שימוש בהם. כמה מוזר, ככה פשוט.
  • אם אשלם למישהו עבור קבוצת תמיכה לדיאטה, אהיה רזה יותר. נשים (בעיקר, אבל אולי גם גברים) מוכנות לשלם מאות שקלים בחודש עבור הזכות להשקל יחד ולקבל הנחיה לספור נקודות. זה מתעצם תחת ההוכחה בשטח שמי שלא מתמידה בתשלום, נכשלת, ומי שמתמידה ומשלמת, מצליחה. אך אליה וקוץ בה. הצלחה בספירת הנקודות היא רק הוכחה לכח רצון של התמודדות מול רעב לאורך זמן. אבל היא ממש לא ההוכחה לאורח חיים מאוזן ובריא כי במציאות מי שמפסיקה עולה מיד במשקל חזרה, כלומר לא נרכשו הרגלים תזונתיים המתאימים לפיזיולוגיה האנושית אלא גישה העובדת היטב רק על הפסיכולוגיה האנושית (כבר שילמתי אז כדאי שאמשיך לסבול).
אין כאן קסמים, יש ביולוגיה פשוטה.
הפתרון הוא לקחת אחריות על הבריאות היא לקחת אחריות על מה אוכלים (ולאו דווקא על כמה אוכלים). ובעניין זה ההגדרה היא פשוטה וקצרה: תאכלו אוכל אמיתי (כל מה שגדל או הלך או שחה בחצר שלכם לפני כן, עונה על ההגדרה הזו). זה הכל.

נאבקים עדיין עם המשקל שלכם? מחפשים עזרה? הצלחתם? נכשלתם?
ספרו לנו. אני בטוח שיש מה ללמוד מהניסיון שלכם!

By מר קדמוני with 12 comments

יום שני, 24 בינואר 2011

האימון הוא מלך, התזונה היא מלכה, ביחד תקבלו ממלכה

אמש, בגיל 96, ג'ק ללין נפטר. לפני כמה שנים הוא התלוצץ שהוא לא ימות לעולם, כי זה נוגד את התדמית הבריאה שלו, ואכן, ג'ק היה אחד הגורואים המפורסמים של כושר ומזון מלא ובריא עוד משנות החמישים. בתזונתו הוא התבסס בעיקר על ירקות, פירות, דגים ואורז מלא ובעיקר היה דוגמא ומופת לכושר פונקציונאלי ולתפיסת חיים בריאה והוליסטית.
מאימרותיו: "האימון הוא מלך, התזונה היא מלכה, ביחד תקבלו ממלכה".
הזכרתי אותו כאן בבלוג כשחגג יום הולדת 94. הוא נראה טוב והיה אתלטי גם בשנות השמונים לחייו (לא כ"כ טוב כמו בשנות השלושים שלו, אבל בכל זאת).
ולסיום סיומת: הנה הוא בתכנית הטלויזיה שלו עושה כפיפות מרפקים על אצבעות יד אחת הפשוטה לפנים... מטורף. בסגנון משעשע, עם מוסיקה של פעם ועם תפיסת עולם מחויכת. בקיצור, להיות בריאים ושמחים, להתאמן נכון ולאכול טוב זו שיטה שעובדת.
תודה על ההשראה, ג'ק.

By מר קדמוני with 1 comment

כבוד לאומי

אני אוהב איגרוף.
אמרה ידועה בספורט הזה אומרת: "לכל אחד יש תכנית עד שהוא חוטף אגרוף". האגרוף הוא ענף הספורט הותיק באולימפידה ולא במקרה. הוא מייצג במידה רבה את רוח האדם. שני אנשים בזירה, בלי שום אמצעים או אביזרים, בלי שום הגנות, והחזק שורד. זו תחרות קשה וארוכה מאוד. באגרוף מקצועני יש 12 סיבובים בני שלוש דקות (באגרוף נשים, 2 דקות על סיבוב), שזה ה-מ-ו-ן זמן הדורש סבולת של טיטנים, סבולת שריר, חוזק של קורנס ונחישות מפלדה.
בגלל זה שמחתי מאוד שהגר פיינר הגנה השבוע בפעם השלישית ברציפות על תואר אלופת העולם לנשים במשקל תרנגול, וניצחה בצרפת (כאן בתמונה מנצחונה שנה שעברה בהיכל נוקיה, כשהגנה על תוארה לראשונה). היא צעירה, היא נחושה, היא ישראלית לגמרי ועם סיפור חיים לא פשוט - מנצחת יריבות גדולות ומנוסות ממנה. כבוד, הגר!
ולמי שלא מתחבר לאיגרוף, אולי שווה לראות את הסיבוב העשירי מאליפות העולם במשקל סופר נוצה משנת 2005, בווגאס כמובן. סיבוב נפלא של איגרוף עם הדגמה נדירה של מהי רוח קרב ומהי נחישות אין קץ. דייגו קוראלס פשוט מדהים.


(אצל רוס יש בכל שבוע לינקים נפלאים לקרבות אגרוף קלאסיים ואני ממליץ)

אוהבים איגרוף? התאגרפתם פעם? ספרו לנו!

By מר קדמוני with 4 comments

יום ראשון, 23 בינואר 2011

הם לא קולטים


נתחיל בשני סיפורים:
לפני כמה ימים, ברבע לשמונה בערב, אני בבית, ופתאום הילדים צועקים לי: "אבא, בא מהר לראות טלויזיה, אתה הולך להתעצבן". ואכן באתי להציץ והתעצבנתי. נשמות, הם כבר מכירים אותי. הופיעה שם תזונאית אחת, היא אפילו ד"ר, ודיברה על המלצות תזונתיות לארוחת ערב משפחתית. מין פינה שכזו לפני "שווה בדיקה" של מנחם הורביץ. לא שמעתי את כל פניני החכמה של הגברת, אבל הנה ציטוטים מהמעט שכן "זכיתי" לשמוע:
1. פסטה זו ארוחת ערב מומלצת מאוד.
2. במקום פסטה ברוטב עגבניות או שמנת עדיף לאכול פסטה בקטשופ כי בקטשופ אין בכלל שומן ולכן אין בעיה לצרוך אותו כמה שרוצים.
ורק מנחת התוכנית החביבה העירה לתומה: "נראה לי שבקטשופ יש הרבה סוכר אז אולי כדאי לחשוב גם על זה". מתוקה.

סיפור שני: יש לי ידיד רופא. קורה. לא סתם רופא, אלא אחד המתמחה ברפואת ספורט, ובעצמו אתלט לא קטן. אנו מתקוטטים מדי פעם בתחלופת מיילים על תרומת המחקר המדעי לתחום הבריאות. אני מראה שיש הרבה מחקר מדעי ורפואי "רע מאוד" הנטוע באמונות תפלות על נזקי השומן ועל נפלאות הסטטינים, והוא מחזיר לי במאמר אחר המראה את ההיפך. אבל, דומה שננבטו בו כבר זרעי הספק. ומיד הוכחה.
הטענה העקרית שלו, ושל כמעט כל מי שאני אומר לו ששומן רווי מהחי זה טוב ובריא, היא: "לא יכול להיות שכל המחקר הרפואי אומר אחרת ורק כמה בלוגרים הזויים יודעים את האמת. מחקר הוא רציני ושיטתי ובלוג יכול כל אחד לכתוב ללא כל התחייבות ואחריות". האמת, מילים בסלע. מי שמני להגיד שתיאורית השומן (שומן=כולסטרול=מחלות לב) היא הבל מוחלט?
מדוע כבוד הד"ר התזונאית המהוללת מהטלויזיה לא צודקת יותר?

כמה שאני חושב על זה יותר, העסק ברור לי יותר. נקודת המפתח, עוגן הסיבוב, הציר שעליו כל התזונה המערבית המודרנית מתבססת היא ההנחה (השגויה) ששומן זה רע. השקר הזה מוטמע כה עמוק כהנחת יסוד בחברה ובתרבות (ובעיקר בקרב תזונאים) עד שהוא מעוות ומטשטש בדיקה יסודית ורצינית. כתב על זה ספר שלם גארי טיובס (Good Calories, Bad Calories) ועוד רבים וטובים. בסופו של יום, עוד שנה, עוד שנתיים, עוד חמש, והשקר הזה יקרוס. בינתיים, ועד שהקהילה המחקרית תתעשת, אין לנו במה אחרת אלא הבמה החופשית, הבלוגרית, להעביר את המסר: תהיו סקפטיים. תקראו בעצמכם. תבדקו בעצמכם. זוכרים שסיפרתי כאן על החבר שלי שהחל לקבל סטטינים כי הדיאטה שלו התבררה כמוצלחת מדי? אז אמרתי לו אז ואני אומר עכשיו: סטטינים הם סם מיותר ל99% מהאנשים שמקבלים אותו. היחידים שסטטינים עוזרים להם באופן מובהק הם חברות התרופות. לסתם אנשים בריאים שמקבלים סטטינים זה כוסות רוח (וכיסוי תחת של הרופא המטפל).

והנה, כחיזוק לעמדתי דווקא, שלח לי ידידי הרופא לפני כמה ימים ציטוט מאימייל שקיבלו כל הרופאים באחת מקופות החולים בשבוע שעבר ממנהל הרפואי של אותה הקופה:
"שלום רב
Meta-analysis: Statin Therapy Does Not Alter the Association Between Low Levels of High-Density Lipoprotein Cholesterol and Increased Cardiovascular Risk
סטטינים לא משנים את הסיכון הקרדיווסקולרי בחולים עם HDL נמוך
מטה-אנליזה בוצעה במטרה לבחון אם טיפול בסטטינים משנה את הקשר בין רמות HDL נמוכות לאוטם בשריר הלב. המחקר כלל 20 מחקרים מבוקרים עם הקצאה אקראית עם תקופת מעקב בת 1000 שנות-אדם לפחות. לאחר תקנון לרמות LDL, גיל, יתר לחץ דם, סוכרת ועישון, נמצא כי טיפול בסטטינים אינו משנה את הקשר בין רמות HDL נמוכות לסיכון קרדיווסקולרי. רמות HDL נמוכות מגבירות את הסיכון הקרדיווסקולרי באופן עצמאי ולמרות הטיפול בסטטינים."

בקיצור, סטטינים מורידים LDL (יופי) אבל הם לא מעלים HDL ורמת הסיכון הקרדיוווסקולרי נשארת זהה.
אצלי, בניסוי עצמי, ה HDL עלה מ 40 ל 48 בשנה האחרונה, שנה המאופיינת בצריכת שומנים רווים בשפע ובאי צריכת פחמימות מעובדות.
מה אתם חושבים?

By מר קדמוני with 6 comments

יום שישי, 21 בינואר 2011

מה אוכלים גברים אמיתיים?



אמש, במקום אימון, זוגתי ואני ירדנו דרומה לתל אביב ואכלנו ארוחה נהדרת של Grass Fed Beef (שהגיע בקירור ישר מארגנטינה), בגשן. אחרי מנה ראשונה, עיקרית וקינוח (סלט פירות, תרגעו) + בקבוק יין, הלכנו בדיוק קילומטר אחד כדי לאוורר את האדים עד לבונטין 7, ושם ראינו את רות וייס דלורוס בהופעה נהדרת.
רות היא זמרת עם קול עמוק ואישיות מורכבת, יחד עם להקה של שישה (!) נגנים, ובראשם יהוא ירון (שבדיוק הוציא תקליט חדש), כמפיק מוזיקלי ונגינת קונטרבס סוחפת. רות שרה ניק קייב, בוב דילן, אלביס ודיויד בואי וכל מיני קלאסיקות אבל בפרשנות אישית ואחרת לגמרי מהמקור, על פי רוב עצובה ומרגשת. שווה כל דקה ולירה.
ואנקדוטה: לפני שנכנסו למרתף, שם היתה ההופעה, עמד לפנינו בחור צנום מאוד, כפוף ומדוכא מעט, וחיוור כערפד. ממש לבן. על חולצתו השחורה היתה כתובת: REAL MEN EAT TOFU
זוגתי ואני לא יכלנו להתאפק מלהחליף מבטים מצוחקקים. אולי זה היה בגלל היין, אבל פייר, זה היה מצחיק. REAL MEN, נו באמת.
מה נראה לכם יותר אמיתי - בקר או טופו?
שבת שלום.

By מר קדמוני with 1 comment

יום רביעי, 19 בינואר 2011

מה מרגישים כשעוברים לתזונה קדמונית?


לעומת הפוביה הציבורית משומנים, ולמרות שכל מי שאני מכיר שעבר לתזונת פליאו/פריימל (היינו, בלי קמחים וסוכרים ועם הרבה חלבונים ושומנים מהחי) שיפר את מדדי הדם שלו, את ההרגשה ואת הביצועים הספורטיביים, עדיין אנשים לא תמיד מאמינים שזה אפשרי או שזה בריא - עד שהם מנסים בעצמם ומגלים את השינוי.
אני סיפרתי כאן שלאחרונה עשיתי בדיקות דם שנראות מעולה. למרות צריכת השומנים העצומה שלי (כמויות החמאה והביצים שאני מחסל מדאיגה לולים שלמים) הרי שרמת הטריגליצרדים (שומנים) אצלי בדם ממשיכה לרדת (ועכשיו עומדת על 60, כשהערך המומלץ זה נמוך מ 150). למה? כי אני לא אוכל כמעט בכלל פחמימות מעובדות, שהן המקור העקרי לצבירת שומן, דלקתיות מערכתית ועוד רעות חולות ורבות.
אבל למה שתאמינו לי, הנה סיפורונצ'יק, ציטוט ממייל שקיבלתי לפני שבוע מאחת מקוראות בלוג זה:

"...מאז שאני לא אוכלת בצקים, דגנים וסוכרים אני לא מסתובבת רעבה כל היום למרות שאכלתי. אני אוכלת ארוחה גדולה 1 ביום ועוד אחת או שתיים וזה משביע ונשאר יותר זמן ללימודים, בילויים וספורט :) למדתי לבשל בשר טעים! ובמשך היום אני פחות צריכה להתעסק עם אוכל, לא מרגישה צורך לנשנש כל הזמן. (פחמימות לא השביעו אותי אבל פעלתי לפי ההמלצות- פחמימות זמינות לפני אימון (4 שעות לפני פסטה). אין נפיחות וכבדות בבטן והכי חשוב אני לא צריכה לישון שנ"צ!! כי תמיד אחרי ארוחת צהרים עם ספגטי וזה היתי פשוט נרדמת לשעתיים כשיכולתי!
אני לא מזכירה ספורט כי גם לפני המעבר לתזונת קדמונית כשאני מסתכלת על זה היתי די קרוספיטית. זה מה שאני עושה: אימוני כוח עם משקולות יד בחדר כולל סקווטים, לאנג'ים כפיפות בטן, הרמות רגליים. גיוונתי עם תרגילים מהתעמלות אומנותית (היתי בנבחרת מכבי ת"א בגיל העשרה), פילאטיס, יוגה, חוגי אירובי דאנס ואירובי מדרגה, קיקבוקסינג, רכיבה בעליות של חיפה על אופניים, ספינינג, שחיה, טיפוס על קיר, ובעיקר ריצות באיצטדיון עם מאמן (אינטרוולים), ריצות בים ופעם בשנה סנובורד באירופה. זה נשמע הרבה גם לי אבל זה לא בבת אחת כמובן, אלא כל פעם משהו אחר.
אהה ועוד יתרון שהתווסף לי- אין לי בעיות עיכול וכאבי בטן בזמן ריצות מהירות כמו פעם וזה בטוח תודות לתזונה. הרגשה קלילה יותר. תודה רבה!"

עיניכם הרואות.
או כמו שאומר איש הסאונד: "בסדר. עובד".
תמשיכו לשלוח לי את סיפורי ההצלחה שלכם ואם עדיין לא ניסיתם לעבור לתזונה קדמונית, אולי היום זה זמן טוב?
יש לכם תחושות דומות ? ספרו לנו בתגובות.

By מר קדמוני with 10 comments

יום שני, 17 בינואר 2011

למה אנחנו מתאמנים כמו שאנחנו מתאמנים?


בהמשך לפוסט של אתמול, הדן ביתרונות וחסרונות של שיטת CFE לטובת אימוני תריאטלון, הרהרתי בזה מעט וחשבתי שהבחירות שלנו הן מורכבות. אולי ניתן לומר שהבחירה בענף ספורט נחלקת לשלוש שאלות שהאדם שואל את עצמו (גם אם בצורה לא מודעת) או לשלושה שלבים קוגניטיביים:
1. למה אנחנו עוסקים בספורט?
2. איזה ספורט אנו בוחרים כדי שיענה בצורה מיטבית על שאלה 1?
3. איזו תכנית אימונים אנו בוחרים כדי לענות בצורה מיטבית גם על שאלה 1 וגם על שאלה 2?

כמובן שלאנשים שונים יהיו דעות שונות ואופי שונה וזה מכתיב בחירות אחרות בכל אחת מהשאלות וממילא בכל אחת מהתשובות.לכן אין נכון או לא נכון בצורה מוחלטת, ויש הרבה דרכים להגיע לאותו המקום. חלקן ארוכות ויפות, חלקן קצרות וקשות, חלקן סתם מתברברות. לצורך הדוגמא הנה מספר דוגמאות לתשובות אפשריות לשאלה הראשונה (למתקדמים אולי אפשר לצייר את זה כתרשים זרימה. יכול להיות מגניב. אוקיי. בעצם לא מגניב)
  • כדי להרגיש בריא
  • כדי להיות בריא
  • כדי להתמודד בהצלחה עם אתגרים עצומים
  • כדי להוריד משקל ולהראות יותר טוב כשאני ערום
  • כדי להעלאות מסה ושרירים
  • כדי להרגיש שווה
  • כדי לנצח אחרים
  • כדי להיות חזק יותר
  • כדי לאפשר לי זמן לבד עם עצמי
  • כדי לאפשר לי זמן עם אחרים
  • כדי להתקבל לשייטת
בהמשך, אנשים יבחרו סוג ספורט המתאים לסיבה הנ"ל, היא ה"דרייב" שלהם לעסוק בספורט. כדוגמא: מי שרוצה זמן איכות עם חברים, יבחר אולי כדורגל או כדורסל. מי שרוצה להיות לבד יבחר אולי לרוץ. מי שמחפש שליטה ילמד אומנויות לחימה. וכו'. כמובן שיש בזה הפשטה רבה ובדרך כלל אין רק סיבה אחת (למשל אני רוצה אתגרים אבל גם רוצה בריאות מירבית). אנשים מוצאים את המרחב הספורטיבי הנכון ביותר עבורם, בו הם מרגישים כי המטרות שלהם נענות בצורה מיטבית.

יפה. כאן, אחרי הבחירה בסוג הספורט (וזה בסדר גמור לשנות סוג ספורט מדי פעם, זו חלק מהתפתחות אישית), באה ההתמודדות עם שיטת האימון. כלומר, אני יכול לשחק כדורסל רק כדי להזיע קצת פעם בשבוע עם החבר'ה ולהרגיש חלק מקבוצה ואני יכול לשחק כדורסל בליגה למקומות עבודה ואז כבר יש לי תלבושת ואימונים ומשמעת. עד כמה אתה מושקע בספורט מסוים ואיך אתה ניגש אליו היא נגזרת של המטרות שלך (שאלה מספר 1) ושל סוג הספורט הספציפי שנבחר. שיטת האימונים תהיה ככל הנראה אחרת לחלוטין אם מה שמניע אותך זה לנצח או להיות הכי טוב בתחום מסוים, מאשר אם המטרה העיקרית שלך היא בריאות או להרגיש טוב. שוב. אין כאן שיפוטיות של "נכון" לעומת "לא נכון" אלא מרחב, טווח, בו אנשים ממקמים את עצמם. אני אומר שהבחירה בשיטת אימון היא לכן בעיקרה רגשית ופחות קוגניטיבית. אני מחפש גישת אימון שתשרת את המטרות שלי (שהן תחושות, רצונות) ואת הספורט שלי (שאני אוהב אותו) ואת האופי שלי.
כדוגמא:
אנשים שבחרו ב"איש ברזל" כדרך להשגת מטרה אפשרית של "הוכחת הבלתי אפשרי" לעצמם, עשויים לבחור להקדיש את כל כולם בספורט משך שעות ארוכות בשבוע כי חשוב להם מאוד לעשות את האתגר הכי טוב. אולי כדי להוכיח לעצמם משהו. אולי כי המטרה מקדשת כל אמצעי. לעומתם, אחרים שעדיין רוצים את איש הברזל מאותה המטרה, אבל שמים לעצמם "המנעות מפציעות" ו"להשאיר זמן איכות עם המשפחה" כמטרות שוות ערך, יבחרו אולי בגישת אימונים יותר קצרה ומצומצמת אם כי יותר אינטנסיבית.
אני משוכנע כי דרכים רבות יובילו אותנו לאותו ראש-הר, אך עלינו לבחור את הדרך המתאימה לנו ביותר.

ובעניין זה, אני ממליץ מאוד מאוד לקרוא את הפוסט המרגש והיפה הזה של קירק, על "למה אנחנו מתאמנים?". קירק הוא מתאמן קרוספיט ותיק וחטף סרטן מפתיע ונבזי ופתח בלוג חדש על ההתמודדות שלו. מרתק ומרגש !

מחשבות או הערות?
ספרו לנו בתגובות מהן התשובות שלכם לשאלות 1, 2 ו 3?

By מר קדמוני with No comments

יום ראשון, 16 בינואר 2011

עוד על תריאטלון וגם על טים פאריס


הדרך חזרה מארצות הברית היתה כאמור משופעת חוויות אנתרופולוגיות. עוד פגישה שהיתה לי בדרך היא עם הספר "גוף ב4 שעות" של טים פאריס שקניתי שם. כבר כתבתי על טים ועל הניסויים המוטרפים שהוא עורך על עצמו, ועכשיו שמתי את ידי על התנ"ך החדש שהוא הוציא. ספר עב כרס ומצחיק בטירוף שבנוי פרקים פרקים על מסקנותיו בנושאים שונים ומשונים, מהם ביזאריים יותר או פחות (איבוד משקל, עלייה במאסה, ריצה מהירה, קפיצה לגובה, סיפוק נשים, שינוי פרוטוקול השינה ומה לא). טים לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי וכמו שהוא מעיד על עצמו "אין לי מוניטין לאבד", אז אם אתם בראש טוב, הקריאה תהיה fun אמיתי. עוד לא קראתי את הכל, אבל אתם יודעים שאני קורא הרבה ומהר אז קראתי כבר משהו כמו 60%.
מסקנות ביניים:
1. מה שמתאים לטים לא בהכרח מתאים לכל אחד. הוא מהיר, הוא רווק, ויש לו את כל הזמן והאנרגיה שבעולם להתנסות בכל דבר, ולרשום את התוצאות באופן אובססיבי לחלוטין. בכל זאת, נחמד לקרוא, גם כשהוא נכנס לעומק חדר המיטות שלו.
2. הרבה מאוד מהדברים שטים כותב אתם כבר מכירים בזוית כזו או אחרת. הדיאטה שלו היא slow carb (שדומה מאוד לlow carb) רק בהבדל של אכילת קטניות. פרוטוקול שלו לאיבוד שומן כולל קטלבל סווינג, ולשיפור מהירות הריצה הוא משתמש ב POSE ולריצות ארוכות ב CFE. (מי שלא הבין כלום מהמשפט האחרון, כנראה חדש כאן, אבל תזרמו איתי). לשמירה על בריאות הוא ממליץ על ויטמין D ועל שמן דגים. בקיצור, אנחנו כבר שם.
3. יש פרקים שאין להם שום ישימות לשום דבר טוב (למה לכם לדעת לעצור את הנשימה לחמש דקות?), ובכל זאת זה מצחיק. כתיבה נהדרת והזויה למדי (למשל: "התרגיל הבא נקרא על שם החברה שלי לשעבר. אני מאחל לך כל טוב, אנג'לינה ג'ולי")
4. תוכניות הכוח שלו מבוססות על כושר פונקציונאלי והוא חבר טוב של בראיין מק'ינזי מ CFE. בחבר'ה. הנה סרטון הקידום מכירות של הספר (וכן, האגרופים המקועקעים הם של בראיין מק'ינזי השרוט):



אז ההתעקשות של טים על CFE (והדרך שהוא עבר מריצת 5 ק"מ לריצת 50 ק"מ) עוררה דיון עם קבוצת החברים שלי, המכורים לתריאטלון. כבר כתבתי כאן פעם על ההתרשמות שלי מתריאטלון ועל פרוטוקול האימונים שלהם, המבוסס נפח, נפח ועוד נפח. אז הנה חלק מתחלופת מיילים שהיתה בינינו לאחרונה, לאחר שאחד מהחברים הפך ל"מאסטר" בענייני תוכניות אימון. אז הנה חלק מהמיילים, כי אני חושב שהם עשויים להיות דיון מעניין, וחבל לי להקליד אותם שוב...

הי ושבוע טוב
הבנתי שנכנסת חזק לקריאת חומר על תוכניות אימון. יפה.
אני מניח שכבר חפרתי לך פעם: פרוטוקול אימונים רגיל המבוסס על (LDS (long slow distance דורש הרבה מאוד זמן אימונים בשבוע, וחסרונו העיקרי הוא בתרומתו השלילית לבריאות הכוללת. (לא נכנס לזה, אבל תאמין לי לצורך הדיון). הוא מתיש ומעודד פציעות.
קרא קצת על קרוספיט אנדורנס. http://www.crossfitendurance.com זו גישה אינטנסיבית מאוד (א' ניסה את זה "בערך" למשך שבועיים או שלושה והפסיק אחרי שנפל על הכתף). היא דורשת בערך שליש מהזמן שאתה משקיע כיום ויתרונה היא בהפיכתך לאתלטי הרבה יותר (חזק יותר ומהיר יותר). היא גישה חדשה מאוד (יחסית, יחסית), וכל שנה שעוברת היא צוברת הרבה יותר מתאמנים - פשוט כי זה מוכיח את עצמו. היא גם דורשת שינוי תזונתי. הנה מאמרון חדש-דנדש על טריאתלט מקצועי שעבר ל CFE אחרי פציעה.
http://triathlon.competitor.com/2011/01/training/go-inside-one-triathletes-venture-into-crossfit-endurance_18648
יש ברשת הרבה בלוגים של אנשים שמתאמנים כך לטובת איש ברזל (או חצי איש ברזל), והרבה שמתאמנים כך לריצות אולטרה למיניהן. גם מרכזים מקצועיים דוגמת http://www.gotrimax.com
העניין הוא שצריך להשאיר את האגו מאחור ולאפשר פתיחות אמיתית לדברים אחרים. רוב האנשים לא עושים את זה (גם כי יותר פשוט לרוץ הרבה שעות מאשר לעבוד קשה מאוד 15 דקות). מדובר בשני אימונים ביום, ברוב הימים, אבל אימונים שנמשכים מעט מאוד זמן. אין כמעט בכלל עבודת נפח.
בקיצור, אני ממליץ לך לקרוא קצת גם על התחום הזה. אפילו שהוא נראה לגמרי לגמרי הפוך ממה שכל האחרים יגידו לך. לקרוא לא עולה כסף.
שבוע טוב, ובשמחות.

תשובה הגיעה ב 2 בלילה:
היי , נחמד מצידך ששלחת את האימייל. תודה. קראתי די הרבה חומר בשלוש-ארבע שעות האחרונות, לא הרגשתי איך הזמן עובר. התחלתי בלינק של CFE ומשם כבר התגלגלתי... חומר טוב.
בחודשים האחרונים אני קורא המון חומר של המאסטר-מאמן Joe Friel. הספר שלו "התנך לאימוני טריאתלון" קבוע ליד המיטה שלי -- ספר פשוט מדהים, חובה לכל טריאתלט. לאחרונה, תוך כדי קריאת הספר, סיימתי לבנות את תכנית האימונים השנתית שלי. בהזדמנות אני אספר לך על זה, יש יותר מידי לכתוב על כך בשביל אימייל. למרות שאתה לא טריאתלט (עדיין), נראה לי שזה מאד יעניין אותך לשמוע.
טריאתלון זה משהו שדורש הרבה ידע ואימונים, ולו רק בגלל שמדובר בשלושה ענפי ספורט שונים שאתה חייב להיות מקצועי בכל אחד מהם. אני לא מאמין שאפשר להיות טריאתלט טוב בלי להתמקד באימונים ייעודיים לשיפור המיומניות והכושר הנדרשים בכל אחד משלושת ענפי הספורט השונים. והרבה. אי אפשר להסתפק בפחות משניים-שלושה אימונים בשבוע לכל אחד מענפי הספורט. אני לא מאמין ש CF יכול להחליף את זה אלא רק להשלים במידת הצורך. חלק מתכנית האימונים של ג'ו אכן כוללת אימוני משקולות בסגנון CF (או משהו דומה), במיוחד בתחילת העונה, בתקופה זו האימונים מתאפיינים בהעלאת הכושר באופן כללי. ככל שמתקדמים במהלך העונה, חשיבות אימון המשקולות הולכת ויורדת ביחס לאימונים הייעודיים בשחייה/רכיבה/ריצה. זה די ברור מאליו לפי דעתי.
כל אחד צריך להתאמן על הנקודות החלשות שלו. אותם הדברים שמונעים ממנו להשיג תוצאת טובה יותר בתחרויות. יש כאלה שהכושר האירובי שלהם בא להם טבעי ומה שחסר להם זה כח. רואים את זה למשל אצל רוכבות אופניים ואצניות רזות וקטנות שבמישורים הן טסות אבל בעליות ארוכות הן מתפרקות כי הן לא חזקות מספיק. לכאלה ה CF יכול לתרום המון (ג'ו מדבר על זה לא מעט בספרו). אצלי באופן אישי אני מוצא שהנקודה החלשה ביותר היא היכולת להישאר בדופק נמוך לאורך זמן, מה שמצביע על כושר אירובי לקוי. אני אולי יכול לגמור טריאתלון אולימפי בשעתיים וחצי אבל אני לא אהיה מסוגל להחזיק מעמד בדופק כזה את מרחק האיירונמן וגם לא חצי-איירונמן. המטרה שלי בחודשים הקרובים (תקופות הבסיס) זה לשפר את הכושר האירובי שלי, על ידי מה שאתה קורא לו LSD. דהיינו, לשחות הרבה - לרכב הרבה - לרוץ הרבה, ולשמור על עצימות נמוכה. אין דרך אחרת. צריך לאמן את המערכות בגוף (לב, ריאה, שריפת שומנים, פינוי חומצת חלב, ועוד ועוד) לפעול תחת עומס ולנצל אנרגיה בצורה יעילה, וכשזה יקרה באופן טבעי ניתן יהיה להפיק מהירויות גבוהות יותר באותה מידת מאמץ. אימוני CFE בעצימות גבוהה לא יכולים לסייע לי ספציפית בעניין הזה.
במהלך הקריאה של החומר ששלחת נתקלתי בהרבה מאמרים שמצדדים בגישה "החדשה" של הקרוספיט וטוענים שהגישה "המסורתית" של אימוני LSD הם פאסה, ומאידך קראתי גם לא מעט דעות הפוכות. דעתי האישית היא ש CFE מתאים בעיקר לטריאתלטים כאלה שיש להם כבר בסיס כושר אירובי חזק מאד -- כאלה שכבר התאמנו בגישה המסורתית בעבר וכבר יש להם כמה איירנמנים על החגורה (אלו היו רב האנשים שצידדו בגישת ה CFE במאמרים שקראתי), או אולי כאלה שזה בא להם "טבעי" (כל הכושים החיות האלה שלך על המקבילים J).
תגיד, אולי בא לך לעשות איתי חצי-איירונמן ביולי?

מיד עניתי:

אני מצטער שגזלתי ממך את רוב שנת הלילה. והערה כללית בעניין: אם אתה רוצה לשפר תוצאות, אתה חייב לישון יותר (לפחות 7 שעות בלילה נטו).
לגבי תובנותיך, יש לי כמה הערות. אני לא בטוח שירדת לרעיון השיטה, ואתה מוטה מספר הנחות מקדימות, שאינן נכונות.
  1. אתה מחליף בין CF ל CFE. זה לא אותו דבר. CF מטרתה כושר כללי ונרחב ובלתי מתמחה ואכן היא מאוד מתאימה כהשלמה לתכניות כושר מתמחות או כעומדת בפני עצמה (כמו שאני עושה פחות או יותר). היא לא עושה אותך מנצח בשום תחרות ספציפית אבל מאפשרת לך להתמודד בכבוד ברוב התחרויות. מתאים לי באופן אישי.
  2. CFE היא תכנית מתמחה במאמצי סיבולת. באופן ספציפי - ריצות אולטרה ואיש ברזל. היא מבוססת על תרגילי CF אבל משתמשת בידע פיסיולוגי להשגת תוצאות ממשיות לתחום הספציפי הזה. היא ממש לא נועדה כדי לחזק רגליים של רוכבות רזות, זה לא העניין, אלא לשפר את הסבולת ואת יכולת ההתאוששות, ולעשות את כל זה במינימום זמן, במינימום פגיעה מערכתית בגוף ובמקסימום אתלטיות. Too good to be true?
  3. בקצרצרה בסיס מדעי: כשאתה מגיע לסף האנאירובי שלך (אנאירובי= ללא חמצן, מילולית) אתה מתחיל להוציא אנרגיה מהמחסן (שרירים וכבד), מחסן שיכול להכיל עד 2200 קלוריות של פחמימות המאוחסנות כגליקוגן. כשנגמרת האספקה, אתה עוצר. נקודה. אפילו אם אתה מתדלק 600 קלוריות בשעה במהלך המאמץ (המקס' שהקיבה מקבלת), סביר שתשאר בלי גליקוגן הרבה לפני שתגמר תחרות איש הברזל. או שתאיט מאוד את הקצב כדי לחזור לרמה אירובית. זו למעשה הגישה של "תדלוק פחמימות". לעומת זאת, אם אתה מסתמך על אנרגיה הבאה משומן, יש לך די שומן בגוף להחזיק כמה ימים בריצה במהירות גבוהה. אבל, וזה אבל גדול, זה יקרה רק אם אתה יכול להשאר בטווח האירובי. זוהי בדיוק מטרת האימונים ב CFE - לשפר את היכולת שלך להתמיד במאמץ אירובי במהירויות גבוהות. האימונים הם HIT - אימוני אינטרוולים קצרים ובעומס גבוה המוכחים לשיפור הסבולת האירובית יותר מאשר LSD. עובדה מדעית. ועוד דבר, כאבים בשריר שרצים לטווחים ארוכים חשים נובעים בעיקר מחולשה של "משאבת" הסודיום-פוטסיום בשריר. אימוני כח הם מה שמשפרים ומחזקים את ה"משאבה" הזו ומה שמאפשר למתאמני CFE להתאמן רגיל גם למחרת ריצת מרתון (נשמע הזוי, אבל עובדה). תכנית האימונים מניחה שאתה מסוגל לרוץ 10 ק"מ בקצב סביר, כלומר יש לך בסיס אירובי סביר. עכשיו נותר "רק" להזיז את הסף האירובי שלך (היינו, לנוע יותר מהר ועדיין להשאר אירובי ולא אנאירובי). את זה עושים במאמץ אדיר, אבל קצר. הרבה מאוד פעמים.
  4. האימונים ב CFE לאיש ברזל כוללים 1-2 אימונים מתמחים מכל ענף ספורט בשבוע, בנוסף לאימוני כח. סה"כ לאיש ברזל מדובר על כ 9 אימונים בשבוע סה"כ, ברוב הימים שני אימונים ביום (בוקר וערב). כלל האימונים קצרים מאוד. מאוד. למעשה, אין אף פעם ריצת/רכיבת אימון של יותר משעה וחצי, וגם זה, בתדירות נמוכה מאוד.
  5. העניין החשוב ביותר, לטעמי האישי, הוא ההיבט הבריאותי הכולל. חוץ מההנאה הישירה מהספורט, מהתחרות ומהאימונים, יש רווח משני או מרכזי בפעילות ספורט והוא הבריאות. העניין הוא שבפרוטוקול של LSD, ככלל, אתה משלם מחיר הגבוה מהתועלת. ספורטאי סבולת נוטים לרמת פציעות גבוהה מאוד (84% מהמתאמנים למרתון נפצעים בתהליך), ובעיקר, לדלקתיות כוללת בגוף המובילה לסרטן ולצרות לבביות רבות. תזכורת: זה הסיבה שללאנס ארמסטרונג יש היום רק ביצה אחת. אימונים קצרים ואינטנסיביים מתאימים יותר למכניזם הבסיסי בגוף האדם (Fight or flight), וגם על זה אני יכול לטחון עוד הרבה. הם גם מאפשרים שיפור אירובי ללא איבוד נפח שריר. שלא להזכיר תזונה הרבה יותר טבעית.
למתקדמים, אפשר להביא מקורות לכל אחת מהטענות שלי לעיל. צרפתי כדוגמא מסמך מקורות מדעיים, מ 2008. מאז היתה עוד התפתחות מחקרית עצומה, בעיקר בכל הנושא של התזונה והקשר לתחלואה וכו'. בגדול, המחקר היום מתפכח מהנחות היסוד המוטעות של "שומן=רע" ו"דגנים מלאים=טוב".
עובדה פיקנטית לסיום: הדופק שלי היום, כפי שמדדה אותו אחות "מכבי" לפני שבוע, הוא 54. פעם אחרונה שהוא נמדד, לפני שלוש שנים בערך הוא היה 70 ויותר. בין לבין רצתי רק ארבע פעמים מרחק של יותר מ6.5 ק"מ. (ריצת הלילה של נייקי לפני שנתיים, ועוד שלוש ריצות ארוכות לפני שנה בערך). אני רץ ריצה אחת בשבוע לכל היותר. הסף האירובי שלי זז לא בגלל אימוני LSD. ואני אפילו לא מתאמן CFE.

הדיון המשיך בעוד סדרה של מיילים כאשר אחרים מהחבורה נתנו את הפרספקטיבה שלו.
ומה הפרספקטיבה שלם?

By מר קדמוני with 14 comments

יום חמישי, 13 בינואר 2011

בוב מארלי ואני נפגשים במונית ומדברים על אמונה

הבוקר היתה לי הזדמנות להיפרד מאמריקה כמו שצריך. המונית שלקחה אותי מהמלון במיאמי לנמל התעופה נראתה מבחוץ כמו כל מונית צהובה אחרת, אבל מבפנים, זה כבר הרגיש כמו עולם אחר. לא יכלתי להתאפק, וצילמתי (לחצו להגדלה, כדאי).
לנוחות הקוראים והקוראות, הנה הסברים ומקרא מפורט על מה רואים בתמונה:
  1. דגל אמריקה. פריט חובה בכל בניין, בכל מקום. האמריקאים הם אולי האומה הפטריוטית ביותר בעולם.
  2. צלב עץ מגולף, תלוי מהמראה. יחד איתו ארנק מהוה. אמריקה היא מדינה שמרנית ודתית מאוד.
  3. פסל צבעוני של הסעודה האחרונה, ולצידו ספר תנ"ך מפורט ועב כרס. זה נראה ממש כמו כנסייה קטנה באוטו.
  4. דגל ג'אמייקה על הדשבורד (בדיוק לפני הדגל האמריקאי). יש גם כובע מצחייה של ג'אמייקה על הראש, וגם צמיד יד בצבעי הדגל. במיאמי מתגוררים הרבה מאוד מהגרים מהקאריביים.
  5. משקפי ראיה של רייבנד, אדומות (תביטו היטב במראה). מותגים יש בכל מקום.
  6. שקית של מקדולנד, למרגלות הנהג, כי צריך לאכול ארוחת בוקר.
  7. CD של בוב מארלי מציץ מהמערכת (הוא הוציא אותו כדי שנוכל לדבר יותר בנחת – ועל כך בהמשך).
  8. מספר רישוי בענק, כי לאמריקאיים נטיה קיצונית לארגון ולסדר, ובעיקר למשמעת.
המציאות מסתברת כטובה יותר מכל תפאורה של סרט.

בין צילום לצילום, קישקשתי קצת עם הנהג. תאמינו או לא, אבל הוא מכנה את עצמו: DJ Stress Free, (תחשבו במבטא ג'מאייקני כבד). הוא מאמין שצריך לאהוב את כולם ושאסור להיות בלחץ או במתח (ע"ע השם שהוא בחר לעצמו). גם ממקומו מאחורי ההגה, הוא עדיין מרגיש את עצמו מעין נביא-משיח-משורר-מטיף ולכן הוא החליט שאני צריך לחשוב תמיד חיובי, כי אלוהים אוהב אותנו, או בלשונו המשעשעת: I’m too blessed to be stressed. לדבריו, צריך להקפיד בחיים רק על KIP – שזה ראשי תבות Keep It Positive. כשירדתי, ולפני ששילמתי לו, הוא החליט לתת לי "מתנה לחיים", שתשמור אותי מכל צרה. הוא שלף מתחת למושב מחברת, תלש חצי דף, ושירבט ברכה אורגינל, הנה כאן:

למי שמתקשה לקרוא: DJ Stress Free. One love. One unity. God bless you.
מישהו אמר כאן בוב מארלי?

בקיצור חברים, בכל מקום בעולם, בכל מדינה, בכל חברה, אנשים רק רוצים להיות שמחים ומאושרים יותר בחלקם. ונראה שאנשים שונים מוצאים אם הגאולה הפרטית שלהם בדרכים שונות. אני לא רואה את עצמי stress free אבל אין לי ספק שיש לי מה ללמוד גם בעניין הזה. (אני כבר Gluten free אז להוסיף גם stress free עלול להיות קצת יותר מדי בשבילי).
מי שרוצה גם לשמוע את החבר החדש שלי, הנה הקלטה קצרה (תודה, בלקברי), ועכשיו אתם יכולים להוריד 20 שניות של ברכה ישר מג'אמייקה.

איך ה stress free שלכם היום?

(אם אהבתם את הפוסט הזה, תשקלו לשלוח לינק או לייק לחברים שלכם. גם אם זה לא עזר לי, אולי זה יעזור למישהו להרגע ולחייך קצת יותר).

By מר קדמוני with 2 comments

אני פשוט לא קולט את זה!

אחרי שבוע מקוצר על חוף האוקינוס אני ממריא הבוקר בדרכי חזרה לארץ הקודש. משאיר מאחור דקלי קוקוס, חופים ומכוניות עם גג פתוח (אמרתי מיאמי?), וחוזר לשגרה מבורכת של אוכל טעים וספורט שאני אוהב (בחדר הכושר של המלון המפואר הזה, כמה לא מפתיע, יש רק מכונות ומכשירים במיליון דולר אבל אין בכלל משקולות חופשיים או מקום לעשות מתח. לנוכח העובדה שלרוץ עדיף בחוץ, בשביל מה לעזאזל אנשים הולכים לחדר כושר מפואר כזה אם אי אפשר להתאמן כמו בנאדם?)
האירוניה מתחברת לי לדברים שקראתי השבוע - פוסט נחמד מאת RG, הודי אמריקאי ובלוגר חביב. אז הנה תרגום קרוב למקור ומעט מקוצר, להנאתכם, על מיתוסים מקובלים בציבור שאני פשוט לא קולט איך אנשים ממשיכים להאמין בזה:
  • לאכול פרוסת לחם בלי כלום זה משביע, אבל לאכול חתיכת גבינה/בשר בלי כלום זה טפשי?
  • לרוץ מרתון זה להיות בכושר אבל לעשות דדליפט זה טירוף?
  • לעשות כפיפות בטן זה מועיל אבל מסוכן לעשות push press?
  • חייבים לארוז תיק תרופות כשיוצאים לחופש, אבל לקחת תוספי מזון זו טפשות?
  • סנדוויץ מקמח מלא ועוגייה זו ארוחת בריאות אבל לאכול סטייק שמן עם ירקות מוקפצים זו התאבדות?
  • סלט עם לחם זה בריא, אבל המבורגר בלי לחמניה זה רע?
  • זה בסדר להמליץ לאכול 3 כוסות אורז בכל ארוחה, אבל 3 כוסות של ירקות בכל ארוחה זה בלתי אפשרי?
  • לדאוג לילד שלך זה להאכיל אותו עם החרא התעשייתי, אבל להאכיל אותו בבשר וירקות שבשלת בעצמך זה לא מעשי?
  • קורנפלקס לארוחת בוקר זה בריא ונוח אבל אגוזים ופירות יער לארוחת בוקר לא?
  • להזמין לחם בבר סלטים זו בחירה לגיטימית, אבל להזמין סלט בפיצריה זה מוזר?
  • לחיות עם עמידות לאינסולין או סוכרת זה מקובל ולגיטימי, אבל להמנע מקמח וסוכרים זה אדיוטי?
  • לא לעשות שום פעילות גופנית זה לא ביג דיל, אבל לדלג על ארוחה אחת מדי פעם זה מסוכן?
  • 400 גרם של פחמימות ליום זה נורמלי, אבל 100 גרם חלבון ביום זה סכנת נפשות?
  • לשלם לרופא זה בלתי נמנע, אבל לשלם עבור המזון איכותי זה יקר?
  • לאכול שניצל תעשייתי של מאמא עוף זה צהרים בריאים אבל לאכול סטייק טרי יסתום לך את העורקים?
אהבתם? הסכמתם? יש לכם עוד משפטי מחץ להוסיף לרשימה?

By מר קדמוני with 3 comments

יום שלישי, 11 בינואר 2011

למה שמישהו יוותר על מנה טעימה רק בגלל האייפון שלו?

מי שנוסע בדרכים, כמוני, ובעיקר בענייני עבודה (כלומר, כשאתה שולט חלקית בלבד על הסיטואציה), מגלה ששמירה על תזונה קדמונית איכותית הופכת למורכבת מאוד תחת מטריה של נסיעת עסקים. מה לעשות, מלון הוא מקום שמנסה לפנק את האורחים שלו ולא לגרום להם לאו דווקא להיות בריאים יותר, ולכן המלונות מפציצים את האורחים בסוכר ופחמימות. בעיקר בצורה של מאפינס, קוראסונים, ריבות, בייגלס אמריקאיים, עוגות וקנקני סטארבקס אינסופיים. לעומת זאת, כנס מקצועי מעודד גם צריכה של אלכוהול – ומי שלא ראה חבורה של בנקאים אמריקאיים שתויים, לא ראה אנשים שמחים מימיו.
בקיצור, לא נשמע צדקניים מדי ונאמר רק שכנס הוא מקום טוב למי שרוצה לאכול פחמימות ריקות ומקום מאתגר למי שלא בעניין. אז חשבתי לתומי שאני בחור רציני שמקדיש ברוב הימים מעט מחשבה ואנרגיה לבחון מה נכנס לי לפה. גם מסיבת בריאותיות, וגם מסיבות של אמונה ומנהגי כשרות. ובכל זאת מסתבר שיש אנשים שבהשוואה אליהם אני נחשב ל"אוכל כל".
ומעשה שהיה כך היה:
ישבתי לי אמש בארוחת ערב חגיגית חמוש בחליפה ומתודלק היטב (הבירות של האמריקאיים הן מתחת לכל בקורת. נסו פעם BUDLIGHT ותגלו שאפילו לבירה מכבי אפשר להתגעגע. הכל יחסי). לידי ישב אנדרו, אמריקאי חביב בן גילי שלהפתעתי בדק באייפון שלו מה מותר לו לאכול ומה לא. לא, אין לו רגישות או אלרגיות מיוחדות, ולא, הוא לא צמחוני ולא שומר כשרות. הוא בריאותי-סביבתי. מה זה אומר? זה אומר שבבשר הוא אוכל רק Grass fed שהוא לא אוכל חיות שגודלו בתנאים לא הולמים ולא אוכל דגים שניצודו באופן המזיק לסביבה – כלומר בדיג שמזיק למינים אחרים או דיג שמדלל את אוכלוסית מין הדג הספציפי באופן משמעותי. מסתבר שיש לו אפליקציה מיוחדת באייפון בה הוא בודק מה אפשר "בטוח" לאכול ומה "עלול להיות לא ידידותי לסביבה". למשל הערב המנה העקרית היתה או בשר בקר (שברור שהוא לא יאכל, כי זה לא Grass fed beef) או דג הליבוט.
תיכף ומיד אנדרו בדק את דג ההליבוט באפליקציה שלו (וצילמתי להוכחה):
כמו שאתם רואים, יש הליבוטים באדום (לא טוב), יש בצהוב (עדיף להמנע) ויש ירוקים (בתיאבון). בגלל שאין מצב לדעת מה מקור הדג בכזו ארוחה, אנדרו הזמין מנה צמחונית. הוא לא יכל להיות בטוח מה מקור הדג ואם לא דגו אותו במקרה בשיטות אכזריות מדי (למען הסר ספק – הוא אוכל דגים ובשר, אבל רק כאלה שהוא יכול לדעת בוודאות מה מקורם). אמרתי לו שאני לא בטוח שמנה של פסטת טורטליני צמחונית (אותה הוא קיבל במקום הדג) היא יותר ידידותי לסביבה, אבל ניחא. לי אין שום זכות או רצון לערער על הבחירות של אדם, ודאי לא שהן נעשות מסיבות אידאולוגיות.
אז פעם הבאה שמישהו יגיד לכם שאתם לא נורמליים כי אתם לא אוכלים קמח, תדעו שהכל בחיים יחסי ושמאחורי כל פינה מסתתרת אידאולוגיה קיצונית הרבה יותר.
מה אתם אומרים?

By מר קדמוני with 2 comments

יום שני, 10 בינואר 2011

זריחה במיאמי


בוקר טוב ממיאמי (אצלכם כבר צהרים, כאן שבע ורבע בבוקר).
פתחתי את היום בריצה על שפת האוקיינוס. בתמונה, לא התבלבלתי, זו הזריחה מהחדר במלון, לא שקיעה (ככה זה בחוף המזרחי). הריצה היתה איטית, כי רצתי רוב הדרך על חול רך או על שפת הים (שכאן היא משום מה משופעת מאוד), אבל היתה רוח נעימה ודקלי קוקוס, ומה רע?
בתמונה האחרת, חלון ראווה בקניון המקומי אמש. אשכרה. במיאמי, כמו במיאמי.

By מר קדמוני with No comments

יום ראשון, 9 בינואר 2011

המגבלה היחידה שלנו היא הדימיון


הדבר הקשה ביותר ביצירת שינוי משמעותי הוא האמונה שהשינוי אפשרי. לאו דווקא טיב השינוי, הדרך או ההשלכות האובייקטיביות שלו על אורח החיים שלנו הם אלו שמעכבים בעדנו. אלא החשש או חוסר האמונה שיש בנו את העוצמה הנדרשת כדי להשלים מהלך שונה באופן מהותי מחיינו הנוכחים.
אנשים מוכנים לבלות שנים בחיים מצומצמים, שאינם מספקים אותם, פשוט כי דמיונם אינו יכול להכיל את עצמם החדש לאחר השינוי. המרחק בין המקום הנוכחי שלך למקום האפשרי העתידי שלך הוא כה גדול עד שאינו נתפס בדמיונם של אחדים, ולכן מוגדר כ"לא אפשרי". דמיונם של האנשים מגביל אותם לעתים קרובות לשינויים קלים, מינוריים וכך אנשים נשארים באותו מסלול שהתוו להם החיים בראשיתם. לעומת אלו החוששים, הרי שאנשים המאמינים ביכולתם ליצור שינוי, הם המצליחים בכל חברה, הם אלה המעוררים בנו הערכה ונתפסים כמודל לחיקוי. אנו נפגשים עם אנשים שהעזו ועשו כל הזמן אבל לא תמיד אנו מצליחים גם ללמוד מהם. אנחנו אומרים לעצמנו "הם כאלה, אחרים" אבל אנו לא תמיד מבינים שהיכולת לעשות שינוי חיובי טמונה גם בנו. פשוט הם אנשים שהתחילו את התהליך בזה שהם הרשו לדמיין את עצמם במקום החדש, המשופר, ונתנו לדימיון להוביל אותם למחוזות חדשים.
הנה סיפור קטן ואמיתי לגמרי להדגמת העניין:
לפני כמה חודשים קיבלתי אחר צהרים אחד שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. על הקו היתה יעל. לא מכיר. מסתבר שזו יעל אחת שפגשתי פעם אחרונה לפני 20 שנה, בתור איזו "דודה" בחתונה משפחתית. היא בת דודה שניה או שלישית של אבא שלי ורק בכמה שנים צעירה ממנו. בדרך פלאים וממרחק השנים היא שמעה שאני גר בדיוק על שביל חוצה ישראל, השיגה את הטלפון שלי, ושאלה אם היא יכולה להגיע כי היא בדיוק משלימה את שביל חוצה ישראל ורוצה לישון אצלנו. "בגינה" אמרה. אחרי חמש דקות היא הופיעה במעלה השביל. שזופה, עם תרמיל עצום וחיוך מאוזן לאוזן. מסתבר שהיא כבר חודשיים בדרכים. יצאה מאילת. אחרי מקלחת ואחרי שהשתכנעה שעדיף לה לישון במיטה אמיתית ולא באוהל על הדשא, התחלנו לקשקש על מה מביא אישה בת שישים בערך, (שמסתבר שהיא גם אם לשבעה וגם דיילת אוויר. יש אחת כזו בעולם) לקחת חופשה ללא תשלום של שלושה חודשים מאלעל רק כדי לחצות את שביל ישראל. "פשוט הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה" אמרה. בהמשך השיחה הסתבר שלפני חצי שנה, במהלך הטיסות שלה לארה"ב, היא כל פעם לוקחת סופשבוע בבית ספר מקומי לטיסה ושם היא בשלבים אחרונים של הוצאת רשיון טיס. היא אמרה שלא יכול להיות שיש לה שלושה בנים טייסים ושהיא עצמה לא תהיה טייסת גם כן. אז היא נעשתה טייסת. מה זה קשור לגיל שלה. כשהתעוררנו ביום המחרת בשש בבוקר היא כבר לא היתה ונשאר רק פתק תודה על המקרר.
יעל היא אשה שהדמיון אינו מגביל אותה. הוא מאפשר לה מרחב והזדמנויות שאנשים אחרים לא רואים, פשוט כי "הכח המדמה" שלהם מצומצם ועסוק תמיד במה שאי אפשר, או למה לא כדאי ולמה לא כלכלי. לפעמים יש חיים נפלאים ומלאים שממתינים לנו, אם רק נעז ונעשה. יעל היא לא אשה גדולה מהחיים, היא פשוט החליטה שהחיים לא יהיו קטנים עליה.

יום יום אני פוגש אנשים שמרגישים תקועים בחיים מצומצמים אך אינם יכולים לראות את מה שמעבר, אינם יכולים לדמיין "אני" חדש במראה ולכן הם מרימים ידיים ונותרים במקום לא טוב, לא שלם. אנשים רוצים להיות בריאים אבל הם לא יכולים לדמיין את עצמם ללא סיגריות וללא משקל עודף – זה כבר לא יהיה אני, ואם זה לא יהיה אני, מה זה יהיה - אז הם לא מנסים. אחרים רוצים להיות רזים אבל לא יכולים לדמיין את עצמם במקום הזה. אחרים רוצים שינוי מקצועי אבל פוחדים, חוששים, ולא יכולים לתאר לעצמם חיים בהם, למשל, הם בעלי הבית ולא שכירים. זה מחוץ לגבולות המציאות שלהם ובעיקר מחוץ לגבולות הדמיון, בארץ לעולם לא. ברגע שהדמיון אינו יכול לעבור בפתח, המציאות ודאי שאינה יכולה. הדרך ליצירת שינוי בהוויה היא קבלה שיש תמיד אפשרות אחרת, שיש תמיד מרחב פעולה ושאין שום דבר ש"גדול עלינו" יש רק דברים שאנחנו מביטים בהם ממבט גמדי, ממבט שאינו מאפשר לנו שליטה.
אתם יכולים לדמיין לעצמכם חיים בריאים מאלו שיש לכם היום? אולי חיים בלי הצורך האובססיבי לבדוק מה המשקל ובלי הצורך לספור קלוריות או נקודות? הם אתם יכולים לדמיין את עצמכם פשוט חיים ונהנים? האם יש לכם חלומות פרועים? כי אם כן, נהדר. אתם בדרך הנכונה להשיג אותם. תעבדו על החלומות שלכם, על התקוות שלכם, על הבלתי-אפשרי – ואם תעצמו את העיניים ותוכלו לדמיין את עצמכם במקום החדש הזה, אז כבר חצי מהדרך עשיתם.

אה, התמונה זה מה שאני רואה כרגע, בעוד אני כותב שורות אלו, בשדה תעופה בקנדה, מחכה לעלות לטיסה שתיקח אותי למיאמי.

By מר קדמוני with No comments

יום שבת, 8 בינואר 2011

מי מי מיאמי

ערב טוב ושבוע טוב. הלילה אני ממריא למיאמי. שבוע קצר של עבודה בפלורידה מוכת השמש. קשה.
אם יהיה לי מזל והלו"ז יאפשר לי, אולי אספיק לתפוס אימון באחד ממרכזי קרוספיט באיזור. לפני ארבע שנים, בביקור הראשון שלי במיאמי, לא היה אף מכון קרוספיט באיזור. היום בדיקה מהירה בגוגל מצאה לי שמונה במיאמי לבדה (!!).
אז לטיסה אני אורז לי שקדים ואגוזים, משקפי שמש, נעלי ויבראם כדי לרוץ על החוף, וחליפה מחויטת אחת, כי צריך גם לעבוד...
העדכון הבא יגיע כבר מארצות הברית של אמריקה. אדיוס.

By מר קדמוני with No comments

יום חמישי, 6 בינואר 2011

צרור טיפים לשמירת בריאות טובה גם בחורף

Winter in ZevenHuizen.
האמת, בסוף בסוף, שכבר מגיע החורף, אנחנו מופתעים. איך זה שיורד גשם? כמעט וכבר התרגלנו למחשבה שהגשם נעלם מהנוף לנצח. מזל שטעינו.
עם החורף מתרחשים שני תהליכים. האחד, יותר אנשים חולים (מצוננים, שפעות, שיעול), ומאידך, אנשים פחות מתאמנים (כי קר, רטוב או כי סתם, חושך מוקדם). שאתגר הוא לשמור על בריאות טובה, והרגשה של נמרצות וחיוניות גם בחורף. אז הנה כמה עצות ידידותיות בתקווה לעזור לכם לצלוח את החורף בשלום:
1. תיכנסו למיטה מוקדם יותר. השינה היא מנגנון קסמים של חידוש הגוף (והנפש), וצערנו, רוב האנשים מתפקדים לאורך שנים במחסור קבוע של שינה. העדר השינה מחליש את המערכת החיסונית וחושף אותנו למחלות ולהתקררויות, למצבי רוח ולחוסר ריכוז. כדי לעזור לכם לישון טוב, תוודאו שאתם ישנים בחושך מוחלט, זה עוזר לשינה עמוקה.
2. תרגיעו. פגשתי שלשום בת דודה שלי, פסיכולוגית חרוצה ופעלתנית, שדווחה לי שהיא פשוט מתפרקת מרוב עייפות ולחץ, עד שהיא נדמה כשהיא אוחזת כוס (והתעוררה כשהמים בסוף נשפכו עליה). כל אחד נרגע אחרת. תמצאו את הדרך שלכם להרגע, אולי זה יוגה, אולי מדיטציה, אולי לצאת מהעבודה שעה קודם, אולי לקחת כמה ימי חופש, אולי לצאת למוזיאון - לא משנה איך, אבל לחץ רע מאוד למערכת החיסונית שלנו.
3. אל תוותרו על הספורט שלכם. לא צריך להשתגע ולרוץ יחפים בגשם, אבל פעילות סדירה (ומגוונת) תעשה טוב לגוף ולנפש, תמריץ ותחזק אתכם, ותקטין את הסיכוי לשפעת. נתתי בעבר כמה עצות לאימונים גם בימי חורף.
4. נצלו את שעות השמש. בארצנו האביבית-תמיד, חשוב לנצל את החורף גם לייצור ויטמין D. אם יש שמש, תשבו בחוץ ונסו לקבל כמה שיותר קרניים. רמת ויטמין D מקושרת לתחלואה בכלל ולהצטננויות בפרט. זה גם זמן טוב להמליץ לכם לבדוק את רמת ויטמין ה D שלכם בבדיקת דם פשוטה.
5. ותרו על הסוכר. בחורף קר, וכאשר קר, הגוף "דורש" יותר אנרגיה מהירה, ולכן אנשים אומרים לי שבחורף הם לא יכולים להשתלט עם התזונה שלהם, ומפתחים נטיה לפירוק חבילות שוקולד או עוגות שמרים חמות. העניין הוא שהסוכר הוא בן הברית של השפעת. רמת הדלקתיות עולה והגוף שלכם מוכן לקבל כל צינון חולף. תאכלו יותר נכון, והמערכת החיסונית תאמר לכם תודה.
6. צאו לחופש. צימר בגליל מעולם לא רומנטי יותר מאשר בליל חורף קר. זה יהיה טוב לכם, באחריות.
7. תפסו קצת טבע. תיכף מתחילה פריחה (אצלי בגינה כבר יצאו הרקפות), ואויר הרים קר, נקי וצלול תמיד מרגיש לי בריא. אני לא יודע איך בדיוק זה עובד, אבל זה טוב לבריאות. ממש ממש טוב.
8. שתו תה. ירוק, אם אפשר. הולך חזק מאוד בלילות חורף.

טוב, האמת שכל אחד יודע שצריך לישון יותר, לאכול יותר טוב, להיות יותר רגוע ולצאת לחופש. החכמה היא לעשות את זה ולתכנן את זה אל תוך החיים האמיתיים שלכם. שאלו את עצמכם: מה אעשה השבוע אחרת כדי לשפר את הבריאות שלי?

By מר קדמוני with 2 comments

יום רביעי, 5 בינואר 2011

1000 פוסטים!


בחיי, במקרה גיליתי היום שבחיי הבלוג הזה כבר פרסמתי 1000 רשומות. הנה תמונת מסך מה dashboard שלי הבוקר.
יחד עם הפוסט הזה, זה כבר 1001.
הרבה זה בזכותכם - השואלים, המגיבים, החושבים.

By מר קדמוני with 4 comments

יום שלישי, 4 בינואר 2011

ליקוי מאורות והיכולת להמנע מאסונות

היום בבוקר היה ליקוי חמה חלקי.
קטע כזה. הירח זז לו ומסתיר חלק מהשמש. בימים עברו ליקוי המאורות נחשב לאירוע בעל משמעות קוסמית, דתית ורוחנית, ואפילו אסימוב כתב בהשראת התופעה סיפור קצר נפלא (שאח"כ הורחב לספר שלם) בשם "שקיעה". היום משתמשים בביטוי ליקוי מאורות אולי כשנשיא מורשע בדין.
האדם הקדמון לא הבין יותר מדי באסטרונומיה, הוא רק ראה שיום אחד נעלמה לו השמש לכמה דקות, או שבאיזה לילה בא מישהו ואכל את הירח. אנשים פשוטים חושבים מחשבות פשוטות וממקמים את עצמם מול התופעה: זה גדול ממני, זה חזק ממני, זה חזק אפילו מהשמש או מהירח. אין לי מה לעשות מול זה. זה מחזק את תחושת הגמדות של האדם מול עוצמת העולם ושאנחנו חלק ממערכת גדולה ומורכבת שלא תמיד אנו יודעים לשער את היקפה.
בראשית הימים ליקוי מאורות נתפס כתופעה מקרית, שאי אפשר לשער את תדירותה ועוצמתה. עם התפתחות ההשכלה והאסטרונומיה כבר בימי קדם יכלו להציג לוחות שנה הידעו לומר מתי יהיה הליקוי הבא. אבל, גם עם ההתקדמות, אנו מגלים ונחשפים כל העת לעוד נעלמים במשוואות האינסופיות של היקום. אנו חושבים שהצלחנו לפענח עוד תעלומה אחת, להשליט סדר תכנון והגיון בעוד אירוע שמחוץ לשליטתנו, והנה אנו מגלים תופעה חדשה שלא ניתנת לניבוי. פעם זה האקלים (מתי ירד כבר גשם?), פעם אלו רעידות אדמה, פעם שרפות בכרמל, פעם מחלות ומגפות ועוד ועוד צרות צרורות. האדם, מטבעו, מנסה בכל כוחו להשליט סדר ולדעת - המחשבה שגורל עוור ומקרי שולט בנו זעזעה את האדם הקדמון (אבל הוא קיבל זאת כעובדה), ומזעזעת חוקרים ומדענים משחר האנושות ועד היום.
מול הבעיה הזו ניצבות שתי מגמות של טבע אנושי:
  • האחת היא גישה של ידע טהור. של "יקוב הדין את ההר". אנשים שמוכרחים שליטה במציאות, הם מוכרחים ניבוי מוחלט ולכן הם ימציאו תיאוריות גם במקומות שאין בהם שליטה, יפתחו מנגנונים משוכללים שיעילותם מוטלת בספק ולו רק כדי לדעת, לתכנן טוב יותר את העתיד. לפעמים זה מצליח מאוד (כמו בניבוי מוחלט של ליקוי מאורות), לפעמים פחות (כמו באי-ניבוי מוחלט של רעידות אדמה).
  • גישה הפוכה היא גישה נמנעת, פטאליסטית, האומרת: אם גם כך אין לי שליטה על העולם הזה, אז בשביל מה לטרוח. אכול ושתה כי מחר נמות.
המציאות, עם זאת, לועגת לקיצוניים משני הצדדים. יכול אדם כל חייו לאכול בריא ונכון, ועדיין למות ממחלה גנטית קשה ויכול חברו לעשן עד גיל 120. יכול אדם לבנות מקלט אטומי בחצר ביתו ולהפגע מתאונת דרכים ויכול אדם ללכת על חבל בין שני מגדלים ולהגיע בריא ושלם. הרעיון ברור.
רוצה לומר: אין לנו שליטה אמיתית במציאות, ודאי שלא שליטה מוחלטת. מצד שני, ברור שיש לנו השפעה רבה על המציאות כתוצאה מההתנהגות שלנו. גם אם קבלת את הגנים הגרועים ביותר, עדיין הופעתם והשפעתם תלויה הרבה מאוד באורח החיים שלך ובבחירות שלך. אנו לא יכולים להשפיע על הגשם מהשמים, אבל בהחלט אנחנו יכולים להשפיע על הסיכויים שלנו לתפוס שפעת (וצרות גרועות יותר). אני מאמין שאם יורד גשם של אבנים, אז לשבת בחוץ ולחכות שיפול לך סלע על הראש היא לא אסטרטגיה מוצלחת במיוחד. אתה לא משפיע על הגשם, אבל אם תתפוס מחסה אתה משפיע על הסיכויים שלך לשרוד.
באופן דומה נופלות עלינו מהשמים מחלות וצרות בריאותיות. על ידי אימוץ של הרגלים נכונים, אנחנו לא נוכל למנוע מהן להופיע לחלוטין, אבל נוכל לצמצם מאוד את הסיכויים שיפגעו בנו.
הבחירה בידנו. האחריות היא של כל אחד ואחת מאיתנו.
למשל, אם לא נאכל סוכר ופחמימות מעובדות, נצמצם מאוד את הדלקתיות בגוף, את הסיכוי לסרטן ואת הסיכוי להתקפי לב (דרך אגב, אני יודע שזה לא מוכיח כלום, אבל אתמול קיבלתי תוצאות של בדיקות דם תקופתיות שערכתי. למרות שאני אוכל בלי סוף שומן וחלבונים מהחי, אפילו שאני אוכל 3-4 ביצים ליום, ושרוב הקלוריות שלי באות משומן רווי - חמאה, בשר אדום, קוקוס - התוצאות שלי רק משתפרות - הHDL שלי עלה, הטריגלצרידים ירדו ואני, לפחות על הנייר של קופ"ח, נראה בריא כמו שור. לפחות כרגע. האחות מדדה לי את הדופק פעמיים כי חשבה שיש לה טעות - 54 - הנמוך ביותר שנמדד אצלי מעולם. משהו כנראה בכל זאת עובד).

מסכימים? חולקים? ספרו לנו מה אתם חושבים!

צילום: עמנואל גרינגרד

By מר קדמוני with No comments

יום ראשון, 2 בינואר 2011

משחקי קרוספיט ישראל 2011


הי חברים, אני מניח שרובכם כבר יודעים על זה, אבל בכל זאת, שווה לכתוב על זה פוסט.
בשבת הקרובה תהיה קפיצת מדרגה הסטורית בקבלה של קרוספיט בישראל. מכמה מוזרים שקופצים בחבל, זורקים משקולות ומתנשפים בקול רם כשכולם מזיעים רק בשקט, קרוספיט הפכה למושג שיותר ישראלים חשופים אליו ואף מתאמנים בו, או לפחות לא מתעלמים ממנו עוד. מספיק לראות את עבודות הפטיש ושק האגרוף ב"לרדת בגדול" כדי להבין שכושר פונקציונאלי הופך למשהו יותר מקובל ופחות מוזר.
עומרי מרים את משחקי קרוספיט לראשונה בארץ, במועדון שלו בהרצליה. שאפו. באופן אישי אני שומר שבת, אז נמנע ממני להשתתף במשחקים (בצד החיוב אני מניח שכך אני מאפשר לאחרים לזכות... שוויצר שכמותי), אבל אמונותי הדתיות לא עומדות בסתירה ליכולת שלי לפרגן לאירוע.
אז אם אתם גם ככה נוסעים בשבת (או שאתם גרים במרחק הליכה מהמטווח הלאומי בהרצליה :-) ), נראה לי שיהיה שמח ומעניין. עומרי פרסם כבר מה יהיה תוכן התחרות, ונראה שקל לא הולך להיות שם:
1st event
2 rounds for time, of:
run 1k
30m tire flipping
30 double unders

2nd event
3 min AMRAP:
60/34kg back squat

3rd event-"girls gone WOD"
for time:
21 thrusters 43/30kg
21 Pull-ups
21 dead-lifts 100/60 kg
21 hand stand push-ups
400m run
21 kettlebell swings 24/16 kg
12 pull-ups

45 min rest in between each event

נחכה לתמונות ולסרטים.
ובאופן אישי אני חזרתי אמש להשתמש בשק האגרוף שהורדתי מהמחסן. תליתי אותו בחצר ואחרי אימון של סקוואטים כבדים, ירדתי עליו כמה סיבובים בלי כפפות. היה פשוט כיף מטורף וכפות הידיים שלי היום קצת נפוחות (במפרקים ובחיבור בין הזרת לקמיצה). אולי נעשה טבאטה איגרוף. נשמע לי כיף רציני.
מגיעים למשחקים (אז צריך להרשם עד מחר)?
מתאגרפים לפעמים?
בתמונה: חולצות התחרות של עומרי (שמתעתד להשתתף בעצמו בתחרויות הרשמיות של 2011 בקליפורניה).

ספרו לנו.

By מר קדמוני with 1 comment

לצום? נראה לך?

גם אתמול היו אצלנו חברים. ככה זה אצלנו בשבתות - זמן טוב לאכילה משותפת בנחת עם חברים. לצחוק קצת, לשתות קצת יין טוב (ממליץ עם שיראז של יקב תבור. פשוט, מעולה וזול) ולקשקש על דא והא. תוך כדי שיחה חברתנו קיטרה שהיא לומדת פעמיים בשבוע ימים ארוכים ובימים אלו היא "פשוט לא אוכלת כלום כל היום" ושכתוצאה מכך היא "מתה מרעב בערב", והגרוע מכל הוא שבעלה כועס עליה בגלל זה שכן "לא לאכול כלום כל היום זה לא בריא" ואף "ממש מסוכן". אני טענתי שלצום מדי פעם זה דווקא סבבה ואין שום בעיה אם סוחבים יום שלם בלי אוכל. זה אפילו בריא.
בריא? תמהו שניהם, מה קרה לך? ארוחת בוקר היא מאוד חשובה ובלי אוכל זה פשוט לא בריא. התעקשו.
"מה לא בריא בצום?" שאלתי. נתקלתי בשני פרצופים ממצמצים בהפתעה.
באמת מה?

למה צום טוב (אם בכלל):
1. נתחיל על דרך השלילה: אם לא נאכל כלום, ממש כלום, ורק נשתה מים, נוכל להחזיק מעמד בערך כחודש ימים לפני שנמות. חודש. אז גם בלי יותר מדי מחקר והוכחות (שיש בשפע), תאמינו לי שיום צום אחד לא יעשה לנו נזק ולא יזיז לגוף שלנו לרעה. גוף האדם מעוצב כך שיוכל להתמודד עם תקופות מחסור. יש לנו מאגרי שומן ויש לנו אפילו מאגרי ויטמינים (בכבד) וכולם משתחררים בצום, והגוף מווסת את המערכת באופון עצמאי ויעיל להפליא. עכשיו בואו נבדוק אם ישנה דווקא תועלת אפשרית בצום.
2. תחת צום יורדת רמת הסוכר בדם. זה טריוואלי (וגם בגלל זה עושים בדיקות דם תחת צום). למי שלא רגיל, צום עלול להיות בהתחלה קשה מאוד. הגוף "דורש" את רמת הסוכר שלו כי הוא רגיל לפעול תחת רמות סוכר גבוהות. צום מלמד את הגוף להסתגל לפעולה ברמת סוכר נמוכה. הגוף "מתכייל" ולומד חזרה את מה שתמיד היה בו: יעילות.
3. צום גם מסייע מאוד בירידה במשקל משתי סיבות. האחת היא שלאחר צום, גם אם נאכל ארוחה גדולה מאוד, הקלוריות שנצרוך ב"סעודה המפסקת" יהיו כמעט בהכרח פחות מצריכת מזון לאורך כל היום. פשוט, אנחנו יכולים לצרוך רק כמות מסוימת של מזון בארוחה אחת, ולכן גם אם זו "ארוחת שחיתות", בסיכום יומי, כנראה שנאכל פחות. הסיבה השניה לירידה במשקל בעקבות צום היא שחרור שומנים מתאי השומן. רמת האינסולין בדם יורדת (כי יש פחות סוכר) ולכן הגוף יכול לנצל טוב יותר את השומנים המאוחסנים בתאי השומן. בקיצור, בשילוב צום נרד באופן יעיל יותר במשקל (ואיבוד המשקל יהיה משומן ולא ממסת שריר).
4. הצום שאנו מדברים עליו כאן, למען הסר ספק, הוא לא צום הלכתי של יום כיפור בו אסורה גם האכילה וגם השתיה (וגם נעילת הסנדל, סיכה ותשמיש המיטה למי שמתעניין בפרטים), אלא צום של מזון בלבד. מים (ותה ירוק ללא סוכר) אפשר לשתות חופשי. אלו לא משנים את רמת הסוכר שלנו, ומונעים התייבשות. אין שום תועלת בריאותית במניעת שתיה!

גישות של צום:
כאן יש כבר הרבה נישות, גישות ושיטות, וכל אחד בטוח שרק הגישה שלו היא היא הנכונה. האמת היא מורכבת יותר ואפשר לצום כך או אחרת, בתדירות גבוהה יותר או פחות - הכל לפי מה שמתאים לך ולפי המטרות שלכם. הנה סקירה קצרצרה של עקרי השיטות. לכל אחת משיטות אלו הרבה מאוד חסידים וחסידות, אז אני ממליץ שתקראו, תנסו בעצמכם ואז תחליטו, אם בכלל. כלל השיטות נקראות "צום לסירוגין" וההבדל העקרי הוא בתדירות ובמשך הצום עצמו.
1. The warrior diet - דיאטת הלוחמים. שם מבריק שזוכה משום מה לפופולריות גבוהה מאוד, אבל כגישה היא מתאימה לאנשים שממש ממש לגמרי בעניין של שליטה עצמית וסגפנות קיצונית. את הגישה פיתח אורי הופמקלר, ישראלי לשעבר וצייר מחונן (היה לי בבית כילד ספר קריקטורות פוליטיות שלו - מדהים). הופמקלר כבר לא מצייר אלא מקדם גישה של עשרים שעות צום ו"חלון" של ארבע שעות תזונה - באופן קבוע. כן. כל החיים. בעברית זה לאכול רק בין ארבע אחה"צ לשמונה בערב. בשאר הזמן צום (כמעט) מוחלט. אם אתם אומני קונג-פו ומחליטים על חיי נזירות, זה אולי מתאים לכם. לי זה פשוט נשמע לא גמיש, נוקשה, ולא מתאים לאדם הקדמון שבתוכי.
2. Eat Stop Eat. עד שם שווקי מצוין. בגדול, כאן מדברים על צום של 24 שעות פעם או פעמיים בשבוע. בשאר הימים אוכלים מה שרוצים. דיאטה זו טובה לירידה במשקל כי בחישוב שבועי אתה מפסיק הרבה מאוד קלוריות. מאידך, היא לא מקנה הרגלי תזונה נכונים מבחינת מה נכון ומה לא נכון לאכול.
3. גישות "ניקוי מערכות". דומה ל ESE ובגדול מדובר בשבוע או עשרה ימים של יום אכילה ויום צום חלקי או מלא, כחלק מ"ניקוי הגוף". אי אפשר לעשות זאת לאורך זמן וזה לא יעיל כגישה למשקל מאוזן לאורך זמן, אז תוותרו על זה.
4. דילוג על ארוחות. פשוט לא לאכול לפעמים ארוחת בוקר או צהרים או ערב. לדלג. לשכוח. איך שתבחרו לקרוא לזה. היתרון הוא בפשטות, במקריות, ובהרגלת הגוף להתמודד עם אירועים מקריים של חוסר. זה מסייע מאוד לירידה במשקל ולזה טוב לכלל המערכות. נסו מדי פעם. הפעמים הראשונות יהיו קשות, אח"כ יהיה קל יותר.
5. צום ארוך של 24 שעות או אפילו יותר מדי פעם או פעם בשבוע. על פי רוב, מארוחת הערב עד ארוחת הערב למחרת. טוב כדי לזרז תהליכי חילוף חומרים, הסתגלות לרמות סוכר נמוכות וסיוע בירידה במשקל. יותר מחייב מדילוג על ארוחה אבל בעל אפקט גדול יותר. מי שצורך תזונת פליאו יגלה שקל לו מאוד לצום, כי הגוף כבר פועל היטב ברמות אינסולין נמוכות, והאינסולין משפיע מאוד על תחושת הרעב (בין יתר תפקידיו המופלאים של ההורמון הזה).
6. LeanGains. גם כאן, כמו בדיאטת הלוחמים, מדובר על "חלון אכילה" לעומת מסגרת צום קבועה, אבל בצורה יותר מאוזנת. 16 שעות צום ו 8 שעות אכילה, באופן קבוע. יותר פשוט ואנושי. מרטין ברקן מקדם גידול משמעותי במסת השריר ואחוזי שומן נמוכים מאוד ע"י הגישה הזו שילוב עבודה כח קלאסית ומעט מאוד מאוד אירובי.

אז מה מתאים לכם? אתם צמים לפעמים?
ספרו לנו בתגובות!

(והערה לסיום: בשבת הקרובה משחקי קרוספיט ישראל לראשונה בקרוספיט הרצליה. עוד פרטים - מחר).

By מר קדמוני with 68 comments

  • פוסטים פופולרים
  • לפי נושאים
  • ארכיון