אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

המגבלה היחידה שלנו היא הדימיון


הדבר הקשה ביותר ביצירת שינוי משמעותי הוא האמונה שהשינוי אפשרי. לאו דווקא טיב השינוי, הדרך או ההשלכות האובייקטיביות שלו על אורח החיים שלנו הם אלו שמעכבים בעדנו. אלא החשש או חוסר האמונה שיש בנו את העוצמה הנדרשת כדי להשלים מהלך שונה באופן מהותי מחיינו הנוכחים.
אנשים מוכנים לבלות שנים בחיים מצומצמים, שאינם מספקים אותם, פשוט כי דמיונם אינו יכול להכיל את עצמם החדש לאחר השינוי. המרחק בין המקום הנוכחי שלך למקום האפשרי העתידי שלך הוא כה גדול עד שאינו נתפס בדמיונם של אחדים, ולכן מוגדר כ"לא אפשרי". דמיונם של האנשים מגביל אותם לעתים קרובות לשינויים קלים, מינוריים וכך אנשים נשארים באותו מסלול שהתוו להם החיים בראשיתם. לעומת אלו החוששים, הרי שאנשים המאמינים ביכולתם ליצור שינוי, הם המצליחים בכל חברה, הם אלה המעוררים בנו הערכה ונתפסים כמודל לחיקוי. אנו נפגשים עם אנשים שהעזו ועשו כל הזמן אבל לא תמיד אנו מצליחים גם ללמוד מהם. אנחנו אומרים לעצמנו "הם כאלה, אחרים" אבל אנו לא תמיד מבינים שהיכולת לעשות שינוי חיובי טמונה גם בנו. פשוט הם אנשים שהתחילו את התהליך בזה שהם הרשו לדמיין את עצמם במקום החדש, המשופר, ונתנו לדימיון להוביל אותם למחוזות חדשים.
הנה סיפור קטן ואמיתי לגמרי להדגמת העניין:
לפני כמה חודשים קיבלתי אחר צהרים אחד שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. על הקו היתה יעל. לא מכיר. מסתבר שזו יעל אחת שפגשתי פעם אחרונה לפני 20 שנה, בתור איזו "דודה" בחתונה משפחתית. היא בת דודה שניה או שלישית של אבא שלי ורק בכמה שנים צעירה ממנו. בדרך פלאים וממרחק השנים היא שמעה שאני גר בדיוק על שביל חוצה ישראל, השיגה את הטלפון שלי, ושאלה אם היא יכולה להגיע כי היא בדיוק משלימה את שביל חוצה ישראל ורוצה לישון אצלנו. "בגינה" אמרה. אחרי חמש דקות היא הופיעה במעלה השביל. שזופה, עם תרמיל עצום וחיוך מאוזן לאוזן. מסתבר שהיא כבר חודשיים בדרכים. יצאה מאילת. אחרי מקלחת ואחרי שהשתכנעה שעדיף לה לישון במיטה אמיתית ולא באוהל על הדשא, התחלנו לקשקש על מה מביא אישה בת שישים בערך, (שמסתבר שהיא גם אם לשבעה וגם דיילת אוויר. יש אחת כזו בעולם) לקחת חופשה ללא תשלום של שלושה חודשים מאלעל רק כדי לחצות את שביל ישראל. "פשוט הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה" אמרה. בהמשך השיחה הסתבר שלפני חצי שנה, במהלך הטיסות שלה לארה"ב, היא כל פעם לוקחת סופשבוע בבית ספר מקומי לטיסה ושם היא בשלבים אחרונים של הוצאת רשיון טיס. היא אמרה שלא יכול להיות שיש לה שלושה בנים טייסים ושהיא עצמה לא תהיה טייסת גם כן. אז היא נעשתה טייסת. מה זה קשור לגיל שלה. כשהתעוררנו ביום המחרת בשש בבוקר היא כבר לא היתה ונשאר רק פתק תודה על המקרר.
יעל היא אשה שהדמיון אינו מגביל אותה. הוא מאפשר לה מרחב והזדמנויות שאנשים אחרים לא רואים, פשוט כי "הכח המדמה" שלהם מצומצם ועסוק תמיד במה שאי אפשר, או למה לא כדאי ולמה לא כלכלי. לפעמים יש חיים נפלאים ומלאים שממתינים לנו, אם רק נעז ונעשה. יעל היא לא אשה גדולה מהחיים, היא פשוט החליטה שהחיים לא יהיו קטנים עליה.

יום יום אני פוגש אנשים שמרגישים תקועים בחיים מצומצמים אך אינם יכולים לראות את מה שמעבר, אינם יכולים לדמיין "אני" חדש במראה ולכן הם מרימים ידיים ונותרים במקום לא טוב, לא שלם. אנשים רוצים להיות בריאים אבל הם לא יכולים לדמיין את עצמם ללא סיגריות וללא משקל עודף – זה כבר לא יהיה אני, ואם זה לא יהיה אני, מה זה יהיה - אז הם לא מנסים. אחרים רוצים להיות רזים אבל לא יכולים לדמיין את עצמם במקום הזה. אחרים רוצים שינוי מקצועי אבל פוחדים, חוששים, ולא יכולים לתאר לעצמם חיים בהם, למשל, הם בעלי הבית ולא שכירים. זה מחוץ לגבולות המציאות שלהם ובעיקר מחוץ לגבולות הדמיון, בארץ לעולם לא. ברגע שהדמיון אינו יכול לעבור בפתח, המציאות ודאי שאינה יכולה. הדרך ליצירת שינוי בהוויה היא קבלה שיש תמיד אפשרות אחרת, שיש תמיד מרחב פעולה ושאין שום דבר ש"גדול עלינו" יש רק דברים שאנחנו מביטים בהם ממבט גמדי, ממבט שאינו מאפשר לנו שליטה.
אתם יכולים לדמיין לעצמכם חיים בריאים מאלו שיש לכם היום? אולי חיים בלי הצורך האובססיבי לבדוק מה המשקל ובלי הצורך לספור קלוריות או נקודות? הם אתם יכולים לדמיין את עצמכם פשוט חיים ונהנים? האם יש לכם חלומות פרועים? כי אם כן, נהדר. אתם בדרך הנכונה להשיג אותם. תעבדו על החלומות שלכם, על התקוות שלכם, על הבלתי-אפשרי – ואם תעצמו את העיניים ותוכלו לדמיין את עצמכם במקום החדש הזה, אז כבר חצי מהדרך עשיתם.

אה, התמונה זה מה שאני רואה כרגע, בעוד אני כותב שורות אלו, בשדה תעופה בקנדה, מחכה לעלות לטיסה שתיקח אותי למיאמי.

Share/Bookmark

By מר קדמוני with No comments

0 הערות קוראים:

פרסום תגובה