אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

כבוד לאומי

אני אוהב איגרוף.

אמרה ידועה בספורט הזה אומרת: "לכל אחד יש תכנית עד שהוא חוטף אגרוף". האגרוף הוא ענף הספורט הותיק באולימפידה ולא במקרה. הוא מייצג במידה רבה את רוח האדם. שני אנשים בזירה, בלי שום אמצעים או אביזרים, בלי שום הגנות, והחזק שורד. זו תחרות קשה וארוכה מאוד. באגרוף מקצועני יש 12 סיבובים בני שלוש דקות (באגרוף נשים, 2 דקות על סיבוב), שזה ה-מ-ו-ן זמן הדורש סבולת של טיטנים, סבולת שריר, חוזק של קורנס ונחישות מפלדה.
בגלל זה שמחתי מאוד שהגר פיינר הגנה השבוע בפעם השלישית ברציפות על תואר אלופת העולם לנשים במשקל תרנגול, וניצחה בצרפת (כאן בתמונה מנצחונה שנה שעברה בהיכל נוקיה, כשהגנה על תוארה לראשונה). היא צעירה, היא נחושה, היא ישראלית לגמרי ועם סיפור חיים לא פשוט - מנצחת יריבות גדולות ומנוסות ממנה. כבוד, הגר!
ולמי שלא מתחבר לאיגרוף, אולי שווה לראות את הסיבוב העשירי מאליפות העולם במשקל סופר נוצה משנת 2005, בווגאס כמובן. סיבוב נפלא של איגרוף עם הדגמה נדירה של מהי רוח קרב ומהי נחישות אין קץ. דייגו קוראלס פשוט מדהים.


(אצל רוס יש בכל שבוע לינקים נפלאים לקרבות אגרוף קלאסיים ואני ממליץ)

אוהבים איגרוף? התאגרפתם פעם? ספרו לנו!

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 4 comments

4 הערות קוראים:

שלום! אני קורא קבוע שלך בבלוג ואני עונה -
הנני מתעב אלימות בכל אופן ואינני מכבדה בשום אופן,
למרות זאת יש שקוראים לאלימות זו בשמות הזויים (לא באיגרוף ספיציפית) כמו "אומנות לחימה" ואני שואל וגם עונה מה בדיוק ה"אומנות" בזה ?
בקרבות בהן האלימות היא קשה, פציעות דם וצעקות בקהל אין שום אומנות אלא רק כאב גדול ואגו מנופח.

היא אנונימי ותודה על התגובה. אני מכבד את דעתך ובאמת יש לא מעט אנשים שנרתעים מאוד מאיגרוף במיוחד.
רק נקודה אחת למחשבה. באופן אישי עשיתי חגורה שחורה בקראטה וגם למדתי מעט איאיידו (שזו אמנות הלחימה של חרב יפנית). בשתי האומנויות הלחימה האלה (וגם ברוב האחרות) הדגש הוא שליטה עצמית, תנועה ומהירות ולמעשה אין מגע (גם בקרבות קראטה מותר "סימון" בלבד דהיינו הוכחה לפגיעה ולא פגיעה ממשית ביריב). זוהי אמנות השליטה בגוף (מהירות, מיקוד, טכניקה, כח), אך בהתייחס ליריב (הבנת הקרב, הבנת מה הולך היריב לבצע, וכו').
להבדיל מרוב אומנויות הלחימה מהמזרח, באגרוף יש אכן מגע קשה ואכזרי, אך גם זה בתוך כללים וזירה מוגדרת וכל מתמודד יכול תמיד להפסיק את הקרב בכל רגע. זה לא גלדיאטורים המושלכים לזירה הנלחמים על חייהם בלית ברירה. זה ספורט.
והערה על אגו מנופח: לא הכל בחיים זה אגו, ולא כל קרב מטרתו להראות מי יותר חזק ולנצח יריב (במובן זה, אני לא בטוח שהאגו של קארל לואיס או של אייל ברקוביץ' קטן במיוחד למרות שמעולם לא התאגרפו עם אף אחד. האם זה מנע ממך לראות כדורגל או את גמר ריצת 100 מטר?). ללא אגו ויצר תחרותיות לא היית מקבל שום ענף ספורט.

לי עצמי קשה להאמין היום שזה קרה אבל בכיתה ג' במשך תקופה שאורכה לא זכור לי (אולי זה קרה רק פעמיים שלוש. זה היה לפני 50 שנה...) הייתי מתאגרף בהפסקה הגדולה עם חבר לכיתה בשם אדמון. הייתה מין זירה טבעית במסדרון וזו הייתה האטרקציה העיקרית של ההפסקה. עד כמה שזכור לי לא היה כלל עניין של יריבות אישית רק מין ספורט ומבחן של אומץ.
לך תבין ילדים.

לאנונימי נראה לי לפי התגובה שלך, שלהסביר לך מה אומנות באומנות לחימה זה כמו להסביר לילד מה אומנות בציור של פיקאסו או לאדם שאינו למד מתמטיקה מה היופי בחקר המשוואות. אם באמת מעניין אותך אתה חייב להתנסות כדי להבין ולהעריך כמה מחשבה התמדה וכשרון נדרש כדי להילחם ואני לא מתכוון לפן הספורטיבי דווקא, כל דבר שאתה משכלל אותו לרמה כל כך גבוהה במשך מאות ואלפי שנים של התנסות ושיפור מבחינתי הוא אומנות, לאדם לא מנוסה מהצד כנראה זה נראה כסתם אלימות חסרת פשר אבל לדעתי זה ראיה שטחית, אפשר לטעון את זה לגבי כל "אומנות" או לגבי כל נושא שאתה לא טורח להתעמק בו.

פרסום תגובה