אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

אז מה שולחים עם הילד לבית הספר? (חלק ראשון)

flickr: Melissa Deakin
תאמינו או לא, אבל ממש מעבר לפינה כבר האחד בספטמבר. היפ, היפ, הוריי.
זה לא אומר שיהיה פתאום קר ונעים במקום חם והביל, אבל ככל הנראה הילדים כן יחזרו לבית הספר, ויתקשו לקום בבוקר, ובשאיפה יבלו פחות שעות מול המחשב כל יום ויותר שעות מול אנשים אמיתיים. התגעגענו לזה. גם הם.
השאלה היא מה נשלח איתם בילקוט.
במנטליות הישראלית המקובלת, ילד בלי סנדוויץ' להפסקת עשר הוא ילד אומלל וצריך מיד להתקשר ליצחק קדמן, יו"ר המועצה לשלום הילד. מאידך, אתם ואני יודעים שהאמת היא שלא חייבים כלל לאכול לחם (לא ילדים ולא מבוגרים), ות'כלס יש מליארדים של ילדים, חצי עולם בערך, שמעולם לא עלה על דעתם לקחת סנדוויץ' לבית הספר. ביפן ובסין לחם אינו אופציה כמעט. בטח שלא לילדי בית הספר. אבל מה, אנחנו סינים? לא, אנחנו ישראלים אוהבי אוכל ותאבי חיים.
אז הנה כמה רעיונות להתאמת המטבח לילדים הקדמוניים שלכם.

שתפו את הילד
בכח זה לא ילך. יש ילדים שלא מוכנים לוותר על הסנדוויץ', וזה בסדר גמור. אם יוצגו להם לפעמים אופציות אחרות שהם אוהבים, והם ישתפו פעולה לנסות, זה יכול מאוד להצליח. בכלל, בגלל שיש אינספור אפשרויות, כדאי מאוד שהילד יהיה שותף פעיל בתכנון ובתעדוף. ערכו ביחד רשימה של דברים שהוא אוהבים: צימוקים הוא אוהב או לא? אגוזים? ברוקולי? טונה? וכו'. לא תמיד הוא יודע, אבל בדרך כלל לכם יש יותר ממושג קלוש לגבי מה עובד טוב אצלו או אצלה.
אפשר גם להתחיל ממדיניות של "יום בשבוע" ללא סנדוויץ' ולהתפתח עם ההצלחות. חשוב לייצר הצלחות ותגמול.

מה קורה בבית בארוחת הבוקר
ברוב הבתים בישראל הבוקר נפתח בכוס שוקו וקערת קורנפלקס. במבט קליני מדובר במשהו כמו שמונה כפיות סוכר. וזה רע, רע מאוד. זה לא מזין וזה מרגיל את רמות הסוכר לקפוץ (ואחר כך לך תבין למה הם נרדמים בכיתה). עוד לפני שתדאגו מה לשים להם בילקוט, כדאי להקדיש מחשבה ולעשות שינוי במה מוגש להם בצלחת בבוקר במטבח. חביתה או אבוקדו, גרנולת קוקוס עם שמנת, או אפילו פנקייק קדמוני (שקדים, ביצים וקוקוס) - כולם יהיו חלופות אמיתיות ומרעננות ויקטינו מאוד את הצורך ב"ארוחת עשר" ל"הפסקת עשר" ובה משהו כמו פרי קטן, או כמה אגוזים ועוד יספיקו בהחלט. תמצאו את ארוחת הבוקר הנכונה עבור דור ההמשך הפרטי שלכם.

יום ארוך או יום קצר
תודה לאל ויש לנו "יום לימודים ארוך" אבל לא תמיד ולא בכל מקום ולא בכל יום. תלו את המערככת על המקרר ותדעו עד מתי הילדים בבית הספר, ובהתאמה, כמה מזון הם צריכים לקחת, ומאיזה סוג. האם אפשר לחכות עם הארוחה הגדולה עד הבית או כדאי לשלוחח ארוחת צהריים ארוזה? האם יש מפעל הזנה בבית הספר, ומה מגישים שם (הימור שלי: שניצל עם פתיתים וקטשופ בצד. אולי השילוב הגרוע ביותר של צהרים לזאטוט שלכם), והאם יש לכם איזשהי השפעה על התפריט שם. החיים מלמדים כי יהיו ימים שדורשים הרבה התארגנות ויהיו ימים קלים. תתחילו עם הקלים.

ציוד טוב הוא קריטי
להשקיע, להכין, לשלוח אוכל ארוז ואז הכל נשפך בילקוט, זה האופציה הגרועה ביותר, והסיוט של כל תלמיד. אתם רוצים שהאוכל יגיע ארוז היטב, מאורגן ומסודר, ושהרוטב של הבשר לא יתערבב עם החביתה, למשל. לצורך זה כדאי מאוד שיהיו לכם קופסאות מעולות בגדלים שונים. קופסאות של lock and lock הן היעילות ביותר שניסיתי. ליפנים יש bento box שלהן חלוקה פנימית. יש לי גם קופסאות מחולקות לשלוש, אך למירב הצער הן לא אטומות דיין. אני מציע לקנות קופסאות בגדלים שונים, גם ממש קטנטנות. בסוף אנחנו לא רוצים שהילקוט יהיה מפוצץ קופסאות אלא קופסה אחת עקרית ואולי עוד קטנטנה או שתיים, ליד. ואולי תמצאו קופסאות מחולקות טובות ותספרו לנו איפה..
כדאי מאוד לקנות גם תרמוס קטן ואיכותי. חברת thermos עושה פלאים. בחורף מרק חם יהיה נפלא.

קחו בחשבון שצריך לקום קודם
היתרון העקרי של הסנדוויץ' שהוא מלך מלכי המהירות. שניה וחצי של פרוסה או פיתה עם שוקולד, והופ, הילד בדרך לבית הספר. אוכל לעומת זאת, מצריך זמן. מה לעשות, זהו מחיר התהילה, והבריאות. אל תצפו שבבוקר יתרחשו קסמים והאוכל יארגן את עצמו לתוך הקופסה באפס זמן. אתם צריכים להתארגן על זה. לא שעות, אבל גם לא דקה. משהו כמו עשר דקות רבע שעה בבוקר. תכננו. התאימו את השעון המעורר. באהבה.

דעו מה יש בבית הספר
בכיתה של הבת שלי קנו מיקרוגל. עשרה שקלים לתלמיד והנה יש מיקרוגל. אצל הבן שלי הם משתמשים לפעמים במיקרו שבחדר מורים ואצל הבן הצעיר אין עדיין אופציה לחימום (אבל עובדים על זה). אוכל שניתן לחימום יהיה שונה מאוכל קר, וכדאי שתכירו את האפשרויות. לפעמים רק צריך לדעת לבקש והנה המיקרו לרשותכם. ארוחת צהרים חמה טעימה פי שלוש מארוחה קרה. ושתיהן עדיפות על פרוסת לחם עצובה. 

ארגון ותכנון מראש
יש ילדים (וגם מבוגרים) שאוהבים אוכל קבוע. תנו להם כל החיים אותה מנה או שתיים טעימות, והם בסבבה. יש ילדים (וגם מבוגרים) שמשתעממים מהאוכל אחרי כמה דקות והמגוון והשינוי הוא הפקטור החיוני עבורם. מאיזה סוג הילדים שלכם? אם הם מהשמרנים המסתפקים במנה אחת מנצחת, זה יהיה קל יותר. אם הם מהמגוונים, נדרש תכנון קפדני יותר. אתם לא רוצים לשבור את הראש כל בוקר מה להכין (גם ככה קמתם יותר מוקדם), אז כדאי מאוד להכין רשימה שבועית (ע"ע סעיף ראשון - בשיתוף עם הילד!) של מאכלים שונים, עדיף מאוד על בסיס מה שיש בבית ולא המצאות ופנטזיות, וממנה לקחת רעיונות בבוקר.

בפוסט הבא בסדרה ניתן כמה רעיונות אמיתיים וקונקרטיים מה לקחת לבית הספר (או: מה שמים בקופסה).
ובינתיים, אני מקווה שצלחתם את החופש בשלום, ושתפו אותנו בתגובות: האם אתם שולחים אוכל אמיתי או רק כריכים? מה דעתכם ומה עמדת דור ההמשך הפרטי שלכם?

אה, ותרגישו חופשי גם לשתף.

By מר קדמוני with 3 comments

עוף בשומר וגזר



בשישי האחרון הכנתי עוף. אירוע די נדיר.
ככלל, אנו צורכים בבית מעט מאוד עופות: תנאי הגידול הירודים, סוג המזון העלוב וכמות התרופות העצומה שמקבלים עופות תעשייתיים מעודדים אותי להתרחק מצריכתם. לכן אם כבר מכינים עוף, כדאי לקנות עופות טבע שלא קיבלו תרופות ושגדלו בסביבה טובה יותר. לא אידיאלי אבל אפשרי. מדי פעם.

הסיבות הקולינריות שבגללן אני עדיין מכין עוף מפעם לפעם (אבל לא שניצל!) הן ש:
1. עוף, הרבה יותר מבשר, נוטה לספוג יותר בקלות את טעמו של התבשיל והרוטב.
2. עוף טרי שיוצא מהתנור הוא פשוט טעים. מאוד.
3. (חלק מ) הילדים (שלי) מעדיפים עופות.
בקיצור, כך או אחרת נחתו אצלי על השיש שני קילו כרעי עוף טריים (של טבע עוף), ואיתו הגיעו גם, לראשונה העונה, שומרים קטנים ומבריקים, פריכים ורעננים. מת עליהם. שומר מככב אצלי בתבשילים רבים, ועוד נחזור אליו בהמשך העונה, באחריות. הנה כך נעשה:
  • שלושה גזרים גדולים, קלופים ופרוסים לחצאי רצועות.
  • שישה שומרים קטנים, מנוקים היטב וחתוכים לרבעים 
  • שני קילו כרעיים
  • שתי כפות חרדל 
  • כף דבש
  • תבלינים: מעט פפריקה, פלפל שחור גרוס גס, ועשבי תיבול יבשים - רוזמרין, דפנה, זרעי כוסברה, שום יבש
  • רבע כוס שמן זית
מסדרים את הירקות בתבנית. בקערית מערבבים היטב את שמן הזית עם כף דבש והחרדל והפלפל השחור.
מפזרים טיפונת פפריקה על העופות (בעיקר כדי שיקבלו צבע)
מניחים את העופות על הירקות ומערבבים במרץ בשתי ידיים, כך שכל העופות והירקות יקבלו מהתערובת.
מפזרים את עשבי התיבול מלמעלה.
מכסים בנייר אפייה ומעליה נייר כסף (טיפ: ככלל, לא טוב לכסות מזון בתנור ישירות בנייר כסף).
מכניסים לתנור חם 200 מעלות למשך 45 דקות.
מורידים את הכיסוי ומשאירים 20 דקות נוספות עד שהעוף משתזף יפה יפה.

חוסל במהירות וביעילות.

הערה: את "הרוטב" הניגר מכל בישולי העופות עדיף שלא לאכול. אלו הם שומנים רב-בלתי-רוויים העשירים בעיקר באומגה 6, ואין בהם כמעט כלל שומנים טובים. העוף עצמו, ואפילו העור, הם סבבה לגמרי.

By מר קדמוני with 6 comments

על מסכות ובמבוקים - או - נצח מול זמניות

אל דאגה, אני רק נראה זקן


לפני כשבוע בקרתי במוזיאון ישראל. אני משתדל לעשות זאת אחת לכמה זמן, ולכמה שעות להתנתק מהמציאות ולהתחבר אל העבר ואל הדמיון ואל האמנות. וכרגיל שם, אין רגע דל ויש תמיד מה לראות וליד מה להתעכב ואת מה לספוג.
שתי תערוכות שבו את ליבי הפעם: מבנה-מבוך ענק מקני במבוק, ותערוכה של מסיכות אבן קדומות.
שתיהן, לטעמי, יכולות ללמד אותנו משהו על עצמנו כיום, והרי עבור זה בדיוק הקימו את המוזיאונים. לא כדי לראות את העבר, אלא כדי ללמוד ממנו על ההווה ועל עצמנו, ויותר מכך: על העתיד.





בפתחו של אגף הארכיאולוגיה מוצגות בחדר קטן וחשוך תשע מסכות אבן בנות כ 9000 שנה, שנחצבו כולן מסלעי מדבר יהודה בידי ידיים קדמוניות. אלו המסכות העתיקות ביותר בעולם (!), והן קובצו והגיעו למוזיאון מקצבי תבל. רק בדיקות מעבדה הוכיחו כי כולן תוצרת הארץ. הן נחצבו וגולפו ממש כאן, בהרי יהודה והשומרון, עת קבוצות קבוצות של ציידים לקטים נעו על הרי הטרשים ממזרחה לנו. הרבה לפני הגדר, הפלשתינאים, היהודים, עממי כנען ועמי קדם, הרבה לפני החקלאות והדתות, הרבה לפני כולם לא היו כאן עמים אלא משפחות, להקות או חבורות, של ציידים לקטים תאבי חיים ואוהבי פילים (כארוחה קלה). הם הפליאו ליצור באבן: בהתחלה, לפני מאות אלפי שנים, היו אלה רק כלי מקצץ ומקרצפים פשוטים, אחר כך הגיעו אבני יד מסותתות היטב משתי פניהן, ומאוחר יותר נוצרו החודים שניתוזו מאבנים, כלים מורכבים, ועד לעדינות והמיומנות הטכנית הגבוהה הנדרשת לגילוף מסיכה דקה ומדויקת מאבן אחת. כשם שפרצופיהם אינם דומים, אמרו חז"ל, כך אין דעותיהם שוות. וכאן אנו מתבוננים על מסיכות מאבן גיר מדברית, אלפי שנים לפני מיסודה של הדת הראשונה, ורואים מיד את השוני העצום ביניהן. זו מפחידה וזו מחויכת, זו פתוחה וזו עוורת, זו צעירה וזו מקומטת, זו לבנה וזו אדומה. ואחת נראית בכלל כמו חייל האימפריה ממלחמת הכוכבים. ברור כי המסכות לא שימשו לאותו התפקיד, ולא לאותו האל, ולא לאותה הקבוצה, למרות שכולן באו מאותו האיזור הגיאוגרפי ממש.
נותר רק לנו רק לשער מה היתה מטרתן. קדחים זעירים בשוליה של מסיכה אחת מרמזים כי נקשרה לפניו של הכהן, או השמאן, או הצ'יף, או השד יודע מה שהיה אז. אחרת היא אטומה כולה. אולי נתלתה על קיר. אולי לגירוש רוחות. אולי לפולחן אבות. אולי כמסכת מת בקבר אלמוני.
כך או אחרת, קדמונינו ההם הקדישו הרבה מאמצים, ואת טובי חרשי האבן של אותם הימים, כדי לייצר מסכות מרשימות שהצליחו להחזיק מעמד יפה במרוצת השנים והדורות וגם כיום אנו מתרשמים מהאומנות ומהאמנות, שגלומה באבן ושאותו אב קדמון הצליח להוציא ממנה.
נראה כי באגף המסיכות האומנות הקדמונית חיה כמעט לנצח.

ולעומת האומנות היציבה והקבועה הזו, שיכלה ושרדה את שיני הזמן, מוצג במוזיאון גם מבנה ענק וזמני לחלוטין, מבמבוק bigbambu שמו. מבנה נהדר ומרשים, מסובך ומפותל, אבל חסר מטרה פונקציונאלית. האנדרלמוסיה שוררת בו, והוא כמו אסופה אקראית וחסרת הגיון של קני במבוק, אך המצליחים יחד לייצר מבנה יציב, ענק, מורכב ומפותל, המלא אינספור פריטים, קשרים, לולאות וטבעות. מבנה שאינך יכול שלא להעריך את העבודה העצומה שהושקעה בבנייתו, ומאידך, לחוש את ארעיותו וזמניותו. כאשר יפתחו הקשרים ויוסרו המוטות לא ישאר בגן הפסלים אלא נוף, וצילומים של אלו שהגיעו והנציחו את עצמם בשעריו.
כל כך מופרך שזה פשוט נפלא.
נראה כי באגף הבמבוק האומנות המודרנית חיה רק לרגע קט.


אז מה ראינו בעצם?
שהאדם שואף אל האינסוף והנצח אבל בינתיים חי את הרגע וההווה.
יש אמנים המציירים גרפיטי נהדרים בגירים על מדרכות, או פסלי ענק מחול הים, והם מבינים היטב כי אמנותם תעלם מיד כשיקומו. לעומתם יש העובדים שנים על יצירה מונמנטלית וחוצבים אותה מגושי שיש או מהררי נחושת. הם מבקשים כי יצירתם תשרוד גם מאות ואלפי שנים אחריהם. וגם בלי להיות אמנים גדולים, כל אחד מאיתנו חי את הרגע, ומטפח את העתיד. מגדל דור ילדים שישרוד, כך נקווה, בעולם שאחרינו, ומשתעשע בכאן ובעכשיו. המתח הזה שבין הרגעי והחולף לבין היציב והשורד נכון לאדם ונכון לחברות ונכון לאנושות כולה. וגם בזעיר אנפין ממש, כאשר נותר רק האדם אצל עצמו, גם אז הוא מתלבט בין חיי השעה או ההנאה הרגעית, לבין חיי עולם, בין ההשקעה ברגע החולף לבין ההשקעה לטובת העתיד. בין הפזרנות לחסכון, בין הכיף לבין התועלת, בין החולף לבין היציב.
ובינתיים אנו מנסים גם וגם.
אנחנו רוצים את האינסוף, אבל איננו מוכנים לוותר על הרגע.
אנחנו מבקשים בריאות אבל איננו מוכנים לוותר על החיוך.
אנחנו רוצים להכין את המחר ולבלוע את היום.

ולפעמים צריך ביקור במוזיאון כדי להזכר בזה.

By מר קדמוני with 3 comments

שישה סיפורי הצלחה (קצרים) שלכם


"יהללך זר ולא פיך", אז הנה קצת נחת ומוטיבציה על ידי ציטוטים מכמה מהמיילים שקיבלתי בתקופה האחרונה. יש עוד במגירה של גוגל, אבל עדיין, כיף גדול לשמוע!

**********************************
שלום דעאל,
קודם כל: תודה!.
 כבר ארבעה חודשים שאוכל מבחינתי הוא משהו כיפי.
כבר ארבעה חודשים שלא ספרתי קלוריות.
בלי רגשי אשמה, בלי כאבי בטן.
אני מרגיש ששוחררתי מהכלא שבו שהיתי מרבית חיי הבוגרים.

בשיאי שקלתי 122 ק"ג.
מאחורי אינספור דיאטות, והשלה של מאות קילוגרמים והשמנה של מאות נוספים.
אם להודות על האמת, במאבק עם ההשמנה, נכנעתי.
אני בן 35 וידעתי שאין בי את הכוח לעוד דיאטה. בעיקר כי ידעתי מה בא אחרי הדיאטה.
בסופו של דבר, הכל עולה בחזרה ואף יותר מזה.
לא היה לי כוח לאימונים הבלתי נגמרים בחדר כושר (וגם אין כבר זמן...), לחולשה, לרעב.
 ואז ראיתי את הכתבה בערוץ 2, על השיטה "ההזויה" החדשה.
ו-קליק.
 
היום זה ארבעה חודשים של דרך חדשה.
המון חמאה, המון גבינות שמנות, בשר אדום, שומן, שמן זית
אבוקדו, זיתים, ביצים ועוד הרבה אוכל טעים.
אימוני קרוספיט (ופריקת כתף אחת) וריצות מתונות של 6 ק"מ.
8 קילו פחות, שנראים הרבה יותר, ובעיקר – בלי שום מאמץ.
בלי שום מאמץ. בלי שום קושי. בלי לחשוב על זה בכלל.

חיכיתי עם המייל הזה עד לבדיקות הדם.
אתמול קיבלתי את התוצאות. הכל מעולה (למעט חריגה קטנה של תפקודי כבד, 42 במקום 37, זכר לכבד שומני, שגם זה יעלם עם הזמן).

 המון תודה
א.
**********************************

דעאל היקר שלום,
קודם כל הספר מדהים ומשנה חיים! עד היום היו לי קשיים לעבור לתזונת פליאו ב-100% בעיקר בגלל אכילה רגשית שהייתה שוברת אותי. אבל עכשיו אני ובעלי החלטנו ביחד וזה מדהים! וגם עברנו לעשות ספורט עם נעלי ויבראם חמש אצבעות וזה בכלל כיף.
...חייבת לכתוב לך כמה שהבלוג שלך, הספר ובכלל החשיפה לתזונה משמחת אותי (גופנית ופיזית). קיבלתי היום תוצאות של בדיקת דם - סכרת גבולית נעלמה כלא הייתה, כולסטרול ירד לנורמות ופתאום אני בהגדרה של אדם בריא...
גרמתי לרופא שמטפל בי להתעניין בתזונה הקדמונית והוא קנה את הספר שלך !
:-)

נטלי
**********************************

אני מפקד בן 20 המשרת בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. זהו אינו סיפור הצלחה מסחרר כי מעולם לא הייתי זקוק לשינוי דרסטי אך הרגשתי מחויבות לשתף אותך מכיוון שאתה האחראי לשינוי.
כבר יותר משנה שאני מרגיש עייפות כרונית בצבא בלי קשר לשעות שינה, חוסר חשק וכוח פיזי, כבדות ורעב ארוך ומתמשך, בנוגע ליציאות-בערך פעם או פעמיים בשבוע (עצירות רצינית).
לפני חצי שנה בערך נתקלתי בכתבה בעיתון הצבאי ״במחנה״ על פליאו, קראתי את דבריך בשקיקה ותחושה של אאוריקה הציפה אותי, הדברים לא היו חדשים לי לגמרי אך זאת הפעם הראשונה שהבנתי באמת על מה מדובר, התחברתי לרעיון.
הכתבה הגיעה בזמן הנכון, החלטתי לקרוא עוד ועוד ובזמני הסיור עברתי על 80% מהחומר בבלוג, תוך שבוע החלטתי שאני מנסה לשנות גישה.
התפריט החדש היה למעשה שדרוג של הקיים בבית, תמיד אכלנו הרבה בשר ודגים, פחות חלקי פנים אבל ירקות ופירות היו שם, גבינות שמנות, שמן זית ואבוקדו. אליהם הצטרפו קוסקוס, ספגטי ולחמים כמו בכל בית ישראלי ממוצע..
השינוי המהותי התרחש בצבא, הפסקתי לאכול את המטוגנים, הספגטי והפתיתים הרעילים, הלחם, הממתקים והחטיפים שחיילים ככ אוהבים ושתייה מתוקה, הוספתי לצלחת המון ירקות וסלטים ובעיקר בשר, אני מביא איתי לבסיס סרדינים, טונה, שמן זית, אבוקדו אם יש בסופר, אגוזים ושקדים.
מבחינת אימונים אני עושה אימוני כוח ומשקולות עצימים של שעה שלוש פעמים בשבוע אמנם לא קרוספיט אבל הכי קרוב שאני יכול, ומדי פעם ריצה כשיוצא.

השיפור הגיע מהר מהמצופה, תוך פחות משבועיים העייפות נעלמה, ערנות וחדות החליפו אותה, היציאות השתפרו לפעם ביום, אני ישן טוב ומרגיש קליל וחיוני. ירדתי במשקל, אך התחטבתי והתחזקתי. אני מרגיש טוב מתמיד!
מרגיש שמצאתי את סגנון החיים המתאים לי, מעולם לא התחברתי לבצק, כנער הייתי אוכל מגש פיצה משפחתית לבד ומרגיש רעב לאחר כשעה.
כיום אנחנו אוכלים הרבה יותר טבעי בבית. כשאני חוזר לשבתות התפריט נטול קמח שמן וסוכר, יש הבנה ותמיכה מלאה.

אין בפי מילים להודות לך!
דוראל
**********************************

היי דעאל.
עכשיו אני יכול לסכם חודש ראשון במהלכו קראתי את הספר וביצעתי במקביל את המעבר לתזונת האדם הקדמון.
אני בן 42, רץ באופן קבוע בשבע שנים האחרונות ריצות ארוכות (מרתונים), במשקל של 82-83 ק"ג (גובה 1.83).
מזה זמן רב שאני מנסה לרדת מ-80 ק"ג וראה זה פלא, זה קרה עכשיו.
אז קודם כל, תודה רבה – אני נהנה מהדרך ומהתוצאה, המלצתי גם לסביבתי הקרובה – כבר התחילו תהליך וקנו את הספר!

**********************************

דעאל, בינתיים זה הולך כמו חלום! אני גם חברה באתר של מארק סיסון שהמלצת עליו ופשוט לא יכולה להאמין שכל זה קורה. קניתי את הספר שלך כמובן -  מכאן כל זה התחיל, למרות שכבר שנתיים אני רוצה לעשות את המעבר הזה וחושבת על זה - שמעתי על הדרך הזאת לראשונה מאחת המורות שלי ליוגה. בינתיים אני לא כותבת מכתב "הצלחה" כי אני ממש בהתחלה ורוצה להגיע למשקל היעד שלי בעוד כמה חודשים ואז לכתוב. מעולם לא הרגשתי אופטימית לגבי היכולת להוריד ולו גרם ממשקלי וזאת בהתבסס על כל כך הרבה כשלונות מהעבר. והפעם הלב פשוט מאושר ואני פשוט יודעת שמצאתי מה שחיפשתי. לראשונה מאז שנים ירדתי מתחת למשקל 75 - וזה תמיד היה הרף התחתון ביותר שהצלחתי להגיע אליו כולל המון ספורט והרעבה עצמית. והפעם... המשקל פשוט הראה 74.9 ולא יכולתי להאמין למראה עיני.
בקיצור - אתה מבין שזאת השתפכות של מתחילים אבל באמת שאני לא יכולה להפסיק כי האנרגיות בשמיים :)
תודה תודה על הכל! :)
מיכל

**********************************

היי דעאל,
קוראים לי ציביה ואני בת 22.
חבר שלי קנה לי את הספר בגלל שהתעניינתי בפליאו... והספר כתוב במקצועיות ממש ועם זאת בצורה פשוטה שכל אחד יכול להבין, מאחר ואני לומדת תואר ראשון לסיעוד הדברים וההסברים התיישבו לי בראש אחד לאחד עד כדי התרגשות  אני ממש נהנתי ואני כבר חודשיים בפליאו וחבר שלי נגרר איתי גם  
יש קטעים בספר שאני כבר קוראת אותם בפעם השניה שמאוד מעודדים להמשיך (נפילות, קשיים וכו') והמתכונים מעולים! ממה שניסיתי עד עכשיו. 
אני ממש מודה לך ברמות לא רגילות, ומאוד התחברתי להתחלה שכתבת לגבי "גנים דפוקים" - כי גם אני באתי ממשפחה כזאת ולא בא לי לפתוח את העיניים בוקר אחד ולחכות שהגנים האלו יגידו שלום..הספר הומוריסטי וכיף לקרוא אותו. בנוסף, הספר פתח לי את העיניים לראות את העולם בצורה שונה, בלי שום קשר לתזונת פליאו, לחיות יותר, לטייל, לנוח ועם זה הכל השתנה. כיף לי לחיות (אני סה"כ בת 22 אז אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לי עוד 10 שנים אם לא הייתי משנה את הסגנון חיים שלי).
הלחצים הנפשיים שלי ירדו, אני מרגישה יותר טוב מה גם שפעם אחרי כל ארוחה היו לי בחילות (אולי אי סבילות לגלוטן? אבל גם סוכר היה עושה לי בחילות).
אין לי מושג אם אתה מודע למה שאתה עושה לאנשים בשינוי שהם עוברים בזכות הספר הזה...לא רק בבריאות ובתזונה, גם בנפש עצמה בהסתכלות על החיים בצורה אחרת - ולחיות אותם! 
יותר מהכל! ע-ל ז-ה אני מודה לך 
**********************************

קדימה - שילחו אלי גם אתם את הסיפור שלכם (וגם תמונה!) ותוכלו לעודד אחרים לקחת אחריות על בריאותם ולעשות שינוי.

(קרדיט תמונה: http://goo.gl/OQXXb6)

By מר קדמוני with 2 comments

ואם הייתם נדרשים להשיג את מזון שלכם בעצמכם?

צילמתי את הטבחית והקנגרו הפרטיים שלי בדיוק לפני עשר שנים (!)
באותם הימים התחיל החיפוש האישי שלי אחר מה נכון לנו לאכול.


יודעים אתם כי איני מתרגש עוד מהמתלהמים הצועקים בכיכר העיר "בשר הוא מסרטן ונרקב במעיים" או "האדם הוא הרביבור" והבלים דומים. אנשים אלו טועים (או משקרים, תלוי בידע שלהם), ואין באמירתם ולא כלום. לעומת זאת, יש אחרים האומרים "האדם נועד לאכול בשר, וכך היה מקדמא דנא, אבל אני איני מסוגל/ת לאכול בשר".
כאן זוהי אמירה אחרת לחלוטין, המפרידה בין מה שבריא ונכון לנו ביולוגית ואבולוציונית לבין מה שמרגיש ונכון לאדם המודרני. וזה לגמרי בסדר מבחינתי.
השאלה המעניינת באמת היא מדוע אנשים חשים כך, ומדוע זו תופעה כה צעירה וחסרת תקדים בהיסטוריה האנושית של כדור הארץ? (הבהרה: מעולם, בשום מקום, אי פעם, לא התקיימה חברה אנושית טבעונית. אין דבר כזה. גם לא היום).
אחת הסיבות העקריות שבעטיין הצמחונות, ואחותה הצעירה, הפרועה והקולנית, הטבעונות, הופכות בעיני רבים ל"אמת" ביולוגית המוכפפת בעל כורחה לחוקיה העוורים של ה"אמת" הרגשית, היא המרחק ולמעשה, ההתקה, שהתרחשו בין האדם לבין סביבתו. מרחק שביכולתנו לצמצם וחובתנו להקטין.

בסביבה קדומה ברור לכל אדם וגם לכל ילד זב חוטם שהחיים תלויים וכרוכים במוות. אין חיים ללא צייד. אין בטבע מעגלים שלא כוללים אכילה ומוות, ניצוד וצייד, אוכל ונאכל. לעתים זה האריות הטורפים את הצבאים, ולעתים זה החיפושיות האוכלות את נבלת האריה. ולעתים קרובות מאוד זהו האדם, שהשכיל לאכול מכל אשר מצא, ובבוא ימיו ובתורו לשוב אל העפר, יאכל גם הוא. התובנה הזו נותרה בעינה לאורך כל שנות ההיסטוריה האנושית, בכל מקום, ורק ממש לאחרונה היא החלה להשתנות. כי בעולם מודרני נדחק הטבע לספארי ולגני החיות או לשוליו הבלתי מאויישים של כדור הארץ. מעגל החיים פועל ונוכח כיום רק בסרטי טבע שאיש אינו רואה, והאדם, ממרום מושבו, משקיף על התבל כמו לא היה חלק ממנה. כמו הפך האדם לבורא שאינו משחק לפי כללי הביולוגיה של אמא טבע אלא מכתיב אותם. האדם התרחק מאדמתו ומהחי אשר סביבו וככל שהתרחק, כך העמיק בדמיונותיו כי אינו חלק מעולם החי עוד.
עד כדי כך, שהחיים הפכו לאופציה היחידה והמוות הפך לסוד כמוס ואפל.
ילדים רבים מופתעים לגלות בשלב מאוחר מאוד בחייהם שהשניצל שהם אוכלים היה פעם תרנגולת אדומת כרבולת ושהקציצה היתה פעם פרה. ההורים מסתירים מהם את המידע הזה, מחשש שהם "יגעלו". בגיל 18 הם פוגשים "טנק מצוות" של אגודת הטבעונים או תנו לחיות לחיות ושם מראים להם סרט סנאף של שחיטה ואוי אוי אוי, עולמם הרך של הילדים נשבר. הכיצד זה יתכן שהעוף לשבת היה פעם חיה הולכת ומנקרת וכיצד זה הדרך לצלחת עוברת בנהרות של דם.
אבל הטבע אינו נגעל ואינו מעדיף אוכל עשב על אוכל-כל או על טורף. הוא אינו חלק במשחק העמדת הפנים הזה, כי בטבע אין מסכות. יש אמת ומציאות. לעתים נפלאה ולפעמים כואבת ומדממת. תמיד אמיתית. היא היא המקור לחיים:

 וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי

המציאות היא מורכבת ומכילה את החי ואת המת, את הרוך ואת הקושי. ללא יכולתנו לצוד ולאכול חיות אחרות, קטנות וגדולות, לא היינו יכולים להתקיים כלל. כי המוות של חי אחד לטובת חייו של חי אחר אינו סוד, אלא המהות הבסיסית של מעגל החיים שאנו חלק ממנו. המוות הוא האב הקדמון של החיים והוא גם היורש שלהם.

לא במקרה תמצאו הרבה יותר טבעונים בחוצות תל אביב מאשר בפאתי הנגב וישובי החקלאים.לפני שנים רבות שמעתי את ג'קי לוי מתבדח ש"היתה לי פעם חברה שהיתה לה את המחלה הזאת של האשכנזים... צמחונות". כי "האשכנזים" הם העירוניים זה דורות, שהדירו עצמם מהקרבה אל הטבע "המזרחית". האדם המודרני, הלכוד בדירה-קוביה, ושהטבע אשר סביבו מסתכם בעציץ נובל ובמראה חסידה החולפת מעל הברושים, עלול שלא לחוש את הטבע. לא להתפעל ממנו, וכך גם גם לא לפחד ממנו ולא לכבד אותו. הטבע, בעיני המנותקים מהטבע, הוא רק תמונת נוף פסטורלית ושקטה. ומה שמפריע להרמוניה הוא לא יותר מבעיה קלה, אותה אפשר כביכול לפתור בכח הדמיון. הכלב אוכל בשר? אין בעיה, ניתן לו אוכל טבעוני. החתול הוא טורף? אין בעיה, ניתן לו סייטן. והטבע המדומה נשמר. עובדה: האדם הטבעוני המודרני יכול אפילו לאכול מזון צמחי נא, לא מבושל, ועדיין לשרוד - כי המזון זמין בכל כמות אשר נרצה. משוואה שאינה יכולה להתקיים כלל בטבע.
קופי אדם מבלים כשמונה שעות מיומם בליקוט (ומעט צייד או ליקוט חרקים) כדי להשיג את המאגר הקלורי הנדרש למוחם. לנו יש מח גדול כפליים, הצורך פי חמש יותר אנרגיה (ובעניין זה, שווה מאוד לראות את ההרצאה הנפלאה הזו של TED על ייחודיות המוח האנושי והקשר לתזונה לאורך ההיסטוריה), וללא מזון מבושל בכלל ומזון מן החי בפרט, לא היינו מתקדמים אבולוציונית ולו צעד זעיר אחד ועד היום היינו יושבים בין צמרות העצים ומחליפים הלצות וצריחות עם האורנג-אוטנגים וקופי המקוק. לא תודה.


האדם המודרני מנוכר מסביבתו וכך לעתים הוא משכיל להטפש ולהכחיד את המציאות לטובת הדמיון, עד כדי הפלגות כמו "האדם הוא מטבעו צמחוני".

מייל חשוב בעניין זה הגיע אלי לא מכבר מקוראה אלמונית אחת, שאיני יודע עליה דבר למעט העובדה שהיא אדומת שיער:
---
זכרון ילדות:
בילדותי (התמימה והרחוקה) הייתי מבלה הרבה עם הסבים שלי, חקלאים שורשיים במושב. רפת חלב, לול פיטום ולול ביצים, ושדות מניבים. אחת לזמן מה, הייתי מצטרפת בסקרנות עניינית למעשה השחיטה של סבתי (אני חושבת שכל עוד היה לה לול, היא מעולם לא קנתה עוף). היה לה סינור מיוחד, וסכין קטנה וחדה מאד. היא היתה ניגשת בפשטות למלאכה, ומולקת באבחה אחת את ראש התרנגולת. זו מצידה, היתה מפרפרת ומתהפכת חסרת ראש עד שדממה.
אחר כך, סבתי היתה פונה למלאכת המריטה והניקוי, והיתה קוראת לי לבוא את פתיחת הבטן. "כאן ריאות, וכאן לב, כאן קיבה" והופכת אותה ומראה לי את שאריות התערובת, "כאן כבד וכאן כיס המרה", ומורה כיצד להפרידו בעדינות שלא יזיל מררתו על השאר איברי הפנים הראויים למאכל "וכאן מעיים, ועכשיו נראה אם התרנגולת היתה צריכה קקי לפני שמתה" ומותחת אותם ואחר כך סוחטת אותם כשפופרת מתוכנם ומזליפה קקי תרנגולות קטן החוצה.
ואני הייתי מביטה בעניין כמעט מדעי, לומדת, שואלת ובכלל לא - נגעלת, נבהלת או נרתעת.
הדבר הזה, בצירוף ההכרה שתזונה של אכילת בשר טבועה בנו, הביאו אותי לחשוב שמה שבאמת לא מוסרי בצריכת הבשר שלנו הוא הקנייה הסטרילית, הארוזה  והמרוחקת מזעקת השחיטה והצורך ללכללך את ידנו בדם בעל החיים, לפשוט עור, לנקות נוצות, להסיר פרווה ולטבול ידינו במעשה הפיכתו של בעל החיים למזון. זה מקל עלינו לאכול אכילה פזרנית וגרגרנית, מעל ומעבר לצורכנו האמיתי. אני חושבת שהמעשה המוסרי לעשות (לדידי), היה לגדל את בעלי החיים שמהם אני ניזונה, לאפשר להם אורח חיים נאות, ולהיות אמיצה די, כדי לשחוט אותם בעצמי, ולצרוך כפי שנדרש לי. מובן מאליו, שהיום אינני מסוגלת למעשה כזה...
---

הג'ינג'ית אומרת את הדברים יפה ממני ודומה שהיא יודעת דבר ושניים על מהותו של הטבע ועל הקשר הבלתי אמצעי, הטבעי, הנכון, הראוי, שיהיה לו לאדם עם סביבתו, אך גם מכירה במרחק שהצטבר בינה לבין אותה סביבה היום עד כדי שקשה לה לדמיין עצמה שוחטת. מזכרונות הילדות היפים והמורכבים, נותרה רק מחלקת בשרים צוננת בסופרמרקט. ואומרת היא נכון: הדבר הלא מוסרי אינו מעשה שחיטה אלא ההתקה ממנו - לכאן או לכאן. במובן זה חולקים הטבעונים הקיצוניים וחלק מהקרניבורים המקצועיים גורל אחד: מרחק עצום בין הטבע הבסיסי לבין המציאות התזונתית שלהם. לאלו שחיטת בעלי חיים היא הדבר הנורא ביותר ביקום, ולאלו שחיטת בעלי חיים היא הדבר האגבי ביותר (ומשני הצדדים - סליחה על ההכללה).

לעניות דעתי, חובתנו המוסרית היא להכיר את הטבע שמולנו על יופיו ועל כיעורו, על עוצמתו ועל חולשתו.
איננו יכולים להרשות לעצמנו להתנתק מן הטבע, שכן צמחנו ממנו ובתוכו, ועוצבנו בצבת הברזל שלו, אחיזה שרק העולם האולטרה-מודרני מרחיק ומדחיק.
איני יודע אם המסקנה היא שעלינו גם בהכרח לצוד ולשחוט את החיות שאנו אוכלים, בדיוק כשם שאין זו חובה ללקוט את הירקות והשורשים אותם אנו אוכלים. אבל עלינו להכיר בעובדה כי אלה ואלה חלקים מהותיים מהתרבות, מהאבולוציה והמביולוגיה שלנו.

אנחנו חלק מן הטבע, 
ובטבע,
מעיין הנעורים טובל בבריכה של דם.

---

ספרו לנו בתגובות מה אתם חושבים, תרגישו חופשי לשתף, להסכים או לחלוק. בשביל זה אנחנו כאן. 

By מר קדמוני with 9 comments

האם המזון שלנו זהה למזון בעבר או שאולי הטבעונים צודקים?

פורל. ידידנו (גם הוא מכשכש בזנב) זה שני מיליון שנים לפחות. 

אני שומע לא פעם טענות, בעיקר מן האגף הצמחוני-טבעוני של ידידיי, מסוג "המזון של היום הוא לא המזון של פעם". אימרה שמנסה במחי יד לבטל את הרעיון של חיקוי ולמידה מתבנית הבסיס התזונתית של המין האנושי - לאכול אוכל אמיתי. התפיסה הזו אומרת שאין אוכל אמיתי (בגזרת החי) ולכן נאכל רק אוכל צמחוני שהוא "אמיתי" יותר.
המממ.
ראשית אזכיר את עמדתי: לאכול אוכל אמיתי (היינו, לאכול מגוון גדול של צמחים וחיות) הוא המתכון הבטוח והעתיק ביותר, המתגמל והטעים ביותר, הבריא והפשוט ביותר - לשגשוג, בריאות ומשקל תקין. גם היום.
בעיקר היום.

ועדיין, יש בטענה כי "המזון של היום אינו דומה למזון מהעבר הקדום" הרבה מן האמת. בואו נבדוק.
למשל, הפירות המתוקים והיפים של שוקי הארץ, שהושבחו לאורך אלפי שנים, אינם קרובים כלל לפירות הבר המרירים, הקטנים והפגומים שמצמיחות הסוואנות. נחמד אולי לאכול פירות כל היום, אבל מי שראה פירות באפריקה פעם, עלול לצאת לו החשק (הייתי במרכז אפריקה לפני שנים. והפירות שהגישו שם - וזה היה הילטון - לא היו נאספים על ידי עניי ירושלים). ובכלל, הפירות המודרניים מלאים בהרבה יותר פרוקטוז (שהוא רע מאוד לבריאות שלנו כשהוא מגיע בכמות משמעותית). הפירות גם זמינים לנו כל ימות השנה ולא רק בעונה. איזה נוח זה לאכול תפוחים "אורגניים" בקיץ, באביב ובחורף ולדמיין כי זה אוכל אמיתי. האם מישהו לאורך תולדות האנושות יכל לאכול תפוחים בכל יום ?
גם הירקות המצוחצחים והמבריקים שאנו קונים היום - עגבניות, מלפפונים, ירוקים למיניהם וכדומה - אינם דומים במאומה לירקות מוכי החטטיות והכמשים הצומחים באדמות הבעל. אפילו האדמה אינה אותה אדמה ובגלל החקלאות התעשייתית היא מועטת מאוד במינרלים ומדלדלת דרמטית וכך גם ערכו התזונתי הפחות של הצומח. זנים חדשים, בעיקר בחקלאות הדגנים, אינם דומים כלל למקורם הקדום גם מבחינת תכולת החומרים והרכבם, מה שמביא לעלייה דרמטית בהשפעה השלילית של זני החיטה המודרנים, כדוגמה.
ועדיין לא הזכרנו את הריסוס האגרסיבי המקבלים כלל הגידולים (ואפילו חלק מהתוצרת האורגנית...).
לא טוב.
אך לא רק בגזרת הצומח המצב אינו אידאלי.
גם בגזרת החי, ברור שחיות המשק הטיפוסיות המשמשות לנו למאכל (כבשים, פרות, עופות) שונות דרמטית מחיות הבר. הן שמנות יותר ושריריות פחות, וגם סוג השומן וכמותו השתנה אצלן, לא רק גודלן של הרגליים אצל התרנגולות. המצב נעשה רע יותר כאשר חיות המשקל עברו לתזונה תעשייתית, הגורמת להם לעלות מהר יותר במשקל על חשבון בריאותן (החיטה והתירס עושים שמות גם במעי הבהמות, לא רק במעי האדם). ובדומה לריסוס בצמחים, גם בע"ח לא נמלטים מאנטיביוטיקה ובקרב בעלי חיים החיים בצפיפות רבה (כמו עופות) המצב רע במיוחד.
כלומר, לא רק בקרב בעלי החיים, גם בתחום המזון הצמחי, ובכל אשר נביט,איננו יכולים לחזור לתזונה זהה לעבר הרומנטי (מה גם שלא היה בו מאומה רומנטי אלא אלימות וקושי), לכן המפתח הוא בצרכנות נבונה. לצרוך מזון אמיתי ככל שניתן מבחינה כלכלית ומסחרית, והמספק את הדגם הקרוב ביותר לאופטימום. חיות משק גדולות כמו פרות, אינן מקבלות הורמונים כלל בארץ (בארה"ב המצב שונה, ועגום במיוחד) ואמנם הן לא משובחות כמו בקר grass fed (כלומר הגדל בתנאי מרעה חופשי, שאינו אפשרי בארץ לבקר למאכל בגלל האקלים), ועדיין זוהי בחירה מושכלת וטובה.

אבל יש חריג אחד בממלכת החי והצומח, שריד לעולם קדום יותר, שלא השתנה במאומה מאז ימי קדם. כזה שלא מושפע מהאדמה הרעה של ימינו, מהזנים המושבחים או מהמזון הקלוקל. אלו הם דגי הנהרות והים. שמבחינה אבולוציונית לא השתנו זה עשרות מליוני שנים, ואף יותר מכך. הפורל, הסלמון והסרדין של היום זהים בכל רמח אבריהם (יש להם קצת פחות מרמ"ח, ת'כלס) לדגים ששחו בזמן אבות אבות אבותנו, וגם לדגים ששחו כאן בימים שקדמו לראשוני האדם. בשכונת החיים שמתחת למים, אנחנו הילדים הכי צעירים.
אבל מה נסגר איתך, תשאלו, כי כמה זמן כבר יודעים בני האדם לדוג בכלל?
או. טוב ששאלתם.
בקניה למשל, יש הוכחות לצריכה משמעותית של מגוון רחב של דגים (פורלים, שפמנונים ותנינים), כבר לפני 1.95 מיליון שנים! זה כמעט מיליון שנים לפני שהלך ההומו ארקטוס הראשון על פני האדמה. זו התקופה הקדומה של ההומינידים הראשונים, להם היה נפח מח קטן וזרועות גדולות. אבל לא סתם ולא במקרה הם אכלו דווקא דגים שמנים שכאלה. החוקרים מניחים כי היתה זו אחת התרומות המשמעותיות למקפצה האבולציונית בנפח המח לאחר מכן.
מה שנחמד הוא גם מאמר חדש מ 2014, בו ניתחו החוקרים תבניות של אכילת דגים כפונקציה של השפע וזמינות המזון בסביבה וכיצד יתכן צריכת דגים סלקטיבית אכן השפיעה על האבולוציה האנושית בראשיתה. דגי ים ממים עמוקים וקרים, כמו אלה שלחופי אפריקה, עשירים פי שניים ב DHA החיוני לגידול המוח, לעומת דגים טרופיים ממרכז אפריקה. באיזורים אלה, בקניה, על חוף האוקיינוס, נמצאו שרידים עשירים של אכילת דגים לפני כשני מיליוני שנים.

הפורל (trout), דג נהרות שמן ועסיסי, כמו אחיו הסלמון, ובדומה לבן דודו הסרדין ולדגי ים אחרים, יהיו מקורות מעולים לתזונה שלנו גם היום. נכון, דגי בריכות טובים הרבה פחות, כי הם מקבלים מזון רע, אבל "יש הרבה דגים בים", ואותם נאכל בדיוק כמו בעבר, כי המין האנושי לא טעה במיליוני השנים האחרונות: אוכל אמיתי הוא המפתח לשגשוג שלנו. 

ומה אתם חושבים?

By מר קדמוני with 18 comments

עצות קטנות ומהירות לצמים הערב


באופן מתאים לאוירת הימים האחרונים, הנכאה מעט, פורץ הערב ט' באב.
מכיוון שיש מבין קוראי וקוראות בלוג זה המקפידים או המתנסים בצום כחובה דתית או תחושת שיתוף לאומית, חשבתי שראוי ונכון להתייחס לכך, גם אם בקיצור. כך או אחרת, אמנם ברגע האחרון ממש, אבל הנה כמה עצות מועילות למתקשים לצום.
1. צמצמו היום הקפה. מחר הגוף שלכם ידרוש את הקפה שלו, וצמצום הדרגתי או מוחלט של הקפה בימים שלפני הצום מקל על המעבר. הנזרות מוחלטת מקפה מדי פעם לא רעה בכלל. גם אם זה רק כדי שתדעו שאתם יכולים ולא "חייבים" את הקפה בבוקר.
2. הרבו בשתיית מים. בקיץ השורף שלנו הדבר המציק ביותר בצום דתי הוא ההמנעות משתייה. שתו הרבה היום.
3. הארוחה שלפני הצום, המפסקת, כדאי שלא תהיה כבדה במיוחד. אל תאכלו "להתפוצץ" אלא ארוחה רגילה, צנועה. ארוחה כבדה מעייפת, מעמיסה, ואינה מקלה כלל על הצום מאוחר יותר.
4. בארוחה, תתרכזו בשומנים, לא בחלבונים. שומנים הם מקור אנרגיה מצוין, יעיל, זמין. אבוקדו, ביצים ומאכלים שומניים אחרים מתאימים מאוד לארוחה המפסקת.
5. אל "תעמיסו" פחמימות. אם אתם כבר אוכלים קדמוני מזה זמן, רוב הסיכויים שארוחה עשירה בפחמימות תעצים את תחושת הרעב בבוקר המחר. כאמור, איכלו רגיל. לא חייבים אפילו לגמור מהצלחת.
6. מסורת בית סבא היא לא לאכול בשר בערב תשעה באב, כאות אבל. בסדר גמור. ארוחה חלבית תהיה מצוינת. אני אוהב כקינוח שוקולד 85% - פצצת שומן וקלוריות.
7. ביום עצמו תעסיקו את עצמכם. תכננו משימות ודברים שיש לכם לעשות. יום בטלה נמשך נצח ויום תעסוקה מעניינת חולף בין רגע. תשעה באב עשוי להתגלות כזמן טוב לחסל את הרשימות שמחכות לכם כבר שנה.

שנראה ימים של שקט ובניה ולא רק ימי רעש וזכרונות חורבן.

By מר קדמוני with 5 comments

נו, אז איזה מלח להוסיף מלח לאוכל, אם בכלל? (חלק שני)

והימים, ימי ראשית הקיץ... ובלילות עולה מהמסכים ומהדרום ריח של עשן ומלחמה ובשורות לא פשוטות, והתחושות יגעות ואין חשק לעשות כלום חוץ מלבהות במסך ולאחל ולייחל לימים שקטים יותר. ובכל זאת אספתי את עצמי וכתבתי את החלק השני. ויחד איתכם נקווה שיקירינו העומדים על המשמר עבור כולנו יאמצו ויתחזקו.
******************************************

מלח אמיתי: לבן או חום?

אחרי שבפוסט הראשון דיברנו מעט על ההיסטוריה וההיסטריה של המלח (תזכורת: ככל הנראה ציידים לקטים אכלו מעט מאוד מלח, יחסית אלינו, ומאז ראשית ימי המערב המלח שימש בתפקיד מפתח והיה יקר ערך ומציאות, עד שכבש את המזון המעובד כמו גם את כותרות העיתונים בתור הנבל התורן), הגענו לת'כלס...

לפני שנצלול לעומק המלחייה שלכם, הנה כמה מילים על הצד השני של המטבע: תפריט דל מלחים לחלוטין, שרבים ממכרי נוקטים זה שנים ארוכות. נזכיר רק שמחקרי תצפית שונים הראו שדווקא לאחר אימוץ תפריט נעדר מלח, עולה רמת הטריגליצרידים בדם (שומנים בדם) וגם על עליה ברמת הסוכר. לא טוב. וכאמור, אצל קשישים וספורטאים ישנה חשיבות מיוחדת לאספקה של די מלח. אתלטים וסתם אנשים שאוהבים מאוד להזיע עלולים לאבד הרבה מאוד מלחים ולכן צריכה מספקת של מלח היא חיונית. כך או אחרת, ראינו בפוסט הקודם שההוכחות נגד צריכת מלח מוטלות בספק.
יתכן מאוד שכמו לסוסים המלקקים בלוק מלח, כאשר חסר להם מלח, וכמו לילדים המלקקים סיד מקירות כאשר חסר להם סידן, גם לנו, המבוגרים, ישנו מנגנון ישן ורדום המאותת לנו כמה מלח אנו צריכים, רק שכמו הרבה מנגנונים אחרים, שכחנו איך ומתי להפעיל אותו.
זה תמיד מזכיר לי את החתול, שמניחים לפניו קובית מרגרינה וקובית חמאה, הוא לעולם לא יטעה. ות'כלס, כל החיות בטבע (למעט חיות משק) ידעו תמיד מה לאכול, וגם כמה, ורק האדם, הו האדם, ממקומו המתוחכם הוא צריך יועץ צמוד, דיאטנית, רופא ושף כדי להחליט כמה ומה מותר לאכול.

בכל מקרה, אז איזה מלח לאכול ואיזה מלח לא לאכול?
ראשית נזכור כי בתזונה קדמונית, אמיתית, טבעית, מקבלים יחסית מעט מלח מהמזון כי לא אוכלים מזון מעובד, ולכן אין כל חשש או סכנה בהוספת מלח, לפי הטעם, למזון שלכם!!! 
אין אצלנו הרי "שניצל תירס" או חטיפים כאלה ואחרים - כולם מלאים מלח מעובד לעייפה, ובמקום זאת אנו מוסיפים מלח אמיתי למאכלים אמיתיים. היוצא מן הכלל בתזונה הקדמונית-מודרנית הוא בשר מוכשר - שהוא מזון בתיסוף מלח תעשייתי. בשר כשר עובר תהליכי המלחה במלח גס (המכונה באנגלית, על שום כך, "kosher salt"), אבל משלב זה ואילך זה תלוי בנתח. נתחי שריר קולטים לתוכם פחות מלח ואני ממליץ לבשל במים אפילו פעמיים, וזה מוציא את המליחות העודפת. וגם כאן זה תלוי בהכשרה ויש יצרנים ששמים כמויות פסיכיות של מלח (מחפוד, עטרה) ואני לא קונה אותם. גם ככה אני משתדל מאוד לקנות רק בשר טרי... וכמובן שנתחי פנים לא עוברים בכלל המלחה ועדיפים גם במובן זה. יש גם אפשרות אצל קצבים אמיתיים לרכוש בשר כשר שאינו מוכשר (כלומר שחיטה כשרה אבל לא עבר המלחה), ואותו תמיד אפשר לעשות על האש לכולי עלמא (כלומר, מותר, גם למי שמקפיד) או פשוט להכשיר לבד בבית. לא בעיה. חשוב להדיח את הבשר היטב במים לאחר ההמלחה.
כשמגיעים למלח שבמלחייה נזכיר כי יש מלחים רבים. מלח שולחן "רגיל" הוא מוצר מעובד לעייפה. הוא כולל חומרים המונעים התגיישות (מלשון גושים) והתייבשות והוא מנוקה ומעובד כך שישאר לבן וצח כשלג, אבל רחוק רחוק מהמקור המלוכלך (אבל טבעי) שלו. לעתים קרובות מוסיפים לו יוד כדי שיהיה בו יותר ערך תזונתי.
לעומת מלח השולחן, יש מלחים טבעיים הרבה יותר, ובריאים לאין ערוך. אלו הם מלחים המושגים מכרייה או מאידוי. (המשותף: בשני המקרים היה שם פעם ים). מלח ים אטלנטי הוא אפרפר, רטוב מעט, גודל הגרגירים אינו אחיד, והוא מושג מגריפת המלח בבריכות האידוי שלחופי הימים. מלח הימלאיה, או מלח מכרות אחר, כמו המלח שאשתי הביאה לי מההררי פרו, הם מלחים בגוונים שונים (ההימלאיה הוא ורדרד, המלח שקיבלתי מקוסקו כתמתם-אפרסקי וראיתי פעם מלח ירקרק גם), גוונים המעידים בעיקר על תכולת המינרליים. מלחים אלה עשירים בהרבה במגנזיום, אבץ, ברזל, סידן ואשלגן, ולכן גם יתנו טעם עשיר יותר וגם, כמובן, יהיו בריאים יותר. לפני כמה שנים התארחתי בפריז אצל ידיד, צרפתי מזה מאה דורות, ואנין טעם בהתאם. הוא התעקש שהוא צורך רק מלח אלטלנטי מסוים, יקר פי שש מהרגיל, כי זו השכבה הראשונה של הגירוף מבריכות האידוי בספרד, והיא העשירה ביותר. אולי הוא צודק. בזמנו זה נראה לי בעיקר מצחיק. היום אני חושב שהסבתות הצרפתיות ידעו כנראה משהו או שניים.
לעומת מלח ים טבעי או אטלנטי, יש בארץ גם מלח שאודה מים המלח, אבל הדעות לגביו חלוקות. אמנם יש בו הרבה מינרלים אבל גם הרבה מאוד ברומיד, מינרל שכמויות גדולת ממנו אינן בריאות ויש מחקרים הטוענים להרעלה של ממש ממלח כזה, ולכן דומני שעדיף שלא להשתמש במלח ים המוות.

ומילה על עלויות:
גם אם אתם מחליפים את המלח שלכם ממלח זול ותעשייתי למלח טוב ויקר מאוד (יחסית), עדיין ההוצאה החודשית של המשפחה שלכם לא תעלה ביותר מ 10 שקלים לחודש. קילו מלח יקר יעלה 20 שח, והוא יחזיק לכם לא מעט זמן במזווה. זה נראה לי השקעה כדאית מאוד, וגם הסבתא של ידידי הצרפתי יכולה להיות גאה. משקיענים, חסכנים ואמיצים יכולים גם לייצר מלח.
אם יש לכם מטחנת קפה או תבלינים קטנה וחשמלית שלא אכפת לכם אם תקבל טיפה ריח של דגים, אז הנה רעיון מוצלח, זול, בריא, ידידותי לסביבה, טעים וקדמוני - מלח מעצמות דגים - המקור האמיתי למלח. הנה כך תעשו. זה בריא מאוד, עשיר באומגה 3, טוב כתבלון למאכלי דגים ואחרים, ובא בחינם.
טוב לאינדיאנים, טוב גם בשבילי

נרגענו?

By מר קדמוני with 6 comments

האם נכון להוסיף מלח לאוכל או לברוח כמו מאש? (חלק ראשון)

אני מקווה שבשורות אלו אצליח להעניק רגע קל של שפיות (למרות שכרגיל אצלנו, גם על זה יהיה מי שיגיד שאין כאן הרבה שפיות).
*****************

צולם השבוע!! פרטים בהמשך...

אחרי השומן הרווי, נראה כי רק מלח מתמודד על הבכורה באויב מספר אחד לבריאות הציבור. ועתה, אחרי שגם המדייה מבינה כי השומן הרווי אינו אויב (ע"ע TIME שהתפכח, שלושים וחמש שנים מאוחר מדי), יש מצב שהמלח יתפוס את המקום הראשון.
מלח רע. מלח רע.
קישטה.

מצד שני, כמו במקרה של מיתוסים רבים אחרים, גרעין של אמת הפך לכדור שלג ענקי ומאיים.

בפוסט זה נתחיל ובהמשך, אינשאללה, נסיים לכתוב סקירה קצרה על המלח, תולדותיו, פעולתו, סיכונו או תרומתו, ומה בדיוק נפזר בסוף על הביצה או האבוקדו (משקיענים ודוברי אנגלית טוב יעשו אם יקראו את סדרת הפוסטים בנושא של כריס קרסר).
המלח הוא ידיד ותיק של האנושות. ועד היום כמעט כל אחד מאיתנו מחכה לשק המלח שלו בסוף כל חודש: Salary נגזרת מ Sal הוא הוא המלח בלטינית, תזכורת לימים בהם שק מלח היה תגמול ראוי לעבודת חיילי הלגיון. אני מקווה שליקירנו הנמצאים כעת בצו 8 יעניקו יותר הקלות מאשר שק מלח. מי שביקר פעם בפריז במוזיאון פיקאסו (מומלץ) יגלה שהבנין המקסים היה ביתו של גובה מס המלח של צרפת Hôtel Salé. וכך בכל אשר נביט: למלח חשיבות היסטורית רבה.
צילמתי בחצרו של גובה מס המלח בפריז. מישהו עשה פעם הרבה כסף ממלח.

מלח הוא מוצר בסיס (זול כיום, יקר פעם) אותו כורים (יש אחלה מכרות באוסטריה, בפעם הבאה שאתם שם, אם תצליחו למצוא טיסה יוצאת מהארץ) או מייבשים בבריכות אידוי: אצלנו גם בים התיכון וגם בים המלח.
לעומת יוקר המציאות של המלח בשנים עברו, הרי שבימינו אוכלים מלח בטירוף. נתונים של אמריקה מדברים על צריכה ממוצעת של כ 3300 מ"ג סודיום ליום שרוב המלח הזה מגיע ממזון מעובד ומיעוטו כמלח המוסף למזון בעת הבישול והאכילה (היי, אנחנו עדיין לא אמריקה, אבל נראה שאנו סוגרים את הפער במהירות, לפחות ככל הנוגע להרגלים רעים ומזון מעובד), זאת לעומת 1000-770 מ"ג בלבד (הערכה) בקרב תרבויות עתיקות או מסורתיות של ציידים לקטים ולעומת 1500 מ"ג בהמלצות משרד הבריאות שלנו.
נראה כי ציידים לקטים מקבלים די מלח מתזונת בעלי חיים (דם הוא מלוח, אם פעם מצצתם אצבע שנחתכה) ואכן בני המסאי באפריקה שותים עד היום דם מעורבב בחלב כדרך להשלמה תזונתית (וגם ראיתי פעם במו עיני, בי נשבעתי, פועלים תיאלנדים עושים זאת בערבה). עם המעבר לחקלאות עלה הצורך במלח, יד ביד עם הירידה צריכת המזון מהחי.
אבל חוץ מלשפר את הטעם של (רוב הדברים), למה בכלל צריך מלח?
כל מי שראה פעם סוס מלקק גוש מלח יודע שמלח הוא מהותי לחיים, ובלעדיו נמות. ממש כך. המלח חיוני לשלל תפקודים ביולוגיים - מההולכה העצבית ועד לנפח ותחזוקת כלי הדם (שווה פוסט נפרד. בינתיים תאמינו לי שמלח חשוב כמעט לכל פונקציה בגוף). אז מה קורה לנו היום?
הסכנה הגדולה ביותר הרובצת לפתחה של המלחייה, היא, אליבא דשרותי הבריאות, יתר לחץ דם. נעשו אינספור מחקרים בנושא וההוכחות החזקות ביותר לקשר בין לחץ דם לבין מלח נובע דווקא מהמקומות בהם יתר-לחץ-דם נעדר כמעט כליל. שוב, תרבויות של ציידים לקטים נלקחו כדוגמא, בעיקר ביערות הגשם, שם אין לחץ דם ויש צריכה נמוכה ביותר של מלח. כמובן שגם החוקרים מבינים שזה אומר מעט מאוד על סיבתיות. הן בגלל שיש עוד שפע סיבות מדוע יכול להיות שלחץ הדם אינו גבוה (כי הם לא אוכלים מזון מתועש, כי אין שם השמנה, כי יש פחות לחץ, כי יש יותר פעילות גופנית ועוד), ומאידך, גם אם אין להם את התחלואה הזו, הם לא מבריקים: תוחלת החיים אינה ארוכה. למעשה, ככל שבתרבות מסוימת אוכלים יותר מלח, כך חיים יותר שנים. זה קשר משעשע למדי אך לא אומר מאומה (זוכרים? קשר אינו סיבה!).
מאידך, לגוף שלנו יש יכולת די מדהימה לוויסות רמת המלח (כמו גם מנגנונים לוויסות רמת החומציות בדם), ונראה שהפונקציה עובדת נפלא בטווח רחב של צריכה ולמעשה לא נמצא קשר בין כמות מלח באוכלוסיה (במדינה) לבין שכיחות לחץ דם שם! כריס קרסר מציין גם את הקשר שבין נתרן לאשלגן. בעוד שנתרן היה בעבר בצריכה נמוכה מאוד, הרי שאשלגן היה בצריכה גבוהה מאוד, עד 10,000 מק"ג ליום, בגלל מזון צמחי טבעי, לעומת פחות ממחצית מזה בהמלצות התזונה כיום. העובדה שנוצר היפוך ביחס המינרלים הללו עלול היה להשפיע על לחץ הדם ועל שלל בעיות ויסות אחרות, ותיסוף אשלגן עשוי לעזור במקרים רבים.
כאילו לא די בכך, ישנם עדויות מחקריות רבות כי דווקא הפחתה בכמות הנתרן מעכבת בריאות ולא ממש כדאית! המממ. גם מחקרים בקרב חולי לב מראים תוצאות דומות, וגם אצל חולי סוכרת נראה במפתיע שדווקא הפחתת מלח מעודדת עמידות לאינסולין ודאגה רבה. שלא לדבר על אנשים שרצים הרבה ומתאמני המרתון למיניהם. אצלם חוסר במלחים שכיח ומסוכן.
בקיצור, כמו בהרבה מחקרי תזונה בתחומים אחרים, רב הנסתר על הנגלה ורבה המבוכה. אלה אומרים: אוי ואבוי מלח, ואחרים אומרים: דיר באלאק בלי מלח.
מה נעשה?
ניסיון לשורה תחתונה ראשונה: היסטורית, בני אדם אכלו מעט מאוד מלח. פחות מכפית ביום לערך ולחץ דם לא היה בעיה מוכרת. בימים אלה במערב, אנו צורכים הרבה מאוד מלח, אבל הרבה פחות מינרליים אחרים, והתחלואה של לחץ הדם עולה. מאידך, קשר בין עודף מלח לתמותה אינו בנמצא והעדויות על הקשר בין עודף מלח ללחץ דם הן במפתיע חלשות למדי. אבל אם ציידים לקטים, ידידינו והשראתנו, אכלו דל נתרן - האם אין זה נכון בכל מקרה לאמץ אסטרטגיה "בטוחה" של של אכילת תפריט דל מאוד במלח? בפוסט הבא נראה מה האפשרויות ונדבר קצת על המלצות קונקרטיות לזמן הזה.
בינתיים, כדי לתת רמז לבאות, הנה מתנה שאשתי הביאה לי אתמול מפרו (כן, יש אנשים שנוסעים לדרום אמריקה במסגרת העבודה). מלח עשיר במינרלים ממכרות המלח העתיקים של תרבות האינקה במאראס, שליד קוסקו.
מתנה רומנטית, הא?






By מר קדמוני with 4 comments

עוף בזיתים וסורים דפוקים (וגם: איך להכין לימון כבוש פיצוצי)


ערב שבת, אחרי יום ארוך של ups  ושל downs
הוא נפתח באס אמ אס שביקש ממני יפה לארוז את הפקעלאך ולהתכונן לרדת לצו 8, כרגיל אצלנו.
כבר הכנתי סטטוס לפייסבוק: "ירדתי לעזה, תיכף אשוב". אחרי כמה שעות קיבלתי צפירת ארגעה וחזרה לשגרה. נראה שבסיבוב הזה אפגוש את עזה רק דרך מסכי הטלויזיה. לא שכחתי את המסקנות האישיות שלי מהלחימה הקודמת בעזה. פייר, לא התגעגנו.
בינתיים אני אצל מתארח אצל אחותי שמפליאה לבשל. הנה מתכון סודי שלה לעוף בזיתים. סורים דפוקים. אופס, נקודה מיותרת.

מתכון לעשר מנות לפחות
2 בצלים
ראש שום
לימון כבוש
חצי קילו זיתים סורים דפוקים וטובים
שש-שבע כרעיים על פולקעיהן (אף אחד לא בטוח כמה יש בסיר)
שמן קוקוס ושמן זית
תבלינים

בסיר ישן של פעם ("לדעתי זה סיר שזוכר את הטעמים", היא טוענת) מחממים המון שמן קוקוס וטיפה שמן זית.
את העוף (שש כרעיים ושש פולקעס) היא מטגנת קלות בשמן כדי שישחים מעט. מוציאה. מניחה בצד. שותה שלוק מהקפה. 
חוזרת לסיר ומטגנת בו רצועות בצל עד שזה ישחים היטב.


בנפרד (וקצת קודם, האמת) היא מרתיחה שתי קופסאות שימורים של זיתים סורים במים, מסננת, מרתיחה שוב (!), מסננת שוב. "להוציא את המליחות העודפת של הזיתים". אחרי כל החריצות הזו, גיליתי שהיא מתעצלת לגלען את הזיתים. אומרת לי: "מה, האדם הקדמון לא גלען את הזיתים שלו, גם לי מותר". ת'כלס, צודקת.
כשהבצל מטוגן היטב היא מוסיפה לסיר את הזיתים, משהו כמו עשר שיני שום שלמות, ושניים-שלושה פלחי לימון כבוש, חתוכים דק.

טיפ: לימון כבוש הוא קריטי למתכון ולחיים בכלל! כדי לכבוש לימון, עשו כך: שבועיים קודם לפחות, היא פורסת לימונים יפים (לא בררה) לפרוסות עבות. בקערית שמה מלח (ואפשר גם קצת פפריקה, לצבע), טובלת כל פרוסת לימון משני צידיה במלח, ומכניסה אחר כבוד לצנצנת זכוכית מעוקרת ואטומה. נותנת לצנצנת לעמוד ככה יומיים על השיש. הלימונים יגירו הרבה נוזלים ויאבדו מנפחם. ביום השלישי, בהיותם כואבים, מוסיפים מיץ לימון (אפשר משומר), עד שהוא מכסה את הלימונים לגמרי, ומעל יוצקים שכבה קטנה של שמן זית. סוגרים ומחכים שבועיים לפחות על השיש. לא לפתוח. וגם: "כמה שזה עומד יותר זמן, ככה יותר טעים אחר כך".
חזרנו לעוף.
עכשיו יש בסיר ערימה של בצל, זיתים, לימון ושום. 


מוסיפים פלפל שחור, כורכום, קינמון וכף דבש. 
מערבבים במרץ ומוסיפים רבע כוס מים. 
מניחים את העוף בתחתית הסיר סביב סביב ומכסים בתערובת.


מבשלים על אש קטנה מכוסה שעה וחצי. מדי פעם מטלטלים כדי שהנוזלים יכסו את העוף היטב. 
פותחים ומריחים. מחייכים.  

שבת שלום, שקט ובטחון
וגם בתיאבון.




By מר קדמוני with 3 comments

כיצד שינוי אחד קטן עשוי לגרום לשינוי אדיר

courtesy iQoncept

שינוי היא מילה מרתקת.
מצד אחד היא מבטיחה עתיד אחר, מסקרן ומושך, ומאידך, זו מילה פחידה ומאיימת, מסתורית ועלומה.
היא חיובית ומעודדת כי אנו מאמינים שהמחר יהיה אחר ומוצלח יותר וגם כי אנו יודעים שללא שינוי, ישנה כאמור בעיה. שללא שינוי אז לאורך זמן יש רק קפיאה ונוון והדרדרות וחלודה. אבל השינוי הוא גם מפחיד כי הוא עלול להיות קשה, כי הוא מוציא אותנו מאיזור הנוחות ומההרגלים והקבעונות והמוכר והידוע אל ממלכת הלא-נודע וההרפתקאה. והספק מכרסם: אולי המצב הנוכחי טוב מהמצב שיהיה מחר? אולי עדיף להשאר בחוסר הסיפוק הנוכחי ולא להתרסק אל אופק העתיד הלא ברור?
הרי "אני רק רוצה לרדת קצת במשקל"
או "רק להפטר מהכרס"
או "רק להפסיק עם הרגישות הזו במעיים"
או "רק לשפר קצת את הכושר"

אם אתם מזדהים עם אחת מהאמירות לעיל, מצוין. היה מי שאמר כי הצורך הוא אבי ההמצאה, באופן דומה גם חוסר הנחת היא אמו של השינוי. כשיש מצוקה או חוסר שביעות רצון, שם נזרע הזרע הראשון. כי ממקום של מושלמות, נוחות ושובע, אין הרי סיבה לשנות מאומה. ושינוי נולד רק ממקום של צורך וחוסר.
רוצה לומר: קושי יכול להיות טוב, אם הוא מצעיד אותנו אל שינוי. הצעד הראשון. 

אבל שינוי הוא גם שוני. כלומר, להיות ולעשות אחרת מכל השאר.
השינוי לעומת המצב הנוכחי, ובעיקר לעומת דעת ההמון, ההרגלים הנושנים והאיומים וההפחדות ששמענו מהדיאטנית משומנים, הפער הזה עלול להראות גדול מדי. זה נשמע מחייב מדי, רחב מדי, כולל מדי, במיוחד למי שכבר קרא קצת בבלוג הזה על מהו אורח החיים הקדמוני המקופל בין מאות הפוסטים כאן.
כי התזונה ואורח החיים הקדמוני מתארים לנו בסופו של יום שינוי גדול מאוד לעומת הפרקטיקה המקובלת בכרזות קופות החולים והממסד. אנו מציעים לאכול אחרת - לא לפחד משומן וכן להתרחק מסוכרים ומדגנים. לא לאכול "דגני פיטנס בריאים" אלא להמנע מכל המזון שמגיע בקופסאות. לא לאכול כל שלוש שעות, אלא לאכול פעמיים או שלוש ביום, ואפילו, שומו שומיים, לצום לסירוגין. אנו מציעים ללכת יחף או עם נעליים שטוחות ומוזרות ולא לקנות נעלי "שיכוך זעזועים". אנו לא בטוחים שמרתון הוא רעיון מוצלח במיוחד אבל להרים משקל כבד מהרצפה ואל מעל לראש או לרוץ ספרינט חזק וקצר יכולים להיות פעולות מתגמלות במיוחד. אנחנו לא אוהבים במיוחד קרם הגנה משמש ומעדיפים לקבל את השמש שלנו ישר לפנים. אנחנו אפילו לא מפחדים מכולסטרול.
עד כדי כך אחרת.
וזה אפילו לא חלק קטן מהרשימה.
שונה.
ויש שיאמרו: משונה.
וההתבוננות הזו על "החבילה הקדמונית" הזאת עשויה להרתיע אחדים, ולהרים גבה אצל אחרים, במיוחד אם הם עומדים על אדן הקפיצה, עוד לפני הצעד הראשון.
"מה, כולה רציתי שינוי קטן ואתה אומר לי לשנות גם וגם וגם וגם. מה נסגר? "
צודקים.
לא אומר זאת.

אני מציע לעשות שינוי אחד קטן. תתחילו בקטן. שינוי ממוקד העונה על המצוקה והצורך שלכם, האישי. למשל, להתנזר מדגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים למשך חודש ימים ולראות מה ההשפעה על העיכול והאנרגיות שלכם. וגם על המשקל. חודש אחד, או "אתגר שלושים".
הצעד הקטן הזה, השינוי הספציפי הזה, הממוקד רק במזון, רק בתפריט, עשוי להיות פתח לשינוי מרגש ואדיר בחייכם. שינוי שיעביר אתכם תהליך משמעותי ומאלף, שאת ראשיתו אתם רואים ואת סופו אינכם מדמיינים עדיין.
welcome to the new you
הסיבה היא ששינויים אוהבים אורחים, ועוד יותר, הם אוהבים הצלחות. אלפי הקוראים של הבלוג הזה לאורך השנים ואלפים רבים אחרים בקבוצות הפייסבוק מדגימים כי תזונה קדמונית היא מעגל שינוי מתגמל ומעשיר. וכדור השלג החיובי הזה רוצה כבר לצאת לדרך, וכל מה שהוא זקוק לו הוא דחיפה קלה. חודש של ניסוי עצמי. אחר כך אולי יבוא גם שינוי בהרגלי הספורט, אולי תרבות שעות הפנאי תתפנה, אולי תתחילו לישון יותר שעות, אולי תעברו להליכה יחפה, אולי תחזקו את המעגלים החברתיים שלכם, אולי תלמדו לבשל, אולי תבחנו בעיניים חדשות הנחות יסוד נוספות בחייכם כמו עבודה ותעסוקה ומגורים.
קחו את הזמן וצאו לדרך
שינוי חדש ומרגש עומד בפתח, ואתם עומדים להכניס אותו לחייכם.

ספרו לנו בתגובות: איזה שינויים חיוביים עברתם לאחר המעבר לתזונה קדמונית, שלא ציפיתם להם מראש?

By מר קדמוני with 5 comments

מה אכפת לנו מערבות הדדית כשנופלים טילים?

(זהירות: פוסט כבד לפניך)

לרגעים נדמה לי כי המציאות משכפלת את עצמה ללא שליטה.

כל אחד רואה שעכשיו סוערים סביבנו ימים חמים וקשים. רעים. מתסכלים. ארוכים.
בחוץ השמש קופחת ושורפת, ובחדרים אימה. הטלויזיה משדרת פרצופים עגומים ומסביב יהום הסער ואזעקות מייללות. מצד אחד עסקים כרגיל, והיום הלכתי עם הבן הצעיר והחברים שלו לים, מצד שני, כדי שלא אשכח לרגע איפה אני חי, מתקשרים אלי מהצבא לבדוק אם אני זוכר להשאר בכוננות לצו שמונה. כמו לפני ארבע שנים, כמו לפני שש, כמו תמיד.
ופתאום סירנות בכל מקום. וכתבים. וצילומים. והפצצות. וחוזר חלילה. וכך בכל מקום.
בימים כאלה הפרט נבלע בתוך עמו ובתוך סביבתו. הדאגות הופכות להיות לא רק פרטיות ואישיות אלא רחבות ולאומיות או מדיניות. כל אחד הופך לגנרל או מדינאי, וכל אחת דואגת לילדיה, אבל גם לילדי השכנים, ולילדי שדרות, ובאר שבע, ותל אביב.
גם מבלי שנרצה, סולידריות מתגנבת לאחורי תודעתנו.
כי מול צרה משותפת, וודאי מול איום קיומי, ההבדלים הבין אישיים בדעות, בגיאוגרפיה, במגדר ובאמונה מתגמדים ומטשטשים, נמוגים ומושקטים (רק כדי לשוב ולפרוץ במלוא עוזם בתוך 1, 2, 3, שניות...)
ובינתיים, העובדה כי אנו מתמודדים עם בעיה משותפת, מסבירה מדוע חיילי "כיפת ברזל" ומילואמניקים בצו שמונה לא מצליחים לחסל את כמות העוגות שמביאים להם אזרחים אסירי תודה (בעת כתיבת שורות אלו, דפקו אצלי בדלת ילדים מתנועת נוער, אוספים חטיפים כדי לשלוח לחייילים. אופס, אין אצלי חטיפים. היתה לי תחושה שרוב הלוחמים בחזית לא יעריכו פחית חלב קוקוס). אבל מול הדאגות הגדולות הללו, מול מצבה של המדינה, ושאלות אסטרטגיה של שלום או לחימה, מול כל אלה, נוצרת לפעמים תחושה שכל העיסוק בבריאות הפרט, ברווחה ובעוצמה האישית, כמו אינו במקומו. כאילו רק המעגלים הרחבים של החברה והסביבה, של העם והארץ, נחשבים כעת.
אז אני חורג ממנהגו של הבלוג וכותב לרגע על המעגלים הגדולים דווקא.

נדמיין לרגע את היקום הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו כשורה של מעגלים מתרחבים, שבמרכז כולם אנו ניצבים. ככל שהמעגל קרוב יותר, השפעתו עלינו דרמטית יותר. ככל שהמעגל רחוק יותר, כך רק אוושת גלים קלה, אם בכלל, תגיע עד קרסולינו. ואמר כבר מאסלו לפני שנים, שהרמה הבסיסית ביותר ב"פירדמית הצרכים" היא פיסית ואישית. יכולת השרידות. אני מתבונן על כך לא כפרמידה אלא כמעגל בתוך מעגל, שהציר העקרי הוא מהפרט אל הכלל. רוצה לומר:
אני צריך להיות בריא וחזק
אני צריך משפחה בריאה ומשגשגת
אני צריך שבט/איזור/עם בריא ומשגשג

הצורך בבטחון קהילתי, ולא רק אישי או משפחתי, הוא תחושה או תובנה בסיסית וקדומה בהרבה יותר מהפירמידה של מאסלו ומהתיאוריות הפסיכולוגיות של המאה העשרים. האדם הוא יצור חברתי, שהתפתח וגדל ושגשג בלהקות קטנות, בשבטים זעירים, בחבורות נודדות משך מליוני שנים. האדם הבודד לא היה קיים. מעולם לא שרדנו לבדנו. תמיד בחבורה. בקבוצה. גם הצייד המוכשר ביותר נזקק ליכולות ומסורות הליקוט שנשאו, ברוב החברות, דווקא הנשים. גם חברות שחיו באיזורי השפע ידעו עתות חוסר, לחימה או קור, בהם רק מאמץ קבוצתי גדול יכל לבנות מחסה, לצוד חיות גדולות או להשכיל ולהוציא את המיטב מהסביבה.
ערבות הדדית, לכן, אינה המצאה יהודית דווקא אלא כורח מציאות ביולוגי, אנתרופולוגי, אבולוציוני.
החברה היהודית, לאורך אלפי השנים האחרונות, חיזקה את האתוס והתחושה הזו, כי הם שירתו את השרדותנו כעם וכחברה תחת תנאים ומשטרים משתנים, אבל הבסיס נותר זהה: לבד, ודאי לא נוכל; יחד, אולי נצליח. 
סוד העוצמה של חברות משגשגות, חברות המצליחות לעבור תהפוכות ורגעי משבר בלי להתפורר, נותר חמקמק ומסתורי. כי ההיסטוריה וגם ההווה מלאים בדוגמאות של עמים או חברות שנכחדו או נעלמו ונמוגו לאחר מהפכה ושבר. מעממי כנען נותרו רק שמות בתנ"ך, אימפריות הענק של אשור, יוון ורומא נעלמו לנצח, שבטי הסקסונים באנגליה כבר אינם נמצאים בשום מקום מאות שנים, ומאומה לא נותר מהשבטים הברברים של צפון אירופה. גם במאה העשרים, מי זוכר כבר שהיתה פעם יגוסלביה, למשל, ואולי תיכף נאמר זאת גם על עיראק. אבל יש חברות בודדות שהשכילו לנווט ולשמר את עצמן. אנחנו כאלה.
ודומני, רק דומני, שהאינסטינקט הקדום פורץ ועולה על פני השטח בעוצמה ובבהירות בעתות משבר כאלה. כמו היום.
משהו שהDNA התרבותי שלנו מגדיר ומחזק גם בלי ללמד זאת בבית הספר.
רצון בסיסי להשרדות, לאחווה, לדאגה, ל"ביחד".
זו כאמור תופעה אוניברסלית, אבל אולי אצלנו היא מתגלה ביתר עוצמה, פשוט כי תרגלנו אותה הרבה שנים וטוב טוב. וכי אנחנו יודעים בדיוק, גם בלי שלימדו אותנו, איך זה צריך לעבוד. קלישאה ותיקה היא כי השרשרת החזקה ביותר, חזקה רק כחוזק החוליה החלשה ביותר. אז רצה הגורל וכולנו חלקים מאותה השרשרת, ההסטורית והנוכחית. נרצה או לא נרצה בכך, עוצמתנו כפרטים, בריאותנו, שרידותנו, היא חלק מהחוזק החברתי, השבטי, הלאומי.
חוזק אישי וחוזק חברתי.
אז בימים כאלה אני לא נלחם מול תחושת הסולדריות הטבעית שלי, ואני לא מנסה "בכח" לחוש סולידריות עם העולם כולו או עם הצד שכנגד. אני פשוט מרגיש חלק, גם אם הפעם לא צלצל אלי (עדיין) החייגן האוטומטי של צו שמונה.
אני רוצה להאמין שזה חלק מהזהות האוניברסלית שלי, האנושית שלי, וגם מהמורשת האישית שלי, מהתרבות שלי, ממה שלמדו הגנים שלי מהסביבה באלפי ומאות אלפי שנות הורשה.
לשמחתי, הצלחנו עד כה לא רע בכלל.
לתקוותי, אנחנו לא מתכוונים לעצור עכשיו.

שנהיה בריאים ותשמרו על עצמכם שם בחוץ.

By מר קדמוני with 1 comment

מה קורה לנו כשאנו בורחים (או רודפים) והאם זה טוב לבריאות?

מהר יותר זה גם קצר יותר, גם יעיל יותר וגם בריא יותר. קרדיט תמונה 

פרק 8 בספר "הסוד הקדמוני" עוסק בתנועתיות והוא נפתח במילים הבאות:
"כל המכונות מעשה ידי אדם דומות זו לזו - ככל שהן עובדות יותר, כך הן מתקלקלות מהר יותר. רק המכונה האנושית שונה מהן - ככל שהיא פעילה יותר, כך היא בריאה יותר".
ואכן, פעילות גופנית בכלל, ופעילות נמרצת ואינטנסיבית בפרט, מועילה מאוד לבריאות הכוללת, לתחושת החיוניות, לאנרגיה, ליכולת ולכושר הגופני. כמי שמתאמן כבר קרוב לעשור בקרוספיט ובאימונים פונקציונאליים ועצימים בכלל, עמדתי מקרוב על התועלת של אימונים מאומצים וקצרים - עבורי.
את העובדה שאימונים מאומצים יעילים יותר, או לפחות - יעילים לא פחות - מאימוני נפח, לימד אותנו דוקטור איזומו טבאטה כבר לפני שני עשורים כמעט (ומאז קרוספיט אימצו את שמו לאימונים עצבניים וקצרצרים בני ארבע דקות בלבד -  20 שניות עבודה, 10 שניות מנוחה, כפול שמונה סיבובים). אימון בסגנון טבאטה הוא כיף גדול, באחריות.
בכל מקרה, על תחום זה נערכו אינספור מחקרים, ותקצר היריעה, אבל כעת פורסם מאמר מעניין בניו-יורק טיימס המספק הסבר נוסף על מהות התועלת באימונים כאלה וכיצד הביולוגיה מעורבת בעניין. כרגיל אצל בני אדם, אנחנו מתבוננים תחילה בעכברים. מקווים שאם נבין אותם, נוכל לגזור גזירה שווה אל בני האדם. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. האם הצליח הפעם? תשפטו אתם!
בטבע ישנה תגובה מפורסמת למצבי סכנה. היא מכונה Fight or Flight כלומר להלחם או לברוח. שני המצבים אינם סימפטיים במיוחד וגורמים למערכת העצבים הסימפטטית (האוטונומית) להפריש קטכולאמינים שאלו הן תרכובות אורגניות כמו אדרנלין ונוראדרלנין המעלים את קצב הלב, קצב הנשימה ומכניסים את הגוף לעוררות הנדרשת במצב כזה. החוקרים בחנו את הקשר בין הורמונים אלה לפעילתו של חלבון אחר, בשם CRCT2 (רק לי השם שלו מזכיר את R2D2?) . אין זה חדש כי פעילות הסטרס מעורבת גם במצבי אימון, כי כשם שמראה סכנה (או חותנת) יוצר תחושת סטרס ועליה בקצב הלב, גם ההיפך הוא נכון - עליה חזקה בקצב הלב ומאמץ מזוהה על ידי מערכת העצבים המרכזית כמצב סטרס, וההורמונים הנ"ל משתחררים. התגלה כי חלבון CRCT2 מופעל בנוכחות הקטכולאמינים הללו ומתפקד בוויסות צריכת האנרגיה מסוכר במצב דחק, כמו גם יכולת ניצול השומן, כלומר תחת מצב דחק ולחץ, החלבון הזה נכנס לפעולה ומשפיע כמה נהיה יעילים בניצול אנרגיה. אבל עדיין, הגישה הכללית אמרה שאנדרנלין וחומרים דומים אחרים המופרשים בשעת דחק אינם משפיעים על הכושר הגופני לטווח ארוך אלא על התגובה המיידית בלבד.
החוקרים לא השתכנעו בחוסר הקשר בין מצבי הדחק ובין יכולת השיפור של הכושר הגופני, ולכן פנו לבדוק מה ההשפעה ארוכת הטווח של החלבון CRCT2 ספציפית. לצורך כך הם גידלו עכברי מעבדה אפורים, להם עשו מניפולציה גנטית שאפשרה ייצור מוגבר של החלבון הזה. כאשר העמידו עכברים אלו בפני אימונים אינטנסיביים וקצרים, ראה זה פלא - הם שיפרו את מסת השריר שלהם דרמטית ומהר מאוד. פי 12 לעומת עכברים רגילים. עד כי דומה והפכו לmighty mouse - מהירים יותר, שריריים יותר ויעילים יותר בניצול אנרגיה משומן. כלומר, ישנו קשר בין אימון במצב המדמה "מצב דחק" לבין יכולת הגוף לגדל מסת שריר ולשפר את הניצולת של האנרגיה מהשריר. המתווך הוא החלבון CRCT2, אבל בלי מצב דחק באיזור, הוא לא נכנס לפעולה.
לשמחתנו, לא עושים מניפולציות גנטיות באנשים רק כדי לבדוק את היכולת הגופנית שלהם, ואם המודל הזה עובד באופן זהה גם אצלנו, ובכל זאת, אני יכול להעיד על עצמי, על בני ועל יקירי, שעושים אימונים בהם אנדרנלין משתחרר בשפע (אימוני "אני הולך למות עוד רגע"), אימונים שהגוף רואה כמלחיצים וקשים במיוחד, גם אם הם קצרים מאוד, ישנה תועלת ברורה וארוכת זמן לכושר בכלל ולכח המתפרץ בפרט.
אז אם אתם קצרים בזמן ותאבים לתוצאות, שיקלו להחליף את הריצות המשמימות באימוני אנטרווליים קצרים. זה גם טוב לניצול וריקון מאגרי הגליקוגן מהשרירים, מה שמשפר את הרגישות שלנו לאינסולין, גם טוב לתחושה, גם לשיפור הכושר בכלל וגם מאתגר, מהנה וללא חשש פציעות נפח.
אז יאללה, למה אתם מחכים?

By מר קדמוני with 7 comments

סיפור ההצלחה של אורטל אש!

לפני כמה שבועות קיבלתי מייל מאורטל, אם צעירה בת 35 מתל אביב, ובו תיאור המסע האישי שלה אל התזונה הקדמונית. ולא, לא תמיד התועלת היא דווקא ירידה במשקל. יש גם תועלות אחרות לגמרי!! וכך היא כותבת לי:
******************************************************************************
הי דעאל
אני מצרפת לך את החוויה שלי עד כה... תודה על הוצאת הספר הנפלא הזה!!!
אורטל.


אורטל ברגע קדמוני של נחת


איפה היינו
לפני שהתחלתי לאכול לפי התזונה הקדמונית, הייתי חסרת אנרגיות (דבר שסתר לגמרי את האישיות החיובית והאנרגטית שלי)... הייתי מתחילה את היום עם אנרגיה טובה (אחרי שהתגברתי על היקיצה הכבדה) אך היא לא החזיקה הרבה זמן והייתי מוצאת את עצמי "מנקרת" כבר בשעה שתיים בצהריים, משתוקקת לקפה ש"יציל" אותי, שיתניע אותי וימלא לי את המצברים. זה עבד בדיוק לשעה... אחר כך קצב החיים הכתיבו לי את היום ו"התניעו" אותי. חשבתי שאני צריכה יותר שעות שינה (ישנתי 6 שעות) אז הוספתי שעת שינה.
לא עבד!! עדיין קמתי עייפה ובשתיים בצהריים הייתי זקוקה לקפה.
אני בחורה רזה (מאלו המעצבנות שתמיד "שוכחות" לאכול...) וחשבתי שאולי בגלל זה אני חסרת אנרגיה. אז החלטתי לקחת נשנושים בתיק כדי שלא יהיה מצב בו עברו יותר משעתיים- שלוש בלי שאכניס משהו לפה. הנשנושים שבחרתי לקחת איתי היו חפיסת שוקולד (לא מריר ובטח שלא 85% קקאו), גרנולה (עם דבש, סוכר חום ועוד כמה חומרים שמדביקים את הכל יחד ודואגים לחיי מדף ארוכים) ועוד כאלו בסגנון.
קצת התאוששתי. אבל רמת האנרגיה שלי לא סיפקה אותי ומנעה ממני לעשות הרבה דברים במהלך היום. לא היה לי כוח לכלום וכל דבר היה קשה. הייתי מקנאה באמהות שאחרי יום עבודה מפרך היו מתייצבות בחוגים ובגינת המשחקים ועוד ממשיכות את הערב שלהן אחרי שהילדים הולכים לישון. אמנם הייתי לוקחת את הילדים לגינות, חוגים, חברים וכו.. באהבה ובכיף גדול אך אחרי שהילדים היו הולכים לישון, הייתי מתרסקת מול הטלויזיה, לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר.
כאשר סוף סוף היה לי זמן לעצמי ולבן זוגי, הוא היה מתבזבז בצפייה ובבהייה מול מסך מרצד שמכתיב לי את הערב. (לפעמים זה נחמד אבל כשזה מתוך בחירה ולא בלית ברירה).

אז איך הכרנו?
ההיכרות שלי עם התזונה הקדמונית החלה שבוע אחרי פסח. אחרי המצות (מחיטה מלאה - בכל זאת חשוב לשמור על הבריאות) והקינוחים עתירי הסוכר (בחג מותר לחרוג).... ופרץ האנרגיה הזמנית למדיי שכל אלה מספקים לנו לפני שהם מפילים אותנו על הפרצוף ודורשים מאיתנו "לנוח" כדי שנוכל לצרוך אותם שוב כמה שעות אחר כך.
מפגש ההכרות שלי עם התזונה הקדמונית הייתה דרך הספר "הסוד הקדמוני" ש"נפל" לחיקי. חבר שבא לבקר, שכח אותו אצלי ואני התאפקתי כחודש ימים שלא לקרוא בו (בכל זאת, הוא לא שלי). אחרי שהבנתי שהחבר לא ממהר לבוא ולקחת את האוצר הזה (הוא כבר סיים לקרוא בו), הרגשתי שהמתנה הזו מיועדת לי. אני, תלמידה חרוצה וקשובה, מיד התחלתי ליישם.
סידרתי ארונות מטבח, קניתי מצרכים חדשים מתוך רשימת הקניות שבספר, עיינתי במתכונים והכנתי תפריט.
הקושי הראשוני בו נתקלתי היה החיפוש אחר הדברים שאכלתי שאינם מכילים קמח או סוכר. לא היו הרבה מאכלים כאלו. הייתי כל הזמן רעבה. בשבועיים הראשונים חטפתי מגרנות שגרמו לי להעריך את החושך ולתעב את הכוכבים...מרוב כאבים! בנוסף, יצאו לי פצעונים מכל מיני מקומות בגוף שהזכירו לי את נשכחות גיל ההתבגרות...
 ואז הבנתי, הגוף שלי בגמילה!
אני הייתי בגמילה מסוכר, מקמח ומכל החומרים המשמרים ששמרו אותי מכורה, עייפה וכואבת.
אחרי שבועיים בערך, קמתי בבוקר ולראשונה (מאז שאני זוכרת את עצמי) לא הייתי עייפה. לא סבלתי. לא חשקתי מתוק ולא לחם. אבל... וזה "אבל" ענקי!!  הייתי רעבה. כל הזמן. קראתי את התפריטים, את המתכונים ואת רשימת הקניות. הבנתי מה צריך לעשות אבל  לא הצלחתי ליישם. אני לא ממליצה לאף אחד להשאר רעב משום שאז מתחיל החיפוש הנואש אחר הנשנושים הזמינים והלא בריאים. כל הבייגלה למינהם (חיטה מלאה כמובן) והפסטות (8 דקות הכנה)....
חזרתי לקרוא בספר.
אני חייבת לציין שהזדעזעתי מכמה מהמאכלים שדעאל ציין. לא ידעתי מה לעשות, והייתי צריכה לגבש תוכנית. תוכנית מפורטת ומדוייקת כדי לא ללכת שוב לאיבוד. ממש מפת התמצאות בתזונה הקדמונית. החלטתי להתמקד במאכלים שאני מוכנה לנסות ובאלו שאני אוהבת וכבר אוכלת. זה לא היה קל ולקח לי המון זמן אבל לבסוף גיבשתי תפריט משלי.
עכשיו הייתי מוכנה לחיות ע"פ בתזונה הקדמונית עם מינימום של סבל ומקסימום של עשייה.
כל דבר הצריך הכנה (כמעט שום מאכל שם אינו אינסטנט). ההסתגלות הייתה בעיצומה.
התחלתי בלסמן את כל המצרכים שיש לי בבית שאפשר להכין איתם אוכל מתוך המתכונים שבספר. הכנתי (שוב) רשימת קניות, הפעם גמישה יותר... החלטתי לנסות ולהתנסות. הכנתי כמויות יותר גדולות והקפאתי (לכל הפעמים האלו שאתה חוזר הבייתה רעב ויש לך שתי אופציות, אחת לנשנוש כאילו אין מחר  והשניה היא להתחיל להכין אוכל... ממממ מעניין במה בד"כ בוחרים?!). הדבר שהכי השתלם לי היה הכנת "נשנושים" בריאים (אני לא יכולה לספור כמה פעמים "כדורי האנרגיה" של דעאל הצילו אותי מלאכול שטויות).

מבחן התוצאה הפרטי שלי
מבחן התוצאה עבורי בא לידיי ביטויי בראש ובראשונה ברמת האנרגיה היומיומית. היום, סה"כ כמה חודשים מאז התזונה הקדמונית, יש לי הרבה יותר אנרגיה. בהתחלה הייתי ממש על טורבו. היום התאזנתי. אני קמה יותר בקלות (בתנאי שישנתי 6- 7 שעות), משבר העייפות של שתיים בצהריים הוחלף במשחקי שטיח עם ילדיי האהובים והמרוצים במיוחד. כשכבר יש לי משבר עייפות אני זקוקה לרבע שעה מנוחה כדי להתגבר. ההתנהלות הרבה יותר פשוטה כשלא עייפים כל הזמן.
בערב אחרי שהילדים הולכים לישון ויש לי זמן לעצמי, אני עושה דברים בשביל הנפש. אני קוראת ספר טוב, התחלתי ללמוד לנגן בגיטרה (חלום שהתחלתי בגיל 16 והפסקתי אחרי 3 חודשים - לא ברור למה), אני כותבת (יצירתיות זה הצד החזק והמחזק שלי), מתכננת את היום שלי למחר, מסדרת את הבית (תיחזוק הבית השתפר פלאים... יש לי כוח לעשות כלים ולסדר את הסלון לפני השינה). איכות חיי השתפרה וממשיכה להשתפר.
גם עור הפנים שלי התנקה. יש לי פנים שומניות. תמיד היו לי פצעון או יותר איפשהו בפנים (בד"כ במרכז שכולם יוכלו להתרשם...) מאז שאני חיה את התזונה הקדמונית, עור הפנים שלי נהיה חלק. שמנוני אבל חלק. אם יוצא בכל זאת איזה פצעון, הוא קטן ונעלם אחרי יום יומיים ולא עובר לגור אצלי שבועיים כמו שבעבר...

ומה עם המשפוחה 
את שאר בני ביתי (ומשפחתי המורחבת) חשפתי קלות לתזונה הזו. הם רואים את התוצאות עלי וכבר ישנה התעניינות גדולה. כל אחד בזמן שלו יעשה מה שהוא יכול. אני אמא לשני בנים צעירים (בני 4 וחצי ו8). הורדתי להם בכמויות הסוכר והקמחים ובשום פנים ואופן לא מכריחה אותם לאכול כמוני.(כבר לפני התזונה הקדמונית אכלנו בריא). הדרך הנכונה להקנות לילדים כל שינוי היא  הדרגתיות. כל פעם אני חושפת אותם לעוד דברים בריאים ומורידה להם בכמות את הסוכרים והקמחים.
גיליתי שהילדים רוב הזמן לא יחפשו לנשנש ולא יחשקו מתוק אם נגיש להם (מבלי שביקשו) ירקות ופירות ל"נישנוש".
זה עובד!!!

מילות סיכום
אני עדיין בהתחלה, קורה לי שאני לא מתכננת נכון את הארוחות שלי ואז או שכואב לי הראש כי לא אכלתי מספיק או שאני אוכלת איזה שטות. אבל זה קורה לעיתים יותר ויותר רחוקות. עוד לא התחלתי עם תוכנית האימונים שדעאל כתב עליה בספר. אני לא רוצה להעמיס על עצמי. כשאהיה מוכנה, אגיע גם לזה. חשוב מצד אחד להתחייב לאורח החיים הזה מתוך רצון לקבל איכות חיים טובה והבנה שזה לטובתינו ומצד שני חשוב לעשות את השינוי הזה בהדרגיות כדי למנוע התייאשות. עם תכנון נכון אפשר לחיות ע"פ התזונה הקדמונית בשלום, אבל תסלחו לעצמכם אם "חטאתם" בחגים, ימי הולדת, מסעדות או סתם ביום של "בא לי". אני לא בעד פנאטיות.  פרגנו לעצמכם על ההצלחות בשינוי הזה ולא על פיקשושים. לימדו איך לא לחזור על ה"נפילות" על ידי הגעה לתובנות למה "נפלנו" . להסיק מסקנות, ליישם בפעם הבא ולהמשיך קדימה.
התזונה הקדמונית מוכיחה את עצמה (במקרה שלי) ולכן החלטתי לחיות על פיה.
מאחלת בהצלחה לכל האנשים שהחליטו לחיות חיים איכותיים.
אל תתיאשו - תתייעלו!!
כל אחד בדרך שלו.
באהבה גדולה וחיזוק מתמיד

אורטל אש.
אז יאללה בי

By מר קדמוני with 7 comments

דברי פרידה מאיש אהבת האדם והארץ

ישנם רגעים בחיים הגורמים למציאות לחדול ממרוצתה ולעבור להילוך איטי לכמה רגעים, ממש כמו בסרט. אתה עשוי אז לחוש כמתבונן בעצמך ובמציאות מבחוץ, כמו לא היית אתה.
רגע כזה עבר עלי בסוף השבוע האחרון, בעת שביום שישי הובא יובל פלג למנוחות.
שמעתי, וקפאתי באימה.
שמעתי, ולא יכלתי שלא לנסות להבין מדוע הידיעה הזו משתקת אותי.

למי שלא הכיר אספר כי יובל הוא ארכיאולוג ותיק, בן 46, אב לארבעה, מג"ד וסמח"ט במילואים. מלח הארץ במובן הכי טוב של המילה. הוא נהרג בהתמוטטות מערה שנתגלתה בשומרון, ביום חמישי האחרון, במסגרת תפקידו המקצועי. מוות אכזרי, מפתיע, מיותר, מטלטל.
את יובל אני מכיר כבר קרוב לעשרים שנה. מילואים. יובל הוא טנקיסט בנשמתו ומפקד טבעי, וכך יצא לנו להפגש כמה וכמה פעמים בכל שנה, בנסיבות כמו תרגול שגרתי, בעיתות חירום וצוי 8, וגם באירועים חברתיים - האחרון רק לפני שבועיים. על האש בחצר. תמיד מחייך, איש בריא בשר, עם חיוך נצחי וכף יד גדולה שטופחת על השכם בלבביות.
אבל יובל לא היה רק איש של מדים אלא בעיקר איש שטח ומדבר, איש עשייה ואדמה. פניו מחייכות תמיד, עורו צרוב שמש ועיניו מאירות. כמו היה תמונה של כל מה שנפלא וטוב בארץ שלנו.
לפני חמש או שש שנים הוא לקח אותי ליום סיור פרטי בפינות הנסתרות של בקעת הירדן. אל מערות ההתבודדות של הנזירים במצוק נחל יריחו, אל בריכות המים הרומיות שליד עינות פצאל, וגם אל תוככי שדה בצל ירוק, שם גרף מעט אדמה ברגלו והראה לי רצפסיפס ביזנטית נפלאה ש"בינתיים אנו משאירים אותה ככה, נסתרת". בין לבין הוא הסביר לי למה הסיפור המקובל של מערות קומראן הוא שונה לגמרי מהתיאוריה שלו, ועל מפעלי המים העתיקים של איזור ים המלח.
לפני שנה נפגשנו ודבר ראשון אמר "אתה חייב לראות את השיפוץ שעשינו בעין מבוע" ובאמצע קפ"ק ארוך ומשעמם הוא לחש לי "יאללה, בא כבר לראות את הפסיפסים המדהימים שאנו מציגים עכשיו ב"שומרוני הטוב", בצומת אדומים, ודיר באלאק אם אתה לא מתקשר אלי לפני שתגיע, שניתן לך הדרכה VIP". אמר ושיניו מחייכות לבן מבעד לשיזוף העמוק של המדבר.

לאחר ההלוויה אמר לי חבר קרוב, שגם הוא, כמו יובל, מג"ד שריון במילואים, שהמוות של יובל מזעזע אותנו כי יובל הוא הבבואה של עצמנו. אנו מסתכלים עליו ורואים אותנו.
אנו בגיל דומה,
גרים בישוב קהילתי,
ילדינו בגילאים קרובים,
אנשי מילואים כבר שנים ארוכות,
תורמים למדינה,
אוהבים לטייל,
מבקשי שלום,
אוהבים חברים,
מחוברים לאדמה,
אוהבים לצחוק,
רוצים לחיות ולשגשג.

אבל למציאות יש תוכניות אחרות: איננו שולטים בגורלנו, ואיש לא יודע עיתותיו, והחיים הם שבריריים ותלויים על חוט השערה. המוות של יובל הוא טרגדיה אישית ונוראה למשפחתו, ודברי חייו יכולים וצריכים להדהד אל כולנו:
לחיות, להנות, לטייל, לתרום, לעשות, לחקור, לחייך. 
לימדת אותי הרבה ידידי יובל.
נוח בשלום.

By מר קדמוני with 2 comments