כבר חצי שנה שאני מתכנן את הפוסט הזה, וכבר ידעתי בדיוק מה אכתוב בו,
והנה, הכל התהפך לי אתמול.
*****
שלום,
אני נוסעת,
אני לא צריכה שתחפשו אותי,
הלאה.
כך כתב חנוך לוין פעם מזמן, ואני מזדהה מאוד.
חזרתי שלשום משבוע וחצי בדרום אפריקה, שם הזדמן לי לעשות ספארי ולראות אריות ופילים וקרנפים וזברות ובעיקר לחוש מרחבים וטבע של פעם. אבל זה היה בקטנה ובעיקר בענייני עבודה.
ביום ראשון הקרוב, ה 21 לספטמבר, לעומת זאת, אני ממריא רחוק מכאן. באמת רחוק ובאמת להרבה זמן.
לפני חצי שנה רכשנו כרטיסים לנפאל, לכל המשפחה: היא, אני, ושלושת הצאצאים.
המטרה: סובב אנאפורנה. טרק מפורסם של כשבועיים-שלושה, הסובב את רכס האנאפורנה שבנפאל. כעשרה קילומטרים בכל יום, הציוד על הגב (שלנו ושל הפורטרים), בלי טלפונים, בלי מיילים, בלי אינטרנט, בלי ציוויליזציה.
רק אנחנו וההרים.
והשקט.
חודש מלא בדיוק של זעה ושל נופים ושל שלווה שרק ההרים הגדולים באמת יודעים לספק.
וכבר יש תכנית מסודרת, ומקלות הליכה, ונעליים אטומות למים חדשות לילדים, ותיקי 70 ליטר, ובטרייה ספייר למצלמה.
ובעיקר, יש כבר ציפייה.
החודש הזה הוא ההפסקה המתוכננת הארוכה ביותר שלקחתי עד היום ממירוץ החיים.
בלי עבודה בכלל.
בלי פוסטים.
בלי פייסבוק.
בלי תשובות למיילים (סורי).
בלי הרצאות.
פשוט ללכת. כי אני בטוח שתחכו לי כאן גם כשאחזור.
ביום ראשון אני נוסע.
יאללה בי ושנה טובה!
זזתי.
חוזר בסוף אוקטובר.
********
ועכשיו לפוסט שאני כותב כעת, לא זה שתכננתי כבר שישה חודשים.
אמש, בערך בשמונה בערב, קיבלתי סמס מהבת שלי, השמיניסטית: "אבא, בא לקחת אותי דחוף מהחוג בלט. נפלתי על הברך".
הגעתי. ראיתי ברך נפוחה וילדה אחת מבואסת ואדומת עיניים. סחיבת פצוע עד לאוטו, עצירה בתחנת דלק לקנות שק קרח, והביתה. לא יכולה לדרוך על הרגל בכלל. יכולה לכופף. יכולה ליישר.
הבוקר נסענו לרפואה דחופה ולאורתופד.
החדשות הטובות: לא נראה כמו קרע במיניסקוס אלא יותר כמו נקע כואב. תחבושת. שבועיים מנוחה. אולי יעבור תוך עשרה ימים אפילו.
החדשות הרעות: לא. סביר שאי אפשר יהיה לעשות את הטרק המתוכנן. לא בנפאל וגם לא בכרמל.
החדשות הישנות: הטיסה עדיין ממריאה ביום ראשון הקרוב. ונפאל עדיין נמצאת בהרים.
אבל אנחנו בספק רב אם אפשר ואם נכון למתוח את הקפיץ כי אף אחד לא יודע לומר לנו מה יקרה אחרי יום הליכה בהרים. או אחרי יומיים. או שלושה. אז אחרי שהסדרנו נשימה וניסינו לראות את הטוב (הרגל עדיין מחוברת!), עשינו מעט חושבים:
לבטל? רע לנשמה ולנפש כי אנחנו כבר רגשית לא כאן.
לדחות? לא מתחשק בכלל וזה גם יעלה לנו הון.
לעשות כמתוכנן? ואם נתקע באמצע ההרים עם מתבגרת דואבת. נשמע קצת חסר אחריות.
ואולי נשאר בהודו??
כי את כרטיס הטיסה לנפאל קנינו מדלהי-קטמנדו, וכמעט-במקרה עשינו גם ככה ויזה להודו (כי הם לא הסכימו לעשות ויזת מעבר בלבד, כי אנחנו לחודש שלם), אז אולי פשוט נשאר בהודו (ונפסיד את כרטיס ההמשך לקטמנדו), ונעשה חודש טיול "רגוע" כלומר ללא טרקים (או לפחות, לא טרק אנאפורנה עצבני אלא יום יומיים לפי המרגש ומצב הברך), משהו נודד בצפון הודו? רישיקש ודרהמסאלה וארמיצר ומנלי? ואולי דווקא חודש רגוע של ממש באיזור גואה? (כי הטיסה עוצרת במומבאי, אז אפשר לברוח).
ואולי לנפאל בכל זאת? משהו רגוע ופשוט לנשום אויר הרים בלי טיולים, מעין התבטלות של חודש ואולי קצת טרקים ככל שתתיר לנו הברך?
החיים מלמדים אותנו (שוב) שאנו שולטים מעט מאוד בתוכניות שלנו.
"מנטש טרעכט און גוט לאכט" אומר הפתגם האידי (האדם עובד ואלוהים צוחק).
ואנחנו יכולים לבחור להתאס מזה רצח, ואנו גם יכולים לנסות לזהות משהו טוב שמבליח מתוך האכזבה.
לא קל, אבל הוא בטח שם.
אז כך או אחרת, אנחנו ממריאים בעוד שלושה ימים כדי להתראות כאן בחזרה רק אחרי החגים.
ואולי רק כשנהיה באוויר נחליט מה הלאה ואיזה יעד יקבל אותנו לבסוף.
מה אתם אומרים?
והנה, הכל התהפך לי אתמול.
*****
שלום,
אני נוסעת,
אני לא צריכה שתחפשו אותי,
הלאה.
כך כתב חנוך לוין פעם מזמן, ואני מזדהה מאוד.
חזרתי שלשום משבוע וחצי בדרום אפריקה, שם הזדמן לי לעשות ספארי ולראות אריות ופילים וקרנפים וזברות ובעיקר לחוש מרחבים וטבע של פעם. אבל זה היה בקטנה ובעיקר בענייני עבודה.
ביום ראשון הקרוב, ה 21 לספטמבר, לעומת זאת, אני ממריא רחוק מכאן. באמת רחוק ובאמת להרבה זמן.
לפני חצי שנה רכשנו כרטיסים לנפאל, לכל המשפחה: היא, אני, ושלושת הצאצאים.
המטרה: סובב אנאפורנה. טרק מפורסם של כשבועיים-שלושה, הסובב את רכס האנאפורנה שבנפאל. כעשרה קילומטרים בכל יום, הציוד על הגב (שלנו ושל הפורטרים), בלי טלפונים, בלי מיילים, בלי אינטרנט, בלי ציוויליזציה.
רק אנחנו וההרים.
והשקט.
חודש מלא בדיוק של זעה ושל נופים ושל שלווה שרק ההרים הגדולים באמת יודעים לספק.
וכבר יש תכנית מסודרת, ומקלות הליכה, ונעליים אטומות למים חדשות לילדים, ותיקי 70 ליטר, ובטרייה ספייר למצלמה.
ובעיקר, יש כבר ציפייה.
החודש הזה הוא ההפסקה המתוכננת הארוכה ביותר שלקחתי עד היום ממירוץ החיים.
בלי עבודה בכלל.
בלי פוסטים.
בלי פייסבוק.
בלי תשובות למיילים (סורי).
בלי הרצאות.
פשוט ללכת. כי אני בטוח שתחכו לי כאן גם כשאחזור.
ביום ראשון אני נוסע.
יאללה בי ושנה טובה!
זזתי.
חוזר בסוף אוקטובר.
 |
| אני נוסע. נתראה אחרי החגים. |
********
ועכשיו לפוסט שאני כותב כעת, לא זה שתכננתי כבר שישה חודשים.
אמש, בערך בשמונה בערב, קיבלתי סמס מהבת שלי, השמיניסטית: "אבא, בא לקחת אותי דחוף מהחוג בלט. נפלתי על הברך".
הגעתי. ראיתי ברך נפוחה וילדה אחת מבואסת ואדומת עיניים. סחיבת פצוע עד לאוטו, עצירה בתחנת דלק לקנות שק קרח, והביתה. לא יכולה לדרוך על הרגל בכלל. יכולה לכופף. יכולה ליישר.
הבוקר נסענו לרפואה דחופה ולאורתופד.
החדשות הטובות: לא נראה כמו קרע במיניסקוס אלא יותר כמו נקע כואב. תחבושת. שבועיים מנוחה. אולי יעבור תוך עשרה ימים אפילו.
החדשות הרעות: לא. סביר שאי אפשר יהיה לעשות את הטרק המתוכנן. לא בנפאל וגם לא בכרמל.
החדשות הישנות: הטיסה עדיין ממריאה ביום ראשון הקרוב. ונפאל עדיין נמצאת בהרים.
אבל אנחנו בספק רב אם אפשר ואם נכון למתוח את הקפיץ כי אף אחד לא יודע לומר לנו מה יקרה אחרי יום הליכה בהרים. או אחרי יומיים. או שלושה. אז אחרי שהסדרנו נשימה וניסינו לראות את הטוב (הרגל עדיין מחוברת!), עשינו מעט חושבים:
לבטל? רע לנשמה ולנפש כי אנחנו כבר רגשית לא כאן.
לדחות? לא מתחשק בכלל וזה גם יעלה לנו הון.
לעשות כמתוכנן? ואם נתקע באמצע ההרים עם מתבגרת דואבת. נשמע קצת חסר אחריות.
ואולי נשאר בהודו??
כי את כרטיס הטיסה לנפאל קנינו מדלהי-קטמנדו, וכמעט-במקרה עשינו גם ככה ויזה להודו (כי הם לא הסכימו לעשות ויזת מעבר בלבד, כי אנחנו לחודש שלם), אז אולי פשוט נשאר בהודו (ונפסיד את כרטיס ההמשך לקטמנדו), ונעשה חודש טיול "רגוע" כלומר ללא טרקים (או לפחות, לא טרק אנאפורנה עצבני אלא יום יומיים לפי המרגש ומצב הברך), משהו נודד בצפון הודו? רישיקש ודרהמסאלה וארמיצר ומנלי? ואולי דווקא חודש רגוע של ממש באיזור גואה? (כי הטיסה עוצרת במומבאי, אז אפשר לברוח).
ואולי לנפאל בכל זאת? משהו רגוע ופשוט לנשום אויר הרים בלי טיולים, מעין התבטלות של חודש ואולי קצת טרקים ככל שתתיר לנו הברך?
החיים מלמדים אותנו (שוב) שאנו שולטים מעט מאוד בתוכניות שלנו.
"מנטש טרעכט און גוט לאכט" אומר הפתגם האידי (האדם עובד ואלוהים צוחק).
ואנחנו יכולים לבחור להתאס מזה רצח, ואנו גם יכולים לנסות לזהות משהו טוב שמבליח מתוך האכזבה.
לא קל, אבל הוא בטח שם.
אז כך או אחרת, אנחנו ממריאים בעוד שלושה ימים כדי להתראות כאן בחזרה רק אחרי החגים.
ואולי רק כשנהיה באוויר נחליט מה הלאה ואיזה יעד יקבל אותנו לבסוף.
מה אתם אומרים?
