בשר אה-לה-איטליה לשבת

היה מי שהתלונן שמזמן לא פרסמתי איזה מתכון לנפש, אז הנה אחד בקטנה, לכבוד הנצחון של איטליה בחצי הגמר ביורו אמש. הנה קדירת בשר בנוסח איטלקי שלי - כבר פרסמתי בעבר נוסחים שונים שלה, ובכל זאת, המתכון הזה אף פעם לא מאכזב אותי.

• קילו וחצי-שניים בשר בקר טרי ועתיר שומן. אני ממליץ על ספריבס (35 ש"ח לקילו טרי) או אסאדו (45 ש"ח), או צלעות עם עצם ושומן. 
• בצל או שניים, פרוסים
• חצי קילו עגבניות שרי בשלות (דרך טובה להפטר מעגבניות שכבר לא כיף לאכול ככה סתם)
• פלפל אדום אחד ופלפל צהוב אחד, חתוכים לרצועות
• רצועות גזר מגזר או שניים
• חופן גדול של זיתים טעימים ירוקים ומגולענים. אל תתפשרו על איכות הזיתים
• יוצקים בנדיבות שמן זית 
• מוסיפים זרעי כוסברה (שזה להיט גם לטעם וגם מתפצלח בפה)
• המון פלפל שחור
• מלח
• עשבי תיבול טריים
• כוס יין רוזה (עדיף) או יין לבן

מערבבים ומעסים היטב את כל החברים בקדירת חרס, או בסיר ברזל יציקה כבד, או במה שיש לכם ושיעשה עבודה טובה.
מחממים תנור ל 200 מעלות ומכניסים את הקדירה ל 20 דקות.
מנמיכים את החום ל 160 מעלות ונותנים לעזק לנוח שעתיים לפחות.
אוכלים ומצקצקים בהנאה מרובה

שבת שלום חברים ובתיאבון

By מר קדמוני with 19 comments

האם אנחנו קופים (או 30 בננות ליום)?

הי חברים
קיבלתי השבוע אימייל נחמד מבחור צעיר שמחפש את דרכו התזונתית. נתחיל בשאלה (בדילוגים קלים):

שלום מר קדמוני. לאחרונה אני מתעניין מאוד בתזונה... ההתעניינות שלי הובילה אותי להפוך לטבעוני (וגם האהבה שלי לבעלי חיים אך אדבר כאן רק על תזונה). אתה בטח מנדנד בראשך אבל אשמח להציג לך כמה דברים שיכולים להיות מעניינים. כמובן אשמח לדעתך. אגב האתר שלך מאוד מעניין ומושקע למרות שמצאתי כמה וכמה דברים שאני לא מסכים איתם......ארצה לדבר איתך על כיוון נוסף שאני הולך אליו (איני יכול ליישם אותו באופן מוחלט כי אני חייל). קוראים לזה תזונת ה-80/10/10. 80 אחוז מסך הקלוריות מפחמימות, 10 מחלבון ו-10 משומנים. באנגלית: high carb raw vegan. המזון האולטימטיבי ליישם דיאטה זו היא על ידי פירות (המהווים 95%  מסך הקלוריות שבתזונה). השאר ירקות ועלים ירקות, ומעט מאכלים שומניים כמו אבוקדו, אגוזים וזרעים. חשוב לציין שיש לנו אויב משותף: דגנים (וגם קטניות). וגם הדיאטה הזו היא קדמונית - מכיוון שההומו ספייאנס לא התחיל לצוד ביומו הראשון עלי אדמות. לפני שהוא נהפך לצייד-מלקט הוא היה קודם כל מלקט. אז יכול להיות שדיאטת ה801010 היא קדמונית יותר ונכונה יותר לגוף האדם שעדיין לא הסתגל לאכילת בשר לגמרי? מה דעתך?בסופו של דבר, פירות הם מזון שמתעכל מהר בגוף, והסוכר הפשוט שבהם מהווה אנרגיה זמינה ביותר לתאי הגוף. עוד אוסיף שאם סוכר עושה בגוף בעיות, זה בגלל צריכה גבוהה של שומנים לפני כניסתו הסוכר לגוף. יש גם הבדל גדול מאוד בין סוכר שנמצא בפירות לבין סוכר שנמצא בקמח לבן או בדגנים, ולכן הדגש בדיאטה זו היא על פירות.
אני יכול להוסיף עוד המון, אבל בינתיים אשמח לשמוע מה דעתך בנושא. אגב הנה האתר של הוגה הדיאטה :http://foodnsport.com. בברכה, דן

אוקיי יקירי. 
הדיאטה הזו, המפורסמת יותר בשמה "30 בננות ליום" היא המצאה מודרנית ומערבית שנולדה ופורחת בתוך אידאולוגיה כמו-דתית שהיא וגניזם (vegan-ism) הכוללת התנזרות מוחלטת מאכילה, פגיעה, ניצול או שימוש בבעלי חיים לכל צורך שהוא, כולל המנעות מחלב, דבש, ביצים, מוצרי עור, ועוד רבים. אני אומר אידיאולוגיה "כמו דתית" אבל זה under statement רציני כי רבים מהvegans הם מיליטנטיים ואדוקים בדתם הרבה יותר מרוב הדתיים שאני מכיר, ואני מכיר לא מעט. פיקוח נפש, למשל: למות ברעב ולא לאכול בשר הוא סביר אצל הווגנים האמיתיים.
מכל מקום, לא כל הווגנים אוכלים אותו דבר ותודה לאל שרובם לא אוכלים 80/10/10 ובכל מקרה המרחק בין אידאולוגיה תזונתית-פירותית זו לבין שמירה על תזונה בריאה דומה למרחק בין שמים לארץ. פשוט לא באותו המישור.
כתבתי על כך בעבר בפוסט "פירות נגד כבדים" שם דנים בסוגיה המרתקת כיצד יעיל יותר לקבל את כל הויטמינים והמינרלים הדרושים לך. האם באכילת 2.5 קילו (!) של פירות או 150 גרם (!) של כבד בקר.
ספציפית לגבי הדיאטה המוזכרת בשאלה של דן, דיאטת הפירות (והסלט) של ד"ר דגלאס גראהם היא כל כך הזויה, מטופשת ושקרית עד שאני כל פעם מופתע עד כמה אנשים מאמינים להבל הזה, ועד כמה "המדענים" מוכנים לשקר בגלל בחירה אידאולוגית אבל להציג זאת כאמת מדעית.
אני אומר זה בסדר לוותר על צריכת מוצרים מסוימים או על דברים אחרים בשם האמונה שלך. למשל דתיים לא יאכלו טרפות, מוסלמים לא יאכלו חזיר, ברוב ארצות הנצרות לא יאכלו כלבים או חתולים, וכך הלאה. לגיטימי. אבל למה לשקר לאנשים בשם האמונה שלכם? למה לרמות ולאחז עיניים?
מאז שנפרד מן האדם ממן הקופים, הוא אכל בשר. המוח הענק שלנו הוא צרכן אנרגיה בלתי נלאה וגוף האדם הותאם כדי לתמוך בכמויות האנרגיה האדירות שהמוח שלנו זולל גם במנוחה. זה חייב אותנו לאכול מזונות מרוכזים יותר אנרגטית, כלומר שומן. השומן מגיע בעיקר מחיות. וזה לא קרה אתמול אלא לפני מליוני שנים. הרבה לפני האבות הקדומים ביותר ומליון שנים וחצי לפני שההומו ספאנייס הראשון הופיע על פני כדור הארץ. כך גם הבישול והאש, שהופיעו כאן (תלוי את מי שואלים אבל לכל הפחות לפני חצי מליון שנים). בכל מקרה, כל זמן שאנחנו מסתכלים על הקופים בגני החיות ולא להיפך, כנראה שאנחנו ולא הםזו בקצרה דעתי.
אל בואו נלך אל המקור ואל "ההוכחות" של אותו אתר "מזון וספורט" (השם האטרקטיבי של דיאטת ה 80/10/10), ושפטו בעצמכם. תתאמצו רגע לקרוא אנגלית ומצאו כמה טענות מופרכות ושקרים יש בציטוט הבא מתוך האתר הרשמי של ד"ר גראהם, המעודד צריכה בלתי מוגבלת של פירות מתוקים וצריכה זעומה ככל הניתן של חלבון או שומן:

as humans moved away from the tropics, they began eating the flesh of animals to substitute for missing fruits and vegetables. The farming of grains, the hunting of animals, and civilization's reliance on eating them cooked, came within the last 10,000 years, the same length of time man has been using fire to prepare food.

אתם קוראים נכון: עד לפני 10,000 שנה האדם לא אכל בשר, לא צד, לא בישל, לא גילה את האש ולמעשה הוא היה סוג של שימפנזה קטנה, חמודה ואכלנית בננות כפייתית. איזה מותק. רק לפני 10000 שנה אוי ואבוי השתנה הכל בבת אחת וכמובן שגוף האדם עוד לא הסתגל לאכילת בשר, לאש, ובעצם אנחנו לא אמורים לאכול כלום מבושל או מהחי.
ואם עוד לא השתכנעתם, והנה עוד אמת מדעית קטנה לשיפוט באדיבות הד"ר נטול-הפניות המסביר מדוע רע מאוד לאכול אבוקדו או אגוזים:

When it comes to fat, it doesn't matter so much its origin; fat is fat. Fat goes from the lymph system directly into the blood. Too much fat will thicken the blood, causing the red blood cells to clump together so they cannot deliver oxygen to the cells. Excess fat also blocks the action of insulin in bringing sugars to the cells, which leads to diabetes. It is better to eat small amounts of avocados, nuts and seeds, and not to eat them daily. 

ברור. כל השומן הוא רע. כל סוגי השומן הם אותו דבר. שומן עובר ישירות לדם ומיד יהרוג אתכם אבל הפירות הנהדרים יושיעו את האנושות ממלחמתה בשומן. מזל שיש פתרון.

הכותבים החרוצים מביאים גם המון "אתלטים לדוגמה" שחלקם מפגינים גוף מלא שרירים. זה בולשיט ובלוף אחד גדול. מי שחי על פירות ו4% חלבון (כמומלץ ע"י הד"ר, למתקדמים), יהיה חלוש, ורזה וחסר כל מסה. אם אתם רואים שרירן שאומר שהוא חי על פירות בלבד תדעו שהוא משקר לכם ואוכל-על-האש-בסתר (או לוקח אבקות חלבון). פשוט כך. זה טבעי ובריא בדיוק כמו ההוזים המעודדים אנורקסיה, 

האידאולוגיה חזקה מכל מציאות. היא עלולה לסמם את מוחם של האנשים ולסמא את עיניהם. כך למשל כתב פעם ריצ'ארד על "סיפור הצלחה" של 30 בננות ליום. בחור צעיר ואתלט שהחליט לעבור לצריכה אינסופית של בננות וללא שומנים וחלבון כמובן, והעלה את תמונתו לפני (משמאל) ואחרי (מימין) בבקשה לעזרה וקבלת רעיונות מקהילת הבננים. הדף הזה הוסר מדף "סיפורי ההצלחה" של בנני ובנון אחרי שנקטל ברשת.

נכון, 30 בננות ביום עושות אותך שמן ומחוצ'קן יותר ובריא פחות. 

לידידי הטבעוניים והצמחוניים - שלא תבינו אותי לא נכון.

אין לי שום בעיה עם אנשים שמחליטים לא לאכול מאומה מן החי, או מאומה מבושל. זה הגיוני (או טפשי) בדיוק כמו שאני לא אוכל חמץ בפסח או כמו זה שלא אוכל שום דבר שצמח פעם אלא רק חיות (יש כאלה, תתפלאו), או ידידי שלא אוכל שום דבר ירוק. למה? ככה. אנחנו כולנו מוזרים מעט לפעמים. 

הבחירות האישיות שלנו הן בסדר גמור ובהגדרה, הן אישיות. אבל אני חושב שזה רע מאוד לשקר לאנשים בצורה מודעת בשם אידאולוגיה - דתית או אחרת.

אני חושב שדיאטה המקדשת אכילת פירות בלבד היא רעה, מוזרה, לא טבעית ולא בריאה. יש אולי אנשים שמסוגלים לחיות כך, אבל אני לא הצלחתי למצוא ולו סיבה אחת לקנות את האידאולוגיה הזו.

ומה אתם חושבים?

By מר קדמוני with 64 comments

איזה שינוי חברתי יכול אדם בודד לעשות

שבוע שורשים בגרמניה מעולם לא היה עמוס יותר ועכשיו אני נושם אויר טרי של ארץ ישראל. אמנם חם והביל כאן הרבה יותר אבל לפחות פה לא מעופפים השדים של העבר ורוחות הרפאים נסתרות מהעין. אז כל עוד המראות והחוויות עדיין טריות בראשי, אשתף בעוד מחשבה אחת אחרונה בנושא. ברשותכם. 
הדור הגרמני שלאחר מלחמת העולם השניה העמיד פס עבה ואטום כלפי העבר והמשיך בחייו. פעילות ההנצחה הלאומית של גרמניה כלפי העם היהודי החלה עשרות שנים מאוחר יותר, רק אחרי שהאנשים אזרחי גרמניה יכלו להתחיל להתמודד "באמת" עם ההיסטוריה המשפחתית והאישית שלהם, ממרחק הזמן והשנים. 
כאן נכנסת שוב לתמונה סבתא שלי.
היא עזבה את גרמניה בבוקרו של ליל הבדולח, בנובמבר 1938, בדרכון עליו מוטבעת J אדומה מעל צלב קרס מכונף ובתוספת "סרטיפיקט" בכתב יד האומר שלעולם לא תוכל לחזור לגרמניה. היא היתה נערה צעירה והגיעה לכאן לגמרי לבדה. שמונה אחים והורים נשארו מאחור. היא החליטה שלעולם לא תדבר עוד גרמנית.
פאסט פורוורד 50 שנה.
סבתא שלי נהייתה כבר ד"ר לחינוך בבר אילן (בגרות היא השלימה רק בגיל 47, וזה לא הפריע לה להפוך בסופו של דבר לפרופסור באקדמיה) והגרמנים שלחו לה בקשה להגיע לאוניברסיטה של המבורג, עיר הולדתה, לדיון בזכרו של אביה, שהיה הרב הראשי של המבורג, אחרון רבני גרמניה ושנרצח עם רוב משפחתו אחרי שגורש ליערות ריגה.
היא התלבטה אבל החליטה להגיע.
ואז, בבת אחת הסכר נפרץ. הגרמנית חזרה, המראות חזרו, והמעיין החל להתגבר. בגיל 65 היא החליטה להקדיש את חייה ליצירת שינוי בעיר הולדתה הגרמנית וליצור זכרון חי של משפחתה דווקא שם. היא החלה לכתוב כאחוזת דיבוק מאמרים וספרים בגרמנית על משפחתה והקהילה והסביבה בה היא גדלה. והחלה לנסוע כדבר שבשגרה לגרמניה, ולארגן ימי עיון, כנסים, כיכרות עיר, לוחות זכרון, אירועים רשמיים, תוכניות חינוך בבתי הספר, ועוד ועוד - הכל כדי ליצור שינוי של הזכרון הקולקטיבי של המבורג.
מאז עברו 25 שנים של עשייה, וכאמור, היא עכשיו בת 90, ובשיא המרץ.
אחרי 25 שנים אפשר להתבונן במה שהתרחש במציאות כתוצאה מעבודתה. 
השבוע שוחחתי עם הרבה מאוד גרמנים, תושבים מקומיים בהמבורג וכולם כלל לא יהודים, שבאו לחלוק לה כבוד, וששיקפו עבורי את המשמעות של עבודתה. אתה מתבונן מהצד ומתקשה להאמין. אישה קטנה שאיש לא מכיר בארץ, והנה מחכים לה בשדה התעופה מעריצים ועיתונאי, מארגנים לה מסיבת יום הולדת עם יו"ר הפרלמנט, כתבות בעיתון, הזמנה למושל (שהתנצל שלא יכל להגיע למסיבה), אנשים עומדים שתחתום להם על ספר ובכל מקום יש סביבה באזז של סלבריטאים. הזוי. שאלתי אותם, למה באתם? מה העניין?
אמרו לי: סבתא שלך גרמה לי להתחבר מחדש להיסטוריה שלי.
אמרו לי: המשפחה של סבתא שלך גרה שני בתים מהבית שלי, ואיפה שעמד בית הכנסת של אבא שלה, שנשרף בליל הבדולח, היה כל השנים שאחרי המלחמה פשוט מגרש חניה, ועכשיו, בזכות פעולתה, זו כיכר זכרון. 
אמרו לי: אתה לא מבין שעבורנו היא מסמלת את היכולת לסלוח, לדבר, לתקשר ולהתמודד. עם עצמנו. עם העבר. איתכם. 
אמרו לי: היא רק אישה אחת, אבל עבורנו היא יצרה שינוי אישי ושינוי חברתי של ממש. אני הולך היום ברחוב בו אני גר ומתייחס אליו עכשיו אחרת. 
אמרו לי: אנו פועלים שממשלת גרמניה תזמין אותה רשמית לחזור ולגור בגרמניה אחרי שגירשה אותה ממנה. אנחנו מבינים שהיא לא תסכים, אבל העובדה שאנחנו לא מסוגלים לבקש את זה ממנה, מוכיחה שאנחנו הגרמנים עדיין מפחדים להודות. 

כנגד כל הסיכויים, ממרחק הזמן והגיאוגרפיה, בלי מימון ובלי כח, רק עם חיוך ואופטימיות ללא קץ, היא מפלסת לה דרך וקונה לה מעריצים בלשכות הבכירים המקומיים, בעיתונות, באקדמיה, ובקרב האנשים הפשוטים של הרחוב, שקנו וקראו את הספר שלה (שאני לא קראתי, כי הוא בגרמנית ואין תרגום). שם היא הפכה לסמל, כאן היא רק סבתא.
היא מייצרת שינוי תודעתי ואמיתי כאן ועכשיו. 

עמדתי ולמדתי על כוחו של הפרט ואמונתו. 
על היכולת ליצור ולהוביל שינוי חברתי.
נחישות, התמדה, אמונה.
והלוואי שאלמד גם אני.

By מר קדמוני with 18 comments

ארוחת ערב של ייקים אמיתיים מהסגנון הישן

אני לא יודע מה אתכם השבוע, אבל אני בהמבורג. גרמניה. עיר נמל.
את הפרטים בפעם אחרת, נספר רק בתמצית שאני כאן במשימה משפחתית-אישית-היסטורית-אקדמאית. זוכרים את סבתא שלי? אז אני, בת דודתי ושני ילדי הגדולים מלווים אותה במסעה לעיר הולדתה, המבורג. הזמינו אותה לכאן לכבוד יום הולדתה ה90.
מכל מקום, אמש היינו מלוויה בארוחת ערב ביתית של האגודה האקדמאית ע"ש יוסף קרליבך (=אבא של סבתא שלי), במטרה לתכנן יחד (יחד = סבתא שלי ועוד ששה פרופסורים) את הכנס האקדמאי הבא ע"ש יוסף קרליבך שיערך באוקטובר. מלאה תוכניות כרימון סבתא שלי.

האירוח היה בדירתם של ברברה ומיכאל ווגל, שופט בדימוס ופרופסורית להיסטוריה, באחת השכונות היותר "ה" בהמבורג. היה משעשע, מוזר ומעניין, אבל בעיקר רציתי לספר כאן בעיקר על התקרובת. עכשיו כאן ערבי אביב קרירים וצלולים ולכן המארחים הכינו ארוחת ערב ש (1) מתאימה לעונה (2) מתאימה לאירוח יהודים (3) קלה, כי זו ישיבת עבודה (4) בריאה (5) בסטייל מתאים.
אז באמת היתה פשוט אחלה ארוחת אביב קלה, ואני החלטתי שאאמץ את זה בהזדמנות הקרובה שיהיה אצלי בבית חוג פרופסורים בחליפות. הנה מה יש על השולחן.

קערת ירקות ודגים: אוקיי, זה באמת נשמע מוזר אבל זה היה מעולה. מדובר בקערה גדולה (האליפסה הגבוהה במרכז השולחן) שיש בה כל טוב: עלי סלק, צנוניות, אבוקדו, סלק, פטריות, קולורבי (ועוד מלא ירקות שאני לא משחזר), וגם חתיכות סלמון מעושן, חתיכות מקרל מעושן וחתיכת פורל מעושן. לא מעורבב אלא מפוזר חלקים חלקים סביב. זה פשוט ארוחה שלמה יפה וקדמונית לגמרי.
קערת תותים ואספרגוס: אוקיי, זה נשמע מוזר יותר, אבל טעים מאוד. תותים חצויים לשניים ואספרגוס קצוצים לחתיכות של 2-3 ס"מ, מעורבבים ברוטב של שמן וחרדל. משהו.
קערת תותים, קערת מלונים: פשוט, בסיסי וכיף כנשנוש.
חוץ מזה עוד חמאה, מעט מאוד לחם, וגם הוא היה שיפון מלא, ויין רוזה קר. ובהמשך הוגשה גם צלחת ענקית של גבינות קשות ואיכותיות.
זהו. מעט מאוד פרטים, אבל הרבה ריח של אריסטוקרטיה.

כשהפרופסורים הפליגו למחוזות אחרים, אנחנו השתעשענו בספרייה.

By מר קדמוני with 9 comments

כוכב האדם

אמש ראיתי את הפרק הרביעי בסדרת המופת "כוכב האדם" של ה BBC (ב 22:00, כל יום ראשון).

מתוך ארבעת הפרקים ששודרו, ראיתי שלושה ואחד החמצתי: ראיתי את הפרקים על אנשים שחיים לידי מים, על אנשי המדבר ואמש על אנשי יערות הגשם.
מה אומר לכם: יש תמורה בעד האגרה (או לפחות תמורה לשעה קלה, פעם בשבוע).
מדובר בסדרה מדהימה ולמירב המזל מקריין אותה בעברית קובי מידן (ולא קריינות אומללה כמו של אורנה בנאי בסדרה life , שככל הנראה הערוץ הראשון בחר בה בגלל האג'נדה הציבורית שלה כמגינת חיות, אבל לא בדקו את כישורי ההקראה שלה קודם לכן).
לענייננו: אתמול שודר פרק על "אנשי העצים". תרבויות שונות של ציידים לקטים, החיים בלב יערות הגשם: באמזונס, בונצואלה, בהודו, בקונגו ובפפואה-ניו גינאה. שבט שבט ואורח חייו הוא. השבטים שונים מאוד זה מזה: כאלה המגדלים חיות מחמד וכאלה הבונים את ביתם על עצי ענק. הראו גם (מרחוק) אנשי יערות שמעולם לא נפגשו עם האדם הלבן קודם לכן. אבל מעבר לשוני העצום בין השבטים השונים, היו לא מעט קווים משותפים ברורים כשמש:
1. הם אנשים חזקים. פשוט חזקים. מאוד. רואים אפריקאי נמוך מטפס בלי שום עזרה חוץ ממצ'טה וחבל-עשוי-שורש על עץ בגובה 40 מטר כדי לרדות דבש. זה לוקח משהו כמו שעה של עבודה אינטנסיבית. בפפואה בנאי-עצים מרימים קורות וכורתים עצי ענק בגרזני אבן פשוטים. באמזונס ציידים חוזרים הביתה עם שלושה קופים שניצודו על הגב בצעדה ארוכה בת יום. כולם פשוט נראים מוצקים, חסונים, בלי גרם אחד של שומן או רכרוכיות. הטבע עיצב אותנו להיות חזקים, תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם יוצאים לעוד ריצה אינסופית.
2. הם מוכנים לסבל. ציידי האמזונס נותנים לעצמם "נשיכת" רעל כדי להיות יותר ערניים. ילדים בני שמונה הצדים עכבישי טרנטולה ענקיים ועסיסיים (יאמי) יודעים מראש שהם יחטפו טוב טוב מהשערות הארסיות של העכביש, אבל זה לא עוצר אותם לרגע. רודה הדבש מקונגו מקבל עשרות עקיצות בדרך אל חלת הדבש המתוקה. קושי הוא חלק ושלב אינטגרלי בהשגת המזון. מה קרה, קצת קשה אז נשברים?
3. הם חיים בהרמוניה עם הטבע. אנשי שבט אחד מאלה שנסקרו אמש, מבססים את תזונתם על בשר קופים. זה לא מונע מהם לגדל קופי מחמד, ואפילו להניק (!!) גורי קופים שצדו את אימותיהם. מבחינתם, כך הם מחזירים למעגל הטבע חלק ממה שגזלו ממנו בצייד. בפפואה אנשים צדים ציפורים מרהיבות ומחקים את דמותן והופעתן במחול אנושי מוטרף צבעים. וכן, הם כולם הולכים יחפים (ורק הילדים ציידי העכבישים הלכו עם כפכפי אצבע בשקל. בג'ונגל. גם זה לא בדיוק ציוד ההנעלה שלכם במסעיכם הבא לדרום אמריקה). ואתם, מתי דרכתם לאחרונה על הדשא אצלכם בגינה כשאתם יחפים?
4. הם לא מפחדים. הסכנות הן בלתי נמנעות בג'ונגל. יום אחד זה עכביש, יום אחד זה נחש, יום אחר זו נפילה מהעץ (אם בטיפוס לדבש או אם הבית שלך, שאין לו מעקה או דלת, נמצא בגובה 40 מטרים אבל התנוקות זוחלים בו חופשי). אם תתעסק כל הזמן בפחד, לא תוכל לחיות ולתפקד. הזהירות היא חיונית, אבל הפחד נראה שיצא מהמשוואה של שורדי הטבע. אל תפחדו, תעשו.
5. הם יצירתיים. די לראות את קישוטי הפנים של ילידי פפואה להבין שאפשר ללמוד אצלם דוקטורט באומנות. האדם הסתגל אל הטבע וסביבתו והתאים את אורחות חייו, מנהגיו, וקישוטיו לאילוצי המקום והזמן, וזה מדהים, ומרתק, ויפה ומראה את עושר הדמיון האנושי, עושר שהמציאות המודרנית לפעמים מצמצמת.
6. עניים-עשירים. כל התרבויות שנסקרו (גם בפרקים הקודמים) הן תרבויות עניות במונחים מערביים. אין להם רכוש כמעט בכלל. אמנם הם בונים בית עץ עם ריצפת פרקט אמיתית (קליפת עץ אחר שכרתו לצורך כך), אבל בפנים יש רק חיוכים ואנשים ערומים. אין מאומה חומרי. אולי קצת קישוטים לצוואר או לרגל אבל אין כלים, תמונות, רהיטים או סתם "ציוד". את הסל כדי לסחוב את הדבש הם קולעים בו במקום ואת חבל ההצלה שצריך לתמוך בהם מנפילה עצומה כורתים רגע קודם מאיזה שורש מקומי. מאידך, אי אפשר שלא לראות את המשפחתיות, הפשטות והשמחה. הם אולי לא יכולים להשות לעצמם לרכוש מסטיק בזוקה, אבל זה לא מפריע להם להיות מאושרים. ואתם?
7. הם חיים בשבט. השבט הוא לא רק "כפר" או מונח חברתי. הוא מהות החיים. הצייד מוכרח להתרחש יחד, לא בבודדים שכן לכל אחד תפקיד מעט אחר. בניית בית היא לא עבודה של משפחה אחת אלא של קהילה שלמה. לא היה צילום אחד כמעט של אנשים בודדים אלא של אנשים בתוך קונקס קהילתי-חברתי-משפחתי מורחב. אנחנו רק מנסים לחיות כמשפחה גדולה (לפעמים) אבל המציאות המודרנית הכניסה אותנו לבתים, ולחדרים אטומים. מי השבט שלכם?
8. יש להם אינספור מיומנויות שאנו איבדנו. הם יודעים לבנות, לצוד, לקטוף, לזהות, לחקות קולות של בעלי חיים, לשמוע רעשים דקים, להתקשט, לכוון ולפגוע. הם לא למדו מעולם בבית ספר אבל הידע שלהם בעולם החי והצומח הוא עצום. לנו יש תואר ראשון, ושני ושלישי אבל באוניברסיטה של החיים האמיתיים אנחנו בקושי בגן חובה.

אז אני ממליץ לכם לראות את הסדרה (ובקרוב מן הסתם, לרכוש את ה DVD), וללמוד על עצמנו דרך העיניים של האנשים האמיתיים האחרונים שעוד מסתובבים שם בחוץ.

By מר קדמוני with 10 comments

חמישה דברים בשמונה שקלים שכדאי שיהיו לכם במטבח

שרפרף, מברשת, חוט גמיש כמעט גמור, פותחן עם חוט וכפפות חד פעמיות. יש לכם?

מכל הסירים, המחבתות, הארונות העץ המפוארים, המגירות הנשפלפות, המקרר החסכוני בחשמל, הכיריים המעוצבות והתנור המהמם, בסוף בסוף, בחיים האמיתיים, יש כמה דברים קטנים קטנים שעושים את העבודה במטבח לכיף גדול יותר. אז חשבתי להיטפל דווקא לזוטות והביא דברים זניחים יחסית, שלא תמיד יש, אבל שעולים מעט מאוד ועושים הרבה טוב.
1. כפפות חד פעמיות ללא אבקה. עד לא מזמן לא הכרתי את עולם הכפפות החד פעמיות, וייחסתי אותן לאנשים ששונאים להרטיב את הידיים כששוטפים כלים או לחדרי ניתוח. אבל באמת, הן כלי מעולה במטבח, במיוחד כשעובדים עם בשר. קודם כל זה טוב בריאותית שלא תעבירו מהידיים חיידקים לבשר ולהיפך. אבל בעיקר זה טוב כדי לתת לבשר "עיסוי עמוק" עם המשרה/שמן זית. כפפות ללא אבקה הן טובות יותר להתעסקות עם מזון. מצאו את הגודל שמתאים ליד שלכם ודאגו שתמיד יהיה זמין. מה גם שזה חוסך את הזמן של לרחוץ ידיים שעתיים אחרי ההתעסקות מקרוב בבשר או דגים, ומשמר אתכם ללא ריח (במקרה של הדגים. היום למשל מרחתי פסטו על דגים ונמנעתי מריח כפול). כדאי, בקיצור. שמונה שקלים בפעמית.
2. חוט קשירה גמיש ועמיד בחום. חוט שכזה מאפשר לכם להכין פסטרמה בבית, לקשור עשבי תיבול על הנתח, לקשור צרור עשבי תיבול (גרנה-בוקה) למרק, לעשות "גלגלי דגים" או לחבר אליו פותחן (ראו סעיף הבא). הוא פשוט, זמין, זול ובלעדיו תנסו לשווא להכין פסטרמה נורמלית. שמונה שקלים לגליל.
3. פותחן עם חוט. יש בעיה עם פותחנים. תמיד שמחפשים אותם, הם מסתתרים. משחקים מחבואים. ואז כבר יש לך ביד קופסת טונה או עגבניות מרוסקות, ואין לך שום דרך להגיע פנימה, ובסוף אתה מתייאש, לוקח את הסכין הגדולה ופותח איתה את הקופסה. בדרך זה משפריץ והחוד של הסכין נפגע. באסה. אז טיפ קטן ופשוט: קישרו חוט ארוך ועבה (שרוך פלסטיק למשל) לקצה של הפותחן. ככה, כמה שהוא קטן, יש לו זנב ארוך שמיד יסגיר את מקומו במגירה. שקל.
4. מברשת פלדה. אחרת אתם תנסו לנקות את הגריל שלכם עם חצי בצל דרדלה, במקום עם מברשת פלדה טובה. המברשת תבטיח ניקיון יסודי בשתי שניות בדיוק, וכולם מרוצים שלא נדבק להם לבשר שאריות מהמנגל דאשתקד... שבעה שקלים.
5. שרפרף פשוט. כי אתם רוצים שדור ההמשך יבשל איתכם מגיל צעיר, ויראה איך אתם מפרקים בשר, יכין חביתה, יחתוך סלט ויערבב עם רוטב. שרפרף זה בחינם. בטוח שיש.

בפעם אחרת ובהזדמנות נדבר על דברים שבאמת חשובים במטבח, אבל שדורשים השקעה כספית בהתאם...
שבת שלום

By מר קדמוני with 14 comments

לעולם לא להביט לאחור

אפשר לומר עלי הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר עלי שאני חי בתחושת החמצה.
זה לא משהו מהיום או מאתמול, אלא זה חלק ממני. אני חי עכשיו ואני תמיד צועד קדימה ולא מביט לאחור.
זה אולי נשמע מוזר בתור בלוגר שבעיקר כותב על העבר, ועל כמה אנו צריכים ללמוד ממנו, אבל בעיני הדברים מתחברים יפה. הנה כך:
אני מכיר אנשים רבים שחיים בעיקר את האתמול ואת העבר. לא במובן הנוסטלגי או במובן המסורת או מורשת וידיעת ההיסטוריה והעבר כמנוף לעתיד (שזה מאוד חשוב, ועל זה בהמשך), אלא אנשים שמביטים לאחור ואומרים: "אח, כמה טוב היה אז". כמה נחמד. המקרה הקלאסי בהסטוריה היהודית הוא טענות בני ישראל למשה במדבר: "זכרנו את הקישואים שאכלנו במצרים". ועכשיו דכאון במדבר.
ספציפית אז במצרים גם היו פירמידות ועבדות, אבל ממרחק השנים והמדבר, העבר נראה קוסם, יפה, מושלם ואילו ההווה חסר תוחלת ועתיד. אבל גם אם העבר היה באמת כזה יפה ומוצלח, ובאמת היה לנו הכל (כל אחד ורשימת העדפותיו האישית), וזה נכון שלא תמיד הנסיבות משתפרות לטובתינו. לא תמיד היום יש יותר מאשר אתמול, ואולי באמת הפסדנו או טעינו או נפגענו.
כתבתי כאן פעם על דוגמא קלאסית אחרת לשתי זויות התבוננות הפוכות על העבר. שווה לקרוא.
אני גם מכיר אישית אדם קרוב שחי כך את העבר שלו כבר שנים, פשוטו כמשמעו. לא, הוא לא זקן נרגן, אבל הוא חי שנים רבות בתחושה חזקה שבמהלך חייו הוא לקח את פנייה אחת משמעותית ולא נכונה ומאז המסלול בו בחר הולך ומדרדר. אבל במקום לעצור ולשנות את המסלול הזה, הוא התרגל אליו ומאידך הוא ממשיך לקטר ולהתרפק על הימים הטובים שלפני הפנייה. אני חושב שלא במקרה חוסר השינוי כיום קשור להתרפקות מוגזמת על העבר. מי שמביט כל הזמן אחורה לא מצליח באמת להתסכל קדימה. המשבצת של תשומת הלב כבר תפוסה.
כי העניין העיקרי הוא המיקוד ומקור הכח.
זה אולי נשמע מוזר, אבל העבר, במובן זה, הוא משקולת.
מה שהיה היה. את מה שיהיה, אתם תקבעו.
אני חוקר את העבר הרחוק, ואת העבר האישי שלי ושל משפחתי, כי אני לומד מזה הרבה על עצמי ועל הבחירות שלי ובעיקר על הבחירות העתידיות שלי. אבל גם כשעזבתי את סיר הבשר, לא עשיתי זאת כדי להתבונן כל הזמן לאחור.
צריך להביט את העבר כדי ללמוד ממנו מה נעשה ואיך נבחר מחר, ומה העבר אומר עלינו כיום כבני אדם, אבל לעבר כשלעצמו, לנוסטלגיה, לניסיון המנטלי לחיות בדמיון שוב ושוב את העבר, אין משמעות פרודוקטיבית.
העבר יכול לשמש מקור כח, אם משתמשים בו עבור העתיד, אבל אם הוא המטרה, הוא רק מגביל ומטריד ומצמצם את האפשרויות כי את הזמן האבוד אי אפשר להשיב. את העתיד, לעומת זאת, אפשר כל רגע לייצר מחדש.
אני מכיר אנשים עם בעיית משקל שמתרפקים על התקופה שבה הם היו רזים (לפני הלידה, לפני החתונה, לפני הצבא, לפני העבודה העמוסה, לפני whatever), וההתרפקות הזו מרפה את ידיהם כי הם לא מסוגלים לדמיין את עצמם עם עתיד אחר, טוב יותר מהעבר, כי העבר מצויר בצבעים כל כך ורודים ועזים שכל ניסיון לייצר עתיד חדש נפסל מראש, כי העתיד, בעיניהם, בודאי לא יהיה כה מוצלח כמו העבר.
אבל המציאות יכולה להיות אחרת.
העתיד שלכם יכול להיות גדול ונפלא ומיוחד ואחר ומוצלח לאין שיעור מכל עבר מגומד, אבל קודם כל אנחנו צריכים להשתחרר מהעבר.
אל תביטו לאחור.
תביטו רק לפנים.
(ותספרו לנו איך הולך, כמובן).

By מר קדמוני with 3 comments

"משהו מאוד דומה לדיאטה שלך" - דיאטת הורמון ההריון

שלא נדע

כך בדיוק אמר לי מכר ותיק שפגשתי בשישי בצהרים, עת השתכשכנו בבריכה.
"אני עושה דיאטה מאוד דומה לדיאטה שלך".
בכלל, הוא נראה ונשמע מבסוט. הוא דווח שירד כבר 13 קילו ואמרתי "שאפו".
תאמינו או לא, אבל התאפקתי ולא שאלתי איך ומה הוא עשה, אבל הוא המשיך ונידב מידע ואמר שזה מבוסס על הרבה חלבון ושזו תכנית ל 40 ימים והוא בדיוק מסיים אותה ולא החליט איך ימשיך אחר כך. "קוראים לזה HCG" הוא אמר "ואני מאוד מרוצה". אמרתי לו "13 קילו ב 40 יום???" אבל אז בדיוק הבן שלי השפריץ עלי מים והשיחה עם הידיד טבעה לה.
בבית גיגלתי קצת על "דיאטת HCG" ונחרדתי פעמיים. פעם אחת מעצם השיטה ופעם שנייה מההשוואה שהוא ערך לדיאטה "שלי".
אז למי שכמוני לא הכיר את ראשי התיבות באנגלית: דיאטת HCG היא מה שקוראים "דיאטת הורמון ההריון" וזה פטנט ישן מאוד שעושה עכשיו קמבק מטורף ואנשים קונים ב 1000 שקל ערכות ל40 יום שכוללות תפריט וספריי עם הורמון הריון שמרססים כל יום ישר לפה. הקטע הוא שבדיאטה הזו מתקיימים על תפריט רעב כי ההורמון מדכא את התיאבון. פחות מ 1000 קלוריות ביום (ולכן גם ההמלצה שלהם לאכול הרבה חלבון, כדי ליצור מינימום נזק לשרירים כמו לב העלול להווצר מהרעבה מתמשכת, שזה בת'כלס מה שכל השיטה הזו עושה).
ואכן, ידיד השיל 13 קילו בחודש. שזה מטורף ומעורר דאגה גם יחד.
אז לטובת ידידי היקר, ולטובת קוראים וקוראות ששוקלים לעשות Extreme makeover בדרך הקלה והגרועה, הנה כמה סיבות למה לדעתי דיאטה כזו היא גם רעה, גם מסוכנת וגם לא תגשים לכם את השאיפות באמת.
אה, וגם למה אין לה שום קשר לתזונה קדמונית.

• בתיאטרון היווני היתה למחזאים שיטה להביא מחזות טרגיים לכדי סיום חיובי. כדי שהקהל לא יתבאס שהגיבור (הצעיר, היפה) מת או לא יכול להתאחד עם אהובתו (שמתה) אז לקראת סוף המחזה מופיע אל שמחזיר את האהוב המת לחיים וכך נפתרת הבעיה. לשיטה הזו קוראים "דאוס אקס מכינה" כלומר, בתרגום מלטינית, "האל מהמכונה" (הסיבה, דרך אגב, היא שאת דמות האל גילם שחקן שהיה מחובר למנוף וכך הוא "עופף" באויר כמו אל אמיתי כבר לפני 2500 שנה). עד היום "דאוס אקס מכינה" הוא כינוי לפתרון קסם מאולץ שלא עובד באמת בחיים האמיתיים. הארי פוטר עשה מזה קריירה.
• בחיים, ידידי, אין קיצורי דרך. אם מישהו מבטיח לכם השקעה נהדרת שמביאה ל 40% תשואה בשנה, כל שנה, הוא יברח עם הכסף שלכם דקה אחרי שתאמינו לו. אם מבטיחים לכם פגישה את נערת חלומותיך תהיה בטוח שתפגוש שם את סבתא שלך. אם מבטיחים לכם גוף צעיר ו15 קילו פחות בתוך חודש ימים, מישהו עושה עליכם סיבוב והגוף שלכם הוא זה שידרס מהדרך. הסיבה שאנו כל כך נרתעים מפתרונות קסם היא שהניסיון האנושי והגוף האנושי עובדים בתהליכים איטיים ומדודים יותר. הגוף שלנו הוא מכונה עמידה ומשוכללת, אבל היא לא מכונה שמשתנה במהירות. על שינוייים מהירים משלמים מחיר.
• יצאת עם 15 קילו פחות, נו אז מה? מה זה מנבא להמשך החיים שלך? הורמון ההריון משנה את התיאבון. הוא מפחית אותו ואנשים ממשיכים לפעול כרגיל אבל עם תיאבון מופחת. הם לא שינו דבר באורח החיים, לא בהרגלי הקניות בסופר, לא במזווה, לא בשעות הפנאי. הם פשוט "לא היו רעבים" חודש. אחרי חודש המוח חוזר לתפקוד נורמלי ואיתו גם הקיבה, הלסת והלשון. אנשים חוזרים לאכול כי מאומה לא השתנה באמת, ומהר מאוד הם ימצאו את עצמם מול אותה מראה שאותו המראה נשקף ממנה. אני מעריך כי 15 הקילו האבודים יחזרו במהרה הביתה.
• מה קורה לגוף בהרעבה ממושכת? בעוד שלצום לסירוגין יש יתרונות בריאותיים רבים, להרעבה ממושכת יש רק חסרונות. הגוף מקבל את האנרגיה שלו, אם לא ממזון, אז ממסת שומן ושריר הקיימת בתוכו וממאגרי הויטמינים והמינרליים שבכבד. אלו תהליכים פנימיים, סמויים מן העין, אבל הם קיימים. רבותי: לצום חודש (שזה מה שתפריט של 500-1000 קלוריות ביום עושה), לא טוב. ממש לא טוב.
• לא עשית שום שינוי פסיכולוגי. קח כל אדם עם משקל עודף וזרוק אותו לבית האסורים לחודש ימים ותן לו לאכול אוכל צר ומים לחץ. אז שחרר אותו ותן לו מראה. הפתעה: הוא יהיה רזה הרבה יותר. ככה זה בחיים: אם מורעבים, לא משמינים. בשביל זה יש חברים שימכרו לך דיאטות קסם. אז אולי גם אנחנו נשכור את בית הסוהר דמון (ששב"ס כבר הבטיח מזמן שהוא יבטל אותו), יש שם נוף יפה, ונשכיר חדרים למאותגרים משקלית ונרעיב אותם חודש, ניקח 1000 שקל ליום וכולם יהיו מרוצים?
• מה למד הגוף? בתזונה הקדמונית הגוף לומד "לכייל את עצמו מחדש". הוא לומד לפעול היטב תחת רמות סוכר נמוכות יותר, הוא לומד מה עושה לנו טוב בקיבה ומה לא, מה מעייף ומה ממריץ, הגוף לומד את יכולותיו ומווסת את כמות האינסולין המשתחרר או מתחיל לצרוך שומן בהתאם. אבל כאן, הגוף לא לומד דבר, אלא מגיב לנוכחות הורמון חדש, שיעלם באותה המהירות שהוא הגיע (אחרי 40 יום, יותר מכך גם חסידי השיטה מודים כי זה כבר מסוכן. באמת מעניין למה...). לא לימדתם את הגוף שלכם דבר. חזרתם לנקודת המוצא וזה רק שאלה של זמן עד שתעלו את המשקל חזרה.
• במעבר לתזונה הקדמונית האדם לומד מיומנויות חדשות: לערוך קניות נכונות בסופר. לבשל. לבחור. כאן לא המוח, לא הגוף ולא הנפש למדו מאומה. נכנסתם ויצאתם כלעומת שבאתם.
• אני לא מכיר אף גבר שהיה בהריון לאחרונה. ואתם?

אז מה אמרנו כאן: אם לא אוכלים, יורדים במשקל, זה נכון. ואם הורמון מעודד אותך לא לאכול, זה עשוי אפילו לעבוד לחודש, אבל, וזה אבל גדול, הרזיה קיצונית לחודש זה לא בריא, זה לא טבעי, וזה בעיקר בעיקר - לא מחזיק מעמד. קיצורי דרך הם טובים מאוד לאנשי המכירות של הדיאטות, אבל הם רעים מאוד לציבור הקונים.

רבותי, זה פשוט באמת: תאכלו אוכל טבעי ופשוט, והגוף שלכם יחזור לעצמו, אולי לאט אבל בטוח. גם תרגישו טוב, גם תהיו בריאים, וגם תשארו חטובים לנצח.

מכירים סיפורים דומים?

By מר קדמוני with 17 comments

מרק סלק -קוקוס לשבת

הי ידידי (תחשבו על באינטונציה של דורי בן זאב, זה נשמע יותר טוב).

היום מרק שוס אמיתי שהמצאתי בשבוע שעבר. מרק עשיר מאוד ויכול להיות בקלות ארוחה שלמה להתאוששות - עם הרבה מאוד שומן ולא מעט פחמימות, והכל בריא וטוב!
מצרכים:

• שלושה סלקים בינוניים, מקולפים וחתוכים לקוביות גסות
• קופסת חלב קוקוס (קנו חלב טוב וללא חומרים משמרים, או שתכינו לבד)
• כוס מים
• כמה פטריות
• קצת כוסברה
• נענע להגשה

ההכנה היא הכי פשוטה בעולם: בסיר שימו את החלב קוקוס, מים, את הסלקים, את הפטריות ואת הכוסברה ותנו לזה להתבשל (Attention: חלב קוקוס נוטה לגלוש אם לא משגיחים עליו, אז שימו לב ועין).
הוסיפו פלפל שחור גרוס, מלח, ואבקת קארי.
אחרי כשעה, טחנו את הכל עם בלנדר יד ותקבלו מרק ורוד וסמיך (אם זה לא סמיך, אז שמתם יותר מדי מים).
הגישו בצלחת לבנה לחגיגיות או בצלחת שחורה לאלגנטיות, ופזרו מעל חופן עלי נענע קצוצים, או כוסברה קצוצה.
תאמינו או לא, אבל כל השבט הפרטי שלי זלל את זה בהנאה מרובה.
שבת שלום ומבורך

By מר קדמוני with 2 comments

חמש מיומנויות קדמוניות שאיבדנו בדרך

היום בשעת השקיעה הגדולה, רצתי במסלול חדש.

חבר טוב פרץ במו ידיו במשך השנתיים האחרונות סינגל לאופני שטח וממש היום הוא סיים את המלאכה. אז יצאתי מהבית, ירדתי לשטח ורצתי את רוב המסלול (הפסקתי כשהחשיך).
ריצה בסינגל אופניים שונה מאוד מריצת מסלול "רגילה". היא מאתגרת יותר את המפרקים ואת הקרסוליים, היא מעניינת יותר. אתה במרחב, נע בדרך-שביל הכוללת הרבה פיתולים, עליות וירידות, סלעים, שיחים וציפורים. דינמיות.  יש לשים לב איפה מונחות כפות הרגליים, ושהראש לא נכנס באיזה עץ או ענף ביער הושעיה. כיף גדול.

 היה מזג אויר נפלא של סוף האביב (באסה שתיכף זה נגמר) ובדרך היו לי חמישים דקות בערך לחשוב. בערך, כי רצתי כרגיל אצלי, בלי שעון. למה למדוד את החוויה?

ריצת הסינגל הזאת קרבה אותי מעט לטבע, ולחווייה בסיסית של האדם הנודד ונע במרחב שסביבו. וכאמור, היה לי זמן להרהר מעט - כמה זמן לא היתה לי חוויה כזו, וכמה עוד מיומנויות דומות איבדנו במהלך ההיסטוריה.

• לדעת איפה להניח את הרגליים היחפות. כשהתחלתי לפני שנתיים לרוץ עם vibramfivefingers נדהמתי לגלות שאחרי כמה תרגולי ריצת שטח יחפה, המוח שלי למד כיצד להניח, תוך כדי ריצה, את כף הרגל בדיוק באופן שלא יכאב, גם בדרך מלאה אבני חצץ. זה מדהים. עכשיו רצתי עם ה vivobarefoot אבל עדיין המרחק ביני לבין היכולת לרוץ את אותו המסלול יחף באמת, הוא עצום. האדם הקדמוני יכל לנוע בהרמוניה עם המרחב. חברים, צר לי להודיע לכם, אבל איבדנו את היכולת הזו. 
• לזהות עקבות ולקרוא את הקרקע. בבית הספר לגששים של צה"ל יש או בדואים או אתיופים. אשכנזים לא תמצאו שם. הם (אנחנו) לא מסוגלים ללמוד לקרוא את הקרקע באופן שכל ילד בדואי יכול. גם אם ילמדו אותנו כל החיים, עדיין נהיה מפגרים מאחור לעומת ילד שרעה עזים בגבעות טרשים מגיל חמש. אנחנו לא מזהים כוונים בלי מצפן, לא עקבות בלי מגדיר צמחים ולא שינויי מזג אויר בלי דני רופ או שירים של שלמה ארצי. התנכרנו למרחב שסביבנו.
• ללקט מזון. לפני ארבעה שבועות יצאתי יום שישי אחד עם הבנים ללקט אספרגוס בר בגבעה ממול. בשעה הראשונה מצאנו פה אחד ושם אחר, אבל שום דבר להתגאות בו. הבנים התייאשו ואני, עקשן שכמותי, חפרתי להם שנמשיך ושבסוף נמצא. נכון, זה כבר היה קצת אחרי סוף העונה אבל בכל זאת. ואכן, המשכנו ומצאנו די אספרגוסים לארוחת ערב משפחתית נהדרת (חליטונת והקפצה קלה בשמן זית ושום ואתם מתעלפים). מה שקרה הוא לא מצבור פתאומי של אספרגוסים, אלא שאחרי שעה של חיפוש אינטנסיבי של אספרגוס בר, המוח מתרגל את זיהוי הצורה ופתאום נפתחות הצ'אקרות ואתה יכול לזהות את גבעול האספרגוס הירוק גם בתוך כל הירוק שמסביב. האדם הקדמוני ידע לזהות עשרות רבות אם לא מאות של צמחי בר ומאכל. המח שלו היה רגיש יותר, מפותח יותר אם תרצו, לסביבה. כל חורף אני רואה את הבדואיות השכנות שלי עם דלי מלקטות עשבי בר ושורשים ואני מתבאס שאין לי את הידע הזה. אולי בשנה הבאה.
• לא לדאוג. האדם הקדמון הצייד-לקט ידע ללכת לישון בראש שקט ושמח. הוא לא דאג ממשכנתא, ולא היה לו רכוש. הוא חי את ההווה כל יום מחדש והעתיד היה מקסימום הגשם הצפוי מחר לאור העננים או הרוח של היום. העבר גם הוא היה קצר וקרוב. העכשיו תפס את כל הנפח של המציאות. ואנחנו, נותרנו בעיקר עם עתיד (כשנגדל, כשהילדים יגדלו, שנעשה אקזיט, כשנצא לפנסיה וכו). והיום, מה עם "סתם" היום?
• לשרוד. בסוף הריצה חזרתי הביתה למקלחת וארוחת ערב. אם הייתי צריך להשאר בשטח, לצוד, להדליק אש, למצוא מחסה, להלחם עם משאבים, הייתי בבעיה. אני יודע הרבה דברים קטנים אבל את המכלול של ההשרדות מעולם לא חוויתי (ולא, לראות "השרדות" בטלויזיה זה ממש לא זה). כל ילד קדמוני ידע לשרוד הרבה יותר טוב ממני. סבתא של אישתי וסבתא שלי ידעו גם הן לשרוד כי המציאות הכריחה אותן. ואולי גם אנחנו נדע לשרוד אם נדחק שוב עם הגב לקיר (אבל אני מאמין שלא אצטרך לגלות זאת בדרך הקשה. אינשאללה). אני חושש שהשרידות כמכלול של מיומנויות, אינסטינקטים, תכונות וחושים, התרחקה מאיתנו מאוד.

ספרו לנו איזו מיומנות קדמונית הייתם שמחים שהיתה לכם!

By מר קדמוני with 7 comments

על ספקנות ועל נחרצות

אם יש משהו שמפחיד אנשים, זה לגלות שהם טועים.
אם יש משהו שמפחיד אנשים אפילו יותר, זה לגלות שהם אלו שצריכים להחליט, שכן החלטתם עלולה להסתבר כטעות, וממילא הם אלו האחראים לטעות ולתוצאותיה.
אכן, קשה מאוד להחליט.
קשה להחליט לאיזה סרט ללכת, מה להזמין במסעדה או מה ללבוש לפגישה חשובה.
באופן לא מפתיע, ככל שההחלטה דרמטית יותר כך ההתלבטות קשה יותר, וכך הנטייה האנושית לעתים קרובות היא להמנע ממנה או לכל הפחות להשהות את הזמן עד להחלטה. אבל "למשוך זמן" לא תמיד יעיל שכן ההחלטה לא נעשית קלה יותר, ומצבך, אללי, לא נעשה טוב יותר.
אנשים יכולים לחיות יחד עשר שנים ולא להחליט להתחתן כי זה עדיין מאיים.
אנשים מפסידים את הנחת הרישום המוקדמת כי הם לא מצליחים להחליט לאיזו קייטנה ירשמו את הילד. בסוף הם רושמים יותר ביוקר, למרות שכל הנתונים היו בפניהם מראש, פשוט כי כבר אין ברירה וצריך להחליט.
אנשים עוקבים שנים על ביצועי מניית גולדמן זקס ואז קונים אותה שנייה לפני התפוצצות הבלון.
כאלה אנחנו, אנושיים.
התבוננות על אנשים מצליחים במיוחד מגלה כי אחת התכונות הדומיננטיות אצלם היא היכולת להחליט, ומהר.
אם תמשיך להתבונן על מצב השוק, תקנה את המניה המבטיחה שזיהית את הפוטנציאל שלה כבר לפני שנתיים, רגע לפני שהיא קורסת. אם תמשיך להתלבט, ההזדמנות העסקית שעברה על פניך תחלוף לנצח. שכן אנשים מצליחים הם גם אנשים אמיצים. נכון, הם יודעים שהחלטה, כל החלטה, לעולם נושאת מחיר. לפעמים המחיר הוא הצלחה, לפעמים המחיר הוא כשלון. אבל ברוב רובם של המקרים, כל החלטה תהיה טובה מאי-החלטה.
החדשות הטובות הן שהיכולת להחליט היא תכונה נרכשת, שמושגת על ידי תרגול.
יש מי שעומד 20 דקות על שפת הבריכה ומהסס אם להכנס למים כי הם קרים מדי ויש מי שפושט את החולצה וצועד פנימה ללא היסוס או העווית פרצוף. האם הוא אמיץ יותר או פשוט התרגל להחליט, ולבצע?
כשהדברים נוגעים לבריאות, ההחלטות נראות קשות עוד יותר, שכן מחיר הטעות גבוה במיוחד. יש לנו רק גוף אחד (וגם הוא לא תמיד משהו), אז אם נטעה בטיפוח ובהזנה שלו, התוצאות עלולות להיות הרות אסון. אז באופן טבעי אנשים בוחרים שלא להחליט לעשות איזשהו שינוי בתזונה שלהם.
הססמא הנפוצה ביותר, המשומשת ביותר והגרועה ביותר גם יחד היא "העיקר זה להיות באיזון". במיטב מסורת אי-ההחלטה, אנשים רבים אומרים ומאמינים שככל שמשיכו לאכול "קצת לחם" ו"קצת סוכר" ו"קצת בשר" ו"קצת שמן" ו"קצת קינוחים" אז הם יהיו בריאים ומאושרים כי קצת מכל דבר בטח יעבוד טוב. או לפחות לא יזיק.
האמנם?
אורח החיים הזה לא הביא בריאות טובה (לאף אחד שאני מכיר), אבל הוא בודאי לא מחייב איש להחליט לבצע שינוי ולהתמודד עם המשמעות שלו. אנשים ממשיכים חיים שלמים לאכול אוכל גרוע ו"קצת מכל דבר" ולהיות באיזון קוסמי עם הכוכבים ועם הלחם אבל לקטר על הבטן שלא יורדת ועל העייפות כל בוקר. כאסטרטגיית התמודדות עם המציאות חלקם מטילים ספק בכל דבר ומעדיפים להמשיך לחיות חיים שלא משיגים את מטרותיהם (מבחינת בריאות, משקל, הופעה, אנרגיה וכדומה) ובלבד שלא להחליט על שינוי, שכן שינוי פירושו נקיטת עמדה ונקיטת עמדה פירושה החלטה והחלטה פירושה לקיחת סיכון. וסיכון, עאפס, אנחנו שונאים.
אז מה אני מציע?
אני מציע שאחרי שהסתובבתם כאן מסביב לבריכה הורטואלית של הבלוג הזה, ואחרי שקראתם דעות לכאן ולכאן, ואחרי שאתם כבר "כמעט" בטוחים, תקבלו החלטה ותתנסו בעצמכם.
תעשו בדיקות דם, תשקלו, תמדדו היקפים, תצטלמו.
ואז תפסיקו לאכול דגנים סוכרים ושמנים תעשייתיים למשך חודשיים.
ותבדקו את עצמכם שוב בכל הפרמטרים.
אם ההחלטה היתה טובה, תגלו זאת חיש מהר. אם היא היתה גרועה (ואתם עכשיו מרגישים רע, שמנים, חולים ועם עליה ברמות הסוכר או השומנים בדם) - תפסיקו ותחזרו למערת אי-ההחלטה או שתחליטו על תזונה אחרת שאולי מתאימה לכם. מכל מקום, חודשיים בלי קמח, סוכר ושמנים תעשייתיים ודאי שלא יעשו לכם כל נזק.
למה אני חושב ככה?
בשש השנים האחרונות בהן אני כותב על הנושא אני מקבל בכל שבוע אימיילים מכם המספרים לי מה קרה לכם בעקבות השינוי (את העדות האחרונה קיבלתי ביום שישי, ממישהי בת 37, ש"אני לא יאמין" עד כמה החיים שלה השתנו לטובה). זה לא מדע מדויק, אבל מעולם לא קיבלתי אימייל שלא סיפר על הצלחה ועל כמה טוב עשתה לו (או לה) ההחלטה. אז אני לא מבקש להתווכח עם מה שאני אומר כאן על תזונה ובריאות נכון או לא נכון, אלא אני פשוט אומר:
תקפצו כבר למים.
תספרו איך הולך.
ואני בטוח שיהיה כיף.

By מר קדמוני with 17 comments

שאלות שלכם (מה אני אוכל, חלב קוקוס, אבולוציה ועוד)

כרגיל לאחרונה, אני משתדל לפרסם פוסט עם שאלות שלכם ובשבועות האחרונים קיבלתי לא מעט כאלה. בכיף. ושוב כרגיל, השאלות בכתב נטוי והתשובות בכתב רגיל.

האם ויתרת לגמרי על מאכלים העשויים מקמח? אין פסטה? אין לנגב חומוס? אין סנדוויץ'? על מה אתה מורח סלט אבוקדו? 

אכן, לחדשים בעניין קשה להאמין. נכון, אני לא אוכל קמח, לא פסטה, לא סנדוויץ. לא מקמח לבן ולא מקמח מלא. לא לחמניה ולא פיתה. ותתפלא, חומוס אפשר גם בלי הפיתה. אבוקדו לבד זה סבבה (מלח גס ופלפל טחון ויש לך יופי של נשנוש).

אתה מביא אוכלוסיות ילידים לא מערביים הרבה פעמים כדוגמא לבני אדם שניזונו מאוכל קדמוני ולא סבלו מתחלואה. האם לא יכול להיות שהם פשוט מתו בגילאים יחסית צעירים ולכן הם לא הספיקו לחלות?

זו אגדה נחמדה אבל לא נכונה. המעבר לתרבות התזונה המערבית מביא תחלואה לאוכלסויות ילידיות, ואכן כך נקראות המחלות האלה (מחלות ציוויליזציה).קרא למשל את הסיפור על בני הטוקלאו. הגיל הממוצע של המוות בקרב ציידים לקטים היה נמוך, אבל מושפע מאוד מתמותה גבוהה מאוד של ילדים ותנוקות. לאדם שהגיע לגיל בגרות הסיכוי להגיע לגיל 65 היה גבוה מאוד. מעבר לכך, חלק מהתמותה נובעת מאורח חיים מסוכן יותר (קרנפים ואריות), וחשיפה לתמותה ממחלות שבזכות הרפואה המערבית כבר לא מתים מהם (למשל דלקת ריאות).

על סמך מה אתה אומר שאורז, שגם נחשב מן הדגן, הוא פחמימה "בטוחה"?

מאות מיליונים של יפנים ותושבי המזרח. מה גם שאין בו גלוטן ואין בו פרוקטוז. שני מחוללי תחלואה מרכזיים בתרבות המערבית. אורז נחשב לבטוח כי לא הוכח אחרת.

אשמח אם תוכל לתאר לי תפריט יומי שלך.

• בערך ב 08:00 כוס קפה עם מעט מאוד חלב וללא סוכר.
• אם קמתי רעב אני אוכל כוס יוגורט תנובה 7%. בימים כאלה ארוחת הצהרים תהיה מעט יותר מאוחר. בדרך כלל וברוב רובם של הימים אני לא אוכל מאומה בבוקר.
• בערך ב 10 או 11, כוס קפה שחור (בוץ) ללא סוכר
• ארוחת צהרים ב 13:00-14:00 הכוללת בשר, ירקות מבושלים וסלט. לפעמים גם תוספת כמו בטטות או אורז. תלוי. 
• קפה במהלך הצהרים או כוס תה ירוק.
• ב19:30 בערך ארוחת ערב. משתנה. אם אני עושה אימון בערב, אז על פי רוב אני אוכל אותה אחרי האימון. לפעמים "חלבי" ולפעמים "בשרי", תלוי מה מרגיש לי. בדרך כלל זו ארוחה קלה יותר מהצהרים אבל על פי רוב היא "אמיתית" (כלומר כוללת מרכיב אחד מבושל). תמצאו שם דברים מבושלים שקשוקה, פשטידה, קציצות, פסטרמה ביתית, דג ודברים בסיסיים כמו סלט, חביתות, גבינות קשות, טחינה, וכדומה.
• מתישהו בערב כוס תה או קפה של סוף היום עם האשה. לפעמים עם תמר או שוקולד מריר 85%.
• בקיצור: שתי ארוחות ביום. עד ארבע כוסות קפה. הארוחות תמיד מאוד גדולות וכוללות תמיד הרבה מאוד שומן. 

רציתי לדעת מה עמדתך לגבי נקניקים או קבנוס ? 

מנקניקים וקבנוס אני די נמנע (למעט טיולים ומילואים), פשוט כי זה בשר סופר-מעובד, והכולל הרבה שומן טראנס ושאר מרעין-בישין שאינם בשר כלל וכלל. יש גם נקניקים איכותיים (ויקרים) בשוק, ותמיד כדאי לעשות לבד פסטרמה בבית. יוצא מעולה בריא וזול יותר.

האם שני גביעי שמנת ביום זה הגזמה?

לא.

בשבוע האחרון התחלתי לאט לאט, באופן הדרגתי לשנות את התזונה שלי מתזונה מודרנית רגילה לתזונה קדמונית. נכון להיום אני מקפיד לאכול רק שתי פרוסות לחם ליום (לעומת 5-6 בעבר), לא אוכל עוגיות וחטיפים, מחפש לאכול יותר חלבון וגם מלמד את המשפחה קצת. בכל אופן, השאלה שלי היא מתי התחושה הזו שהיא סוג של תחושת רעב, אך בפועל כנראה היא תחושת רעב לסוכר תעלם?
הקטע הוא שגם אחרי ארוחה דשנא הכוללת לדוגמה חביתת ירק עם שתי ביצים, תפוח אדמה מגורד בתוכה ופטרוזיליה+ חצי גביע קוטג' , הרצון הזה של לאכול קורנפלקס, לזרוק איזה עוגייה שתיים (שלוש) לפה או לעשות איזה טוסט עם לחם נשארת, הראש אמנם אומר שאכלתי טוב (ואולי גם מספיק?) אבל הפה רוצה את האוכל הנוסף הזה, את הדבר המתוק הזה.
השאלה שלי היא האם זה עובר מתישהו, שכן הגוף רגיל לרמות נמוכות של אינסולין, או שההרגשה הזו מלווה אותך, לדוגמה, תמיד?

שלום ד'. אני שמח שאתה בכוון. אני ממליץ לך לא לרדת "בהדרגה" כי אין בזה שום תועלת אלא להפסיק לחלוטין
כל קמח וכל סוכר. אחרת ההתמכרות תשאר גם פיסית ובעיקר פסיכולוגית. ה"רעב" לפחמימות מפסיק אחרי כשבועיים שלושה ונותר נמוך מאוד לנצח (בהנתן המשך תזונה תקינה). זה לא שלפעמים לא מתחשק לך חתיכת עוגה, אבל אין שום "דחף" יותר. כל מי שעבר לתזונה הקדמונית שמח לספר לי עד כמה הוא מופתע מכך ש"נעלם" אצלו הדחף לפחמימות.

אני כבר שבוע בתזונה הקדמונית ומרגיש נהדר, אמנם אני חוטא בקצת גלידה בערב, אבל בכל זאת אני מרגיש שאני ממש בתוך העניין וההרגשה עד כה נהדרת...יחד עם התזונה הכניסה שלי לתזונה הקדמונית יוצא לי לקרוא הרבה על מאכלים שונים וכושר גופני, וכן גם להתווכח קצת עם האחים לגבי התזונה...עלתה טענה שהאדם הקדמון שונה במנה גופו מהאדם המודרני, וכי האדם המודרני בשל תהליכים לאורך ההיסטוריה (קרי, עידן החקלאות) כבר לא מאפשרים לאדם לצרוך כמות גדולה של חלבון ובשר, משמע- האדם במשך ה 2-3 מיליון שני עבר איזשהו שינוי אבוליציוני. מה אתה אומר על טענה זו?

אכן, האדם עבר שינויים אבוצוליונים רבים ב2-3 מיליוני השנים האחרונות (לפני כן הוא לא היה ממש הומוניד, כלומר לא ממין האדם. מכל מיני האדם הקדמוניים, ההומו ספיינס "שלנו" הפציע רק לפני 40,000 שנים). שינויים אלה נוגעים לפיסיולוגיה כולה: לגודל המח, למסת השריר, למבנה העצמות, למערכת העיכול ועוד ועוד. אבל, החיטה נכנסה  לחיי בני האדם רק לפני 10,000 שנה וכך גם החלב. פסיק בזמן האבולוציוני. למרות שעבר זמן כה מועט, בכל זאת ניתן לזהות מעט שינויים אבולוציוניים שהתרחשו מאז והקשורים בתזונה. הבולט שבהם הוא הסבילות ללקטוז (היכולת לפרק את חלבון החלב. אם אין לך את זה, החלב יעשה לך כאבי בטן). סבילות זו מופיעה ברוב אוכלוסית צפון אירופה, ונעדרת כמעט כליל באוכולוסיות כמו אפריקה והמזרח. עמי אירופה הקדומים, שם החלה חקלאות החלב, פיתחו עמידות לפירוק חלבון החלב כי הם התבססו במידה רבה עליו.
לעומת זאת, אין כל שינוי גנטי שיצר עמידות לחלבון או לבשר, או למגבלה כלשהי בצריכתם. מה גם שטיבם של שינויים גנטים הוא לאפשר יותר למין ולא לצמצם אפשרויות, וממילא שינוי גנטי תיאורטי שיגרום לצמצום אפשרויות המזון הניתן לעיכול אינו נשמע לי או לטבע אסטרטגיה מוצלחת במיוחד. כנראה בגלל זה הוא לא באמת התרחש מעולם. שורה תחתונה: אם האחים שלך משוכנעים שכך אכן קרה, שימצאו לכך איזשהי הוכחה או השערה. זה כה הזוי, שרק טבעונים אדוקים עדיין מטיפים לזה (שמערכת העיכול שלנו לא בנויה לאכול בשר וכל מיני המצאות דומות).

אני זקוק לטבלה תזונתית על נסיכת הנילוס, עם פירוט מלא של כמויות כל סוגי השומנים השונים שבה. אולי יש לך אתר מכובד בר סמכא, הנותן פרטים אלה על דג זה? באתרים שראיתי בעברית, יש סתירות צורמות. 

אם אתה ממש זקוק לזה, אז קבל: http://nutritiondata.self.com/facts/finfish-and-shellfish-products/4086/2

מה אתה חושב על שימורי טונה וסרדינים? אני אוכל מהם הרבה יותר מאז שאני קדמוני.

אני חושב ששימורי טונה וסרדינים טובים אם הם בשמן זית איכותי. השבוע האחרון למשל, הבאתי איתי למילואים שימורי "פילה מקרל בשמן זית", שהתגלו כמצוינים ממש, שימורי סרדינים בשמן זית וטונה בשמן זית (ידעתי שאהיה כל השבוע בשטח ואקבל דרעק של אוכל אז הכנתי מצבור). מאידך, גם כשכתוב "שמן זית" מדובר על פי רוב בשמן מאיכות ירודה. דגים טריים עדיפים. דגים בשימורים סבירים הם פתרון מצוין לארוחת ערב מהירה ופשוטה שרעבים וטוב שיהיו תמיד כמה כאלו זמינים במזווה, על כל רעב שלא יבוא...

אני עוקב ותיק של הבלוג שלך  ונהנה מאוד מהפוסטים שלך וגם של האורחים בעת האחרונה.
אני מקפיד על דיאטה קדמונית בשילוב עם אימונים של קרוספיט "מיין סייט" כבר מעל לשנה, וחש מצויין. שאלתי היא לגבי קרם קוקוס המיובא בפחיות, על האריזה רשום מחית קוקוס, מים, מייצב וכמובן קצת חומר משמר. אני צורך ממנו די הרבה לדוגמה כחלב לקפה וכמו שמנת לקינוח. מה דעתך? טוב, רע, ליהודים?

טוב ליהודים. חלב קוקוס בפחיות הוא נהדר ואני משתמש בו הרבה מאוד. מצוין לדגים, לבשר ומרקים ולתבשילים בכלל. הפירמה המוצלחת ביותר היא ללא מייצבים או חומרים משמרים וכל פעם שאני מוצא אותה, אני קונה לפחות 10 קופסאות. למרות שכתוב "מי אגוזי קוקוס" מדובר בחלב קוקוס של ממש (17% שומן) ולא בנוזל (~5% שומן) ולכן הוא טעים ומצוין, וללא שום תוספות כלשהן. רק מים וקוקוס. כבוד. על פי האריזה היבואן הוא אס.די. אס פוד בע"מ, השקד 8, ראשל"צ. 050-5434204. דיברתי עם הבנאדם ואכן החלב הזה לא נמכר ברוב הרשתות כי הוא יקר יותר בגרוש וחצי ומהקופסאות הרגילות עם החומרים המשמרים, אז אם אתם רוצים לדעת איפה כן אפשר להשיג, הוא הציע שתתקשרו לפקידה של המשווק במספר 03-9607260/8 ותשאלו אותה איפה באיזור שלכם ניתן לקנות את "חלב הקוקוס של שמואל".

האם במהלך הקריאה של חומרים על תזונה נתקלת בהמלצות תזונה למי שהתגלתה בקיבה שלו רמה גבוהה של החיידק הליקובקטור פילורי, שגורם לצרבות, אולקוס ועוד מרעין בישין ?

לגבי הבקטריה "שלך" (H. Pylori), יש כמה דברים. הוא מצוי אצל חלק גדול מהאוכלוסיה, אבל ברמות גבוהות הוא מסוכן ונבזי
ומעורב מאוד ביצירת סרטן בקיבה. אכילת הרבה מאוד פחמימות מעודדת גידול הבקטריות. חד וחלק. אתה צריך לחתוך שם דרמטית לדיאטה מעוטת פחמימות. מאידך, לא טוב במצב זה להיות בדיאטה קטוגנית, כלומר דיאטה ללא פחמימות בכלל. אתה צריך דיאטה עם מספיק פחמימות וחלבונים כ 400-600 קלוריות מזה ביום (קבל את הפחמימות משורשים עמילניים/אורז).
תוספי תזונה משמעותיים שאולי חסרים לך הם ויטמין D, מגנזיום, ויטמין K2, ויטמין C, ויוד. אלו מאוד מאוד מרכזי בבריאות מעיים. בדוק את הרמה שלך ותסף. עוד על תוספים בפעם אחרת.
אמליץ לך גם לקרוא בנושא את פול ג'ימנייט שכותב הרבה מאוד על בריאות מעיים ואת כריס קרסר שגם הוא כותב לא מעט על כך ואומר דברים דומים מאוד.

יש לך מקור אמין ובטוח לביצי משק אורגניות? אמרו לי בארותיים...שלהם יש גם בעדן טבע ובסופרמרקטים.

לא מכיר. רעיונות מישהו?

שמי הגר, אני כותבת עם בעלי אסף בלוג בשם "בלוג דל פחמימות"
אנחנו נהנים מהבלוג שלך כבר כמה חודשים, כשמצאנו אותו כל כך שמחנו לגלות שאנחנו לא לבד!
אני אוכלת פליאו, אסף אוכל לפי התזונה של ד"ר ברנשטיין לסכרתיים אבל מתמקד במזונות אמיתיים, ולכן אפשר לקרוא גם לזה גרסה מאוד דלת פחמימות של פליאו. כתבתי לאחרונה פוסט על איך הגעתי לתזונה הזו, ונזכרתי שביקשת סיפורים אישיים לפרסום אצלך בבלוג, כדי לגרום לכמה שיותר אנשים להבין שזה אפשרי. אם זה נראה לך מתאים אשמח מאוד שתעלה אותו אצלך.

בבקשה.

האם אתה מכיר מרכז קרופסיט ליד ת"א/נתניה/ירושלים/ראשון לציון (וכו', זה מייצג הרבה מאוד מיילים שאני מקבל בנושא).

יש היום לא מעט מרכזים בכל הארץ, מבנימינה ועד ראשון, אשדוד וירושלים. ראו מפה מפורטת כאן (קישור מהדף הראשי באתר).

אני קוראת נלהבת... ואני כבר מרגישה מוכנה להתחיל את התזונה הקדמונית ורק רציתי לשאול איזה בדיקות ומדידות אתה ממליץ לעשות לפני... עשיתי היום בדיקות דם וגם ביקשתי לבדוק ויטמין די, מדדתי היקף מותניים, משקל, עוד משהו? ראיתי שבבלוגים בחו"ל הם בודקים שומנים בדם, צריך גם את זה? 

זה מזכיר לי את השיר של אביתר בנאי:
"שמתי לי פודרה
צבעתי ריסים
לבשתי שמלה
מקושטת כיסים
סלסלתי שיער
והכל כבר מוכן
עכשיו רק חסר
שיבוא החתן"
שומנים בדם זה בדרך כלל חלק מסט בדיקות דם סטנדרטיות (טריגליצרידים) אז אולי כבר יש לך את זה. אכן כדאי. מכל מקום, נראה לי שאת מוכנה לצאת לדרך! ולכולם: ממליץ מאוד למדוד את כל ההיקפים, לרשום אותם, לצלם את עצמכם מהחזית מהצד ולשמור את תוצאות הבדיקות. בלי השוואה, לא תדעו עד כמה הצלחתם (ואיך תוכלו לספר לנו אח"כ על ההצלחה שלכם?)

By מר קדמוני with 50 comments

סושי סמבה הבוקר בשטח

(כרגיל, אני במילואים. חווה ארוחת בוקר מפוארת בסגנון קלאסי: זה-מה-שיש).
מקווה שארוחת הבוקר שלכם היום היתה רעננה יותר.
מצד שני, זה הכי טוב שאפשר להוציא ממנת קרב.
Sent from my BlackBerry® smartphone from Pelephone

By מר קדמוני with 4 comments

נייק פרי 3.0 Nike Free - סקירה

אחרי שאתמול ירדתי על שעוני הדופק, היום אני מתייצב בצד של הרצים ונותן סקירה על הנעליים החדשות דנדשות שלי, נייק פרי 3.0. קוראיו הותיקים של הבלוג הזה יודעים שאני בדרך כלל מתאמן עם ה VFF שלי או עם נייק פרי 7.0 שיש לי כבר ארבע שנים. שתיהן מתאימות מאוד כדי לרוץ נכון יותר, ובכלל, הכי טוב לרוץ יחף וריצה נכונה וללא פציעות היא בעיקר עניין של טכניקה נרכשת, וכדאי עם נעליים מתאימות. מי שעוד לא ניסה, לעולם לא מאוחר מדי.

מילה של פירגון לנייקי פני שמתחילים: הפרי 7.0 הם הנעליים העמידות ביותר שהיו לי אי פעם. אני משתמש בהם בלי סוף, ובדרך כלל תוך התעללות קשה, והן לא נקרעו, לא נגמרו, לא צייצו ולא קיטרו כל השנים, גם אחרי עשרות כביסות במכונה ואינסוף אימונים. לא יודע איך תפרו אותן וממה, אבל שאפו ראשון לנייקי על נעל מעולה שמשרתת אותי נאמנה כבר שנים ולא מראה שום סימנים של התעייפות החומר למעט בחיבור השרוכים. די מדהים בעיני.

אז למה בכלל קניתי לי נעליים חדשות?

אחד, גם מגיע לי להתפנק לפעמים.

שתיים, קיבלתי מתנה 500 ש"ח תלושי קנייה בנייקי (תודה חברים).

שלוש, חיבור השרוכים בנעליים הנוכחיות נתחיל לגמגם (השרוכים מחוברים בטבעות בד ולא בהשחלה כמו בדרך כלל, וחלק מהטבעות מתחילות להתפרק).

ארבע, הVFF טובות אבל לא לכל דבר, וצריך גם נעליים. למשל לקפיצות בחבל, למשל לריצות בשטח קשה יותר או כשרטוב בחוץ וגם לאימוני מטקון מרובי תחנות לפעמים עדיף נעל מאשר ויבראם. ועבור מי שלא בטוח במה לבחור, כתבתי פעם פוסט בדיוק על זה: איזה נעליים לאיזה אימון.

בקיצור, רציתי נעליים חדשות.

אז נכנסתי לחנות של נייקי כמו ילד לחנות ממתקים, רק בלי העניין הזה של ההורה העצבני. למרות זאת, מרוב הנעליים המוצגות בחנות אני לא מתלהב, בלשון המעטה, כי הן ההיפך הגמור ממה שאני מאמין שטוב וכדאי לרוץ עמו. אני מחפש נעליים מינימליות, קלות משקל, ללא שיכוך, ללא הגבהה של העקב, ושיהיו גמישות ועמידות. היחידות כמעט שנכנסות לקטגוריה הזו הן סדרת הנייק פרי. יאמר לזכות נייקי שהם היו החברה הראשונה, לדעתי, שקידמה ריצה "יחפה" בעזרת הנייק פרי שאמורות, לפחות לפי הפרסומות של נייק מלפני 5 שנים, לדמות ריצה יחפה. בפועל, הנייק פרי לא ממש תפסו ונשארו שנים ארוכות על "אש קטנה" ועם קומץ מכורים בלבד (אני אני). אבל, עם התחזקות המגמה היחפה העולמית נייק נותנים כיום חיזוק לסדרת הפרי הותיקה עם דגמים חדשים ועם פרסום הרבה יותר אגרסיבי לכוון נתח השוק הזה, שתופס סופסוף משקל על חשבון שוק הנעליים "המשככות זעזועים" המסורתי והטיפשי.

אז בסופו של דבר בחרתי בדגם החדש של ניק פרי 3.0 ולהלן הסקירה של איך התחושה בריצה ובהליכה.

עיצוב: הפרי 3.0 יש מראה בולט ואחר למדי. הן כחולות לגמרי ומעט מבריקות, והיתה תמימות דעים בחנות שהן יפות. המוכר אפילו ניסה להתחיל איתי. מאוחר יותר הנעליים עברו את אישור המקצועי של קובעת האופנה אצלנו בבית - אחינועם, ביתי הבכורה. מכל מקום, על טעם ועל ריח לא נתווכח כאן.

ארגונומיה: 3.0 מייצג את מספר המילימטרים בהם העקב מוגבה לעומת הכרית הקדמית של כף הרגל. כלומר 3.0 הן שטוחות הרבה יותר מה 7.0 שהיו לי וזה טוב ויותר "טבעי" או "יחף" מעט יותר אם תרצו. נכון, זה לא שטוח כמו VFF או יחפנות אמיתית אבל זה בכוון הנכון. פנים הנעל צר הרבה יותר לעומת הדגם הקודם, בעיקר בחלק הקידמי, וזה דווקא פחות נראה לי. סך הכל התחושה של הליכה עם הנעל היא רכה ונעימה. לא קפיצית מדי ולא קשה מדי. ככה היא באמצע. תחושה מאוד חתולית ושקטה. הנעל אוורירית. טוב לקיץ.

סוליה: לטעמי ולהבנתי, ההבדל העיקרי בין הנעל הנוכחית לקודמת הוא במבנה הסוליה ובמשמעות של זה למתאמן. הסוליה של הדגם הזה שונה מאוד מהסוליה של 7.0. היא מחולקת ל 14 שורות או מקטעים לעומת 10 שורות בלבד בדגם הקודם, מה שמאפשר לנעל עוד יותר גמישות. ביחוד הדבר בא לידי ביטוי ב"פירוק" בין השליש הקידמי של כף הרגל למרכז כף הרגל. התחושה היא שכרית כף הרגל משוחררת לחלוטין משאר הרגל וזה מקדם ריצה נכונה יותר ונחיתה על הכרית או מרכז כף הרגל. ב7.0 הנעל משוחררת יותר דווקא במרכז שלה ולא בקצה הקדמי, ו"מעיכה" סימולטנית של שתי הנעליים מדגימה היטב היכן כל אחת מהן מתקפלת.

ההבדל האחר הוא ברוחב הסוליה. הדגם הנוכחי צר יותר וקצר יותר מקודמו. מדדתי עם סרגל את הסוליות בשני זוגות הנעליים ובעקב, במרכז הרגל ובכרית הקדמית של 3.0 הסוליה צרה בערך ב 7 מ"מ לעומת דגם ה 7.0 (בשני הזוגות אני מידה 45). זה לא נשמע הרבה אבל כשיצאתי איתן לריצה מיד הרגשתי שיש פחות תמיכה בכף הרגל. הסוליה גם קצרה יותר בערך בסנטימטר (בעיקר בעקב שהוא פחות מוארך). זה מחדד את הצורך שלא לנחות על העקב וזה טוב.

הסוליה ב 3.0 גם לבנה הרבה יותר, אבל אני חושש שבפרמטר הזה ההבדל לא נעוץ ביצרן אלא דווקא בצרכן...

חלק עליון: הנעל כולה עשויה בד. להבדיל מהדגם הקודם שרובו עשוי היה עור ומיעוטו בד דקיק, כאן ההימור הוא על נעל שכולה בד דק ונושם. מעניין אם גם הנעל הזו תחזיק מעמד כמו אחותה הבכירה למרות החומר הרך. החומרים השונים מודבקים זה לזה וללא תפרים כלל (כנ"ל). הלשון של הנעל עשויה מגומי שחור, מחורר ורך שמרגיש נעים ושלא זז בכלל מהמקום בזמן הריצה. נחמד. השרוכים שטוחים ודקים. השרוכים הקודמים היו עגולים ונפתחו בכל ריצה אלא אם עשיתי קשר כפול. כאן השרוכים איכשהו נשארים הדוקים ולא נפתחים. יפה.

אז מה קורה בריצה. טוב, עדיין לא הספקתי לרוץ איתן הרבה אבל מהמעט שרצתי, הספקתי ללמוד ולהתרשם לגמרי לחיוב. קודם כל, ברמת העובדות, בריצה קצרה של 2 מייל (3200 מ - יש לי מסלול קבוע, חציו עליה וחציו ירידה, שאני מודד את עצמי על זמן פעם בחודש בערך), השגתי שיפור עצום ו"גילחתי" כמעט דקה שלמה מהשיא שלי. אני לא מאמין שזה רק בגלל הנעליים, אבל כנראה שהן לא הזיקו, לכל הפחות. הריצה איתן הרגישה אחרת, ולפחות בהתחלה הייתי צריך לשים לב איך אני נוחת. התחושה היתה שהעקב מוחזק היטב ולא זז ושקל מאוד לנחות על הכרית הקידמית או מרכז כף הרגל בלי יותר מדי לחשוב. הנעל מקדמת ריצה בטכניקה נכונה באופן טבעי. ה"אחיזת כביש" שלהן מצוינת. בעליות כמו גם בירידות הרגשתי שהנעל נצמדת היטב לאספלט. הן קלות מאוד על הרגל ומרגישות נוח ונעים.

מחיר: הן לא זולות בכלל. המחיר הרשמי בחנות הוא 549 ש"ח. אני קניתי בהנחה אישית שיש לי אי-שם, אבל אני חושב שהמחיר המלא סביר יחסית לחלופות בארץ. נעל ריצה קלה וטובה עולה בערך ככה.

שאלות מישהו?

וספרו לנו: עם מה אתם רצים או מתאמנים?

(וכרגיל, אם אתם חושבים שיש בפוסט הזה משהו שיכול להיות רלוונטי גם לאנשים אחרים שאתם מכירים ושעדיין לא מזדמנים לבלוג הזה, אתם מוזמנים לחלוק את המידע במגוון הדרכים האלקטרוניות לשיתוף במידע העומדות לרשותכם כמו כפתורי הפייסבוק והמייל וכו').

עדכונים:
אם אתם כבר כאן, אולי תתעניינו גם בסקירה שלי על Vivobarefoot שהם נעלים מינימליסטיות אחרות, מעולות ומתאימות לריצת שטח. 

By מר קדמוני with 22 comments

רעיונות לשבת בשרית

כרגיל, אני מצרף כמה מתכונים ותמונות מהשבת האחרונה. כפי שתראו, הרוב על טהרת הבשר לסוגיו.
כאלה אנחנו, רעבים.

בגריל עשינו שוב אסאדו - בנחת ועל הרשת המוגבהת - אחרי שהוא נח לו יממה בשמן זית, שום וסילאן.
משני צידיו בתמונה מלאכים שומרים: פסטרמות. העשן מקבב ורוזמרין שנתנו ריח וסיפקו נשנוש תוך כדי.
את הפסטרמה עשינו מחזות עוף נקיים היטב משומן או עצמות, שהושרו 24 שעות במים עם מלח ועלי דפנה ויממה נוספת בחרדל, שום, מעט פלפל מתוק, שמן זית וכף דבש. החזות נקשרו היטב בחוט קשירה גמיש והופ, לגריל המוגבה כדי שלא ישרפו.

מימיני מיכאל משמאלי גבריאל

במקביל על הגריל שמנו כמה חצילים וכמה פלפלים שאח"כ חתכנו ועם שום לימון ושמן זית יצא סלט חגיגה.

עוד על הגריל עשינו כבדי בקר  וכבדי עוף (הבהרה לשואלים: להבדיל מכבדי עוף שיש לעשות רק קלות כדי שלא יתייבשו, כבדי בקר יש לעשות היטב היטב). במקביל על אש גבוהה מטגנים עד להשחמה רצועות בצל (חתכו את הבצל לפרוסות ואז לשניים). כשהכבדים מתקררים, הסירו את הקליפה או הקרום וקצצו אותם לקוביות זעירות ביותר. הוסיפו ביצה וערבבו יחד עם שמן זת והרבה פלפל שחור גרוס טרי ומלח. אפשר גם לזלף מעט לימון. פצצות.
כדאי להוסיף גם כסברה קצוצה.
ההבדל העקרי בין סלט זהה מכבדי עוף הוא המרקם היותר רך בכבדי עוף והטעם היותר עז ובשרי בכבד בקר (שגם יותר אוהב פלפל שחור).

יצאה תמונה מוזרה

בכיריים כמעט ולא השתמשנו: אלא רק למתכון אחד - קדירת בשר כתף (5) - שקיבלנו מאחותי.
1. מכניסים קילו בשר כתף טרי פרוס לקוביות בינוניות-גדולות. "סוגרים" אותו בסיר. מוציאים.
2. משחימים חמישה בצלים פרוסים לחצאי עיגולים.
3. מוסיפים:
שני פלפלים אדומים פרוסים
(אפשר וכדאי גם פלפלון אחד חריף)
חמש שיני שום קצוצות לפרוסות
צרור עלי נענע
שתי כפות סילאן
פפריקה חריפה, פפריקה מתוקה, עלי דפנה מלח ופלפל
4. מוסיפים 500 ג חומוס יבש מושרה
5. מוסיפים כוס וחצי מים
6. לתת לזה לרתוח, להנמיך את האש ולבשל בנחת 3-4 שעות.
7. בשעה האחרונה אפשר להוסיף בטטות חתוכות לקוביות.

כתף, חומוס, פלפלים ונענע רוקדים יחד

ובצד הגשנו גם אורז לבן.

שבת שלום,
ובתיאבון

By מר קדמוני with 9 comments