אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

קדמוני בכותרות (2)

זוכרים את הכתבה שהיתה בעבר וכללה ראיון איתי? זו היתה כתבה רצינית וטובה לכל הדעות (כי היא פירגנה לי).
לעומת הכתבה ההיא, שלחו לי חמישה אנשים שונים מייל בשעה האחרונה עם הכתבה האחרונה מבית ידיעות אחרונות על "דיאטת האדם הקדמון" ובקשה להתייחסת. כשקוראים את הכתבה לא יכולים להשתחרר מהדימוי של כתבת שאין לה מושג ירוק על מה היא כותבת ולכן היא כמובן מדגישה "סיכונים" להתקפי לב ועוד הבלים ובכלל, זה נראה ונשמע שטחי והזוי ברמות על.
אז אם אתם כאן איכשהו פעם ראשונה ובאתם כדי לראות מהם האנשים המוזרים שאוכלים כמו שאכל האדם הקדמון ועוד טוענים שזה לא רק טעים, אלא גם בריא, אז אני ממליץ להתחיל מההתחלה ולקרוא את המדריך מהעשי לתזונה קדמונית ואולי להציץ בפוסטים הטובים של 2011, זה יתן קצת כוון מה הולך כאן.
אני אמנם לא אדם קדמון, אבל האדם הקדמון היה בריא יותר והוא אכל בשר כבר לפני מליוני שנים.
וגם מחקרים שנעשו על ציידים לקטים בימינו מראים את האפקט העצום השלילי של התזונה המערבית - מחקר בני הטוקלאו. תקראו.
יאללה, בהצלחה.

By מר קדמוני with 3 comments

מחשבות על מחזור


הבן הצעיר שלי, ענבר, רק בכיתה ב', וכבר מומחה רציני במחזור ובידידותיות לסביבה. דומה כי השפה העקרית המדוברת בבית הספר היא שפת המחזור, הירוק, הבלתי-מזהם והמנצל נכון את משאבי הטבע. זה באמת נהדר. בבית הספר יש להם פינת חי (עם ברווזים, אווזים, עיזים, תרנגולים, ארנבות ועוד כמה), יש להם מערכת למחזור מים, יש להם מערכת למחזור פסולת אורגנית המשמשת בתורה מזון לפינת החי, או לזבל לגינה כקומפוסט, ואפילו המים של פינת החי מטוהרים באמצעות צמחי ביצה. אכן כבר מגיל צעיר הדור הזה לומד כיצד אפשר לעשות יותר עם משאבים מוגבלים. לבית הספר אפשר לשלוח את האוכל רק בקופסא (ולא בשקית), ובבית הדור הצעיר מנהיג משטר ברזל למחזור כל בקבוק שמפו או קרטון ביצים (ויש די הרבה מהאחרונים).
למה אני מספר על כל זה?
כי גם בתחום המזון, אפשר למחזר בהצלחה, ולעתים המחזור אף עולה על המקור.
הילדים שלי, למשל, לעולם יעקמו את האף אם יקבלו בארוחת הצהרים עוף שהוכן אתמול. ואפילו קציצות, שאישית אני חושב שרק משביחות עם הזמן, נחשבות למוקצה מחמת התיישנות בקרב בני ביתי כבר בבוקר המחרת לעשייתן.
אולי זו האשמה שלי שהרגלנו אותם לאוכל טעים של אנשים אמיתיים (ולא רק לצ'יפס-שניצל-קטשופ בתור מזון ילדים), אבל עם התרגלות החיך, יש התרגלות גם לאיכות והמפונקים הקטנים דורשים, ובדרך כלל מקבלים, אוכל טרי.
נו, מילא.
מאידך, החיים מאלצים אותנו גם למחזר. אז כך למשל התמודדתי עם הסוגיה לפני כמה ימים בצהרים. הייתי בבית וידעתי שעוד מעט החברים חוזרים מבית הספר, ואין מצב שיאכלו את הקציצות (הטעימות לאללה) שהוכנו יום קודם (והמבוססות על בשר בקר, פטרוזיליה, שום, תפו"א ובצל ירוק).
אז מחזרתי, נו מה.
במחבת גדולה אידיתי בצל אדום, בצל לבן, ושני גבעולים גדולים של סלרי עלים, ושן שום אחת.
את הקציצות חתכתי לקוביות והוספתי פנימה. מצאתי במקרר גם פולקה אחד שנותר יתום מהעוף של שלשום, אז קצצתי גם אותו והוספתי לקלחת. מעל פיזרתי הרבה כמון, פפריקה אדומה, פלפל גרוס ומלח.
חמש דקות יחד, והופ, נהייתה מנת בשר-תבשילית-חדשה שהילדים זללו (עם אורז לבן בצד) ולא שמו לב/ התעלמו מהעובדה שהמרכיב העקרי הוכן כבר אמש ורק עבר שינוי צורה בסגנון רובוטריקי.

בסגנון הזה אנחנו לא אחת עושים "שווארמה" משאריות העוף או הבקר של אתמול וכולם מרוצים:
הפולניה לא זרקה אוכל והפולנים הקטנים לא רעבים.

ומה איתכם, איך אתם ממחזרים?

By מר קדמוני with 3 comments

מה יש לנו?

הבוקר, בתוכנית המצוינת של בעז כהן, "רוקר טוב" (אני שומע אותה באדיקות כבר שנים וזה זמן טוב להמליץ עליה, אם איכשהו פספסתם אותה ורוק בעיקר של שנות השבעים עושה לכם את זה), שמעתי שיר נדיר באיכותו של נינה סימון האגדית.
הנה, קודם תשמעו ותהנו:

חוץ מהעובדה שהשיר פשוט נהדר ממש ממש, ולמרות שהמילים פשוטות ואולי בנאליות, הן עדיין חיברו אותי לבלוג כאן ולמה שאנחנו מנסים להשיג. איזשהי תחושת חיות פנימית בריאה, המחברת את הגוף והנפש, של אדם שגם שאין לו דבר, עדיין טוב לו בחלקו ובבריאותו, שאיבריו וגופו הם תמצית חיותו.
גם המעט הוא הרבה מאוד.
אנחנו חיים במלוא העוצמה, במלוא החיות, ואף אחד לא יקח את זה מאיתנו!
אז הנה המילים. (לא טרחתי לתרגם כי האנגלית באמת פשוטה).
I ain't got no home, ain't got no shoes
Ain't got no money, Ain't got no class
Ain't got no skirts, Ain't got no sweater
Ain't got no perfume Ain't got no bed
Ain't got no mind,

Ain't got no mother Ain't got no culture
Ain't got no friends, aint got no schoolin'
Ain't got no love, Ain't got no name
Ain't got no ticket, Ain't got no token
Ain't got no god

and what have i got?
why am I alive anyway?
yeah what have i got?
nobody can take away?...

Got my hair. Got my head
Got my brains, Got my ears
Got my eyes, Got my nose
Got my mouth, I got my smile

I got my tongue, Got my chin
Got my neck, Got my legs
Got my heart, Got my soul
Got my back, I got my sex

I got my arms, got my hands, got my fingers,
got my legs, got my feet, got my toes,
got my liver, got my blood..

I've got life,
I've got my freedom
I've got life
I've got life
and I am gonna keep it
I've got life
and nobody's gonna take it away
I've got life!

By מר קדמוני with 3 comments

ארוחת ערב קלה ברוסית

שלשום הייתי במצב רוח קליל, איכשהו הילדים לא היו בבית ולא ממש התחשק לי להכין ארוחת ערב של סלט וחביתה אז אילתרתי משהו רוסי, מהיר, קר ועצבני.
במקרר מאחור גיליתי שהחותנת הביאה הרינג כבוש, אז הוספתי אותו לקערת שמנת חמוצה יחד עם הרבה בצל ירוק חתוך. וזהו.
ככה זה נראה:

עם כוסית "משקה" בצד, כמו וודקה, זה מחליק טוב טוב.
ваше здоровье, будьте здоровы, ура חברים!
ושבת שלום גם.

By מר קדמוני with 10 comments

מחשבות על המטבח האנגלי

הכרוז בשוק של קמדן, השבוע. מעניין מה הוא אוכל? האם הוא מסתפק במועט?

השבוע האחרון בלונדון עורר בי את הצורך לאכול כמו בנאדם (קדמון) והעלה בי הרהורים על טיבו של המטבח הבריטי לדורותיו ומה אפשר ללמוד ממנו.
גם בלי להיות שף מיומן, ברור לכל בר דעת שהמטבח האנגלי עומד בקצה האחר של הקשת הקולינרית מאשר המטבח הצרפתי. בעוד שהאחרון הוא משובב עין, מעוטר במנות, חומרים טריים וגוון עצום הרי שהמטבח הבריטי הוא נוקשה, יבשושי, מועט מצרכים וחדגוני. עם זאת, ישנם לא מעט דברים שאפשר ללמוד מהבריטים, או לפחות מהמטבח המסורתי שלהם, וכיצד תרבויות שכנות בעלות אופי שונה סגלו לעצמן הרגלי חיים כה שונים.
כשאומרים מטבח אנגלי בדרך כלל מדמיינים תבשיל שעועית אדומה קר, דג מטוגן, גבינת צ'דר קשה, מלפפון חמוץ ופאי מבשר בקר. לא משהו. (והערה כללית: שווה לקרוא את ה wiki על הנושא). כשמסתובבים בלונדון רואים שהאמת לא רחוקה מהדמיון. פיש אנד צ'יפס הוא עדיין מנה פופלרית, ומלפפונים חמוצים שולטים בכל מנת רחוב. המטבח האנגלי הושפע מהאופי הבריטי הנוקשה ומסגנון החיים שקידש עבודה קשה וגם השפעות מהמזרח ומהמערב, אבל בלי ספק נותר איתן ועמיד בפגעי הזמן וארוחת הבוקר האנגלית של היום דומה מאוד לארוחת הבוקר של גיבורי צ'ארלס דיקנס (לפחות לאלו שיכלו להרשות לעצמם אחת).אז הנה כמה רשמים על מה טוב ומה פחות מרשים במטבח האנגלי:

1. הסתפקות במגוון מועט. מגוון מצומצם של מזונות מפחית את התגמול החיובי שיש מאוכל, ולכן אנשים שרצים לאבד משקל טוב יעשו אם ינקטו באסטרטגיה של צמצום מגוון המאכלים לתקופת הירידה. זה מפחית את ההנאה ולכן את התגמול. הבריטים לא מחפשים הנאה אלא יעילות, וככזה, המזון שלהם נבנה להיות יעיל ומזין, לא מרתק או מהנה. זה מזכיר לי תקופה לפני 15 שנה, אז עבדתי בתעשייה האוירית. שם, על חזית חדר האוכל המרכזי, יש כרזה עצומה משנות השבעים: "ברוכים הבאים למרכז ההזנה הראשי". לא חדר אוכל, לא מסעדה אלא "מרכז הזנה". במיטב המסורת הקומוניסטית, העובדים צריכים להיות מוזנים כדי שיוכלו לתת תפוקה, ולא על מנת שיהנו, חלילה. כדי שתאמינו לי, מצאתי באינטרנט מודעת דרושים של התעשייה האוירית מאתמול (!) בה הם מחפשים "מנהל מתחם הזנה". קטעים. הבריטים תרגמו את זה לחיי היומיום.

2. אוכל משומר. הבריטים היו חלוצים ומובילים בתחום הימי (הידעתם שדווקא סמי עופר תרם את האגף החדש במוזיאון הימיה המלכותי אשר בגריניץ'?). מלחים וימאים נמצאים זמן ממושך ללא יבשה ודרוש להם אוכל זמין ועמיד. כך כנראה התפתחה מסורת של מזון כבוש ומשומר. חמוצים וירקות מוחמצים הם דוגמא קלאסית. הם גם מרכיב טוב וחשוב בדיאטה כי הם נותנים למערכת העיכול שלכם חיידקים ובקטריות שמסייעות לתהליך העיכול וזה טוב יותר וטבעי יותר מהפרסומות המעצבנות של אקטימל ("אני כבר מרגישה שהבטן שלי פחות נפוחה"). אוכל משומר כוון גם לגבינות קשות, מיושנות, בעלות אחוז שומן גבוה מאוד. צ'דר וגבינות סקוטיות אחרות הם פתרון טוב גם ללא קירור. כך גם בשר מומלח או מיובש. כך גם שעועית לבנה. מתחילים לראות את הדפוס?

3. אוכל פשוט ומהיר. תפוחי אדמה מבושלים, שעועית ברוטב עגבניות, בשר קר, תה, שמנת - כל אלו מהווים אבני יסוד במטבח הבריטי ומשותף להם הצורך המועט מאוד בהכנה והיכולת לצרוך אותם מהר ובלי הרבה עניין. אין מנות של שלוש שכבות, זיגוג, קרמים, הקפצה וכולי אלא פשוט ומהר, גם אם הטעם לא משהו. מהירות זה דווקא משהו שאנחנו, הישראלים, מתחברים אליו מאוד...
4. ארוחת בוקר. ג'נטלמן אנגלי ללא ארוחת בוקר אינו אנגלי אמיתי. אני אמנם לא אוכל ארוחות בוקר, אבל האנגלים מקדשים את המוסד הזה מאוד. עיקרה היא מזון מטוגן וכוללת על פי רוב ביצים מקושקשות, בייקון, טוסט עם חמאה, ואולי גם שעועית ברוטב אדום. מדובר בארוחה עתירת שומנים וחלבונים ומועטת יחסית בפחמימות, וכמעט ללא סוכר בכלל (את הריבה הם שומרים לשעת המנחה, עם "תה ערבית" בחלב). יחסית לאלטרנטיבות המודרניות של דגנים בחלב, פירות ביוגורט או טוסטים עם שוקולד, הבחירה הבריטית מתאימה למזג האויר הקר ולימים הארוכים של הפועל.


5. ארוז וקח. לבריטים מסורת ארוכה של פיקניקים ושל ארוחה מאורגנת בכל מקום. הם לא חוטפים משהו בעמידה אלא יעדיפו סט עם אלף חלקים מפורצן, סכו"ם כסף, ואם אפשר גם ציורים קטנים וכחולים של אוניות על הצלחת, אז עדיף. במיטב המסורת הזו הבריטים אלופים באוכל מאורגן, מסודר, חתוך לקוביות וארוז היטב. ביקור בכל סופרמרקט אנגלי יגלה לכם שהכל ארוז, גם הפירות, גם הירקות, גם הבשר. בדרך כלל בקופסאות, שיהיה נוח. אוכל מהיר הוא חלק מהמסורת, ואת המנות בפאב או במסעדות יגישו לכם בדרך כלל מהר מאוד, יחסית לשאר אירופה.
6. לא מפונקים. האנגלים אולי מאוד מנומסים, אבל הם לא עם מפונק. הם מוכנים לעשות דרך ארוכה מאוד עבור האמונה שלהם, והם מצפים מכל בריטי שיעשה עבור הממלכה מה שהוא יכול. מסורת המחקר הבריטית רצופה סיפורים שלא יאמנו על הנחישות של האומה הזו, ושבזכותה הגיעה האימפריה הבריטית לממדים לא נתפסים של שליטה סביב העולם. איך זה קשור לענייני האוכל? זה קשור. האנגלים יאכלו מה שצריך כדי לחיות ולא יחיו כדי לאכול. במוזיאון Natural History (אחד המבנים המרהיבים ביותר בלונדון לכל הדעות) ראיתי תערוכה על המשלחת האחרונה של סקוט לאנטרטיקה, לפני 100 שנים, בה הוא ניסה להגיע לקוטב הדרומי (והפסיד את המירוץ [ואת חייו] בשבועיים לבריטי אחר, אדמונסון, שעשה את מסעו ההוא תחת הדגל הנורווגי), מסופר גם על מה האנשים במשלחת אכלו באנטרטיקה. שנה ויותר הם גרו שם וניהלו שגרת מחנה להפליא. הנחישות האנגלית הביאה להם הישגים כבירים, גם אם זה אומר לאכול שנה בעיקר כבדים של פינגוונים וכלבי ים. (התמונה האמיתי והמדהימה הזו מלפני 100 שנה היא מהתערוכה על סקוט במוזיאון הטבע הבריטי. שווה)

7. בשר. האנגלי צריך את הבשר שלו. לא אכפת לו אם הוא בצורה של רצועות בייקון מטוגנות, בצורה של נקניקיות, בצורה של פשטידה (פשטידת יונים מישהו?), או בצורה של פודינג (!!!), אבל בשר, וגם חלקים פנימיים (בעיקר כליות) הם חלק מהותי מהמטבח האנגלי לדורותיו.

אז מה אמרנו?
שהבריטים הם אומה רצינית, נחושה, מסתפקת במועט ועם חוש טעם מנוון למדי, אבל עם הגיון קולינרי פנימי. הם לא מפחדים משומן, ולא אוכלים הרבה סוכרים. והם גם פשוט לא נהנים מהאוכל.
מסכימים? ספרו לנו!

By מר קדמוני with 20 comments

VivoBarefoot Breatho - סקירה


כרגיל, הכל בגלל אשתי.
בסך הכל רצינו לאכול ארוחת ערב נחמדה, והאשה העדיפה לחזור למקום בו אנחנו אוכלים תמיד בלונדון – food for thought שזה מן מרתף קטנטן המגיש אוכל פשוט, זול, צמחוני וטעים באמצע Neal Street , שיוצא מה Covent Garden (מי שלא יודע על מה אני מדבר, אולי כדאי שיסע ללונדון).
אחרי שאכלנו יצאנו לערב קריר ובהיר ברחובות לונדון, ומכיוון שהיה בערך 8, כל החנויות כבר היו סגורות והרחוב הצבעוני בדרך כלל נהיה קצת חיוור. פתאום עברנו ליד חנות שהיתה לא רק פתוחה אלא גם מלאה אנשים צעירים שותים בירה, מוזיקה וחיוכים. הצצנו. חנות של Vivobarefoot יש שם בניל סטריט, והם חגגו את השקת הקולקציה החדשה שלהם בדיוק באותו הערב. ה 15 בפברואר. נכנסנו. קיבלנו חיוך ובירה, וסקירה על הנעליים שלהם, כל זה בחינם. אה, וגם 25% הנחה על ערב ההשקה.
לא שווה בדיקה מה קורה שם בפנים?

אז קניתי לי את VivoBarefoot Breatho ואח"כ הלכתי (ורצתי) איתן כמה ימים רצוף, והרי התוצאות.
וויווברפוט (האם זה תעתיק תקני בעברית??? מכאן ולהבא בקיצור vivo), הם חברת ותיקה מאוד בשוק ה"ריצה היחפה" ולמעשה הם החברה הראשונה (2003) שפיתחה נעליים המוגדרות כ"יחפות" אז כבר על זה מגיעות להם מחיאות כפיים. האסטרטגיה שהם נוקטים שונה מאוד מאסטרטגיית ההנעלה של VibramFiveFingers. בעוד שהאחרונות הן "כפפה לרגל", ומנסות לייצר מעין שכבת עור שניה לכף הרגל, הרי ש vivo זוהי נעל של ממש (לפחות נראית נעל רגילה), אבל עם סוליה דקה ורגישה במיוחד ועם חלק קדמי מורחב, כך שהאצבעות יכול להיות פרושות כמניפה ולא לחוצות זו לזו כמו בנעליים רגילות.
אבל לפני שנספר עוד, למה בכלל עברה לי המחשבה לקנות עוד זוג נעליים? הרי כתבתי כאן הרבה על ה VibramFiveFingers הנהדרות שלי, שיש לי אותן כבר שנתיים, ואחד הפוסטים הפופולריים כאן הוא הסקירה שלי על ה Nike free 3.0 שנחשבות לאחת הנעליים היותר מינימליסטיות של נייקי, אז למה עוד זוג עכשיו?

ובכן, בקצרה מאוד יש ארבע סיבות עיקריות לרכישה האחרונה:

  • לא יכולתי להתאפק.
  • אין לי אף זוג מתאים לריצות שטח, ואני רץ הרבה בדרכי הכורכר והעפר והשדות באיזור. עם ה VFF זה אפשרי ועשיתי זאת הרבה פעמים, אבל מספיק רגע קל של חוסר תשומת לב ונחיתה עצבנית על אבן קטנטנה וחדה כואבת מאוד הרבה זמן. לעומת זאת הנייקי מבודדות יותר אבל סוליית השוקולד שלהם (מחורצת עמוקות כדי לאפשר גמישות מירבית) נוטה לאגור בתוכה אבני חצץ קטנות, מה שמעצבן מאוד, לא נח ובעיקר מרעיש כשעולים חזרה על אספלט.
  • היה מחיר ממש סביר (אחרי ההנחה שילמתי 51 פאונד שזה 306 ₪).
  • והסיבה האחרונה אבל העיקרית והחביבה היא שחשבתי עליכם הקוראים, ואיך לעשות לכם שמח
אז בחנות מדדתי כמה דגמים ובעיקר את הדגם Neo ואת הדגם Breatho. הראשון אטום למים ויפה, והאחרון קל משקל יותר, בצהוב שחור. ה Neo היו לי פחות נוחות. בעוד שב Breatho האצבעות מיד מצאו מרחב טבעי הרי שב Neo היתה תחושה של צמצום ו"נעל רגילה". ה Breatho לעומתן, הרגישו מיד נפלא.
ככה הן נראות מלמעלה.

הסוליה היא השוס הרציני כאן. לא ברור לי איך הם עושים את הקסם הזה, אבל למרות שהסוליה נראית עבה, והיא מוגבהת מהשטח בשורה של "מגביהים", בהליכה מרגישים היטב את מרקם הקרקע. חריצי מדרכות, גבשושיות כביש וכדומה ברורות לגמרי למגע, בדיוק כמו ב VFF. מאידך, ההגבה מאפשרת לרוץ בדרכי עפר ושטח בקלות, ואין לה בכלל הגבהה בעקב, מה שמותיר את זווית הריצה טבעית יותר לעומת הנייק פרי.
בתוך הנעל ישנה רפידה דקה מאוד (משהו כמו מילימטר עובי). אפשר גם להוציא אותה ולהרוויח כמה מילימטרים. בינתיים נחמד לנו ביחד.
השרוכים הם מיתר, והחרך האחרון לשרוכים הוא קשיח, מה שמאפשר מתיחה הגונה וקשירה טובה. השרוכים נטו להקשר היטב גם אחרי קשר פשוט אחד, ולא נפתחו בקלות המעצבנת של שרוכי הנייקי.
בהליכה הן היו הכי נוחות שיש. ללכת יום שלם עם ה VFF זה בסדר גמור, אבל גם כמה ימים ארוכים של צעידות ברחובות לונדון עם ה VIVO הוכיח שהן אלופות כנעלי יום יום שנראות הגונות ומרגישות יחפות וזאת מבלי לעייף את כרית כף הרגל.
ככה למשל נראות ה VIVO משני צידי קו הזמן שבגריניץ'. מצד אחד מערב, מצד שני מזרח, באמצע פס נחושת של גאווה בריטית.

קור. הVivo אינן נעלי חורף. החלק העליון שלהם מבד נושם (שהקנה להן את שמן), המזכיר מאוד מאוד את הבד ממנו עשויות הנייקי פרי. זה אומר שאם יורד גשם, תרטבו. מאידך, יש לי בסיס מצוין להשוואה. לפני שנתיים בדיוק גם הייתי בלונדון וגם אז עשיתי עבודה לשירותכם ורצתי ריצת בוקר בהייד פארק. אז רק 45 דקות, הפעם שעה. אז חזרתי מהריצה ואצבעות הרגליים היו חסרות תחושה מהקור. למרות שהחורף הזה לא פחות קר מינואר 2010 והדשא בהייד פארק עדיין ירוק, מכוסח ורטוב באותה המידה, הרי שאחרי ריצת שעה עם ה Vivo הרגשתי מצוין, לא היה לי קר, וכפות הרגליים היו מצוינות. מעולם לא היתה לי הסתגלות כל כך מהירה לנעל.
עיצוב. אפשר להתווכח, אבל הן נראות די מגניבות בעיני.
אימונים אחרים. אני לא בטוח איך יהיו ה vivo לאימוני קרוספיט כלליים. נעדכן, אם כי אני חושש שאני מעדיף סוליה שטוחה ורציפה ולא סולית שטח, ולצורך זה גם הנייקי וגם הVFF מספקות פתרון מעולה. לריצות שדה ושטח אין לי ספק ש Vivo יקבלו אצלי עדיפות מוחלטת. הן נוחות, הן רגישות, הן עמידות (לפי פרסומים זרים... כי אצלי הן רק שבוע), ואין אותן לאף אחד אחר בארץ (נכון לכתיבת שורות אלו).

שורה תחתונה:
להשיג אותן בארץ לא תצליחו בעתיד הנראה לעין. הן מתחרות לא רעות מול ה NB Minimus (שנראות דומות באופי, ושמדדתי כבר בעבר, אז אני רק יכול לומר שהסוליה של ה vivo בוודאי יותר עדינה ורגישה לקרקע אם כי אומרים שהיא לא פחות עמידה וקשיחה). הן בחירה מעולה לטיולי יום יום, להליכות ולטיולים טבעיים יותר ומודעים יותר לקרקע. הן לא אטומות למים אבל מאידך הן נושמות, קלות מאוד, ושמחות לרגל.
קניתם כבר?
המלצות אחרות?
מחשבות? ספרו לנו!

By מר קדמוני with 14 comments

מי זאת האשה הזו, ולמה היא צוחקת עלינו?


אחרי שצחקתי, ואחרי שגיחכתי, ואחרי שהראתי לילדים ולאשה, ואחרי שגיליתי שלא נשארו לי שערות לתלוש מהראש (אני קירח), הבנתי שאני לא יכול יותר לשתוק.
האשה הזו נקראת דניאלה. דניאלה יעקובוביץ'. פרופסור דניאלה יעקובוביץ' בשבילכם.
היא רופאה בכירה במרפאת הסוכרת במרכז הרפואי וולפסון, והיא גם, סליחה, לא אחראית במקרה הטוב, וצינית או מניפולטיבית במקרה הרע. אני אתן לכם להחליט לבד מי מהשניים מתאים יותר.
הנה הכותרת של הכתבה מ Ynet שגרמה לי לשהק בהפתעה:
בשורה משמחת למכורים לפחמימות ולמתוקים: מחקר שנערך בבי"ח וולפסון מצא כי דיאטה הכוללת ארוחת בוקר עתירת פחמימות וחלבונים מסייעת לרדת במשקל - ולשמור עליו. הסיבה: הפחמימות גורמות להפחתה ב"הורמון הרעב". החוקרת: "אכלו עוגת שוקולד בבוקר - ותשמרו על משקל נמוך לאורך זמן"
מה את אומרת! כבוד החוקרת.
אז חפרתי קצת כדי להבין במה מדובר ועל מה ממליצים בדיוק ולמה.
באתר הרשמי של בי"ח וולפסון, יש תמונה מחמיאה ולבבית יותר של דניאלה, בערך מלפני 30 שנה. בכל זאת, צריך לשמור שם על תדמית עדכנית. שם באתר מפרגנים על התשובה הציונית ההולמת של פרופסור יעקובוביץ' שעלתה לארץ מוונצואלה, ועכשיו הגשימה חלום ישן והוציאה סוף סוף "מאמר מדעי מישראל". ואני חשבתי שמונצואלה מביאים לארץ בשר בקר. באופן מאוד נוח מסקנת המחקר הנוכחי מתארת בדיוק מופלא את מסקנות הספר שדניאלה פרסמה כבר לפני שנים בספרדית, ואח"כ באנגלית, וששמו, הפתעה, הוא "ארוחת בוקר גדולה". אוהו, שם היא ממליצה על שורה של מאכלים בריאים וכדאיים:
פיצה, הודו, גבינה, סטייק, בייקון, פנקייק, לחם, עוגות, עוגיות, שוקולד, סוכריות, גלידה, שייקים, פירות, ירקות
זה הכל? אאוריקה! קניתי! דניאלה פיצחה את השיטה!!!
אפשר וכדאי לאכול הכל לארוחת בוקר ענקית, אבל לא סתם ארוחת בוקר גדולה אלא ארוחה עם פנקייקים פלוס שוקולד מלמעלה, מלאה בסוכר ובמה שרוצים, ואז לא לאכול כל היום והופ, הפתעה, יורדים במשקל.
למי שלא הבין או יש ספק, זו לא סתם דיאטה, אלא "דיאטה מאוזנת עם הרבה חלבונים". כמובן, שהשומן הוא עדיין אויב רע ומרושע, וארוחת הבוקר המומלצת של הגברת המתוחכמת היא 46% פחמימות, 37% חלבון ורק 17% שומנים, שזה דל שומן, אבל ממש ממש דל דליל.
אז אחרי שהיא גילתה את אמריקה (כי במרכז אמריקה העסקים כנראה חלשים), בדרך של תפריט ופרוטוקול תזונה שאין דומה לו בעולם (מישהו פעם ראה תרבות שאוכלת כל בוקר 3000 קלוריות, שעיקרן סוכרים? מישהו? הללללו?), אבל למי זה משנה, ומה זה משנה, זה נשמע טוב, וזה אפילו עובד. ודרך אגב, ברור שזה עובד. כל הגבלה קלורית תעבוד. וכל שיטה, מטומטמת ככל שתהיה, תמצא לה מאמינים ובני מאמינים. אולי עוד יעשו ממך פרופסור.
בדיוק בשלב הזה, אחרי שגילינו שזה נוח ונפלא, הוחלט להביא את הבשורה לארץ הקודש. אולי כדאי בכלל שנכתוב על זה עוד ספר (אולי עכשיו בסינית, יש הרבה קונים בשוק שם שמעתי), אבל סתם ספר לא ילך, אז נעשה גם מחקר קטן וחמוד, שבו התוצאות יהיו כל כך מרשימות וחד משמעיות עד שאנשים פשוט יהיו מוכרחים לקנות את הספר שלי.
הנה למשל במחקר האחרון, יש שתי קבוצות, שנבדלות בתפריט ארוחת הבוקר. הקבוצה האחת התפנקה עם גלידה ושוקולד בבוקר, והאחרת לא. אבל אותו סך קלורי כל היום (1600 קלוריו ליום, שזה חוסר משמעותי בעליל, ובכל מקרה תפריט דל שומן, כמה נוח שוב). בתוך ארבעה חודשים 193 הנבדקים האומללים הורידו בממוצע 15 ק"ג (!!) כל אחד, אבל מיד בארבעת החודשים הבאים, רק אוכלי השוקולד, הפיצה ופינוקי הבוקר המשיכו לרדת במשקל יפה יפה (עוד 7 ק"ג) ואילו קבוצת מעוטת הפחמימות עלתה מיד 12 ק"ג חזרה.
גרף כזה יפה קשה לצייר אפילו עם סרגל ומד זוית, שלא לדבר על תהליך אנושי.

הי, אבל מי אני שאפקפק?
אז מה היא אומרת לנו (במחקר הזה לפחות)?
שאם אוכלים ארוחת בוקר גדולה, יורד הצורך בארוחות מאוחר יותר, והיא מסתמכת על מדידות הורמון הגרלין, שאחד מתפקידיו הוא ויסות רעב (יש עוד כמה הורמונים ממזרים שמוערבים בזה, בטח שלא אחד), ועל הנשירה מהדיאטה בקבוצת הביקורת.
מה שכל כך יפה הוא החיבור הלוגי (והמופרך) בין השאיפות לבין המסקנות. החוקרת ביקשה לחזק את התיאוריה שלה (ואת המכירות של הספר, וזה בסדר, אנחנו יהודים וצריכים להתפרנס). אין לי פנאי או שום דרך רצינית לבקר את המערך המחקרי אז נניח לצורך הדיון שהממצאים כולם נכונים. ועדיין, השאיפות אולי בשמיים, אבל המסקנות, אעפס, על הארץ:
  • המלצתה לאכול סוכרים, מזון תעשייתי, מזון מעובד היא רעה ומעודדת תחלואה. נקודה.
  • המלצתה על פרוטוקול שומנים נמוך כל כך (פחות מ 20% בחישוב היומי), היא רעה ולא מותאמת לגוף האנושי.
  • המלצתה לאכול ארוחות בוקר ענקיות ("אכול תמיד ארוחת בוקר. תמיד" כך על העטיפה האחורית) היא לא בלתי סבירה, ואם מתאים לכם לאכול ארוחה גדולה, בתיאבון. אבל למה "תמיד"? ולמה ארוחה מלאה בזבל?
  • מה היה קורה אם היו אוכלים ארוחה ענקית המבוססת על חלבונים ושומנים בריאים?
  • ומה ההשפעה הבריאותית של הדיאטה מעודדת הסוכרים הזה?
  • אישית לגמרי, אני בדרך כלל לא אוכל דבר בבוקר. אבל אני גם לא מכיר אף תרבות שאוכלת ארוחות בוקר ענקיות. ודאי שלא תרבויות ילידיות.
אז לסיום, בקשה קטנה: פרופסור דניאלה יעקובוביץ' מתבקשת להתעורר.
ואם את לא בעניין, אז תעשי לנו טובה ותרחיקי את ההמלצות שלך מהילדים שלנו, כי אנחנו חרדים לבריאות שלהם.
ואם יש לכם חלילה סוכרת, ואתם גרים באיזור חולון, אני ממליץ לכם לשקול לחפש רופאה אחרת.

By מר קדמוני with 30 comments

עוד מתכון לשבת (מעט באיחור)


אוקיי, היום יום ראשון, אבל מתחשק לי לספר על תבשיל יום שישי האחרון כדי לפתוח את השבוע או את התיאבון...
המתכון הוא של גיליס, עם טיפל'ה אילתורים ושינויים אבל שום דבר דרמטי. בכל מקרה יצא מעדן אמיתי.
מצרכים:
קנו לכם צלי כתף (חלק מספר 5), טרי וטוב, מקצב טוב ואמין
שני בצלים, הרבה שום, שני גזרים, שלושה פלפלים. אני הוספתי גם סלרי. ואולי אפשר גם עוד עגבניות או קצת פלפל חריף ירוק.
יין לבן יבש.

את הנתח החמוד שקניתם השאירו מחוץ למקרר שעה לפחות. לעולם לא טוב להתחיל לטפל בבשר קר!
בגלל שהחתיכה היתה גדולה מאוד (כמעט שלושה ק"ג), וארוכה מדי בשביל הסיר שלי, חתכתי אותה לשניים.
בשמן קוקוס עם קצת שמן זית סגרתי את הנתח במחבת והעברתי לסיר (עדיף סיר גדול יותר, היה קצת צפוף, אבל היי, מה לא עושים בשביל ארוחת ערב).


בשמן שנשאר טגנתי בצל, שום, פלפלים, גזרים וסלרי. הריח ליגה לאומית.
אחרי האידוי הוספתי כוס גדולה של יין לבן יבש (שגם שתיתי תוך כדי הבישול, היה שווה) והרתחתי.


את התבשיל הוספתי לסיר עם הבשר, כיסיתי והופ, לאש קטנה.
עברו שעתיים במהלכן הפכתי פעמיים את הנתחים כדי שיקבלו טעם טוב טוב וסביב סביב.
ככה הוא נראה כשהוא בסיר:

אחרי שעתיים, שכבר אין סבלנות, ואחרי שאתם בטוחים שהבשר רך (שיפוד עץ יעשה עבודה טובה בלדקור ולבדוק), הוציאו את הבשר מהסיר ותנו לו לנוח בשקט ולהתקרר. אחרי שעה, ובסכין חדה וטובה, פרסו אותו לפרוסות דקות.
שימו בתבנית, צקו מעל את הרוטב שנותר, וחממו קלות (אפשר במחבת, אני שמתי על פלטה). זה לא רק יוצא יפה, זה גם יוצא טעים. לאללה.
(ואם נותר לכם יותר מדי רוטב בסיר, כמו לי, אתם יכולים לשמור אותו ולהשתמש כציר למרק או רוטב בשר, תמיד טוב).
בתיאבון.

By מר קדמוני with 7 comments

הפתעה קטנה לט"ו בשבט

מי לא זוכר את הפרסומת עם גבי עמרני מנשנש שקדים וצימוקים, שואג כטרזן וקופץ על המיטה של אישתו בקפיצה משולשת, עד שהשכנה הפולנייה מלמטה נאנחת ואומרת "הוא שוב אכל פירות יבשים".
אח, נוסטלגיה.

אז כדי שגם אתם תרגישו ככה היום, הנה מתכונון מיוחד לט"ו בשבט של שדרוג שקדים. כן, זה מתכון שרק חברי הקהילה שלנו יאכלו. אנשים אחרים יגידו לכם "אתם לא נורמליים". מצוין, ככה ישאר לכם יותר מהתענוג המושחת הזה.


קונים שקדים טריים, לא קלויים ולא קלופים.
במחבת רחבה ממיסים חמאה או משתמשים בג'הי.
מפזרים עם המחבת שקדים כדי כיסוי אבל לא צפוף מדי.
מפזרים מלמעלה עשבי תיבול. רוזמרין הולך מעולה.
מטגנים על אש בינונית ושומרים כל הזמן שלא לשרוף את השקדים! (אחרת הם יצאו לכם מרים).
מקררים.
מפזרים מלח גס.
שמים בצנצנת זכוכית סגורה על ארון גבוה במיוחד.

ושאלה: על ט"ו בשבט אומרים "חג שמח"?

By מר קדמוני with 5 comments

קדירת החלומות

מן המפורסמות היא החיבה שלי (ושל בני משפחתי) למתכונים מהבילים המוגשים בקדירת חרס. קדירה כזו מפזרת היטב את החום, יוצרת תבשילים מעולים, ויש לה שיק צרפתי. בשבתות של חורף או אז הימים קצרים אין תמיד פנאי או חשק להכין אלף מאכלים אז אם מעט דברים יוגשו לשולחן כדאי מאוד שכל אחד מהם יהיה בומבה.
הנה מתכון של קדירת חורף שכזו, מיום שישי האחרון.


בתמונה נמצאים רוב החומרים:
  • 1.7 קילו צוואר כבש, חתוך לפרוסות לא דקות מדי (אתם צריכים לבקש מהקצב שינסר לכם, בבית לא תצליחו, יש באמצע עצם).
  • שני תפוחי אדמה בינוניים, פרוסים גס
  • שני בצלים, חתוכים לרבעים
  • שומר אחד, חתוך לרבעים
  • חצי סלרי עלים, בלי העלים, פרוס לחתיכות של 5 ס"מ
  • שני גזרים קלופים ופרוסים לחתיכות גדולות
  • 5 שיני שום קלופות אך שלמות
  • שליש צרור שמיר
  • קצת שמן זית, מעט פפריקה, הרבה מאוד פלפל שחור גרוס גס, כפית מלח גס
  • שתי כוסות יין אדום יבש וטוב
מערבבים את כל החבורה בקדירה, ודואגים שהבשר יהיה מכוסה כולו בירקות.
ככה זה נראה רגע לפני התנור:


שולחים לתנור על חום גבוה (22) למשך 20 דקות ואז מנמיכים את החום ל 160 מעלות לעוד שעתיים לפחות.
מתקבלת ארוחה שלמה, טעימה ומריחה ניחוחות של חורף, אדמה ויין. צוואר כבש פשוט מאוד להכנה, מתאים לתבשילים ארוכים, ויש בו גם עצמות (עם מח עצם), גם שומן וגם הרבה מאוד טעם. הוא נימוח בפה וישאיר אתכם עם בטן מלאה. מאוד מלאה.
עם כוס יין אדום בצד (כתוספת), קשה לי לדמיין ארוחת בוצר שבת טובה יותר.
בתיאבון

By מר קדמוני with 13 comments

לקראת ט"ו בשבט - מחשבות על אהבת הארץ


צ'יף סיאטל. WIKI

עוד לא ט"ו בשבט, אבל אנחנו מתחילים.
בשבת האחרונה פגשנו זוג חברים. הוא פרופסור בטכניון, מומחה לסביבה ואקולוגיה, והיא יועצת בנושא איכות סביבה. זוג מחייך וירוק שכזה. הוא דיבר על ט"ו בשבט המתקרב והקריא שיר מספר שלא הכרתי. מעין חוברת שנקראת "רוח האדמה" משנת 1981 (כן, מלפני 31 שנים) ובה שלל ציטוטים ותרגומים על הקשר בין האדם לאדמתו, בהקשר הסביבתי אקולוגי. עלעלתי והתאהבתי. בעמוד האחרון כתוב במפתיע ש"העתקת וציטוט קטעים מחוברת זו מותר ומומלץ" אז לא יכלתי להתאפק, ומיד נביא דברים משם.
כמו הקדמה:
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות הוא אחד מארבע ראשי שנה שיש בלוח השנה היהודי: ראש השנה לשנים, הלא הוא ראש השנה ה"רגיל" בא' תשרי. ראש השנה למלכים, הוא א' ניסן. ראש השנה למעשר בהמה, הוא א' אלול ואחרון חביב, ראש השנה לאילנות, ט"ו בשבט. והמנהג שהשתרש לנטוע עצים הוא יפה ונותן ליום הזה חגיגיות וקשר מיוחד לאדמה (ולבוץ. "תשאירו את הנעליים ליד הדלת אמרתי").
אז בצדק, כך נראה לי, ט"ו בשבט הוא יום שמקושר לאהבת הארץ ולחזרה אל הטבע, חזרה אל האילנות והעצים, השיחים והקרקע. כל ילד בגן הולך עם מעדר קטן, מגפיים גדולים ושתיל מטפטף ולומד דרך הרגליים לטעום מעט מהקשר של ארץ וצמיחה, התחדשות והמשכיות. בט"ו בשבט הנאיבי, הפשוט, יש הרבה אהבה לאדמה ולארץ אבל אין בכלל נטיעת יישובים, כבישים, מפעלים או פנסי רחוב. יש רק שורשים וירוק.
לעומת זאת, במציאות הישראלית הנוכחית והמסוכסכת, אהבת הארץ הפכה למונח ששמור רק לעבדקנים מגודלי פיאות ויחפים, שרועים צאן על איזה הר טרשים קירח בשטחים. ויותר מזה, היא הפכה למונח טעון פוליטית, ורבים בציבוריות הישראלית קושרים את אהבת הארץ עם סלילת כבישים, הקמת יישובים, הפרחת השממה, סילוק אנשים מאדמתם או דווקא בהשארת אנשים על אדמתם של אחרים. זה מעט הזוי, אבל כאן אנו חיים.
דומה ששיא הטירוף בעניין הזה של בלבול בין אהבת הארץ לאהבת המדינה (שגם אותה אפשר לאהוב, אבל זה לא אותו הדבר) הוא בשירו של נתן אלתרמן "שיר בוקר" שלצערי, רוב הילדים עדיין לומדים אותו בגן (ההדגשה להלן שלי):
בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.
(זה עוד ממשיך)

מאז ומעולם, או לפחות מאז שהעולם הפך למערבי והתיישבותי וחדל להיות עולם של שבטים ציידים-נודדים, ישנה משיכה אל חבל ארץ והגדרתו כ"מולדת" וכ"מכורה" שאותה יש "לקחת" מהאחר, להגן עליה, לברא מעליה כל מזיק, להקים עליה כל מבצר, להפוך את האדמה והנוף לתבניתו של האדם הגדל עליה. העירוני גדל מוקף בתים וגם אישיותו נבטה והתעצבה כך. לטוב ולרע.
וכך, אהבת הארץ משמשת היום ערבוביה של מטרות פוליטיות (לכבוש, להגן, ליישב, לסלק, להפריח, להתחיל, לסיים, לקבוע, להקים, לבנות, לפנות) ולעומת זאת, הקשר הפשוט, השורשי, המקורי, בין האדם לאדמתו, הקשר שלפני היות המדינה, הקשר של לפני היות הפוליטיקה, הקשר הזה הטשטש ונעלם במרוצת אלפי השנים האחרונות עד שאינינו יכולים לדמיין ארץ בלי מדינה או קרקע בלי שלטון.
ולא כך היה תמיד.
הקרקע קיימת ועומדת מדור דור. עולם החי, הצומח אדיש לתהפוכות מערכות השלטון של בני האדם והוא נותן לנו את המזון ואת החיים, אבל אנו בני אדם כוחניים, אלימים, גאוותניים, דרסנו את הקרקע ואת המציאות, הרגנו את החי וביראנו את הצומח לטובת צמחים חד עונתיים.
ועכשיו יש המתפלאים שהמציאות סביבנו מתחילה לקרוס עלינו.
לפני 150 שנה כתב איש חכם אחד (בתמונה למעלה, התמונה היחידה הידועה שלו), אדם בשם צ'יף סיאטל, מכתב לנשיא ארה"ב דאז, פרנקלין פירס. צ'יף סיאטל (נכון, על שמו נקראית העיר סיאטל, זאת מנירוונה ומהאנטומיה של גריי), היה אדם פרקטי שהתבונן למציאות ישר לעיניים ואמר בקול ובגלוי נבואת זעם וחורבן על היהירות של האדם הלבן שהכפיף את הטבע לפוליטיקה, ששכח את הקשר בין האדם לאדמתו, שתקוותו הלבנה היא להלביש את הארץ בשמלת בטון ומלט. וכך, בעיני הנשר אשר לו, כתב הצ'יף האמריקאי מכתב שעומד בחודו גם היום.
(סליחה, גבר, אבל קיצרתי קצת. הנוסח המלא בעברית נמצא כאן ובאנגלית כאן, ושווה לקרוא את שניהם). וכך הוא כתב:
הצ'יף הגדול מוושינגטון שולח לנו איגרת לומר שהוא מבקש לקנות את אדמתנו. הצ'יף הגדול משגר גם מילים של ידידות ורצון טוב. הרי זה נדיב מצידו שכן יודעים אנו מה מעט זקוק הוא לידידותנו בתמורה. אך אנו נשקול בדבר; כי היטב נדע שאם לא נעשה כן עלול האיש הלבן לבוא בכלי ירי ולקחת את אדמתנו. בדברי המנהיג סיאטל יכול המנהיג הגדול בוושינגטון לתת אמון מלא, ממש כשם אחינו הלבנים יכולים לסמוך על חילוף עונות השנה. דבריי כמוהם ככוכבים שלעולם לא יכבו.

איך תוכלו לסחור בשמיים? בחמימות האדמה? רעיון זה זר הוא לנו. הלא רעננות האוויר או נצנוץ פני המים אינם קנייננו. איך תוכלו לקנות אותם מאיתנו עוד נחליט על כך בבוא העת. כל חלקת האדמה בארץ הזאת קדושה לבני עמי. כל מחט אורן מבהיקה, כל חוף חולי, כל אד תלוי ביערות אפלים, כל קרחת יער וכל חרק מזמזם קדושים בזיכרונם ובמסורתם של בני עמי.

יודעים אנו שהאיש הלבן לא יבין את דרכנו. פיסת קרקע אחת נדמית לו כשנייה כי הוא זר הבא בלילה ליטול מן האדמה את כל אשר יידרש לו. האדמה אינה אחות לו אלא אויב ולאחר שכבש אותה - ימשיך בדרכו. את קברות אבותיו יותיר מאחור - לא אכפת לו. הוא גוזל את הקרקע מאת ילדיו. לא אכפת לו. קברות אבותיו וזכות הבכורה אשר לילדיו - נשכחים מליבו. ברעבתנותו יבלע את האדמה ואך שממה יותיר. מראה עריכם מכאיב לעינינו ואולי כך הדבר מפני שאדום-העור הוא פרא לא יבין...

בערי האיש הלבן לא תמצא פינה שקטה. לא מקום לשמוע את רחש העלים באביב או את אוושת כנפי חרקים. אולי מפני שאני פרא ואינני מבין - השאון נדמה כעלבון לאוזניים. ומה הטעם בחיים אם אינך יכול לשמוע את האנקות בכיו המתוק של התחמס או את פולמוס הצפרדעים בלילה סביב האגם? האינדיאני מבכר את קולה הרך של אוושת הרוח על פני האגם ואת ניחוחה אחרי שהזדככה בגשם הצהרים או התבשמה באורנים.

האוויר יקר לאדום העור כי לכל הברואים נשמת-אף אחת: לחיות, לעצים, לאדם. נראה כאילו האיש הלבן אינו משגיח באוויר אותו ישאף: כאיש הגוסס ימים רבים הריהו קהה-חושים מלהריח. אם אחליט לקבל את הצעתך אעשה זאת בתנאי אחד: האיש הלבן חייב להתייחס לבעלי החיים בארץ הזאת כאל אחיו.

פרא אנוכי ולא אדע כל דרך אחרת. כבר חזיתי באלף גופות בופלו מבאישות בערבה. נטושים לאחר שהאיש הלבן ירה בהם מתוך רכבת עוברת. פרא אנוכי ולא אבין כיצד זה יהיה סוס הברזל המעשן חשוב מן הבופלו שאותו נקטול רק כדי להתקיים. מהו האדם בלא חיית הארץ? אם ייעלמו כל החיות - האנשים ימותו מבדידות-נפש גדולה; כי החיה והאדם מקרה אחד יקרה את כולם. כל הדברים תלויים זה בזה; אשר יפקוד את האדמה יפקוד את בני האדמה.
...

אם נמכור לכם את אדמתנו אהבוה כאשר אהבנו אותה אנו. השגיחו עליה כפי שאנו השגחנו. שמרו בחובכם את זכר הארץ כמות שהיא בעת לקיחת; ובכל כוחכם ובכל מאודכם ובכול לבבכם שמרוה למען ילדיכם ואהבוה כאהבת אלוהים את כולנו. כי זאת נדע אלוהיכם ואלוהנו חד הוא. אדמה זו יקרה לו. אפילו האיש הלבן לא יוכל להימלט מן הגורל המשותף.

מדהים. מרגש. אמיתי.
ובאותו עניין כתבתי כאן פעם או פעמיים על המודל של הסרט אוואטר, אחד הסרטים היותר-אקולוגיים-מגניבים (ולא רק לראות לווייתן כחול מפהק), שאימץ את התרבות האידיאנית כבסיס הרוחני של תרבות הנאב'י, הגיבורים הגבוהים וארוכי הזנב והאזניים של כוכב פנדורה. גם הם, כמו האידיאנים, מרגישים קשר עמוק לאדמתם, ולעולם היצורים החיים והצומחים הסובב אותם. גם הם צדים כדי לחיות, ושונאים הרג מיותר. הם אוכלים מהחי ומאמינים שזה חלק ממעגל החיים הגדול והקוסמי, שגם הם יהפכו יום אחד לחלק ממנו, יתפרקו וגופותיהם יזינו יצורים אחרים. וגם שם, כמו לפני 150 שנה, האמריקאי הפולש לא מבין מה רוצים ממנו הילידים, ולמה אי אפשר פשוט לכבוש את הכוכב הארור ההוא. בסרט זה נגמר בסוף טוב. אבל במקור, באמריקה, זה נגמר בערימות של באפולו מתים, ובשדות החיטה האינסופיים של יוטה שהיו פעם סאוונות, שיחים ועצים, ושמאבדת מאז כמה ס"מ מגובה אדמתה בכל שנה (כי כבר אין דבר שיחזיק את הקרקע, ולא, חיטה לא יכולה לעשות את זה. אין לה שורשים).

אז ספרו לנו איך אתם מרגישים לקראת ט"ו בשבט, כמו אידיאנים או כמו אמריקאים לבנים?
כמו בני הנאב'י הצדים למחייתם והמתפללים על נשמת החיה שצדו, או כמו מפעילי הקומבייניים העצומים של טקסס?
אם לא תספרו, איך נדע?

By מר קדמוני with 16 comments

מתכונון בקטנה לחורף


כבר כתבתי כאן על מתכון לפסטרמה, אבל זה הזמן לרענן אותו מתהום הנשייה ולהזכיר שאין כמו חורף להכנת פסטרמות, שהולכות מעולה כחטיף, כנשנוש, כאוכל לבית הספר (במסגרת ילדים אוכלים בריא), או כדי שהאורחים יפרגנו. אנחנו מכינים כל שבוע, ולפעמים פעמיים בשבוע (ראו הערה 6 להלן).
המתכונים של דורעם גורנט עובדים יופי, והעקרון הוא פשוט, אם כי כל פעם אני מנסה גרסה מעט אחרת.
1. נקו היטב היטב את החזה של העוף או ההודו משומן ומעצמות קטנות. אתם רוצים את הפסטרמה נקייה ואחידה. שווה להשקיע.
2. כבשו אותה 24 שעות. לא להתעצל ולתת לה את הזמן לשהות במים, כף מלח, עלי דפנה ופלפל אנגלי. בנחת.
3. שיטפו, יבשו ואז השרו אותה עוד 24 שעות (כאן אפשר לקצר אם רוצים) במשרה האהובה עליכם. דבש, פלפל, פפריקה. הכל הולך. נסו וספרו על ניסיונות מוצלחים במיוחד.
4. קישרו היטב היטב וגלגלו בציפוי (אני אוהב הרבה לפל שחור גרוס סביב סביב).
5. אפו 45 דקות בחום של 160 מעלות על הרשת (שיטפטף ולא יתבשל במיץ של עצמו).
6. למחרת בבוקר תשאלו: "איפה הפסטרמה?" (נכון, כבר נגמר).

בתמונה: רגע נדיר של פסטרמה הודו ופסטרמה עוף, עדיין שלמות. הרגעים האלה מחזיקים מעמד בערך 10 שניות.

By מר קדמוני with 9 comments

מזונות טובים לילדים - חלק שני - המעשים

אחרי שסקרנו כמה מיתוסים מקובלים בתזונת ילדים, נעבור לשלב המעשים על איך מגדלים משפחה בריאה ושבעה. ומרוצה.
  • דוגמא אישית. הילד שלכם מסתכל עליכם בראש ובראשונה. מכם הוא לומר לדבר, להתנהג, לשחק ולשיר. הוא מחקה ומזהה את כל תנועותיכם. הוא רואה טוב יותר מכל בלש ורגיש יותר מכל חיישן. אם אתם אוכלים בערב "חטאים" כאלו או אחרים, גם אם זה הרבה אחרי שהילדים הולכים לישון, הם איכשהו ידעו על זה. הילדים מאמינים לכם, ועוד יותר, מאמינים למה שהם רואים במציאות. אם תגידו דבר אחד ("חשוב לאכול בריא") אבל בפועל תעשו דבר אחר ("איזה טעים היה הבורקס אתמול"), אל תצפו שהילדים שלכם יתעקשו על ארוחת בריאות.
  • המזווה (והמקרר) שלכם, מלמדים את הילדים שלכם טוב יותר מכל הרצאה. מעבר לדוגמא האישית, מה שיש בבית הוא סימן הכי טוב בעולם למה שעומדים לאכול בבית בסופו של יום. אם יש לכם במזווה שוקולד לבן, שוקולד למריחה, קטשופ, צ'יפס קפוא, ועוד ועוד - אל תתפלאו אם הילד יתעקש (ובסוף גם יקבל) את הצ'יפס עם קטשופ בפיתת-שוקולד שלו לארוחת הערב. אם לא יהיו לכם בבית שמנים תעשייתיים, הילדים שלכם לא יאכלו שניצלים (חוץ מאת אלה שאמא שלי מתעקשת להביא איתה בתיק כשהיא באה לביקור). אבל אם תהיה ספטה, זה מה שיאכלו. אם לא היום, אז מחר.
  • להכין ולבשל ביחד. אם הילד חותך בעצמו את הירקות של הסלט, ולבד מתבל אותו אחר כך, יש אחריות יצרן שהוא גם יאכל ממנו. אם הילד מתבל את הסיר עם העוף או קושר את הפסטרמה לפני האפייה, הוא יאכל מהם כשייצאו מהתנור. אמר רבינו בחיי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וזו אמת קטנה ופשוטה ונכונה. מה שאתה עושה, זה מה שאתה אוהב. ואם הילד שלך (עוזר לך להכין) אוכל טוב, הוא גם יאהב אותו. כנראה.
  • לגלות מה הילד אוהב. אוכל בריא יכול וצריך להיות אוכל טעים, אבל לא כל מה שבריא טעים לחיך של המפונק הקטן שאתם מגדלים בבית. לא להתייאש. לנסות את זה, ולנסות את זה ולנסות גם אחרת.
  • להסביר. להגיד "תאכל את הבשר שלך" זה אולי קל אבל לא תמיד יעיל. להגיד "בשר גם ישביע אותך וגם יתן לך מספיק קלוריות לגדול. וגם הוספתי לתיבול שלו את תבלין הפיצה שאתה כל כך אוהב", עשוי לעבוד טוב יותר. הילדים צריכים לדעת מה אתם רוצים מהם, ולמה. כבר בגיל צעיר מאוד, הבן שלי הסביר פעם לאמא שלי על החביתה ש: "יש בזה הרבה חלבונים". לאכול אותו. הם מבינים והם שואלים, והם יהיו איתכם. אל תפחידו אותם ("אם תאכל פיתה תבוא מכשיפה"), אבל בהחלט תסבירו להם מה טוב ולמה זה עדיף. תחזרו על זה כל יום במשך חמש שנים, ואני מבטיח לכם שהמסר יקלט.
  • להשקיע. כל ההצלחות מתחילות בנשמה. אם אתם אוהבים מישהו, תפנקו אותו. אם הילד שלכם רואה אתכם טורחים ומתאמצים ומנסים לעשות את המנה הזו יפה, וטרייה, וארוזה יפה, וטעימה, ומתאימה לשגעונותיו, הוא יאהב את זה. גם בכיתה א' וגם בכיתה ח' (יש לי משני הסוגים) ילדים מתים על קופסה ארוזה ואטומה עם ירקות טריים שנחתכו באותו הבוקר, עם פרוסות מוצרלה מעל, וקצת מלח גס ופלפל שחור. זה לא רק הטעם, זו גם ההשקעה.
  • לא לפחד מקשיים. שנים שהבת שלי לא רצתה לשמוע על זה. היא התעצבנה כשדיברנו (בינינו, המבוגרים) על תזונה, ועקמה את האף כשהכנו בשר (ראש). אחרי זמן מה, היא שינתה את התזונה שלה והפכה לסיפור ההצלחה הכי מרשים (והכי יפה והכי חמוד) שלי. גם היום היא עדיין מעקמת את האף כשמכינים בשר (ראש), אבל בלחם, פיתות ופסטה היא כבר לא נוגעת מזמן. תאמינו בעצמכם, והקשיים יעברו.
  • לתכנן ולהתארגן מראש. סוף מעשה במחשבה תחילה, וסנדוויץ' לבית הספר הוא הפתרון המהיר והיחיד אם לא חשבתם והתארגנם על אלטרנטיבה בריאה מראש. לא תהיה לכם קופסה, או לא ירקות או לא מצב רוח, או לא זמן, או לא כל הנ"ל. תתארגנו ותצליחו.
בפוסט הבא בסדרה, נדבר על קצת רעיונות קונקרטיים לתזונת ילדים בריאה, אם כי אני חושש שלזה צריך ספר, ולא פוסט...

מחשבות?
שתפו אותנו!

(והערה: המהממת בתמונה זו הבת שלי)

By מר קדמוני with 9 comments

מזונות טובים לילדים - חלק ראשון - המיתוסים


עבור כל הורה שאלת השאלות היא איך אנחנו שומרים את הילדים שלנו בריאים ובטוחים.
אנחנו יכולים לספוג הכל, אבל לא יכולים לדמיין משהו קורה, חלילה, לצאצאים שלנו. זהו טבע האדם, וטוב שכך.
אז באמת, כהורים אנו מנסים כל העת להגן על הילדים שלנו, למנוע מהם כל התנסות קשה או מיותרת, ובודאי שלתת להם לאכול "כל מה שצריך" כמו שאמרה סבתא שלי. ואין לסבתות נחת גדולה יותר מאשר תינוק שמנמן ומדושן פימות שאפשר לצבוט אותו בהנאה.
הרגלי המזון של הרך הנולד מתחילים כבר בינקות. תודה לאל, כל אמא בימינו תאמר לכם שהתזונה המעולה ביותר לתינוק(ת) שלה היא חלב אם. לא תמיד זה אפשרי, אבל ברור שיש יתרונות רבים בחלב אם (אפילו שבמקרה זה התזונה של התינוק מבוססת על 54% שומן). אז באמת בשלב הינקות הכללים התזונתיים (טוב ופחות טוב) ברורים למדי, ואפילו מוסכמים מקיר לקיר, אבל ברגע שנגמלים, הופל'ה. בעיה. מה אוכלים עכשיו? וסביב העניין הזה כבר נשפכו נהרות של מיץ פטל וטוגנו הרים של שניצלים. אז לכסות את כל הנושא בפוסט אחד יהיה קשה מדי, אז נחלק לכמה פוסטים שיידרשו, ונתחיל בהתחלה. בדברים שנקבעו לפני היות המציאות, הלא הם המיתוסים. בפוסט הבא, אחרי שננפץ כמה פרות, נראה מה כן אפשר לעשות. ולאכול.

מיתוס ראשון - הקצוות רחוקים זה מזה.
בעניין תזונת ילדים רוב ההורים מחזיקים בדעה המארגנת את המציאות באופן סכמטי לשני קצוות של המנעד הקולינרי:
אוכל מפנק------------------------------------------------------------ אוכל בריא
ההורים *רוצים* אוכל בריא, אבל ההורים גם*רוצים* לפנק והתוצאה שההורים נלחמים מול עצמם כל בוקר מחדש:
מה, לא מגיע לו שוקולד למריחה לפעמים בסנדוויץ'?
מה, לא נקנה לו חטיפים לטיול?
מה, לא נעשה לו עוגת שוקולד ליומולדת???
מה, רק הוא לא יאכל קרמבו?
אופן המחשבה הזה מכוון את ההורים לבחירות שעיקרן הוא לעולם ויתור. או שאני מוותר על האוכל הבריא (היום, רק היום), או שבארוחה הזו אני מוותר על לפנק אותו (אבל אח"כ ניתן לו חיבוק גדול וסוכריה שיפסיק לבכות). כל זמן שזהו אורח המחשבה שלכם, אתם לכודים לנצח בדילמה בלתי נתנת לפתרון. זהו מיתוס. אוכל מפנק יכול וצריך להיות גם בריא. ולהיפך.

מיתוס שני - לילדים חוש טעם לא מפותח
מן המקובלות הוא שילדים לא אוהבים כבד, לא אוהבים קוקוס, לא אוהבים גבינות עיזים מסריחות, לא אוכלים סלט רוקט, לא יגעו ברוטב יין ופטריות, ובכלל, כל מה שלא בא בתוך בורקס או מעוך היטב בפיתה לא יעבוד. יש לי ידיד שקבע את חוק שני המרכיבים ולפיו ילדים יאכלו כל מזון שעשוי משני רכיבים בלבד, למשל צ'יפס וקטשופ, לחמניה ונקניקיה, שניצל ופירה, פיתה עם חומוס וכו', אבל לא יגעו בפיתה עם חומוס ופלפל אדום, למשל.
העניין הזה מוסבר בפרימיטיביות של חוש הטעם הילדי שאינו מפתח ולכן, על מנת להבטיח שצאצאינו ישגשגו, עלינו לתת להם מה שיסכימו לאכול - אוכל בטעם אחד, משני מרכיבים ללכל היותר, רצוי מוכרים (ע"ע מיתוס שלישי).
זהו מיתוס. הוכחה קטנה מהבן שלי לפני שנה, באלפים הצרפתים. הנה כאן:


מיתוס שלישי - ילדים לא אוכלים מאכלים חדשים

לפני חודש קפצתי איזה ערב לשכנים לקחת מהם מקדח ווידיה 11 מ"מ שבדיוק נשבר לי. קורה כל הזמן. מכל מקום, הם בדיוק הכינו ארוחת ערב. לא שאני בדרך כלל מתערב, אבל הם בדיוק כמה שבועות קודם התחילו בתזונה קדמונית ואמרו לי שהם מרוצים מאוד, לכן התפלאתי לראות שהם משתמשים בשמן חמניות לסלט. שאלתי מה רע בשמן זית. אמרו לי: "שמע, אין סיכוי שהילדים שלנו יאכלו את זה. הם פשט לא אוהבים שמן זית". אמרתי, נסו ותראו בעצמכם. אם לא יהיה בבית שמן חמניות, ותכינו ארוחת ערב עם שמן זית, הם יאכלו כמו גדולים. זה לא שאני נביא, אבל זה בדיוק מה שקרה אצלם למחרת (המקדחים המשיכו להשבר לי).

באותו האופן, המיתוס המושרש ביותר הוא שהילדים יסכימו לאכול לצהרים רק פירה ושניצל או רק שוקולד למריחה בחצי פיתה לבית הספר. זהו מיתוס. ילדים יאהבו כל דבר כמעט ויקחו לבית הספר דברים אחרים לחלוטין ובשמחה רבה, אם באמת תאמינו שהם יכולים לאהוב את זה ותגרמו להם לאהוב את זה.

מיתוס רביעי - אוכל בריא מסובך להכין (ולמי יש זמן).
"יאללה, יאללה" אומרת לי חברה שהיא גם אמא, "יש לי להכין אוכל לבית הספר לשלושה ילדים, למי יש כח לבשל להם משהו. מכינים חצי פיתה בשתי שניות, והופ, כולם מרוצים". כי אוכל בריא, היא לא-אומרת-אבל-חושבת, זה מסובך, מורכב, ארוך, רגיש, קשה לארוז ואי אפשר לשים בשקית או לשים בילקוט. במאבק על הזמן הקצר שיש לנו כל בוקר, או בהכנת ארוחת ערב אחרי שחוזרים מיום בעבודה, או בארוחת צהרים שצריכה להיות מהירה וטעימה, לאף אחד אין זמן, חשק, אנרגיות או מוטבציה להכין מנות שף מעוצבות מחליטת עשבי גליל עונתיים וטריים. ואורגניים.
זה מיתוס. אוכל בריא יכול להיות פשוט, מזין ואפשרי לגמרי בילקוט. כן, הוא יותר טרחה מחצי פיתה במיקרו, אבל הוא גם שווה הרבה יותר.

מיתוס חמישי - חריגות זה נורא
אין דבר שיותר מלחיץ הורים מאשר שהילד שלהם יהיה חריג בסביבתו. וחריגות, זאת יש לדעת, נקלטת כבר בקווים דקים מן הדקים, באנטנות רגישות ויעילות שאכן יש לילדים. הם אלופי העולם בלזהות את השונה ואת האחר, גם אם השוני הוא עדין ולא נראה לעין המבוגר. אז בהקשר של תזונה וילדים, לאלמנט הקבוצתי יש אפקט עצום על ההורים. לא יעלה על הדעת שרק הילד שלי לא יאכל חטיפים בטיול או לא יביא עוגה לקבלת שבת בגן. שיאכל מה שאוכלים כולם. מה יש.
זהן מיתוס. יאהבו אתכם כמו שאתם. גם את הילדים שלכם. אל תעשו עניין ממה שאין לו הצדקה להיות עניין.


עד כאן מיתוסים. אולי יש לכם עוד כמה?
בפעם הבאה נכתוב קצת על מה כן אפשר לעשות.

By מר קדמוני with 18 comments

10 אסטרטגיות חורפיות ויעילות


חורף.
הגשם מטפטף על העורף.
חורף.
וקר.
(או כך לפחות אומרים החזאים שיהיה מחר).
רבים רצים דחופים ומבוהלים לקבל זריקות שפעת ורק מחכים שתתפוס אותם ההצטננות הגדולה, זו שתשכיב אותם במיטה לכמה ימים עם חום, נזלת, כאב ראש ונאחס כללי. חברים, אני מאמין שלעתים קרובות מאוד (הרבה תלוי בכם), אפשר לצלוח חורף בלי שום מיחוש. בדיוק לפני שנה כתבתי פוסט על הנושא, אבל שווה להתרענן ולחדד כמה נקודות (ותסלחו לי עם משהו פה ושם חוזר על עצמו).
  1. קצת קור זה טוב. באמת, קור זה סבבה. לא רק שאני אישית מת על מזג אויר קר, אלא שבניגוד לדעה הרווחת חשיפה לקור לא תעשה אתכם חולים. בחשיפה נכונה נראה שההיפך הוא דווקא הנכון. רעיון טוב יהיה לטייל ודווקא כשקר, אבל תשמרו כמובן על בית החזה מחומם היטב. כלומר, נראה שטוב לעשות לצאת עם מכנסיים קצרים, אבל עם שכבה כפולה על החזה.
  2. אל תשתגעו עם האימונים. להתאמן ולעשות ספורט זה חיוני ומקדם בריאות ומערכת חיסונית טובה, אבל אימונים ארוכים ומתישים, בעיקר אימוני סבולת וריצה ארוכים ויומיים, אבל גם כל פרוטוקול אימונים אגרסיבי ומתיש במיוחד (הכוונה לא לפראן של חמש דקות אלא לעבודה רצופה, ארוכה, יום אחר יום) מחליש את המערכת החיסונית. אתם רוצים לוודא שבחורף אתם מתאמנים בתבונה.
  3. תפוזים (ויטמין C). בעיקר אם אתם אנשים שאכן מתאמנים בחוץ ובקור, והרבה, תיסוף של ויטמין C יכול מאוד לעזור. ל"סתם" אנשים זה עוזר רק קצת. למתאמנים, זה נראה כעוזר הרבה. בתחילת החורף כתב על זה יפה פיטר. המלצה: אם אתם רצים הרבה בחוץ, תאכלו יותר תפוזים. יש בשפע, ועכשיו בדיוק הם הכי טובים (קטנים ומתוקים).
  4. תרחצו ידיים. אתם בריאים כמו סוסים, זה נכון (ותישארו לי ככה) אבל יש שם בחוץ כל מיני מצוננים מקצועיים שעושים הכל כדי להדביק אתכם. משתעלים, מחבקים או סתם לוחצים ידיים. בחורף, עוד יותר מאשר בקיץ, שווה לבדוק שאתם לא אוכלים את החיידקים שלהם. לי יש בקבוק עם מחטא ידיים ללא מים. טוב בטיסות.
  5. הרבה שמש או ויטמין D. איכשהו, לא נמאס לי לחזור על זה כמו תוכי. יש סיכוי סביר מאוד שחסר לכם ויטמין D, ואם זה המקרה, בחורף המצב רק ידרדר. תבדקו, ואם חסר, תתספו. 5000 או יותר. תבדקו שוב אחר חודש-חודשיים. בייחוד בחורף, בו נפוץ הדכאון הרבה יותר, ומסתבר עכשיו כי גם לזה קשור המחסור בויטמין D. כתבה על זה הפסיכיאטרית אמילי דין ממש לאחרונה. שורה תחתונה: אל תחכו לדכאון החורף שלכם כדי לבדוק אם לא חסר לכם ויטמין D.
  6. שחררו. אל תהיו לחוצים. לחץ, חרדה, כעס - כולם מחלישים את המערכת החיסונית הטבעית שלנו. בחורף זה חשוב כפליים. שבו מול האח המבוערת (או שימו שומר מסך של אש במחשב, אם אין), ותהנו מהחורף. תחייכו.
  7. שתו תה. ירוק. תמיד אמרנו שתה ירוק זה סבבה בחורף. אז ממש עכשיו כריס מאסטרג'ון פרסם מאמר מכובד על הנושא, ושם נראה (אם כי לא מוכח) שיש אכן סבירות גבוהה לתועלת הבריאותית של התה הירוק. כבוד.
  8. (אל תאכלו זבל). ברור. סוכרים ודגנים עושים לא טוב למערכת החיסון שלכם.
  9. "תישן חביבי. אם תרצה כוכב זהב הגד נא לי. אם תרצה כוכב זהב, תקבל אותו מיד. ועכשיו נלך לישון. לישון, תישן, תינוקל'ה קטן". האם יש עוד מישהו בעולם שמכיר את שיר הערש הזה חוץ ממני??? לא מצאתי לו סימוכין ברשת אז נראה לי שזו גרסה שהתפתחה בחיפה של ראשית שנות השבעים. אוקיי. אחרי הזכרונות, קצת רצינות. שינה, ובמיוחד בחורף, היא מפתח קסמים לבריאות טובה. חושך מוקדם והגוף שלנו מתוכנן לישון הרבה. אז במקום להרדם מול הטלויזיה, תרדמו במיטה, עם שמיכת פוך עבה.
  10. התאימו את השעון הביולוגי שלכם לשעות החשיכה של החורף. זה אומר שבחורף עדיף ללכת לישון מוקדם יותר, ואם זה לא אפשרי, אז לזכור שבחוץ חושך כבר בחמש. הגוף שלכם אמור לדעת את זה אבל החיים בסביבה המודרנית עלולים להטעות אותו. אני, למשל משתמש כבר הרבה זמן ומאוד מרוצה מאפליקציה קטנה וחינמית שנקראת F.lux. הממזרה הזו מתאימה את צבעי המסך לפי שעות השמש במקום בו אתה נמצא, וכך כשיורד הערב משתנים הצבעים של המסך שלי לצבעים חמים יותר, ורגועים יותר, שמכינים את המוח והגוף ללילה. אז גם אם אתם, כמוני, ממשיכים לעבוד על המחשב, אתם לפחות לא מסנוורים את עצמכם לדעת ומשדרים משהו רגוע הרבה יותר.
משתמשים באחת או יותר מהאסטרטגיות האלה?
ספרו לנו מה עובד טוב אצלכם, והאם יש אצלכם שינוי אז שעברתם לתזונה ואורח חיים קדמוני יותר.
(אני כבר חמש שנים לא הייתי חולה, חוץ מיומיים צננת קלה, לפני שנה. טפו, טפו, טפו. ולצורך ההשוואה, עד אז מעולם לא הייתה שנה בה לא נפלתי למשכב של לפחות ארבעה ימים. מקריות? או אולי נעשים בריאים יותר ככל שמתבגרים?)

By מר קדמוני with 13 comments