למי שלא מכיר, חנוך דאום הוא עיתונאי. אם זכור לי נכון הוא החל את דרכו בתור מבקר תכניות הטלויזיה במעריב ובשנים האחרונות בנוסף לטור שבועי, הוא גם עורך את רצועת חדשות הלילה בערוץ 10. לגמרי בברנז'ה. חוץ מזה הוא גם דתי. במובן העמום של המילה. חנוך גדל בישוב ברמת הגולן, בן לרב הקהילה, והתחנך בישיבות בני עקיבא. לגמרי "מגזרי". והנה חנוך מוציא ספר אישי, חושפני ועצוב. "רק על עצמי לספר ידעתי" הוא אולי המוטיב של הספר, המחולק לארבעה חלקים, שהנם ארבעה מכתבים – לאביו המנוח, למגזר ממנו הוא צמח, לאלוהים, ולאשתו. חנוך בא חשבון עם כל אחד מאלו. הוא חושף עבר של ילד רגיש ואומלל בעולם נוקשה ואטום. הוא מספר על חוויות הומו-ארוטיות בישיבה, אבל הוא מספר זאת ממקום של הבנה וגעגוע. הוא מנסה ללטף את המגזר אך בו בזמן להציגו עירום ועריה. הוא מתלונן על אלוהיו אך מחבק אותו בו זמנית. הוא הולך עם ומרגיש בלי (כיפה), הוא אוהב אבל גם נרתע, מתגעגע אבל גם סולד. תוך כדי הדברים הוא גם מספר על הדכאונות שלו, על התרופות הפסיכיאטריות, על הטירוף ועל הנחמה. חנוך דאום לא משאיר אבן אחת בקורות חייו שלא הפך והוציא לאור השמש את הרמשים שזוחלים תחתיה.
לא במקרה הספר עורר זעם רב בקרב המגזר הדתי-לאומי, שכן "בן השבט" עומד על המקפצה ומשתין לבריכה. ובכל זאת, אני מעריך מאוד את האומץ האישי ואת העמדה הדואלית כלפי המציאות. איננו חיים בעולם שחור-לבן וחנוך דאום מנסה לשקף למגזר ממנו הוא בא שאפשר גם להאמין וגם לא להאמין בנשימה אחת, ושזה בסדר גמור. אף אחד לא מת מזה. לצד השלילה נספר שהספר כתוב בלשון עיתונאית "יאיר לפידית" (שלא במקרה הוא גם העורך), וככזה, הוא יכל להיות בקלות מפורסם כסדרת טורים בשבועון ולא ממש כספר.
לא במקרה הספר עורר זעם רב בקרב המגזר הדתי-לאומי, שכן "בן השבט" עומד על המקפצה ומשתין לבריכה. ובכל זאת, אני מעריך מאוד את האומץ האישי ואת העמדה הדואלית כלפי המציאות. איננו חיים בעולם שחור-לבן וחנוך דאום מנסה לשקף למגזר ממנו הוא בא שאפשר גם להאמין וגם לא להאמין בנשימה אחת, ושזה בסדר גמור. אף אחד לא מת מזה. לצד השלילה נספר שהספר כתוב בלשון עיתונאית "יאיר לפידית" (שלא במקרה הוא גם העורך), וככזה, הוא יכל להיות בקלות מפורסם כסדרת טורים בשבועון ולא ממש כספר.
בשורה התחתונה: ספרות גדולה זה לא, ספרות אמיצה זה כן.
1 הערות קוראים:
שמעתי רבות על ספרו של חנוך דאום (לא קראתי...) ועל החושפנות שלו ועליי להסכים עם ביקורתו על החברה הדתית שבה אני נמצא אני גר בקיבוץ דתי ולומד בבי"ס דתי ורוב חבריי הם דתיים (אני אתאיסט) ומתוך כך אני רואה מרגיש וחווה יום יום את הדפקטים של החברה הזאת ואת אי הצלחתה לתת פרשנות פילוסופית מספקת לסיבות הקיום ודרכי החיים רואים זאת למשל בהתייחסות שלהם להומואים ולסביות אשר מעצם טיבעם (כן...כן...זה טיבעי) סותרים את הדת (את אלוהים קשה לסתור אבל את הדתות זה מאוד קל) אך נימוקים ושכל ישר לא משפיעים על ההחלטות שלהם בחיים משום שהם מתעלמים מהם ואינם רוצים לחשוב בכיוון זה ומדחיקים זאת ודוגמא טובה לכך אפשר לראות בפעילותו הכושלת של הרב אבינר לשנות הומואים ולסביות לנטייתם המינית "הטיבעית" (הוא קורא לנטייתם "הנטייה ההפוכה")
רגע... זה בלוג ספורט \ קרוספיט? נכון?
הוסף רשומת תגובה