חמש דרכים להוסיף שמחה לחיים שלכם

כאילו לא די לנו עם עונת הבחירות המעלה תוגה בלב כל איש, כאילו לא נמאס לנו מדעא"ש ומהחדשות המעיקות על פתחנו, הנה בא גם סרטון טיסת השוקולד כדי להזכיר לנו איפה אנו חיים ולקבל עוד חיזוק לתחושת הנאחס הכללית.
אז לכבוד חודש אדר (משנכנס אדר, מרבים בשמחה, כך אמרו) חשבתי שכדאי להזכיר לעצמי שכדאי מאוד להיות יותר שמח. והנה חמשה דרכים יעילות לשיפור מצב הרוח:

1. צאו לשחק
יש לי ידיד בן שישים שכבר ארבעים שנה ברציפות הוא משחק כדורגל שלוש פעמים בשבוע. ברביעי, בשישי ובשבת. הוא לא מחמיץ את המשחק עם החברים בעבור שום הון שבעולם, וחדשות לבקרים אני פוגש אותו והוא חבול, ומרפקיו מדממים אחרי עוד מפגש אלים עם האספלט. אבל כשאני שואל אותו: "קובי, שוב התכסחת על הדשא" הוא מספר בחיוך ענק על השינויים בהרכב ועל העובדה שהוא מרוצה שהם ניצחו למרות שהפועל שוב הפסידה. הוא נהנה מכל רגע ולא מתכוון להפסיק.
משחר האדם, שיחקנו. קופי גורילות, גורי אריות, וגם בני אדם קטנים - כולם משחקים גם אם לא למדו מעולם לעשות זאת. בבסיסו, המשחק הוא התנסות בסביבה בטוחה לרכישת מיומנויות פיסיות ואינטלקטואליות. אתה לומד לחדד את קשר יד-עין במשחקי כדור, את תהליכי החשיבה במשחקי קופסה, את האינטראקציה החברתית (בכל משחק כמעט), כמו גם את יצר התחרות, הנצחון, הדיאלוג והיכולת להפסיד (לא שזה קרה לי פעם).
מה שמעניין במשחקים הוא שעולם המשחק וחוקיו הופך לעולם כולו בעת המשחק. מה שמחוץ למגרש, לא קיים. היישות שלנו והקשב שלנו מתרכזים רק במטרה, בשחקנים, בחוקים, בנצחון. ההדחקה של עולם המציאות לטובת עולם הדמיון המשחקי הוא נכס אמיתי. לא סתם ילדים נהנים לבנות בקוביות, לעצב ארמונות בחול או לשחק בקאובואים. המשחק הופך למציאות חדשה, זוהרת יותר, מרגשת יותר, מסעירה יותר. והמציאות האמיתית, הלוחצת והדואגת והמוגבלת, נותרת מאחור. המשחק לכן אינו רק דרך להעביר את הזמן או לשפר את המיומנות שלכם בכדור נוצה, אלא דרך להפוך יום קשה ליום שמח, להפוך לחץ לרוגע, להפוך חוסר זמן לעודף זמן.
משחקים הם גם הזדמנות מצוינת לפעול ולזוז, ובכך להרוויח עוד תגמול לתחושה החיובית. אם אתם משחקים משחק פיסי - קבוצתי או אישי, יש היי גדול באנרגיה המתפרצת, בהזעה, בפעילות, באנדורפינים המשתחררים. אתם גם משפרים את הכושר הגופני, את הקורדינאציה, את הריכוז והסבולת, וגם נהנים כל הדרך אל הגול.
בקיצור, צאו לשחק, כי (עכשיו) נעים שם בחוץ.

וגם סתם לשחק בחלוקי נחל יכול להיות נפלא

2. תתכנסו עם המשפחה
משפחה יכולה להיות מקור לנחת ולשמחה, אבל גם מקור לא אכזב למתח ולחץ. סופרים רבים עשו מהאפשרות האחרונה קריירה. אני בוחר באפשרות הראשונה.
לשחק עם הילדים. לשבת יחד סביב ארוחת ערב רגילה. לטייל ביחד. לשמוע את הילד מנגן ולצקצק מרוב נחת. יש הרבה אפשרויות בהן המשפחה הגרעינית, וגם המשפחה המורחבת, עשויות להיות מקור לכח ולשמחה. החכמה היא לא להתעורר יום אחד, נגיד בעוד ארבעים שנה, ולגלות שלא עשינו את זה מספיק.
אמרה נדושה ביותר היא שאיש עוד לא התחרט על ערש דווי על כך שלא היה די זמן במשרד. אבל אנשים רבים התחרטו על כך שהחמיצו את ילדיהם מתבגרים.
בסופו של יום, מדובר בסדרי עדיפויות, ואם תשימו את השמחה והאושר שלכם במקום גבוה בסולם, תגלו שפתאום דברים רבים מחייכים אליכם בחזרה. שווה לנסות.

3. פתחו תחביב
לפני שלוש שנים החליט גיסי לבנות במו ידיו גיטרה חשמלית. הוא תמיד אהב לנגן אבל ג'וק הבנייה נכנס והוא התחיל לנגר וללמוד כיצד ואיך בונים את גיטרת חלומותיו. הוא אדם עסוק, עו"ד, עם שישה ילדים (!), אבל מרגע שנחה עליו הרוח, הוא התמלא אנרגיה חדשה. הוא משוטט במחסני עצים כדי למצוא את החתיכה המושלמת לגוף או לצוואר. הוא מבלה שעות בעיצוב ובתכנון ובניסור ובהקצעה ובשיוף ובצביעה ובכיוון של הגיטרות שיוצאות תחת ידיו. הוא עדיין עובד במשרה מלאה אבל התחביב שלו ממלא את ימיו אושר ואת לילותיו בנסורת.
אבל ביננו, לא כל אחד צריך תחביב כה מורכב. כי אצלי למשל, המקסימום שאני יכול להגיע ביצירת כלי נגינה זה תוף מרים, וגם זה רק אם מישהו יסדר את המצילות מראש. אבל יש לי לא מעט תחביבים אחרים, ואני ממליץ גם לכם לטפח כמה. זה יכול להיות גם תחביב קטן וטוב. אישתי למשל למדה לסרוג לפני שנתיים שלוש ומאז סריגת צעיפים הפכה למשהו שממלא אותה נחת. זה יכול להיות נגינה, או צילום, או עריכה, או כל דבר אחר שקשורה בו יצירה ויצירתיות. כן, גם ספורט זה תחביב, אבל אם אתם צופים בספורט בטלוויזיה זה אינו מחליף תחביב אמיתי המקדם אתכם, הדורש מכם יכולת ואילתור ומחשבה ובעיקר- יצירתיות.
כמו המשחק גם התחביב יעניק לכם חופש ומפלט מהיומיום אל המחוזות הפרטיים שלכם. אל המקום בו אתם קובעים את הקצב ואת הזמן ואת ההתקדמות. אני מאמין כי תחביב עושה אותנו אנשים טובים יותר.

לייזר לויד, בלוזיסט חרדי, בוחן לראשונה את הגיטרה של גיסי, ומתעלף מעונג

  4. צאו לחופשה
אתמול היתה לי ישיבת עבודה עם מנהל IT בכיר באחד מארגוני התכנה הגדולים בארץ. הוא בחור שמח ולבבי אבל הוא השתעל ונראה עייף במיוחד. מה קרה, שאלתי. שמע, הוא אמר, אין לי רגע. אני יודע שאני צריך לצאת לחופש אבל אני לא מסוגל. אני לוקח את העבודה הביתה, ועובד מסביב לשעון ועד שסוף סוף אמרתי לעצמי שבעשירי אני אקח לי יום חופשה וכבר סימנתי את זה ביומן, אז אחרי שעתיים התקשרה אלי המזכירה של המנכ"ל ואמרה לי שיש פגישות חשובות באותו יום. אז ביטלתי את החופש. נו, מילא.
זה סיפור קטן. אחד ממיליונים אחרים. אני לא מדבר על חופשה זוהרת ומנצנצת אלא על חופשה קטנה. כזו שמגיעה לכם מבחינת ימי החופשה הרגילים. עבודה בעומס קבוע וגבוה אינה טובה לנפש, לא לבריאות וודאי וודאי שאינה מועילה למצב הרוח.
אם הנשיא אובמה יוצא לחופש, אמרתי לו, אני מניח שגם אתה יכול.
לא יודע אם זה שכנע מישהו אבל אותי כבר מזמן לא צריך להתאמץ כדי לשכנע לצאת לחופשה. כן, אני עצמאי וכל זה אבל נולדנו יצורים חופשיים. העבודה וההרגל השכיחו מאיתנו את העובדה הזו. ורק כשאנחנו חופשיים אנחנו יכולים להיות מאושרים באמת. תחשבו גם חיות לעומת טבע. צאו לטבע.

5. תאכלו שוקולד (אבל לא בטיסות)
אחרי מופע האימים של האחיות מציון בטיסת ישראייר, אי אפשר היה שלא להרהר אם הגורם היה האלכוהול או שמא דווקא השוקולד...
כי שוקולד איכותי, מריר כהלכה, יעשה נפלאות לא רק למצב הרוח שלכם, אלא גם לבריאות הלבבית, לאנרגיה ולבלוטות הטעם. כשאנחנו אומרים "שוקולד מריר" מתכוונים לאופציות שהן 80% מוצקי קקאו ויותר. הוא כולל אנטי-אוקסידנטים חזקים והשומן של הקקאו הוא טוב במיוחד (בעיקר שומן חד-בלתי רווי, בדומה לשמן אבוקדו).
יש אנשים רבים שנשבעים ביקר להם שרק שוקולד עושה להם טוב, אבל הרבה פעמים מדובר באנשים שמתבלבים בין שוקולד אמיתי מקקאו לבין מקלות הסוכר הצבעוניים שבטעות קוראים להם גם שוקולד, שמוכרים אותם במטוסים ושאנשים נטרפים על דעתם בגללם.


כך או אחרת,
חודש אדר שמח
ותהיו לי שמחים ובריאים
דעאל

By מר קדמוני with 6 comments

חזרתי רעב מסן פרנסיסקו, אז הכנתי קצת אוכל לשבת

הי חברים וחברות,
מצטער שהיה קצת שקט כאן לאחרונה. הייתי זקוק לחופש וקליפורניה, על נופיה ואנשיה, הפליאה לפנק אותי. אבל כבר חזרתי וכבר אין לי ג'ט לג, וכבר נעשתי שוב רעב, אז הנה כמה מתכון נחמד שאילתרתי היום.

וייסבראטן אסיאתי
נתח וייסבראטן, טרי, יפה ומבריק (זה נתח קצת גדול כ2 ק"ג אבל גם נתח של קילו -קילו וחצי יעשה עבודה מצוינת)
בצל גדול
חמש שיני שום
חצי צרור עלי סלרי
חצי צרור כוסברה קצוצה
קצת פלפל חריף אדום
סנטימטר וחצי של שורש ג'ינג'ר טרי
שתי פטריות פורטבלו

במחבת ממיסים שומן בקר (או שמן זית, או שמן קוקוס), ומטגנים את הבצל. מוסיפים את השום, ואח"כ את הפטריות והסלרי ומאדים יחד כעשרים דקות. מוסיפים כוסברה ואת הפלפל החריף וכוס מים (או ציר בקר או עוף, אם יש). מתבלים בפלפל שחור ומלח.
את נתח הבקר חורצים לעומק, בסכין חדה, לכל אורכו. מורחים את הנתח מבחוץ ומבפנים בשמן זית, וממלאים את הנתח בחצי מהתערובת. קושרים היטב בחוט קשירה.
את שאר התערובת מורחים היטב על הנתח מכל צדדיו ומכניסים בתבנית לתנור חם (220 מעלות) לרבע שעה. מנמיכים את האש ל 180 מעלות ואופים עוד כארבעים דקות. משתמשים במדחום  בשר כדי לוודא שהחום בפנים הנתח לא עולה על 70 מעלות. מוציאים ונותנים לו לנוח לפחות רבע שעה לפני שיורדים עליו ולא משאירים ממנו זכר.

ובתמונות, לעצלנים:

נו, איך העדשה החדשה של המצלמה?

עוף במנגולד וחומוס
מתכון שפעם ראיתי באינטרנט ועשיתי מהזכרון (אמש היה מבצע של 25% הנחה בעדן טבע מרקט על הבשר והעופות ללא אנטיביוטיקה, אז היתה הזדמנות לקנות עוף שאפשר לאכול, כי עופות "רגילים" אנו לא קונים). וכך עשיתי:

ארבע כרעיים מפורקים לשניים
בצל
ארבע שיני שום
צרור עלי מנגולד
חצי צרור כוסברה
כוס חומוס (מבושל או קפוא או מקופסא)

קוצצים ומאדים את הבצל עם השום היטב. מוסיפים את הכרעיים ומטגנים כעשר דקות, שיקבלו קצת צבע. מוסיפים את המנגולד הקצוץ, את הכוסברה ואת החומוס. מוסיפים שפע פלפל שחור, כורכום, מלח, מכסים ומבשלים שעה. פשוטטטט. אפשר לסחוט פנימה לימון לפני הסוף שנותן קיק קטן לעסק.

והעמדתי גם סיר מרק, כי בכל זאת, חורף...

שתהיה שבת שלום ומנוחה, ובתיאבון!

By מר קדמוני with 3 comments

כיצד ומתי אמריקה תציל אותנו? (דיווח מהשטח!)

"ברוך הבא לאמריקה ידידי"
כך אמר לי בחיוך חסר שיניים כרטיסן אדיב בסטריפ של ווגאס כששאלתי אותו איפה צריך לרדת. האמת שהוא היה די רחוק ממני - הכרס שלו התייצבה בינו לביני, מבטיחה כי גם אם ירצה לתת לי חיבוק משום מה, הוא לא יוכל. למזלי, הוא גם לא תכנן את זה.

אמריקה היא כנראה לא השטן הגדול שמדברים עליו בדעא"ש, אבל היא בוודאי גדולה מאוד: גדולה בשטחה, גדולה במספר אזרחיה, גדולה בעוצמתה הכלכלית והצבאית, אבל גם עצומה בהיקף המותניים הממוצע של תושביה. לא צריך מחקר בשביל זה, מספיק לשבת חצי שעה בסטראבאקס ולהתבונן בעוברים ושבים ברחוב ההומה-תמיד בווגאס. כבר כתבתי פעם שהשמנים של אמריקה זה לא השמנים שלנו. לא בשכיחות ולא באיכות. אצלנו יש, אבל כאן זה כל אדם שני: צעירים וצעירות, בני נוער, היפסטרים מזוקנים, ערסים-שחושבים-שהם-ראפרים, קשישים ונסיכות מזדקנות - דומה כי קללת ההשמנה הקיצונית נוחתת על כולם במידה שווה. הם שוכרים קלנועיות כדי להתנייד. בידם האחת ינהגו ובידם האחרת לעולם תהיה כוס שתיה ענקית, ממותקת, עם קש. והם עצומים. זוכרים?

לאס ווגאס היא אב הטיפוס של כל מה שרע באמריקה. היא גדולה מהחיים. יש בה את המופעים הכי מדהימים, המלונות הכי מפוארים וגם הכי מיותרים, המזרקות הכי גדולות ולצידן האמנים הכי פטאתים (מישהו מחפש חקיין של אלביס?), האורות הכי נוצצים והחשפניות הכי עסוקות (כך שמעתי). ובכל הדבר העצום הזה לא תמצאו דבר אמיתי אחד. אפילו את תחושת המדבר יוצרים האתרים מחדש מסלעי פלסטיק צבועי אדום חמרה. השמיים בקזינו יהיו לעולם מצויריים והזכיה בעשרה סנט תצלצל במטבעות שאינם קיימים. ובכל ווגאס לא תמצאו עשרה גרם של מזון אמיתי. כלומר, בוודאי שתוכל לקנות מושב במסעדה מסתובבת, עם שף מפורסם, ועם תפריט אולטרה סגול והיפר מודרני, אבל לא תוכל לעצור בחנות ולקנות אוכל אמיתי. הכל יהיה תמיד מהיר, מעובד, גדול, קרקסי, מוגזם, מיותר. הכל כדי לשרת את הכלכלה ואת הצרכנות ללא גבול של התייר המזדמן.
ווגאס משרתת היטב את האתוס האמריקאי: תן לי להנות מהחיים, אבל תשאיר את זה דל שומן, כי אני לא רוצה התקפי לב.

למוצא הישר של משהו אמיתי ינתן פרס אותו יוכל להמיר לז'יטונים בקזינו הקרוב

ומווגאס טסתי הבוקר לסן פרנסיסקו.
מה אומר לכם: גשר שער הזהב יפה כמו בסרט, והאווזים אכן שטים בין הסירות. אבל לגמרי במקרה, בחנות המזון הראשונה אליה נכנסתי כדי לקנות משהו לפיקניק מול הגשר (לא אכלנו מהבוקר והרעב כבר הגיע), היה לי קשה להחליט מה לקנות. אינספור סוגים ומינים של אוכל אמיתי, ורק של אוכל אמיתי. כל סוגי הירקות, השורשים, הפטריות שעולים על דעתכם. חטיפי אצות, קימצ'י תוצרת בית, דגים ים מעושנים ומאודים, סלמון פראי, בשר אורגני ועוד ועוד. שום דבר מעובד לא עבר את הפתח. ואחר כך ראיתי שזה לא חריג, וכל מקום שני מתגאה בכותרות ענק של "אורגני".

ללא חשש לאס ווגאס

לעומת ווגאס ההמונית והתעשייתית, בסן פרנססיקו הצביעו ברגליים בחזרה אל העבר, אל הטבע, אל הפשטות. מורשת וודסטוק מעולם לא היתה נוכחת יותר (אבל אני מודה שהקטע עם הפרחים בשיער כבר פחות חזק). סן פרנסיסקו תמיד היתה החזית של הקידמה האמריקאית. לא רק פייסבוק, גוגל ואלף ואחת חברות אחרות התפתחו בעמק, אלא גם רוח החלוציות והחדשנות, עטופות היטב ברגש של אותנטיות ומקוריות. לעומת ערים אחרות וממהרות, החוף המערבי נושם עמוק ומשתדל להיות רגוע, ולמחזר, ולא לעשן, וגם: לחזור ולבשל.

כי בתנועת המטוטלת הגדולה של ההיסטוריה, אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת האפס.
נקודת האפס היא הנקודה הגבוהה ביותר שהאינרציה, כח ההתמד, אפשר למטוטלת להגיע אליו. ועכשיו המטוטלת עצרה לרגע קל, ואולי אולי אולי היא תתחיל בקרוב מאוד את מסעה חזרה, אל הכוון ההפוך. אחרי 40 שנה של שטיפת מוח עצומה, ציבורית, של קידוש המזון התעשייתי (כדי להקל על החיים, כדי לאפשר לנשים לעבוד, כדי למכור מיקרוגלים, כדי "לקלוע לטעם" הצרכני, כדי "לעודד את התעשייה" וכדומה), הנה זו פעם ראשונה שנדמה שמבצבץ סיכוי לאלטרנטיבה העתיקה, הטבעית, האותנטית, של אוכל אמיתי, ממצרכים אמיתיים, שגידלו אנשים אמיתיים.

כל בר דעת מבין כי המלצות התזונה של הממשל האמריקאי של ארבעים השנים האחרונות נכשלו כשלון עצום, וכל מי שביקר פעם באמריקה רואה זאת בכל העצב. הכשלון הזה מהדהד בכל אשר תפנה, ורק הטריות והרעננות שנושבים לעתים מסן פרנססיקו מפיחים ברוח העייפה מעט אנרגיה.
בחודש הבא, כך אומרים, ישתנו סוף כל סוף ההמלצות הגרועות של הממשל, והטירוף יעצר. אולי. "פתאום" יגלו האמריקאיים שלאכול שומן זה לא רע ושלאכול סוכר זה רע מאוד. שלאכול אוכל מעובד יהרוג אותם ולא יעשה אותם שמחים יותר, ושלאכול אוכל אמיתי יעשה אותם מאושרים יותר ולא רעבים יותר.
אתם קולטים? ארבעים שנה הממשל שלנו מעתיק כל דבר מהאמריקאיים, כולל את המלצות התזונה הנוראיות שלהם, ואולי יש סיכוי שזה ישתנה בקרוב, ושהרופאים (והתזונאיות) יודו בפה מלא כי טעו והטעו. לא טוב לאכול דל שומן. לא מסוכן לאכול כולסטרול. כן מסוכן לאכול המון פחמימות. מסוכן לאכול אוכל מעובד. בטוח לאכול אוכל אמיתי.

ואולי אני אופטימי מדי (אבל היי, אם לא הייתי אופטימי לא הייתי כותב את הבלוג הזה כבר יותר משמונה שנים).

ככה מרגישה אופטימיות זהירה

בעזרתכם, אולי שר הבריאות הבא יתעורר גם? (הערה: כתבתי את המכתב הגלוי הזה לשר הבריאות כבר לפני חמש שנים, ובינתיים לא זז כלום, אבל אני אופטימי. אני רק משנה את שם השר כל כמה שנים. מעניין איך יקראו לבא בתור).

ביחד אתכם, רק ביחד אתכם, לא נאפשר לארצנו הקטנטונת להפוך ללאס ווגאס. אם כבר, עדיף להפוך אותה לסן פרנסיסקו (לא נראה לי בעיה. כבר יש לנו ים, והרים, ופלצנים לרוב).

כי ביחד, נוכל לשנות את המציאות!

(עוד שבוע אני חוזר ובינתיים הגיבו, שתפו וספרו לחבריכם)

By מר קדמוני with 3 comments

מי אני, איך נפטרתי מ-16 ק"ג וכיצד נעלמו כל המחלות, תופעות ומיחושים משונים

הי דעאל,
שמי שרונה ואני מורה העובדת בכמה וכמה משרות הוראה. במשך שנים התעסקתי עם המשקל שעלה וירד כמו מטוטלת והפך את חיי כל פעם מחדש. במשך שנים גם התמודדתי עם מיגרנות איומות ונוראיות שאיימו להרוס את שגרת-יומי, שגרמו לי להפסדים של ימי עבודה ושבועות של ריתוק למיטה תוך שימוש רב בכדורים שלא תמיד עזרו. מיגרנה היתה סיוט חיי ולאף רופא ורופאה לא היה מזור חוץ מתרופות חזקות מאוד בעלות תופעות לוואי לא נעימות ככל וכלל. גם ביקורים בבתי חולים ובדיקות שונות ומשונות לא עזרו. מרפאים המכונים 'אלטרנטיבים' לא הושיעו וגזלו את מעותיי הדחוקות, כבר השלמתי עם חיים של כאב כרוני בלתי-נסבל והשמנה שלא תיעלם לעולם.
כל חיפושי אחר מזור עלו בתוהו. בנוסף לסבל המיגרנות, לא היה מנוס מלהודות – אני מכורה לפחמימות. כתבה מקרית הובילה אותי לספר 'בטן של חיטה' בינואר 2014 ומאז יצאתי למסע של גילוי על האוכל, על עצמי, על הפוליטיקה שעומדת מאחורי המזון ועל הדרך להבריא בדרך שאף רופא לא סיפר לי עליה.
גיליתי את הפליאו!
במהרה רכשתי כל ספר שיצא בנושא והתחלתי ללמוד את הנושא באדיקות.
לאחר שבועיים של אבל ומחשבות של 'מה אני אוכל'? 'איך חיים בלי לחם....וגם בלי עוגות'? 'אז מה אוכלים במקום? 'ומה אני אבשל עכשיו'? 'ואיך מתחילים'? – החלטתי שאני לא מוותרת והתחלתי להפחית את הגלוטן והסוכר כדי לראות איך אגיב. פחדתי לעשות הכל מהר כי בראש שלי היתה תפישה שזה קיצוני ושצריך לעשות דברים בצורה הדרגתית. ולמה חשבתי שהדיאטה קיצונית? מכיוון שבגיל ההתבגרות, בעקבות קשיים שונים, החלטתי שאני צמחונית שלא אוכלת יותר בשר. למה? ככה! בלי שום הסבר הגיוני נמנעתי מבשר במשך ארבע שנים קריטיות של גיל ההתבגרות. תקצר היריעה מלספר על כל הצרות שקרו לי בעקבות כך: עייפות, השמנה, נשירת שיער, עצבנות וכך החלה ההתמכרות לפחמימות ומילדה רזה הפכתי לנערה שמנמונת. החל מחול-שדים של הרזיה/השמנה והתמודדות עם ההשלכות של תזונה לא מזינה. הבעיה, שלא היתה לי שום דרך להבין את זה, שום מידע אמיתי שיסביר לי שהגוף שלי רגיש לגלוטן ושום מידע איך לשנות. הצמחונות היתה קיצונית וגם הדיאטה שעשיתי אחר כך בשומרי-משקל, עשר שנים אחרי הצמחונות, גם היתה קיצונית. נכון, ירדתי במשקל אבל הגעתי לתת-תזונה וכל המשקל עלה אחרך כך בחזרה ויותר. בנוסף, הברזל בדם היה כל כך נמוך שהרופאה בקופת חולים פשוט נבהלה.
טוב, לאחר שבוע של הימנעות מגלוטן, שבוע ללא שום תסמיני גמילה, מצאתי את עצמי משפשפת את עיניי – זאת אני? לאן נעלמה העייפות הידועה? מהיכן כל האנרגיות האלו? מה זה הצחוק המתגלגל הזה? הרי לא היה יום שבו לא נצמדתי למיטה בעייפות בלתי-מוגבלת. כל יום סיימתי יום-עבודה כמו סמרטוט... קמתי בבוקר עייפה ונרגנית וכך הייתי כל היום. התלמידים באותו יום לא הבינו למה אני מלאת אנרגיות וקצת מתישה אותם...הבנתי שהגעתי למקום הנכון. גם הריכוז היה בשמים.
לאחר שהבהרתי לכל הסובבים אותי שחיטה, דגנים, סוכר, משקאות קלים, עוגות ושאר אויבים לא נכנסים יותר לפי – הבנתי שאין דרך חזרה. ביום ההולדת של אמא שלי, 17 לינואר, אף עוגה מושלמת שאמא מכינה לא היתה שם בשבילי עוד – אני הייתי נחושה ולא נתתי לאף אחד להסיט אותי מהמטרה.
אחרי הק"ג הראשון שירד מהר ואחריו עוד אחד ועוד אחד – הצבע חזר ללחיי, הפנים החלו להתכווץ, הבטן ירדה, האנרגיה היתה בשמים התחלתי לשים לב לעוד תופעות שונות ומשונות שנעלמו:

• ריפלוקס -  תופעה מעצבנת שבה מיצי קיבה עולים בחזרה וגורמים לשיעול בלתי נסבל. הייתי נחנקת באמצע הדיבור והרבה פעמים מול כיתה..לא נעים. 
• כאבי פרקים – כפות הרגליים היו זקוקות קבוע למדרסים. לא יכולתי לפעמים לדרוך עליהן שלא לדבר על לקנות נעליים פשוטות וזולות. הכל היה חייב להיות אורתופדי ויקר. גם הברכיים כאבו והיה קשה לבצע תרגילים בשיעורי ספורט. 
• כאבי שרירים – כל שינוי מזג אוויר גרר בעקבותיו כאבי-שרירים איומים בעיקר בגב. מזגן היה גורם לי לחרדה – ידעתי שאח"כ ייחלו כאבים ואם אין לידי כדור מוסקול – הלך עליי. 
• תסמונת קדם וסתית – בוא נגדיר את זה ככה, בנס לא הסתבכתי עם אף אחד. עצבנות, עייפות, חולשה ועוד היו מנת חלקי כל חודש וחודש מגיל צעיר. אז לא הכל נעלם אבל הופחת משמעותית והיום אפשר לתפקד בלא להרגיש סוג של נכות חודשית מעיקה.  
• בעיות עיכול – הקיבה הפסיקה להיות רגישה וכן..מביך אמנם לספר אבל גם הגזים נעלמו, תודה לאל על חסדים קטנים... חחח
• סטרס – לחץ, עקה ועוד הגדרות לא יכולות להסביר את התחושה המוזרה בחזה שבה האדם מרגיש שהוא חייב למהר ולמהר כי אחרת מה? מה יקרה? היום, הסטרס נעלם לחלוטין למעט לחץ חיובי שבתור בני אדם אנו זקוקים לו כדי להתקיים. 
• רעב – לא היה רגע שבו הרגשתי צורך להפסיק לאכול. לא הרגשתי את השובע מגיע אלא רק את תחושת המלאות וההתפוצצות. לאחר שעה או שעתיים הרגשתי שוב רעב ומעגלי-האכילה לא נשברו. הייתי עוברת ליד מאפיה ומפנה את מבטי כדי לא להתפתות. היום, אין רעב קיצוני אלא רק רעב אמיתי של גוף שהתרגל לאכול מה שנכון לו, בזמן המתאים וללא האבסה וללא בקרה. מאפים גורמים לי לתיעוב ואני לא מאמינה שקראתי להם פעם אוכל. 
• מצבי רוח – הגלוטן גורם למֹח להתמכרות. את זה כבר הבנתם אבל הגלוטן משפיע גם על מצבי הרוח של האדם. עצבנות, עצב, תחושת דיכאון ועוד נעלמו לבלי-שוב. (אמן). ד"ר דייויס תיאר בספרו קשת של תופעות התנהגותיות הקשורות לתזונה לא בריאה. פתאום שאלתי את עצמי, האם מה שהיה עד עכשיו בעצם זה לא באמת אני? האוכל משפיע לא רק על המשקל אלא על הצורה שבה אנו תופשים את עצמנו, על האוטונומיה שלנו להחליט מי אנחנו, מה משפיע עלינו בדיוק כמו ללכת לטיפול פסיכולוגי רק בלי להוציא כל כך הרבה כסף.
• מיגרנות – נעלמו כמעט לחלוטין כולל ההתקפים הקשים. מדי פעם, בהשפעת מזג אוויר שרבי יש קצת כאבי ראש אבל בהחלט לא כאלו שמרתקים אותי למיטה ואין ימי עבודה מופסדים בעקבותיהם. 
• שינה – השתפרה פלאים, נרדמת מהר ובעיקר שכחתי מה זה לישון צהריים!!! אין עייפות מעיקה ואין נרגנות עקב חוסר-שינה.
• בעיות חניכיים – אז הרופא אמר שמעולם (אני כבר 15 שנים אצלו) הוא לא ראה את החניכיים שלי במצב כל כך טוב. אין דלקת, אין נסיגה וכמעט שאין אבנית. ובאמת שאני מקפידה כל חצי שנה לבקר אצלו לביקורת וטיפול. הללויה.  

כיום אני רגועה, רזה יותר, חזקה פיזית כמו שלא הייתי בחיים, מתאמנת בחדר כושר, אנרגטית, מרוכזת וממוקדת מטרה, וגם פתחתי קבוצה קטנה לחבריי הקרובים שבהם אני מנחה אותם איך להתחיל שינוי. התמונות שפרסמתי בפייסבוק עשו את שלהם ופנו אליי אנשים שלא הכרתי אישית. אמרתי לעצמי שאם קרה לי משהו טוב כל כך, אז למה לשמור אותו בסוד? המסע עדיין לא הסתיים ואני לא מוטרדת מהמשקל שקצת נתקע, אני אומרת לעצמי שאני בריאה וזה מה שהכי חשוב בחיים. התחלתי גם לבשל וביקשתי מאמי להכין לי מאכלים עתירי-שומן כמו שאכלו פעם – מח, לשון, מרק עצמות ועוד מאכלים מסורתיים שעברו במשפחתי. ישבתי עם סבתא וביררתי איתה מה הם אכלו אז כשהם חיו בעיראק הרחוקה. כל מה שהיא תיארה זה בעצם הפליאו – אוכל לא מעובד, טרי, ללא הנדסה גנטית, ללא חומרי-הדברה, פירות וירקות בעונה והכל היה מוכן כל יום כי לא היו מקררים. לא זרקו את האיברים הפנימיים ולא אכלו סטייקים – רק בישול איטי ואיכותי.
הרווחתי בריאות. הרווחתי את החיים שלי בחזרה.
הטעם שלי באוכל השתפר והמודעות העצמית שלי עלתה. אני לא מתביישת בגופי ולא מסתירה יותר את הבטן ואת הבושה בעודף-המשקל. וכמה שלא נספר לעצמנו שאנחנו אוהבים את עצמנו, וזה נכון, השמנה היא לא דבר נעים ואפשר ויש דרך להיפטר מעודף משקל בדרך בריאה, איכותית ומהנה.
רק בריאות!

שרונה

**********

תודה על השיתוף שרונה!

תרגישו חופשי לפרגן לשרונה בלייק ענקי או (גם) בתגובות כאן, וכמובן גם לשלוח לי את הסיפור שלכם. 

יחד אנו בדרך הנכונה לעשות כאן שינוי אמיתי.

שבת שלום,

דעאל

By מר קדמוני with 10 comments

לאיזו מפלגה היה מצביע האדם הקדמון? ולאיזו אתם...

(אני טקסט פוליטי)

עוד שישה שבועות, כך אומרים, תהיינה שוב בחירות. איני יודע איך אתם מרגישים מול העניין, אבל אני חש מחנק קל בגרון, אני מריח משבי אוויר עם ריח מעופש ובעיקר סובל מבחילה קלה ופעילות מעיים נמרצת. אני חושש שאני לא היחיד כאן שמרגיש ככה.
אז חשבתי לעצמי, לו הייתי חוזר אחורה במנהרת הזמן, או מפליג לקצה העולם אל אותם שבטים נדחים, ומראיין את תושבי המערות והיערות, הקרחונים והסוואנות - לאיזה מפלגה היו מצביעים? אילו תשובות הייתי מקבל?
כדי לקצר לכם את התהליכים, ולחסוך לכם את מחיר הכרטיס, את ההרפתקאה ואת עלות המתורגמן, החלטתי לבצע ראיון פוליטי עם איש העבר. אולם, לא שאלתי על המפלגות הספציפיות שמתחרות כאן אצלנו. ראשית, כי רובנו לא מצביעים למפלגות (כך אומרים הסקרים) אלא מצביעים לאנשים, והאנשים, אעפס, זה כבר סיפור יותר קשה כאן. אני חושש שאף אחד או אחת מראשי המפלגות הנוכחיים שלנו לא היה צולח את ועדת הקבלה של שום צ'יף מקומי, בשום מקום: זה נכלולי וזה למלמ (לא מזיק, לא מועיל), זו הפכפכה וזו קולנית, זה מתייפייף וזה מתחסד, זה מחזיק קופת שרצים וזה אוכל קופת שרצים, זה שומע קולות וזה משמיע נהמות. בקיצור, טוב לנו גם בלי הפנים והשמות. מעבר לכך, אמנם אנו מאמינים ששמות מנהיגינו נישאים ומוכרים בכל מקום, בכל פה ובכל עם, אבל בכל זאת - אולי עדיין לא שמעו בערבות סיביר עדיין על מועמד זה או אחר שלנו? לכן נשתדל להתייחס לעניין הרעיוני בלבד. בואו נדון לרגע בשוק הרעיונות.
גילוי נאות לפני שמתחילים: אני לא באמת ראיינתי אף בן שבט זולו וגם לא שום אינואיט או נווד מונגולי. המקסימום שהגעתי אליו היה תימנייה זקנה, וגם היא לא שמעה כל כך טוב. הדברים להלן הם הפרשנות האישית שלי, וגם אותי היא לא לגמרי מחייבת.

הולכים להצביע  (קרדיט)

חירות - הערך המרכזי, החשוב ביותר והבסיסי ביותר אצל כל תרבות קדמונית הוא החירות, החופש. אנחנו, המערביים, רגילים לחיות במסגרות. כך מאורגנים חיינו. יש לנו משכנתא. יש לנו התחייבויות בעבודה. צריך להביא את הילדים ל"מסגרת" עד שעה מסויימת בכל בוקר. צריך לשרת במילואים. צריך לשלם מיסים. יש לנו ועד בעבודה ויש לנו ועד בית ויש לנו ועדת הורים ואפילו ועדת קישוט. אנו כה שקועים בתוך תרבות החובות וההתחייבויות הללו עד שקשה לנו לראות שישנה אפשרות אחרת. שישנן תרבויות המקדשות את חירות הפרט. בה "המערכת", הסביבה, המדינה, הממשל, השלטון, אינו מעורב כמעט כלל בחיי היחיד. קח שבט קדמוני שכזה, הוא הרי לא ראה מעולם את מוסדות השלטון. הוא לא יודע שיש מפלגות בכלל. ובטח ובטח שהוא לא חש "חובה" להצביע. כי הוא אינו מכיר חובות או התחייבויות. הוא לא מצפה שיתנו לו קצבה אבל גם לא מוכן לשלם מיסים. הוא חופשי, ובעיקר, נפשו חופשייה. הוא ירצה להצביע (רק אם ממש יתחשק לו), למפלגה שתשמר את המהות הזו ולא לזו שתצמצם את חופש הפרט למען מטרות אחרות, ולא משנה מה אלו תהינה.

עצמאות - הצייד לקט חי את חייו סביב הצורך לשרוד. לא משנה מה קורה סביב - עונות שחונות או עונות ברוכות - האדם צריך להמשיך ולאכול, להמשיך ולהתקיים, להביא מזון ובטחון לעצמו, לילדיו, למשפחתו ולשבטו. הצייד והמלקטת הם עצמאיים מלידה. איש לא ישלם להם את משכורתם אם יתבטלו. איש לא ידאג להם. לבדם הם בעולם. חירותם, וקיומם כולו, מונחים על כתפיהם בלבד. כן, ישנה ערבות הדדית, וישנה אחריות של כל אחד מחברי השבט אל השבט כולו (כולם משתתפים במאמץ. זה בצייד וזו בליקוט, זה בהכנת חיצים וזו בשמירה על הילדים שאימותיהם מלקטות ועוד). אבל כולם עצמאיים. הילדים גדלים לעצמאות מרגע בו הם מסוגלים ללכת בעצמם. הם מצפים מהמסגרת שתאפשר להם את העצמאות הזו ולא תחנוק אותם בחוקים ובתקנות, בסובסידיות ובהוראות שעה. מקום בו האדם הבודד יכול ליזום ולהצליח, הוא מקום בו יכול ידידינו הקדמוני לשגשג ולהתרבות. מפלגות שמסרסות את העצמאות, את תחושת המסוגלות ואת היוזמה הן מפלגות המתנערות מטבענו ומכפיפות את עצמן לסדר מדומה שסופו להתפרק.

גמישות - אנו חיים בעולם תחת אשליה של יציבות. אנחנו רוצים ומצפים שהמחר יתנהג כמו האתמול. שתהיה יציבות בכל מקום: יציבות מחירים, יציבות פוליטית, יציבות עסקית, יציבות בריאותית. אבל המציאות טופחת על פנינו השכם והערב ומגלה לנו שאנו שבירים ואין מאומה יציב יותר מאשר השינוי עצמו. בעולם הקדום או הפראי המצב היה כאוטי עשרות מונים: רגע אחד אתה טורף, במשנהו אתה נטרף. רגע אחד יש שפע ומזון ורגע אחר, רק בצורת ומחסור. בעולם שכזה גדל המין האנושי ואליו הוא השכיל להתאים את עצמו. לכן יש לנו יכולת נדירה של גמישות: מחשבתית, תנועתית, תזונתית. אבל ככל שהעולם המודרני כבש את השממה, אנו אנשי המערב השבע, התרגלנו להיות פחות גמישים ויותר תלויים. יותר מקובעים. באופן דומה יש מפלגות המבטיחות יציבות (כי זה מה שכולם רוצים), אבל היציבות הזו לעולם באה על חשבון יוזמה, עצמאות וחירות. האדם הקדמוני ירצה יציבות, אבל יודע בו בזמן כי הוא מסוגל להתמודד עם שינוי כי יש בו את הגמישות, את יכולת ההתאמה. ידידי הצייד לקט יבקש לעצמו מפלגות המתאימות את עצמן למציאות (ולא מכפיפות את המציאות לרעיונות, אמונות ויישויות), ומאפשרות לאזרחים להיות גמישים בהתאמה.

פשטות - לכאורה, מאוד נחמד שיש לי מחשב נייד, טלפון נייד, טבלט, לטלפון קווי, מדפסת, פקס, טלווזיה, ועוד מיליון חפצים, ספרים, רהיטים, בגדים, כלי מטבח ומה לא. אבל באמת באמת באמת, רובם מיותרים ואינם מביאים לי אושר, וודאי לא עושר. אני גדלתי על תרבות הצריכה המערבית, והיא לשה ועצבה אותי, ובדרך גם שדדה אותי, בעל כורחי. אותי ואת כל אשר סביבי. לעומתי הצייד לקט הוא עני בחפצים אך עשיר בליבו. אין לו אלא את חניתו בידו, את אזורו למתניו ואת לבבו בחזהו. יש לו מעט מאוד, באופן אובייקטיבי, אך הרבה מאוד באופן אמיתי, כי הוא אינו חסר דבר. את זה לא אני אמרתי אלא עשרות מחקרים על תרבויות של ציידים לקטים. נזכרתי בזה שוב בשבת האחרונה כשקראתי (שוב) בספרו האלמותי של עזריאל קרליבך "הודו". שם מספר ההודי כי שמע שבאמריקה כולם רעבים: רעבים לעוד משכורת, רעבים לקניית עוד רכב, לעוד חדרים בבית ולעוד ועוד חפצים. האמנם יכול להיות שבאמריקה האנשים אומללים כל כך, תוהה ההודי היחפן... אל הרעב האינסופי והמכלה הזה מציעות לנו המפלגות את מרכולתן, ובה נוכל לקנות יותר, נוכל לרכוש עוד ועוד וייבנו לנו עוד ועוד קניונים כדי שנוכל לכלות את כספנו במקום לצבור אותו, כי מי שצובר הון הוא רשע. הצייד לקט יבחר במפלגה שאינה מעודדת לצרוך אלא לחסוך. שמעודדת פשטות ולא רהב. שמסתפקת במועט. אבל אני לא בטוח שיש כאלו מחוץ לעולם הדימיון.

טבע - אחרי שישים שנה כבר כמעט וסיימנו להלביש את כל ארצנו שלמת בטון ומלט, כך שורר אלתרמן. כבר כמה זמן שאין כאן שבטי ציידים לקטים, לא במדרונות הכרמל ולא בואדיות נחל עמוד. גם חיות הבר נעלמו ונכחדו (ורק שפני הסלע עושים כאן קמבאק מטורף כי אין להם טורף ואף פקח לא די אמיץ כדי לדללם). הטבע הולך ונעלם, ומה שנותר בשמורות הטבע, גם הוא הולך ומתחסל, אם על ידי קו צינור אילת אשקלון שהטביע את השמורה באילת במיליוני ליטרים של נפט, ואם על ידי בנייה וסיפוח וכיבוש ההר. הטבע לא גר כאן יותר. אנחנו כבר יצאנו מהטבע ורק בסופי שבוע או באירועים מיוחדים אנו חוזרים אליו לגיחה קצרה, אבל את האדם הקדמוני הטבע הקיף כל ימיו ולילותיו, ואם הוא היה בוחר מפלגה, היה הוא מבקש מי שישמור על סביבתו, על זהותו, על הדבר האמיתי שבו הוא חי ושלא יסולק מגן העדן. כמו ששרה ג'וני מיטצ'ל: הם סללו את גן העדן רק כדי להקים עליו מגרש חניה.

גבולות הארץ - הרי הטרשים, מישורי העד, ערבות העמקים - כולם היו ביתו של הצייד לקט. הוא נע בהם ובתוכם ללא גבולות, ללא גדרות, ללא מעצורים, אבל גם עם חיכוך מתמיד מול שבטים אחרים. לא במקרה הם מכונים ציידים-לוחמים בפי רבות מהתרבויות העתיקות. מאוחר יותר הגיעו המדינות, והחברות, והסכסוכים, והמלחמות, וההסכמים, והצבאות המקצועיים. ואז הגיעה שנת 48, ואז הגיעה שנת 67, ואז 73, ואז ואז ואז. ובעולם הצר והמצומצם שלנו הכל קם ונופל על גבולות הארץ ועל מי רוצה יותר ומי רוצה פחות ומי בעד לסלק ערבים ומי בעד לסלק יהודים. וכולם כמובן בעד שלום עולמי, אבל לכל אחד יש דרך אחרת להגיע אליו. יושב על הגבעה ממול ומתבונן צייד לקט והוא לא יודע את נפשו מרוב תמיהה. מי האנשים המשונים האלה שחושבים שהמציאות מתחילה ונגמרת בגיאוגרפיה או גדר. הצייד לקט מבין היטב שהעולם הנאיבי שלו כבר לא קיים, ושאת מלחמות השבטים החליפו מלחמות דת ומלחמות בין חברות ומדינות. הוא היה שמח שיהיה שלום אבל יודע שמעולם לא היה עבורו מצב כזה. הוא לוחם שיודע שאין לו את הלוקסוס להתעייף ולהרים ידיים. במובן זה דיוני גבולות הארץ שלנו, שנראים לחלק מאיתנו הדבר הכי חשוב בפוליטיקה, הם דבר משעמם למדי לדידו של הצייד לקט. יהיה מרחב, יופי. לא יהיה מרחב, נסתדר. יהיה שלום, יופי. תהיה מלחמה, נסתדר. אבל אני לא מכיר אף מפלגה שאומרת לו את זה.

הכאן והעכשיו - אנחנו עם עתיק, יחסית, והמורשת וההיסטוריה והעבר משחקים אצלנו תפקיד עצום. ועוד יותר מתפיסת העבר, מהלך עלינו קסם העתיד. יש ההולכים שבי אחר חזון הנביאים, ויש הרואים חזיונות משיחיים, יש רבים בעלי תחזיות אפוקלופטיות ויש החוזים בכוכבים. כולם עסוקים ומספרים לנו על המחר, על העתיד, על הזוהר הצפוני. אבל מעטים מדברים על העכשיו, על הכאן, על ההווה. חייו של הצייד לקט הם בהווה. כי מי שאין לו נכסים, ואין לו התחייבויות, ושליטתו במציאות נמוכה מאוד עד לא קיימת, אין לו סיבה להיות מוטרד מהמחר ולא ללכת שבי בחלומות אחר העתיד. המפלגה אשר מדברת על ההווה, על המציאות, על העכשיו ולא על האוטופיה ועל המרחקים שאחרי ההרים שאחרי החושך, היא מפלגה המדברת בשפתו של הקדמון. נכון, לפעמים צריך חזון כדי לראות ולעצב את העתיד, אבל הרבה פעמים אנחנו נוטים להקריב את ההווה עבור חזיונות העתיד. אני סבור שזוהי פרקטיקה שמעט ציידים לקטים יסכימו לה.

אלוהים - הצייד-לקט חי את הטבע ובתוכו היו אתגריו וקשייו, אלוהיו ותקוותיו. הוא עבד את העצים או את האבנים או את החיות או את הרוחות הגדולות של הצפון והדרום. אמונתו של אב לא חייבה את הבן, ואתרי הקדושה של השבט האחד לא עניינו את השבט האחר. הוא נע ונד במרחבים הפיסיים של רוחות השמים, אך גם במרחבים הפנימיים של רוחות הנפש. איש לא חייב אותו לומר מילים. איש לא כפה עליו טקסים. אבל הוא עשה במלוא ההתלהבות גם את ריקוד הגשם, גם את צביעת הפנים, וגם את טקסי החניכה. כי כך למד אותם מסבו וסבתו וכי כך חש חלק ממורשתו, משבטו, מזהותו. הוא לא עשה זאת כי הוא חייב, כי כבר אמרנו שאין לו חובות ומחוייבויות. הוא עשה זאת כי כך רצה לפניו. לאלוהים שלו לא היה שם, ואולי היה לו שם, אבל הוא לא היה אלוהים של מפלגה, ולא היתה מפלגה שהיא מייצגת את אלוהים.

אז מה נותר לנו מכל זה?

האם יש מפלגה כלשהי שידידינו הצייד-לקט היה מצביע עבורה או שהוא פשוט יצא ביום הבחירות לטיול, יהנה מהשמש (כי חורף אין כאן), ויתן למשוגעים לריב ביניהם?

 לא יודע.

מה שבטוח זה שאני לא מתלהב מהאפשרויות שלי. 

ומה אתכם? רוצים לדבר על זה?

By מר קדמוני with 6 comments

מה זו האליפסה הזו ומדוע היא קריטית לחיים בריאים?

יום בהיר אחד קיבלתי את המייל להלן:
****************************
שלום דעאל. ניתקלתי בספר שלך ופשוט התרגשתי...
אני המייסדת והמדענית של חברת ביוטק צעירה המנסה לפתח מוצר מועשר במיטוכונדריה לטיפול במחלות רבות שבהן המיטוכונדריה פגומות (מחלות מטאבוליות, ניווני שרירים, מחלות לב, כלי דם, נוירודגנרטיביות ועוד..). המיטוכונדריון הוא אברון מדהים המצוי בכל התאים האנושיים (ואחרים כמובן, כולל צמחים) ומייצר את מרבית האנרגיה התאית (ATP). בנוסף לכך למיטוכונדריה תפקידים רבים כגון יצירת הורמונים סטרואידים באיברי הרבייה, אחריות על מנגנון ההתאבדות התאי ופירוק שומנים.
ובקשר לספר שלך – הקשר הישיר בין אורח חיים בריא, פעילות גופנית מאומצת לזמן קצר, תזונה נכונה ועוד ועוד – הוא המיטוכונדריה!
כל טוב, נטלי
Natalie Yivgi-Ohana, Ph.D
****************************
אחרי המייל המסקרן הזה, כמובן שנטלי ואני שוחחנו ארוכות, ונטלי הסכימה לכתוב פוסט אורח (להלן חלק ראשון) ששופך מעט יותר אור על המיטוכונדריה ותפקידה, ולמה אם נאכל נכון ואם ננוע נכון, נשמור על בריאות מולקלורית ולא רק על בריאות כוללת. רוצה לומר - מדוע הסוד הקדמוני עובד עלינו גם ברמה התאית, ולא רק שומר לנו על משקל תקין.
זה חומר מרתק, ונטלי תשמח לענות על השאלות שלכם (בתגובות)!

****************************

מי אני ומה שמי?

שלום דעאל,
שמחתי כל כך לגלות את ספרך "הסוד הקדמוני" על המדף בחנות הספרים, ואפילו יותר ככל שקראתי והעמקתי בספר. הסיבה העיקרית היא שהתיאוריות התזונתיות שלך מתאימות כל כך לתיאוריות המקשרות בין תזונה נכונה לאברון התוך-תאי המרתק המיטוכונדריון ובהיותי חוקרת מיטוכונדריה אשמח לעשות את הקישור הזה עבור הקוראים:
המיטוכונדריון (ברבים: מיטוכונדריה) הוא מעין בית חרושת לייצור אנרגיה של התא. בכל תא יש בין עשרות לאלפי מיטוכנדריה, תלוי בדרישות האנרגטיות של התא (למשל: בשריר ובשריר הלב בפרט המיטוכונדריה תופסים יותר מ 40% מנפח התא, וזה כדי לעמוד בדרישות האנרגטיות הגבוהות של תנועה מתמדת).
בנוסף להיותם האתר שבו חומרי המזון שאנו צורכים הופכים לאנרגיה (האנרגיה התאית נקראת ATP), המיטוכונדריה הם כמו תא בתוך תא: יש להם ממברנות חיצוניות המורכבות מחלבונים ושומנים (המגיעים מהמזון כמובן), הם מתחלקים ומתרבים ויש להם חמור גנטי (DNA) משלהם. מרבית האנרגיה הנוצרת ע"י המיטוכונדריה מקורה מפירוק סוכר (גלוקוז) וחומצות שומן המגיעים מהמזון. המיטוכנדריה משתמשים בכ 90% מהחמצן שאנו נושמים כדי להניע את תהליך יצירת האנרגיה.  המיטוכונדריה אחראיים על יצירת מרבית האנרגיה החיונית לתא (ATP): הן דרך פירוק גלוקוז והן דרך פירוק חומצות שומן. תהליכים אלו מחייבים נוכחות של ויטמינים, בעיקר מקבוצת B הנחשבת לקבוצת האנרגיה (;B1, B2, B3, B5, B6 מצויים בשפע בבשר וחלקי פנים, ביצים, ירקות ואגוזים), ומינראלים כגון ברזל (מצוי בעיקר במזון מן החי כמו בשר, עופות, ביצים וכן בירקות וקטניות) וגופרית (המצויה בשפע בברוקולי למשל). רכיב תזונתי הכרחי נוסף לתהליך יצירת האנרגיה במיטוכונדריה הוא קואנזים Q10 המגיע בשפע ממזון מן החי. יעילות יצירת האנרגיה מגרם חומצת שומן גדול פי כמה  מזו הנוצרת מגרם גלוקוז (תלוי באורך חומצת השומן, למשל מפלמיטאט נוצרים פי3.5 יותר מולקולות ATP מאשר מגלוקוז).
מדוע חשוב כל כך לשמוע על המיטוכונדריה?
כיוון שאם אין אספקה סדירה של אנרגיה לתאים, הרקמות והאיברים לא יתפקדו כראוי. בהתאם לכך, אי-תפקוד מיטוכונדריאלי עומד בבסיס הגורמים לזיקנה חולנית ועייפות כרונית. בנוסף, אי-תפקוד מיטוכונדריאלי הוא גורם מכריע בהתפתחות מחלות כרוניות רבות, כגון אי-ספיקת לב, סכרת ופרקינסון. בנוסף למחסור באנרגיה, מיטוכונדריה פגומים מייצרים חומרים רעילים לתאים (רדיקאלים חופשיים) הגורמים נזק למטען הגנטי, לחלבונים ולשומנים. בשל ייצור מוגבר של רדיקאלים חופשיים מומלץ לצרוך ויטמינים מסוג E ו  C המונעים את הנזקים הללו. כיום מקובל לחשוב על תהליך הזיקנה בכללותו כתהליך המונע מנזקים מצטברים למיטוכונדריה. מחקרים מראים שפגיעה בתפקוד המיטוכונדריה גורמת להזדקנות מואצת, הלבנת שיער, נשירת שיער, עייפות וחולשת שרירים.
המיטוכונדריה חיוניים וחשובים לפינוי הגלוקוז מזרם הדם, להאצת פירוק שומנים מרקמות שומן ולהפיכתם לצורת האנרגיה החיונית לכל פעולה שהתאים שלנו מבצעים ולתפקוד איברי הגוף (תנועת שרירים, פעילות מוחית, יצירת הורמונים, תנועתיות תאי זרע ועוד ועוד).
הקפדה על הזנת המיטוכונדריה חשובה: לאכול מזון עשיר בחלבונים, שומנים מן החי, ויטמינים ומינראלים, שכן פירוק חומצות שומן ע"י המיטוכונדריה מניבה הרבה יותר אנרגיה לתא מאשר פירוק סוכרים.
שומן הוא האנרגיה המועדפת על ידי המיטוכונדריה.

****************************

באותו עניין, יש סרטון נהדר של ד"ר טרי וואלש, פרופ' לרפואה פנימית שחלתה בטרשת נפוצה ועברה שינוי מדהים לאחר שינוי תזונתי שמטרתו, כך לדבריה, "להבריא את המיטוכונדריה שלי". (די מדהים ש TED החליטו אחרי שלוש שנים מאז שהסרטון עלה, להכנע ללחץ של מונסנטו, הספונסר הראשי, ולהוסיף "אזהרת צפייה" לסרטון הזה. כדאי לראות, ולו בכדי לעצבן אותם).

אז עד כאן היה בקצרה החלק ראשון מאת נטלי (ובשני נגלה איזה סוג ספורט מעדיפה המיטוכונדריה שלנו: הרמת משקולות, ריצות ספרינט או ריצות מרתון?)

כיתבו בתגובות מחשבות ושאלות, ושתפו, בכיף.

תהיו לי בריאים, דעאל

By מר קדמוני with 22 comments

כיצד תכינו בקלות קדירה חורפית בניחוח צרפתי (וגם - איך להשיג קדירה שווה)

כבר יומיים רצוף נדמה שהאביב כבר כאן. אולי. אולי.
אבל אני, אני אוהב חורף. ובחורף, כמו בחורף, תבשילי קדירה ארוכים ומהבילים עושים משהו טוב לנפש. יחד עם כוס יין אדום כבד, בשר שבושל ארוכות בקדירת חרס יעניק טעמים ששום סיר ברזל לא יתן. אין לי מושג ירוק למה, אבל זה עובד.
אז בשישי האחרון, שוב הוצאתי את הקדירה מהארון ומילאתי אותה כל טוב רק כדי לספר לכם איך ומה.
פשוט. הנה המצרכים:

ולמתקשים:
נתח שפונדרה של קילו וחצי-שניים (האמת שעדיף לבקש מהקצב לחתוך אותו. הפעם החלטתי על הקדירה רק בבית)
שניים או שלושה שומרים יפים.
שלושה גזרים
בטטה
בצל
חמש שיני שום לפחות
תבלינים: שתי כפות חרדל איכותי, כף דבש, הרבה טימין יבש, כף פלפל שחור גרוס ומלח איכותי והרבה שמן זית.
הערה לגבי מגוון הירקות: דוד שלי, יוסי גיליס, אומר שבקדירה טוב להוסיף כל דבר "שגדל עם הראש באדמה". צודק. תרגישו חופשי לאלתר.

חותכים את הירקות גס, לרבעים, ומכניסים לקדירה. מוסיפים את הבשר.
בקערית קטנה מערבבים את כל התבלינים למעין משחה יחד עם חצי כוס שמן זית.
מורחים היטב את הבשר ואת הירקות שבקדירה.
סוגרים.
מחייכים.
מחממים תנור ל 230 מעלות. מכניסים את הקדירה לעשרים דקות בחום גבוה, ואז מנמיכים את החום ל 110 מעלות ונותנים לה לשכב בפנים שלוש שעות לפחות.

קל, כבר אמרתי?

הקדירות שאני אוהב מיוצרות בעבודת יד בשיטות של פעם. אולי זו רק הרומנטיקה אבל עלי זה עובד.
אז איך תשיגו קדירה כזו אתם שואלים? ציפור קטנה לחשה לי שיהיו גם קדירות בשוק הפליאוליטי שיתקיים בסוף השבוע הזה (כמידי חודש בחודשו, ביום השישי האחרון של החודש), בפארק התעשייה בעמק חפר, האנגר 9, ב 09:00 ועד 14:00. הנה לינק לפרטי האירוע, וכמובן כדאי לשתף ולהזמין אחרים...
וגם אני אהיה שם. כרגיל.
ושלא תעזו שלא לעצור, לומר שלום, ולספר לי על ההצלחה שלכם!

להתראות.
דעאל

By מר קדמוני with 5 comments

איך לאבד 17 קילו מיותרים ולהראות פצצה בתוך חצי שנה?

איזה כיף לקבל מכם כאלה סיפורי הצלחה!

הי דעאל,
שמי אופיר, אני בן 33 מרחובות נשוי כחמש שנים + ילד.
במשך השנים (ת'כלס – עד החתונה) שמרתי על משקל תקין באמצעות אימונים סדירים בחדר כושר של שעה וחצי ומשטר תזונה שכלל מעט אוכל ללא שומן, כל 4 שעות (כמה צפוי). אמנם ראיתי תוצאות אך במשטר תזונה זה הייתי רעב לעיתים קרובות ולא הצלחתי להחזיק מעמד יותר משבועיים עם התוצאות. לכן המשקל שלי עלה וירד כי אצלי "בראש" ברגע שהגעתי סוף סוף אחרי עבודה מאומצת למשקל הרצוי יכולתי "לנוח" קצת. אחרי הנישואים הפסקתי להתאמן בחדר כושר והמשכתי רק באומנות לחימה ג'י ג'יטסו ברזליאי פעמיים בשבוע. מבחינת התזונה פשוט הפסקתי לשמור והתוצאות לא איחרו לבוא: במשך הזמן עליתי ועליתי עד שהגעתי ל 89 קילו.
בחיפושי אחרי פתרון יצא לי לשמוע על הפליאו מאחי אך הוויתור על הפחמימות והאוכל הזמין הרתיעו אותי תמיד. עזבתי את רעיון והזמן עבר. אך ההזנחה התזונתית היא פצצה מתקתקת עם פתיל השהיה ארוך ויום אחד כאבי בטן הגיעו. בדיקה קצרה בקופ"ח הראתה שמדובר בהליקובקטר פילורי – חיידק התוקף את הקיבה וגורם להרבה בעיות. אני כמו ילד טוב לקחתי אנטיביוטיקה חזקה מאוד שהרופאה נתנה (בדיעבד מסתבר כי האנטיביוטיקה הזו מחסלת את כל אוכלוסיית המעיים כולל החיידקים הטובים והרעים). לאחר הסבל המתמשך הנקרא טיפול תרופתי חזרתי לדרכי הקלוקלת מבחינה תזונתית (היי, הרופאה לא אמרה כלום על תזונה!). וכך אחרי שלושה חודשים חזר ההליקובקטר, אך הפעם בעוצמה כפולה. נאלצתי לקרוא ולחקור והבנתי בעצם שרוב האוכלוסייה סובלת ממנו ורובם פשוט לא מודעים לכך. הוא תוקף בעיקר אנשים עם תזונה מרובת סוכרים ופחמימות ריקות מעובדות (לחם לבן וכו'). נדלקה לי נורה אדומה והבנתי שמהרפואה לבדה אולי לא תבוא הישועה. הגיע הזמן לקחת את חוק הבריאות לידיים.
לאחר הסבר קצר על הפליאו מאחי קניתי את הספר הסוד הקדמוני והתחלתי לקרוא בשקיקה את העמודים ופתאום הכול היה נראה לי הגיוני והיה הסבר לבעיות שלי: לעייפות, לבעיות העיכול, למשקל. כל מה שידעתי על תזונה התהפך לי: פתאום שומן זה טוב, אבל לא כל שומן, ועד כמה אוכל טבעי ובשר יכולים לעשות מהפכה בריאותית. בדיוק יצאנו לחופשה שנתית באילת והחלטתי שהמלון זה הזמן הכי טוב להתחיל, כי הכול זמין. ביצים (והרבה) וירקות בארוחות הבוקר. בשר בערב. בדרך כלל מצפים לשינויים כאלו להתרחש לאט אבל אצלי כבר אחרי יומיים התחילה השפעה חיובית. העייפות פחתה ואיתם כאבי הבטן והרגשה כללית טובה התחילה. הדגש שלי בתזונת הפליאו לא היה בכלל על משקל אלא רק על בריאות ומה טוב לגוף. בנוסף בעבר כשניסיתי טבעונות סבלתי המון בהתחלה וכל מה שאמרו לי "זה תקופת ניקוי... הגוף מאפס את עצמו". היום אני מבין כמה הייתה זו טעות.
לאחר חודש של גישוש בעולם הפליאו (לוקח זמן עד שלומדים להכיר ולהרגיש בנוח עם התפריט), הוספתי את תכנית האימונים שפורסמה בספר שלך - שלוש פעמים בשבוע, רק 20 דקות כל אימון. בשילוב אדוק עם תזונת הפליאו התוצאות היו לא פחות ממדהימות. השלתי ללא מאמץ וללא רעב 17 קילו ממשקלי, הגוף התחזק ונהיה חטוב. התקפי העייפות נעלמו ומאידך הגיעה תחושה מדהימה של ערנות ומרץ כל הזמן, אני פשוט יכול להתאמן בכל שעה.
לאחר בדיקות מקיפות בקופת חולים, נראה כי ההליקובקטר נעלם כליל! הכולסטרול הטוב ו"הרע" עלו (כשאני מבין היום שהLDL  שבודקים בקופת חולים בבדיקה הרגילה הוא לאו דווקא מדד אמיתי לבעיה – פירוט נרחב בנושא יש בספר הסוד הקדמוני) הגלוקוז ירד וניכר שיפור משמעותי בשאר המדדים. וגם העור נעשה חלק יותר, הנשירה הפסיקה!! ועכשיו אני נאלץ להסתפר לעיתים קרובות יותר...
מכיוון שאני גם אוכל בריא וגם נשאר שבע (ותודות לשומן האוכל גם טעים) אין לי שום בעיה לשמור על התזונה הזו, ולכן אני מבין שהגעתי למקום הנכון עבורי. אני יכול להבטיח לכם שגם אם תגידו שאתם מרגישים טוב, אז עד שלא תרגישו טוב באמת, לא תדעו מה זה הטוב הזה. הפליאו נתן לי להרגיש שוב את מה שהיינו אמורים להרגיש מאז ומתמיד. התוצאות דיברו בעד עצמן והתגובות מהסביבה היו נלהבות ו"איך עשית את זה". אבל כשמתחילים להסביר לאנשים ששומן זה טוב והבעיה היא בעצם בפחמימות, פה אנשים מרימים גבה. מצאתי כי לאנשים קשה להאמין שמשרד הבריאות, הרופאים, הדיאטנים כולם בעצם קצת טועים ומטעים. אז פשוט קניתי כמה עשרות עותקים של הסוד הקדמוני וחילקתי לכל האנשים הקרובים אליי. הבנתי שעדיף שהם פשוט יעברו את התהליך שאני עברתי ואז אולי דברים יחלחלו.
היום אני לא יכול עדיין לספר שכל אלה שקיבלו את הספר כבר השתנו, אבל מי שכן עבר לפליאו חווה את השינוי המדהים הזה ולא מפסיק לדבר על כך.
והשאר... השאר הם רק פצצה מתקתקת...

תודה דעאל!
אופיר

By Dael with 5 comments

טיפ של אלופים: מרק העגבניות הכי טוב לילדים, וגם לחורף

סוד ידוע הוא שהאיטלקים יודעים דבר או שניים על ענייני בישול. ואכן, כולנו שמענו על "מרק מיניסטרונה" אותה גרסה איטלקית למרק עגבניות ושפע תבלינים. אז הנה הגרסה המקומית של אשתי למרק הזה, העשוי באופן שהילדים (וגם המבוגרים) משתגעים עליו לגמרי.

מצרכים:
שמן זית
בצל אחד גדול
4 שיני שום
שני שומרים
שני גזרים
קישוא אחד גדול
חצי ראש סלרי
3-4 גבעולים של סלרי עלים (ומעט עלים)
2 עגבניות בשלות קלופות
2 קופסאות עגבניות מרוסקות (הכי טובות הן האיטלקיות של MUTTI). כאלה: 
שתי כפות אורז בסמטי (אופציונלי)
פלפל שחור גרוס
בזיליקום יבש - שתי כפות גדושות לפחות (כפות, לא כפיות)
קצת זעתר יבש
מלח
שמנת מתוקה 38% להגשה. אופציונלי.

וכך נעשה:
חותכים את כל החומרים לקוביות קטנות. נא לא להתעצל.
בסיר גדול מאדים את בבצל והשום כחמש דקות בשמן זית, מוסיפים את השומר והגזר לכמה דקות נוספות, ואז מוסיפים את כל הירקות היבשים הנותרים ומאדים מיחד עוד כחמש דקות.

מוסיפים את העגבניות הטריות ואת המרוסקות, ומוסיפים כליטר וחצי מים.
מתבלים עם שפע בזיליקום והרבה פלפל שחור ומלח.
מרתיחים, מנמיכים את האש, ומבשלים מכוסה כשעה וחצי לפחות.
מוסיפים שתי כפות אורז ונותנים למרק להמשיך להתבשל עוד כשעה (העמילן שבאורז מסמיך מעט את המרק אבל לא חייבים כמובן).

מגישים חם חם חם ומזליפים פנימה מעט שמנת עבה (ישר לצלחת).
מתקבל צבע כתום משגע והניחוח ממלא את האף.

אהבתם?
ספרו לנו על הגרסאות שלכם למרק עגבניות! ושתפו אם מתאים לכם. 

By Dael with 2 comments

שלושה טיפים ושני מתכוני בשר שחייבים לנסות

כשעמדתי אצל הקצב לפני כמה ימים, הוא חייך אלי באופן משונה למדי.
מן חיוך עקום וממתיק סוד.
"שמע", הוא אמר בלחש, שאחרים לא ישמעו, "יש לי פה כמה חלקים מעולים בשבילך".
ואכן, נתח יפה של וייסבראטן ונתח קטן ומבריק של שפיץ צ'אך (פיקניה) שכבו על הדלפק "וגם במחיר טוב" הוא הוסיף "רק 59 לקילו".
לקחתי, נו מה.
שני הנתחים האלו, מהחלקים האחוריים בפרה, מאופיינים במעט מאוד שומן בתוך השריר (כלומר הבשר עצמו "יבש" ולא שומני כמו באנטריקוט, למשל), ובמשקל נמוך. אלו חלקים של קילו-קילו וחצי גג, ולהם שכבת שומן מעל. בשפיץ צ'אך (שהבן הצעיר שלי מתאמן בלהגיד את זה בלי להתבלבל, בינתיים ללא הצלחה) יש שכבה עבה המכסה את כל הנתח, ובוייסבראטן יש שכבה דקה וצרה. השפיץ הוא נתח משולש והוויסבראטן הוא גלילי. שניהם דורשים מעט טיפול אחרת יהפכו לגוש סלע יבשושי. מאידך, בהכנה נכונה הם יהיו מעדן אמיתי, שטעים מאוד גם קר.
טיפ ראשון:
איך שלא תכינו, חשוב להשגיח.
טיפ שני:
כדאי מאוד שיהיה לכם מדחום לבשר. בשפונדרה למשל לא כל כך משנה אם הנתח יהיה בתנור שעתיים או ארבע, הנתח ישאר עסיסי. כאן, בחלקים האחוריים הללו, חמש דקות יותר מדי והופ, קשה ויבש מדי. מדחופ לבשר עולה משהו כמו 40 ש"ח ומחזיר את עצמו בפעם אחת שהבשר נשאר טוב ועסיסי. 65 מעלות בפנים הנתח יהיו סימן טוב שנגמר הסיפור.
טיפ שלישי:
בגלל שמדובר בנתחים קטנים ורזים,  משך הזמן בתנור יהיה קצר. במקרה זה, כדי להוציא את המירב מהרוטב, כדאי להכין אותו מראש עוד לפני הצלייה בתנור. או אז הירקות של הרוטב מתרככים כראוי, משלבים ידיים וטעמים, ומעניקים תחושה של בישול ארוך, גם אם הצלי עצמו לוקח 40 דקות בלבד.

לעסק.

את הוייסבראטן החלטתי להכין בניחוח מקומי. בגלל צורת הנתח המאורכת והגלילית, קלאסי למלא אותו בכל טוב. זה גם משמר שומניות בפנים הנתח ועוזר למנוע התייבשות.
במחבת אידיתי בשמן זית בצל גדול קצוץ, כמה שיני שום, צרור גדול של עלי תרד תורכי קצוצים גס, וחצי חבילת כוסברה. מלח ופלפל גרוס.
כשהתערובת מוכנה היטב, חורצים בנתח חריץ עמוק (בצד שאין עליו שומן) וממלאים בתערובת. משקיענים יקשרו חזרה את הנתח בחוט קשירה. מורחים את הנתח היטב מכל צדדיו בשמן זית ובתערובת שנותרה, ומניחים בכלי קטן כדי שהנוזלים ישארו מסביב.
מכניסים לתנור חם (220 מעלות) לרבע שעה, מנמיכים את החום ל 180 מעלות ומשאירים כחצי שעה נוספת. בודקים במדחום. טעים לאללה גם קר.

את הפיקניה גלשתי למתכון יותר צרפתי וחורפי. במחבת אידיתי בצל קצוץ גס עם צרור גדול של פטריות וכמה שיני שום. בקערית ערבבתי את כוס יין לבן יבש, שתי כפות חרדל והמון פלפל שחור גרוס גס ומרחתי את הנתח טוב טוב טוב יחד עם תערובת הבצל הפטריות והשום.
צולים בתנור בדיוק אותו דבר כמו את הוייסבראטן.

שורה תחתונה: החבר'ה פה ליקקו את האצבעות. 

By Dael with 7 comments

האם גם אתם שייכים לקבוצה הסודית?

הם נראים כמו כל אחד אחר ברחוב, רק אנרגטיים יותר,
הן נראות כמו כל גברת ממוצעת אחרת, רק מחייכות יותר,
מרחוק הם נראים כמו בני אדם רגילים, אבל מבט חטוף מלמד שהם קורנים מבפנים.
לפעמים המכנסיים קצת נוזלות מהם, לעתים החולצה קצת צמודה מדי,
ולא פעם יש להם יבלות בכפות הידיים ושריטות על חזית שוק הרגל.
כשהם פוגשים אנשים אחרים מסוגם, הם מחליפים חיוכים וקריצות,
יש להם גם שפה סודית, שרוב האנשים לא יבינו כלל:
הם ידברו על ג'רק ועל ג'רקי וידעו מה זה טפיוקה ומה זה טבאטה.
הם קונים את המזון שלהם במקומות מוזרים והקצב שלהם הוא חבר קרוב.
בסל הקניות שלהם תמצאו חלקים פנימיים וכשאנשים שואלים "אתם באמת אוכלים את זה" הם יחייכו מכל הלב.
הם מתלהבים מדברים שאנשים אחרים עוברים לידם בלי למצמץ, אבל אדישים לחלוטין מ99% מהמוצרים שכל אדם אחר ברחוב מזיל מהם ריר.
ליום ההולדת של אהובם הם לא יביאו עוגה עם קישוט אלא כדור ברזל עם ידית.
במלון הם לא בודקים כמה מאפים יש בבופה אלא אם יש משקולות חופשיים בחדר הכושר.
בטיול הם לא מחפשים את הג'יפ אלא את שביל העיזים,
בסופרמרקט העגלה שלהם צבעונית מירקות אבל אין בה אפילו מוצר ארוז אחד.
כשהם עוברים ליד מוט מתח הם מוכרחים להתלות עליו,
והם לא מבינים למה קוראים לחטיפי בריאות חטיפי בריאות.
יש להם במטבח פטיש, כדי לפצח אגוזי קוקוס. ובחצר אולי תמצאו אצלם חבית ברזל כדי לעשן בה בשר.
הם רצים קצת ומהר, לפעמים יחפים (שלא קר מדי), ומסתכלים במבט משונה על השכנים שרצים 50 קילומטר בשבוע.
כשהם יושבים בפאב, הם מזמינים כוס יין אדום במקום בירה,
וכשהם קוראים עיתון הם צוחקים בקול רם מחלק מהכותרות בחלק המדעי.
כשהם מדפדפים באלבום המשפחתי הם נדהמים כל פעם מחדש מהתמונות של עצמם עד לא מזמן. מה, באמת נראיתי ככה?
הם אוהבים לבשל ויש להם סינר, וסכין, וקרש חיתוך, ומדחום לבשר, ופח ענקי של שמן זית שנגמר מהר מדי.
לפעמים הם מתקשרים לדודה רק כדי לשאול איך בדיוק מכינים את המאכל ההוא, שסבתא עשתה עוד לפני שעלתה ארצה,
כשהם מארגנים יום הולדת בגן הם לא מזמינים ליצן אלא מאמן.

הם אנשים אמיצים, וסקרנים, ופקחים, ועצמאיים שהחליטו לנסות בעצמם את מה שאחרים פחדו אפילו לחשוב.
הם מאושרים. הם מחייכים. הם נמרצים.
הם חשים אחריות לבריאות של עצמם ולבריאות של משפחתם ולבריאות של הסובבים אותם.
הם מרגישים חלק ממשהו גדול יותר, אמיתי יותר, מהיר יותר.
הם נראים כמוני וכמוך, אבל מי שעומד ממש ממש קרוב אליהם, יכול להרגיש את העוצמה.


ספרו לנו בתגובות על עוד מנהגים סודיים של הקבוצה הזו.

ואם תשתפו, אולי נצרף אליה עוד כמה?

By מר קדמוני with 7 comments

עשרת פוסטים החשובים ביותר של מר קדמוני בשנה האחרונה - להפיץ לחברים

שנת 2014 היתה שנה מרגשת במיוחד עבורי.
לשמחתי, בהתבוננות לאחור (דבר שאני בדרך כלל לא אוהב לעשות), השגתי בשנה החולפת את רוב המטרות שהצבתי לעצמי בערב ראש השנה הקודם, בספט' 2013.
המשכתי לחיות בעוצמה, ולהרגיש בריא וטוב בגוף שלי (למעט קרע מכאיב במיניסקוס שמאז עבר כבר התאוששות מלאה). רציתי להתפתח בתחום הכתיבה ואכן בבפברואר הספר שלי יצא לאור. אני זוכר את הרגע בו לחצתי על "פרסם" לפוסט בו הודעתי על הספר. זה היה סוג של חווית לידה, רק בלי העניין המציק הזה של הצירים, תודה לאל.
לפני שנה וקצת גם שמתי לי כיעד להגדיל את מעגל הקוראים כאן, ואכן כמות הלייקים בפייסבוק הכפילה את עצמה פי חמישה (אתם עדיין מוזמנים לעשות לי לייק), וכמויות האהבה שאני מקבל מכם בתגובות, במיילים ובפייסבוק מפעימות אותי ומרגשות אותי כל יום מחדש.

רשמתי אז שאני רוצה "לצאת לטיול משפחתי בתיאלנד מתישהו השנה. לפחות שלושה שבועות". אבל במקום זה יצאנו לטיול משפחתי מדהים בן חודש ימים בהרי ההימלאיה של נפאל. זו אולי הזדמנות טובה לחשוף את סרט הטיול המשפחתי שלנו. זה אמנם סרט אישי אבל כבר מזמן הטשטשו אצלי הגבולות בין הפרטי לציבורי... 

עוד בערב ראש השנה ההוא פינטזתי על מעשנת בשר בגינה, וזו אכן הגיעה והיא מעלה עשן מדי שבוע.
ובעיקר, איחלתי לעצמי להמשיך ולהיות מאושר.
בינתיים עובד.

עד כאן ברמה האישית לגמרי.

אז רגע קט לפני שהשנה הקודמת שוקעת סופית באבק האתמול, בחרתי עבורכם שישה עשר פוסטים שאני אישית שמחתי לשוב ולהזכר בהם (ת'כלס רציתי רק עשרה אבל קשה לי לוותר), ואשמח אם תשתפו אותם עם אחרים כי למה שכל הטוב יהיה רק אצלנו?

משקל ופעילות גופנית

• תשעה טיפים לאנשים רזים שמבקשים לעלות במסה עם התזונה הקדמונית
• ומאידך, טיפים ועצות במיוחד לאנשים שאוכלים תזונה קדמונית אבל נתקעו והפסיקו לרדת במשקל. הנה כיצד לרדת!
• פחות ופחות פחמימות זה לא יותר ויותר קדמוני. האם דיאטה קטוגנית היא עדיפה ומתי?
• למה לא כדאי לרוץ מרתון ומה (כמעט) קרה לחבר קרוב השנה, באמצע המירוץ (רמז: אמבולנס)

מדריכי תזונה 

• איך ואיפה כדאי לקנות בשר בקר - מדריך מעשי שיעזור לכם בנבכי הקצב והסופרמרקט
• אחד הנושאים החשובים הוא מה שולחים עם הילדים לבית הספר ועל כך נכתבו שני פוסטים: חלק ראשון וחלק שני. 
• ונושא שמטריד רבים אחרים הוא האם נכון להוסיף מלח לאוכל או שזה ישר יעלה לנו את לחץ הדם!?
• מה לוקחים ליום עבודה?
• ועוד השנה נולד השוק הפליאוליטי (ביום שישי האחרון של כל חודש!), והנה למה כדאי להגיע אליו.

מחשבות 

• בנושא הטבעונות היו הן פוסטים המצדדים דווקא בפילוסופיה שמאחורי העמדה הטבעונית, ובעיקר האם המזון שלנו זהה לעבר? וכן מה היה קורה אם היינו נדרשים לשחוט את החיות בעצמנו? אך היו גם פוסטים המתעמתים עם האלימות הטבעונית שלצערי הרימה השנה ראש וכדאי לא לשכוח את זה.
• וגם כתבתי על החשיבות של הסיפורים בחיינו. כדאי לספר ולשמוע סיפורים. 

כלכלה ויזמות

• שיעור נפלא במנהל עסקים שלמדתי משלמה ארצי לאחר הופעה שלו. פוסט חשוב וטוב לכל יזם ! 
• וגם ליזמים ומתלבטים - למה כדאי לחשוב על עצמאות. וכיצד. 

סיפורי הצלחה
היו המון, באמת, ואני מאוד אשמח להמשיך ולקבל את הסיפורים שלכם. מי שפספס, הנה נזכר בשני סיפורים מרגשים מתוך רבים שפורסמו השנה.

• הסיפור של מוטי שפורסם זה לא מכבר, והסיפור המרגש לא פחות של רן, שאיבד יותר מ 30 קילו ממשקלו וצילם כדי להוכיח.
• ולשמחתי, גם התקשורת נדבקה בחיידק התזונה הקדמונית והרבה כתבות וראיונות איתי עלו בתקשורת השנה. הנה כמה מהן. 

אשמח אם תספרו לי בתגובות מה הכי אהבתם,

מה עוד רציתם לראות או לשמוע, ומה הייתם מאחלים לשנה הבאה

אה, וגם תכתבו ותשתפו את הפוסט עם  אחרים.

קדימה 2015, הנה אנו באים.

By מר קדמוני with 3 comments

סיפור ההצלחה המרגש של מוטי

מוטי ארליך מירושלים שלח לי השבוע את אחד המיילים המרגשים ביותר שקיבלתי מעולם. רגע לפני סכין המנתחים עבר מוטי (אב לחמישה, חרדי, איש מקסים) מהפך! קיראו ושתפו. אולי תצילו עוד מישהו.

****************************

"עשרים שנה אני ודיאט קולה הולכים ביחד לכל מקום. פעם שילמתי 60$ קנס כשעליתי על טיסה עם משקל עודף של 3 ק"ג ורק כשנחתתי שמתי לב שבמזוודה היו ארבעה בקבוקים של דיאט קולה. אם הייתי נתקע בשבת בלי 3 בקבוקים של דיאט. זהו, הלכה השבת.
אבל בקבוקי הדיאט היו הצרה הקטנה שלי. בשנה האחרונה התחלתי לשנוא את השבתות. לראשונה בחיי. לשנוא! פשוט לשנוא! מעגל הדיאטות והשבירות שלו הפכו את השבת למעמסה בלתי נסבלת. כבר ביום חמישי הרגשתי את הכבדות הזו נוצקת לקיבתי כמו גוש בטון. מבטיח לעצמי השבת לשמור על שפיות, אבל כבר אחרי קידוש נשבר אל מול החלה הפריכה וצלחת החומוס. רק בדיעבד אני משחזר שמעולם לא נהניתי באמת ממאכלי השבת, עד להגשת המנה העיקרית, הייתי מסומם מפחמימות, מביט במבט מזוגג אל מנת העוף או השר, עושה טובה - טועם קצת וממשיך להאביס את מעצמי בתפוחי האדמה ואחר כך, כמובן. בקינוחים. אם לא הייתי נירדם מיד אחרי הסעודה הדשנה, עוד הייתי דוגם מהחטיפים והעוגיות אל תוך הלילה. השבתות הלכו והפכו אצלי מיום משפחתי רגוע, למעגל של האבסה עד אובדן חושים, שינה כבדה ומסוייטת, והתקפי צרבת, גזים וקלקולי קיבה שנמשכו עד ליום שלישי.
תמיד אהבתי לאכול, ומגיל עשר הייתי שמנמן. כולם במשפחה אהבו לאכול, מעגלים בלתי פוסקים של דיאטות מכל הסוגים והזנים, שבהם הייתי מתכנס עצוב אל תוך עצמי ומצטמק, ושבירות לא בלתי צפויות שבהם הייתי מתרחב שוב אך עליז ומבסוט הציבו בפני משוואה חד משמעית: אוכל=שמחת חיים. אך בשנים האחרונות מעגל האוכל והדיאטות שלי החל להקצין ולגלוש באיטיות להפרעת אכילה. לאט לאט החלה להיעלם אצלי תחושת השובע. פשוט לא שבעתי! כמו מפלצת מיתולוגית הייתי יכול לשבת ולאכול ולדחוס ולהתפקע. החגורה הייתה נפתחת, הגוף כבד - כבר אין מקום בפנים, אבל היד ממשיכה להגיש והפה ממשיך ללעוס. את תחושת השובע המוכרת איבדתי. מעגלי הדיאטה והשבירה הלכו והתקצרו, עד שהפכו ליומיומיים. מידי יום הייתי קם, נשבע לעצמי שזהו - מהיום אני אתחיל לשמור ולאזן את עצמי ונשבר בצהריים או בערב. גם הרף הלך וירד, כבר לא נזקקתי לאוכל טוב בכדי להישבר, שקית של בורקסים דלוחים וקרים מלפני יומיים - עשו את העבודה מצויין.
לפני שנה, נשברתי. החלטתי שאני חייב לעצור את המעגל ההרסני הזה. גם אשתי, שהתנגדה במשך כל השנים לרעיון, הסכימה איתי שאכן, אין ברירה. אני הולך לעשות ניתוח לקיצור קיבה. לא. לא הייתי השמן האוביס הקלאסי מ"לרדת בגדול". האמת שהייתי וכך גם היום - שמן במידה סבירה, משהו על הסקאלה שבין אופיר אקוניס לאביגדור ליברמן. אבל התחושה שאני חסר אונים מול האוכל, הכריעה את הכף.
לאחר חודשים ארוכים של בדיקות רפואיות מתישות, נקבע לי סוף סוף תור לניתוח, בפגישה עם המנתחת הבהרתי לה שאני נחוש והחלטתי לבצע את הניתוח ולכן כל מקום שיתפנה בכל זמן אני אשמח בהתראה קצרה להקדים את תורי. ואז, באוקטובר האחרון, בטלפון קצר ומפתיע, גיליתי כי התפנה תור וכי בתוך שלושה ימים אני אפקיר את ביטני לסכין המנתחים. לילות ארוכים דמיינתי את עצמי לאחר הניתוח, לא. לא רק רזה וחתיך. הרבה יותר מזה. שפוי. הרגשתי כי אחרי הניתוח אחזור לשפיות. אני אקבל שוב את השליטה על חיי. כבר לא ארגיש חסר אונים וחסר שובע מול כמויות אוכל בלתי נגמרות. ידעתי כי הניתוח ישנה לא רק את גודל קיבתי. אלא, הורמונלית - אני אשבע מהר יותר, אשתוקק פחות לאוכל והתקפי הבולמוס שלי ייעלמו.
ואז, כמו בסרט קלישאות זול, יומיים לפני ה"אישפוז לקראת ניתוח" הייתי בספריה. כבר בחרתי את הספרים וניגשתי לספרנית להעביר אותם במחשב ואז נתקלתי בספר על הדלפק "הסוד הקדמוני" של דעאל שלו. החלטתי לקחת אותו. הייתי נחוש לבצע את הניתוח בכל אופן, כי ידעתי שכל הדיאטות כבר חסרות רלוונטיות אלי ואני אצטרך ללכת לתזונאית העוסקת במנותחים. אבל סתם עניין אותי מה "הפסדתי" לכאורה.
כבר היכרתי את השם, דעאל שלו. קראתי ראיון איתו בעיתון, וגלשתי לא פעם באתר שלו. נפגשתי גם עם חבר שסיפר לי שהוא עושה "פליאו" אפילו ניסיתי למשך מספר ימים את הדיאטה שלו ואכלתי רק דגים, בשר פירות וירקות עד שנישברתי - הייתי בטוח שאין לו מה לחדש לי. אבל באותה לילה הגיעה ההארה. "נפתחו השמיים וראיתי מראות פליאו" קראתי את הספר בשקיקה, מכריכה לכריכה. לא מצליח להירדם, מרגיש את האנדרלין שוצף בגוף שלי. פתאום אני קולט שאני בסדר גמור. אני נורמלי לחלוטין שחי במטריקס תזונתי. כמו במופע של טרומן אני מחליט עוד באותו לילה לצאת אל העולם האמיתי, בכישרון כתיבה נדיר ובגובה העיניים משרטט דעאל בספרו את כל ההיסטוריה של המין האנושי ושל התזונה המערבית. ואני מרגיש איך הוא כותב את ספרו במיוחד עבורי!
תמיד הייתי עסוק במלחמת דיאטה יומיומית, אך מעולם לא עשיתי זום אאוט, כדי להביט במבט מאקרו על חיי ותזונתי. ואת זה עשה דעאל עבורי, פתאום קלטתי שכבר שנים שלא נהניתי מאוכל אמיתי, הטעמים התעשייתיים הרסו את חוש הטעם שלי, כבר איני יכול ליהנות מאגס בשל, אני חייב קינוח שוקולדי מתוק עד בחילה. שכחתי איך זה לאכול סטייק שומני ועסיסי, אני חייב את הלאפה והחומוס והצ'יפס, וקינוחי הפרווה העלובים.
באמצע הקריאה כבר הבנתי שעשרות שנים של מניפולציות תעשייתיות הרסו את קשת הטעמים שלי, אך גרוע יותר הם שיבשו לחלוטין את מנגנון הרעב והשובע שלי. כבר שנים שלא הרגשתי רעב אמיתי, אלא רק חוסר איזון קיצוני כתוצאה מנפילות סוכר דרסטיות . כבר שנים שלא חוויתי שובע אמיתי, בריא, בסיסי, קדמוני. אלא רק תחושת פקיעה ובחילה מבליסה של מזון תעשייתי.
מאז עברו שלושה חודשים. השפיות חזרה לחיי. אני אוכל לשובע. נהנה מפרי מתוק כקינוח. מי ברז קרירים או כוס קפה עם חלב קוקוס מפנקים אותי היטב. עושר בשרים ודגים שבהם כמעט ולא נגעתי מהווים מזון יומיומי אצלי. אני אוהב לאכול, נהנה מאוכל ולראשונה בחיי גם לא מרגיש אשמה או ייסורי מצפון כשאני אוכל. ואני שבע. כמו כל אדם לאורך ההיסטוריה. (והפרה היסטוריה).
שבוע שעבר בחנוכה, הרשיתי לעצמי למספר ימים להתפרע. בבת אחת, כמו בהפסקת פרסומות, חזרתי להיות מוטי הישן והרע. לחמניות לאין סוף עשו את דרכם אל קיבתי בסרט נע ולא נודע כי באו אל קירבי. מהמזווה נעלמו חטיפי השוקולד של הילדים, ותחושות הבחילה וכאבי הבטן חזרו. כמה כיף היה לחזור לשיגרה הברוכה של אוכל אמיתי, של אבוקדו עם מלח גס, בצל ועגבנייה חתוכים דק דק עטופים בשמיכת שמן זית ושבבי שום, צלעות עסיסיות מושחמות בתנור ופרוסת אננס טרי לקינוח.
אמנם יש לי עדיין משקל לאבד, ועדיין נותר לי להיאבק ב"וירוסים" שחדרו את מעטפת הפליאו (התפו"א והאורז ימ"ש), אבל היום אני כבר לא אותו נרקומן הנלחם בהירואין מלחמה חסרת סיכוי...
תודה!!!
מוטי.

By מר קדמוני with 6 comments

פליאו ומינימליזם בשביל ישראל

את שביל ישראל כבר עשיתם? גם אני עדיין לא. אז כדי שנשכיל ונלמד ביקשתי מידידי דני לכתוב על חוויותיו בשביל ישראל, ורשמיו לפניכם:
*****************************************************************************
קודם כל ולפני הכל, כמה שורות דביקות שאני מרגיש מחויב לכתוב.
קשה לי לשים את האצבע בדיוק על הנקודה שבה יצרתי קשר עם דעאל בפעם הראשונה לפני כ-4 שנים בחיפושי אחר מידע כפליאוליט צעיר (אני פשוט לא מצליח למצוא את המייל הישן שלי). שאלות על משקולות, קרוספיט, כולסטרול וכו'. מה שהיה נראה אז כמנת חלקם של מספר שרוטים מצומצם, הפך תוך זמן לא רב לחלק הולך וגדל בשיח התזונתי בריאותי, הרבה בזכות הספר הראשון בעברית שיצא לאחרונה- "הסוד הקדמוני" (אין לי אחוזים במכירות). אי לכך, כבוד הוא לי שנתבקשתי לכתוב פוסט אורח עבור הבלוג שהיה מבחינתי מקור המידע העברי הכמעט יחיד בתחילת דרכי. תודה.

"אני עושה מה שנראה לי נכון, לרוב זה פשוט לא מה שכולם עושים". 
זהו משפט שאני אומר לעצמי כבר שנים לאור התבוננות בבחירות שאני עושה לאורך חיי הקצרים (28~). גם הפעם, כשהחלטתי לצאת לשביל ישראל, לא הייתה לי איזו מטרה גדולה או משהו שאני צריך להוכיח לעצמי, לא היו לי שאלות גדולות ולא תקוות גדולות, זה לא היה אקט ציוני ולא מסע רוחני. אני מטייל מגיל 13 בערך: חוגי סיור, דרום אמריקה, בולגריה, נפאל, ירדן... עם השנים נוצר מצב שהשהות בשטח ימים ארוכים בתנאי נוחות..."משתנים"... זה למעשה ה- comfort zone שלי. אז לאתגר הפיזי והמנטלי אתייחס פחות הפעם. לא עשיתי את השביל כולו, אחרי שבועיים מדן עד עין הוד התחילו גשמים וחזרתי הביתה למנוחה של כמה ימים בהם החלטתי לקפוץ דרומה כדי לברוח ממזג האוויר החורפי ואולי לפגוש יותר אנשים, משהו שלא קרה כמעט עד אותו רגע (וכמובן לייבש לי עוד ג'רקי). את השביל המשכתי מערד ברצף דרומה עד אילת בפרק זמן של כ-3 שבועות. כמו שאמרתי, לא הרגשתי מחויבות כלשהי לקילומטראז' כזה או אחר.

ציוד, ציוד ועוד ציוד (בעצם פחות ופחות ציוד): 
יש מי שישתעמם מזה, אבל ציוד זה משהו שאני יכול לדבר עליו שעות, אולי לעובדה שיש לי גם כרומוזום Y יש קשר לעניין. בכל אופן, לטיול הזה יצאתי במתכונת של תרמילאות ultra-light, מה שאומר משקל יבש (ללא מים ואוכל) של 6 ק"ג או פחות, עם 4 ליטרים של מים ואוכל לכמה ימים, יחד זה משקל של כ-14 ק"ג. מי שמעט מטייל יודע שרב התרמילאים מגיעים בקלות רבה ואף עוברים את ה-20 ק"ג.  איך זה? ובכן זו גישה שלמה המבוססת על יעילות, מינימליזם, ותשומת לב רבה בקניית הציוד מלכתחילה. פעמים רבות את הנוחות הטכנולוגית (אוהל שעומד מעצמו ודורש מוטות למשל) תחליף מיומנות, תושייה, יצירתיות וקבלת החלטות נכונה ("אוהל" שמוקם עם מקל ההליכה ומחובר לאדמה ביתדות/אבנים). כמו בתחומים רבים אחרים בחיים, הפקרנו מעט או שכחנו יכולות פיזיות וקוגניטיביות מסוימות בעבור טכנולוגיה שעושה זאת עבורנו. בתרמיל זה מתבטא במשקל רב יותר, בחיים הרגילים ב"משקל" מסוג אחר. וכמו בפליאו, אני לא טוען שקדמה היא דבר רע, פשוט צריך לדעת לברור מתוכה מה באמת "מקדם" ומה פחות (פתאום שמתי לב שלקדום ולקדמה יש משמעות הפוכה... נו שויין).
הפריטים החשובים ביותר לצמצום המשקל, הידועים כ-"שלושת הגדולים", הם התרמיל, שק השינה, המחסה (אוהל).
התרמיל שרכשתי הוא של חברת ULA-equipment (מחו"ל, כמו כל שאר ציוד האולטרא-לייט), שוקל קילו אחד והוא עוד אחד הכבדים בקטגוריה. הוא אולי לא עמיד כמו תיקים ששוקלים כפול, אך מספיק עמיד עבורי.
לגבי שק השינה, אין תחליף סינטטי שמשתווה לפוך טבעי מבחינת יחס המשקל/חימום שלו. רוצים קל? לכו על פוך טבעי! אני לקחתי את העניין צעד נוסף קדימה והחלטתי לנסות לטייל הפעם עם מה שקרוי quilt (שמיכה). מאחר ובכל מקרה חלקו התחתון של כל שק"ש נמעך תחת המשקל שלנו ואי לכך לא מבודד (בידוד דורש אוויר כלוא), חשבו על הרעיון של להוריד לחלוטין את החלק התחתון ובכך לחסוך משקל, ל-quilt שלי יש רצועות לצורך קיבוע למזרן השטח ושרוך הידוק לכפות הרגליים לשמירה על החום. הוא שוקל משקל מגוחך של 695 גרם(!). עבור מי שאינו בקיא, שקי שינה רגילים נעים בין קילו לשניים ורובם באזור הקילו וחצי.
ואחרון הוא המחסה. למען האמת, עבור 99% מימי הטיול בארץ לא דרוש אוהל. האחוז הנותר הוא לטעמי גשם או צורך לשמור על אינטימיות... הפעם בחרתי לקחת מחסה כדי לבחון אותו כציוד חדש. אוהל רגיל לשני אנשים +ציוד שוקל בסביבות ה-2.5 ק"ג. אם משקיעים עוד כסף בשיא הטכנולוגיה אפשר אולי למצוא משהו גם ב-1.5 ק"ג. המחסה שלי, שהוא מה שנקרא-tarp-tent, מתאים ל-2 אנשים+ציוד או 3 בדוחק, שוקל... אתם יושבים? 700 גרם כולל היתדות! (יתדות טיטניום, המתכת הקלה ביותר בהקשר הזה). הוא אמנם דורש קצת יותר השקעה בהקמה, אבל זה משקל חסר תקדים. מוטות ההליכה שלי משמשים כמוטות לאוהל הזה ובכך מיושם אחד מעקרונות האולטרא: לייט של פריט ציוד אחד בעל מספר תפקידים.

אז שלושת הגדולים שלי שוקלים יחד 2.4 ק"ג פחות או יותר לעומת כ-5.5 ק"ג עם ציוד סטנדרטי.
גם שאר הציוד שלקחתי די מינימלי: חולצה קצרה אחת להליכה, מכנס טיולים אחד מתפרק, 2 זוגות גרבי טיולים (מתייבשות מהר), 2 זוגות תחתוני טיולים (עולם אחר של נוחות), כפפות, גופיה תרמית וגטקס תרמי ללילה, כובע שמש, כובע גרב, באפ-buff, מעיל פוך (360 גרם), פונצ'ו לגשם שמשמש גם כמחסה חירום/רצפה ב"אוהל". ציפית משי דקה וקלה לשינה (130 גרם) שמוסיפה קצת לחום אבל בעיקר עוזרת לשמור על השק שינה נקי (הריח שלך אחרי שבוע הליכה ללא מקלחת הוא... מאתגר... ולא ממש מומלץ לשטוף שקי שינה). וגם פנס ראש קטן, מצית קליפר, סכין, מצפן קטן (5 גרם), מצלמה+2 סוללות ספייר+ חצובה קטנה, טלפון+כבל הטענה+מטען נייד, כף פלסטיק, חוט דנטלי, ראש של מברשת שיניים (הידית זה משקל מיותר...), חוט ומחט, ע"ר בסיסית- תחבושת אישית/משולש בד/לייקופלסט/פולידין (אני מאמין שאם זה לא יספיק, אני כנראה הולך למות), פנקס ועט (כי אני אוהב low-tech וזה טוב למחשבות/כתובות/טלפונים ולא צורך סוללה), שק אטום למים (התברר כחיוני בקניון ברק וורדית), ספר הדרכה הכולל מפות ("המדריך האדום"), נגן MP3 קטנטן עם אוזניות מלא בהרבה הרצאות וספרי שמע (שמעתי את כל הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע"... וזה כבר אחרי שקראתי אותו 4-5 פעמים... מי מכור?!?!).
כלל הציוד הזה המהווה "משקל יבש", שוקל 6.1 ק"ג.
 
מה אוכלים קדמונים בשביל ישראל?
רבים שואלים אותי: "דני, איך אתה שומר על משקל קל כל כך של אוכל?" ואני משיב- חלק מהיכולת שלי לשמור על משקל קל של התרמיל הוא העובדה שאני אוכל פליאו. הרי כל הרעיון בפליאו הוא מזון דחוס תזונתית, לכן פר תזונה, אני זקוק לפחות משקל. תמיד מפתיע אותי איך מטיילי אולטרא-לייט רבים מדברים שעות על חיסכון במשקל, חותכים מברשות שיניים, ישנים על 3/4 מזרן שטח, לובשים אותו תחתון חודשיים, מדברים על מזון דחוס תזונתית... ואז סוחבים שיבולת שועל, שוקולד, חטיפי אנרגיה... אפילו בקרב החבורה ה"רדיקלית" הזו צריך עוד לעשות עבודה רצינית לשבירת מוסכמות. אני על זה...

המזון שלי ביציאה מהבית כלל ג'רקי (בשר מיובש שייבשתי בבית), חמאה בקופסת פלסטיק אטומה (הרבה!), צימוקים למוראל, כמה חבילות קבנוס ספייר (של עוף טוב, הכי פחות נורא לדעתי), מעט גבינות שמנות כמו צ'דר.
בשר מאבד כ- 2/3 ממשקלו במים במהלך הייבוש, ובכל יום אכלתי 200 גרם ג'רקי, כך שבפועל אכלתי 600 גרם בשר ביום, חסר תקדים בהקשר של טיולי "הכל על הגב", ועוד אולטרא-לייט. כשנגמר הג'רקי, שהספיק ל-6 ימים (כמעט חנוכה), התחלתי להתפשר על מזון שאפשר למצוא במכולות/סופרים לאורך הדרך- קבנוסים של עוף טוב, חמאה, גבינות שמנות, צימוקים. לרב הייתי מצטייד ל-3-4 ימים קדימה שזה בערך פרק הזמן שיש בין יישובים לאספקה.
*בין היתר, לקחתי עמי נשק תזונתי סודי למקרי חירום- 200 גרם של פמיקן! פמיקן הוא שילוב של בשר מיובש ושומן בקר/כבש ומהווה את המזון הדחוס ביותר שניתן לדמיין מבחינה קלורית ותזונתית. למה חירום? כי זה היה כל כך לא טעים כך שרק כשנתקעתי יום שלם ללא אוכל הייתי רעב מספיק כדי לאכול אותו... אולי אם הייתי מתבל מעט יותר זה היה אחרת. בכל אופן, המזון הזה הוא דבר מדהים, אחרי שנה במקרר שלי בקופסא ועוד 3 שבועות בתרמיל בדרום ללא קירור, הוא עדיין היה "טוב" לאכילה ולא הרג אותי או עשה אי אילו קלקולי קיבה, וזה ללא שום חומר משמר מודרני. האינדיאנים האלה בהחלט ידעו ה הם עושים בעניין הזה.

 *** אזהרה: השורות הבאות עוסקות ב"יציאות" (קקי), אז אם לא מתאים, תדלגו הלאה ***
אחד הדברים שהייתי מאוד מרוצה מהם היו היציאות שלי. נכון, אולי זה לא דבר כל כך מרשים להתגאות בו, אבל אם שמים רגע את הסטריליות המערבית שלנו בצד וניגשים לנושא בצורה עניינית, אז יציאות הן מדד מאוד נח להערכה של תפקוד מערכת העיכול שלנו. בשנה הבודדה בה למדתי רפואה סינית, הגדירו לנו מהן יציאות "מושלמות"- הוצאה קלה ומהירה, פעם פעמיים ביום, מספר ניגובים מועט עד אפסי. ובכן, גם בטיול הזה וגם בהזדמנויות נוספות, מצאתי שלפחות עבורי, התזונה עתירת השומן הזו (פליאו), והפעילות הגופנית יחד, ממש הפכו את הגוף שלי לשעון ביולוגי, כל בוקר באותו זמן בערך "ישיבה" של לא יותר מדקה (בסקוואט כמובן), ריקון מהיר והחלטי ו-0 לכלכוך, מה שחסך לי המון נייר טואלט (בפועל לא היה בו צורך). אז אם מישהו תהה איך האדם הקדמון היה "מנגב"... ובכן, יתכן שהוא כלל לא היה צריך...

*** עד כאן עניינים ברומו של עולם***

נעליים (כמה שפחות):
רבים מאתנו חיים בתפיסה שנעלי טיולים חייבות להיות מאסיביות וגבוהות, גם אני רב חיי טיילתי עם נעלי הרים מאסיביות שיחדרו טנק אם תבעט בו חזק מספיק. אבל כאשר השילוב של משקל תרמיל קל יחסית פוגש את השריטה שלי בנוגע לנעליים מינימליסטיות, אין מנוס והבחירה היא ברורה- תם עידן נעלי ההרים עבורי (אלא אם אני באמת הולך לטפס אי שם על איזה קרחון נידח...). אני מאוד נזהר מלהמליץ לאנשים לצמצם נעליהם (תראו מה עשו לחברת VIBRAM) אך עבורי, נעלי ה- vibram five fingers פתרו לפני שנים בעיה אורטופדית שהייתה לי ומאז אני חסיד ההנעלה המינימליסטית.
בקצרה, נעל מינימליסטית היא כזו שמאפשרת לבהונות הרגליים להיפרס בטבעיות (רחבות מספיק), בעלות סוליה גמישה למדי כדי לאפשר תנועה טבעית ותחושת קרקע, בעלות 0 הגבהה בעקב (zero drop) ומשקל נמוך. כמו בשאר הציוד המינימליסטי, גם כאן יכולות הגוף באות לחפות על המינימליזם הטכנולוגי, דרושה תקופת הסתגלות (או אולי "היזכרות") לחיזוק הקרסול ושרירי כף הרגל שלמעשה אינם עובדים כלל בנעל רגילה. היום, לאחר שטיילתי באנאפורנה בנפאל ב- vibram five fingers, קשה לי לחשוב על לחזור לנעליים רגילות.
את החלק הצפוני שערך שבועיים הלכתי גם כן ב- vibram five fingers, אך השבילים בארץ קשים בהרבה משבילים אחרים בעולם מבחינת סוג הקרקע, ולאחר שבועיים הבנתי שעם כל אהבתי אליהן, אני זקוק לסוליה מעט קשיחה יותר או שאתפרק לחלוטין. עבור הנגב מצאתי נעליים אחרות- Merrel-mix master 2, שהיוו מעין פשרה, הדרופ שלהן הוא רק 4 מ"מ בעקב, הסוליה קשיחה מספיק עבורי ויש אופציה לשים גרב (מכפיל כח בבקרים קרים). המעבר מהויברם לנעליים אלו (הנחשבות מאוד מינימליות) היה קפיצה אדירה, עכשיו הרגשתי שאני מסוגל לעשות הכל, וכל זה בזכות עוד איזה 2 מ"מ של גומי... מדהים.

כולנו רקמה אנושית אחת
מסתבר שבכל קבוצה שפגשתי היה לפחות צמחוני אחד ולעתים גם טבעוני, מצד שני, כמעט כולם שמעו או הכירו את התזונה הפליאוליטית/קדמונית ואחד מהם אפילו היה באמצע קריאת "הסוד הקדמוני". כך שתזונה היא נושא חם מאוד גם בקרב שביליסטים. מן הסתם וללא כל הפתעה, הפכתי פעמים רבות ל"מרצה" בנושא תזונה קדמונית ואני מקווה שעשיתי עבודת הסברה טובה. בין אם זה היה בשיחה עם דוקטורנטית קשוחה לביולוגיה, טבעוני עם אמבה חובבת סוכר שבכל זאת מאכיל את עצמו דגנים כי בשר "מעמיס על מערכת העיכול", או אנשים "תמימים" שחשו הקלה רבה לשמוע שיש גישה בריאותית הפוכה לטבעונות, שהם הרגישו שסוגרת עליהם דרך סביבתם הקרובה.
 coyote teaching - הקויוטה, הלא הוא זאב ערבות, מסמלת בתרבות הילידים בצפון אמריקה ערמומיות אך גם ידע נסתר. שיטת לימוד זו הייתה נהוגה בקרב תרבויות ציידים לקטים רבות במגוון צורות ושמות. הרעיון הוא לא מסירה של הידע המוגמר כי אם יצירת סקרנות ועידוד הלומד לשאול את השאלות הנכונות ומהן לעזור לו לגלות לבד את האמת. אני לא מתיימר להיות מחנך דגול וקטונתי אפילו לטעון שאני מלומד במיוחד ברזי הביוכימיה הבריאות והפליאו, ובכל זאת, עשיתי מאמץ רב בכל מפגש אם אדם המעוניין בכך, לתת לו את המקום לשאול ולהציב לו "מלכודות סקרנות" שימשכו אותו לשאול את השאלה המהותית, צורה כזו של הפצת רעיונות היא לדעתי עמוקה יותר ונכונה יותר. קל בהרבה ליישם אותה מתוך דוגמא אישית. טיול הוא פלטפורמה נהדרת לכך, מי שטייל איתי ראה את הציוד, את האוכל, את הנעליים המוזרות, את הצורה בה אני מתארגן ללילה, איך מטהרים מים מגבים, הוא ראה כמה זה שונה ממנו, זה עורר שאלות, ועוד שאלות. באחד הלילות התגלגלו הדברים כך שמטייל מאחת הקבוצות נשאר להעביר איתי את הלילה (לא הצלחנו למצוא את חבריו באותו היום), הייתה מדורה קטנה, היו כוכבים, היה שקט. הזדמן לי להסביר לו על כמה קבוצות כוכבים שאני במקרה מכיר, על סוגי מדורות ותפקידן, הכל מתוך שאלות שלו, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא רואה את שביל החלב... לדבריו זה היה הלילה הכי טוב שהיה לו מאז תחילת הטיול שלו (כשבועיים), וזה קרה דווקא כשדברים מעט השתבשו ממסלולם המתוכנן.

 
להתמזג עם הטבע, להתמודד עם השדים הפנימיים
השהייה בטבע בלילה אמנם אינה חדשה עבורי, אבל אחרי תקופות ארוכות של לימודים/עבודה/מחשב, ההבדל מורגש בעוצמה רבה יותר. אתה נזכר מהר מאוד שכשאתה לבד בטבע, אתה כבר לא עליון לו, אתה לא שולט בו, אתה חלק ממנו ונתון לחסדיו יותר ממה שהיית רוצה להודות. בצפון ישנם חזירי בר, תנים, מכרסמים שאתה אורח בביתם והם אינם מכירים ברכוש פרטי כמו האוכל שלך, חוסר זהירות ותמצא את עצמך בלי אוכל לימים הקרובים, תבחר לישון במסלולו של חזיר בר ותזכה לביקור נימוסין, תתעלם מהעננים המתכנסים לקראת הלילה ותתעורר רטוב, תדחה את איסוף העצים והדלקת האש מתוך עצלנות ותגלה שעם החושך העצלנות הזו רק גוברת. כל מה שאתה בוחר לעשות מקבל משמעות גדולה ומידית מאוד. ולא באיזו רמה רוחנית גבוהה, אלא ממש ברמת הקיום שלך מדקה לדקה. אפשר רק לדמיין איך חש אותו אדם קדמון מיתולוגי, בתקופה של חיות רבות בהרבה, בלי הידיעה על ישוב קרוב שבו יש מים, אוכל, מקלחת... בידיעה העמוקה שהכל, הכל (!) תלוי בו. שזו עובדה שלא השתנתה הרבה גם היום אני מאמין.
אני יודע מניסיון ששהייה כזו של כמה ימים בטבע מאטה אצלי את הקצב, כנראה אי אפשר להחזיק מעמד שם וליהנות אם אתה לא נותן לקצב שלך להיות מותאם לזה שסביבך. אם תנסה לשמור על הקצב המהיר והרגיל של החיים שלך בשהייה ממושכת מחוץ לבית, במיוחד לבד, אתה תיפצע, תאבד, תהיה אומלל מאוד. לכן אולי יש לשהייה כזו השפעה תרפיוטית חזקה מאוד על ילדים, אם נותנים לכך את הזמן.
בדרום, במסלול של כרבולת המכתש הגדול, ברגע אחד של חוסר תשומת לב איבדתי 2 ליטרים של מים (מתוך 6) כאשר הישוב הבא הוא יום וחצי הליכה ממני. האמת היא שזו נקודה שבה הפליאו עזר. עבורי לפחות, המעבר לפליאו תמיד התחבר לדברים עמוקים ורחבים יותר באישיות שלי- חיבור לטבע, יכולות ואתגר פיזי, אהבת הפשטות...  מכל נסיונותי בפליאו אני יודע כעובדה שהגוף שלי מסתדר מצוין עם צום של 24 שעות (למעשה גם של 4 ימים אבל זה כבר משריטה קצת אחרת), אני סומך על הפיזיולוגיה שלי שהיא אינה שברירית כמו שלפעמים גורמים לנו לחשוב ע"י המלצות שונות, זו פיזיולוגיה שקיבלתי במתנה מדורות על דורות של שורדים קשוחים. אני יודע שחצי יום ללא מים לא יהרגו אותי (כנראה...), אני יודע שיש לי את המיומנות ללכת בלילה אם צריך (לחיסכון במים אם אין ברירה), אני מאמין ביכולת שלי להתמודד עם חום וקור, אני סומך על יכולתי למצוא מחסה ולפתור בעיות, ואני בסך הכל אדם מודרני מערבי שקצת טייל בחיים שלו. אני יכול רק לדמיין את רמת החיבור שיש לאיש או אישה שמבלים את כל חייהם בצורה כזו.
אפשר לכתוב ספרים שלמים על למה כדאי ללמוד להיות בחוץ, אבל הפואנטה היא שפשוט צריך לעשות את זה!
   
ערום תהיה מכל חית השדה
אחד הימים שאהבתי ביותר היה בקניון ברק וורדית, יומיים קודם לכן ירד גשם (נדיר) וכל הגבים במסלול התמלאו מים, מה שדרש, בנוסף לסולמות והיתדות, גם שחייה עם כל הציוד. מאחר והגעתי מוכן עם שק אטום למים, וכמה שקיות נוספות איתן הכנתי את התיק שלי וכלל האלקטרוניקה לצליחה, הסיפור היה רגוע למדי. ירדתי לבוקסר וכך העברתי את כל יום ההליכה הזה שכלל טבילות חוזרות ונשנות בגבים לצורך ההתקדמות.
למעשה הייתי הולך לחלוטין בעירום אם הייתי יכול לדעת בוודאות שלא אפגוש אף אחד שייבהל ממני בדרך...(-: העור מתייבש מהר יותר מכל חולצת דרייפיט והיה כיף נורא להרגיש קצת רוח בהליכה על כל הגוף. מזג האוויר היה מעונן למדי כך שאפילו לא היה חשש להישרף מהשמש. הרי בסופו של דבר, מה מפריע לנו כשאנחנו נרטבים? זה הציוד/ אלקטרוניקה/ בגדים שיהרסו, באותו רגע, הציוד שלי, זה שאני לוקח כדי להתמודד עם אתגרי הטבע, היה למעשה הדבר שמעכב אותי, זה שמגדיל או יוצר את האתגר.The things you own, end up owning you אמר טיילר במועדון קרב.
אם הייתי שם בגופי בלבד, כל הסיפור היה פשוט ביותר, אבל הצורך לשחות עם תיק, להניף אותו בכל פעם לנקודה יבשה על הסלע, לעשות הלוך חזור רק כדי לבדוק את העומק בכל פעם, כל אלו היו נמנעים אם פשוט הייתי שם עם גופי שלי ותו לא. ברור שמה שיש בתיק אפשר לי להעביר לילה חם, לאכול כמה ימים ברצף ללא אספקה, לסחוב מים לכל היום...
ושוב זה מחזיר אותי לחשיבה על מה אתה באמת צריך ובאיזו נקודה מוצרי הנוחות שלך פוגעים לך בחופש. ככל שאנחנו ממהרים להבין שהמציאות מולנו השתנתה ואין דרך להימנע ממנה, כך הדרך הופכת קלה יותר. אני זוכר זמנים בהם הייתי עושה כל מאמץ כדי לא להירטב, אבל הפעם הייתי עם ציוד מוכן ועם תודעה מוכנה וברגע שהבנתי שאין דרך אחרת, השלמתי עם העובדה שהיום אני אהיה רטוב ורוב הזמן במים די קרים. והיה אחלה. כי לעתים המאמץ להימנע גדול מהמאמץ של ההתמודדות.

מילות סיכום
אנחנו כל כך רגילים להרגיש שאנו שולטים במציאות ושהכל ניתן לתחזית, בזמן שזה ממש לא המצב. אני אוהב לצאת החוצה לפעמים כדי להיזכר בזה, כדי לראות דברים פשוטים וישירים כפי שהם, בלי התייפייפות, אפילו אם זה כרוך במעט חוסר נוחות יחסית לבית חם אליו אני גם שמח שאני יכול לחזור. שמחתי להיות בחוץ, ואני שמח שאני יכול לבחור בזה. שמחתי שפציעת הגב שלי השתפרה מההליכה היומיומית בניגוד לישיבה הממושכת שרק החמירה אותה. אני שמח שמסלול החיים שלי פתח בפני את הדלת לטבע. ועכשיו חזרה לעוד 4 חודשים של לימוד אינטנסיבי...

By מר קדמוני with 18 comments