אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

האב הצייתן / אקהיל שארמה

היום מנוחה, ולכן נספר על ספר די טרי. אקהיל שארמה הוא אמריקאי ממוצא הודי, זהו ספרו הראשון והוא זכה להצלחה עצומה באמריקה. לא ממש ברור לי למה. ראם קרן, הגיבור, הוא פקיד מדינה מושחת, שמן, עצלן ונצלן בהודו של ימינו. הוא הגיבור (או יותר נכון אנטי-גיבור) שעל קורותיו, לבטיו, משפחתו וסביבתו בדלהי אנו לומדים.
הודו של הספר (וכמי שהיה בה מספר פעמים בשנים האחרונות, אני יכול להעיד שזו אכן הודו של המציאות), היא עלובה, מלוכלכת, מתקוטטת, שבויה בטאבו חברתי על כל צעד ושעל, מורכבת פוליטית ומושחתת עד אחרון עובדיה. הודו "הרומנטית" שיש לא מעט ישראלים שמתחברים אליה, לא באמת נמצאת בערים הגדולות. בתוך הזרם הזה, ראם קרן שוחה בטבעיות. הוא מנצל מינית את בתו, את נכדתו, הוא גונב ממעבידו וסוחט את מנהלי בתי הספר עליהם הוא מפקח, כחלק מתפקידו במשרד החינוך. בו בזמן הוא מתייסר (שכן הספר כתוב בגוף ראשון), מתלבט ועדיין פועל תמיד לטובתו המיידית והאישית. כנגדו, מוצגת דמותה של בתו, הנאנסת, החבולה, שהיא גם המספרת של שני פרקים מהספר. גם היא דמות שקשה מאוד להזדהות איתה, גם היא מסוכסכת בנפשה ופועלת משקולי תועלת בלבד. זהו ספר ללא נחמה.
בכל זאת הספר זורם, קולח, התרגום ראוי ולמי שלא היה בהודו, הוא נותן טעימה מהרפש. בד בבד, זהו סיפור שלא גורם לך הנאה, לא צער אמיתי ולא הזדהות. סופו סתום ועלילתו נטפלת לעליות ומורדות החיים הפוליטיים באופן מייגע משהו. אם קבלתם מתנה, תקראו. אם לא, לא הייתי רץ לקנות אותו.(נכון, אני קבלתי אותו מתנה).

Share/Bookmark

By מר קדמוני with 3 comments

3 הערות קוראים:

לאחרונה קראתי שני ספרים ישראלים שאני יכול להמליץ עליהם בקלות.
הראשון הוא "ויהי בוקר" של סייד קשוע. הספר נותן הצצה לחייהם של ערביי ישראל כפי שקשוע רואה אותם. יש הרבה ביקורת חברתית מכל הכיוונים עטופה בספר "מתח" לא שגרתי שהזכיר לי מאוד את "על העיוורון" של סראמגו.
הספר השני הוא "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו. ספר נוסף בז'אנר הישראלי של סיפורי החבר'ה אבל מהמוצלחים שבהם לטעמי. גם אם הסיפור והדמויות לא מתעלות לגבהים, הכתיבה של נבו קולחת, מעניינת ואיכותית.

עכשיו נשאבתי שוב לספר נוסף (הרביעי) בסדרה האינסופית של George RR Martin. גם הרביעי קרוב לאלף עמוד כך שיעברו כמה וכמה מחזורי קרוספיט עד שאסיים.

אגב הודו, שבוע שעבר קראתי את "נער החידות ממומבי"- ספר פשוט מצויין! זורם וכיפי. אני גמרתי אותו בשלושה ימים, אבא שלי ביום אחד.

כדי להשאיל מהספרייה...

קראתי גם אני את נער החידות, והאמת שהספר אמנם קולח כמים, אך אמין כעראפאת המנוח. סיפור בהחלט נחמד אבל מופרך.
את הספרים של בנץ עוד לא קראתי, "ויהי בוקר" אצלי על הכוונת.
ג'ורג מרטין נשמע לי משימה ראויה.

הוסף רשומת תגובה