שבוע טוב חברים.
אמש חזרתי מסופ"ש באילת. היה אחלה, ותודה שאתם שואלים. אילת, כמו אילת, היא ארץ השמש הנצחית (האמת שזה כרגע המצב בכל הארץ - הקיץ הוא החורף החדש). שמש, ים, אלמוגים, שופינג. חופש.
במקרה לגמרי, בסוף השבוע האחרון היתה באילת תחרות הטריאתלון השנתית (תזכורת: 1500 מטר שחייה, 40 ק"מ רכיבה ו 10 ק"מ ריצה). ביום שישי היו מקצים לילדים, נשים וגברים חובבים ובשבת מקצי ה"עילית", כלומר לספורטאים של ממש ולא רק לחובבנים, וגם שם מקצי נוער, נשים וגברים. סה"כ אילת היתה גדושה ועמוסה במאות תריאטלתים חובבים (1700 אם נדייק), והחגיגה היתה גדולה ורבה. מכיוון שבמלון בו התאכסנתי היו רבים מאוד מהמשתתפים, וגם ארבעה חברים שלי השתתפו השנה (ראו בהמשך), היתה לי הזדמנות לעמוד מקרוב על הספורט הזה, ועל הלך הרוח של המשתתפים והמשתתפות. להלן כמה אבחנות פרטיות שלי, ללא התחייבות:
1. תריאטלון הוא לא ספורט עממי. ממש לא. הוא אפילו ספורט לעשירים. או לפחות, למבוססים. בהערכה זהירה, גם לאחר קניית הציוד המינמלי (אופניים, בדרך כלל באיזור ה 10,000 ש"ח, והרבה פעמים הרבה יותר), משתתף ממוצע מוציא כ 1000 שקל בחודש על התחביב הזה. למשל: מינוי לבריכה, קסדה (כל פעם משדרגים), משאבה, כפפות, פנצ'רים, אביזרים (תיקים ומנשאים שונים), ג'לים למיניהם, חליפות שחיה/רכיבה, נעלי רכיבה, נעלי ריצה, משקפי שמש (לא מדברים איתך על פחות מ 1000 ש"ח), כובעים, ומה לא. (משקולות לא).
2. תחרות התריאטלון היא תחרות של פרטים. להבדיל מריצה שרק צריך לעלות ולהתחיל לרוץ, תריאטלון מחייב הרבה יותר שליטה ומיקוד בפרטים הקטנים של הטכניקות השונות. שחייה כמובן היא בראש ובראשונה פונקציה של יעילות התנועה והמכניקה שלה, אבל גם בהמשך: כיצד מחליפים בגדים לאופניים ו/או לריצה, האם לשים גרבים או לא, כיצד לרכב נכון עם כידון נמוך ועוד ועוד, עשרות טכניקות קטנות שכל אחת מהן תורמת משהו לתוצאה הכללית.
3. תריאטלוניסטים הם רק מעט (ממש מעט) יותר פיסיים מרצים למרחקים ארוכים. רוב המתחרים נראים על פי רוב די שדופים כמו רצים טיפוסיים. בהבדל אחד - יש להם כתפיים מעט יותר רחבות. אבל הרגליים והידיים דקות. למתמודדים שנראים בנויים טוב יש יותר משקל גוף לסחוב ברכיבה ובריצה (למשל, היה אחד פולני במקצה העילית שנראה מאוד שרירי - הוא הגיע אחרון). את מייקל פלפס לא תמצאו כנראה עושה תחרויות תריאטלון. הוא גדול מדי ושרירי מדי.
4. נווט הוא חשוב מאוד. בשחייה במים פתוחים היו לא מעט מתמודדים (גם בקרב המקצוענים), שאיבדו זמן יקר מאוד פשוט כי הם לא זיהו תוך כדי שחייה את המצופים ו"ברחו" לצדדים. כל תיקון כזה הוא עוד מרחק, ועוד זמן לתוצאה שלך.
5. תריאטלון הוא ספורט למבוגרים. זה קשור כפי הנראה לנקודה מס' 1 לעיל, אבל באופן ברור לא רואים כמעט בכלל צעירים בשנות העשרים לחייהם בתחרות (למעט במקצה התחרותי שהיו בו רק 35 משתתפים לעומת 1700, כאמור, במקצים העממיים). רוב המתחרים הם בין 35-45, בהערכה שלי (מעניין באמת לבדוק מהם נתוני האיגוד - מישהו יודע?), או ילדים (ילדים ממש, פחות מגיל 17, וכולם כך נראה מבתים שיכולים להרשות לצייד את הנוער באופניים לעילא ולעילא). אין חיילים או זוגות צעירים כמעט בכלל. יש הרבה מבוגרים מאוד (מעל 60).
6. יש לא מעט נשים, אבל הרוב המוחלט הוא גברי.
7. בהתבוננות על קבוצות הגברים, שכאמור, רובם בגילאי הארבעים, מינוס פלוס 3 שנים, מסתבר שגברים בגיל הזה נעשים חרמנים מהתבוננות באופניים יותר מאשר בהתבוננות בנשים. שיחות משעשעות ששמעתי היו על "הגזרה", ה"תחת" וה"צמיגים" של אופניים שונות, והברק בעיניים וריגוש בלחיים של המשוחחים הזכירו לי נושאים אחרים וגילאים אחרים...
8. היתה אוירת חג באילת. היה ארגון מופתי. היה שמח והיתה תחרות. זהו ספורט כיפי ללא ספק.
9. בתמונה: אפי, צחי, ישראל וברק - חברים ומתחרים שסיימו בכבוד רב ובתוצאות שבין 2:39 ל 3:08, תלוי מי. וארבעתם עשו את זה בקלילות מעוררת הערכה. באמת.
וקטנה לסיום: אני ניצלתי את חדר הכושר של המלון כדי לרשום שיא אישי בדדליפט - 145 ק"ג. יחסית לעובדה שבבית אני מוגבל ל 105 ק"ג (זה מה יש), שמחתי לראות שיפור משמעותי מהפעם הקודמת שהלכתי למקסימום.