אתר זה נראה הכי טוב בדפדפן Chrome

Paleo.co.il הבית שלכם לפליאו

כיצד להתחיל, כיצד לאבד משקל, מוצרי איכות, אירועים, מומחים וכל צרכי קהילת הפליאו

הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה

הספר הראשון והטוב בעברית על תזונה קדמונית. אפשר לרכוש ולקבל הביתה עותק בההקדשה אישית

מדריך מעשי לתזונה קדמונית - איך ומה

תתנסו בעצמכם ומיד תרגישו אחרת לגמרי

האם בשר אדום יהרוג אתכם

בעתונות מתפרסמים כל יומיים מחקרים על כמה אכילת בשר אדום מסוכנת ומקצרת חיים. רק מה, על פי רוב אלו מחקרים חלשים, רעועים ופופוליסטיים. בואו לקרוא ולשפוט בעצמכם מה טוב עבורכם! (צילום תומי הרפז, כלכליסט)

מכתב גלוי לשר הבריאות

הפוסט הזה עוסק ב"פירמידת המזון" אותה פרמידה המטיפה לצריכה מוגברת של פחמימות ולצריכה מועטת של שומנים, וכל אותם הבלים שבמקום לקדם בריאות, מקדמים חולי. תקראו ותגיבו, יהיה שמח

איך נראה אימון קרוספיט שלי

סרטון ביתי בו אני עושה אימון "יציאת מצרים". תראו ותבכו יחד איתי

מה הסיפור של התימנים

איך זה שהתימנים היו פעם רזים ובריאים והיום כבר לא

ומה הסיפור של הצרפתים

איך זה שהצרפתים דווקא רזים

איך לקנות מוט משקולות אולימפי

מוט משקולות הוא אביזר בסיס בפרוטוקול קרוספיט. בואו לקרוא למה ואיך לבחור אחד.

מדריך השמנים והשומנים

איזה שמנים כדאי לצרוך ומאילו שמנים כדאי מאוד להמנע. חשוב לדעת, חשוב לצרוך נכון. תהיו לי בריאים

מניפסט הצמחונות

מהי העמדה שלי מול צמחונות ודיון בטענות נפוצות התומכות בצמחונות. שווה לקרוא, אובייקטיבית כמובן.

מה אוכלות המפלצות?

היום נצחק קצת.
טוב, כבר כתבתי כאן לא פעם על הפוביה הציבורית הנרחבת סביב כל מה שקשור לאכילת שומנים (ודאי משומנים רווים). הדעה הרווחת היא שתזונה כזו מקצרת את החיים ומגבירה את הסיכוי להתקפי לב ושאר צרות. אנחנו הרי יודעים שזה הבל מוחלט, ושאין שום קשר בין צריכת שומנים להתקפי לב. עם קשר, או בלי קשר, הפוביה מצריכת שומנים ומזון משותפת גם לשלל מיתוסים על תזונת מפלצות שונות (בהשראת הבלוג Perfect Health Diet).
למשל, ערפדים, ניזונים מדם בלבד (ומזכיר לנו את בני המסאי באפריקה, ששותים דם פרות כחלק מרכזי בתזונה שלהם), ולא סובלים משום התקפי לב (לא הערפדים ולא בני המסאי - לפחות עד שבאפי ציידת הערפדים תוקעת להם מקל עץ בחזה). שתי הקבוצות מתאפיינות גם בבריאות שינים ובאריכות ימים (יתרון קל לערפדים).
גם הזומבים לדורותיהם הם אוכלי האדם ומעדיפים מוח, כליות ולב. הנה פירמידת המזון של הזומבים. (בהערת אגב, אני חושש שפירמידת המזון האמריקאית הרבה פחות בריאה). גם הזומבים בריאים למדי, עד שהם פוגשים את וויל סמית'.
יש עוד כמה מפלצות זכורות לטוב ואולי דווקא ההצלחת המפלצות אוכלות השומן והאדם תרמה לחיזוק הפחד מהתזונה שלהם? מי יודע.
הנה סרטון של מפלצות שנות ה 50 - נאיביות להחריד ומשעשעות בטירוף. לא ככה?

By מר קדמוני with No comments

שאפו למורן

כבוד למורן על הבלוג החדש עם השם הנהדר: "קוקוס להמונים". שווה לקרוא!
יאללה קדימה: קהילת קרוספיט מתפתחת בישראל, ומעכשיו גם קהילת פליאו-פריימל חופפת.
מישהו הרי צריך לקדם את הבריאות במדינה הזו, ואם הממסד לא עושה את זה, אז רק אנחנו נשארנו.

ולסיום סרטון על היקף מגפת הסוכרת, ושווה לקרוא יותר לעומק אצל מורן.


ושאלה: איך אתם מקדמים את המודעות לתזונה נכונה במעגל החברתי שלכם?

By מר קדמוני with 3 comments

מה קרה השבוע?

קוריאה הצפונית תקפה את קוריאה הדרומית,
אוגדה 1000 תקפה את אוגדה 2000 באיזשהו תרגיל,
כמה נשים תקפו איזה שוטר בכיר, או (כנראה) להיפך,
אחרי שבוע רצוף בשטח, תוקף אותך רעב לא מוסבר,
מיקי בן דור מתקיף את התזונה המסורתית ומסביר לעומק את תזונת הפליאו בבלוג חדש-ישן: הדיאטה של דארוין.
ואני מתכנן לתקוף היום איזה אימון רציני.

ומה איתכם?

By מר קדמוני with No comments

עמוק בשטח

בוקר טוב מאי שם.
תרגיל אינסופי במרחבי הדרום, אני והחבר'ה תופסים עמדות מנומנמות, ומתרגלים חום ביום וקור כלבים בלילה. כך זה ימשיך עד יום חמישי.
נו, מילא.
בגזרת המזון, הצבא מדרדר משנה לשנה. מנות הקרב הנוכחיות שלנו כוללות כל אחת 6 (!) קופסאות טונה בשמן כותנה מזעזע, חבילת בוטנים, חלבה ושוקולד למריחה. וקופסת זיתים. מגוון עצום.
לתגבור, קיבלנו גם קבנוס. הלהיט האמיתי היחידי היו כמה אבוקדואים שהזדמנו איכשהו. חד משמעית אנשים הצטרפו לדעה שאבוקדו "נטורל" גם ללא מלח הוא נפלא (רק שרובם עדיין חוששים שאבוקדו הוא שומני מדי).
ככלל, כולם מקטרים ולא מפסיקים להפליץ. סליחה.
בכל זאת, מילואים...
אני מקווה שאתם אוכלים קצת יותר טוב.
יאללה בי

By מר קדמוני with 2 comments

עם הצלחה לא מתווכחים. בדרך כלל.

האמת שיהודים יודעים להתווכח על כל דבר, גם על הצלחות, אז אני מניח שהעובדה שיש סיפורי הצלחות, לא תשנה את הדעה לאחדים מכם. ובכל זאת, ישנם כאלו העשויים להתעודד ולשמוח מסיפורי ההצלחה של אחרים.
הבלוג הזה נולד מסביב לתפיסת כושר (נרחב, פונקציונאלי, בעצימות גבוהה), ועם השנים התפתח ומכסה נושאים של בריאות כללית ובעיקר תזונה. לאורך כל תקופת הזמן הזו, קיבלתי (ואני עדיין מקבל) מיילים ותגובות עם סיפורים של קוראים המדווחים על התקדמות או קשיים ביישום השיטה של הספורט או התזונה (או שתיהן). לפעמים אני חולק חלק מסיפורים אלה כאן. אבל לא תמיד. יש לי לא מעט כאלה "במגרה". אני חולק אותם לפעמים, אבל לעולם לא אחשוף קורא ללא בקשתו.

במשך הזמן קיבלתי עשרות רבות מאוד של מיילים "תומכים", כלומר מפי אנשים שהתנסו בשינוי תזונה ודווחו על חוויה חיובית ותוצאות מצוינות (דרך אגב, רבים המיילים הם על תוצאות שלאו דווקא היו מתוכננות מראש  - כמו העלמות ריח רע מהפה או שינה טובה יותר, תחושה נמרצת יותר ועוד). אבל מעולם לא קיבלתי מייל שאמר לי "שמע דעאל, ניסיתי אבל עליתי במשקל/אני עכשיו מרגיש לא טוב/ זה זוועה/ התפריט הזה עושה לי רע" וכו'). קיבלתי שאלות על קשיים (למשל על עצירות, על התמודדות עם משפחה, על גוון בתפריט, על צמחונות ועוד) אבל מעולם לא מייל על כשלון. זוהי אמנם לא הוכחה מדעית או סטטיסטית אבל גם מהמעט הזה אפשר ללמוד: תזונה נכונה מביאה לתוצאות מיידייות וטובות. אי-צריכת פחמימות מעובדות וסוכרים ושמנים תעשייתיים והוספה של צריכת שומנים טובים וחלבונים היא המתכון הנכון לבריאות ולמשקל תקין. זה פשוט עובד כבר מיליוני שנים באותו האופן.
באופן מאוד דומה קיבלתי לא מעט (ואפילו הרבה מאוד) מיילים, שיחות טלפון ועוד על קרוספיט ועל ההצלחה ביישום. להבדיל מהתזונה, שאני יכול לומר באופן גורף שהיא מתאימה לכל האנשים (למעט בעלי מצבים מיוחדים), קרוספיט הוא לא בהכרח הוא הספורט המתאים לכל אחד. ישנם המבקשים מומחיות (כמו ריצה למרחקים ארוכים), ישנם המפחדים (פשוטו כמשמעו) ממשקולות, ועוד. אבל מי שמעז ונכנס לעולם הזה, מקבל תוצאות מצוינות, ושוב, לפעמים לא צפויות.

כדי לעזור לקהילת הקוראים כאן, אני אשמח לקבל סיפורי הצלחה חדשים/ ישנים שלכם, אם בנושא ספורט ואם בנושא תזונה אלי למייל או בתגובות. אפשר אנונימי, אפשר בשם מלא, אפשר עם תמונה, אפשר בלי. תשתפו, וזה יקל על אחרים לעשות שינוי.

תודה.
נ.ב. שכחתי לציין שהשבוע כולו אהיה במילואים, באבק הדרכים, ללא שום רשת אלחוטית לרפואה. אז פוסטים השבוע יהיו בצמצום, אם בכלל. 

By מר קדמוני with No comments

ממצאי מילואים

אתמול הייתי שוב במילואים. תודו שהתגעגעתם. במילואים, כמו במילואים, נפגשים, צוחקים, מדברים. פעם זה היה על דברים מסוג אחד, היום על דברים מסוג אחר. האנשים אותם אנשים, רק תחומי העניין השתנו מעט.
מכל מקום, חבר טוב השיל תשעה קילו ממשקלו מאז פעם הקודמת בה נפגשנו, לפני חצי שנה בדיוק. הוא תמיד היה בריא אבל היה גם עם כרס נחמדה של מושבניק שזוף. יצא לנו לדבר אז, לפני חצי שנה, הרבה על תזונה (הפתעה) והבחור החליט לנסות ו"לחתוך" לגמרי את הלחם מהתפריט שלו. וראו זה פלא, הוא ירד קרוב לעשרה קילו, תוך חצי שנה, ללא כל מאמץ וללא הגבלה קלורית או ספירת נקודות.
עד כאן יופי טופי.
אבל הסיפור קיבל תפנית מעניינת לאחרונה.
אתמול כשנפגשנו הוא סיפר לי: "תצ'מע, דעאל, הכל היה סבבה והרגשתי עשר, עד שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. הרופא ראה כולסטרול LDL בערך 190 וישר נתן לי סטטינים 10 מ"ג וגם שלח אותי לתזונאית. התזונאית הרפואית (היא גם רופאה), בנתה לי תפריט חדש ומאז אני צריך לאכול לחם, כי היא אמרה שזה חשוב לי, אז חזרתי עכשיו ללחם ונראה מה יהיה. עכשיו אני מדבר עם חברים על תרופות במקום על כדורגל".
לאמריקאים יש על זה אמרה ידועה: If it's ain't broken, don't fix it
אני שואל: אם היה לו תפריט שבו הוא ירד ממשקל עודף למשקל תקין למה לשנות את התפריט הזה?
אם יש לו כולסטרול 190 האם זה אומר שהוא צריך לקחת תרופות?
האם לא נכון יותר לבחון במעט יותר בקורתיות את ההמלצות האוטומטיות של תזונאים/בית הספר לרפואה?
אני לא רופא, ולא בן רופא, ויכול להיות שהרופא צודק ואולי לבחור יש נטיה גנטית מסוימת שיש לטפל בה (ואכן יש לו במשפחה "סיפור" לבבי לא פשוט), אבל חשוב לקחת את הדברים בשיקול דעת, תוך התבוננות במציאות ולא רק בספרי התזונה של פעם. למה לעזאזל כדאי להמליץ למישהו לצרוך לחם אם הוא מסתדר יופי בלי. האם מישהו ראה מחקר שלחם טוב לבריאות? אני ראיתי רק את ההיפך (לדוגמא, הנה מחקר כזה שפורסם לפני כשבועיים, מחקר שמצא דווקא מתאם חיובי בין אכילת דגנים מלאים לבין הופעת סרטן הערמונית. האם התזונאית שלו קראה את זה?)
ובכלל, ישנו אתגר לא פשוט של התמודדות שלנו, הדיוטות הרפואה, מול הנחרצות של המומחים. אני לא אומר "אל תקשיבו לרופאים", אבל אני כן אומר: תחשבו טוב טוב ותשאלו אלף שאלות ותקחו חוות דעת נוספת ותקראו את הפרטים והממצאים בעצמכם. אל תתנו לשום סמכות מקצועית לבטל את שיקול הדעת שלכם.
מסכימים? ספרו לנו בתגובות.

By מר קדמוני with 4 comments

להיות יצירתי בספורט

במשחק בבית ספר תיכון בארה"ב, מישהו עשה תרגיל מבריק. נראה לי שאפשר ללמוד מהבחור הצעיר והחצוף הזה פרק בחשיבה יצירתית, ושבספורט, כמו בחיים, כדאי לנצח אבל צריך גם להנות מהדרך.

By מר קדמוני with 2 comments

מחשבות על טריאתלון

שבוע טוב חברים.
אמש חזרתי מסופ"ש באילת. היה אחלה, ותודה שאתם שואלים. אילת, כמו אילת, היא ארץ השמש הנצחית (האמת שזה כרגע המצב בכל הארץ - הקיץ הוא החורף החדש). שמש, ים, אלמוגים, שופינג. חופש.
במקרה לגמרי, בסוף השבוע האחרון היתה באילת תחרות הטריאתלון השנתית (תזכורת: 1500 מטר שחייה, 40 ק"מ רכיבה ו 10 ק"מ ריצה). ביום שישי היו מקצים לילדים, נשים וגברים חובבים ובשבת מקצי ה"עילית", כלומר לספורטאים של ממש ולא רק לחובבנים, וגם שם מקצי נוער, נשים וגברים. סה"כ אילת היתה גדושה ועמוסה במאות תריאטלתים חובבים (1700 אם נדייק), והחגיגה היתה גדולה ורבה. מכיוון שבמלון בו התאכסנתי היו רבים מאוד מהמשתתפים, וגם ארבעה חברים שלי השתתפו השנה (ראו בהמשך), היתה לי הזדמנות לעמוד מקרוב על הספורט הזה, ועל הלך הרוח של המשתתפים והמשתתפות. להלן כמה אבחנות פרטיות שלי, ללא התחייבות:
1. תריאטלון הוא לא ספורט עממי. ממש לא. הוא אפילו ספורט לעשירים. או לפחות, למבוססים. בהערכה זהירה, גם לאחר קניית הציוד המינמלי (אופניים, בדרך כלל באיזור ה 10,000 ש"ח, והרבה פעמים הרבה יותר), משתתף ממוצע מוציא כ 1000 שקל בחודש על התחביב הזה. למשל: מינוי לבריכה, קסדה (כל פעם משדרגים), משאבה, כפפות, פנצ'רים, אביזרים (תיקים ומנשאים שונים), ג'לים למיניהם, חליפות שחיה/רכיבה, נעלי רכיבה, נעלי ריצה, משקפי שמש (לא מדברים איתך על פחות מ 1000 ש"ח), כובעים, ומה לא. (משקולות לא).
2. תחרות התריאטלון היא תחרות של פרטים. להבדיל מריצה שרק צריך לעלות ולהתחיל לרוץ, תריאטלון מחייב הרבה יותר שליטה ומיקוד בפרטים הקטנים של הטכניקות השונות. שחייה כמובן היא בראש ובראשונה פונקציה של יעילות התנועה והמכניקה שלה, אבל גם בהמשך: כיצד מחליפים בגדים לאופניים ו/או לריצה, האם לשים גרבים או לא, כיצד לרכב נכון עם כידון נמוך ועוד ועוד, עשרות טכניקות קטנות שכל אחת מהן תורמת משהו לתוצאה הכללית.
3. תריאטלוניסטים הם רק מעט (ממש מעט) יותר פיסיים מרצים למרחקים ארוכים. רוב המתחרים נראים על פי רוב די שדופים כמו רצים טיפוסיים. בהבדל אחד - יש להם כתפיים מעט יותר רחבות. אבל הרגליים והידיים דקות. למתמודדים שנראים בנויים טוב יש יותר משקל גוף לסחוב ברכיבה ובריצה (למשל, היה אחד פולני במקצה העילית שנראה מאוד שרירי - הוא הגיע אחרון). את מייקל פלפס לא תמצאו כנראה עושה תחרויות תריאטלון. הוא גדול מדי ושרירי מדי.
4. נווט הוא חשוב מאוד. בשחייה במים פתוחים היו לא מעט מתמודדים (גם בקרב המקצוענים), שאיבדו זמן יקר מאוד פשוט כי הם לא זיהו תוך כדי שחייה את המצופים ו"ברחו" לצדדים. כל תיקון כזה הוא עוד מרחק, ועוד זמן לתוצאה שלך.
5. תריאטלון הוא ספורט למבוגרים. זה קשור כפי הנראה לנקודה מס' 1 לעיל, אבל באופן ברור לא רואים כמעט בכלל צעירים בשנות העשרים לחייהם בתחרות (למעט במקצה התחרותי שהיו בו רק 35 משתתפים לעומת 1700, כאמור, במקצים העממיים). רוב המתחרים הם בין 35-45, בהערכה שלי (מעניין באמת לבדוק מהם נתוני האיגוד - מישהו יודע?), או ילדים (ילדים ממש, פחות מגיל 17, וכולם כך נראה מבתים שיכולים להרשות לצייד את הנוער באופניים לעילא ולעילא). אין חיילים או זוגות צעירים כמעט בכלל. יש הרבה מבוגרים מאוד (מעל 60).
6. יש לא מעט נשים, אבל הרוב המוחלט הוא גברי.
7. בהתבוננות על קבוצות הגברים, שכאמור, רובם בגילאי הארבעים, מינוס פלוס 3 שנים, מסתבר שגברים בגיל הזה נעשים חרמנים מהתבוננות באופניים יותר מאשר בהתבוננות בנשים. שיחות משעשעות ששמעתי היו על "הגזרה", ה"תחת" וה"צמיגים" של אופניים שונות, והברק בעיניים וריגוש בלחיים של המשוחחים הזכירו לי נושאים אחרים וגילאים אחרים...
8. היתה אוירת חג באילת. היה ארגון מופתי. היה שמח והיתה תחרות. זהו ספורט כיפי ללא ספק.
9. בתמונה: אפי, צחי, ישראל וברק - חברים ומתחרים שסיימו בכבוד רב ובתוצאות שבין 2:39 ל 3:08, תלוי מי. וארבעתם עשו את זה בקלילות מעוררת הערכה. באמת.


וקטנה לסיום: אני ניצלתי את חדר הכושר של המלון כדי לרשום שיא אישי בדדליפט - 145 ק"ג. יחסית לעובדה שבבית אני מוגבל ל 105 ק"ג (זה מה יש), שמחתי לראות שיפור משמעותי מהפעם הקודמת שהלכתי למקסימום.

By מר קדמוני with 1 comment

מה אתם עושים בשעות הפנאי שלכם?

front-2-wince.JPGfront-2b-wince.JPG

(לא זה לא אני בתמונה, נא להרגע. פרטים בהמשך הפוסט)

מי שמכיר אותי יודע שיש לי לא מעט תחביבים:
קרוספיט (טריוויאלי),
בלוגינג (כנ"ל),
קריאה (הרבה מאוד),
ציור (אקריליק),
חופשות בחו"ל או בארץ (מחר אני יורד לאילת),
ועוד כמה. העניין הוא שלא פעם שואלים אותי "איך יש לך זמן?" או "מתי לעזאזל אתה מספיק את זה?". האמת, שלא ברור לי איך לאנשים אחרים אין זמן. אם אין לך זמן לעשות את מה שאתה אוהב, למה בדיוק אתה עושה את זה (מה שזה לא יהיה)? האם לבהות במרתונים אינסופיים של רקדניות בשקל (בדרך כלל עם שמלות קטנות מדי וחזה גדול מדי) או בריאליטי של טבחים מתוסכלים היא שיטה עדיפה להעברת שעות הפנאי שלכם? האם אתם הולכים לישון בריאים יותר או שמחים יותר בחלקכם?
אני משתדל, ועל פי רוב מצליח, לנצל את הזמן שיש לי לפני ואחרי העבודה לעשות דברים שמשחררים לי את הנפש ואת הגוף. לא משנה מה, רק "שלא יהא יומי עלי כתמול שלשום, שלא יהא יומי עלי הרגל", כמילותיה החדות של לאה גולדברג.

בעניין הזה, אני מרגיש צנוע ועניו מול השגיו מעוררי ההשתאות (בתחום התחביבים וההספק) של טים פאריס. הבחור החצוף והמשעשע הזה, כתב את אחד מרבי המכר החזקים ביותר בשנים האחרונות (ממליץ לקרוא - 4 שעות עבודה בשבוע), הוא מקדש את ההנאה כדרך חיים, ויש לו בלוג מאוד מצליח (יותר ממליון איש בחודש), שפה מצוינת ופוסטים איכותיים במיוחד. עכשיו הוא הכריז על הספר החדש שלו "גוף ב 4 שעות" שזה מן מדריך רב-נושאי על מנת להפוך ל "סופר-אנושי" במינימום השקעה. טוב, זה נכון שהוא מגזים וילדותי, אבל היי, אנחנו כאן כדי להנות, לא?
התמונה למשל, היא שלו לפני ואחרי תוך חודש אחד בלבד של אימונים (ללא סטרואידים) ובהשקעה של שעה בשבוע בסך הכל. לא יאומן, אבל אמיתי (מכאן גם שם הספר החדש). אני חושב שרוב קרואי בלוג זה לא מנסים לעשות פיתוח גוף תוך חודש ע"י האבסה עצמית, אבל הבחור בהחלט שווה קריאה, ולו רק כתחביב...

תחביבים שלכם, מישהו?

By מר קדמוני with 1 comment

הרהורים על גאווה ודעה קדומה

כתבתי כאן לא אחת ולא שתיים על ה"קבעון" שיש בחלקים נרחבים בציבור לגבי מהי תזונה בריאה. בבסיס הקבעון עומד מיתוס הטוען כי תזונה צמחונית או תזונה עשירת פחמימות היא הבריאה ביותר לגוף האדם. מיתוס זה נחלק למספר מיתוסי-משנה, למשל:
1. שעודף חלבונים פוגע בכליות
2. שללא צריכת פחמימות כבסיס התזונה מסוכן לעשות פעילות גופנית
3. שללא פחמימות נמות
4. שחלבונים רעילים
5. שחלבונים ושומנים מהחי מעודדים סרטן ואלצהיימר
6. שאכילת שומנים יוצרת התקפי לב
7. ששומנים רווים מהחי (חמאה, שומן בשר) הם מסוכנים במיוחד
8. שמשמינים מאכילת שומנים
שכחתי משהו?

ציבור רחב משוכנע בלהט רב כאילו המשפטים לעיל הם עובדות מדעיות ורפואיות, בעוד שאין שום קשר לממצאי המחקר הרפואי הנוכחי. אין קשר. אז היום נסטה מההרגל ולא נביא עוד ציטוטים אקדמים או מחקרים עדכניים המוכיחים את ההבל שבבסיס טענות אלו (לצורך הדיון - תאמינו לי). השאלה שלי להיום היא פשוטה, היא שאלה רגשית ולא שאלה "מדעית". אני שואל מהו ההימור שלכם?
כמה זמן יקח, לדעתכם, עד שדעת הקהל תשתנה? (לא כולה, אבל לפחות בחלקה הגדול). עד שמונחים כמו "תזונת פליאו"או "פריימל" יהפכו למטבע לשון רגיל, עד שתשתנה "פירמידת המזון" המפורסמת, עד שאנשים יבדקו את התוויות המזון מחשש לעודף סוכר, לא לעודף שומנים.

אני מנחש שחמש שנים. ומה אתם? ולמה?

By מר קדמוני with 1 comment

תולעים כבני אדם (מדע ומדע בדיוני מתערבבים זה בזה)

כשהייתי בן 15 הייתי תולעת ספרים רצינית.
להזכירכם: לא היה אינטרנט ובטלויזיה היה ערוץ אחד שמשדר את "שכונת חיים" בלופ אינסופי. המחשב שהיה לי נקרא"אמסטרד" והיו לו קסטות (כן, כמו קסטות של טייפ) לטעון בהן תוכניות מחשב בנות 64K. במחשב הזה היה אפשר לכל היותר לראות משחקים של צמד תולעים ירוקות המנסות לא להתנגש זו בזו. בלית ברירה, חזרתי לקריאה. אחד הספרים שקראתי אז (האמת שקראתי את כל הספריה העירונית של נווה שאנן באותה תקופה. באמת), נקרא "מבחר הסיפורת הבדיונית". אסופה של סיפורים קצרים בעריכת רוברט סילברברג, בעצמו סופר מדע בדיוני מוצלח. מאז עברו השנים והספר נעלם בתהומות הנשייה, ורק זכרתי שנהניתי ממנו מאוד.
והנה, לפני שבועיים, ראיתי את אותו הספר בדיוק, שיצא עכשיו בהדפסה מחודשת לאחר 25 שנה (רק עם עיצוב מזעזע לכריכה). מיד קניתי, כמובן.

למה אני מספר את זה?
אחד הסיפורים בספר נקרא "אל בזעיר-אנפין"' מאת תיאודור סטרג'ן. הסיפור, שנכתב ב 1941 (!!!), מתאר את קורותיו של מדען מוזר ומתבודד אחד, הגר לו באי משלו ומנסה לפתור את בעיות העולם. כדרך להתקדם מדעית הוא מפתח במעבדה יצורים זעירים, וקובע את אורך חייהם לשבועיים בלבד, ולאט לאט, בין מחזור חיים אחד למשנהו, הוא גורם להם להתפתח חשיבתית וכך הוא מציג בפניהם בעיות והם יוצרים המצאות התורמות לאנושות (למשל, הוא מחמם את המעבדה לטמפרטורות שהורגות אותם, אז הם מפתחים בד חסין חום להתגוננות). משקיענים שבין קוראי בלוג זה יכולים לקרוא את הסיפור במקור, Microcosms God, כאן.
ועכשיו נעשה דילוג מהיר שבעים שנה בזמן, משנות הארבעים של המאה הקודמת אל 2010, ונעבור ממעבדתו של תמהוני אקצנטרי ודמיוני למעבדתה האמיתית לגמרי של פרופסורית אחת - סינת'יה קניון.
סינת'יה חוקרת כבר עשרים שנה את תהליכי ההזדקנות של גוף האדם. באופן מעורר דמיון, מחשבה וצניעות, היא חוקרת יצורים זעירים שמחזור החיים שלהם הוא שבועיים בדיוק (מלידה ועד מוות), ובין מחזור חיים אחד למשנהו היא עושה להם מניפולציות גנטיות שונות כדי לראות מה יקרה ומה המין האנושי יכול ללמוד מזה כדי לשפר את איכות ואריכות ימיו. היא אפילו מחממת אותם למוות כדי לראות מה הן יעשו.
מזכיר לכם משהו?
מכל מקום, סינת'יה חוקרת תולעים זעירות בשם C. elegans. שיהיה. עד עכשיו נשמע משעמם למדי להתבונן עשרים שנה על תולעים ולראות מה קורה. אבל סינת'יה היא חוקרת רצינית ומועמדת לנובל (כך אומרת השמועות). למה? כי היא מנסה לפצח את סוד ההזדקנות. למה אנחנו מזדקנים ונעשים חולים יותר עם העליה בגיל? במעבדה מצאו במשך השנים את "גן המוות" ולאחר מכן את "גן מעיין הנעורים". אני מודה, זה נשמע יותר הזוי מהסיפור של סטרג'ן. הנה סקירה של עבודתה ל"לא מדענים".
כמה עובדות: אחרי מניפולציה גנטית התולעים החלו לחיות יותר זמן. גן בשם Daf-2 האריך את חייהם פי שניים, אבל לאחר שמצאו את גן Daf-16 התולעים נראו צעירות יותר, וחיו לבסוף פי 6 יותר זמן, ובאיכות חיים גבוהה יותר (הן היו פעילות יותר ולמעשה נראו צעירות יותר, עד כמה שזה נשמע מוזר). הגנים האלה, מאפשרים לרקמות להגיב להורמונים אחרת, כתוצאה מאיתות פנימי (הגן עצמו וכמה שהוא מתפקד) ומאיתות חיצוני (תנאי סביבה ותזונה).
בסדר, בסדר, יאמר הקורא. מה אכפת לי אם תולעים חיות יותר זמן?
כי זה לא נגמר בתולעים. אחרים כבר בחנו את זה בזבובים ואח"כ בעכברים, והממצאים יציבים: הזדקנות לא חייבת לגרור מחלות. נראה כי בבני האדם המנגנונים דומים. מאוד דומים. מה שמעניין מאוד זה התפקיד של הסוכר ושל האינסולין במנגנוני אריכת החיים והתחלואה, וכיצד הם קשורים לגנים הללו. תנחשו: הסוכר ועליה ברמות האינסולין מקצרות את אריכות הימים (בחיות מעבדה, עדיין לא בבני אדם), כאמור, על ידי ההשפעה שלם על הביטוי הגנטי.
(הערה להדיוטות: זה שיש לנו גן מסוים, זה לא אומר שהוא תמיד משפיע באותה הצורה. לכל גן יש ביטוי או חדירה. יש גנים להם חדירה של 100%, כלומר, אם יש לך אותו, הוא בודאי ישפיע, ויש גנים להם אחוזי חדירה נמוכים יותר - במחלות למשל, לגן סרטן השד יש חדירה של 50% נדמה לי, כלומר שאם יש לך אותו, 50% שתחלי. זה נכון לכל גן, ואחוז החדירה או הביטוי של הגן מושפע מהרבה מאוד גורמים, שלא את כולם אנו מבינים)
הנה לדוגמא צמד מחקרים עדכניים שלה בנושא. זה לא נגמר בתולעים, וקטונתי מלהכנס לעובי הקורה האקדמית והמחקרית, אבל קל לראות מה חושבת החוקרת עצמה: היא הפסיקה לצרוך סוכרים, דגנים ועמילנים. היא משוכנעת, על בסיס מחקריה, שתחלואה ואריכות ימים קשורים קשר הדוק להתבטאות של גן "מעיין הנעורים" וכי הדברים בשליטתנו.
אוקיי, כנראה שבלי שאנחנו נהיה התולעים במעבדתו של איזה ענק, לא נחיה עד גיל 600, כי תודה לאל, עד אז לא יעשו לנו מוטוציות גנטיות, אבל, היי, לי מספיק לחיות עד גיל 90 בבריאות טובה. לי זה נשמע עסקה לא רעה בכלל.

מה אתם חושבים? ספרו לנו, ספרו לחברים שלכם.
שבת שלום

By מר קדמוני with 2 comments

קרוספיט וחזרה בתשובה ??

מי שמכיר אותי יודע שאפשר לחשוש ממני בעניינים רבים (אני די מסוכן, אחרי הכל) אבל אין חשש שאנסה להחזיר מישהו בתשובה. והנה, קיבלתי השבוע מייל מעניין מאחד מקוראי הבלוג, המתייחס לעצמו ולרשומה שפרסמתי בנושא "לצאת מאיזור הנוחות שלך". הדברים שלו יוצאים מהלב ומרתקים לקריאה. אז הנה, בבקשה, ציטוט מלא, ככתבו וכלשונו:

"...אז בקשר לחזרה בתשובה וקרוספיט, הנה אני כותב.
בתור לקח ראשון מהקרוספיט עצמו – אני אהיה קצר ותמציתי. והסתייגות מראש: הכל רק לדעתי העניה.
"לצאת מנקודת הנוחות שלך" – זה מוטו שאי אפשר לדעתי להגזים בחשיבות שלו. קשה מאד להביא אדם לשם בצורה יזומה, אבל קרוספיט עושה את זה 5-6 פעמים בשבוע, כשיטה. אני מרגיש את הערך החיובי הענק של היציאה היזומה הזו מהנוחות בכל פרמטר נפשי וגופני של החיים, כולל בין השאר: הקשר שלי עם אשתי, הקשר עם הילדים, העבודה, התפילות, ההתבודדות, לימוד התורה, הלימוד המדעי, היחס שלי לעיר שאני גר בה, ההיכרות פתאום עם קיבעונות נפשיים שלא ידעתי שיש לי – ולרשימה אין סוף. על הדרך, מקבלים גם מתנות נוספות: הרגשה טובה, קלות, היום הופך קל יותר (או במקרה של מכורים לעבודה/לימוד – לארוך יותר), ובאופן כללי, ה"כושר" (היכולת לחיות, באופן כללי) פשוט משתפר מעבר לדמיון.
ה"יציאה מנקודת הנוחות שלך" זה לדעתי אותה "ליבה" שמאפשרת חזרה בתשובה, או לפחות בדיקה של הכיוון הזה.
הבעיה היא שכמו בכל דבר, אחרי זמן מה נרדמים בעמידה, בנקודת נוחות חדשה. התקדמות רוחנית מחייבת בריחה גם מנקודת הנוחות הזו, ולמעשה, כנראה, מכל נקודת נוחות קבועה מדי. כדי לצאת משם אני מכיר רק שתי דרכים עד כה: רבי נחמן מברסלב, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות ועם מלוא הכבוד – קרוספיט (בסדר הזה, אבל השילוב מומלץ בחום...)"

מעניין, לא?

By מר קדמוני with 3 comments