עבר חודש בדיוק מאז שהמשאית הגיעה, והבגדים
נדחסו לארגזים, והשכנים נפנפו לשלום והליפט הרים את הפסנתר, את הקט'לבלים ואת
ארגזי הספרים עד לקומה השלישית. זוכרים? עברנו דירה! עזבנו כפר ועצרנו בעיר. מהגליל השקט
אל לב המאפליה של ת"א ההומה, הסוערת והמיוזעת של קיץ 2016.
אמנם עבר רק חודש ימים, אבל אני חושב שכבר
הגיע הזמן לתת סיכום ביניים קצר של עלילות קדמוני בעיר הגדולה. מה השתנה לנו, מה
הרווחנו ומה הפסדנו, ואיך המציאות נראית מכאן.
כי אני מחזיק מעצמי קדמוני ומודרני ולעשות את זה
בכפר זה "נחשב" לקל יותר. אבל איך עושה קדמוני בעיר? בואו נראה שישה שינויים משמעותיים שהספקתי לעבור, בארבעה שבועות בלבד:
|
(הבהרה: זו העיר, לא הגליל) |
השכנים ממול. כמי שגר ב 16 השנים האחרונות בבית כפרי ביישוב קהילתי, יש משהו מאוד מרגיע
בתחושת הפרטיות. היה לי בית בכפר עם חלונות גדולים אבל יש מרחב ועצים והשכנים לא
רואים אותך ולא שומעים אותך וגם אם תכדרר כל היום כדורסל בסלון, אף שכן לא יעלה מלמטה
לרטון על הרעש. אין למטה. והנה עוברים לבית משותף. לא מגדל ולא בלוק, סתם בית
משותף בן ארבע קומות, עם גינה נחמדה וירוק מהחלון, אבל עם שכנים מהצד ושכנים בבניין
ממול ורק מאחור אין בניין, כך נראה. וכולם בבוקר קמים בתחתונים ועוברים
לסלון ושותים קפה ליד החלון וכמעט מחליפים מבטים. איש לא מנופף לשלום, גם כי לא מכירים
וגם כי זה עלול להציק, אבל היי, יש איזו אינטימיות חשופה בין חלון לחלון.
קרובים רחוקים. שייכים ולא שייכים. אתה מכיר את השכונה והשכונה אולי קצת מכירה
אותך אבל כל אחד נותר ביחידה שלו, לא חוצה את החוק הבלתי כתוב של פלישה במבט או
בהנהון אל הבניין ממול. אנחנו כאן, הם שם. כמו בנינו לעצמנו חומות שקופים בין
הבניינים שהמבט הישיר אינו עובר דרכם. זה בכל עיר ככה? אני מניח שכן. האם זה ההרגל
העירוני או ההרגל האנושי? לא יודע. טוב או לא? לא יודע. בטוח שזה שינוי.
אופניים. מן הידועות הוא כי מי שגר בכפר יש לו זוג אופני הרים המשמשות לטיולים בשטח,
אבל מסתבר כי עבור מי שגר בתל אביב, האופניים הן מוצר צריכה בסיסי. הן יכולות
להיות חשמליות ומהירות או פשוטות ויעילות או סתם תלאופן ירוקות וכבדות, ובלבד
שיהיו עם גלגלים ופעמון (לנו יש כעת משלושת הסוגים). כי תל אביב נועדה לאופניים משתי סיבות עיקריות: היא שטוחה
והיא פקוקה, כך שאופניים הן פתרון מתבקש. עובד. עובדה: יצאתי מפגישה באיזור כולבו
שלום על אופניים והגעתי הביתה (צפון העיר) יחד עם אשתי, שבדיוק יצאה מאותו המקום
ברכב. אלו ברכב ואלו בסוסים ואנחנו על אופניים מגיעים. אז אין ספק שבעקבות המעבר
יש לי יותר שעות רכיבה, ובכלל, כל המשפחה הפכה למדוושת. נחת. רק נלמד איפה מתקנים כאן פנצ'ר והכל יהיה בסדר.
|
ישנות אבל יעילות |
קרוספיט. אני נוהג לחשוב שאני האדם הראשון בארץ שהתאמן בקרוספיט. גם אם זה לא נכון, בוודאי
הייתי הראשון שכתב על זה, עוד ב 2007 (זה היה הפוסט הראשון). במרוצת
השנים והזמן הקפדתי להתאמן אבל כמעט תמיד זה היה לבד, בחצר. לא היה מישהו אחר.
בניתי לי מתח, ומשקולות וטבעות הזמנתי מחו"ל, וקניתי חבל קפיצות וכדור כח
וקטלבלים ופטיש חמישה קילו והכל עמד תחת הפרגולה מאחור והילד היה מאושר. ככל שעברו
השנים ועוד ועוד מכוני קרוספיט נפתחו ברחבי ישראל, השתבללתי לאימונים בבית, במיוחד
לאור העובדה כי המכון הקרוב ביותר היה במרחק 25 דקות נסיעה, ולא בכיוון של הנסיעות
העצומות שגם כך עשיתי. אז רגע לפני שעברנו היה לי משבר קטן. אני רגיל כל כך להתאמן
לבד ועכשיו אין לי חצר ואין לי ברירה אלא ללכת לאנשהו? והנה עכשיו בתל אביב יש לי קרוספיט בכל
אשר אפנה. וידידים וחברים מנהלים את המכונים הללו, וכולם מסבירי פנים ומחייכים.
ולוקח לי 8 דקות להגיע. ויש מקום וציוד ומסגרת והנה אני מתאמן טוב יותר וחזק יותר
ונהנה מכל רגע. נכון, זה עולה לי כסף (בבית זה היה חינם, מינוס הציוד), אבל זה
מתגלה לי כטוב ונעים ומוצלח עבורי. וגם אישתי מתאמנת, אז בכלל, הרווחנו עוד שעות של ביחד, וגם זה בונוס נחמד.
שוק. "אבל איפה נעשה
קניות בתל אביב?" שאלה אישתי יום לפני שעברנו. הכל שם יקר. נכון, הסופרמרקט הממוצע
בתל אביב יקר פי שניים מהסופרים בפריפרייה. אולי זה בגלל השכירות ואולי זה בגלל
שבת"א אנשים "יכולים לשלם". מכל מקום, עד עכשיו הסופרים בתל אביב
לא הצליחו לעשות לי את זה כלל. לעומת זאת, גיליתי את שוק התקווה. מה היה הסיכוי
להגיע לאיזשהו שוק כשאתה גר בגליל? אבל הנה, שוק התקווה נותן יופי של פתרון. לעומת
שוק הכרמל התיירותי והיקר (בעיני), ביום שישי ברבע לשמונה בבוקר לוקח לי 9 דקות
להגיע לשוק התקווה ולמצוא חניה בקלות, ולקנות בלי סוף ירקות ופירות נהדרים, במבחר
נוצץ וטרי של שוק ולא במבחר עייף ומשומש של סופרמרקט, וגם, גיליתי את שדירת הקצבים
של שוק התקווה, שרבים מהדוכנים בה מצוחצחים, כשרים (למי שזה חשוב לו), ואפילו חייכנים. גם המחירים נוחים אם כי אין שם הרבה חלקי פנים כמו שקיוויתי (לשון לא היה
אצל אף אחד שבדקתי). בעיני, השוק הוא בחירה מנצחת שיש רק בעיר. עמישראל חי, קונה
ירוקים לסלט ואדומים למקרר וזה שיפור משמעותי ברמת החיים הקולינרית שלנו. אחלה לגמרי.
ים. רק חודש בת"א
וכבר אני מרגיש: יש לי יום יום ים, יש לי ים יום יום. לא בדיוק אבל לפחות בתחושה. לא חסרים
חופים בתל אביב (כן חסרים מקומות חניה). מהבית החדש שלנו בת"א ועד לים זה רק כמה דקות עם אופניים ואפשר להנות ממה שנתן לנו הטבע ובחינם.
החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים – מסתבר שיש את כל זה גם בת"א למרות
שחנה סנש כתבה את זה על קיסריה. יש משהו מרגיע ונפלא בגלים, בחום המים של סוף ימי
הקיץ, בבריזה. זה ללא ספק היה חסר לנו ובענק בגליל. החסרון היחיד: לפני כמה ימים
בעוד אני משתכשך ומסביבי אין איש, ובום! זאפטה איומה ביד ימין. ברגע הראשון הייתי
בטוח שהיא נשברה, עד כדי כך. שתי ילדות בנות עשר התחרו ביניהן בזריקת
אבנים למים ומסתבר שלילדות בנות עשר יש כוח לא מבוטל בכלל בהנפת אבנים של ממש. אז נכון,
יש סכנות בים, גם כשיש מציל, אבל הים הוא אחת הברכות החדשות לנפש שלי.
זמן. המשרדים שלי שוכנים
בנתניה, וכך יצא שברוב ימות השבוע נהגתי שעה לכל כיוון, וזה במקרה הטוב, אם לא היו
פקקים. ותאמינו לי שהיו. כמוני גם רוב שכני ומכרי מהגליל. עכשיו הזמן הזה התקצר ביותר מחצי ואף פעם אין פקקים, כלומר חסכון נטו של
65% מהזמן שעד היום נשרף על הכביש (יחד עם דלק, סכנות ופורענויות המתרגשות לבוא לעולם). זה
ה מ ו ן. המון זמן ממש. זו שעה-שעה וחצי ביום, כל יום. והזמן, זהו המשאב הנדיר והיקר
ביותר שלנו, ואני כמו רוב האנשים, התייחסתי אליו בפיזור נפש, כלאחר יד. הזמן שלי יקר והוא לא ישוב עוד לעולם. קראתי את סנקה עוד פעם. אני שומר על הזמן שלי מכל משמר,
והמעבר לעיר אפשר לי הרבה יותר זמן. אני עושה יותר ספורט והולך לישון יותר מוקדם ומרגיש שנתתי לעצמי מתנה כל יום מחדש: שעת ת"ש.
מצד שני:
ללכת על המדרכה ולראות ג'וקים בורחים לביוב - לא קרה בגליל.
לקלל את הרגע שיצאת מהבית עם ג'ינס כי לח מוות - לא קרה בגליל.
לקפוץ ברגע האחרון מול ילד דוהר על אופניים - לא קרה בגליל.
לחפש חנייה - לא קרה בגליל.
שורה תחתונה: בינתיים החשבון עולה יפה. קדמוני בעיר הגדולה, נהנה מכל רגע.